בפני
כב' סגנית הנשיאה, השופטת יעל רז לוי – אב"ד
כב' השופטת גילת שלו
כב' השופט אהרון משניות
בעניין:
מדינת ישראלהמאשימה
ע"י ב"כ עו"ד יריב צורי ועו"ד שאול ציון (פמ"ד)
נגד
מוחמד עשיוויהנאשם
ע"י ב"כ עו"ד נועם אליגון
הכרעת דין
השופט א' משניות
כתב האישום והמענה
כתב האישום שהוגש נגד הנאשם ביום 8.8.19, מייחס לו עבירה של רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: החוק או חוק העונשין), כנוסחו אז, ועבירה נוספת של השמדת ראיה, לפי סעיף 242 לחוק.
לפי הנטען בכתב האישום, בין הנאשם ובין וואסים אלסאייד (להלן: המנוח), הייתה היכרות מוקדמת, ובתאריך 17.12.15 החל ביניהם סכסוך, לאחר שמסיבה לא ברורה המנוח דקר את הנאשם בחזהו, בידו ובפניו, בעת שהבחין בו כשהוא יוצא ממספרה בחורה, וכתוצאה מכך נותרה צלקת בפניו של הנאשם. בעקבות זאת גמלה בליבו של הנאשם החלטה להמית את המנוח, ועובר ליום 14.6.19, הוא שיתף בכך שני קרובי משפחה, אברהים שהין (להלן: אברהים) ומוניר עשיווי (להלן: מוניר), והשלושה קשרו ביניהם יחדיו קשר לרצוח את המנוח.
ביום 14.6.19 נסע הנאשם, ביחד עם אברהים ומוניר ברכבו של מוניר מסוג BMW – X6, מ"ר 9430771 (להלן: ה-X6 או הרכב של מוניר) מהעיר לוד לאזור טול כרם, כשהם עוברים בשעה 21:43 במחסום תאנים, כדי להצטייד ברכב שבאמצעותו יבוצע רצח המנוח. בהמשך, בשעה 23:41 חזר הנאשם לתוך הקו הירוק דרך מחסום תאנים, כשהוא נוסע ברכב אחר מסוג מזדה 626 מ"ר 6903736 (להלן: המזדה), בבעלות תושב שטחים וללא רישיון רכב בתוקף, ללוד מקום מגוריהם של אברהים ומוניר. כמה דקות לאחר מכן, בשעה 23:48, חזרו אברהים ומוניר ברכב ה-X6 לשטח המדינה דרך מחסום אחר באזור קלקיליה, זאת כדי לטשטש ראיות ולמנוע את גילויים העתידי.
יומיים לאחר מכן, ביום 16.6.19 בסמוך לשעה 22:00, נסעו הנאשם ואברהים ברכב המזדה ליישוב חורה שבו התגורר המנוח, והותירו שם את הרכב כחלק מההכנות לביצוע הרצח, כשהם משאירים את הטלפונים הניידים שלהם, כשהם פועלים ומוטענים, בעיר לוד, כדי ליצור מצג שווא כאילו הם נמצאים בלוד ולא בחורה. למחרת, ביום 17.6.19 בשעה 16:03, הגיעו מוניר ואדם נוסף שזהותו ידועה למאשימה (להלן: האחר), באמצעות ה-X6 לתחנת הדלק אלונית שליד היישוב לקייה, ובשעה 18:01 הגיעו למקום הנאשם ואברהים, ברכב מסוג טויוטה קורולה מ"ר 1510163, הרשום ע"ש אביו של הנאשם (להלן: הטויוטה). הארבעה ישבו בתחנת הדלק ודיברו ביניהם על התכנית לביצוע הרצח, שאמור היה להתבצע בהמשך היום.
בשעה 18:47 עזבו הנאשם ואברהים את המקום ברכב הטויוטה ונסעו לחורה, ולאחר מכן בשעה 19:15 אמרו הנאשם ואברהים למוניר ולאחר שיסעו אף הם לחורה, והם אכן נסעו לכיוון חורה ברכב ה-X6, עצרו בנקודת מפגש בפאתי חורה והמתינו.
בשעה 20:20 לערך נסעו המנוח ועאהד בן דודו, ברכבו של בן הדוד, מביתו של המנוח בשכונה 5 בית 27 בחורה, לכיוון מאפיית חורה שנמצאת בצומת הסמוך לכיכר שכונה 8, ומשעה שיצאו עקבו אחריהם הנאשם ואברהים ברכב המזדה, עד שהגיעו לחניית המאפיה בשעה 20:25. המנוח יצא מהרכב והלך למאפיה לקנות מאפים, ולאחר מכן חזר ליד הרכב, נשען על דלת הנוסע שליד הנהג ושוחח עם בן דודו. במקביל, בשעה 20:26 הגיעו הנאשם ואברהים ברכב המזדה שבו נהג אברהים, שעצר את הרכב מאחורי רכבו של בן הדוד באופן שחסם אותו.
בשלב זה, יצא הנאשם מהדלת השמאלית האחורית של המזדה כשאקדח בידו, התקרב לעבר המנוח, וירה בו 3 כדורים אשר פגעו בלחיו של המנוח, בצווארו ובבטנו, וכתוצאה מכך המנוח התמוטט מתבוסס בדמו. מיד לאחר מכן הנאשם חזר לרכב המזדה, והוא ואברהים נסעו במהירות ובפראות לנקודת המפגש שבה המתינו מוניר והאחר. בהגיעם למקום, השתמשו הארבעה בחומר בעירה שהניחו בתא הנוסעים והציתו את רכב המזדה, בכדי למנוע את השימוש ברכב ובתוכנו כראיה נגדם, והרכב נשרף כליל. לאחר מכן, עזבו הארבעה את המקום, ונסעו ללוד ברכב ה-X6. בשעה 21:33 הגיעו הארבעה לתחנת הדלק "פז" יוספטל בלוד, והנאשם ואברהים הצטלמו בטלפון הנייד של הנאשם, בכדי ליצור אליבי כוזב ולמנוע האשמתם ברצח.
הקליעים שפגעו בגופו של המנוח גרמו נזק קשה באיברים שונים בגופו, כאשר הקליע שפגע בלחיו חדר דרך עצם הלסת העליונה של המנוח ועצם הרקה הימנית, ואף גרם לדימומים במוחו של המנוח, ואילו הקליע שפגע בבטנו, גרם בין היתר לדימום באונה העליונה של הריאה השמאלית. המנוח הובהל לבית חולים כשהוא מחוסר הכרה, וכעבור זמן קצר נקבע מותו.
בכתב האישום נטען כי במעשיו אלה, הנאשם בצוותא עם אחרים, המית את המנוח בדם קר, לאחר שהחליט להמיתו מבלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה. זאת לאחר תכנון או הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית, ולאחר הכנה שכללה הצטיידות באקדח, שבאמצעותו המית את המנוח. בנוסף לכך, הנאשם בצוותא עם האחרים, שרף את רכב המזדה ששימש לביצוע העבירה, ובכך השמיד ראיה פוטנציאלית שהייתה יכולה לסייע בחקר האמת בפרשה זו.
בדיון שנערך ביום 17.12.19, הודיע ב"כ הנאשם כי הנאשם כופר כפירה כללית בכל המיוחס לו בכתב האישום, והוסיף כי לנאשם יש טענת אליבי, ויש לו גם טענות שונות כלפי מלאכת הדיבוב שנעשתה במקרה זה. בדיון שלאחר מכן, ביום 20.2.20, הודיע ב"כ הנאשם כי הכין מענה כתוב שאינו נמצא ברשותו והוסיף כי ידאג להגישו לאחר הדיון. דא עקא, בסופו של דבר המענה כנראה לא הוגש ובכל אופן אינו נמצא בתיק הממוחשב, אך ב"כ הנאשם ציין בעת הדיון כי טענת האליבי של הנאשם היא כי בעת הרצח היה בעיר לוד (עמ' 8, ש' 14).
נוכח כפירת הנאשם נשמעו הראיות בתיק, ובמסגרת זו העידו 23 עדים במסגרת פרשת התביעה, והנאשם ועוד 6 עדים העידו במסגרת פרשת ההגנה. כמו כן הוגשו 240 מוצגים, רובם המכריע מוצגים שהוגשו ע"י המאשימה.
להלן אפרט את תמצית העדויות שנשמעו במסגרת פרשת התביעה, כולל המוצגים העיקריים שקשורים לכל עדות, ולאחר מכן אפרט את תמצית העדויות שנשמעו במסגרת פרשת ההגנה כולל מוצגים כאמור, ובהמשך אדון בטיעוני הצדדים, ואכריע במחלוקות שביניהם.
פרשת התביעה
העדויות במסגרת פרשת התביעה לא ייסקרו לפי הסדר הכרונולוגי והאקראי של מועד שמיעת העדויות, אלא לפי הסדר הבא: תחילה עדותו של המדובב; לאחר מכן עדויות שקשורות לסכסוך בין הנאשם ובין המנוח; לאחר מכן עדויות שלושת השותפים של הנאשם, ובמסגרת זו אסקור גם את עדותה של אשתו של אברהים שרלוונטית לקבוצה זו; לאחר מן אסקור בקצרה את עדויות עדי הראיה לאירוע ובעליו הקודמים של רכב המזדה; לאחר מכן עדויות של חוקרי המשטרה וכן האזרחים שסייעו בתמלול האזנות הסתר, ולבסוף אסקור את עדותו של המומחה לענייני מערכת עין הנץ שתחתום את פרשת התביעה. המספר הסידורי של העדים יהיה לפי סדר עדותם בפנינו.
באשר למוצגים, הוגשו כאמור 240 מוצגים, אשר מתייחסים בעיקר לנושאים הבאים:
למעלה מ-20 מוצגים עוסקים בפעילותו של המדובב הראשון (להלן: המדובב), וכוללים תעודת חיסיון, הסכם הפעלה וכן דיסקים ותמלילים של 9 הקלטות שתיעדו את פעולת הדיבוב.
כ-50 מוצגים שקשורים לחקירת הנאשם, וכוללים 14 אמרות שנגבו מהנאשם, שכל אחת מהן כוללת דיסק, תמליל וכן אמרה שנגבתה ע"י חוקר. כמו כן, יש כמה הקלטות מתא המעצר שבו היה הנאשם במהלך חקירתו, שמתועדות על גבי דיסקים שלצד כל אחד מהם יש גם תמליל.
למעלה מ-40 מוצגים שקשורים להאזנות סתר שנעשו לטלפונים של אנשים שונים שמעורבים באירוע, שכוללים תעודת עובד ציבור, דיסק וכן עשרות תמלילים.
זכ"דים של חוקרי משטרה אודות פעולות חקירה שונות שביצעו, כאשר רוב החוקרים העידו בפנינו, אך הוגשו גם זכ"דים ודוחות פעולה של שוטרים שלא העידו בפנינו, שהבולט מהם הוא יגאל זינגר, שהיה עד תביעה 26 בכתב האישום, אך עדותו התייתרה לאחר שהוגשו בהסכמה למעלה מ-30 דוחות פעולה שכתב אודות ביקורים בזירות ותפיסת מצלמות, ברחבי חורה ובמעבר תאנים, שמתעד את מסלולי הנסיעה של רכב המזדה ששימש את מבצע הרצח, וכן את הרכב של מוניר שבו נסעו הנאשם וחבריו ביום הרצח וכמה ימים לפני כן.
חוות דעת מומחים שונים, ובכללן חוו"ד של רפ"ק צחית חזן-איתן של המעבדה הניידת של מז"פ, חוו"ד מומחה מעבדת נשק, דוח של מד"א וחוו"ד של המכון לרפואה משפטית, וכן מסמכים רפואיים מסורוקה וחוו"ד מומחה בעניין מערכת עין הנץ.
דוחות צפיה של השוטרים אברהם סבידלר וניב קופרלי לגבי רכב הפורד שבו נסע המנוח ולגבי רכב המזדה שבו נסע היורה, עובר לשעת הרצח.
איכונים של חברת איתוראן שמתייחסים לרכב ה-X6 של מוניר.
מחת"קים וכן תעודות בדבר רשומה מוסדית של פלטי תקשורת, ביחס ל-6 מכשירי טלפון ניידים שהיו בשימוש כל המעורבים באירוע במועד ביצוע הרצח.
עד תביעה 1 – המדובב המכונה בילאל ריאן
המדובב העיד ראשון במסגרת פרשת התביעה, ובתחילת עדותו הוגשו גם הסכם ההפעלה שלו שסומן ת/2, דיסקים ותמלילים של הדיבוב שסומנו ת/3 – ת/11, וכן השלמת תמלול שסומנה ת/12. להשלמת התמונה אציין כי שתי ההודעות שנגבו מהמדובב במהלך הפעלתו הוגשו במסגרת פרשת ההגנה וסומנו נ/1 ונ/2. אציין עוד כי סקירה נרחבת של התמלילים של ההקלטות של פעולת הדיבוב, וכן של ההודעות שנגבו מהמדובב, תובא להלן בתחילת פרק ה' שעוסק בפעילותו של המדובב הראשון.
בתחילת עדותו, שהחלה להישמע בפנינו ביום 20.2.20, אישר העד כי בעבר עבד כמדובב, וכי פעולת הדיבוב שביצע מול הנאשם נעשתה בשפה הערבית, ונמשכה כיומיים – יומיים וחצי (עמ' 12, ש' 17) שבמהלכם נחקר פעמיים ע"י המשטרה. העד העיד כי הנאשם סיפר לו שכשהיה בגיל 14 – 15 היה לו ריב בבית הספר עם המנוח, והמנוח גרם לו חתך בפנים, אולם הנאשם סירב להגיש נגדו תלונה במשטרה, וכעבור תקופה הוא ומשפחתו עברו ממקום מגוריהם בחורה ללוד. כמה שנים לאחר מכן, במהלך וויכוח עם דוד שלו, אמר לו הדוד: "קודם לך תסתכל על הפנים שלך תחזיר את המכה שלך ואחר כך תבוא תריב איתי ותדבר איתי" (עמ' 13, ש' 21), והנאשם סיפר לו שמרגע שנחתך על ידי המנוח הוא הרגיש "כאילו חי מת" וידע שיגיע יום שהוא ייכנס לכלא לאחר שינקום במנוח.
זמן מה לאחר השיחה עם הדוד, החל הנאשם לתכנן את הפגיעה במנוח, כשהוא מסתייע בחבר שעזר לו, ושניהם נכנסו לשטחים ברכבו של החבר מסוג X6, והביאו משם רכב גנוב, וכל אחד מהם חזר לארץ ממחסום אחר כדי לא לעורר חשד. העד ציין כי הנאשם סיפר לו ששמו של החבר עם ה- X6 הוא יופי (לצורך הדיוק העובדתי, יש לציין כי יופי הוא לא שמו של החבר אלא הכינוי של מוניר חברו של הנאשם, כפי שהעד פירט בהמשך עדותו), וכי יש לו חבר נוסף אברהים, שעליו הוא סומך יותר, שגם סייע לו בתכנון האירוע ואף נעצר ביחד אתו: "יש לו חבר שקוראים לו אברהים, שהוא חבר שלו מאוד והוא סומך עליך מאוד, לא כמו, כאילו על יופי הוא לא סמך… שהוא עצור אתו". כשנשאל מה סיפר לו הנאשם על מה שהם עשו, השיב: "שהוא החזיר את המכה שלו, שהוא רצח את הבן אדם שחתך אותו… הוא אומר לי שהוא ירד והוא הגיע עד אליו והוא סימן לי סימן שהוא ירה בו 3 כדורים" (עמ' 15, ש' 11 – 24).
כשנשאל מה עוד שמע מהנאשם השיב שהנאשם סיפר לו, כי "המנוח בא עם עוד אחד ברכב והוא ירד לחנות לקנות שניה (כך במקור, וכנראה צריך להיות שתיה – א.מ.) וחזר בחזרה לאוטו, והוא שאל את מי שהיה אתו באוטו איזה שתיה אתה רוצה?" (עמ' 16, ש' 3 – 5), והוסיף שלאחר היריות "הוא אמר שהוא נעלם תיק תק, כאילו זה עניין של כמה שניות, הוא סיפר שהוא נעלם תיק תק מהזירה" (שם, ש' 18). העד סיפר עוד כי פעם אחת הנאשם חזר מחקירה במשטרה כשהוא לחוץ ובוכה, וסיפר שהוא אכל אותה מפני ש"עלו על האליבי" כלשונו, והוא חושב שיופי פתח את הפה. הנאשם סיפר לו עוד כי אינו מאמין שאברהים פתח את הפה, אבל אם עשה כן מסיבה כלשהי "הוא ראה הכל".
בהמשך, בתשובה לשאלת בית המשפט, מסר העד כי הנאשם ראה את הסרטון שמתעד את הפגיעה במנוח, ולאחר מכן הבהיר כי הנאשם לא אמר לו שהוא ראה את הסרטון, אלא אמר שהמשטרה פרסמה את הסרטון (עמ' 17), והוסיף כי הנאשם אמר לו שהיה רעול פנים ואמר לו שהוא "בניחלל". כשהתבקש להסביר את המושג השיב: "זה כאילו בן אדם שהוא טהור, שהוא טוב, שעשה את זה ושהם לא יכולים לזהות אותו" (עמ' 18, ש' 3), וציין כי הנאשם התכוון לעצמו כשאמר את המילה הזאת. העד המשיך לתאר את השיחה בינו ובין הנאשם: "כאילו אני שואל אותו, כאילו אתה עכשיו יותר נוח לך, קל לך כאילו, איך הרגשת כשאתה לקחת נשמה של בן אדם… ואני אומר לו, לא פחדת, לא התעצבנת בזמן שביצעת את הרצח וזה? והוא אומר לי, לא, לא, מהרגע שאני יריתי כאילו ירדה לי ההקלה, כאילו הכל , ירד לי, כאילו ירדה לי אבן מהלב" (עמ' 18, ש 32 – 27). העד הוסיף שהנאשם אמר לו שלא צרך סמים או אלכוהול לפני האירוע של הירי.
העד ציין עוד, כי אחרי הרצח הנאשם שרף את הרכב ששימש לביצוע העבירה במקום כלשהו, ויופי הגיע לאותו מקום עם ה- X6ושניהם עלו משם לכביש 6 ונסעו ללוד, כשבדרך הנאשם האיץ ביופי שייסע מהר יותר, מפני שלדעתו יופי נסע לאט מדי "ובגלל זה הוא חשד בו שהוא דיבר עליו והוא פתח עליו" (עמ' 19, ש' 15). הנאשם אישר בפני העד כי יופי הוא הכינוי של מוניר, חברו של הנאשם. כשנשאל מדוע הנאשם נתן בו אמון, השיב שמהרגע שהנאשם נכנס לתא הוא היה לחוץ ועצבני והוא (העד) דיבר איתו ושידר לו ביטחון, וככל שהם דיברו יותר הנאשם שרצה לדבר האמין בו יותר, למרות שבשיחה ביניהם עלה גם הנושא של מדובבים. לדבריו, הנאשם האמין בו עד כדי כך שהוא מסר לו את כתובת ביתו על מנת שימסור לאימו ד"ש, דבר שאינו מקובל במגזר, "כאילו במגזר הבדואי קשה לשלוח בן אדם לבית, כאילו זה בית שאין בו אחים גדולים, אין בעל, אין אבא ואין אף אחד… ובן אדם כששולח אותך לבית שאין גבר? זה כאילו בן אדם רק כשהוא סומך עליך ב – 100 אחוז" (עמ' 20, ש' 2 – 7).
במחצית השנייה של החקירה הראשית, בעמ' 21 – 39, התבקש העד להבהיר כמה עניינים לא ברורים, כפי שנוסחו בתמלילים, וב"כ המאשימה ציין כי יש מקומות שעדיין לא ברורים די צורכם, ועל כך הוא ביקש מהעד להבהיר את הדברים (עמ' 21, ש' 24 – 28). ב"כ המאשימה ציין עוד כי לתמלילים שהוגשו ע"י המאשימה צורף מסמך הבהרות (הכוונה לת/12), שעל רוב הדברים שכתובים בו הוא אינו שואל את העד, למעט דברים שעדיין לא ברורים (עמ' 29, ש' 6 – 13). אחד הדברים שהעד התבקש להבהיר הוא דיאלוג שהתקיים בינו ובין הנאשם על האיסור לרצוח בדת האסלאם, וכך השיב העד: "לפי הדת אסור לרצוח, וכשאני באתי ואמרתי לו שלפי הדת שלנו אסור לרצוח, הוא אומר לי, לא, אם אתה צודק? אז מותר, ואני עניתי לו, מה, באמת? והוא אומר לי, כן, אני נרצחתי ואני עדיין חי, כאילו מהרגע שנחתכתי אני כבר מת ואני לא, אין לי חיים" (עמ' 37, ש' 32 – עמ' 38, ש' 2).
בחקירה הנגדית אישר העד כי הוא מבוגר בהרבה מהנאשם, ואישר גם כי הוא מכיר את העולם הפלילי מגוף ראשון. כשנשאל אם הדברים שמסר לנאשם בתא המעצר לגבי עברו נכונים, השיב: "יש חלק כן וחלק לא" (עמ' 41, ש' 28), והוסיף כי אכן נדקר בעבר ואף הראה לנאשם חתכים על גופו שנגרמו מאותה דקירה, וכי ידע שהשיחות שלו עם הנאשם מוקלטות. העד הכחיש כי השתמש בסמים בעת שהיה בתחנת העיירות (עמ' 44, ש' 23), וגם הכחיש כי היו סמים בתחנה בעת שהיה שם בתא המעצר. הוא הכחיש עוד כי היה תחת השפעת סמים בעת ההפעלה וציין כי בכל פעם שהתרברב בפני הנאשם בענייני סמים ו"סטלות", הוא לא דיבר אמת (עמ' 47, ש' 28 – 31). העד אישר כי הוא קיבל את פניו של הנאשם בתא, וכי הציגו לו תמונה של הנאשם לפני כן, כחלק מהתדרוך שלו לפני המשימה (עמ' 55, ש' 1 – 12).
העד שלל היכרות בין המשפחה שלו ובין משפחתו של הנאשם וציין כי הוא לא מכיר אף אחד ממשפחתו של הנאשם (עמ' 57 ש' 8). לדבריו, הציג עצמו כעבריין בפני הנאשם, לאחר שהנאשם סיפר לו שהוא סוחר סמים, בכדי שיהיה להם נושא לשיחה. העד אישר כי ידע על הרצח הזה מהתקשורת (עמ' 58, ש' 18), שלל כי ראה את הסרטון שתיעד את הרצח, וטען כי שיקר לנאשם כשמסר לו שראה את הסרטון (עמ' 59, ש' 30). העד אישר כי הבין מהתדרוך שמדובר ברצח בחורה, שלל כי המפעיל מסר לו באמצעות איזה כלי בוצע הרצח ושלל כי נמסר לו מי הנרצח, והוסיף כי הבין שהמשימה שלו "שיש בן אדם שהוא עצור והוא חשוד ברצח ואני צריך להוציא את הפרטים, איך בוצע הרצח, האם יש שותפים, מה המניע? זה בכל תיק ככה פועל ואני לא צריך כאילו" (עמ' 63, ש' 25 – 27).
העד ציין כי הוא ותיק ומנוסה בעבודות של דיבוב, ויודע מניסיונו את המותר והאסור במהלך הדיבוב, והוא יודע שאסור להשפיע על החשוד בבחירת עורך דין ואסור גם לתת לו ייעוץ משפטי (עמ' 66, ש' 27 – 32). כשנשאל אם ההדרכה שלו את הנאשם כיצד להתנהג בחקירה לא מהווה ייעוץ משפטי, השיב: "אני מדבר בשפה של עבריין, כשאני עצור וכשאני רוצה לקנות את האמון שלו" (עמ' 68, ש' 11). וכשנשאל מדוע הסביר לנאשם מה זה אליבי, השיב כי הנאשם שאל אותו ולכן הוא השיב, אך הוא לא הדריך אותו ולא ייעץ לו ביחס לאליבי הספציפי שלו. כשב"כ הנאשם הטיח בו כי מדובר בייעוץ משפטי השיב: "לא, אני לא ייעצתי אתו, אני דיברתי אתו בתא וככה אני מדבר בזמן ההפעלות, אני מדבר עם העצור, איך אני אדבר, איך יהיה לי קשר עם העצור אם אני לא אגיד את הדברים האלה?" (עמ' 72, ש' 17 – 19).
בהמשך נשאל העד אם ידע שהשוטר שמש שגבה ממנו את העדויות הוא חלק מהימ"ר ומצוות החקירה, והשיב כי "הוא מהימ"ר, אבל לא חלק מהחקירה היה" (עמ' 73, ש' 29). העד ציין כי אינו זוכר כמה פעמים פגש את צוות החקירה, אבל מדובר בהרבה פעמים, והוסיף כי שתי העדויות שנגבו ע"י שמש נגבו "פעם בימ"ר ופעם באותה תחנה (תחנת העיירות – א.מ.)" (עמ' 75, ש' 11). העד אישר כי הוא מכיר את אייל סבן, שהיה לדבריו הממונה על החקירה, וכי נפגש איתו במשרדי ימ"ר נגב בבאר שבע לפני תחילת ההפעלה, אך הוא אינו יודע מי עוד היו בצוות החקירה. כשנשאל מה הוא עשה בימ"ר במהלך ההפעלה, השיב: "אני עצור, אני מתנהל כעצור וכשהם צריכים לחקור אותי, או שאני אומר שעוד יומיים יש לי בית המשפט? אז הם חייבים לבוא ולהוציא אותי מהתא כאילו אני הלכתי לבית המשפט…" (עמ' 77, ש' 13 – 15). העד הוסיף כי מעת לעת היה מוצא מהתא להתאווררות בימ"ר או בתחנה, שבמהלכה היה אוכל ושותה ומדבר בטלפון. כשנשאל כיצד ניתן לו לדבר בטלפון בהיותו אסיר, השיב "אני לא אסיר" (עמ' 78, ש' 6).
העד שב ונשאל על פגישתו עם אייל סבן לפני תחילת ההפעלה, וציין כי הם לא דיברו על התיק. כשנשאל מה יש לו עם סבן חוץ מהתיק, השיב תחילה: "אנחנו חברים ואנחנו שותים כל יום ביחד, מה יש לי אתו?" (עמ' 79, ש' 24), והוסיף: "אני יוצא לאוורור, לאוורור לא חייב לשבת עם סבן, לא חייב לשבת על התיק, לא חייב להתחיל לשוחח אתו על התיק" (עמ' 80, ש' 1 – 3). העד הכחיש כי בעת ביקוריו בימ"ר הראו לו את הסרטון של הרצח, וכשנשאל מניין ידע פרטים מוכמנים כמו רכב לבן ומדרגות, השיב שלפעמים כשהוא רוצה לדעת באיזה רכב מדובר "אז אני זורק צבע ככה בשביל מה? אני מצפה לתגובה, אני יגיד לבן והוא יגיד לי לא, מה פתאום, זה היה אדום, הבנת? אז איזה סוג, מזדה? אז אני אגיד לו טויוטה, סתם, והוא יגיד לי לא, זה מזדה, אז לפעמים אני מנסה ככה לזרוק כל מיני מילים" (עמ' 81, ש' 4 – 8).
בהמשך החקירה הנגדית הקריא ב"כ הנאשם קטע מתוך התמליל של ההקלטה של השיחות בין העד ובין הנאשם, מתוך ת/4, בתחילת עמ' 28, ושאל את העד למה התכוון כשאמר בסוף אותו קטע בשורות 8 – 9: "יכול להיות גם הוא יהיה הנהג, לא? מאחורה?" והעד השיב: "זה כשהוא כבר סיפר לי, הוא סיפר לי על המקרה הזה ואני רציתי לדעת מאיפה זה, הבחור הזה איפה ישב, הנרצח איפה ישב, מאחורה או מקדימה?" ואישר כי התכוון למנוח, ולאחר מכן שב ועמד על כך שלא ראה את הסרטון (עמ' 84, ש' 26 – עמ' 85, ש' 6). כשנשאל איך ידע לומר כי האירוע היה לא ביום (בת/4 בהמשך עמ' 28, בש' 35) אם לא ראה את הסרטון, השיב כי ניחש, והסביר שוב את שיטת העבודה שלו: "תמיד אני זורק הרבה דברים בשביל לדבר, שהוא יגיד לי, אם אני לא אזרוק ככה דברים באוויר איך הוא יגיב לי?" (עמ' 85, ש' 19).
בהמשך העדות, העד אישר כי בזמן ההפעלה היו מצבים שהוא או הנאשם נשארו לבד בתא, וציין כי הנאשם נותר לבד בתא כשהוא יצא לימ"ר או לתחנת העיירות, וכי באותו זמן שהיה מחוץ לתא הוא לא שוחח עם אף אחד מיחידת המדובבים. לדבריו היה בקשר "עם אלה שבאים לקחת אותי ושהם שומרים עליי, הם מוציאים אותי להתאוורר אז גם הם שם" (עמ' 88, ש' 1), אך לא אישר כי מדובר בחוקרי ימ"ר, ואישר כי ידע מהתדרוך שקיבל לפני ההפעלה, שאסור לו להיות בקשר עם הימ"ר (עמ' 89, ש' 32). בהמשך ציין העד כי עוד נמסר בתדריך שאסור לחוקר מצוות החקירה לגבות עדות מהמדובב, וכשנשאל כיצד מסר עדות בפני החוקר דודי שמש, השיב שהוא חוקר אחר שעובד שם, ואינו מצוות החקירה (עמ' 90, ש' 15).
בהמשך, התבקש העד להבהיר כמה פרטים מהדו-שיח בינו ובין הנאשם, כפי שהוקלט ותועד בתמליל הראשון של הדיבוב ת/3. תחילה התבקש להתייחס לעמ' 7, ש' 30, שבו הוא שואל את הנאשם מאיזו משפחה האדם שהוא מסוכסך איתו, ועל כך הוא נשאל מניין הוא ידע שיש לנאשם סכסוך עם מישהו, והשיב שהנאשם סיפר לו (עמ' 92, ש' 27). לאחר מכן נשאל העד על דברים שמסר בהודעה הראשונה שלו במשטרה נ/1, שבה הוא אומר (בעמ' 1, ש' 9) שהנאשם סיפר לו שקרוב משפחה שלו בלוד הקניט אותו על כך שהוא לא נקם על הצלקת שעשו לו בפנים וכי "ימים אחרי שהמשפט הזה נאמר לו היה הרצח". עם זאת, העד ציין שהנאשם לא אמר לו שהוא ביצע את הרצח, אבל אישר לו שהעלבון שהוטח בו בעניין הצלקת, "זה מה שהדליק את כל העניין וגרם לרצח הזה".
העד נשאל אם הוא בטוח שהרצח קרה ימים אחרי אותו עלבון, כי הנאשם מספר שהשיחה המעליבה עם הדוד קרתה כמה חודשים לפני הרצח, וב"כ הנאשם הפנה אותו בהקשר לזה לתמליל השני של הדיבוב ת/4 בעמ' 37 – 40, כשלדבריו מדובר שם בשיחות עם הדודים שהתקיימו כמה חודשים לפני הרצח. על כך השיב העד, כי הנאשם סיפר על הסכסוך שלו עם הדודים כמה פעמים, וכי הנאשם סיפר לו שהשיחה שגרמה לרצח התרחשה כמה ימים לפני הרצח: "זה לפני כמה ימים ובגלל זה נדלק כל העניין, כאילו הנקמה, העניין של הנקמה" (עמ' 95, ש' 26). העד הוסיף כי הוא לא היה מעז להעיד על דברים שלא שמע מהנאשם, כי הוא יודע שהכל מוקלט: "כשאני נכנס לעבודה אני יודע שאני מוקלט, ואני מספיק מנוסה שאני לא אגיד דבר שלא נאמר, אני בחיים לא אגיד דבר שלא נאמר לי בתא, כי אני יודע שבסופו של דבר אנחנו נגיע לקלטות… ואני יוצא בן אדם שקרן" (עמ' 97, ש' 17 – 22). כשנשאל אם הנאשם אמר לו במפורש שהוא ירה במנוח, השיב בחיוב, וכשנשאל מדוע הדברים הללו לא מופיעים בתמליל, השיב: "הרבה דברים שלא שומעים וכשאני שמעתי הוצאתי… הרוב הוא היה מדבר בלחש ואני אמרתי את זה מההתחלה, ורואים את זה ושומעים את זה" (עמ' 98, ש' 20 ואילך).
בהמשך, התבקש העד להסביר מה זה "בניחלל" והשיב כי הפירוש המקובל הוא בן אדם מבורך שאמא שלו אישה קדושה, אך הוסיף "אבל בשפה, כאילו בשפה של העבריינים אומרים – 'בנינחלל', יענו הוא גבר, הוא בן אדם טוב והוא בן אדם טהור, זו הכוונה" (עמ' 100, ש' 2). כשנשאל אם הנאשם הודה בפניו שפגע במנוח, השיב בחיוב: "כן, שהוא התנקם והוא עכשיו חש בטוב, והוא מהרגע שהוא עשה את זה מרגיש טוב" (שם, ש' 28), והוסיף כי כשהנאשם דיבר על "בניחלל" הוא התכוון לעצמו. כשהוטח בעד כי הנאשם התייחס למה שראה בסרטון והתכוון למישהו אחר, השיב העד: "כי הוא דיבר על הנקמה שלו והוא אמר לי, תסתכל לי בפנים, מה יש לי בפנים, תסתכל, החיים שלי נגמרו לי מהרגע שנחתכתי" (עמ' 106, ש' 16). העד הוסיף "כשהוא מספר בשפת הגוף שהפחד שלו והרעד שלו, והוא היה גם דיבר איתי בסימנים של 3 כדורים, הוא עשה לי ככה" (עמ' 110, ש' 30) והדגים בפני בית המשפט תנועה של שלוש אצבעות ואף סימן על הראש (עמ' 111 ו-116).
בהמשך עומת העד עם דברים שאמר בהודעה הראשונה שלו במשטרה נ/1, כאשר סיפר ששמע מהנאשם שכשהמנוח יצא מהרכב בתחנת הדלק, "הגיע מישהו וירה בו" (ש' 18), ונשאל למה לא סיפר ששמע מהנאשם שהוא ירה במנוח, שהרי לטענתו הנאשם התוודה בפניו שהוא ירה במנוח. העד השיב כי אם כך כתוב בהודעה, אז זה מה שהנאשם אמר, והוסיף כי הנאשם "אמר פעם ככה ופעם ככה והכל מוקלט" (עמ' 118, ש' 7). העד נשאל עוד אם כחלק משיטת העבודה שלו כמדובב, הוא נוהג להסית חשוד נגד עצורים אחרים, והשיב כי הוא נוהג כך כדי לקבל מידע מי היה עם החשוד ומי עזר לו (עמ' 122, ש' 1). העד הכחיש כי קיבל עוגה או הכניס סמים לתא וטען כי הדיבורים שלו על סמים היו התרברבות בלבד. בהמשך נשאל העד אם הוא מכיר את פרטי האירוע שבו נפגע הנאשם ע"י המנוח, והשיב כי האירוע אירע כשלוש שנים קודם לכן, וכי הצלקת שנגרמה לנאשם בפניו כתוצאה מהפגיעה ניכרת על פניו: "כן, רואים אותה, כל בן אדם כשמסתכל עליו הוא רואה אותה…" (עמ' 127, ש' 30). העד אישר כי הראה לנאשם חתכים בגופו וגם סיפר על עצמו כמה דברים לא נכונים, ועשה זאת "כדי שהוא יתרשם ממני שאני עבריין… כי גם הוא הרשים אותי בהתחלה… אז אני רציתי גם להתרברב אתו" (עמ' 133, ש' 7 – 11).
חקירתו הנגדית של העד נמשכה גם בישיבה שלאחר מכן, ביום 21.5.20, ובראשיתה נשאל העד אם הייתה סיטואציה שבה במהלך הדיבוב הוא שהה עם אייל סבן, שהיה הממונה על החקירה, ועם הנאשם בתא המעצר, והעד השיב כי אינו זוכר סיטואציה כזאת, והוסיף כי "לפעמים כשעצור נמצא בחקירה, אז כשהחוקר מחזיר אותו הוא מחזיר אותו לתא ויוצא… אולי גם בתיק הזה. אם הוא הביא אותו פעם, אולי הייתי ישן, לא שמתי לב, לא יודע" (עמ' 134, ש' 10 – 14, יש לציין כי יש כפילות בעמודים 131 – 138, והם מופיעים גם בפרוטוקול של הישיבה הקודמת, וגם בפרוטוקול של ישיבה זו). העד נשאל עוד כמה פעמים ישב עם אייל סבן במשרדי הימ"ר במהלך הדיבוב, ותחילה הכחיש כי ישב אתו (שם, ש' 22), וכשעומת עם דברים שאמר בישיבה הקודמת אודות מפגשים שהיו לו עם סבן במהלך הדיבוב, השיב כי אכן היה יוצא מעת לעת להתאווררות, וייתכן שפגש באותן שעות את סבן, אולם נמנע מלדבר אתו על התיק בהתאם לנהלים (עמ' 136, ש' 18 – 25). כשנשאל מתי נודע לו בפעם הראשונה על הסרטון שמתעד את הרצח של המנוח, השיב כי שמע על כך לראשונה מהנאשם, אך אינו זוכר מתי (עמ' 138, ש' 7).
בהמשך עדותו אישר כי שמע מהנאשם שכאשר הוא ביצע את הרצח הוא היה רעול פנים (עמ' 140, ש' 22), וכי הנאשם אף שיתף אותו בתחושת ההקלה שחש לאחר ביצוע הרצח: "אפילו כשאני שאלתי אותו 'איך אתה ישן בלילה? אתה לקחת נשמה של בן אדם' הוא אמר 'עכשיו אני רגוע, עכשיו אני ישן טוב'" (עמ' 141, ש' 7). כשנשאל אם במועד של ההודעה הראשונה שמסר נ/1 הנאשם כבר התוודה בפני שהוא ירה במנוח, או שרק סיפר לו על הסרטון, השיב העד: "היו לי איתו הרבה שיחות. כשהוא דיבר הוא דיבר על עצמו. גם שפת גוף, הוא היה מדבר על עצמו, הוא היה מתגאה בזה. כי הוא התנקם" (שם, ש' 28).
כשעומת עם דברים שמסר בהודעה הראשונה כי "הוא (הנאשם – א.מ.) לא אומר במפורש שהוא עשה את הרצח" (ש' 9), השיב העד: "אני לא זוכר מתי הוא אמר לי, אם זה ביום הראשון או ביום השני, או בשלישי. אבל הוא אמר. והוא סיפר" (עמ' 143, ש' 1), ובהמשך הוסיף: "הרבה עצורים שנעצרים, לא נפתחים לבן אדם ישר ומתחילים לספר. לפעמים באים לחרטט, באים לעשות ככה, 'אני לא, אני חף מפשע, אני ככה' אחר כך מגיעים לסרטון, אומר 'לא', פעם כן, פעם לא. ועד שהוא קונה את האמון של הבן אדם, הוא מתחיל לספר דברים אחרים. אז אולי בהתחלה הוא אמר ככה ואחר כך הוא סיפר במשך הימים האחרים דברים אחרים" (שם, ש' 21 – 26).
העד ציין עוד כי בעת שהיה עם הנאשם בתא, הנאשם יצא כמה פעמים לחקירות, ופעם אחת חזר כשהוא בוכה. כשנשאל מדוע חזר הנאשם בוכה, השיב העד: "הוא בכה מהחקירה. ידעו עליו דברים, ממה שאני זוכר, שיש עליו הוכחות, הוא חזר עצבני ובוכה" (עמ' 146, ש' 15). העד הוסיף כי הוא זוכר שהנאשם דיבר בהקשר זה על תחנת דלק, אבל הוא לא זוכר מה בדיוק אמר הנאשם (עמ' 148, ש' 20). כשנשאל מדוע הווידוי של הנאשם כשסיפר לו שהשותף שעשה את זה איתו הוא זה שעצור, לא נמצא בהקלטות ולא בתמלילים של הדיבוב, השיב העד שאינו יודע, אך דחה את טענת ב"כ הנאשם כי זו המצאה, והוסיף: "אתה בן אדם שיודע שהוא מוקלט, אני יודע בתוך התא שאני מוקלט. אני יכול לספר דברים שלא היו? הוא כל הזמן דיבר בקול נמוך בתא, אולי יש חלק שנשמע וחלק לא נשמע?" (עמ' 151, ש' 18 – 20).
בהמשך, עומת העד עם שורה של פרטים שטען כי עלו בשיחות בינו ובין הנאשם, אך אינם מתועדים בהקלטות. כך ביחס לפרט שהרכב ששימש את הנאשם לביצוע העבירה נשרף, העד ציין כי הנאשם אמר לו שהרכב נשרף אך לא אמר שהוא שרף את הרכב, ואישר כי מדובר בפרט מוכמן. העד הכחיש שהנאשם אמר לו ששמע את הפרט הזה מהחוקרים, וטען כי הנאשם ציין זאת מיוזמתו, בתשובה לשאלה ששאל אותו העד על הרכב (עמ' 153, ש' 16). אולם לאחר מכן, כשעומת עם דברים שמסר הנאשם בתמליל ת/7, מהם עולה כי שמע מהחוקרים שהרכב נתפס כשהוא שרוף, השיב: "אם הוא אמר ככה אז זה ככה מופיע" (עמ' 154, ש' 12). כשנשאל מדוע לא ציין באמרתו שהנאשם שמע על שריפת הרכב מהחוקרים, השיב כי אינו יודע אם הדבר נכון (שם, ש' 20), אך בהמשך ציין כי הנאשם אמר לו שהיה נוכח בעת שריפת הרכב, אך הוא אינו יודע אם הנאשם הוא שהדליק בפועל את הרכב (עמ' 155, ש' 10).
פרט נוסף שלדברי העד עלה בשיחות בינו ובין הנאשם אך אינו מתועד בהקלטות הוא דברים שמסר העד באמרתו, כי שאל את הנאשם אם המשטרה תלחץ על השותף שלו, האם יהיה לו מה לספר להם, והנאשם השיב בחיוב ואמר ששותפו ראה הכל. העד נשאל היכן הדברים הללו מופיעים בתמליל, ועל כך השיב: "אנחנו דיברנו בהרבה שלבים. חזרנו ודיברנו ושתקנו וחזרנו ודיברנו. גם אני שלפעמים נותן עדות זאת לא עדות מסודרת לפי הזמנים" (עמ' 157, ש' 7). בהמשך עדותו סיכם העד את תמצית דבריו בעניין הנאשם: "הוא דיבר איתי הרבה על הרצח ואמר לי שהוא הרוצח… וסיפר לי שהיו בבית הספר ילדים שחתכו אותו והוא יצא מהעיר חורה ללוד. ואחרי כמה שנים, אחרי שהוא גדל הוא חזר והתנקם והוא יש לו את הכבוד עכשיו והוא רגוע שהוא החזיר את המכה שלו" (עמ' 158, ש' 10 – 15).
בסוף העדות הטיח ב"כ הנאשם בעד כי בגלל בצע כסף וטובות הנאה נוספות, הוא העיד בפני בית המשפט על דברים רחוקים מהמציאות שרצופים בפרשנויות שלו, ואף הוסיף על כך דברים לא נכונים שכלל לא נשמעים בהקלטות, וכך השיב העד:
"… אני לא אשים על המצפון שלי להכניס בן אדם למאסר עולם על המצפון שלי. לא בשביל כסף ולא בשביל אף אחד. כי בסופו של דבר אף אחד לא יעזור לי. יש אחד למעלה, הוא ייתן דין וחשבון לכולנו. אני אמרתי כל מה ששמעתי. זאת העבודה שלי. כמו שיש לך עבודה להגן עליו, זאת הייתה העבודה שלי, להוציא את האמת. זה מה שנאמר לי, זה מה שמסרתי, בזה אני סיימתי" (עמ' 174, ש' 19 – 24).
העדויות שקשורות לסכסוך שהיה בין הנאשם ובין המנוח
העדויות בעניין זה הן של קרובי משפחה משני הצדדים. תחילה אביא את גרסתם של בני משפחתו של המנוח, ולאחר מכן את גרסתם של הוריו של הנאשם.
עד תביעה 3 – מר אברהים אלסייד – אביו של המנוח ציין בעדותו כי מאז שהחל הסכסוך בין הנאשם ובין המנוח, הוא ניסה לעשות סולחה עם משפחת הנאשם, אך אביו של הנאשם התנגד לכל סולחה. כשנשאל מדוע הכחיש קיומו של סכסוך בעת שנגבתה ממנו עדות בבית חולים סורוקה סמוך לאחר הרצח, השיב: "לא הייתי מרוכז. כשראיתי את הבן שלי, הגופה של הבן, לא ידעתי מה שאל אותי ולא זוכר טוב" (עמ' 197, ש' 20). העד ציין עוד כי הוא עובד בעיריית באר שבע, וכי סמוך לאחר האירוע התקשרו אליו ואמרו שבנו עשה תאונה. כשהגיע למקום האירוע אמרו לו שירו על בנו שלא בכוונה, והוא אף שמע אומרים: "זאת טעות בין שתי משפחות" (עמ' 198, ש' 6), והוא חשב שזה לא קשור אליו.
בהמשך עדותו האב אישר, כי היה סכסוך בבית הספר בין הנאשם ובין המנוח 4 שנים קודם לכן, והדבר נודע לו כעבור כמה ימים. העד התקשר לאחיו הגדול, שהמנוח גדל אצלו והיה לו כבן, והאח אמר לו שיעזוב את זה והוא (האח) יפתור כבר את הבעיה. חודש לאחר מכן שאל העד את המנוח מה נסגר בינו ובין הנאשם, והמנוח השיב לו שהסכסוך נסגר, מפני שהדוד שאצלו גדל המנוח סגר את הסכסוך מול משפחת הנאשם, אבל לאמיתו של דבר שום דבר לא נגמר, וכעבור כמה חודשים הדודים של הנאשם התחילו לאיים על המנוח (עמ' 201, ש' 9).
בתחילת החקירה הנגדית אישר העד כי סבר שאחיו נג'אר טיפל בעניין הסכסוך וסגר סולחה בין המשפחות, ולכן כשנודע לו על הרצח של בנו, הוא לא קשר את זה לסכסוך עם משפחת עשיווי, מפני שסבר שאין סכסוך פתוח ביניהם בגלל הסולחה, אולם בהמשך הוסיף כי לפי דעתו זה עדיין לא נסגר (עמ' 203, ש' 3). כשנשאל כיצד הדברים הללו מתיישבים עם מה שאמר בחקירה במשטרה השיב: "אני חשבתי שזה נסגר אבל זה לא נסגר" (ש' 6). בהמשך הבהיר כי מבחינתו אין סולחה מפני שלאחר שהנאשם נעצר הוא הבין שהנאשם הוא זה שרצח את הבן שלו, למרות שבתחילה הוא לא קשר את הנאשם לרצח (עמ' 204, ש' 16 – 23). בסוף העדות ציין העד כי אחד החוקרים הראה לו את הסרטון שמתעד את הרצח, וכשהוא צפה בסרט הוא ידע שזה הנאשם. כשנשאל כיצד ידע השיב: "לפי התמונות שיש לי בטלפון שקיבלתי באותו רגע שוואסים מת", והוסיף כי כל מיני אנשים שהיו במקום האירוע שלחו לו תמונות ואמרו לו שהם זיהו את הנאשם כמי שירה במנוח (עמ' 205, ש' 24), אך הוא לא רוצה לומר את שמותיהם כי אינו רוצה לסבך אף אחד.
עד תביעה 4 – מר עאהד אבו שולדום
העד הוא בן דודו של המנוח ומבוגר ממנו ב-4 שנים, ובמהלך החקירה של המשטרה נגבו מהעד 3 הודעות, אשר הוגשו ביחד עם התמלילים שלהם במסגרת פרשת ההגנה וסומנו נ/3, נ/4 ונ/5, והעד עומת במהלך החקירה הנגדית עם חלק מהדברים שמסר בהודעותיו, כפי שיפורט להלן. העד ציין בתחילת עדותו כי במועד האירוע נסע עם המנוח כדי להביא בגטים מהמאפיה בחורה למסעדה של אחיו של העד שאף היא נמצאת בחורה. לדברי העד, המנוח התגורר בסמוך לביתו, והוא בא לביתו של העד, ומשם הם נסעו למאפיה בחורה ברכב של אחיו של העד מסוג פורד פוקוס בצבע לבן, כשהעד נוהג ברכב, והמנוח יושב לידו. כשהגיעו לחניה של המאפיה, המנוח ירד והלך לכיוון המאפיה, וכעבור זמן קצר חזר לכיוון הרכב, כשהוא מחזיק בידו שני בקבוקי סודה, האחד לעצמו והשני לעד, זאת למרות שידע שהעד ביקש שיביא לו קולה מפני שאינו שותה סודה. בשלב זה, בעודם ממתינים שהבגטים יהיו מוכנים, וצוחקים על עניין השתייה, כשהמנוח נשען על חלון הרכב ומשוחח עם העד, נשמעו יריות והמנוח נפל לכביש. העד ראה במראה רכב שקשור כנראה לאירוע וראה את גבו של אדם שעזב את המקום, וכשראה את הרכב נוסע, העד ירד מהרכב והסתכל לראות מה קורה עם המנוח, וראה שהוא מגואל בדם. לאחר מכן, הודיע על מה שקרה לכמה בני משפחה, וכל המשפחה של המנוח הגיעה למקום (עמ' 212, ש' 23 – 27).
בשלב זה של העדות, הציג ב"כ המאשימה בפני העד ובפני בית המשפט, את סרטון האבטחה שמתעד את האירוע, וביקש מהעד לספר על הסכסוך שבין הנאשם ובין המנוח. העד סיפר שהיו שני מקרים שהוא היה עד להם, כאשר במקרה הראשון הוא והמנוח היו בתוך פיצרייה והחלו לאכול, כשלפתע הגיעו הנאשם ואביו, והאב אמר למנוח "תחכה אני אחתוך לך את היד" (עמ' 214, ש' 4), והאירוע הזה היה 4 – 5 חודשים לפני מועד הרצח. המקרה השני אירע כאשר העד והמנוח נסעו על כביש 6, כשלפתע העד הבחין ברכב שעוקב אחריהם. בשלב מסוים אותו רכב האיץ את מהירותו עד שנסע במקביל לרכב שבו נהג העד, והעד הבחין שהנאשם נוהג ברכב האמור, ואביו יושב לידו, והאב עשה בידו תנועה כלפי המנוח, שמשמעותה היא "חכו חכו".
העד סיפר על מקרה נוסף שהמנוח לא היה נוכח בו, שבו היה בדהריה עם אמו ואשתו, ונכנס לבית מרקחת לקנות משהו, והנאשם ודוד שלו עקבו אחריו, ניגשו אליו ושאלו אם המנוח נמצא אתו, והעד השיב בשלילה.
בחקירה הנגדית אישר העד כי הוא עצמו לא ראה את הרוצח, וגם אינו יודע באיזה רכב הגיע הרוצח למקום האירוע, אך הוא יודע שמדובר ברכב פרטי, מפני שהוא ראה את הרכב עומד ליד הכיכר, והוא אישר גם כי הוא נפגש עם המנוח פעמיים – שלוש במהלך היום, כפי שנהגו מדי יום שבו הם נפגשים כמה פעמים. העד אישר גם כי לא ראה את הירי עצמו אלא הבחין בנפילתו של המנוח, והסיק שהוא נורה, וכי בעת הירי הוא היה בתוך הרכב עם הפנים לכיוון המאפיה והגב לכיוון היורה. בהמשך דבריו אישר העד כי קיים סכסוך בין משפחות אלסייד ואבואלקיען, אך הדגיש כי המנוח אינו קשור לסכסוך. כשנשאל על דבריו בחקירתו במשטרה כי המנוח הוא בן אדם זהב שאין לו בעיות, השיב: "וואסים (המנוח – א.מ.), אין לו בעיה עם אף אחד. זאת הבעיה הראשונה שלו. זה הסכסוך הראשון שהוא נקלע אליו… עם מוחמד. כשהם היו בבית הספר" (עמ' 218, ש' 13 – 16). כשנשאל מדוע לא אמר במשטרה כי יש סכסוך ביניהם, השיב כי החקירה התנהלה בשעה אחת לפנות בוקר, וכי הוא היה בלחץ במהלכה ולכן לא סיפר על כך.
בהמשך עדותו נחקר העד על דברים שמסר בחקירתו השנייה במשטרה נ/4, כשבוע לאחר הרצח, שבה נשאל על הסכסוך בין הנאשם והמנוח, והשיב כי מדובר בסכסוך ישן, שנסגר מזמן מול כולם לפני כשש – שבע שנים. העד נשאל מדוע השיב שהסכסוך נגמר, אף שידע שמדובר עדיין בסכסוך פעיל, ואנשים מהחמולה השנייה מחפשים מעת לעת את המנוח, ועל כך השיב תשובה דומה לדברים שהשיב קודם לכן: "באותה תקופה של החקירה הייתי ממש בלחץ, החבר הכי טוב שלי נפטר… הייתי מאוד לחוץ. לא ידעתי מה להגיד" עמ' 220, ש' 22 וש' 29). העד הוסיף כי בחקירה שלאחר מכן נ/5 אמר את כל האמת, וכך הסביר את התנהלותו השונה בחקירה השלישית: "אחרי שנרגעתי והרגשתי בנוח סיפרתי את הכל. אחרי שידעתי שמוחמד הוא הרוצח והייתי בטוח ש…" (עמ' 221, ש' 24). כשנשאל כיצד ידע שהנאשם הוא הרוצח השיב כי למנוח לא היה סכסוך עם אף אחד, רק עם הנאשם.
בהמשך העדות הטיח ב"כ הנאשם בעד, כי אינו דובר אמת, כי יש סתירות בסיפור שלו לגבי השיחה עם הנאשם ודודו בבית המרקחת, וכי לא היה כלל סכסוך בין הנאשם ובין המנוח, ורק לאחר שהנאשם נעצר, בנה העד סיפור שקושר את הנאשם למעשה הרצח, ועל כך השיב העד: "אני, מה שקרה איתי ועם וואסים אני סיפרתי. אמרתי את האמת. לא שיקרתי בשום דבר" (עמ' 225, ש' 25). העד עמד על גרסתו גם לאחר שב"כ הנאשם הטיח שוב בעד כי האמת היא שלא היה סכסוך פעיל בין הנאשם ובין המנוח, כפי שהעד מסר בשתי החקירות הראשונות שלו, וכי בחקירה השלישית שבה טען לקיומו של סכסוך פעיל ביניהם – העד לא אמר אמת, והעד שב על דברים שאמר קודם לכן, כי בשתי החקירות הראשונות שלו הוא היה בלחץ, וכי בחקירה השלישית "אחרי שנרגעתי והכל סיפרתי את הכל" (עמ' 230, ש' 10).
הוריו של הנאשם
עדת תביעה 17 – גב' גולדה עשיווי – אמו של הנאשם התייחסה בפתח עדותה לפציעתו של הנאשם לפני שנים אחדות, וסיפרה כי ביום 17.12.15 אביו של הנאשם איימן, שהיה באותו זמן בלוד, התקשר אליה ואמר לה שהבן שלה (הנאשם) נמצא בבית חולים. היא מיהרה להגיע לבית החולים, וכך היא מתארת את מה שראתה: "הגעתי ראיתי את הבן שלי כולו דם, כל הפנים שלו ככה פתוחות, זה היה שלוש בחורים עם סכין יפנית בלב, סנטימטר פגעו לו בלב… חוץ מזה בעיטות בידיים, שבר באף, נהיה לו מחיצה…" (עמ' 463, ש' 11 – 15). הנאשם היה באותו זמן בכיתה י' והעדה ציינה כי הוא אמר שלא ראה מי פגע בו, וגם היא אינה יודעת זאת, אך קצין המודיעין בתחנה התקשר לאביו של הנאשם איימן ואמר לו מי האנשים שפגעו בנאשם, והוסיף כי הוא (איימן) חייב ללכת ולעשות איתם סולחה, ואיימן אמר שכך אכן יעשה, אך היא אינה יודעת מיהם האנשים שעשו איתם סולחה.
בהתייחס לאירוע של הרצח, מסרה העדה כי הנאשם כבר הרבה זמן לא נמצא בחורה אלא בלוד אצל אביו, מפני שנמאס לו מחורה. העדה ציינה כי סמוך לאחר הרצח, הגיעו לביתה שני קציני משטרה והם אלו שאמרו לה שקרה רצח בחורה, ושהנרצח הוא בחור ממשפחת אבו שולדום, אבל היא לא מכירה את המשפחה ולא מכירה את המנוח. העדה שבה וציינה כי בעת הרצח הנאשם היה בלוד עם אביו, וכשעומתה עם דברים שאמרה בחקירתה במשטרה, אישרה העדה כי בשלב מסוים הלכו הנאשם ואביו ועוד כמה בני משפחה לנופש ביריחו אצל הבת של העדה שמתגוררת שם, ביחד עם בני משפחה נוספים של העדה, והיא חושבת שהם הגיעו לשם עוד לפני הרצח (עמ' 467, ש' 1).
במהלך עדותה עומתה העדה עם האזנת סתר של שיחת טלפון שהתקיימה בינה ובין הנאשם ימים אחדים לאחר הרצח, ביום 25.6.19 לאחר הביקור של ראשי הצח"מ בביתה בחורה. השיחה תורגמה לעברית, והתמליל שלה הוגש וסומן ת/133כא. יצוין כי שיחה נוספת בין האם ובין הנאשם שהתקיימה כמה ימים לאחר השיחה הראשונה, ביום 1.7.19, הואזנה אף היא והתמליל שלה הוגש וסומן ת/133כו, ותמלילים של שיחות נוספות קצרות יותר הוגשו אף הם. בכל אופן, בתחילת השיחה הראשונה האם מעדכנת את הנאשם אודות הביקור של ראשי הצח"מ זיתון וסבן בביתה. לקראת סוף השיחה, בתחתית עמ' 4 אומרת האם לנאשם שהאחות שגרה ביריחו סיפרה שיש שם רופא "שמסדר היום והשעה והתאריך היית שם ועשית אותה וגבס גם הבנת?". כשנשאלה בעדותה מדוע ביקשה מהנאשם שילך לרופא שבוע לאחר הרצח, השיבה העדה שהנאשם היה מעורב בקטטה בלוד והוא קיבל מכות ונגרם לו שבר ברגל, ודחתה את הטענה כי הביקור אצל הרופא נועד לתת איזשהו אליבי לנאשם, באמצעות אישור רפואי כוזב.
בהמשך אישרה העדה כי בחקירה הוצגו לה שני סרטונים ממצלמות האבטחה בתחנת הדלק בלוד, והיא זיהתה בהם את הנאשם עומד ליד הרכב שלו (עמ' 473, ש' 12), אך לא זיהתה את האדם השני שנאמר לה שהוא אברהים. לאחר מכן השמיעו לה הקלטה של שיחת טלפון בהאזנת סתר, שבה היא מדברת עם הנאשם שבוע לאחר הרצח, ומעדכנת אותו שהימ"ר נמצאים ליד הבית, וכי היא אמרה לסבן שהיא אינה יודעת היכן נמצא הנאשם. בשיחה נשמע הנאשם אומר לעדה שאם סבן רוצה אותו, אין לו בעיה לבוא אליו, והיא אומרת לו שלא יבוא, כל עוד אין לכך הזמנה רשמית (עמ' 476, ש' 13 – 22).
עד תביעה 18 – מר איימן עשיווי, אביו של הנאשם, ציין בפתח עדותו כי הוא והנאשם וגם ילדיו הקטנים, נעצרו בקלקיליה ביום 2.7.19, שבה יש לעד בית בשותפות עם חבר, ולדבריו היה באותו זמן בבית בקלקיליה כדי לסעוד קרוב משפחה שהיה מאושפז בבי"ח אסף הרופא, לאחר שנפגע בקטטה משפחתית. כשנשאל מדוע לא היה בביתו בלוד שקרוב יותר לבית החולים, השיב: "הבית שהיה לנו בלוד אין לנו את הבית בלוד, הרסו אותו, אין לנו בית בלוד" (עמ' 482, ש' 19), וציין כי הוא היה גר בחורה. כשנשאל מדוע לא היה בביתו של הנאשם שהתגורר בלוד באותו זמן, השיב כי הבית בלוד קטן מדי, וצר מלהכיל את משפחתו שכוללת שתי נשים וילדים קטנים; ודחה את הטענה כי היה בקלקיליה כדי לברוח מהמשטרה. העד עומת עם שיחת טלפון שקיים יום לאחר הרצח עם אחד בשם אבו חליל, כפי שעלה מהאזנת סתר שבוצעה לעד, אשר התמליל שלה הוגש וסומן ת/133לו. בשיחה נשמע העד אומר כי הם היו בלוד "אצל הגבר שלנו בבית חולים" ויש אף מצלמות שמתעדות אותם בלוד, וכי אין להם שום דבר עם אבו שולדום, ועל כך השיב העד כי אינו מכיר את אבו חליל ואינו זוכר ששוחח איתו בטלפון.
עם זאת, העד התייחס למשפחת אבו שולדום, שהוזכרה באותה שיחה, וציין כי לפני 5 שנים הייתה להם בעיה עם המשפחה, ופירט במה מדובר: "הייתה בעיה שחתכו את הילד, נתנו לו חתך פה בפנים מפה עד פה, נתנו לו שבע חתכים, אחד בראש, אחד בצוואר, שבע חתכים נתנו לו, קרא לי קצין מודיעין אחרי שבוע שהייתי בלוד, קרא לי ושהיה המקרה עם מוחמד גם הייתי בלוד, היה נמצא איתי בלוד גם, קרא לי המודיעין ואומר לי איימן אתה … הבן שלך? אני אומר לו לא, לא, אומר לי חתך אותו אבו שולדון, שלוש בחורים מהמשפחה של אבו שולדון , לא זוכר את השם שלו, אמר לי X בן אדם על שלושתם" (עמ' 484, ש' 23 – עמ' 485, ש' 3). העד אישר כי אחד מהשלושה הוא המנוח – וואסים אבו שולדום, ואיתו היו שני בני דודים שלו, והוסיף כי הנאשם עצמו אינו יודע מי תקף אותו לפני 5 שנים, והוא קיבל את השמות מהמודיעין המשטרתי.
במאמר מוסגר יש להעיר בעניין שמו של המנוח כי אין אחידות באיות השם, גם ביחס לשם הפרטי וגם ביחס לשם המשפחה. השם הנכון הוא וואסים אבו שולדום, וכך הוא יכונה בהכרעת הדין, למעט כאשר השם מאוית אחרת בציטוט, שאז האיות יהיה נאמן ללשון הציטוט.
בכל אופן, העד ציין עוד כי במשטרה אמרו לו שהוא חייב לעשות איתם סולחה, וכך עשה (עמ' 485, ש' 24). לכן, לדבריו, גם במשפחתו של המנוח יודעים שלא הנאשם פגע במנוח (עמ' 486, ש' 2). בהמשך ציין העד כי ביום הרצח הוא היה בלוד עם המשפחה, וגם הנאשם היה בלוד אך לא היה צמוד אליו כל היום. עוד ציין, כי כששמע על הרצח בחורה בהתאם למנהג שמורה להתרחק מהמקום, נסע ליריחו, ולמחרת בבוקר היה בבאר שבע, ושלח נכבד אחד להודיע לאבו שולדום "אם אתה צריך משהו , אנחנו פה". לדבריו התשובה שקיבל הייתה: "אנחנו יודעים מי עשה את זה, לא אתם" (עמ' 488, ש' 4). בהמשך מסר העד את הגרסה הבאה: "אחותו של המנוח מישהו ממשפחת אבו אלקיאן רוצה אותה, והמנוח לא רוצה לתת לו אותה אז היה להם ויכוח ונתן לו שני דקירות למנוח, נתן לו שני דקירות בגב, אחרי כמה ימים הוא נרצח" (עמ' 489,ש' 22).
העד הוסיף כי כשנודע לו על הרצח, הוא התקשר לנאשם ושאל איפה הוא, והנאשם אמר לו שהוא בתחנת הדלק בלוד, והוא חיכה לו כ-40 דקות ולאחר מכן הם נסעו יחד ליריחו. כשהוטח בפניו כי לא התקשר לנאשם וכי אין שיחה כזאת במחקרי התקשורת, עמד העד על גרסתו כי התקשר לנאשם; וכשנאמר לו שהוא רק ניסה לעזור לבן שלו ולתאם אליבי, אמר כי לא יעזור לבנו בדברים כאלה אלא רק בדברים טובים. בסוף העדות העד חזר וציין, כי מי שירה במנוח ידע להשתמש בנשק, ואילו בנו הנאשם "בחיים שלו לא יודע מה זה כלי, לא היה בצבא" (עמ' 492, ש' 19), ולכן לא הוא ירה במנוח.
השותפים של הנאשם
עד תביעה 11 – מר מוניר אלעשיווי הוא נאשם מס' 2 בתיק מקביל שמתנהל בבית משפט זה בפרשה זו בפני הרכב אחר – תפ"ח 20142-08-19 (להלן: התיק המקביל). העד מסר בתחילת עדותו כי הוא מתגורר בלוד, וכי הנאשם הוא קרוב משפחה רחוק שלו. העד ציין כי אחיו מרואן שנרצח לפני שנים אחדות, היה חבר טוב של הנאשם, וכי יונס שהוא נאשם מס' 3 בתיק המקביל, הוא בן דוד שלו (של העד). העד הוסיף כי אברהים שהוא נאשם מס' 1 בתיק המקביל "הוא כלום בשבילי, חבר. הוא לא משפחה, הוא חבר רחוק" (עמ' 281, ש' 8). לאחר הפרטים הטכניים שמסר, סירב העד להשיב לשאלות שנשאל, וטען שוב ושוב, פעם אחר פעם, כי הוא רוצה קודם לסיים את המשפט שמתנהל כנגדו בתיק המקביל, ולאחר מכן יהיה מוכן להשיב על כל השאלות שיישאל. העד עמד בסירובו גם לאחר שהובטח לו כי כל מה שימסור בבית המשפט בתיק זה, לא ישמש כראיה נגדו בתיק המקביל. נוכח סירובו של העד להשיב לשאלות ב"כ המאשימה, הוכרז העד כעד עוין.
בהמשך אישר העד דברים שמסר במענה לכתב האישום בתיק המקביל, כי שלושה ימים לפני הרצח, הוא נסע ביחד עם הנאשם לשטחים, אולם כשנשאל על מטרת הנסיעה או מי נסע איתם השיב כי אינו זוכר: "אני לא זוכר את אותו יום, באמת שאני לא זוכר" כלשונו (עמ' 287, ש' 6). העד טען כי יש לו בעיות זיכרון, ואישר כי לפני שנעצר בפרשה זו השתמש בסמים. העד אישר כי יש לו רכב מסוג ב.מ.וו. X6, אותו רכב שמספרו צוין בכתב האישום, ואישר גם כי יש איתוראן ברכב. העד אישר עוד כי חוקרי המשטרה עצרו אותו בביתו והביאו אותו לתחנת המשטרה, ועם בואו הושיבו אותו באותו חדר עם הנאשם, והקליטו את השיחה ביניהם. העד אישר כי בחקירה השנייה שלו ביום 16.7 הראו לו צילום של דף הפייסבוק שלו, והעד זיהה את תמונתו על הדף, וכן את הכינוי "יופי יופי" שמופיע שם (עמ' 293, ש' 24 – עמ' 294, ש' 9), אך טען כי הפייסבוק אינו שלו אלא נגנב ממנו, ולדבריו אמר כך גם בחקירותיו במשטרה (ש' 26).
בהמשך עומת העד עם דברים שנכתבו במענה לכתב האישום בתיק המקביל, כי לקח את הנאשם ללוד לאחר הרצח, וב"כ המאשימה הקריא את הסיפא של סעיף 13 של המענה, שנכתב בו כי נאשמים 2 ו-3 שהם העד ואחר בשם יונס "מאשרים כי הם נסעו יחד עם מוחמד (הנאשם – א.מ.) באמצעות איקס 6 ללוד, וזה לגבי סעיף 19 לכתב האישום שלו, שגם יוגש" (עמ' 295, ש' 31 – 33) אולם העד נמנע מלהשיב. העד אישר את האמור בסעיף 4 למענה, כי הנאשם לא שיתף אותו ברצון לרצוח את המנוח (עמ' 301, ש' 28), ואישר גם כי בתקופה שקדמה לאירועים שבכתב האישום, אחיו מרואן שהיה חבר קרוב של הנאשם נדקר בעורק ראשי ברגלו, אושפז בבית חולים עד שמת מפצעיו ביום 30.6.2019 (עמ' 302, ש' 16). העד אישר עוד כי כמה ימים לפני האירועים שבכתב האישום, הנאשם הציע לו לגנוב סם מסוג הידרו ממשפחה בחורה (עמ' 304, ש' 8), אך טען שאינו זוכר מה היו פרטי התכנון, וכי רק לאחר שנעצר, הוא הבין שהיה רצח (עמ' 306, ש' 4). לדבריו, הנאשם לא סיפר לו שהוא רצח, ונודע לו שהיה רצח ביישוב חורה באותו יום מאתר אינטרנט בשם "יפו 48" (עמ' 307, ש' 9 -15).
העד אישר כי הלך ביחד עם הנאשם ועם אברהים להביא רכב מהשטחים לצורך ההתארגנות לגניבת הסמים בחורה, אך הוא לא ראה את הרכב שהובא מהשטחים, מפני שהוא ויונס חיכו ברכב שלו בזמן שהנאשם התעסק בהבאת הרכב מהשטחים (עמ' 307, ש' 29 – עמ' 308, ש' 10). כמו כן אישר כי הוא ויונס המתינו ברכבו בתחנת דלק דור אלון בלקיה, לנאשם ולאברהים שהיו אמורים להגיע לשם, כחלק מתכנית הביצוע של הגניבה המתוכננת וכי השניים אכן הגיעו לתחנת הדלק ביום הרצח בשעה 18:00 (עמ' 311, ש' 8 – 22). לאחר שהנאשם ואברהים הגיעו, הארבעה הסתודדו ביניהם, ולפי האמור בסעיף 10 למענה של העד בתיק המקביל, הם דיברו ביניהם על התכנית לביצוע הגניבה.
לאחר מכן, הנאשם עזב את תחנת הדלק, וקבע עם העד ועם יונס שימתינו לו בנקודה מסוימת בפאתי חורה, והם המתינו שם כדי שיבוא עם השקים של הסם. העד ציין כי במהלך ההמתנה לנאשם, הוא לא שוחח כלל בטלפון, לא בטלפון שלו ולא בטלפון של יונס (עמ' 317, ש' 5 – 14), והוסיף כי הוא ויונס לא היו מעורבים בהצתת רכב כלשהו, וכי גם לא ראה רכב עולה באש באותו מקום; והוסיף כי בהמשך אותו לילה הוא נסע יחד עם הנאשם מחורה ללוד ברכב שלו X6, ובמהלך הנסיעה הם לא דיברו ביניהם, בוודאי לא על רצח (עמ' 316, ש' 12).
בהמשך נשאל העד על שיחה שהייתה בינו ובין החוקר זיתון בעת הפסקת שירותים במהלך החקירה, אשר הוקלטה, ובה העד אומר לזיתון שישחרר אותו מפני שהוא חף מפשע, וזיתון משיב לו שאם יספר את האמת ולא יהיה כלום – הוא ישחרר אותו. העד נשאל מדוע לא סיפר לזיתון את הגרסה שמסר במענה לכתב האישום, ולא השיב תשובה עניינית. כשנשאל מדוע לא אמר לזיתון כי היה שותף עם אחרים לקשר לביצוע גניבת סמים אך אינו קשור לרצח, השיב כי אינו מפליל אנשים סתם (עמ' 320, ש' 30). בסוף החקירה הראשית, הוצגה לעד תמונה של הרכב שלו 6X מיום 14.6.19, בעת שעבר במחסום בחזרה מהשטחים לארץ, והוא זיהה את עצמו בתמונה, אך סירב לומר מי ישב לצידו.
בחקירה הנגדית נשאל העד על דברים שאמר בחקירתו הראשונה במשטרה, שבה הראו לו תמונות של הנאשם, של אביו איימן ושל אברהים, והוא נשאל מי מהם היה אי פעם ברכב שלו, והעד השיב שאף אחד מהם לא היה ברכבו, והוטח בפניו כי לא אמר אמת בתשובתו, ועל כך השיב העד כי אינו זוכר מה אמר בחקירתו במשטרה. בהמשך החקירה הנגדית סירב העד להשיב לשאלות שנשאל, למעט רסיסי תשובות שהשיב לשאלות בודדות, ונימק זאת כך: "אני לא רוצה לענות, זה לא משנה, יש לי דיון, אני מנהל משפט" (עמ' 336, ש' 27). כשנשאל אם בסופו של דבר הוא וחבריו גנבו סמים, השיב בשלילה, וכך השיב גם לשאלה אם שאל את הנאשם היכן הסמים שהיו אמורים לגנוב, אף שאישר כי באו לגנוב סמים. כשנשאל מדוע לא סיפר בכל חקירותיו במשטרה כי כל מה שעשה במועד של הרצח היה חלק מקשר לגניבת סמים, השיב כי אינו זוכר, ואישר כי הגרסה על גניבת סמים נמסרה לראשונה במענה שנתן לכתב האישום בתיק המקביל (עמ' 338, ש' 8 ו-20).
בהמשך, כשהתבקש להשיב על שאלות נוספות, אמר העד: "במה שקשור אלי אני אענה, ובמה שלא, אני לא אענה" (עמ' 340, ש' 17). העד ציין כי אין קרבת משפחה בינו ובין אברהים, אבל הם מכירים זה את זה, והוסיף כי לא ראה את הנאשם מצית רכב, וגם לא נדף ממנו ריח של דלק, כשהוא נסע ברכבו של העד מחורה ללוד (עמ' 341, ש' 25 – 32). בסוף עדותו אישר העד את הדברים שנכתבו במענה שנתן באמצעות עורך דינו לכתב האישום בתיק המקביל, כי הוא ויונס לא ידעו על שום דבר אחר בקשר לאותו יום, חוץ מהמטרה של גניבת הסם מסוג הידרו (עמ' 342, ש' 32).
עד תביעה 16 – מר יונס אלעסאווי הוא נאשם 3 בתיק המקביל, מתגורר בלוד והוא קרוב משפחה של הנאשם, ובן דוד של מוניר. בדומה למוניר, גם הוא הודיע כבר בתחילת עדותו שהוא לא רוצה לדבר, עד שמשפטו בתיק המקביל יסתיים. העד עמד בסירובו גם לאחר שב"כ המאשימה הבהיר לו שמה שיגיד בעדותו בפנינו לא ישמש כראיה נגדו בתיק המקביל, וגם לאחר שבית המשפט הבהיר לו כי הוא כבר התייחס לחלק מהדברים שהוא אמור להישאל עליהם, במענה שהוא נתן לכתב האישום בתיק המקביל. עם זאת, העד ציין כי הוא מאשר את מה שעורך דינו אמר, וחוץ מזה הוא לא מדבר (עמ' 406, ש' 21). בהמשך אישר העד פרטים שונים מתוך המענה, כי ביום הרצח, בשעה 16:03, הגיע ביחד עם מוניר, ברכבו של מוניר X6, כשהעד נוהג ברכב, לתחנת הדלק דור אלון בלקיה שבה המתינו לנאשם, כדי לבצע ביחד איתו גניבה של סמים (עמ' 407, ש' 25 – 408, ש' 17).
העד סירב להשיב לשאלות נוספות שנשאל, לרבות לגבי מספר הטלפון שלו, ושיחות שערך ביום האירוע, ועמד בסירובו גם לאחר שהוכרז כעד עוין.
עד תביעה 22 – מר אברהים שאהין הוא נאשם 1 בתיק המקביל, והוא סירב להשיב לשאלות שנשאל, בטענה שמתנהל נגדו משפט רצח בתיק המקביל, ורק לאחר סיום המשפט יסכים להשיב. הוא עמד בסירובו גם לגבי שאלות כלליות לגבי היכרותו עם הנאשם או עדים בתיק, וגם לאחר שהוכרז כעד עוין, ולכל השאלות שנשאל השיב אותה תשובה: "אין לי מה להגיד".
עדת תביעה 13 – גב' עתדל שהין היא אשתו של אברהים ובת דודתו של הנאשם, והיא אישרה בתחילת עדותה כי נחקרה במשטרה ביום 14.7.19, וטענה כי שוטרים לקחו את הפלאפון שלה בעת שערכו חיפוש בביתה לפני מועד החקירה, ועדיין לא החזירו לה את הפלאפון, וכשנשאלה מה מספרו, השיבה כי אינה זוכרת, אם כי אישרה כי אמרה את מספרו בחקירה וזיהתה אותו כשהוצגו לה צילומי המסך. צילומי המסך מהטלפון הסלולרי של העדה הוגשו וסומנו ת/33, והם כוללים חמישה צילומים, אשר ארבעה מהם מתייחסים למסרונים עם טלפון שמסתיים בספרות 422, ואילו הצילום הרביעי מתייחס למסרונים עם טלפון אחר שמסתיים בספרות 287.
העדה ציינה כי רק היא השתמשה בפלאפון, וכי יש בו קוד, ובחקירתה היא פתחה את הפלאפון לבקשת החוקרים. בפלאפון נמצאו התכתבויות שלה במסרונים, שבהם היא מתכתבת עם אחד בשם מוחמד איבן איימן, שזה שמו של הנאשם, ובתחילה היא ציינה שהוא חבר שלה ואין קשר משפחתי ביניהם, אך לאחר מכן אישרה כי אביה הוא אח של אבא שלו, אך טענה כי אין קשר בין השניים (עמ' 347, ש' 23). בין היתר יש בעמ' 2 התכתבות של העדה עם הנאשם מיום הרצח – 17.6.19 בשעה 02:07, שבו היא פונה אליו בשמו: "מחמד איפה אברהים".
ביום הרצח יש בעמ' 4 התכתבויות נוספת של העדה, כאמור עם טלפון אחר שמסתיים בספרות 287, עם אחד בשם עבדל רחמן והעדה ציינה כי מדובר באחיו הצעיר של הנאשם שהוא ילד קטן. כאשר הופנתה לכך שבשעה 20:32היא שולחת לאותו טלפון הודעה בה כתבה "איפה אתה אברהים", היא השיבה כי כל יום היא בודקת היכן בעלה (עמ' 351, ש' 6). כשנשאלה מדוע בדקה היכן בעלה באמצעות הטלפון של עבדל רחמן ולא כתבה ישירות לטלפון של אברהים, השיבה כי הילדים הקטנים שלה משחקים בטלפון של בעלה כשהם יוצאים איתו, ולכן פנתה אליו באמצעות עבדל רחמן. כשנשאלה מדוע פנתה באופן ישיר לאברהים בשאלה "איפה אתה", השיבה שטעתה בכתיבה והתכוונה לשאול איפה אברהים (עמ' 352, ש' 8). העדה ציינה עוד כי ידעה שעבדל רחמן והילדים שלה משחקים ביחד, וגם אברהים נמצא איתם, וכולם נמצאים בלוד, אף שאינה יודעת היכן בדיוק היו בלוד, ובכך ניסתה להסביר את ההודעה ששלחה (שם, ש' 16 – 26).
בשלב זה הטיח ב"כ המאשימה בעדה כי אינה דוברת אמת, מפני שידעה שאברהים לא נמצא באותו זמן בלוד אלא בחורה, כפי שעולה גם מהאיכון של הטלפון בעת שהעדה התכתבה איתו, וכי היא חיפשה את אברהים אצל הנאשם שהיה חברו הטוב, שכן הנאשם הוא זה שהחזיק בטלפון הזה ואחיו הקטן עבדל רחמן. אולם העדה שבה על דברים שאמרה קודם לכן, ועמדה על גרסתה כי אברהים היה באותו זמן בלוד, בתחילה יחד איתה בבית עד שהלך עם הילדים לשחק בגן (עמ' 356, ש' 10 – 16 ועמ' 357, ש' 26 – 31). כשהוטח בפני העדה כי אברהים נראה באותו יום מהשעה 18:00 ועד השעה 19:00 יחד עם הנאשם במצלמות האבטחה בתחנת הדלק בלקיה, השיבה העדה: "אברהים לא הולך ללקיה או לבאר שבע, מבלי שאני הולכת ומבקרת את ההורים שלי" (עמ' 358, ש' 30), וכשהוצגה בפניה תמונה של אברהים מאותו יום בשעה 21:30 כשהוא בתחנת דלק, טענה העדה כי זה אינו אברהים, זאת אף שנאמר לה כי אברהים זיהה את עצמו בתמונה (עמ' 359, ש' 2 – 10). בהמשך שללה העדה כי ידעה שהנאשם מחזיק בטלפון של עבדל רחמן, ושללה כי ידעה שבאותו זמן הנאשם ובעלה היו יחד.
בחקירה הנגדית ציינה העדה כי היא והנאשם בני דודים מאוד קרובים, וכי הנאשם הוא בן הדוד שהיא הכי אוהבת. וכשנשאלה אם מה שאמרה לתובע בחקירה הראשית זו האמת, השיבה "למה שאני אשקר?", והוסיפה כי זה גם מה שאמרה במשטרה (עמ' 367, ש' 9).
עדי ראיה לאירוע ועדים הנוגעים לרכב המזדה ששימש את היורה באירוע
עד תביעה 7 – מר סופיאן חרזאלה היה בעבר הבעלים של רכב המזדה שנטען כי באמצעותו בוצע הרצח, והודעתו במשטרה וכן תמונות של הרכב, הוגשו באמצעותו חלף חקירה ראשית וסומנו ת/32 ות/32א. בהודעתו סיפר העד שאכן היה ברשותו רכב מסוג מזדה 626 בצבע זהב, שאותו רכש בשנת 2016, ומכר בחודש מרץ 2018 לשכן שלו שעוסק בסחר של רכבים ישנים. העד ציין בהודעתו כי מכר את הרכב לצורך פירוק לחלקים, והוא אף הגיש בקשה למשרד הרישוי להוריד את הרכב מהכביש, אך שמע מאותו שכן שהרכב הועבר לשטחים, ומשמש להעברת זיתים (ת/32, ש' 22). בחקירה הנגדית אישר העד כי מיום 5.3.18, שבו העביר לאחר את הבעלות על הרכב, הוא לא ראה את הרכב. יתירה מכך, כמה חודשים לאחר מכן, ביום 9.1.19, הוא ביקש ממשרד הרישוי להוריד את הרכב מהכביש. לדבריו, הוא שמע על הרצח בחורה רק מהחוקרים ששוחחו אתו.
עדת תביעה 6 – גב' עציבי פלאסטין מסרה בתחילת עדותה כי בשעת האירוע הייתה במכוניתה בזירת האירוע, ממתינה לבעלה ובתה שהלכו לקנות כמה דברים בחנות (כך היא מכנה את המקום בתחילה אולם בהמשך היא מכנה אותו מאפיה – ראו עמ' 240, ש' 18 וכן עמ' 242, ש' 18). לפתע שמעה שתי יריות, וכך היא מתארת את מה שראתה: "כשהרמתי את הראש שלי ראיתי יד של מישהו שהתמוטט על הרצפה. המכונית חסמה את הגופה. הסתכלתי אחורה, ראיתי מישהו רץ למכונית ונכנס במהירות למכונית. ואז באותו רגע קלטתי מה קורה. ירי ומישהו על הרצפה. אז במהירות התקשרתי למשטרה" (עמ' 241, ש' 9 – 12). כשהתבקשה לפרט יותר הוסיפה כי היורה היה אדם רזה, רעול פנים, שהסתכל לאחור לראות אם מישהו רודף אחריו, והוא נכנס למכונית מהדלת האחורית, והמכונית נסעה במהירות מהמקום. לדבריה, האירוע היה בשעה 20:27, אז היא התקשרה למשטרה, והיא אינה יודעת מיהו היורה ואף פעם לא ראתה אותו קודם לכן.
בחקירה הנגדית ציינה העדה כי כבר באותו לילה ראתה סרטון שמתעד את האירוע, שהופץ באינסטגרם, אך עמדה על כך שבדברים שמסרה בעדותה תיארה את מה שראתה במו עיניה, ולא את מה שראתה כשצפתה בסרטון. בהמשך הראה ב"כ הנאשם את הסרטון לעדה מתוך הטלפון הנייד שלו, והיא הצביעה על המקום שבו עמד הרכב שבו הייתה. העדה ציינה כי היורה היה לבוש בחולצת פסים, וכן היה רעול פנים ורק עיניו היו גלויות, והיא ראתה זאת כאשר הוא הביט לאחור. בתשובה לשאלות בית המשפט העריכה העדה כי המרחק בין הרכב שבו נמלט היורה ובין הרכב שבו הייתה היה 6 – 7 מטרים (עמ' 247, ש' 25). בהמשך עומתה העדה עם הסרטון שהוצג לה, ונטען כלפיה כי בשום מקום לא נראה שהיורה מסתובב לאחור כפי שהיא טענה, אולם העדה עמדה על גרסתה: "אבל זה מה שאני ראיתי. ככה ראיתי… אפילו התמונה הזאת עד עכשיו מול העיניים שלי" (עמ' 251, ש' 3 – 5).
עד תביעה 8 – מר אמיר אלענמי היה נוכח גם הוא בזירת האירוע בעת הרצח, וסיפר שבעת שיצא מהמכולת ברגל לכיוון ביתו הוא שמע 3 יריות, חזר לכיוון המכולת והבחין באדם שכוב על הרצפה ורכב מסוג מזדה 626 בצבע זהב שיוצא מהמקום לכיוון שכונה 15, כשברכב נמצאים הנהג ואדם נוסף שישב מאחורי הנהג. בחקירה הנגדית אישר העד כי לא ראה את הירי אלא רק שמע את היריות. העד ציין כי לא ראה את הסרטון שמתעד את האירוע באותו יום, אלא ראה אותו ברשתות החברתיות "יותר מאוחר" כלשונו (עמ' 260, ש' 4). העד הדגיש כי בעדותו במשטרה סיפר רק על דברים שראה במו עיניו, ולא השלים פרטים מתוך הסרטון. בסוף עדותו ציין העד כי ראה את רכב המזדה מהצד של הנהג, והוא אינו יכול למסור כל פרט שיכול לסייע לזיהויים של הנוסעים ברכב.
חוקרי המשטרה
עד תביעה 2 – רס"ב אייל זיתון מסר בתחילת עדותו בחקירה ראשית, כי הוא ראש צוות חקירה בתיקי רצח בימ"ר נגב, וכי הוא הוקפץ לזירת הרצח באותו לילה, והחל לבצע פעולות חקירה ראשוניות, כמו הורדת מצלמות אבטחה וגביית עדויות מעדי ראיה, ובהמשך הוא אף גבה את אמרותיו של הנאשם.
בחקירה הנגדית אישר העד כי אף אחד מעדי הראיה שהוא גבה את הודעותיהם לא זיהה את היורה, ואף אחד גם לא מסר במדויק את סוג הרכב שבו השתמש היורה. בהמשך התייחס העד לסרטון שמתעד את האירוע שהודלף לאינטרנט, וציין כי ניתן לשמוע בו וויכוח בין שוטרים על דגם הרכב, אם מדובר במזדה 323 או 626, וכי הוא זיהה בין הקולות את קולו של קצין החקירות בתחנת העיירות – אורן בן יהושע. העד ציין עוד כי הסרטון הורד מהמצלמה של המכולת הסמוכה למקום האירוע, וכי הוא אינו יודע כיצד דלף הסרטון לאינטרנט, ואף אינו מייחס לכך חשיבות.
כשנשאל מדוע אינו מייחס חשיבות להדלפת הסרטון, שהרי יש בו פרטים מוכמנים שנטען כלפי הנאשם כי ידיעתם מלמדת על מעורבותו באירוע, כמו למשל העובדה שהמנוח התעסק עם שתיה לפני שנורה, והוא אכן נצפה בסרטון יוצא מהמכולת עם שני בקבוקי שתיה, השיב העד כי אף שצפה פעמים רבות בסרטון, הוא לא ראה בו את המנוח יוצא עם בקבוקי שתיה (עמ' 179, ש' 21). לאחר שצפה בסרטון במהלך עדותו, ציין העד כי הוא מזהה שהמנוח מחזיק משהו בידו, אך אינו מזהה שמדובר בבקבוק שתיה. כשהוטח בפניו שהעד אבו שולדום אמר שמדובר בבקבוק סודה, השיב העד כי "האנשים היחידים ששמעו שזה בקבוק סודה אחד זה הנהג והשני זה הרוצח" (עמ' 180, ש' 5). לאחר מכן הוסיף העד כי העובדה שהרכב שבו נסע היורה נשרף אינה יכולה להיחשב כפרט מוכמן מפני שהיא הובאה לידיעת הנאשם כמה פעמים במהלך חקירתו.
בהמשך ציין העד כי אינו מכיר את המדובב, וכי הוא מודע היטב להפרדה הנדרשת בין הימ"ר ובין המדובב. העד הוסיף כי לדעתו המדובב נחקר בתחנת המשטרה ולא במשרדי הימ"ר, וכשהוטח בפניו כי על שתי העדויות שנגבו מהמדובב במשטרה נכתב כי נגבו בימ"ר נגב, השיב כי ייתכן שזו טעות (עמ' 185, ש' 5). כשעומת עם דברי המדובב כי במהלך פעולת הדיבוב בתיק זה, היו מוציאים אותו מדי פעם להתרעננות בימ"ר, השיב העד כי אינו זוכר שכך נעשה, ובכל אופן הוא לא שוחח עם המדובב במשרדי הימ"ר. העד הוסיף כי החוקר דודי שמש שגבה שתי אמרות מהמדובב, לא היה חלק מצוות החקירה בתיק זה (עמ' 186, ש' 6), וכשנשאל מדוע שמש גבה אמרה נוספת בתחילת החקירה מעד בשם חאלד אבו (שולדום), הרחיב מעט על אופן הפעולה של הימ"ר: "יש צוות שנבנה לכל תיק רצח, בדרך כלל שלושה, ארבעה, שישה חוקרים. זה תלוי. דודי לא היה חלק מהצוות הזה. דודי לא היה בקיא בפרטים. הוא לא יכול לשאול שאלות את אותו מדובב. כמו שאני אשאל את המדובב… דודי לא יודע פרטים כמו שאני יודע או כמו שאנשי הצוות יודעים…" (עמ' 187, ש' 19 – 23).
העד אישר כי הוא מכיר את הסכסוך בין המשפחות, אך הוסיף כי כיוון החקירה של המשטרה שונה לחלוטין: "אני מחפש רק ראיות. סיפורי אלף לילה ולילה של מודיעין לא מעניינים אותי… ברגע שמצאתי אותו (כך במקור, וצריך להיות אוטו – א.מ.) שרוף הבנתי שיש קשר. חיפשנו לזהות את הרכב, זיהינו שזה הרכב. ניסינו לאתר את הרכב, מאיפה הגיע. וככה התגלגלנו, עם מצלמות ואיכונים" (עמ' 191, ש' 17 – 21). העד הוסיף כי לדעתו המניע לרצח הוא רצונו של הנאשם לנקום על החתכים שביצע המנוח בפניו של הנאשם כמה שנים קודם לכן (עמ' 192, ש' 4).
בחקירה החוזרת נשאל העד אם זכור לו פרט בחקירה שעלה כחצי שעה לאחר הרצח. העד הפנה תחילה להצתה של הרכב, והוסיף כי סמוך לאחר גילוי ההצתה, נמצאו גם מספרי הרישוי של הרכב, שהובאו ע"י קצין לבוש מדים שציין כי מצא אותם כמה עשרות מטרים מהבית של הנאשם (עמ' 194, ש' 22).
עד תביעה 9 – רס"ם אייל סבן
העד מסר בפתח עדותו כי הוא חוקר בימ"ר נגב, והוביל את התיק ביחד עם אייל זיתון. העד ציין כי הגיע לזירה מיד לאחר שהתקבל דיווח על האירוע, ומשם נסע לתחנת העיירות, וצפה שם בסרטון שהורד ממצלמות אבטחה, שמתעד את כל האירוע, וגם עודכן על מציאת לוחית זיהוי של רכב מסוג מזדה 626 שהסתייעו בו לביצוע הרצח, טמונה בחול ליד ביתו של הנאשם. העד ציין כי במסגרת החקירה חקר את הנאשם ואת הוריו, וגם ערך דו"ח צפייה לסרטון שהורד מתחנת הדלק בלוד, שהנאשם טען כי היה בה בזמן הרצח. העד ציין בהקשר זה כי הנאשם אכן נצפה בתחנה באותו מועד אך למעלה משעה לאחר הרצח, ובכך הפריך את טענת האליבי שהנאשם טען. העד חקר גם את עתדל אשתו של אברהים שהין, שבטלפון שלה נמצאו הודעות ששלחה לטלפון של הנאשם, שאוכן באותו זמן באזור קריית גת, סמוך לאחר הרצח. כמו כן, חקר העד את אביו של המנוח ואת בן דודו עאהד.
באמצעות העד הוגשו כמה מסמכים שערך, כולל צילומי ווטסאפ מהטלפון של אשתו של אברהים ת/33, וכן מזכר מיום 25.6.19, שמתעד ביקור שערך העד בבית אמו של הנאשם. העד ציין כי מדובר בביקור שנעשה לצורך גירוי חקירתי, וכשהתבקש לפרט, הסביר: "היו האזנות סתר, וכשיש האזנות סתר אז עושים פעולות גירוי בשטח… מגיעים לשטח, מדברים, שואלים שאלות כדי לנסות ליצור מצב שייווצרו שיחות טלפון" (עמ' 268, ש' 23 – 27). בשיחה עם האם היא מסרה כי כל הגברים, כולל הנאשם, יצאו לטיול עוד לפני הרצח, אך היא לא ידעה לפרט באיזה רכבים יצאו, ואיזה טלפונים נמצאים איתם. היא אמרה גם שאינה יודעת את מספר הטלפון של הנאשם, וכי כבר מזמן אינה בקשר עמו.
בסוף החקירה הראשית הוא נשאל על הקשר שלו עם המדובב, וכך השיב, לאחר שעיין במזכר שכתב: "הגעתי למרחב, למשרדו של קצין המדובבים. נפגשתי עם המדובב שאמור היה להיכנס לתא יחד עם העצור מוחמד עשויוי. אחרי המפגש ושיחה של שלום שלום, אמרתי למדובב שמדובר בתיק רצח שהיה ביישוב חורה לפני בערך שלושה שבועות" (עמ' 269, ש' 19 – 22). בעקבות התרעמות של ב"כ הנאשם על אופן עדותו של העד שהסתמך על דברים שכתב במזכר, סוכם בין הצדדים כי המזכר יוגש ביחד עם מוצגים נוספים שהוגשו באותו דיון, והמזכר אכן הוגש וסומן ת/41, ובכך הסתיימה למעשה החקירה הראשית של העד (עמ' 239, ש' 26).
החקירה הנגדית של העד נערכה כמה חודשים לאחר החקירה הראשית, כשבתווך העידו עדי תביעה נוספים. בפתח החקירה ציין העד כי מי שניהל את החקירה הוא סנ"ץ צפניה כרבי רמ"ח תשאול, והוא גם זה שהחליט על הפעלת מדובב בתיק (עמ' 424, ש' 16), אך אישר שהוא (העד) היה דומיננטי מאוד בחקירה. העד ציין כי הגיע לזירה סמוך לאחר הרצח, וכבר היו שם כוחות גדולים, הוא ראה כתם דם גדול מאוד, והמעבדה הניידת כבר הייתה במקום ועבדה. העד הוסיף כי זמן קצר לאחר האירוע עלה במישור המודיעיני כי קיים סכסוך ישן כלשהו בין הנאשם ובין המנוח (עמ' 426, ש' 20). העד חזר על דברים שאמר בחקירה ראשית, כי נפגש ביחד עם זיתון עם אמו של הנאשם בביתה, לצורך "גירוי חקירתי".
העד נשאל על מזכר ת/44 שבו כתב כי כשהפציר בנאשם לספר את האמת, הנאשם השיב: "מי שעושה לא מדבר ומי שמדבר לא עושה", וציין כי המשפט הזה מוקלט מפי הנאשם, אך הוא אינו זוכר אם הוא נאמר בעברית או בערבית (עמ' 428, ש' 31). בהמשך נשאל על הסרטון שהופץ כבר בליל הרצח, ואישר כי מדובר בסרטון שנערך במשטרה, וכנראה הודלף ע"י שוטר או שוטרים מתחנת העיירות. כשנשאל אם הוא יודע במי מדובר, השיב כי הוא יודע "שהנושא הזה נבדק ברמת המרחב והמחוז", וכי החוקרים בתיק לא התעסקו בעניין זה (עמ' 431, ש' 29). העד אישר כי היו גורמים משטרתיים שהגיעו לפניו לזירה, ואישר גם כי הסרטון של הרצח הגיע לטלפון של הנאשם סמוך לאחר הרצח, וזה הסרטון היחיד שהוא ראה על הרצח.
בהמשך צפה העד בסרטון, ואישר כי המנוח נראה בסרטון יוצא מהחנות ומחזיק משהו מבריק בידו, ומדבר עם הנהג של הרכב שבו הגיע שהוא בן דודו. העד ציין בהקשר זה כי מהעדויות של המדובב עולה שהנאשם סיפר לו שהוא ראה את הסרטון של הרצח ושם המנוח התווכח או דיבר עם הנהג ברכב לגבי שתיה, וכי משפט זה הקפיץ אותו, והסביר מדוע: "הדבר הזה הקפיץ אותי כי הבנתי שאם, בעצם, מוחמד מספר למדובב שהוא ראה את הסרטון והוא שמע על מה מתווכח הקורבן עם הבן אדם הנוסף שהיה באוטו אז, כנראה, שמוחמד היה נוכח בזירה ושמע" (עמ' 435, ש' 5 – 7). זאת, מפני שהסרטון שהורד ממצלמות האבטחה בזירה היה בלי סאונד. העד סיפר כי הופתע גם מכך שהנאשם אמר למדובב שהיורה היה רעול פנים, מפני שבסרטון קשה מאוד לראות שהוא רעול פנים, ולכן סביר להניח שלא ניתן לראות זאת (עמ' 437, ש' 14).
העד הכחיש בתוקף שהראה למדובב את הסרטון או סיפר לו שיש סרטון, וטען כי הקשר היחיד שלו עם המדובב היה פגישה קצרה לפני תחילת פעילותו, וכך הוא מתאר מה היה בפגישה: "בגלל שקצין המדובבים לא היה והתהליך לא היה אצלנו, אלא היה בזירה אחרת, אני נשלחתי לפגוש את המדובב הזה, לראות שהוא יודע בדיוק על מה אנחנו מדברים, על איזה תיק אנחנו מדברים, ויש מזכר מפורט שמתעד את כל השיחה שלי עם המדובב. מעבר למה שכתוב במזכר שלי לא נאמר דבר ובטח שלא הוצגו חומרים מתוך התיק למדובב" (עמ' 439, ש' 10 – 15). בהמשך הסביר מדוע אסור היה להראות את הסרטון למדובב: "כי זה חומר חקירה שלא צריכים להראות למדובב. המדובב צריך לקבל קווים כלליים בלבד" (ש' 30), והוסיף כי נשלח למשימה זו ע"י רמ"ח תשאול (עמ' 440, ש' 7 וש' 24).
כשנשאל אם קצין המדובבים נכח בשיחה השיב בשלילה, וכשנשאל מדוע השיב בחיוב על אותה שאלה בתיק המקביל, השיב כי לאחר עדותו שם התלבט אם השיב שם תשובה נכונה, וכשבדק שוב את הראיות, גילה כי ברוס (קצין המדובבים של מחוז דרום) לא חתום על ההסכם עם המדובב, והבין כי הוא כלל לא היה באותו מועד, ולכן גם לא היה יכול להיות באותה פגישה, וכשהבין שאמר דברים לא נכונים בעדותו בתיק המקביל, עדכן בכך את ב"כ המאשימה. בהמשך דבריו הדגיש העד כי המדובב לא הוכוון בפעילותו: "בתיק הזה אני פעלתי לפי העדויות של המדובב, לא המדובב פעל לפי העדויות שלי. אני הלכתי לבדוק דברים שהמדובב סיפר בעדויות שלו… אין דבר וחצי דבר שיכול להעיד על זה שהמדובב הזה הוכוון, בצורה כזו או אחרת" (עמ' 443, ש' 11 – 15).
העד אישר כי אמר למדובב שמדובר בתיק רצח בחורה מלפני כמה שבועות, תיאם לו סיפור כיסוי וקודים של מצוקה, וגם סיפר לו שיש עוד עצורים בתיק, אך לא פירט מעבר לכך; והדגיש כי כל מה שדיבר עם המדובב מפורט במזכר ת/41. בהמשך נשאל על התאווררות של המדובב במשרדי הימ"ר, והשיב כי מקובל להוציא מדובב להתאווררות: "מוציאים אותו לנשום אוויר, לכוס קפה בחוץ, לסיגריה" (עמ' 447, ש' 26), אך הוסיף כי מאוד מוזר לו שזה נעשה במשרדי הימ"ר שכן בדרך כלל זה נעשה בתחנה שבה מתבצעת העבודה, וכי אינו זוכר שפגש במדובב בעת ההתאווררות. העד ציין כי רמ"ח תשאול הוא זה שקובע אם מדובב ייצא להתאווררות, והכחיש בתוקף כי הוא (העד) היה למעשה המפעיל של המדובב. העד אישר עוד כי ההודעות של המדובב נגבו ע"י חוקר הימ"ר דודי שמש, אך הדגיש כי "דודי לא היה חלק מצוות החקירה" (עמ' 451, ש' 24).
בהמשך עומת העד עם דברים שאמר המדובב לנאשם, כי יכול להיות שהוא ראה את הסרטון של הרצח, ותיאר כמה פרטים שדומים למה שנראה בסרטון, שהמנוח "נכנס לחנות ושוב חוזר ליד הנהג, שם את היד שלו ככה ומישהו בא מהצד ויורה בו" (עמ' 454, ש' 13), ועל כך השיב העד כי אין לו אינדיקציה לכך שהמדובב ראה את הסרטון, וכי לזכרונו "זה משהו שהמדובב המציא, הוא אמר את זה, אם אני לא טועה, בעדות" (עמ' 456, ש' 12), והוסיף כי המדובב סיפר גם על טנדר קטן שנכנס וחוזר, שלא היה ולא נברא, וזה מוכיח שהסיפור של המדובב על הסרטון הוא המצאה בעלמא. בסוף העדות הטיח ב"כ הנאשם בעד כי המדובב הופעל בניגוד לנהלי המשטרה באופן שפוגע פגיעה חמורה בחקירה, וכי הוא או מישהו אחר מצוות החקירה הראה למדובב את הסרטון, או לפחות הם יודעים שהמדובב ראה את הסרטון, ועל כך השיב העד "אני מעולם לא הראיתי את הסרטון הזה לשום מדובב… אף אחד מהצוות שלי לא הראה סרטון לשום מדובב… למיטב ידיעתי" (עמ' 457, ש' 36 – 38).
עד תביעה 5 – רפ"ק ולדי מלינצ'וק היה במועד האירוע קצין שיטור וקהילה של תחנת העיירות, וקיבל הכוונת מודיעין באמצעות הקשר להגיע לכתובת מסוימת בחורה, שבה מתגוררת גולדה עשיווי – אמו של הנאשם. העד הגיע לשם עם כוח נוסף, לקח את מתקן ה-DVR שהיה בבית, וצילם לוחית זיהוי שמצא בסמוך לבית, כעשרה מטרים מול דלת הכניסה. העד תיעד את מעשיו בזכ"ד שסומן ת/30, וצילם את לוחית הזיהוי והצילום סומן ת/31. העד ציין כי בזכ"ד רשם בטעות שהבית נמצא בשכונה 3, אך הכתובת הנכונה היא שכונה 6, בית 179, והוסיף כי הוא מכיר היטב את הגזרה משירותו בתחנת העיירות מזה 4 שנים. כשנשאל מדוע לא ניתן לקרוא את מספר הזיהוי בתמונה שצילם, השיב שרשם את המספר בדו"ח הפעולה. העד הוסיף שבקשר העבירו את סוג הרכב שהיה מעורב באירוע, וכי הוא בדק במסוף המשטרתי ומצא שהלוחית שייכת לרכב שתואם את סוג הרכב שנמצא בזירה.
עדת תביעה 10 – גב' נדא אבו אדעים הייתה חוקרת משטרה בימ"ר נגב במועד הרצח, וביצעה כמה פעולות חקירה. בין היתר תרגמה לעברית את תמונות המסך של הווטסאפ מהטלפון של עתדל אשתו של אברהים שהוגשו וסומנו ת/33, וכן תמללה דיווח למד"א על הפגיעה במנוח שסומן ת/34, וכן דיווח לשירותי הכיבוי על שריפת המזדה שסומן ת/35. כמו כן צפתה במצלמות האבטחה של בית 97 בשכונה 5 בחורה, בהתאם להוראה של ראש הצוות, ודו"ח הצפיה שהוגש באמצעותה סומן ת/36.
עד תביעה 12 – סמ"ר אברהם סבידלר היה אף הוא חוקר בימ"ר נגב, והשתתף בחקירת הנאשמים, וגם בחקירת מעורבים אחרים: איימן, מוניר ואברהים, וכן ערך כמה דו"חות צפייה, בעיקר של סרטונים ממצלמות אבטחה בחורה, שבהם חיפש תיעוד של רכב מסוג מזדה 626, וכל הקטעים הללו נערכו ע"י המאשימה לסרטון אחד כדי לסייע לבית המשפט: "בסוף אנחנו ערכנו סרט שגוזר את הקטעים הרלוונטיים מכל מצלמה, כי אם נביא לבית המשפט את הכל… הוא יטבע" כלשונו של ב"כ המאשימה (עמ' 323, ש' 19 – 22). העד גם היה שותף לתרגיל חקירה שבו הוקלטה שיחת מסדרון בין מוניר ובין זיתון, וכן צילם תמונות מתוך מצלמות אבטחה בתחנת דור אלון בלקיה ובתחנת פז בלוד.
בחקירה הנגדית אישר העד כי בסרטוני האבטחה מחורה היו כמה רכבים שנראו חשודים, והוסיף את הדברים הבאים: "אבל אני יכול להגיד לך שאותה מזדה שאנחנו התבייתנו עליה, סוג של, זו אותה מזדה מאירוע הרצח, ממצלמה של אירוע הרצח" (עמ' 326, ש' 6). בהמשך הסביר את שיטת העבודה: "אנחנו הלכנו מזירת הרצח אחורה עם המזדה הזו, ואנחנו השלמנו בעצם את כל כיוון הנסיעה ואת כל מהלך הנסיעה שלה, מהרגע שהיא הגיעה לקורבן, לשכונה של הקורבן, סמוך לבית של הקורבן, שממנו הוא יצא, ואז אירע הרצח. כמובן שיש לך גם מעקב, זה מתועד בדוחות וזה מתועד במעקב אחרי הרכב הפורד הלבנה… של בן דודו של הקורבן" (שם, ש' 19 – 23). העד אישר כי היה אופנוע שבחלק מהדרך נסע בצמוד למזדה, אולם ניסיונות לאתר את האופנוע לא צלחו, וגם תמונה של רוכב האופנוע שהועברה לרכזי המודיעין, לא הביאה לזיהויו של הרוכב.
בהמשך עדותו, כשנשאל כמה סרטונים יש שבהם נראה הרצח, השיב העד כי יש סרטון אחד עם זווית מאוד טובה, וייתכן שיש סרטון נוסף ממצלמת אבטחה סמוכה, ובסופו של דבר ב"כ המאשימה אישר כי אכן יש שני סרטונים של הרצח, שנמצאים באותו דיסק (עמ' 335, ש' 4). העד ציין כי לדעתו, למזדה שעקב אחריה בסרטונים לא היו לוחיות רישוי, וכשנשאל מדוע לא התייחס לכך בדו"ח הצפייה, השיב כי יפתיע אותו אם יימצא שלא רשם את הדברים הללו, מפני שבדרך כלל הוא רושם פרטים כאלה (עמ' 332, ש' 19). העד ציין עוד כי לא הצליח לזהות בצילומים את הפנים של מי שנסעו במזדה החשודה.
עד תביעה 14 – רס"ל ניב קופרלי הוא חוקר בימ"ר נגב, והוגשו באמצעותו כמה דו"חות צפייה שערך לסרטונים שהורדו ממצלמות האבטחה באזור שבו בוצע הרצח. בין היתר הוגש דו"ח צפייה ממכולת סמי אלנעמי אשר סומן ת/63, חלף חקירה ראשית, ובחקירה הנגדית העד אישר כי מדובר בעצם בתיעוד של הרצח. העד אישר עוד כי בזמן מצלמה 20:28:40 ניתן לראות את הפנים הגלויות של מי שירה, וכשנשאל מה נעשה כדי לזהות את היורה שפניו היו גלויות בסרטון, השיב: "אם אין אזכור, איזה מסמך, אז לא עשינו כלום" (עמ' 369, ש' 33). כשנשאל אם הוא יכול לתאר את פניו של היורה השיב כי אינו זוכר. בהמשך נשאל העד איזה כובע חבש היורה, והשיב: "כנראה שזה קפוצ'ון, אם ראיתי את זה בזווית אחרת ורשמתי קפוצ'ון" (עמ' 373, ש' 7).
עד תביעה 15 – מר סמיר אלקרנאווי הוא שוטר ביחידת ההאזנות במחוז דרום, מאזין להאזנות סתר, ומתמלל אותן לעברית במידת הצורך. בין היתר, הוא תרגם לעברית את ההקלטה של המדובב בדיסק מס' 7, וכן עשה זיהוי קולות לכמה עדים שהיו להם האזנות סתר (עמ' 379, ש' 29). כמו כן תמלל האזנות לשיחות טלפון של הנאשם.
בחקירה הנגדית הסביר העד את הערת המתמלל שכתב בתחילת התמלול של דיסק 7: "ישנם משפטים לא ברורים בתמלול וזה מסיבה שהעצור מדבר ובוכה באותו זמן. לכן את הדברים של העצור לא ברורים בנוסף לכך הקול של העצור נמוך מדי… שזה יהיה לך ברור כאילו שיש הרבה דברים שלא ברורים אז אני מוסיף את ההערה הזאת בהתחלת כל תמליל" (עמ' 382, ש' 22 – 30). כשב"כ הנאשם הטיח בעד כי לא הוא כתב את ההערות הללו אלא העתיק מדברים שכתב מישהו אחר, השיב העד: "אבל אני אומר לך אני תמללתי את הדיסק הזה מהמילה הראשונה עד המילה האחרונה ובגלל זה אני חתום על זה, אני לא חותם על משהו שאני לא עשיתי, כי אני יודע שבסופו של דבר אני בא לפה ומעיד על הדוכן" (עמ' 383, ש' 27 – 29).
כשנשאל איך ידע לזהות את הדוברים בדיסק, השיב כי קודם לכן האזין לשיחות של הנאשם, ולכן זיהה את קולו בדיסק 7, על פי שיחות בסיס שהאזין להן קודם לכן (עמ' 388, ש' 25). בהמשך, הבהיר: "אני כבר 5 שנים משרת ביחידה, אני עשיתי עשרות זיהוי קולות, עברתי הכשרות ומלא קורסים גם לביצוע זיהוי קולות. ואין לי בעיה לבצע את זה" (עמ' 390, ש' 1). ב"כ הנאשם הטיח בעד כי בכמה מקרים הוא טעה בזיהוי קולות הדוברים, ועל כך השיב העד: "אני אומר לך שאני לא טעיתי מה שאני שמעתי אני רשמתי… פשוט מה שהיה ברור לי אני רשמתי ואני אומר לך לא התבלבלתי בדוברים, ואם היה משהו לא היה ברור לי אני הייתי רושם לא ברור לי. זה מה שיש לי להגיד" (עמ' 392, ש' 12 – 15). כשב"כ הנאשם ניסה לחלוק על כמה מילים בתרגום של העד, השיב העד: "אני דובר השפה וזה שפת אם שלי ואתה לא יכול להתווכח אתי על דבר כזה" (עמ' 394, ש' 31), ועמד שוב ושוב על עמדתו כי המילה "אה" בהקלטה משמעה כן בערבית (עמ' 396, ש' 28, עמ' 398, ש' 20, 27 ו-32, וכן עמ' 399, ש' 11).
עדת תביעה 19, ועד תביעה 20 הם עובדים של חברה אזרחית שעוסקת בתמלול הקלטות ובתרגום מערבית לעברית, ושניהם חתומים על התמליל של ת/9 – ההקלטה של הנאשם והמדובב בתא המעצר, תמליל אשר כולל 113 עמודים. העדה ציינה כי לאחר שעות רבות של האזנה היא יודעת להבדיל בין קולו של הנאשם ובין קולו של המדובב, ולזהות כל אחד מהדוברים, וכשאינה בטוחה בזהות הדובר, היא כותבת זאת בהערה (עמ' 498, ש' 19 – 23). שניהם העידו על שיטת העבודה בתמלול, וציינו כי כאשר לא שומעים ברור, מציינים זאת בהערה, וכאשר מדובר בהקלטה ארוכה ובתמלול דחוף, מחלקים את העבודה בין כמה אנשים, כפי שהיה בת/9. שניהם גם ציינו כי מדובר בתמלול שנעשה לפני כשנה וחצי, ולכן אינם יכולים לזכור פרטים שונים שעליהם נשאלו בחקירה נגדית ע"י ב"כ הנאשם.
עד תביעה 23 – רפ"ק ליונל בוקובזה הוא העד האחרון שהעיד במסגרת פרשת התביעה, ומדובר בקצין מעבדות נשק של מז"פ. העד ערך חוות דעת בתיק על הנשק שממנו נורו הכדורים שפגעו במנוח שהוגשה באמצעותו, וכן גם הודעה על קשר של הנשק לאירועים פתוחים, שבהם נעשה בעבר שימוש בנשק שבו נורה המנוח, ושני המסמכים האלה נכללו בחוות הדעת שהוגשה וסומנה ת/98. חוות הדעת מתייחסת לשלושה תרמילים 9 מ"מ שנמצאו בזירה ונקבע כי הם נורו מכלי נשק אחד, כנראה מאקדח חצי אוטומטי, מאחד הסוגים שמפורטים בסעיף 1 של פרק הממצאים. יתירה מכך, כלי הנשק שממנו נורו התרמילים הללו, היה מעורב גם באירוע ירי בלוד מיום 21.5.19, שעדיין מוגדר כאירוע פתוח. ארבעה תרמילים נוספים שנמצאו בזירה, גם הם בקוטר 9 מ"מ נורו כנראה מתת מקלע מאולתר, ולא נמצא קשר בינם ובין אירועי ירי פתוחים במעבדה.
בחקירה הנגדית אישר העד כי לאחר שכתב את חוות הדעת, הגיע אליו חומר נוסף ממערך החקירות – קליע שנמצא בזירה, ועל כך הוא כתב חוות דעת נוספת, וכל שהיה יכול לכתוב על הקליע הוא שמדובר בקליע 9 מ"מ, שנורה מכלי נשק כלשהו, אבל הוא לא יכול לקבוע מאיזה נשק הוא נורה, ולא ניתן לקשור בין קליע לתרמילים, כך שלא יכל לקשור את הקליע לשבעת התרמילים שנשלחו אליו לבדיקה, והגיעו אליו בשתי פעימות, בתחילה 3 תרמילים שקשורים לרצח, ולאחר מכן 4 תרמילים נוספים. העד ציין כי אינו יודע מהיכן בדיוק הגיעו כל התרמילים שהוא קיבל, והוסיף כי אפשר לשאול על כך את חוקר המשטרה (עמ' 552, ש' 19). העד שב על דברים שאמר בחקירה הראשית כי 4 התרמילים הנוספים אינם קשורים לאירוע הירי, והם נורו כנראה ע"י תת מקלע מאולתר.
עד תביעה 21 – מר ליאור אילן הוא מומחה מחשבים שעובד עם המשטרה, ועמד בראש צוות הפיתוח של מערכת "עין הנץ". בחקירה הראשית הוא סיפר בפירוט על אופן פעולת המערכת, הדגיש את מהימנות נתוני הזמן והמיקום שהמערכת מנפיקה, והסביר שכתב חוו"ד כללית למערכת שיפה לכל התיקים, וחוו"ד ספציפית שמאשרת את התע"צים בתיק זה. חוות הדעת הכללית שכתב על המערכת הוגשה לבית המשפט וסומנה ת/92. חוות הדעת גדושה בפרטים טכניים, ולענייננו חשוב הסיכום של חוות הדעת שממנו עולים הפרטים הבאים: נתוני הזמן והמיקום המוטמעים בקובץ התמונה המופק מהמערכות, מהימנים; אופן שמירת החומרים וכללי אבטחת המידע המחמירים והמוקפדים המיושמים ע"י משטרת ישראל, מסירים חשש מפני גישה לא מורשית למאגר, שיבוש המידע הקיים בו, מחיקת חומרים לא מורשית או כל עריכה ו/או שינוי של החומרים האגורים בו, ומכאן למסקנה של העד בסוף חוות הדעת: "לאור כל האמור, על פי הבנתי המקצועית, על סמך ניסיוני הכולל, בהתאם לנמסר לי במהלך הכנת חוות הדעת מטעם החברה, ובהמשך לבדיקות שערכתי, אני מחווה את דעתי כי תוצרי המערכת מהימנים".
יצוין עוד כי 58 צילומים שהופקו ממערכת עין הנץ הוגשו וסומנו ת/93, כאשר הצילומים 34 – 46 מתייחסים לרכב המזדה מ"ר 6903737 שהובאה מהשטחים ימים אחדים לפני ביצוע הרצח, ובו נסע הרוצח עובר לביצוע הרצח, והצילומים 47 – 58 מתייחסים לרכב ה-6X של מוניר מ"ר 9430771. לכל הצילומים הללו נלווה אישור פרטני של העד שהוגש וסומן ת/94א.
בתחילת החקירה הנגדית הוא נשאל מה הבסיס החוקי להפעלת המערכת שפוגעת בפרטיות, והשיב כי הוא אינו עוסק בצד המשפטי של המערכת, אלא רק בצד הטכני (עמ' 514, ש' 1). העד ציין כי יש ברשותו חוות דעת באנגלית של החברה שמייצרת את המערכת שניתנה בנובמבר 2019, שמפרטת את אופן הפעולה של המערכת שמותקנת בישראל מתחילת שנת 2019. וכך הסביר העד את חשיבותה של חוות הדעת: "חשובה לי הצהרת יצרן, שהוא חותם על זה שבסופו של דבר, הרכב הזה שצולם כאן, הגזיר הזה נגזר מהתמונה הזאת וב-100% הגזיר הזה שייך לתמונה הזאת… ומפה מגיעה חוות הדעת שלי, כלומר, אני חייב להסתמך על משהו…" (עמ' 517, ש' 13 – 19). העד ציין עוד כי על פי הנוהל המשטרתי, בנוסף לחוות הדעת הכללית, יש להגיש גם התייחסות פרטנית, בחוות דעת אישית של העד, למקרה הקונקרטי שנדון.
העד הוסיף כי קיים נוהל מסודר של הרשאות לשוטרים להשתמש במערכת: "כל שוטר שנכנס למשטרת ישראל, מן הסתם, עובר הדרכה, עובר את כל התהליכים כדי להשתמש במערכת. הכל מתועד, הכל נשמר… הכל תחת פיקוח מלא של משטרת ישראל" (עמ' 526, ש' 1 – 6). העד ציין עוד כי לקראת הדיון בבית המשפט, הוא עבר על כל התע"צים שהופקו מעין הנץ, ווידא כי אין בהם טעויות והוסיף כי המערכת עובדת בשיטה של "צילום של לוחית. הכל אוטומטי, כל התעצ מופק בצורה אוטומטית… יש לנו שם מנגנון NTP, שזה ברמת דיוק אחת הגבוהות בעולם" (עמ' 527, ש' 7 – 12).
בסוף החקירה ציין העד כי הנהלים של מערכת עין הנץ נכתבו במנהל טכנולוגיות במשטרת ישראל, וכי "כל הנהלים של מערכת עין הנץ זה נהלים שהם ברמת סיווג של סודי וכולם תחת חיסיון" (עמ' 534, ש' 9). בחקירתו החוזרת, העד הוסיף כי קיימת מערכת מרכזית של שליטה ובקרה, ואם מצלמה מפסיקה לפעול הוא מקבל על זה איתות בזמן אמת.
פרשת ההגנה
עד הגנה ראשון – הנאשם
האמרות שנגבו מהנאשם בחקירותיו במשטרה
החקירה הראשונה של הנאשם נערכה שעות אחדות לאחר מעצרו ביום 2.7.19, ולפני שהחלה התייעץ הנאשם עם עו"ד אליגון. בראשית חקירתו שמתועדת באמרה ת/13, נשאל הנאשם אם יש לו משהו להגיד, וכך השיב: "אין לי מה להגיד חוץ מדבר אחד… באותו יום שנרצח הבנאדם הייתי בלוד בתחנת דלק. זה מה אני יכול להגיד לך. אני אף פעם לא אהרוג בנאדם" (ש' 3), והוסיף כי אינו מכיר את מי שנרצח, ואינו יודע מתי נרצח.
לשאלת החוקר היכן היה הרצח השיב הנאשם "אני כל הזמן בלוד לא הייתי בכלל בחורה" (ש' 28), ולשאלת החוקר כיצד נעצר הנאשם בקלקיליה השיב הנאשם "קרוב משפחה היה מצב קשה לפני חודש. ביום חמישי הוא נפטר ביום ראשון קברנו אותו. ואני ואבא שלי לא יכולים להיות בלוד כל הזמן כי היה בסכסוך לפני 10 שנים אז אנחנו הולכים לקלקיליה לבית של החבר של אבא שלי לא מכיר את השם שלו, ישנים שם ובאים ללוד" (ש' 37 – 39).
בהמשך, בתשובה לשאלות החוקר, הבהיר הנאשם כי כשאמר שהיה בתחנת דלק בלוד, לא התכוון למועד הרצח: "… הכוונה לא באותו רגע. התכוונתי שבאותו שבוע או חודש. אני לא יודע לדבר עברית טוב. אני הייתי בלוד כל הזמן שלי אני בלוד. אני כבר חודשיים וחצי לא הגעתי לחורה" (ש' 42). הנאשם שב והכחיש כי הוא מכיר את הנרצח, גם כשנאמר לו שמו המלא של המנוח ושם אביו, ובאותה נשימה הכריז כי הוא סיים ואין לו יותר מה להגיד, ובלשונו "אתה חוקר אתה גדול אתה רוצה להפיל אותי במשהו ואני אין לי ראש לזה אני רחוק מזה" (ש' 59). כשנאמר לו מועד הרצח, שב הנאשם וטען כי היה רק באזור המרכז וכי לא היה בחורה, וסירב להשיב לשאלות. ובהמשך, כשהוצגה בפניו תמונתו של המנוח הנאשם חזר וטען כי אינו מכיר אותו.
לשאלת החוקר מה מספר הטלפון שלו השיב הנאשם כי אינו זוכר בע"פ וסירב למסור את קוד הנעילה של המכשיר הנייד בטענה כי יש שם תמונות של אימו, אחותו ובת זוגו. כשנשאל על הצלקת הגדולה שיש לו בלחי שמאל השיב כי אין לו מה להגיד (ש' 116 – 117), וכך השיב גם כשהחוקר הטיח בו כי היה בחורה בעת הרצח וכי הוא זה שרצח את המנוח (ש' 124 – 126). כשהחוקר הטיח בו שוב שבזמן הרצח היה בחורה ולאחר הרצח ברח מחורה, השיב הנאשם: "לא הייתי בחורה ואין לי מה להגיד לך" (ש' 157). כשנשאל אם עזבו את חורה (הוא ואביו – א.מ.) בגלל סכסוכים, השיב הנאשם כי אין להם סכסוכים בחורה, והוסיף "עזבנו כי אין כסף בחורה" (ש' 167).
בשלב מסוים הוטח בנאשם כי לא רק שהוא מכיר את המנוח אלא שהם למדו יחד בביה"ס, רבו מכות ודקרו אחד את השני "והוא עשה לך את הצלקת בפנים", וגם על כך השיב הנאשם כי אין לו מה להגיד, והוסיף: "אני לא משקר תסגור לי את החקירה בבקשה" (ש' 192 – 200). בהמשך ציין הנאשם כי רק עכשיו, לאחר שהחוקר סיפר לו, הוא יודע שהמנוח הוא זה שעשה לו את הצלקת בפנים, ולפני כן לא ידע זאת (ש' 204 – 210). כשנשאל מה יעשה עכשיו ואם ינקום בו, נכתב בתשובתו: "החשוד שותק ומחייך" (ש' 212).
לקראת סוף החקירה הטיח החוקר בנאשם כי הוא מסתבך עם השקרים שלו והנאשם השיב "…מההתחלה אמרתי לך אין לי מה להגיד. על מה אני אסתבך" (ש' 214), ועל השאלות הנוספות שנשאל עד לסיום החקירה, הנאשם לא השיב ושמר על זכות השתיקה, אולם אישר כי נעלי ספורט שהציגו לו שייכים לו, וכי חולצת טריקו שחורה שייכת לאביו.
החקירה השנייה של הנאשם שמתועדת באמרה ת/15 נערכה ביום 3.7.19, וגם לפניה התייעץ הנאשם טלפונית עם עו"ד אליגון. בפתח החקירה, לשאלת החוקר השיב הנאשם כי הוא מבין במה הוא חשוד, וכשנשאל על טענתו כי בזמן הרצח היה בתחנת דלק בלוד, הבהיר הנאשם כי מדובר בתחנת הדלק "פז" שסמוכה לרכבת, וכי שילם במזומן והוא אינו מכיר את המוכר. הנאשם הוסיף כי היה איתו מישהו מהמשפחה בלוד אבל הוא לא זוכר מי (ש' 19 – 25), וציין כי תידלק בתחנה את רכב הטויוטה שלו.
בהמשך ציין הנאשם כי אברהים שהין הוא בן דוד של אבא שלו, וכי הוא בן אדם מסכן שאין לו רישיון ואין לו רכב, ולפעמים הוא מסיע אותו וגם קונה לו סיגריות. הנאשם ציין בחקירתו כי הוא אינו יודע מתי הוא ואברהים נסעו דרומה, וכשהוטח בו שביום הרצח נראה ביישוב חורה השיב "לא נראה לי שהייתי בחורה. אני 3 או 4 חודשים לא הגעתי לישוב חורה…" (ש' 57). הנאשם ציין כי אינו זוכר מתי היה בשטחים לפני הרצח, אך הוסיף כי הוא נמצא בשטחים לעיתים קרובות, בקלקיליה, בבית של חבר של אבא שלו (ש' 62 – 67).
לשאלת החוקר השיב הנאשם כי ביום הרצח היה בתחנת הדלק עם הטלפון שלו ולא זכר אם דיבר עם אברהים באותו היום. הנאשם הוסיף כי הוא בטוח שהיה עם הטלפון שלו כי הסתפר וצילם תמונה למישהו כשהיה בתחנת הדלק, ובהמשך תיקן כי שלח לבחורה, אולם סירב למסור את זהותה, מפני ש"זאת ערבייה ואם תביאו אותה, יהיה לה בלאגן וירביצו לה ואולי יהרגו אותה" כלשונו (ש' 91).
הנאשם נשאל מה עשה אחרי שהיה בתחנת הדלק, והשיב "הלכתי לדודים שלי למשפחה" (ש' 100), והוסיף כי אין לו כתובת, ובמשך הוסיף כי לא מעוניין לומר מי הדודים. הנאשם לא זכר לומר האם אחרי שהיה בתחנת דלק פגש באביו, אך אישר כי שוחח איתו בטלפון ומסר לו שהוא בלוד, ואביו ביקש שישאיר את האוטו ויבוא איתו, ושאל אותו אם שמע שיש בלאגן בישוב חורה. הנאשם אמר כי הלך לאביו שהיה אצל הדודים, והם נשארו בלוד, אך אינו זוכר אם נסע למקום כלשהו באותו לילה (ש' 118-134).
בהמשך חקירתו, כשנאמר לו שמהטלפון שלו עולה כי הוא שוחח עם אברהים ביום הרצח, השיב הנאשם כי אולי שוחח איתו אך אינו זוכר על מה שוחחו. כשהוטח בנאשם "איך אתה מסביר את העובדה שרואים אותך בחורה ביום 17.6.19?" השיב הנאשם "יכול להיות. אני לא זוכר. אתה מדבר איתי לפני שבועיים או שלוש" ובהמשך הוסיף "לא זוכר. אני גם לא זוכר שהייתי ביישוב חורה" (ש' 155 – 164), ובאותה נשימה מסר "אמא שלי בחורה והאחים שלי בחורה והאחיות שלי בחורה" (ש' 168). עם זאת בהמשך שלל כי היה בחורה ביום הרצח (ש' 171-177).
כשנשאל אם אמא שלו משקרת אם היא אומרת שהיה בחורה השיב הנאשם בחיוב (עמ' 178 – 181). הנאשם מסר כי הטלפון שלו תמיד איתו, ושלל כי מחזיק ביותר מטלפון אחד מפני שאין לו כסף. הנאשם שלל את האפשרות שביצע את הרצח: "אני לא רצחתי ואני לא רוצח ואתם לא יכולים לתפוס את הרוצח ואתם באתם אלי" (ש' 195).
לשאלת החוקר האם נהג אי פעם ברכב מזדה 626 ישן, השיב הנאשם בשלילה (ש' 215-221, 250-253), ולשאלה אם יש מצב שהנאשם נהג או היה כנוסע ברכב מזדה 626 מספר ימים לפני הרצח השיב הנאשם "לא אין דבר כזה" (ש' 283).
הנאשם שב וטען כי אינו יודע מי דקר אותו, ואף ציין כי "עד היום הוא חושב שלא אבו שולדום עשו את זה" (ש' 305), אבל קצין המודיעין של עיירות מסר לאבא שלו שהדוקר הוא ממשפחת אבו שולדום. כשנשאל מדוע מסר בחקירתו הקודמת כי הוא אינו מכיר את המנוח השיב הנאשם "אני לא יודע. אתמול לא ישנתי, ובאתי לפה מבולבל" (ש' 309), וכשהוטח בפניו כי גם הוצגה לו תמונת המנוח ונאמר לו שם אביו והוא אמר שאינו מכיר אותו, השיב "אני חשבתי שהתכוונת שזה הוא שהרביץ לי" (ש' 316), והוסיף שבגלל זה לא רצה להגיד שהוא מכיר אותו.
כשנשאל שוב היכן היה ביום הרצח השיב: "יכול להיות שגם הייתי בחורה, ויכול להיות גם שהייתי בב"ש. אבל אני אומר לך במקרה שנסים מת, אני הייתי בתחנת הדלק בלוד" (ש' 336), אולם כשנשאל אם הוא יודע מתי המנוח נרצח השיב כי הוא יודע שזה היה בשעות הערב, אך אינו יודע שעה מדויקת. כשנשאל מי הודיע לו על הרצח השיב: "ראיתי ב'פאנת' ואבא שלי התקשר אלי, אמר לי לבוא אליו, יש בלאגן", והוסיף כי יש לו מה להגיד על החשדות נגדו: "אבו שולדום יש להם בלאגן עם אבו לקיעאן, היה להם גם עם עוד 2 משפחות, למה אתם באים דווקא עלינו" (ש' 341 – 343).
הנאשם ציין עוד כי בהמשך הלילה נפגש עם אביו בבית של הדודים בלוד, ולאחר מכן נסע עם אביו ליריחו כדי לבקר את אחותו שגרה שם והייתה חולה באותו זמן. כשנשאל אם הוא נוהג בדרך כלל לבקר חולים בחצות הלילה, השיב כי אחותו התקשרה לאביו ולכן נסעו אליה (ש' 375 – 378), והוסיף כי הם נסעו ברכב של אביו. כשנשאל מאיזה טלפון אביו התקשר אליו כשהיה בתחנת הדלק, ולאיזה טלפון התקשר, הנאשם השיב "אין לי מה להגיד לך. סיימתי וסגרתי חקירה" (ש' 381), וסירב להשיב לשאלות.
לאחר שתי האמרות הראשונות, שבהן הנאשם השיב על רוב השאלות שנשאל, נגבו מהנאשם עוד 12 אמרות, במהלך החודש שבין 4.7.19 ועד 4.8.19, וברובן שמר על זכות השתיקה, למעט תשובות בודדות שהשיב על כמה מהשאלות שנשאל, כפי שאפרט להלן.
בחקירה השלישית שמתועדת באמרה ת/17 מיום 4.7.19, בתחילתה לאחר שכשלו ניסיונותיו של הנאשם לשוחח עם עו"ד אליגון, אמר הנאשם כי הוא לא עשה כלום וגם אינו יודע מי עשה. הנאשם אישר כי הוא יודע שהוא ואביו עצורים בתיק, והוסיף כי הוא יודע שגם אברהים עצור, אבל לא בתיק הזה. כשנשאל מה הקשר המשפחתי בינו ובין אברהים, סירב להשיב, וכשנשאל אם אביו קשור לרצח השיב: "לא. גם אני לא" (ש' 27). בהמשך שמר הנאשם על זכות השתיקה.
בחקירה הרביעית שמתועדת באמרה ת/18 מיום 7.7.19, שמר הנאשם על זכות השתיקה בכל השאלות שנשאל, למעט שאלה אחת שעליה השיב. כשנשאל אם הוא מבין את משמעות השאלות שנשאל על רכב המזדה שעלה באש בליל הרצח, השיב הנאשם: "אני כל מילה שאתה אומר לי אני מבין. אתה שואל שאלות סתם מה מעניין אותי באוטו הזה. אתה מדבר על שרף את האוטו מה זה מעניין אותי. תבדוק טוב שהייתי בתחנת הדלק בלוד והכל טוב" (ש' 106 – 107). על כל יתר השאלות שתועדו על גבי 4 עמודים, הנאשם סירב להשיב.
בחקירה החמישית שמתועדת באמרה ת/19 מיום 8.7.19, הנאשם אישר את הגרסה שמסר בחקירותיו הקודמות כי ביום האירוע בשעות הערב היה בתחנת הדלק בלוד, ובזמן שתידלק את הרכב קיבל שיחה מאביו שמסר לו כי היה מקרה בחורה וביקש ממנו להגיע דחוף. ולאחר שהוטח בנאשם כי מבדיקה עולה כי מהנייד של אביו לא יצאה שיחת טלפון לטלפון של הנאשם, השיב הנאשם כי האב לא התקשר אליו לטלפון שלו, אלא לטלפון אחר מסוג אייפון שהיה לו (לנאשם). כשנשאל מה מספרו, השיב כי אינו זוכר, והוסיף כי זרק את הטלפון בלי כרטיס הסים כעבור שבועיים – שלושה לאחר שהתקלקל לו המסך, אך הוא אינו זוכר איזה סים היה בטלפון (ש' 22 – 26).
בהמשך החקירה, ולאחר שהוטח בפניו כי אביו מסר כי אינו מכיר מספר טלפון אחר של הנאשם, וכי מבדיקה בטלפון של האב אין עדות לשיחה, סירב הנאשם להשיב ליתר השאלות שנשאל; עד שהוטח בפניו כי הוא לא נראה במצלמות של תחנת הדלק בשעה שלפני הרצח ובשעה אחריו, וכי גם הוא וגם אביו משקרים "מהתחלה ועד הסוף" בדברים שסיפרו בחקירות במשטרה, ועל כך השיב הנאשם את התשובה הבאה: "אבא שלי לא משקר. אני לא שיקרתי. אתם מחקתם את המצלמות של התחנת דלק", ואישר כי הוא מתכוון לומר שהמשטרה תפרה לו תיק. (ש' 81 – 86). לאחר מכן, הוסיף הנאשם לשמור על זכות השתיקה.
בחקירה השישית שמתועדת באמרה ת/20 מיום 9.7.19, כשנשאל בתחילת החקירה אם הוא רוצה לומר את האמת, השיב הנאשם: "איזה אמת אתה רוצה שאני אגיד לך, על משהו שלא אני עשיתי" (ש' 5). לאחר מכן סירב הנאשם להשיב על רוב השאלות שנשאל, למעט שאלות בודדות שמתשובותיו להן עולה שכאשר שמע שיש בלאגן בחורה היה בתחנת הדלק בלוד עם רכב הטויוטה הכסופה שלו, אך הוא אינו יודע בדיוק באיזו שעה היה שם, אבל תיעד את עצמו בתמונת סלפי שצילם שם, שנמצאת בטלפון הסלולארי שלו (ש' 42 ואילך). הנאשם ציין עוד כי היה בתחנה עם אדם נוסף שאינו זוכר מיהו, וכשהוטח בפניו כי הוא זה שרצח את המנוח כנקמה על הצלקת בפניו, השיב: "אתה לא צודק" (ש' 125).
בחקירה השמינית שמתועדת באמרה ת/22 מיום 15.7.2019, הנאשם סירב להשיב על רוב השאלות, למעט דברים בודדים שאמר במהלכה. כשנשאל אם הוא רוצה לספר משהו השיב: "אין לי מה לספר" (ש' 3). בהמשך אמר: "… בגלל שאני לא עשיתי, לא יריתי, המצב שלי טוב תאמין לי", וכשנשאל אם יכול להיות שנהג בליל הרצח עם רכב מזדה 626, ומישהו שהיה איתו ברכב ירה במנוח, השיב: "איזה רכב אתה מדבר" (ש' 24- 28). הנאשם אישר כי מוניר הוא קרוב משפחה, אך שלל כל קשר של מוניר לעניין הרצח (ש' 30 ו-49).
בחקירה האחת עשרה שמתועדת באמרה ת/25 מיום 22.7.19, הנאשם שתק כמעט בכל השאלות שנשאל, אך כשנשאל על האזנת סתר לשיחה שביצע ביום 24.6.19 עם אדם בשם מוהייד אבו עיאדה שגר בחורה, שמסר לו כי מחפשים אותו, והנאשם השיב: "… הוא אומר מה האנשים אומרים. מעניין אותי מה אני עשיתי ואני הייתי בלוד ולא עשיתי כלום. תקשיב טוב תשמע מה הוא אומר…" (ש' 28).
ביתר החקירות: השביעית ת/21 מיום 11.7.19; התשיעית ת/23 מיום 21.7.19; העשירית ת/24 מיום 21.7.19,; השתים עשרה ת/26 מיום 24.7.19; השלוש עשרה ת/27 מיום 30.7.19, והארבע עשרה ת/28 מיום 4.8.19, הנאשם ככלל שמר על זכות השתיקה, וסירב לענות לשאלות שנשאל.
עדותו של הנאשם בבית המשפט
בפתח עדותו ציין הנאשם כי נעצר בהיותו בן 19, וכיום הוא בן 21. הוא למד בביה"ס בחורה עד כיתה ח' ובעקבות מריבה הפסיק ללמוד ועבר ללוד. בתיכון "עמל חורה" בו למד היה תלמיד ושמו וואסים (המנוח) והיחסים ביניהם לא היו טובים, וכשהיו בבית הספר הייתה ביניהם מריבה שכללה מכות הדדיות ולאחר כשלושה חודשים המנוח ועוד שניים מבני משפחתו דקרו אותו, ואחרי שהוא נדקר עשו ביניהם סולחה. הנאשם הוסיף כי אביו החליט לעשות סולחה עם המשפחה של הדוקר "שהם ישלמו כסף לעשות את הניתוח ולעשות את הסולחה" (עמ' 561, ש' 25), ואחרי שיש סולחה זה אומר שהסכסוך נגמר "כאילו לא קרה כלום", הם שילמו עבור הניתוח שלו, והוא עצמו נהג לאכול בשווארמה ששייכת למשפחה של המנוח, ושם היה פוגש גם את וואסים המנוח אחרי הסולחה: "הייתי רואה אותו שם, שלום שלום, לא, לא מתחכך אתו" (עמ' 563, ש' 23). כשנשאל מדוע לא סיפר על הסכסוך עם המנוח בחקירתו במשטרה השיב: "… והייתי ילד קטן בן 19, פחדתי שילבישו לי את זה. אמרתי אני אכחיש הכל, אני לא מכיר אף אחד, לא זה, כלום… " (עמ' 564, ש' 3). הנאשם ציין עוד כי בני משפחת המנוח מסוכסכים עם משפחות רבות בחורה ומחוצה לה, והמשטרה יודעת את זה.
הנאשם הוסיף כי לפני מעצרו היה גר במקומות שונים: "הייתי בקלקיליה, בלוד. הייתי לפעמים הולך ליריחו" (עמ' 564, ש' 25), וציין כי אביו גר בחורה ואמו בלוד, והוא היה גר עם אמו. כשהתבקש לתאר את מעשיו ביום הרצח, סיפר כי בבוקר היה בלוד, ובסביבות 11:00-12:00 בצהרים יצא עם קרוביו אברהים, מוניר ויונס (הנאשמים בתיק המקביל) לבאר שבע וחורה, כדי לקחת סמים באזור חורה, כאשר הוא נסע ברכב הטויוטה שלו, והאחרים נסעו ברכב של מונירX6 , הוא השאיר את הרכב שלו בביתו בחורה, מוניר אסף אותו והם חיכו בחורה לאדם שהיה אמור להביא להם את הסמים, שלבסוף לא הגיע, ולכן הם עזבו את המקום. כשהתבקש להבהיר את דבריו הסביר: "עשה עלינו קומבינה… לפני הרצח וכמה ימים, הבן אדם הזה מה עשה? אמר לי יש רכב שלו בשטחים שאני צריך להביא אותו, בגלל לגנוב יש 50 קילו של קנאביס, של איזה בן אדם קרוב משפחה שלו שהוא צריך לגנוב אותם ואנחנו נמכור אותם" (עמ' 570, ש' 5 – 9).
הנאשם הוסיף כי הביא לאותו אדם את הרכב מקלקיליה, השאיר אותו עבור אותו אדם בלוד והתבקש להשאיר את המפתח, ולפי התכנית אחרי יומיים – שלושה הוא היה אמור להגיע לחורה, ולהמתין במקום כלשהו כדי שאותו אדם יביא את הסמים. אלא שלאחר שהנאשם הגיע לחורה אותו אדם אמר לו שאם הוא רוצה את הסמים הוא צריך לבוא איתו ולבצע את גניבת הסמים, בניגוד לסיכום ביניהם שאותו אדם גונב לבדו, ולכן הבינו שיש קומבינה בחורה וחזרו ללוד ברכב של מוניר X6 שגם נהג ברכב (עמ' 571, ש' 25 – 16). הנאשם העיד כי כאשר הגיעו ללוד שמעו שהיה רצח בחורה והוא קיבל שיחת טלפון מאביו שמסר לו שיש בעיה ושיגיע, ובזמן הזה היה בלוד עם אברהים אך אינו זוכר היכן בדיוק (עמ' 572, ש' 18 – 23).
כשנשאל מדוע לא סיפר במשטרה על עניין הסמים, השיב כי פחד: "אצלנו אסור דבר כזה לפתוח ולדבר על דבר כזה… לא רוצה לסבך אנשים אתי" (עמ' 573, ש' 1 – 4), כשכוונתו לאברהים ולאותו אדם עם הסמים. כשנשאל על קורותיו לאחר מכן סיפר הנאשם כי לאחר שאביו סיפר לו על הרצח בחורה, הוא נסע עם אביו ליריחו לכמה ימים, ולאחר מכן הם חזרו ללוד כדי לסעוד קרוב משפחה שהיה מאושפז באסף הרופא, אבל בלילות הם היו נוסעים לישון בקלקיליה, ושם נעצר הנאשם באמצע הלילה ע"י הצבא והובא לימ"ר נגב, שם נחקר לאחר שעות של חוסר שינה.
הנאשם ציין כי במהלך מעצרו היו אתו בתא שני מדובבים, הראשון בעת שהיה עצור בתחנת העיירות, והשני בעת שהיה עצור בערד כאשר השני, שלגביו לא דיברו במשפט, היה יהודי (עמ' 574, ש' 11 ואילך). בהמשך התבקש הנאשם ע"י עו"ד אליגון לפרט בעניינו של "המדובב השני זה שהיה פה" כלשונו (עמ' 575, ש' 11), וברור מהקשר הדברים שהכוונה היא למדובב הראשון, שהיה העד הראשון בפרשת התביעה. הנאשם ציין כי המדובב ניסה להוציא ממנו הודאה ברצח, אך הוא לא הודה בכך, וגם הכחיש כי התוודה בפני המדובב על שריפת הרכב.
הנאשם הוסיף כי היה תמים בהתנהלותו מול המדובב: "אני ילד בן 19 אני לא מבין מה זה מדובב, מה זה בית סוהר, מה זה הקלטות, מה, אף פעם לא ראיתי בדברים כאלה. כל הזמן היה אומר לי, כל הזמן היה אומר לי שאני מדבר אתו רגיל, אומר לי 'תדבר בקול (לא ברור)'…" (עמ' 575, ש' 24), ובהמשך סיפר על דרך עבודתו של המדובב: "הוא היה מדבר מילים שאומרים שאני אמרתי את זה, והוא היה אומר את זה. מה הוא אומר לי היה? היה אומר לי 'בוא נגיד', 'בוא נגיד אני רצחתי וזה', אומרים שאני אמרתי את זה, 'בוא נגיד שרפתי', והוא אומר את זה…" (עמ' 576, ש' 6 – 8), וציין כי המדובב היה אומר לו לדבר בלחש. הנאשם אישר כי יום אחד חזר בוכה מהחקירה במשטרה, והסביר כי בכה בגלל געגועיו לאמו והפחד להיות בבית הסוהר, וכי הוא בוכה עד היום כלשונו, ובהמשך ציין כי המדובב אמר לו שהוא (הנאשם) חף מפשע, והוא האמין לו: "אני את האמת האמנתי לו, אהבתי אותו, את הבן אדם אהבתי אותו יותר מהדודים שלי, בן אדם טוב, בן אדם אמר לי אני אמיתי…" (עמ' 577, ש' 13).
הנאשם ציין עוד כי ראה את הסרטון שתיעד את הרצח כבר ביום הרצח באינסטגרם ולאחר שנשלח בקבוצות וואטסאפ. בהמשך עומת הנאשם עם טענת התביעה שהוא זה שרצח את המנוח, והוא דחה את הטענה, ושלל גם כל קשר ללוחית הרישוי של הרכב שנמצאה ליד בית משפחתו בחורה, וכך סיכם את גרסתו ביחס להאשמתו ברצח המנוח :
"המשטרה עצמה יודעת מי עשה את זה. גם המשפחה, משפחת הבן אדם שנרצח, נרצחה… והם עד היום בסכסוך עם אנשים אלה שרצחו מהם, הם יודעים שזה לא אני. אבל אני, אני הייתי בן 19, ואנשים מי שעשה את זה יודע שהיה סכסוך ביני ובין נאסין (כך כינה הנאשם את המנוח במהלך עדותו – א.מ.) ועשה עלי משחק, נתן לי להביא את הרכב, נתן לי לבוא לחורה לשמה לחכות לסמים, ועשה עלי קומבינה וצחק עלי, והקטע של המדובב הזה, והקטע של המדובב. אני ילד בן 19, מכניסים מדובב עבריין עלי ואני לא מבין כלום הייתי. ילד בן 19, מכניסים מדובב, שיחק בי יויו שיחק בי, ידע איך לשחק בי, ידע איך לדבר, איך זה, איך זה, הרבה מילים שלא אמרתי אני הוא אומר שאני אמרתי" (עמ' 579, ש' 14 – 23).
כשנשאל מדוע לדעתו נרצח המנוח, השיב: "היה איזה בעיה ביניהם, בין בחורה וזה. בחור, הבחור הזה שרצח אותו היה יוצא עם אחותו של נאסין, דבר כזה, משהו כזה" (עמ' 581, ש' 1).
בתחילת החקירה הנגדית אישר הנאשם כי המנוח הוא שחתך אותו בפניו בעבר, וכי הייתה סולחה כמה חודשים לאחר מכן: "4 חודשים, 3 חודשים, משהו כזה" כלשונו (עמ' 583, ש' 9) ואף טען כי יש תמונות מהסולחה והוא יגיש אותן אם צריך. הנאשם הכחיש דברים שמסר עד תביעה 4, בן דודו של המנוח בעדותו בפנינו, כי הנאשם איים על המנוח בשלוש הזדמנויות שונות שבהן ראה אותו לאחר הקטטה האלימה שהייתה ביניהם, וטען כי לא איים על המנוח וכי אותו בן דוד שסיפר על כך אמר שהוא אמר את הדברים כי דוד שלו ביקש ממנו להגיד אותם (שם, ש' 25).
הנאשם ציין כי לא ראה מי דקר אותו, ורק במהלך הסולחה לאחר שהמנוח הודה במהלכה כי הוא זה שדקר את הנאשם, נודע לו כי המנוח הוא שדקר אותו (עמ' 584, ש' 20 ואילך). כשנשאל מדוע כשהיה נער סירב לומר במשטרה שהמנוח הוא שחתך אותו בסכין, כפי שעולה מדבריו לשותפו לתא (ת/16א) השיב: "אצלנו מי שפותח על המישהו זה משהו גדול אצלנו, יעני לא טוב שמישהו יפתח על מישהו, המשטרה צריכה לדעת לבד אבל לא אנחנו נפתח… אם הייתי פותח לא הייתי לוקח כסף" (עמ' 589, ש' 7 – 15), והסביר כי לא היו נותנים לו כסף במסגרת הסולחה.
לאחר מכן הסביר מדוע לא אמר שהמנוח דקר אותו, גם כאשר נחקר במשטרה בשנת 2019 לאחר הרצח: "לא רוצה לערב את עצמי ברצח שהיה בחורה, למה להגיד, למה להכניס עצמי באיזה דברים שאני לא קשור אליהם? למה להגיד על נאסים?" (עמ' 591, ש' 23). כשנשאל אם לבסוף קיבל את הכסף שהוסכם בסולחה השיב בחיוב, וכשנשאל מדוע לאחר שקיבל את הכסף עדיין נמנע מלומר שהמנוח דקר אותו, השיב כי אם היה אומר זאת, היו לוקחים ממנו את הכסף שקיבל (עמ' 594, ש' 18). בהמשך נשאל כמה כסף קיבל, והשיב שאינו זוכר, וציין סכומים שונים שבין 300 ועד 450 אלף ₪ (עמ' 595, ש' 2 – 9).
הנאשם אישר כי היה טעם נוסף שלא סיפר כי המנוח דקר אותו, מפני שלא רצה להסתבך עם משפחתו של המנוח, וכשב"כ המאשימה הביע תמיהה על כך, מפני שהוא מואשם ברצח ומסתכן בעונש של מאסר עולם, השיב: "אבל הם עצמם יודעים שלא אני, יודעים מי עשה את זה. הם עד היום יש הקלטות שיודעים, אומרים בהקלטות 'אנחנו יודעים מי עשה את זה'" וציין כי ההקלטות נמצאות "עם אבא שלי. עם דודים שלי" (עמ' 595, ש' 21 – 24). בהמשך, אישר הנאשם כי לאחר הסולחה שהייתה לטענתו, לא היו איומים ולא היה כעס, והסכסוך בין משפחת המנוח – אבו שולדום, ובין משפחתו נגמר. כשנשאל אם הסכסוך נגמר, מדוע אמר לאמו בטלפון שאם מישהו ממשפחת המנוח יגיד לה משהו או יסתכל עליה, שתירק עליו בפנים, השיב: "בגלל שלא אנחנו, אם מישהו מדבר אתך שיגיד לך את הילד שלך הבעל שלך עשה משהו, תריקי בפנים שלו, למה לא אנחנו עשינו את זה, והם עצמם יודעים את זה" (עמ' 597, ש' 14), וציין כי למרות מה שאמר, הוא אינו כועס על משפחת המנוח וכי "אין בינינו כלום" כלשונו (עמ' 598, ש' 3).
הנאשם אישר עוד כי שלושה ימים לפני הרצח הוא נסע לקלקיליה, וטען כי עשה זאת לבקשתו של האדם שיזם את גניבת הסמים, והביא משם רכב מזדה או טויוטה שאותה קיבל מאדם שהמתין לו ליד המסגד, שהוא אינו זוכר את שמו, וכי העסקה של קניית הרכב כבר הייתה סגורה וגם הכסף שולם כבר. כשנשאל למה התבקש להביא את הרכב ללוד, כשהגניבה המתוכננת של הסמים הייתה אמורה להיות בחורה, השיב כי אינו יודע, והוסיף כי אינו זוכר את מספר הטלפון של אותו אדם, וכי כשבוע שבועיים לפני הגניבה, אותו אדם קנה שני טלפונים חדשים, אחד עבורו ואחד לעצמו, שרק באמצעותם הם דיברו בקשר לגניבת הסמים. לדבריו, אותו אדם היה אמור לגנוב את הסמים, והוא ושותפיו אברהים, מוניר ויונס היו אמורים למכור אותם, והם היו אמורים לחלק את התמורה לחמישה. כשנשאל אם הוא מוכר סמים באופן קבוע וכיצד זה מתיישב עם דבריו שהוא לא עבריין, השיב שלמכור סמים באמצעות אתר הטלגראס זה לא עבריינות בעיניו, מפני שלדעתו "מי שעבריין מי שדוקר, מישהו רוצח, מישהו גונב, מישהו עושה שודים, זה עבריין… לא, שמי שמחפש לאכול הוא ואימא שלו" (עמ' 603, ש' 8 – 10).
בהמשך ציין הנאשם כי לאדם שיזם את גניבת הסמים קוראים סעיד, וכי הוא נרצח "לפני 6, 7, 8 חודשים, משהו כזה" (עמ' 604, ש' 11). הנאשם עומת עם עדותו של מוניר, שאמר בה כי הם תכננו ביחד לעשות עסקת סמים, אך הוא כלל לא הזכיר את סעיד בדבריו, והשיב כי רק הוא (הנאשם) היה בקשר עם סעיד, וכי "מוניר לא מכיר את סעיד באופן אישי, לא מכיר סעיד מאיפה הוא גונב את זה, לא מכיר כלום. הוא מכיר שצריכים אנחנו לקחת את הדברים ולמכור אותם ולחלק" (עמ' 605, ש' 14), וכי הוא ידע רק שזה מישהו ממשפחת נבארי. כשנשאל אם סעיד לקח את הרכב מלוד השיב כי אינו יודע, וכשנשאל היכן היה כשהם חיכו לסמים של סעיד השיב כי הם ישבו בתחנת הדלק, ואחר כך "חיכינו להתקשר, חיכינו להתקשר, לא התקשר, הלכנו לחורה, שמתי הרכב ש'הטויוטה' שלי בחורה, בא מוניר לקח אותי…" (עמ' 606, ש' 19).
הנאשם הבהיר כי את רכב הטויוטה שלו החנה ליד הבית שלו בחורה, ומשם הלך לכביש הראשי שנמצא 2 דקות הליכה מביתו, ושם הוא עלה לרכב של מוניר שהמתין לו בכביש המהיר (עמ' 608, ש' 4). הנאשם אישר כי הגיע לרכב של מוניר ביחד עם אברהים (שם, ש' 25), וציין כי הם המתינו ברכב "כמעט 10 דקות ככה חיכינו שהוא יתקשר, הוא לא התקשר, נסענו" (עמ' 611, ש' 1). כשעומת עם הנתונים של האיתוראן ברכב של מוניר, והאיכונים של הטלפונים, שעולה מהם שמוניר הגיע למקום לפני שבע וחצי, ועזב את המקום בסביבות שמונה וחצי, השיב הנאשם כי הם המתינו שם לא יותר מחצי שעה עד שנסעו, והוסיף ביחס למוניר: "אולי הוא בא לפה לא יודע לדבר כמו שצריך מוניר" (עמ' 612, ש' 9).
בהמשך העדות, נחקר הנאשם על תכתובת שהייתה בטלפון הנייד שלו בליל האירוע, ונשאל תחילה איזה טלפון היה ברשותו באותו לילה. הוטח בו כי את הטלפון הרגיל שלו שמסתיים בספרות 422 הוא השאיר בלוד והוא לקח אתו טלפון אחר שמסתיים בספרות 287, שהיה שייך לאחיו הצעיר עבדל רחמן. הנאשם השיב תחילה כי אינו זוכר, אולם בהמשך ציין כי היו לו שני טלפונים: "זה נראה לי 22 ויש עוד טלפון היה לי" (שם, ש' 21), והוסיף כי הטלפון השני הוא הטלפון שקיבל מסעיד לצורך ביצוע גניבת הסמים שעליה העיד קודם לכן. לאחר שהנאשם אישר כי אכן הייתה לו תכתובת במסרונים באותו לילה עם עתדל אשתו של אברהים, שמופיעה בטלפון 287, הוא נשאל אם הטלפון הזה היה אתו באותו לילה, והשיב כי אינו זוכר (עמ' 614, ש' 14). לאחר מכן הוצגו בפניו צילומי מסך שהוגשו במסגרת ת/33, והנאשם אישר כי בצילום הרביעי שבו נמצאת תכתובת מיום 17.6.19 (מועד הרצח) בשעה 20:32, מדובר בטלפון שרשום על שמו של אחיו הצעיר עבדל רחמן שמספרו 287 (עמ' 616, ש' 16 – 20).
במאמר מוסגר אציין כי מוטב היה לסמן את הצילום הרביעי כמוצג נפרד, מפני שהוא מתייחס לטלפון אחר שמספרו 287, בשונה מארבעת הצילומים האחרים במוצג שסומן ת/33 שמתייחסים לטלפון שמספרו 422.
כשנטען כלפי הנאשם כי הוא זה שהחזיק בטלפון 287 בליל הרצח, מפני שעתדל פנתה אליו בתכתובת באותו לילה שבה ביקשה את עזרתו בחיפוש אחר אברהים בעלה, הכחיש הנאשם כי הטלפון היה אצלו בליל הרצח, וכך אמר: "מה אתה רוצה ממני מטלפון של עבד אל רחמן?… אח שלי, מה אני, מה מעניין אותי באח שלי שאח שלי ידבר עם אשתו של… " (עמ' 617, ש' 16 – 20), ובהמשך טען כי אינו זוכר בדיוק מי היה המדבר (עמ' 618, ש' 16). לאחר מכן, נשאל הנאשם על מסרון ששלחה לו עתדל, ובו כתבה: "מוחמד, איפה אברהים" (עמ' 619, ש' 11 ואילך), והנאשם השיב כי אינו זוכר שדיבר עם עתדל באותו לילה, והוסיף כי אם היה מדבר איתה היה מספר על כך בעדותו. יצוין כי מסרון זה שמופיע בצילום המסך השני של ת/33, אכן נשלח לטלפון של הנאשם שמספרו 422, ביום 17.6.19 שבו בוצע הרצח, אך הוא נשלח בשעה 02:07, כאשר הרצח בוצע סמוך לפני 20:30. בהמשך שב הנאשם והכחיש כי החזיק בטלפון של אחיו 287 באותו לילה, וטען כי היה אתו הטלפון שקיבל מסעיד (עמ' 621, ש' 20 – 25).
בהמשך העדות, מסר הנאשם כי נעצר ביחד עם אביו ביום 2.7.19, ואישר כי באותו יום נעצר גם אברהים, אלא שהוא נעצר בלוד. הנאשם אישר כי פגש את אברהים במעצר בבית המשפט, וכשנשאל על דברים שאמר למדובב שתומללו בעמ' 6 לתמליל שסומן ת/7, כי הוא משוכנע שאברהים לא "יפתח עליו" כלשונו, אם עשה באותו לילה משהו פלילי עם אברהים, השיב: "שום דבר לא פלילי, תשמיע לי, תשמיע לי על מה היינו מתכוונים, אני אגיד לך מה היינו מדברים, מה, מה היינו מדברים. אתה רוצה לעשות הכוונה שהיינו מדברים על הרצח, לא, לא היינו מדברים על הרצח, בדוק מיליון אחוז" (עמ' 625, ש' 17 – 19), אולם אישר כי תכננו לעשות משהו פלילי בקשר לקנאביס. כשנשאל היכן היה במועד הרצח השיב: "באותו לילה הייתי, הייתי בשעה 3, 4 לפני הרצח הייתי בחורה, אחרי זה נסענו בשעה 7, 6 ללוד. הרצח לא יודע באיזה בדיוק היה", וכשנאמר לו שהרצח היה בשעה 20:26, הוסיף כי היה "בדרך ללוד, בלוד, דבר כ… משהו כזה" (עמ' 627, ש' 1 – 6). הנאשם הכחיש כי דיבר עם המדובב על נשק (עמ' 628, ש' 2), ובהמשך התייחס לרכב שהביא מהשטחים: "הבאתי ה'מאזדה' הזאתי ללוד, ואחרי זה לא יודע שהוא, אם הוא (סעיד – א.מ.) לקח אותה מלוד או לא לקח אותה ללוד…" (שם, ש' 14).
בישיבה השנייה בה העיד הנאשם, ביום 26.10.21, הוא המשיך להיחקר בעניין רכב המזדה שהביא מהשטחים. כשנשאל מדוע לא סיפר במשטרה ששלושה ימים לפני הרצח הוא נסע להביא רכב מקלקיליה, הנאשם השיב: "אני מאיפה יודע שהרכב הזה קשור לרצח או לא?" (עמ' 637, ש' 26).
הנאשם סיפר שוב כי את כל הפרטים שקשורים לרכב המזדה מקלקיליה הוא קיבל מסעיד, ולבקשתו, הוא השאיר את הרכב בלוד כשהמפתח שלו מתחת לשטיח. כמה ימים לאחר מכן, ביום שבו בוצע הרצח, בסביבות השעה 11:00 – 12:00, הנאשם ביחד עם מוניר, אברהים ויונס, יצאו מלוד לכיוון באר שבע, ונסעו כולם ברכב של מוניר (עמ' 640, ש' 5 – 10). כשהגיעו לאזור חורה, הנאשם לקח את הרכב שלו מסוג טויוטה שהיה "באזור שמה" והלך לסעיד, ומוניר נסע ברכבו לתחנת הדלק בלקיה, והגיע לשם בסביבות 16:00, והנאשם ואברהים הגיעו לתחנה כשעתיים לאחר מכן, בסביבות 18:00, והצטרפו למוניר ויונס שכבר המתינו שם.
הנאשם עומת עם הנתונים שעולים מהאיתוראן שקיים ברכב של מוניר, שעולה ממנו שהרכב הגיע ישירות מלוד לתחנת הדלק בלקיה, ולא עצר בחורה כפי שטען הנאשם, ועל כך השיב הנאשם כי "לקיה וחורה זה אותו הדבר" (עמ' 642, ש' 22), ולאחר מכן הוסיף כי הרכב שלו היה שם ליד תחנת הדלק והוא הלך אליו ברגל. לשאלה מדוע לקח לו שעתיים לחזור עם הטויוטה לתחנת הדלק, השיב כי אינו יודע. כשנטען כלפיו כי המזדה שהביא מקלקיליה נצפתה במערכת עין הנץ יום קודם לכן בשעות 21:00 או 22:00 כשהיא נוסעת מלוד לחורה, וב"כ המאשימה הטיח בו כי הוא נהג במזדה באותה נסיעה, השיב הנאשם: "אני לא יודע מי נסע במזדה, תבדוק, אתה, זה, אתה יכול לבדוק מי נסע במזדה, אני לא יכול לבדוק במצלמות מי נסע במזדה" (עמ' 644, ש' 29).
בהמשך אמר שהטויוטה הייתה ליד בית הקברות של חורה ולא באזור לקיה, וכשנשאל למה לא ביקש ממוניר שיוריד אותו באזור חורה, בסמוך לטויוטה, השיב כי זה אותו דבר (עמ' 645, ש' 31), והוסיף כי הלך להביא את הטויוטה וחזר למוניר, וגם אם מדובר בשעתיים – שלוש "אנחנו ככה וככה לא ממהרים" כלשונו (עמ' 646, ש' 2 – 4). בתחנת הדלק בלקיה המתינו כולם לטלפון מסעיד, וגם נצפו במצלמות האבטחה כשהם משוחחים ביניהם, אך הנאשם אינו זוכר על מה דיברו.
כשחלף זמן וסעיד לא התקשר, נסע הנאשם לסעיד ברכב הטויוטה שלו, ואברהים היה ביחד איתו (עמ' 648, ש' 27, אף שקודם לכן בש' 12 הוא ציין כי נסע לבד לסעיד), וכשהגיע לביתו של סעיד שנמצא קרוב לביתו של הנאשם בחורה, סעיד היה בשיג.
הנאשם ציין כי סעיד מבוגר ממנו בכמה שנים אך לא בהרבה, וכי הוא אינו יודע איך קוראים להוריו ואם יש לו עבר פלילי, אבל הוא מכיר את סעיד שנים רבות. כשנשאל איך לא חשש שסעיד הוא סוכן של המשטרה, השיב הנאשם: "אני מכיר את הבן אדם מאז שהיינו קטנים, זה לא זה, גם אם הבן אדם יהיה עובד סוכן סמוי המשפחה שלו יהרגו אותו על דבר כזה, אין להם דבר כזה במשפחה" (עמ' 650, ש' 1 – 3). כשנשאל למה חשב שסעיד "עושה עליו קומבינה" כלשונו, השיב שסעיד רצה שהוא יבוא איתו לגנוב את הסמים, ולדבריו: "הסכמתי אני ואתה על דבר, ואחרי שבאנו והכל הוא אומר משהו אחר?… זה לא, יש משהו מסריח פה. הלכתי, עליתי, הלכתי שמתי את הרכב בבית ועליתי עם מוניר" , וכשנשאל אם חשד שסעיד הולך לרצוח, השיב: "לרצוח, למה לרצוח?… לא ידעתי שיהיה דבר כזה" (שם, ש' 11 – 18).
בכל אופן, לאחר השיחה עם סעיד, הנאשם הבין כי סעיד לא מתכוון למלא את חלקו בהסכמה שהייתה ביניהם, והוא אף חשש שסעיד טומן לו מלכודת: "אני מבין שיש פה משחק, זה לא שיש קומבינה, שהוא רוצה לעשות לי משהו או שאני אעשה לו משהו, לגנוב אותי, להרביץ לי או משהו… ידעתי שיש דבר פה מסריח… הוא אמר שהוא מביא את זה, ואנחנו לוקחים את זה ומוכרים את זה… והוא לא הביא את זה… הוא לא הביא את הסמים… הוא רצה שאני אלך אתו ושנביא את זה" (עמ' 651, ש' 1 – 15). לאחר שהבין שסעיד לא רציני, הוא נסע לביתו שבחורה, השאיר שם את הרכב, ומשם הלך ברגל כ-50-100 מטר לכביש שיוצא מכביש 31 לכיוון יער יתיר, ושם עלה על הרכב של מוניר והם נסעו ללוד.
הנאשם אישר כי מוניר ויונס יצאו מתחנת הדלק בלקיה בשעה 18:15, ולדבריו משם נסעו לחורה (עמ' 653, ש' 22 – 25). כשנאמר לו כי מנתוני האיתוראן ברכב של מוניר עולה שהרכב לא נסע לחורה ולא נסע מיד ללוד, אלא הם נסעו בכביש העוקף והם המתינו בנקודה מסוימת, במרחק של 2 – 3 ק"מ מלקיה, במשך שעה שלמה, הנאשם אישר שאכן בדרך חזרה מסעיד הוא שם את הרכב שלו בבית בחורה, והם לא נסעו מיד ללוד, אלא עבר זמן מה עד שעלה על הרכב של מוניר. כשנשאל "אז כמה שעות, מה עשית עם אברהים בבית?", השיב כי אינו זוכר (עמ' 654, ש' 27 – 28).
בהמשך הטיח ב"כ המאשימה בנאשם כי האליבי שמסרו הוא וחבריו שקרי, וכשהנאשם השיב כי היה בתחנת הדלק בלוד באותו ערב, הטיח בו ב"כ המאשימה כי היה לאחר הרצח, והפנה לדברים שאמר למדובב בתמליל ת/7 כי הוא אכל אותה מפני שבזמן הרצח אין תיעוד שלו בתחנת הדלק.
כשנשאל אם הוא יודע מה קרה באותה שעה שבה מוניר ויונס המתינו ליד חורה לפני שנסעו ללוד השיב הנאשם שאינו יודע, וב"כ המאשימה ציין כי באותה שעה נרצח המנוח, ועימת אותו עם המענה שנתן מוניר בתיק המקביל, שבו טען כי המתין עם יונס בנקודת המפגש הזו שבה המתינו כשעה, שאליה היה הנאשם אמור להגיע עם שקי הידרו, ושאינה ליד הבית של הנאשם בחורה, והנאשם השיב כי מוניר ואברהים סיכמו ביניהם על נקודת מפגש שנמצאת בכביש, 2 דקות מהבית שלו (עמ' 656, ש' 23, ועמ' 657, ש' 4). כשנטען כלפיו כי מוניר אמר דברים שונים במענה שלו, שנקודת המפגש לא הייתה ליד הבית של הנאשם, נמנע הנאשם מלהשיב תשובה עניינית ודיבר בנימה ביקורתית על מוניר: "מוניר יכול להגיד את מה שהוא רוצה, תביא את מוניר מולי ואני אדבר עם מוניר מולך, ואתה תראה את זה" (עמ' 657, ש' 32). בשלב זה דייק ב"כ המאשימה את זמני התנועה של הרכב של מוניר, וציין כי הרכב הגיע לנקודת המפגש בשעה 19:07, ועזב את המקום ביחד עם הנאשם ושלושת המעורבים האחרים בשעה 20:33, זמן קצר לאחר הרצח (עמ' 659, ש' 18 – 24).
בהמשך העדות נשאל הנאשם אודות הסולחה שלטענתו הייתה בין המשפחה שלו ובין משפחת המנוח, ואישר דברים שאמר בחקירה הראשית כי במסגרת הסולחה הוא קיבל ממשפחת המנוח 400,000 ₪. זאת, לאחר שאמר תחילה כי אינו זוכר כמה כסף שולם במסגרת הסולחה, אם 300 או 400 אלף ₪ (עמ' 658, ש' 33).
לאחר מכן, בעקבות דבריו בחקירה הראשית כי לא סיפר למשטרה על גניבת הסמים מפני שפחד "לפתוח" על סעיד, נשאל הנאשם למה לא פנה למודיעין המשטרתי כדי לספר בחשאי על ענייני הסמים, והשיב "מאיפה אני יודע מה זה מודיעין…" (עמ' 660, ש' 1), וכשנשאל על חוסר ההיגיון בהתנהלותו לפי הגרסה שמסר, שסיבך את עצמו עם חשד לביצוע עבירת רצח, כדי להסתיר את מעורבותו בעבירה קלה בהרבה של קשירת קשר לביצוע עבירות סמים, השיב תשובה סתמית: "זה מה שקרה, את מה שקרה אני אמרתי, את מה שהיה אני אמרתי ויותר אין לי מה להגיד לך" (שם, ש' 12).
הנאשם נשאל מדוע הוא היה צריך ללכת ולהביא את הטויוטה לתחנת הדלק, ומדוע לא נסעו כולם ברכב של מוניר לסעיד, והשיב כי הכניסה לבית של סעיד היא לא דרך כביש ומוניר לא מכניס את הרכב שלו בדרכים כאלה, וגם מפני שסעיד לא רצה שיגיעו עוד אנשים, חוץ ממנו ומאברהים שאותם הוא מכיר (עמ' 663, ש' 20).
כשנשאל מדוע סעיד היה צריך את המזדה שהוא הביא מקלקיליה כדי לגנוב את הסמים, השיב הנאשם כי אינו יודע, וכך השיב גם כשנשאל מדוע נמצאה הלוחית של המזדה שרופה ליד הבית שלו, אולם בהמשך חזר על תשובה שהשיב קודם לכן: "פעם שעברה אני סיפרתי, אני סיפרתי שהוא רצה את הרכב הזה, בגלל שהוא יגנוב בו והוא לא רוצה שאנשים יראו את הרכב שלו כשהוא גונב" (עמ' 664, ש' 20).
הנאשם אישר כי ראה את הסרטון של הרצח במשטרה, ואישר גם כי שיקר במשטרה כשאמר שלא היה בחורה שלושה – ארבעה חודשים, וכשנשאל מדוע שיקר השיב כי פחד כשאמרו לו שהוא חשוד ברצח, והוסיף: "רציתי להרחיק את זה על עצמי. למה כאבי כראש, להגיד שהייתי בחורה? זה למה, איפה זה וזה… אני הייתי, כשנעצרתי הייתי בן 18 ולא הייתי מבין מה זה" (עמ' 665, ש' 11 – 14). הנאשם אישר עוד כי שיקר כשאמר בחקירה הראשונה שלו במשטרה שהיה בכל היום של הרצח בלוד, ושהוא אינו מכיר את המנוח. כשנשאל למה הוא השאיר את הטלפון שלו בלוד כאשר נסע לחורה, השיב כי אינו זוכר אם הטלפון שלו היה איתו או בלוד; וכשנאמר לו שלפי האיכונים הטלפון שלו היה בלוד כל אותו יום, כשהוא צמוד לטלפון של אברהים, אמר שאינו זוכר למה הם השאירו את הטלפונים בלוד, והוסיף כי לא עשה משהו רע בכך (עמ' 668, ש' 30). עוד ציין כי בחורה היה לו טלפון אחר, אותו טלפון של סעיד ולפעמים הוא לוקח טלפון מחברים או משפחה, אך שלל כי הטלפון של עבדל רחמן היה איתו. ב"כ המאשימה הטיח בנאשם כי זה הגיוני שהוא השאיר את הטלפון בבית, מפני שגם לטענתו הלך לבצע עבירת סמים ולא רצה שיאתרו אותו על פי מיקום הטלפון והנאשם השיב כי זו לא הסיבה, אך הוא אינו זוכר מה הסיבה לכך.
הנאשם השיב שאינו זוכר גם כשנשאל שאלות נוספות, ובכללן כשהתבקש להבהיר את דבריו במשטרה כי קיבל את ההודעה על הרצח כשהיה בתחנת הדלק בלוד, וכן מדוע הצטלם בתחנת הדלק (עמ' 671, ש' 4 ו-13). כשנשאל מדוע עשה תנועה של אצבע משולשת כשהצטלם בתחנת הדלק, השיב כי הוא הצטלם בטלפון שלו והוסיף: "זה משהו רגיל, תמיד אני מצטלם, יש לי אינסטגרם, יש לי זה ויש לי זה, יש לי מלא תמונות, זה רגיל ואין משהו בזה" (עמ' 672, ש' 11). הנאשם הכחיש כי הצטלם בתחנת הדלק בלוד כדי לייצר לעצמו אליבי , והכחיש גם כי כעס על מוניר בגלל שהוא נסע לאט מדי מחורה ללוד ברכב החדש שלו שאפשר לנסוע בו במהירות גדולה בהרבה, ולדבריו, כעס על מוניר מפני שהוא שיחק בטלפון הנייד שלו באמצע הנהיגה.
כשנשאל על דברים שאמר למדובב כפי שעולה מהתמליל ת/7, שהוא אכל אותה, מפני שבזמן הרצח הוא לא מופיע במצלמות של תחנת הדלק בלוד, השיב הנאשם: "אני לא זוכר שאמרתי למדובב משהו כזה על הרצח. אני והמדובב היינו מדברים, דיברנו, על מה לא דיברנו… דיברנו הרבה דברים, והמדובב היה מספר דברים שהוא ממנו יוציא את הדבר הזה. הוא היה אומר בוא נגיד, את זה ככה, ככה וככה" (עמ' 676, ש' 1 – 5).
הנאשם ציין כי לא ידע שחברו לתא הוא מדובב ולכן סיפר לו את האמת, ולשאלה מדוע לא סיפר לו אם כך על סעיד ועל עסקת הסמים, השיב כי אינו מבין למה היה צריך לספר לו על כך. כשהתבקש להסביר לבית המשפט מה הוא אמר למדובב (לאחר שהעיד כי דברים רבים שמיוחסים לו זה המדובב בעצם אמר), השיב הנאשם בין היתר: "נכון, אני האמנתי לו ואמרתי לו איפה הבית שלנו." (עמ' 677, ש' 19). כשב"כ המאשימה הטיח בו כי הוא סיפר למדובב על השתתפותו ברצח, הכחיש זאת הנאשם, וביקש שישמיעו לו את מה שאמר למדובב בעניין זה, ואכן השמיעו לו ולבית המשפט קטע מההקלטה שמתומלל בת/3, החל מעמ' 7 ש' 30, והנאשם הסביר את משמעותה של המילה "מיתמשקל" שנשמעת בהקלטה שהכוונה: "מי זה הבן אדם הזה שאתה יושב עליו", ואחר כך הסביר בלשון קצת שונה: "מי זה הבן אדם שאומרים שאתה מסוכסך אתו… מי זה הבן אדם שהייתה את הבעיה אתו" (עמ' 681, ש' 6, 15 ו-18).
בהמשך התבקש הנאשם להבהיר עוד דברים שאמר למדובב ונשמעים בהקלטה, כי כאשר המנוח נפטר, הוא (הנאשם) היה בלוד בתחנת הדלק ואף צולם שם. הנאשם נשאל האמנם כך, והשיב: "אני חשבתי, אני לא יודע מה היה הזמן. אני חשבתי שאני הייתי שמה, אבל אתם אומרים…" (עמ' 687, ש' 7).
הנאשם התבקש להבהיר דברים נוספים שאמר למדובב במהלך הדיבוב ותומללו בת/3 (ולא בת/13 כפי שנכתב, כנראה בטעות, בפרוטוקול בעמ' 688, ש' 6) בעמ' 34 ש' 15, כאשר הזכיר את אביו ודיבר על מאסר שיימשך 25 – 30 שנה, והוטח בפניו כי התכוון לעונש שהוא אמור לקבל בעקבות הרצח שביצע וכי מדובר בראשית הודיה ברצח, וכך השיב הנאשם: "לא, לא, זו לא ראשית הודיה ולא, אל תוציא מהראש שלך דברים… אם ככה זה איך שאתה אמרת, זה לנשק את אבא שלי מרוב שאני מתגעגע אליו, מרוב דבר כזה, יעני לנשק אותו ואחרי זה למות. יש לנו פתגם בערבית שאומר יעני לראות אותך ואחרי זה למות, יעני הכוונה שלי, לנשק את אבא שלי ואחרי זה יעני לא מעניין אותי כלום" (עמ' 690, ש' 1 – 6), ובהמשך הוסיף כי הוא לא שמע בהקלטה את המילה "חאבסי" שמשמעותה מאסר, וגם לא את מספר שנות המאסר שנאמר לו שתומלל מפיו.
הנאשם הכחיש כי אמר לאברהים שישתוק בחקירה, וכשעומת עם דברים שתומללו מפיו בת/3 בעמ' 47: "זה שאיתי, אני לא יודע מה הוא סיפר" (ש' 21), או בעמ' 48 ש' 9: "מהבחינה הזו אני סומך עליו שיישאר שותק" ובהמשך: "נכנסתי לבית המשפט ואמרתי לו אל תגיד שום מילה", הנאשם השיב: "לא, זה לא מובן קודם כל מה שאני אמרתי, זה לא מובן על מה היה הסיפור, על מה שהיינו מתכוונים" (עמ' 692, ש' 27). במילים אחרות, הנאשם חולק על התרגום של משפטים בתמלול שיכולים לקשור אותו לעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. לאחר מכן, עומת הנאשם עם דברים נוספים שמיוחסים לו בת/3, בעמ' 56, ש' 20 – 22, שבהם הנאשם הכחיש כי הייתה סולחה בינו ובין מי שנתן לו את המכה, ושוב הנאשם טען שלא ניתן לשמוע זאת והכחיש כי אמר את הדברים הללו, והוסיף: "אני אביא לך ניירות של הסולחה, ויש תמונות בסולחה, יש תמונות שהיו אנשים בסולחה… ויש 1,000 עדים שהיו בסולחה" (עמ' 694, ש' 18 – 21).
בהמשך נשאל הנאשם על דברים שתומללו מפיו במהלך הדיבוב בתמליל שסומן ת/4 בעמ' 23, שבו אישר שראה את הסרטון של הרצח, והוא נשמע אומר כי "בן החלאל לא נראה בסרטון… כן, היה רעול פנים, לא ידוע" (שם, ש' 12 – 14), והתבקש להסביר מה זה בן החלאל, והשיב: "שהוא ירד מאצל אלוקים. זה משהו, זה בן אדם שאימא שלו לא… זונה" (עמ' 696, ש' 8). כשנשאל איך ידע שהיורה הוא רעול פנים, השיב שכך ראה בסרטון, וכל העולם רואים את זה (שם, ש' 12 ואילך). הנאשם אישר כי אמר את הדברים שתומללו בת/4 עמ' 23 ש' 31 – 38, שבסיפא שלהם מספר הנאשם כי שמע את המנוח שואל את מי שישב במושב הנהג ברכב שבו הגיע לחנות שליד תחנת הדלק אם הוא רוצה לשתות, וכשנשאל כיצד ידע מה אמר המנוח לנהג, שהרי הסרטון הוא בלי קול, ולא ניתן לשמוע בו קולות מהאירוע, השיב: "כל העולם יודע את זה… אני לא יודע, אני לא יודע איך אתה חושב, ואני אומר לך שכל העולם, כל חורה, גם זה, בן הדוד שלו שהיה אתו, בן הדוד שלו שהיה אתו שבא והעיד פה… אם הוא אמר את זה, מספיק שאחד יידע וכל העולם יידע" (עמ' 697, ש' 26 – 33).
כשב"כ המאשימה הטיח בנאשם כי מדובר בפרט מוכמן שרק מי שהיה באותו מקום יודע זאת, השיב הנאשם כי בסרטון רואים את המנוח יוצא מהחנות כשבידו שני בקבוקים, וכשנשאל כיצד ידע מה אמר המנוח לנהג השיב: "אני לא ניחשתי, זה לא מהראש שלי, שמעתי את זה ככה" (עמ' 698, ש' 32), וחזר כמה פעמים על דבריו כי כך שמע. בעקבות זאת, ב"כ המאשימה שב והטיח בו כי שמע את הדברים מפני שהיה שם, והנאשם שב וטען כי לא היה שם בעת ביצוע הרצח, וכשנשאל היכן היה השיב כי אינו יודע (עמ' 699, ש' 10).
בהמשך נשאל הנאשם על דברים שנרשמו מפיו במהלך הדיבוב בתמליל ת/7, כאשר נשאל אם תפסו עליו משהו, השיב "תחנת דלק" (עמ' 2 ש' 9), וכשנשאל מה כל כך בעייתי בתחנת הדלק, השיב: "אין לי בעיה, אין לי כלום. אבל אני לא רוצה להגיע למצב שניכנס ללמה היית בתחנת דלק, למה אתה באת לחורה, למה אתה זה ולמה אתה זה… אני יודע על עצמי עד היום שאני לא רצחתי, אני יודע את זה ואתה יודע את זה גם יותר טוב ממני" (עמ' 700, ש' 12 – 20). לאחר מכן, בתשובה לשאלות בית המשפט, הוסיף: "אני לא זוכר על מה הייתה הכוונה של תחנת הדלק" (עמ' 701, ש' 22). כשב"כ המאשימה הטיח בפניו כי הצילום שלו בתחנה בלוד נועד כדי ליצור את הרושם שהוא היה בלוד בעת הרצח של המנוח שהיה בחורה, בכדי לתמוך בטענת האליבי שלו, הכחיש הנאשם את הדברים באומרו: "אתה חושב ככה" (שם ש' 32).
בהמשך עומת הנאשם עם דברים שעולים מהתמליל ת/7, כי הוא השיב בחיוב לשאלה ששאל אותו המדובב: "אחרי הרצח, אחרי הרצח הוא (מוניר – א.מ.) זה שבא לקחת אותך מלוד?" (כך במקור, וכנראה צריך להיות ללוד – א.מ.) (עמ' 4, ש' 28 – 30), והנאשם נשאל מדוע לא שאל על איזה רצח מדובר, אם נכונה טענתו כי אין לו כל קשר לרצח. הנאשם ביקש לשמוע את ההקלטה, וכשזו הושמעה באולם טען הנאשם כי לא מובן לו כלום מההקלטה ששמע, והוסיף: "אין דבר כזה, שהיינו מדברים על הרצח" (עמ' 704, ש' 31). הנאשם הכחיש גם שאמר דברים נוספים שתומללו מפיו בת/7, בהמשך לקטע של ההקלטה שהושמע בבית המשפט, שבהם הוא משיב בשלילה לשאלות של המדובב בעניין הנשק ששימש לרצח, וכשנשאל אם הרכב ששימש את היורה נתפס, ידע הנאשם להשיב שהרכב נשרף (עמ' 5, ש' 3).
כשנשאל במהלך עדותו בפנינו מהיכן הוא יודע שהרכב נשרף, השיב: "בחקירות. אם אמרתי את זה, זה בחקירות, מה? כל העולם יודע את זה" (עמ' 705, ש' 18). אולם לאחר מכן, כשנאמר לו שבמועד ההקלטה עוד לא הטיחו בו שהרכב נשרף ולכן לא היה יכול לדעת על כך מהחקירות, שינה את תשובתו, והכחיש כי אמר את מה שנרשם מפיו בתמליל בעניין הרכב (שם, ש' 21 ו-24), ובהמשך טען כי המדובב לבדו דיבר על הרכב שנשרף (עמ' 706, ש' 17). תשובה דומה השיב הנאשם כשעומת עם עוד דברים שנרשמו מפיו בת/7, שעולה מהם כי הוא זה שרצח את המנוח, כאשר נרשם כי השיב בחיוב כשנשאל ע"י המדובב אם מוניר יודע שהוא (הנאשם) זה שרצח, והתשובה שנרשמה מפיו היא "אה" ובצידה נכתבה בכתב יד המילה "כן" ע"י השוטר שתרגם את ההקלטה (עמ' 5, ש' 7 ו-8), והנאשם השיב כי המדובב הוא שאמר את המילה הזאת (עמ' 706, ש' 29 – 33, ועמ' 708, ש' 20).
הנאשם נשאל עוד על דברים נוספים שנרשמו מפיו בתמליל ת/7, בעמ' 16, כאשר המדובב אמר לנאשם כי "בן אדם שלקח נשמה, אלוהים יעניש אותו", ושאל אותו לתחושתו אחרי שנפטר מהמנוח, והנאשם השיב כי הוא חש רוגע נפשי "ישן בנוח קם בנוח" כלשונו, וכשב"כ הנאשם טען כי המדובב אמר את הדברים הללו, ב"כ המאשימה עמד על עמדתו כי התמליל מדויק וכי הנאשם הוא שאמר את הדברים. בתשובה לכך, הנאשם סיכם למעשה את גרסתו והשיב כך: "אני, תשמע, אני לא רצחתי ואני לא עשיתי את זה, בגלל שאני אגיד לך איך אני מרגיש. אנחנו מספרים אני והוא, אני לא יודע על מה היינו מספרים, אבל איך שאתה אומר קריסטל או לא קריסטל, חומר וזה, וזה? אין דבר כזה שהיה דיבור ביני לבינו ככה" (עמ' 712, ש' 12 – 15). בהמשך העמוד ציין הנאשם כי המדובב סיפר לו שהוא לוקח אקסטות, והכחיש את הטענה שהוא עצמו לקח קריסטל.
עד הגנה 2 – סנ"צ משה עמר
בתחילת עדותו אישר העד כי בתקופה המדוברת שימש כקצין מדובבים ארצי ותחתיו פעלו קציני מדובבים מחוזיים כאשר במחוז מרכז מילא תפקיד זה אבי סילברה, ובמחוז דרום – אריה ברוס. בפתח דבריו תיאר העד את שיטת העבודה של מערך המדובבים, והדגיש כי מפעילי המדובבים הם האנשים היחידים שהוסמכו על ידי המטה הארצי להפעיל מדובבים בתיקי חקירה, בכפוף לנהלים: "הם היחידים שרשאים להפעיל, לדבר, לתדרך וכמובן לגייס. כל המפעילים בעקרון הם תחת קצין מדובבים ארצי, הוא אחראי על הפיקוח, על הבקרה ולראות שהכל עובד על פי נהלים. בהגדרה שלהם כהגדרה משטרתית הם כמו רכזי מודיעין הם היחידים שיכולים להיכנס למערכת המודיעינית ולראות בעצם את הפרטים המלאים של המדובבים" (עמ' 719, ש' 2 – 6).
העד הוסיף כי בעניינו של המדובב עד תביעה 1 (להלן: המדובב), מי שחתם על הסכם ההפעלה היה אבי סילברה ממחוז מרכז מכיוון שקצין המדובבים של מחוז דרום היה בחו"ל, ולכן הוא "הסיט" קצין מדובבים ממחוז אחר כדי שייתן מענה למחוז הדרומי. בתשובה לשאלת ב"כ הנאשם ציין העד כי "קצין המדובבים מחוז דרום לא עשה שום דבר בתיק הזה", ולכן הוא נכח בעת עדות המדובב בבית המשפט, שכן מי שהיה לו קשר עבודה עם המדובב לא מגיע לדיונים. העד ציין עוד כי "לרוב הסנגורים מבקשים מקצין מדובבים המחוזי לצאת החוצה ואז זה מחייב אותי להיות בכל דיון, הייתי בכל הדיונים במהלך 5.5 שנים. אם לא יכולתי אז היה גיבוש (כך במקור, וכנראה צריך להיות "גיבוי" – א.מ.) של קצין מדובבים אחר שלא מעורב בתיק, חייב שיהיה פה קצין מדובבים שבקיא בנהלים ובחסיונות, מה מותר לענות ומה לא" (עמ' 720, ש' 7 – 13).
העד אישר כי בעבר היה נהוג להתנות תשלום למדובב בהגשת כתב אישום, אולם בעקבות הערות של בית המשפט העליון שונה הנוהל, ונקבע כי השכר למדובב אינו תלוי בהצלחה או אי הצלחה בתיק, וגם המדובבים יודעים זאת (שם, ש' 18 – 27). כשהתבקש להתייחס להסכם ההפעלה של המדובב, ולהבהיר מהי פעילות מקצועית או ראויה לציון מיוחד, שבגינה על פי ההסכם המשטרה רשאית לתגמל את המדובב בתגמול כספי של 5000 ₪, השיב העד: "עבודה מקצועית מבחינתי כשהמדובב נמצא בתוך התא ומבצע בדיוק מה שאנחנו אומרים לו לעשות" (עמ' 721, ש' 10), והוסיף כי מי שמשלם הוא קצין המדובבים המחוזי שמחזיק בקופה משלו, וכי התשלום מתבצע בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון המדובב מקבל מחצית מהסכום כאשר הוא מסיים את פעילותו, ובשלב השני הוא מקבל את המחצית השנייה רק לאחר שהוא מסיים להעיד (שם, 20 – 24).
העד ציין כי כל הפעלת מדובב כפופה לאישור שלו, וכי המפעיל מעדכן את המדובב בכמה פרטים בסיסיים שנדרשים לביצוע המשימה כמו מה היה האירוע, מתי היה האירוע, מי זה החשוד כולל הצגת תמונה של החשוד, וכן מה הרקע הפלילי שלו בקווים כלליים: "כללי זה אומר עבריין רכוש, עבריין סמים, עבריין אמל"ח" כלשונו (עמ' 722, ש' 8), אולם אסור למסור למדובב פח"מים כמו כיצד בדיוק בוצע הרצח, או את המועד המדויק של ביצוע העבירה. העד ציין עוד כי ככלל "ראש צוות החקירה שולח פקודת מבצע מסודרת שבה אנחנו רואים את כל הפרטים מי החשוד, מה היה, מה קרה" והוסיף כי אינו מכיר את אייל סבן (שם, ש' 29 – 32), אך פקודת המבצע הנ"ל צריכה להישלח לקצין המדובבים המחוזי – רפ"ק סילברה בענייננו, ורק כשיש לו ספק, הוא מעדכן את קצין המדובבים הארצי. כשנשאל מי קובע את סיפור הכיסוי של המדובב השיב העד, כי "89 90% זה קצין המדובבים המפעיל עצמו קובע, לפעמים אנחנו מתייעצים גם עם המדובב כדי לראות שזה מספיק נוח לו שהוא יכול להיכנס לדמות הזאת, אם זה לא מסתדר אנחנו מוציאים משהו אחר, לרוב אין ויכוח מה שאנחנו מחליטים זה מה שקורה… אבל הוא לא יבצע את הסיפור כיסוי בלי אישור שלנו". העד הדגיש כי בשום פנים ואופן צוות החקירה לא עוסק בכך (עמ' 724, ש' 8 – 19).
בהמשך ציין העד כי נכנס לתפקידו כקצין מדובבים ארצי בחודש מאי 2015, ובמסגרת תפקידו העביר מזכר לבית המשפט העליון, ובו פירוט הלקחים שהופקו בעקבות התקלות שהתגלו בהפעלת המדובב בעניין חייבטוב (ע"פ 2868/13 חייבטוב נ' מדינת ישראל (2.8.2018), להלן: עניין חייבטוב), במהלך הדיון בערעור שהוגש על הרשעתו, אך מדובר במסמך חסוי שאינו פתוח לעיון הציבור. בין הלקחים שהופקו: הכפפת המדובבים ומפעיליהם לקצין מדובבים ארצי, וניתוק כל קשר בינם ובין היחידה החוקרת, וכן קביעה שאין להפעיל כמדובב נרקומן או אדם שהורשע בעבירות מרמה (עמ' 726, ש' 18 – 21). העד ציין עוד כי בד"כ אחת ליממה מוציאים את המדובב להתאווררות, וההתאווררות היא בחדרי החוקרים, שבהם חוקר יכול להציע לו קפה "אבל אסור לו בתכלית האיסור לדבר איתו על התיק הזה בכלל" (עמ' 727, ש' 27). העד הוסיף כי אם היה יודע שחוקר היה בקשר עם המדובב במהלך הפעלתו מעבר להצעת קפה בהתאווררות, "ההפעלה נעצרת במקום. ואני מבקש תחקיר והיחידה לא מקבלת את המדובב עד שאני לא מקבל תחקיר, לא מעט פעמים עשיתי את זה" (עמ' 728, ש' 4).
על רקע דברים שאמר סבן בעדותו בפנינו, נשאל העד איזו אינטראקציה יש למדובב עם ראש צוות החקירה ביום הראשון של ההפעלה, וכך השיב: "צריך לראות מה האינטראקציה אם אומר לו שלום אתה בא ועובד אתי על תיק החשוד, היו שאלות שיכול להיות אתה יודע גם חודר פנימה הראו לך תמונה כדי עוד בדיקה. לראות שלא עושים פה טעות, הרי אנחנו מתאמים אתם את כל הסיפור כיסוי, הם יודעים בדיוק איך להכניס אותו, מתי להכניס אותו, אם הוא נכנס לפני אם הוא נכנס אחרי זה שיטתנו" (עמ' 730, ש' 14 – 18). העד הוסיף כי אין סיבה שראש הצח"מ ידבר עם המדובב על סיפור הכיסוי, ואם היה יודע שכך נעשה, היה עוצר את ההפעלה (עמ' 731, ש' 1). העד התייחס גם לחקירה של המדובב, והדגיש כי "מי שאמור לחקור את המדובב זה בכלל חוקר חיצוני מהצוות. אף אחד מהצוות לא אמור לחקור את המדובב כי הוא מעורה בפח"מים אמור להיות חוקר חיצוני לחלוטין. אנחנו מאד הקפדנו בזה וזה גם כתוצאה מתקלות שהיו בבתי משפט" (עמ' 731, ש' 12 – 15).
כשנאמר לעד כי מעדותו בפנינו וממזכר ת/41 שכתב סבן ראש הצח"מ עולה כי הוא סיפר למדובב עובר לתחילת ההפעלה, כי מדובר בתיק רצח מלפני כמה שבועות בחורה, השיב העד: "לא צריך לקרות. תקלה. אם זה פוגע בהפעלה, זה בית משפט יחליט", והוסיף כי אם היה יודע על כך בזמן אמת, היה עוצר את ההפעלה (עמ' 732, ש' 7 – 15). העד ציין גם כי לא תקין שסבן אמר למדובב שיש עוד חשודים שנעצרו בפרשה, והסביר כי "במעגל התדרוך אנחנו מצמצמים את הפח"מים לגמרי, לא מספרים אם יש שותפים, לא מספרים איך בוצע הרצח, אם יש רכבי מילוט, אנחנו מצפים ממנו שהוא יוציא את זה מהחשוד, שותפים, אם בוצע בירי, אם בוצע בסכין, דברים כאלה אנחנו לא אומרים בתדרוך" (ש' 23 – 26).
וכשנאמר לעד כי מהמזכר ת/41 עולה כי סבן תיאם עם המדובב קודים של מצוקה, השיב העד: "כל הקודים וכל סיפורי כיסוי מתבצע על ידי מפעיל המדובבים חד משמעי, אנחנו מעדכנים את הצוות חקירה שידעו איך מכניסים אותו ומה הקודים שזה יירשם ביומן, אין מצב אחר. אין מצב שהוא קובע לו קודים שסילוורה לא קבע אתו לפני כן". ובהמשך הוסיף: "אני אומר לא מכיר את סבן, אבל סבן דיבר עם סילוורה או שסילוורה דיבר אתו לפני כן והוא כבר עדכן אותו בדרך, מה הסיפור כיסוי ומה הקודים, ואז הוא בא לבדוק הוא דיבר עם המדובב ווידא שזה באמת מה שהוא כותב וזהו. ככה אני רואה את זה, אני לא רואה פה שהוא תיאם אתו משהו אחר" (עמ' 738, ש' 1 – 3 וכן 21 – 24 וראו דברים דומים גם בעמ' 740, ש' 7 – 12).
בהמשך התייחס העד למה שכתב סבן במזכר כי רשם פרטים מהשיחה שלו עם המדובב ביומן עמדה, והסביר כי "ביומן עמדה רשומים הקודים, טלפונים חירום של קציני חקירות במידה וזה נאמר אחד מהקוד במהלך הצפייה אז מפעילים את זה, זה הכל" (עמ' 739, ש' 9). העד ציין כי זה לא משהו חריג שראש הצח"מ ממלא את הפרטים ביומן עמדה מפני שהוא אחראי על התיק, אך הוסיף כי הוא מקווה שסבן לא סיפר למדובב על פח"מים, "אלא רק מוודא שמה שאמר המפעיל תואם למה שהוא יודע, ושגם המדובב יודע" (ש' 13). כשהתבקש להתייחס לכך שסבן סיפר למדובב שהנאשם לא משתף פעולה באופן מלא אלא עונה רק על מה שנוח לו, השיב העד כי הוא לא אמור לשוחח על כך עם המדובב, אבל לא מדובר בפח"מ.
בהמשך ציין העד ביחס לדברי סבן על תיאום סיפור הכיסוי והקודים כי "לגבי זה דווקא אני לא רוצה פסול, זה לא תיק זה לא סיפור של העבירה" (עמ' 740, ש' 15). העד ציין עוד ביחס למדובב כי הוא "אחד המדובבים הטובים שאם היה רואה שיש תקלה, הוא היה אומר למפעיל. אחד מהם אני אומר לך וזה היה לנו, הוא פנה ביקש להתקשר אלינו למפעיל, בתיקים אחרים כן זה אחד המדובבים הטובים מאד אינטליגנט מבין טוב מאד מה הנוהל, מה אסור לו לשמוע…" (עמ' 741, ש' 10 – 13). בהמשך, בתשובה לשאלת ב"כ הנאשם, ציין העד כי בשום ערכאה משפטית לא נקבע שהמדובב הזה שיקר (עמ' 752, ש' 14 – 16).
העד סיפר עוד על אופן הפעלתו של מדובב, כי תקין שיש לו טלפון, אבל אמור להיות פיקוח על השיחות שלו, וכי השוטרים אמורים להתייחס אליו כמו אל עצור רגיל. העד הדגיש כי המפעיל של המדובב הוא קצין המדובבים, וכי העובדה שראש הצח"מ מוציא אותו לאכול ולהתאווררות אינה הופכת אותו להיות מפעיל (עמ' 742, ש' 22). באשר לשוטר שגבה את ההודעות מהמדובב, ולטענת הסנגור כי הוא ביצע פעולות חקירה בתיק, ציין העד כי "זה החלטה של ראש הצוות, הוא אמור לדעת, ראש הצוות אמור לדעת שמי שקשור לתיק לא רשאי לחקור את המדובב… רק מהמחשבה שלו (כך במקור, צריך להיות "שלא" – א.מ.) תהיה זליגה של פח"מ" (עמ' 745, ש' 29 – 32).
העד התייחס לדברים שאמר המדובב לנאשם במהלך הפעלתו, כאשר הסביר לו מה זה אליבי, והציע לו לענות תשובות קצרות ולא לדבר הרבה, וציין כי מדובר בשיחה מקובלת בין עבריינים, כשהנאשם הצעיר התייעץ עם המדובב שמבוגר ממנו ונראה מבין יותר בחקירות, ולא מדובר בייעוץ משפטי, שאסור למדובב לתת לפי הנוהל שפורט בעניין חייבטוב. כשנשאל שוב על המפגשים שהיו למדובב עם החוקרים, סיכם העד את התייחסותו לנושא: "אני לא רואה עם זה בעיה. לוקחים אותו להתרעננות. המפגש הראשוני עדיין לא נחשב כמפגש לתיאום גרסאות. זה היה כדי להכיר אותו כי התדרוך היה רחוק" (עמ' 747, ש' 22).
כשנשאל על הסרטון ציין העד כי אינו יודע שהיה סרטון שתיעד את הרצח, וכי הוא מקווה שהמדובב לא ראה את הסרטון, מפני שהוא לא אמור לראות חומרי חקירה כאלה. העד הוסיף כי אין מצב שסילברה הראה לו את הסרטון, והוא כלל לא ידע שיש סרטון, ובאשר לסבן הוא אינו מכיר אותו אבל "מקווה בשבילו ובשביל משטרת ישראל שכל הצח"מ שזה לא כך" (עמ' 478, ש' 21). בהמשך ציין העד כי אם המדובב ראה את הסרטון, מדובר בדבר לא תקין שפוסל בתכלית את הפעלת המדובב (עמ' 751, ש' 27 – 33).
העד ציין עוד כי אינו יודע שהופעל מדובב נוסף, וכי אם היה מדובב נוסף, הוא (העד) היה יודע על כך (עמ' 750, ש' 1 – 3), אבל הוא צריך לבדוק זאת. בסוף החקירה הראשית, אישר העד כי המדובב לא אמור לדעת מה היה כלי הרצח (עמ' 753, ש' 6).
בחקירה הנגדית נשאל העד מתי יצאה הגרסה העדכנית של נוהל הפעלת מדובבים, והשיב: "אחרי חייבטוב הוצאתי את הנוהל החדש ב-2016 והוא עוד השתדרג אחרי זה עוד כמה פעמים…" (עמ' 753, ש' 20). לאחר מכן נשאל על הסכם ההפעלה עם המדובב, והשיב כי הוא נחתם ביום 7.7.19 בשעה 21:45. כמו כן העד אישר כי המזכר ת/41 שבו תיעד סבן את הפגישה שהייתה לו עם המדובב עובר להפעלתו נחתם באותו יום, 3 שעות לאחר מכן, והוסיף כי אינו רואה בעייתיות בכך. העד שב על דברים שאמר כבר בחקירה הראשית, כי "מקובל שראש צוות החקירה או מישהו מטעמו יגיע לפגוש את המדובב. אתם צריכים להבין שמבחינה פסיכולוגית המדובב הוא עבריין, עכשיו הוא בעצם בא לעזרתנו, זה חשוב לנו שמי שמנהל את החקירה יראה אותו, יגיד לו שלום, אני מנהל את החקירה…".
העד ציין כי בדרך כלל קצין המדובבים מתדרך את המדובב, ואחר כך מעדכן את הממונה על החקירה אודות התדרוך, אולם להערכתו, בנסיבות שלפנינו, בגלל פערי המרחק, קצין המדובבים תדרך את המדובב סמוך לשעת חתימת ההסכם, ועדכן טלפונית את ראש הצח"מ, שווידא את הדברים בפגישה שהייתה לו עם המדובב, כמה שעות לאחר מכן, עובר לתחילת הפעלתו (עמ' 754, ש' 17 – 22). העד ציין עוד כי בסמוך ליומן העמדה יושבים במשמרת שוטרים של צוות החקירה, שאמורים לרשום את מה שמתרחש בשיחה שבין המדובב לחשוד, ואם השיחה מתנהלת בערבית, צריכים להיות שם שוטרים דוברי ערבית (עמ' 755, ש' 4 – 9).
בחקירה החוזרת הבהיר העד את מהות המפגש הראשוני בין המדובב ובין צוות החקירה: "אנחנו מתעסקים עם בני אדם, הוא מגיע למקום שהוא לא מכיר, מישהו צריך לפגוש אותו, מישהו צריך לדבר אתו, מישהו צריך לבצע את הסיפור כיסוי… הוא לא יכול להיכנס לתא לבד… צריך שמישהו יעשה את התהליך הזה… מי שפוגש אותו זה צוות חקירה שלום רואה את הבן אדם… בודק בגלל פערי המרחק שבאמת מה שסילוורה דיבר אתו בטלפון זה תואם למה שהוא יודע, שלום וביי, זהו מעבר לזה לא צריך" (עמ' 756, ש' 15 – 29).
עד הגנה 3 רפ"ק אבי סילברה– קצין מדובבים מחוז מרכז
בתחילת עדותו אישר העד שהתבקש לפגוש מדובב בתיק של מחוז דרום מאחר וקצין המדובבים של מחוז דרום שהה בחו"ל או בחופשה, אולם לא זכר מי ביקש זאת ממנו (עמ' 760, ש' 3 – 20). העד אישר עוד כי הוא מכיר את המדובב מעבודות קודמות, וכי הוא זה שקבע את זהותו של המדובב בתיק וגם בחר לו את שם הכיסוי. העד הוסיף כי בוצעו בדיקות על העבר הפלילי של המדובב, ואם יש בעברו עבירות מרמה, וציין כי בדיקות כאלה "נעשות כל הזמן. לא רק עליו, על כל המדובבים שלנו… אם הוא לא, לא נעשו בדיקות עליו והוא לא תקין בבדיקות, אז הוא נפסל… הוא כל הזמן במעקבים, כל המדובבים שלנו בבדיקה קבועה" (עמ' 761, ש' 22 – 25).
העד ציין כי לא דיבר על התיק עם משה עמר, וכי התיאום לצורך סיוע למחוז אחר לא נעשה ע"י קצין המדובבים הארצי, אבל הוא מכותב לתכתובת בעניין זה. העד ציין עוד כי לא הכיר את אייל סבן קודם לכן, אבל יכול להיות שדיבר איתו בעבר בענייני עבודה או שקיבל ממנו פרטים על התיק. העד אישר כי התדרוך של המדובב נעשה בעיר רמלה (עמ' 764, ש' 9), וציין כי התדרוך היה בסיסי ביותר וכי את הפרטים הבסיסיים על התיק ועל החשוד קיבל מצוות החקירה, אולם אינו זוכר ממי, אך הוא זוכר כי ביצע את הבדיקות על התאמתו של המדובב לפעילות בתיק. העד הוסיף כי אותו לא מעניין איך בוצע הרצח, וכי הוא עדכן את המדובב שמדובר בתיק רצח, תדרך אותו ואמר לו שייצא לדרך.
העד ציין כי קצין המדובבים הארצי לא היה מעורב בהפעלת המדובב בתיק זה, והוסיף כי הוא מכיר את הנהלים שנקבעו בעניין אופן הפעלת מדובבים, בעקבות הפקת לקחים מהפעלות לא תקינות בעבר, ובהתאם לנהלים הללו ווידא כי המדובב לא משתמש בסמים, והנחה אותו לא לתת ייעוץ משפטי לחשוד. כמו כן הוא מכיר את הנוהל שגביית עדויות מהמדובב לאחר ההפעלה צריכה להיעשות ע"י שוטר שאינו חלק מצוות החקירה, אך הוא לא היה מעורב בקביעת זהותו של החוקר שגבה את עדותו של המדובב, אולם אם מדובר בחוקר מימ"ר נגב שביצע פעולות חקירה בתיק, זה לא תקין "כי חוקר יודע דברים מתיק החקירה והוא לא צריך להגיע למדובב, שידע ממנו דברים, או שבטעות יגיד לו משהו…" (עמ' 768, ש' 14).
העד ציין עוד כי בהתאם לנוהל, תדרוך המדובב צריך להיעשות ע"י קצין המדובבים, והוא אכן תדרך את המדובב, ובתדרוך נמנע מלומר לו שיש עוד עצורים בפרשה, מפני שהוא רוצה שיגיע לזה בכוחות עצמו: "אני מבקש ממנו לדעת, אני מדבר בגדול, אם יש שותפים למקרה, יש מי שסייע לו, מי שלח אותו, יש בוס מלמעלה. לזה תגיע לבד" (עמ' 770, ש' 5). לדבריו, אם נאמר למדובב לפני ההפעלה שיש עוד עצורים בתיק, זה לא תקין. כשנשאל אם ידע שהמדובב נפגש עם סבן לפני הפעלתו, השיב כי לא ידע על כך ולא התייעצו איתו, אבל אם היה יודע שיש כוונה כזאת, היה עוצר את זה (עמ' 772, ש' 19). העד אישר כי תיאם סיפור כיסוי למדובב אך אינו זוכר מהו, והוסיף כי "אם המדובב היה רוצה לדעת פרט כזה, או משהו כזה, ואני יודע מצוות החקירה ששותק, לא מדבר, שומר על זכות השתיקה, או דברים כאלה, יכולתי לתדרך אותו…" (עמ' 776, ש' 14 – 16), אך פרטים כאלה צריכים להימסר למדובב ע"י המפעיל ולא ע"י צוות החקירה.
העד הוסיף עוד כי הוא מעדכן את היחידה החוקרת בסיפור הכיסוי של המדובב, מפני שהיחידה החוקרת צריכה לבנות את האסמכתא לכניסתו של המדובב לתא, בהתאם לסיפור הכיסוי שנמסר ע"י קצין המדובבים. העד הרחיב עוד בעניין זה: "אני נותן לו את הסיפור כיסוי אצלי ואני מיידע את היחידה מה הסיפור כיסוי שהבחור נכנס אליו, מה הקודים שנקבעו… הם צריכים לדעת את זה. הרי, הם יושבים בעמדה, אם אני קבעתי איתו שהקודים הם א', ב', אלה שיושבים במקום שנמצא בדרום צריכים לדעת שאם הוא אומר א', אז צריך להיכנס, ב', צריך להיכנס. איך הוא נכנס לתא? אני בונה את הסיפור כיסוי, על מה הוא נכנס, אני בונה את הסיפור, הם צריכים לדעת מה הסיפור כיסוי שלו… הם חייבים לדעת" (עמ' 778, ש' 3 – 11). בהמשך, העד שב והדגיש כי רק הוא קובע את סיפור הכיסוי של המדובב ואת הקודים להפעלתו, אך הוא מעדכן בכך את צוות החקירה. העד דחה את טענת ב"כ הנאשם כי סבן הוא שתיאם עם המדובב את סיפור הכיסוי, וציין כי הדברים אפילו מתועדים בכתב (עמ' 781, ש' 22).
כשנשאל על הסרטון של הרצח, השיב העד כי אינו יודע על כך וזה גם לא מעניין אותו, ואישר כי אסור שגם המדובב יידע את הפרטים שמופיעים בסרטון (עמ' 782, ש' 1). העד אישר כי הציג למדובב תמונה של החשוד וציין כי כך צריך לעשות. כמו כן ציין כי כשהחשוד נכנס לחקירה, אפשר להוציא את המדובב להתרעננות: "להוציא אותו החוצה לאכול, לשתות… ביחידה החוקרת, ביחידה, איפה שהוא נמצא, במקום שהוא נמצא" (עמ' 783, ש' 1 – 8), והוסיף כי בלשים מלווים את המדובב בהתרעננות ומוודאים שאינו חורג מהכללים.
בחקירה הנגדית אישר העד כי חתם על הסכם ההפעלה עם המדובב בשעה 21:45, ובמעמד זה תדרך אותו וסיכם על סיפור הכיסוי והקודים, והמדובב נסע ליחידה החוקרת. העד ציין כי אין בעיה עם כך שכשהמדובב מגיע למקום ההפעלה, נציג של היחידה החוקרת מקבל אותו וחוזר איתו על הקודים ועל סיפור הכיסוי. יתירה מכך, גורם מהיחידה החוקרת צריך למלא אסמכתא למעצר, ובלשונו של העד: "כל עצור שנכנס לבית מעצר, שתהיה לו אסמכתא. אסמכתא נבנית על סיפור הכיסוי שקצין המדובבים קבע" (עמ' 786, ש' 24). העד ציין עוד כי אין בעיה עם כך שנציג היחידה החוקרת יספר למדובב שהאירוע נשוא החקירה היה בערך לפני שלושה שבועות, מפני ש"הוא לא תיחם אותו בזמן" (עמ' 787, ש' 15), אבל אם אמר לו תאריך מדויק, זה לא תקין.
כמו כן, ציין העד כי בנסיבות שתיאר סבן, כי המדובב רצה לדעת "להתחיל לדבר מאיפשהו, להתחיל איתו שיחה מאיפשהו. יש עוד עצורים, יש שותפים, יפתחו עלייך, לא יפתחו עלייך", הוא אינו רואה בעיה בכך שהוא אמר למדובב שיש עצורים נוספים, אך לא פירט (עמ' 788, ש' 8 – 14). בסוף החקירה הנגדית, כשנשאל אם יש בעיה עם זה שהמדובב ימסור עדותו בפני חוקר אחר מהימ"ר שאינו מעורב בחקירה, השיב העד: "עדיף שהחוקר שחוקר אותו יהיה נטול כל רקע בתיק, עדיף. אם יש דבר כזה" (עמ' 790, ש' 14), אך הוסיף כי עצם גביית העדות ביחידה החוקרת נראית לו בסדר גמור (ש' 26).
בחקירה החוזרת נשאל העד אם ידוע לו על הפעלת מדובב נוסף בתיק זה והשיב בשלילה (עמ' 791, ש' 8 ואילך).
עד הגנה 4 – סנ"צ צפניה כרבי
בתחילת עדותו אישר העד כי כיום הוא משמש קצין אח"מ בתחנת באר שבע, ובתקופה הרלבנטית שימש כראש מחלק תשאול בימ"ר נגב ואייל סבן היה כפוף אליו. העד ציין כי בתיק הזה הוא אישר לאייל סבן להיפגש ולקלוט את המדובב, וכי מדובר באישור חריג שבדרך כלל לא קורה (עמ' 793, ש' 7). העד הוסיף: "כמובן שאם שלחתי אותו להיפגש עם המדובב לפני ההכנסה, זה בהגבלות ובתנאים, שהוא לא מדבר איתו על התיק והוא לא רומז לו שום דבר, בצורה מוחלטת" (עמ' 797, ש' 12 – 14). כשנשאל מה היה חריג בתיק, השיב: "קצין המדובבים המחוזי לא יכול היה לפגוש אותו, לא זוכר מאיזו סיבה לא יכול היה לפגוש אותו, אבל מישהו צריך לפגוש אותו מדרום. אין דבר כזה, הוא לא בא, מגיע ועובד עצמאית". וכשנשאל מדוע לא הסתפק בפגישה של המדובב עם קצין המדובבים ממחוז מרכז, השיב: "כי מישהו צריך לקלוט אותו מהיחידה, אין דבר כזה. מה, נראה לך שהוא יבוא מצפון, מהמרכז…" (עמ' 800, ש' 11 – 13 ו-22).
בהמשך, כשנשאל איך הדברים מתיישבים עם הנוהל של הפעלת מדובבים, השיב: "מהרגע שהוציאו את הנוהל אנחנו משתדלים ב-99% מהמקרים לא לפגוש ויש מקרים בודדים, כמו המקרה הזה, שאם המפעיל במחוז דרום לא נמצא, אז אין דבר כזה שמישהו מדרום לא יפגוש אותו, הוא לא יבוא עם שוטרים ויכנס עצמאית… ואם אני שלחתי את ראש הצוות, סימן שנכון לאותו רגע ראיתי שרק הוא ילך והוא הלך" (עמ' 802, ש' 13 – 18). העד הוסיף כי התיעוד לפעולה הזאת מופיע במזכר שכתב סבן שסומן ת/41, וכשנשאל מדוע לא נכתב במזכר שהדבר נעשה באישור חריג שלו, השיב כי "לא מתבצעת פעולה כזאת בלי אישור שלי, נקודה. כל הפעלה וכל פעולת חקירה מהסוג הזה אך ורק באישור שלי" (עמ' 804, ש' 11).
בסוף עדותו נשאל העד כיצד קורה שהחוקר דודי שמש, שגבה שתי עדויות בתחילת החקירה, גבה גם עדויות מהמדובב, ועל כך השיב העד כי אם הוא גבה עדות מהמדובב, הוא לא היה בצוות החקירה, והדגיש כי מאוד מקפידים בעניין זה. כשנשאל אם גביית עדויות מאנשים בתחילת החקירה זה לא צוות חקירה, השיב: "לא, צוות חקירה, צוות חקירה לא נבנה ביום הראשון. מתקבל האירוע, אנחנו מגיבים, צוות החקירה נבנה בהמשך" (עמ' 808, ש' 19, וכן עמ' 809, ש' 12 – 14).
חוקר בימ"ר נגב – דודי שמש (זומן כעד הזמה ע"י המאשימה)
בתחילת עדותו ציין העד כי הוא משמש 10 שנים כשוטר ומתוכם 6 שנים בימ"ר נגב כחוקר וראש צוות חקירות. כשהתבקש לפרט את חלקו בחקירה, השיב: "אני זוכר שגביתי שתי עדויות מהמדובב. לקחתי עדות אחת ביום הראשון, השני של יום אחרי הרצח, פה ושם פעולות טכניות זאת אומרת, לא משהו מעבר לזה", וכשנשאל מדוע הוא גבה את עדויות המדובב, השיב: "הסיבה שלא הייתי קשור לצוות החקירה" (עמ' 812, ש' 18 – 22). העד ציין כי בימ"ר יש 4 ראשי צוותים כולל אותו, אך אין צוות קבוע לכל ראש צוות, וכשנשאל מדוע הוא ביצע פעולות בתיק אם הוא לא חלק מהצוות, השיב: "בתיק הזה, כן היה מדובב. יכול להיות שבאותו רגע אני הייתי פנוי באותו יום. צפניה או כל ראש, כל קצין אחר יכול לבוא אלי ולהגיד לי שומע? תיסע אתה, תעשה, תיגבה אתה את העדות הזו. בתיק אחר זה יכול להיות מישהו אחר" (עמ' 815, ש' 1 – 4). כשנשאל מדוע גבה עדויות משני עדים בתיק, אם אינו חלק מצוות החקירה, השיב כי את העדות הראשונה גבה מקרוב משפחה של המנוח יום לאחר הרצח, עוד לפני שגובש צוות החקירה, והסביר: "יום אחרי הרצח שהתרחש בלילה, זה צוות שהוקפץ בלילה. עדיין לא גובש צוות חקירה בבוקר… שהוא הצוות שבעצם אמון על התיק ובעצם רץ עליו עד הסוף" (עמ' 816, ש' 4 – 6).
העד אישר, לאחר רענון זיכרון, כי לאחר שכבר הוקם צוות החקירה, הוא השתתף בחקירת עד בשם שאהר ג'מיל, ביחד עם בכירי הצוות סבן וזיתון, וכך הסביר את השתתפותו: "את החקירה הזו מי שניהל אותה זה אייל זיתון, אני נכנסתי לחקירה הזאת בגלל שאני אחרי אולפן ערבי, דובר ערבית. נכנסתי, פה מילה, שם מילה בערבית. לא תראה אותי מנהל את החקירה הזאת או מוביל אותה או משהו דומה לזה" (עמ' 817, ש' 31 – 33). בהמשך אישר העד כי במהלך החקירה שאל שאלות שאינן מהותיות לתיק החקירה, שאותו איננו מכיר (עמ' 819, ש' 8 – 12), ולאחר מכן הרחיב יותר על חלקו בחקירה: "כנראה נכנסתי לבקשת אחד החוקרים, אחרי שראו שאותו בחור לא מדבר עברית כל כך טוב, או מדבר קצת, מדבר יותר אני לא יודע… אני רואה שאני לא שואל פה שאלות שקשורות לתיק החקירה… אני לא רואה פה איזה משהו שהוא מראה ידע, מראה ידע על התיק הזה יותר מדי" (עמ' 821, ש' 16 – 19).
העד ציין כי הנוהל שאסור למישהו מצוות החקירה לגבות עדות מהמדובב מוכר לו היטב, ועל פיו עובדים בימ"ר, והוסיף כי אינו זוכר אם פגש את המדובב כשיצא להתאווררות בימ"ר. העד אישר גם שהיה נוכח בחדר החקירות, כאשר אייל סבן חקר את הנאשם ביום 8.7.19, אך ציין כי לא לקח חלק בחקירה. כשנשאל מדוע נכח בחדר החקירות אף שלדבריו אינו חלק מצוות החקירה, השיב: "אני בחקירה הזאת עזרתי לאייל בעניינים טכניים של להדפיס עדויות, לקחת עדויות, להביא דברים. ונשארתי שם גם לא כל החקירה, לא ישבתי שם מתחילת החקירה עד סופה. נכנסתי, יצאתי, נכנסתי, יצאתי. עזרתי לו בכל מה שהוא היה צריך… וזה מה שעשיתי שם. אני גם לא שאלתי שאלות, לא הייתי שותף פעיל לחקירה" (עמ' 423, ש' 13 – 18).
כשנטען כלפיו כי נכח בחקירה, כאשר הטיחו בנאשם פרטים מתיק החקירה, שמי שאמור לגבות עדות מהמדובב לא אמור לדעת, השיב העד כי באותו זמן לא היה בחדר החקירות, וב"כ המאשימה ציינו כי כך עולה גם מהתמליל של החקירה. וב"כ הנאשם השיב כי הוא מקבל את ההערה למרות שהוא חושב שהיא אינה נכונה (עמ' 825, ש' 8). גם בהמשך עדותו, כאשר נשאל על מעורבות נוספת שלו בחקירת הנאשם, העד עמד על טענתו כי לא היה חלק מצוות החקירה, וכי חלקו בחקירה הצטמצם לעזרה טכנית לצוות כאשר פעל בתחנת העיירות, הרחק ממשרדי הימ"ר (עמ' 827, ש' 11 – 13 וראו עוד עמ' 822, ש' 26 – 33).
בהמשך עומת העד עם עוד פעולת חקירה שביצע בתיק, כאשר כתב מזכר על לוחית הזיהוי שנמצאה סמוך לביתו של הנאשם בחורה, ועל כך השיב העד: "הפעולה הזאת כמו שאר הפעולות שעשיתי בתיק. הם לא פעולות שנוגעות למהות החקירה. לא הייתי שותף… התמה מבחינתי לא להיות חלק מצוות החקירה, זה לא להיות שותף יום יום בעשייה של התיק, אני לא הייתי שותף יומיומי בעשייה של התיק" (עמ' 829, ש' 23 – 33). העד שב ונשאל על פעולות נוספות שביצע בתיק החקירה, בבקשות להוצאת צווי מעצר לחברו של הנאשם אברהים שהין, ולנאשם עצמו, והשיב תשובה דומה: "אם אני נמצא במשרד ליד ומישהו מבקש ממני פעולה… פעולה טכנית של להיכנס למחשב ולהוציא צו מעצר והוא אומר לי בדיוק מה, מה לרשום שם. אבל הוא צריך את המחשב שלי כדי לעשות את זה, אז אני יעזור לו בזה ואני לא יגיד לו, אני, תעזוב אותי… ככה זה עובד" (עמ' 831, ש' 10 – 19).
העד שב וחידד את ההסבר שלו לפעולות שביצע בתיק, בתשובה לשאלות בית המשפט: "יש פעמים שיש בעיית כוח אדם אז תוציאי, תעזור לי בבקשה בהוצאת צו, גם מי כמוך יודעת גברתי שצו דורש גם נספח שאת הנספח הזה לא אני הוצאתי, אני עשיתי את הפעולה הטכנית… זה לעניין ההסבר לצווים. עכשיו מבחינת פעולות אחרות? עוד פעם, פעולות אחרות שהם צוות חקירה את יכולה לראות במהלך הטיפול בתיק, אפשר לראות מי אלו החוקרים שהם באמת צוות החקירה שעשה את רוב הפעולות בתיק והוא זה שליווה את התיק" (עמ' 832, ש' 21 – 25). בסוף עדותו, כשנשאל מדוע לא הקליט את העדויות שגבה מהמדובב, השיב העד כי אינו יודע להגיד, וב"כ המאשימה ציין כי יש על כך חיסיון (עמ' 833, ש' 6 – 12). כמו כן, העד אישר לבקשת ב"כ המאשימה, כי בין החקירה הראשונה של המדובב והחקירה השנייה הוא לא ראה את המדובב (עמ' 334, ש' 33).
בעדותו של עד זה הייתה אמורה להסתיים שמיעת ההוכחות, אולם לאחר עדותו, בעקבות החלטה שהתקבלה בבקשה לגילוי ראיה חסויה (ראו פרוטוקול מיום 25.4.22), התברר כי היה מדובב נוסף שהופעל בתיק, ולאחר מכן נשמעו עדויות נוספות בעניין המדובב השני, מפי חמישה עדים, ששלושה מהם כבר העידו קודם לכן. סיכום תמציתי של העדויות הללו, יובא בהמשך, בפרק נפרד שיעסוק בעניינו של המדובב השני, לאחר הממצאים והמסקנות שיפורטו להלן בעניין המדובב הראשון.
טיעוני הצדדים וגזרת המחלוקת ביניהם
המאשימה טוענת כי עלה בידה להוכיח מעל לכל ספק סביר את אשמתו של הנאשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, בנוסחו שלפני תיקון 137, מפני שהעבירה בוצעה קודם לתחילת תחולתו של תיקון 137, וכי התוצאה לפי שני הנוסחים זהה. זאת, מפני שלטענתה גם לפי נוסח החוק שלאחר התיקון, יש להרשיע את הנאשם בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות, שהעונש עליה הוא מאסר עולם, ולכן לא מתעוררת כאן השאלה מהו הדין המקל עם הנאשם.
המאשימה מבססת את טיעוניה על כמה נדבכים, כשהנדבך המרכזי והעיקרי הוא ההתוודות של הנאשם בפני המדובב הראשון כי ביצע את העבירה. בהקשר זה יש לציין, כי ב"כ המאשימה הפנה בטיעוניו רק להפניות מתוך תמלילי ההקלטות של פעילות המדובב (עד תביעה 1). ב"כ המאשימה ציין בהשלמת טיעוניו בע"פ כי אף שאפשר להתייחס לעדויותיו של המדובב שנגבו במהלך פעילות הדיבוב, בהן סיפר גם על דברים שלא נשמעו בהקלטה כהודיית נאשם לכל דבר, המאשימה מבקשת להסתמך רק על דברים שהוקלטו ותומללו, ולא על דברים שקיימת עליהם רק עדותו של המדובב (עמ' 1046, ש' 28 – 30).
לטענת ב"כ המאשימה קיימים חיזוקים ראייתיים לרוב, שמחזקים את הודיית החוץ של הנאשם, שניתנה במהלך הדיבוב, כדלקמן: קיומו של מניע; שורה של אמצעים שהוכנו מבעוד מועד לביצוע הרצח ולטשטוש הראיות אחריו, כמו הבאת הרכב מהשטחים ושריפתו לאחר הרצח, וכן ניסיונותיו של הנאשם ליצור אליבי שקרי; שקרי הנאשם במשטרה ובבית המשפט; הסרטון ובו צילום הנאשם ושותפיו בתחנת הדלק בלקיה עובר לביצוע הרצח; איכונים של הטלפונים השונים של הנאשם ושותפיו, וכן איכונים של האיתוראן של הרכב של השותף מוניר וצילומים של מערכת עין הנץ.
ב"כ המאשימה טוען עוד כי הפגמים שלטענת הסנגור התקיימו בהפעלתו של המדובב, אין בהם כדי לפגוע בליבת הפעלתו עד כדי פסילת כל הראיות שהושגו באמצעותו. לטענתו, ניתן לתת מענה לפגמים המסוימים שבדרך הפעלתו, בראיות הנסיבתיות הרבות שקיימות בתיק, וכן בחיזוקים ראייתיים נוספים שקיימים בחומר הראיות, כולל הפרטים המוכמנים שמסר הנאשם וכן שקריו של הנאשם בחקירתו. מדובר בחיזוקים ראייתיים שיש לתת להם את מלוא המשקל, כאשר המשקל המצטבר של מכלול הראיות, כולל הראיות שנובעות מפעילותו של המדובב למרות קיומה של חריגה מסוימת מהנהלים בהפעלתו, וכולל חיזוקים ראייתיים נוספים, כל אלה יש בהם כדי להוכיח מעל לכל ספק סביר את אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו, ומכאן עתירת המאשימה להרשיע את הנאשם בכל העבירות הללו.
לעומת זאת, ב"כ הנאשם טוען כי הפגמים שנפלו בהפעלתו של המדובב, הם פגמים חמורים שיורדים לשורש עבודתו של המדובב, ועומדים בניגוד גמור להנחיות המשטרה שהוזכרו בעניין חייבטוב שנזכר לעיל, באשר לדרך הפעלתו של מדובב. ב"כ הנאשם פירט ארבעה פגמים עיקריים שהיו לטענתו בפעילותו של המדובב: המדובב נתן לנאשם ייעוץ משפטי כאשר אמר לו לא לדבר הרבה בחקירות, וכאשר הסביר לו פרטים שקשורים לטענת האליבי שטען. כמו כן, המדובב היה בקשר עם גורמים ביחידה החוקרת, גם בשיחת הפתיחה שהייתה לו עם החוקר סבן שניהל את החקירה, שבמהלכה נמסרו למדובב פרטים על החקירה בניגוד להנחיות הנ"ל, וגם במהלך ההפעלה, בהתאווררות של המדובב במשרדי הימ"ר במהלך הדיבוב, וכן בכך שמי שגבה את הודעותיו של המדובב היה חוקר הימ"ר דודי שמש, שלא רק גבה את ההודעות, אלא גם ביצע כמה פעולות חקירה בתיק. לטענת ב"כ הנאשם הפגמים החמורים בהפעלת המדובב פוגעים קשות בזכותו של הנאשם להליך הוגן, ולכן יש לטענתו לפסול את כל הראיות שנובעות מפעולת הדיבוב, ויש בהם כדי לאיין את משקלה של עדותו של המדובב.
באשר לראיות הנסיבתיות, "הראיות שאינן נוגעות לדיבוב" כלשונו של ב"כ הנאשם, נטען "שברי ומוסכם כי אין בהן לבדן בפני עצמן להביא למסקנה מרשיעה בתיק" (עמ' 2 לסיכומים בכתב של ב"כ הנאשם), ומכיוון שלדידו אין לתת משקל כלשהו לעדותו של המדובב ולראיות שהושגו באמצעותו, בגלל הפגמים החמורים שנפלו בהפעלתו, אין מנוס מהמסקנה כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח את אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר.
מכאן עתירתו לזכות את הנאשם מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
מתוך טיעוני הצדדים ניתן לזקק את נקודות המחלוקת ביניהם, ונראה כי מדובר בשתי סוגיות עיקריות השנויות במחלוקת ביניהם: הסוגיה האחת קשורה לפעילותו של המדובב, ועד כמה הפגמים שנטען כי נפלו בהפעלתו פוגעים בליבת פעילותו, עד כדי פסילה של כל הראיות שנובעות מפעילותו, כאשר לטענת המאשימה הפגמים הללו אינם מאיינים את משקל ההודעות שמסר במשטרה והעדות שהעיד בבית המשפט. לעומת זאת, לטענת ב"כ הנאשם מדובר בפגמים חמורים שיורדים לשורש פעילותו של המדובב, ולכן יש לפסול את כל הראיות שקשורות לפעילותו של המדובב ולאיין את משקלה של עדותו ושל ההודעות שנגבו ממנו.
הסוגיה השנייה היא המשקל שיש לתת לראיות הנסיבתיות שקיימות בתיק, כאשר ביחס לחלק מהראיות הללו יש גם מחלוקת עובדתית על עצם קיומן: לטענת המאשימה יש לתת את מלוא המשקל לראיות הללו, ואילו לטענת ב"כ הנאשם אין בכוחן של ראיות אלה לבסס את אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר כנדרש במשפט פלילי.
דיון והכרעה – המדובב הראשון
העובדות
להלן, אדון תחילה בהודיה של הנאשם, כפי שהיא עולה מדבריו של המדובב, לאחר מכן אדון בדרך הפעלתו של המדובב ובמשמעות שיש לפגמים שהיו לטענת ב"כ הנאשם בהפעלתו, על משקל הראיות שנובעות מפעילותו, ולבסוף אדון בעניין קיומם ומשקלם של החיזוקים הראייתיים שעולים מחומר הראיות.
ההודיה של הנאשם בפני המדובב
למעשה, תיעוד פעולתו של המדובב הובא בפנינו בשלוש פלטפורמות שונות: בהודעותיו במשטרה, בתמלילי השיחות שהתקיימו בינו ובין הנאשם, ובעדותו בפנינו. מטבע הדברים, בהודעות במשטרה ובעדותו בפנינו, דיבר המדובב בלשון קולחת והגרסה שמסר הייתה קוהרנטית ובהירה. שונים הדברים ביחס לתמלילים שאמורים לשקף את השיחות שהתקיימו בין הנאשם ובין המדובב במהלך פעולת הדיבוב, שבהם חלק גדול מהדברים מקוטעים, ויש גם מעברים תכופים מנושא לנושא. זאת, הן בשל תוכן השיחות שרובן מתייחסות לענייני דיומא של עצורים שנמצאים באותו תא, ולכן צריך לבור את המוץ מהתבן כדי לחלץ מתוך הברוטו של ההקלטות והתמלילים את הנטו שרלוונטי לבחינת אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו, והן בשל התמלול של ההקלטות שלוקה בחסר, כאשר במקומות רבים נכתב "לא ברור", ובחלק מהמקומות האלה, לאחר שמיעה נוספת, השתנה התמלול, כעולה מת/12.
להלן אסקור את גרסתו של המדובב בכל אחת מהפלטפורמות שבהן נמסרה, תוך הרחבה מסוימת של ההתייחסות ביחס לתמלילים, בשל הקושי האינהרנטי הקיים בפלטפורמה זו. אדון תחילה בתמלילים, מפני שהם הפלטפורמה היחידה שבה ניתן לשמוע במישרין את קולו של הנאשם שמתייחס בחלק מדבריו לאירוע מושא בכתב האישום, כפי שאפרט להלן.
ההקלטות והתמלילים
השיחות בין הנאשם ובין המדובב הוקלטו ותומללו, והן נצרבו על גבי 9 דיסקים שהוגשו כמוצגים במסגרת פרשת התביעה וסומנו ת/3 – ת/11, וחלק לא מבוטל של השיח אינו כולל מידע רלוונטי לענייננו. לצד זאת בחלק אחר מההקלטות יש התייחסויות של הנאשם לקשר שהיה בינו ובין המנוח וכן לאירוע הרצח עצמו ולפרטים שונים שקשורים בו, אמירות שניתן לראות בהן ראשית הודאה, אם לא למעלה מכך. טרם שאפרט את אותן התייחסויות, אקדים הערה על איכות התמלול, אף שייתכן כי הדבר נובע מאיכות בעייתית של ההקלטה.
התמלול של ההקלטות אינו טוב בלשון המעטה, ובמקומות רבים נכתב כי המשפט או המילה אינם ברורים, ומשפטים רבים בתמלול נותרו מקוטעים, ולעיתים ניתן להבין אותם, או לנסות להבין אותם, מההקשר שבו הדברים נאמרו. שדרוג מסוים של התמלול נעשה ע"י ב"כ המאשימה במסמך ת/12 שבו ב"כ המאשימה מעדכנים את ב"כ הנאשם אודות שיחת הכנה שקיימו עם המדובב, ובה השלים המדובב את התמלול החסר בכמה מקומות בחלק מהדיסקים. עתה, אפרט את ההתייחסויות העיקריות הרלוונטיות לאירוע הרצח, כפי שהן עולות מארבעה דיסקים מהקלטות הדיבוב, ביחד עם התוספות שמפורטות בת/12.
בדיסק הראשון ת/3 מיום 7.7.19 בעמ' 3 נכתבו מפי הנאשם הדברים הבאים: "כשהייתי בן ארבע עשרה חמש עשרה הייתה בעיה… הלכתי ללוד אני וההורים שלי… חשוד על אותו אדם שחתך אותי, אינשאללה שאצליח לצאת בשלום מהסיפור הזה, הגוף שלי שבור… הגבר מקבל אבל צריך להחזיר" (ש' 2 – 33). בהמשך בעמ' 7 שואל המדובב את הנאשם מאיזה משפחה זה שהוא מסוכסך אתו, והנאשם משיב: "אבו שולדום" (ש' 32 ו-34). בהמשך, בעמ' 9 מספר הנאשם על עצור בדואי שעישן אתו חשיש ואמר לו על המדובב: "שמו אותך ציפור עלי" (ש' 31), וכך גם בעמ' 10: "הוא אומר לי שמו אותך ציפור עלי, אמרתי לו אוי ואבוי לך" (ש' 8- 9). יצוין בהקשר זה כי ציפור – "עספור" בערבית, הוא כינוי ידוע בערבית למדובב (ראו למשל בפסיקת בית המשפט הצבאי לערעורים באיו"ש בעמ"מ (איו"ש) 1432/06 עבדאללה נ' התובע הצבאי (פורסם בנבו (2.3.2006) בפס' 10: "… הרי ידוע לרבים כי השב"כ משתמש בחקירותיו בתחבולות, ובהן גם שימוש באנשים היושבים בתאי הכלא עם העצורים ומשתפים פעולה עם השב"כ. אותם אנשים זכו בלשון העם לכינויים שונים (כגון "ציפורים", בעקבות הזמירות שבפיהם)…").
בעמ' 14 הנאשם מספר למדובב כי לפני כמה שנים כשהיה בן 14 (כיום הוא בן 19) קיבל מכות ומוסיף כי "אני חשוד במי שהכה אותנו, עצור על מי שהכה אותי, חשוד על…", וכשהמדובב שואל אותו "אהה הוא זה שנרצח?" משיב הנאשם: "כן אני חשוד בו" (ש' 33 – 36). בשני העמודים הבאים הוא מתאר את הפגיעה בו כאשר "אח של הזונה" כלשונו מגיע מהצד "ודופק אותי עם סכין… הוא דפוק אותי סכין ובורח אליהם", וכשנשאל מי הוא השיב "זה שמת" (עמ' 15, ש' 1 – 4). בעמ' 34 אומר הנאשם: "להוציא את אבא שלי… יעני רק… לתפוס ככה לנשק את היד של אבא שלי ושהמאסר יימשך לעשרים וחמש שלושים שנה… אבל העיקר שאבא שלי…" (ש' 13 – 17). בעמ' 56 משיב הנאשם בשלילה לשאלת המדובב אם בזמן שקיבל את המכה לא הייתה סולחה ביניהם (ש' 20 – 22), ובעמ' 65 הוא מספר על הפגיעה בו כשהותקף ע"י כמה בחורים, וציין כי "בן ארבע עשרה זה שדפק אותי בפנים" (ש' 34). בעמ' 66, כשנשאל ע"י המדובב בן כמה היה זה שנרצח השיב "הוא בן שמונה עשרה" (ש' 6). בהמשך בעמ' 69, המדובב אומר לנאשם "זה דבר פוגע" והנאשם משיב: "כן, במיוחד זה שבפנים שלי…מי שרוצה לתת מכה עם סכין בפנים הוא צריך לדעת… היום מחר ומחרתיים ויום שאחריו…" (ש' 1 – 5).
בדיסק השני ת/4 מאותו יום, בעמ' 22 אומר הנאשם למדובב (בגרסה המלאה לפי ת/12) את הדברים הבאים: "מה אלוהים ברא אותנו בשביל להיעלב? ומה שחשבתי (מאז) מצאתי את זה בסוף" (ש' 35). לאחר מכן הנאשם השיב למדובב על שאלתו ביחס למכה, כי זה היה לפני 3 שנים בתאריך 17.12 והוסיף ואמר למדובב "כן, מי שמת לפני שבועיים, בטח, אם היית בחוץ, ראית אותו, בטח שראית את הסרטון" (עמ' 23, ש' 4 – 6), ובהמשך הוא מוסיף: "אבל בן החלאל לא היה נראה", וכשנשאל אם כוונתו למי שירה השיב: "כן, היה רעול פנים" (ש' 9 – 14). בהמשך העמוד מתאר הנאשם את הרצח, שאותו טען כי ראה בסרטון, ובין היתר סיפר: "ראיתי אותו, ההוא בא יוצא מהחנות, ועומד בדלת של הרכב, מדבר עם מי שברכב, שואל אותו אם הוא רוצה לשתות" (ש' 35 – 38). בהמשך בעמ' 25 אומר הנאשם את הדברים הבאים: "והם ידעו…לא הייתי מוותר למישהו שרוצה להעליב אותי, אף אחד, ואפילו אבא שלי או אמא שלי" (ש' 30 – 34). בעמ' 26 נשאל הנאשם אם הייתה כבר סולחה, והשיב: "כן, פה לא, לא תופסת סולחה" (ש' 2). ובעמ' 49 אומר הנאשם למדובב את הדברים הבאים: "לא אוהב לדבר, אני אוהב לשמוע… אבל איתך, אני מרגיש כלפיך בנוח" (ש' 12 – 15).
בדיסק השלישי ת/7 מיום 8.7.19 יש הערת פתיחה של המתמללת, אשר כותבת כי "ישנם משפטים לא ברורים בתמלול וזה מסיבה שהעצור מדבר ובוכה באותו זמן לכן את הדיבורים של העצור לא ברורים, בנוסף לכך הקול של העצור נמוך מדי". מיד לאחר מכן מובאים דבריו של הנאשם שאומר כי הוא אינו מפחד מהכלא, ובהמשך הוא חוזר על הדברים בלשון מפורטת יותר: "אני לא מפחד מהכלא… אני יכול להסתדר בכלא, אבל מה עם אחיות שלי ואימא שלי, האחים שלי זה לא בעיה" (עמ' 1, ש' 34 – 36). כשהמדובב שואל את הנאשם למה הוא חזר כך ואם תפסו עליו משהו, משיב הנאשם: "תחנת הדלק" (עמ' 2, ש' 1), ובהמשך, בתשובה לשאלת המדובב אם הם הלכו ובדקו, הנאשם מרחיב את תשובתו: "אה-הא, אני אכלתי אותה, אכלתי אותה", וכשנשאל אם סיפר שהיה שם כשבפועל לא היה, השיב: "אני הייתי שם לפני, אבל הם בדקו אחרי שעה ולפני שעה, ואני לא מופיע" (שם, ש' 8 -12). בהמשך אמר הנאשם כי אינו מדבר עם הדודים שלו מפני שהם פוגעים באבא שלו, ואחד המשפטים שאמר בהקשר זה לא תומלל כי ההקלטה לא הייתה ברורה, ותומללו ממנו רק שתי מילים: "בגדו בי" (עמ' 3, ש' 6). מהקשר הדברים שאמר הנאשם בהמשך, נראה שהוא חושד במוניר (אותו הוא מכנה "יופי", כפי שאישר גם בעדותו בפנינו) שסיפר לדודים שלו על מעורבותו ברצח.
בהמשך, בתשובה לשאלות המדובב, אישר הנאשם כמה פרטים שקשורים לרצח. הוא ציין כי הנשק שבו בוצע הירי לא נתפס וכי הרכב ששימש להסעת הרוצח נשרף. לאחר מכן שואל המדובב את הנאשם, לגבי מוניר: "אבל האם הוא יודע שאתה זה שרצחת", והנאשם משיב בחיוב (עמ' 5, ש' 7 – 10), אבל חלק מהדברים אינם ברורים כי הנאשם דיבר תוך כדי בכי, כפי שנרשם בשורה 12 בהערת סוגריים של המתמלל. הנאשם ציין עוד כי הסתובב בכפר עם רכב בלי מספרים כשהוא עם מסכה, והכל נקי מטביעות אצבעות (ש' 28 – 35). בהמשך בעמ' 6 שואל המדובב "זה שאיתך לא יפתח עליך?" כשהוא מתכוון לאברהים, והנאשם משיב בשלילה נחרצת, מאשר כי אברהים "ראה הכל", ומוסיף בין היתר "לא פעם ראשונה יצא איתי מכיר אותו הוא לא פותח עליי אני לא מפחד ממנו, אני בטוח גם אם לוקח שלושים שנה אני לא מפחד ממנו" (ש' 8 – 28).
בעמ' 12 הנאשם מתייחס שוב לרכב שנשרף, ובתשובה לשאלת המדובב היכן זרק את הרכב, השיב "רחוק רחוק". לאחר מכן הנאשם התייחס גם לרכב של מוניר שבו נסע מחורה ללוד לאחר הרצח, וציין כי חשב שברכב טורבו עם מנוע כמו שהיה באותו רכב הם יגיעו ללוד בתוך 5 – 10 דקות, ולבסוף הגיעו לאחר יותר מארבעים דקות. בהמשך אומר הנאשם: "לא נורא אצא… אני יכול לצאת, עשרים וחמש לא בעיה, אני בן 19" (ש' 20 – 22), ומהקשר הדברים נראה שהנאשם מדבר על העונש שהוא עלול לקבל בעקבות הרצח. בהמשך, בעמ' 13 הנאשם מציין כי יש בעיה בגרסה שמסר, מפני שאבא שלו לא התקשר אליו בעת שהיה בתחנת הדלק בלוד, וגם הוא לא התקשר לאבא שלו (ש' 23 – 25).
בעמ' 15 נראה שהנאשם מדבר על המניע. כשהמדובב שואל אותו אם באמת חשב על המנוח 3 שנים, והנאשם השיב בחיוב: "שלוש שנים לילה ויום יום ולילה" (ש' 26 – 28). בהמשך אומר הנאשם בתגובה לדברי המדובב כי לאחר שהמנוח מת, הוא "התפטר" ממנו: "רוגע נפשי, רוגע נפשי, אני ישן בנוח, קם בנוח" (עמ' 16, ש' 9), ומהקשר הדברים נראה שהנאשם מספר על תחושתו לאחר הרצח. לאחר מכן הוא אומר דברים, כביכול למנוח, שבהם הוא מסביר מדוע נפגע כל כך ממה שהמנוח עשה לו כמה שנים קודם לכן: "מה יש לך אצלי?… מה יש לך אצלי שתעשה אותי מכוער? מי אתה יא זלמה… מה יש ביני לבינך שתבוא… בפנים שלי… תפתח את הפה שלי…" (שם, ש' 24 – 30). כשהמדובב שואל אם הנאשם לא פחד כשבא לעשות את הדבר הזה ואם לא לקח סמים, הנאשם השיב שהוא היה "ער"; וכששאל אם המנוח לא אמר כלום כשנורה, משיב הנאשם: "לא הייתה הזדמנות שידבר, אין הזדמנות" (עמ' 16 ש' 39 עד עמ' 17, ש' 30). בעמ' 22 אומר המדובב לנאשם שהדת אוסרת על רצח, והנאשם משיב: "אלא אם כן אתה צודק… איך אני אגיד לך? הוא רצח אותי ואני עדיין בחיים" (ש' 27 – 32, ת/12).
בדיסק הרביעי ת/9 בעמ' 13 שואל המדובב את הנאשם מה השם של מי שנרצח, והנאשם משיב "ואסים" (ש' 19), ובעמ' 19 מתקיים שיח בין המדובב ובין הנאשם על העונש שמקבל מי שהורשע ברצח, וכשהמדובב אומר לו שרצח זה מאסר עולם, שואל הנאשם אם הכוונה ל-25 שנה, והמדובב משיב משלושים ומעלה, ואף מסביר את העניין של קציבת העונש ע"י הנשיא, ולאחר מכן בעמ' 20 הוא מסביר את האפשרות של הורדת שליש, ועניינים נוספים שקשורים בחישוב תקופת המאסר, ונראה שהנאשם מגלה עניין בשיח הזה. כך גם כאשר המדובב מספר לו על האגפים בכלא בעמ' 28, ש' 32 ואילך.
מתוך כל המלל הרב שהוקלט במהלך פעולת הדיבוב, ניתן לזקק כמה דברים שאמר הנאשם, שקושרים אותו לביצוע הרצח, כאשר ראש וראשון לדברים הללו הוא התשובה החיובית שהשיב הנאשם כאשר המדובב שואל: "אבל האם הוא (הכוונה למוניר – א.מ.) יודע שאתה זה שרצחת", והנאשם משיב "אה" והמתמלל מוסיף בכתב יד שהכוונה ל"כן" (ת/7 עמ' 5), שבה הנאשם מודה למעשה בפה מלא כי הוא זה שרצח את המנוח.
בנוסף להודאה זו, יש עוד מקומות שבהם הנאשם קושר את עצמו לביצוע הרצח, כמפורט להלן:
1. הנאשם הודה בקיומו של סכסוך בינו ובין המנוח מאז שהמנוח תקף אותו בסכין כמה שנים קודם לכן (ת/3 עמ' 3, 15 ועמ' 65), ואף אישר כי לא הייתה סולחה ביניהם (שם, עמ' 56 ות/4 עמ' 26);
2. הנאשם אישר כי נפגע מאוד מהדקירה של המנוח (ת/7 עמ' 16) ואף תיאר את הפגיעה בו במילים "הוא רצח אותי ואני עדיין בחיים" (שם, עמ' 17), וכי יש בו רצון לנקום, כך בת/3 עמ' 3: "הגבר מקבל אבל צריך להחזיר", ובעמ' 69: " מי שרוצה לתת מכה עם סכין בפנים הוא צריך לדעת… היום מחר ומחרתיים ויום שאחריו…", וכן בת/4 בעמ' 25: "והם ידעו…לא הייתי מוותר למישהו שרוצה להעליב אותי, אף אחד, ואפילו אבא שלי או אמא שלי";
3. הנאשם מסר פרטים מוכמנים על האירוע, ובכלל זה שהיורה היה רעול פנים וכן שהמנוח דיבר עם מי שהיה ברכב ושאל אותו אם הוא רוצה לשתות (ת/4 עמ' 22). העובדה שהנאשם ידע לספר מה שאל המנוח את נהג הרכב שבא איתו, באופן שעולה בקנה אחד עם התיאור של בן הדוד שנהג ברכב עאהד אבו שולדום, והעובדה שהנאשם ציין שהיורה רעול פנים כפי שהעידה העדה עציבי פלסטין, מלמדת על כך שהנאשם היה נוכח במקום. זאת, מפני שלא ניתן ללומר שהנאשם ידע על כך מצפיה בסרטון, שכן הסרטון האמור התבסס על מצלמות האבטחה שאין בהן קול אלא רק תמונה, ובסרטון לא ניתן לראות את פניו של היורה, או להבחין בכך שהיה רעול פנים.
4. פרטים מוכמנים נוספים שעלו מתוך דברים של הנאשם הם שהנשק שבו נורה המנוח לא נתפס, כי הרכב שבו נסע היורה נשרף לאחר הרצח (ת/7 עמ' 5), וכי המנוח לא הספיק לומר דבר בעת שנורה (שם, עמ' 17). בעניין שריפת הרכב יש להעיר כי רס"ב זיתון שעמד אף הוא בראש צוות החקירה ביחד עם סבן, ציין בעדותו בפנינו כי העובדה שהרכב שבו נסע היורה נשרף אינה יכולה להיחשב כפרט מוכמן מפני שהיא הובאה לידיעת הנאשם כמה פעמים במהלך חקירתו (עמ' 180, ש' 14 – 21). עם זאת, נראה לי כי גם אם עצם שריפת הרכב אינה יכולה להוות פרט מוכמן, העובדה שהנאשם ידע לציין את המיקום של הרכב השרוף "רחוק רחוק" כלשונו (ת/7 עמ' 12, ש' 4), ולציין כי נסע ברכב בלי מספרים, מלמדת על זיקתו של הנאשם לאירוע ויכולה אף להוות פרט מוכמן;
5. הנאשם סיפר למדובב כי במשך 3 שנים חשב על המנוח "לילה ויום יום ולילה", ולאחר הרצח הוא חש רוגע נפשי וישן בשלוה (ת/7 עמ' 16);
6. הנאשם ציין כי לא אכפת לו לשבת בכלא תקופה ממושכת (ת/3 עמ' 34 ות/7 עמ' 1), דיבר ממושכות על העונש הצפוי לו, ואף הביע עניין במשמעותו של העונש של מאסר עולם, ובכלל זה בפרוצדורה של קציבת העונש ע"י הנשיא וכן האפשרות של הורדת שליש (ת/9 עמ' 19 – 20);
7. הנאשם הביע אכזבה ואף פרץ בבכי כשהתברר לו שהוא לא נקלט במצלמות האבטחה של תחנת הדלק בלוד סמוך לאחר ביצוע הרצח, ובכך הופרך למעשה האליבי שטען באשר להימצאותו שם בעת ביצוע הרצח (ת/7, עמ'2).
נראה לי כי השילוב בין הרצון שהביע הנאשם לנקום במנוח על הפגיעה בו, ביחד עם הפרטים המוכמנים שמסר וכן הנכונות שלו לשבת שנים ארוכות בכלא, כל אלה מהווים חיזוקים ראייתיים משמעותיים, שיש בהם כדי לקשור את הנאשם לביצוע הרצח, ולתמוך בהודאת החוץ של הנאשם, כמפורט לעיל. בנוסף, ישנם דברי הנאשם אשר אישר לשאלת המדובב שמוניר ידע שהוא הרוצח שיש בהם למצער משום ראשית הודיה.
עניין נוסף שעולה מהדברים של הנאשם שהוקלטו במהלך הדיבוב הוא האמון שנתן הנאשם במדובב. כך, כשהנאשם סיפר למדובב כי אינו מאמין לעצור בדואי שאמר לו שזה שנמצא איתו בתא הוא מדובב: "הוא אומר לי שמו אותך ציפור עלי, אמרתי לו אוי ואבוי לך" (ת/3 עמ' 10), ובמקום אחר משתף הנאשם את המדובב בתחושותיו כלפיו, ואומר לו את הדברים הבאים: "לא אוהב לדבר, אני אוהב לשמוע… אבל איתך, אני מרגיש כלפיך בנוח" (ת/4 ש' 12 – 15).
ההודעות של המדובב במשטרה
המדובב מסר שתי הודעות במשטרה, שהוגשו ע"י ההגנה וסומנו נ/1 ו-נ/2. בהודעה הראשונה נ/1 מיום 8.7.19 סיפר המדובב כי ישב בתא לבד כשהכניסו אליו את הנאשם, והנאשם החל לדבר אתו ביוזמתו, כאשר בתחילה הייתה ביניהם שיחת היכרות כללית, ובהמשך הנאשם סיפר לו ביוזמתו על התיק שלו. וכך תיאר המדובב את הדברים העיקריים שהוא זוכר מהשיחה עם הנאשם: "מחמד אמר שהקורבן הוא זה שחתך אותו בפנים לפני 3 שנים. היה סכסוך ולפני כמה זמן מישהו מהמשפחה שלו בלוד פגע בו ואמר לו ש'יש לך צלקת בפנים ואתה לא נקמת ולא החזרת את הכבוד'. מספר ימים אחרי שהמשפט הזה נאמר לו היה הרצח, הוא לא אמר במפורש שהוא עשה את הרצח" (ש' 7 – 9). בהמשך סיפר לו הנאשם שיש סרטון, ואף תיאר לו את מה שמופיע בסרטון, והמדובב אומר ביחס לכך: "אני בכלל לא ידעתי על מה הוא מדבר אבל זרמתי איתו" (ש' 16).
בהודעה השנייה נ/2 מיום 9.7.19 סיפר המדובב כי לאחר חקירה שהיה בה, הנאשם חזר לתא כשהוא בוכה, וסיפר לו שאין מצלמות שניתן בהן לראות אותו בתחנת הדלק, ובהמשך "הוא נתן פרטים שמסגירים אותו בביצוע הרצח" (ש' 2). בין היתר סיפר לו שהאקדח שבו נרצח המנוח לא נתפס, וכי הרכב שממנו יצא הרוצח וירה במנוח נשרף. הנאשם סיפר לו עוד שהוא כבר חושב 3 שנים על נקמה, וכי במשטרה יודעים הכל וכי "לא סתם הם ברחו לשטחים אחרי הרצח" (ש' 20). בסוף ההודעה ציין המדובב כי הנאשם חשש מהקלטות, ולכן היו קטעים שבהם דיבר בלחש או עשה סימנים עם הידיים, וגם כשתיאר את הרצח הוא עשה "תנועה של ירי באקדח וביצע סימן של 3 יריות…" (ש' 26).
עדותו של המדובב בבית המשפט
כאמור לעיל בסיכום עדותו של המדובב, הוא סיפר כבר בתחילת עדותו כי הנאשם סיפר לו שכשהיה בגיל 14 – 15 היה לו ריב בבית הספר עם המנוח, והמנוח גרם לו חתך בפנים. הנאשם סירב להגיש נגדו תלונה במשטרה, אולם סיפר כי מרגע שנחתך על ידי המנוח הוא הרגיש "כאילו חי מת" וידע שיגיע יום שהוא ייכנס לכלא לאחר שינקום במנוח.
כמה שנים לאחר מכן, במהלך וויכוח עם דוד שלו, אמר לו הדוד: "קודם לך תסתכל על הפנים שלך תחזיר את המכה שלך ואחר כך תבוא תריב איתי ותדבר איתי" (עמ' 13, ש' 21). זמן מה לאחר השיחה עם הדוד, החל הנאשם לתכנן את הפגיעה במנוח, כשהוא מסתייע בחבר שעזר לו, וכשנשאל מה סיפר לו הנאשם על מה שהם עשו, השיב: "שהוא החזיר את המכה שלו, שהוא רצח את הבן אדם שחתך אותו… הוא אומר לי שהוא ירד והוא הגיע עד אליו והוא סימן לי סימן שהוא ירה בו 3 כדורים" (עמ' 15, ש' 11 – 24). וכך תיאר המדובב את המשך השיחה עם הנאשם: "כאילו אני שואל אותו, כאילו אתה עכשיו יותר נוח לך, קל לך כאילו, איך הרגשת כשאתה לקחת נשמה של בן אדם… ואני אומר לו, לא פחדת, לא התעצבנת בזמן שביצעת את הרצח וזה? והוא אומר לי, לא, לא, מהרגע שאני יריתי כאילו ירדה לי ההקלה, כאילו הכל , ירד לי, כאילו ירדה לי אבן מהלב" (עמ' 18, ש' 32 – 27).
המדובב סיפר עוד כי שוחח עם הנאשם על האיסור לרצוח בדת האיסלם, וכך תוארה השיחה בעדותו: "לפי הדת אסור לרצוח, וכשאני באתי ואמרתי לו שלפי הדת שלנו אסור לרצוח, הוא אומר לי, לא, אם אתה צודק? אז מותר, ואני עניתי לו, מה, באמת? והוא אומר לי, כן, אני נרצחתי ואני עדיין חי, כאילו מהרגע שנחתכתי אני כבר מת ואני לא, אין לי חיים" (עמ' 37, ש' 32 – עמ' 38, ש' 2). בחקירה הנגדית נשאל המדובב מדוע התוודותו של הנאשם בפניו כי ירה במנוח אינה מופיעה בתמליל, והשיב: "הרבה דברים שלא שומעים וכשאני שמעתי הוצאתי… הרוב הוא היה מדבר בלחש ואני אמרתי את זה מההתחלה, ורואים את זה ושומעים את זה" (עמ' 98, ש' 20 ואילך). יצוין עוד בהקשר זה כי בחלק נכבד מהדברים, נכתב גם בתמליל שהנאשם לוחש, בדיוק בשלבים שמדברים על הרצח – ראו למשל ת/7 עמ' 2 ש' 3, עמ' 3 ש' 6, ש' 15, 24, 26, 28; עמ' 4 ש' 27, עמ' 5 ש' 24, עמ' 6 ש' 24, עמ' 7 ש' 6, 14, 25.
לא למותר לציין עוד כי התופעה של עצורים שחוששים שמא דברים שהם אומרים בתא המעצר מוקלטים, ולכן הם מדברים בלחש כאשר הם מתייחסים לעבירות שביצעו, מוכרת ומובנת, ולעיתים אף יש בה כדי ללמד על ההיכרות שיש לעצור עם עולם הפשע. כך היה גם בעניין חייבטוב, שגם בעניינו נכתב בפסק הדין ביחס לפסיקת בית משפט קמא כי איכות ההקלטה הייתה ירודה והיה קושי להבין את תוכן השיחות בין הנאשם ובין המדובב, ואף הודגש בהכרעת הדין "כי שיחות החולין התנהלו בקול רם וברור, ואילו השיחות הנוגעות לאירוע עצמו נעשו בלחשושים ובסימני ידיים. מכאן מסיק בית משפט קמא, כי המערער 'היה מודע לאפשרות שדבריו מוקלטים, ומכאן אמצעי הזהירות שנקט' …" (עניין חייבטוב שם, פס' 11. ההדגשה במקור – א.מ.). כך גם העיד המדובב כי הנאשם "כל הזמן דיבר בקול נמוך בתא, אולי יש חלק שנשמע וחלק לא נשמע?" (עמ' 151, ש' 19).
הפעלת מדובב – הרקע הנורמטיבי
סעיף 12(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971, עוסק בקבילות הודיית חוץ של נאשם, וקובע כי: "עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה הייתה חופשית ומרצון". בפסיקה נקבעו שני מסלולים לבחינת קבילותה ומשקלה של הודיית חוץ, והדברים פורטו בהרחבה בעניין שוויקי:
"בעיקרו של דבר, הותוו שני נתיבים לבחינת קבילותה ומשקלה של הודאת חוץ. האחד– נתיב סטטוטורי המעוגן בהוראת סעיף 12 לפקודת הראיות… הקובעת כי הודאת חוץ של נאשם תהא קבילה רק מקום בו הוכיחה התביעה כי ההודאה הייתה 'חופשית ומרצון'… הסעיף נועד אף למנוע פגיעה שלא כדין בזכויותיו של הנחקר – שלמות גופו ונפשו, וכן באוטונומית הרצון וחופש הבחירה שלו, וזאת כתכלית העומדת בפני עצמה כעילה לפסילת ההודאה… יחד עם זאת, נקבע כי לא כל פגיעה בזכויות הנחקר תוביל לפסילת הודאתו, וכי יש לבחון בכל מקרה האם נגרמה בפועל פגיעה חמורה בחופש הבחירה ובאוטונומיית הרצון שלו. רק מקום בו הפגיעה בזכויות הנחקר גרמה לפגיעה 'בצלם דמות האדם' שלו, תיפסל ההודאה ללא בחינת ההשפעה בפועל על חופש רצונו…
נתיב שני לבחינת קבילותה של הודאה, הינו דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, אשר התגבשה ועוגנה בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי… ולפיה קבילות ההודאה נבחנת בראי הזכות להליך הוגן. דוקטרינת הפסילה הפסיקתית מניחה לבית המשפט לקבוע, לפי שיקול דעתו, כי הודאה אינה קבילה מקום בו השתכנע כי הושגה שלא כדין וכי קבלתה כראיה במשפט תגרום לפגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן… לשם כך, על בית המשפט לבחון, בין היתר, את אופייה ואת חומרתה של אי החוקיות שהייתה כרוכה בהשגת ההודאה, את מידת ההשפעה שהייתה לאי החוקיות על מהימנותה של ההודאה, ואת הנזק שייגרם מפסילת ההודאה לעומת התועלת שתצמח מכך…" (ע"פ 4855/16 שוויקי נ' מדינת ישראל (11.11.2018) פס' 16 ו-17 ובאסמכתאות שם, להלן: עניין שוויקי).
עוד נקבע בפסיקה כי משקלה של הודיית חוץ ייקבע על פי שני מבחנים מצטברים, מבחן פנימי ומבחן חיצוני, כאשר "המבחן הפנימי בוחן את משקל ההודאה לאור סימני האמת העולים מתוכה, כגון הגיונה הפנימי של ההודאה, הסדר בו הדברים נמסרו ובהירות ההתנסחות. המבחן החיצוני בוחן האם קיימים אותות אמת חיצוניים ("דבר מה נוסף"), אשר יש בהם כדי להשליך על אמיתות ההודאה… בין המבחן הפנימי למבחן החיצוני מתקיימת מעין 'מקבילית כוחות'. כלומר, ככל שמשקלה הפנימי של ההודאה רב יותר, יידרש 'דבר מה נוסף' במשקל נמוך יותר, ולהיפך" (שם, (פס' 28).
בעניין שוויקי הנ"ל דובר בהודיית חוץ שנמסרה בפני מדובב שהופעל בתאו של הנאשם, ואכן זה מכבר הוכר בפסיקה הצורך בהפעלת מדובבים במהלך החקירה, וכך נאמר בנושא זה בעניין חדד:
"ההלכה הפסוקה לא ראתה פגם בהפעלתם של סוכנים על ידי המשטרה במטרה לדובב חשודים… אדרבה, החלטתה של המשטרה להיעזר במדובב הוכרה כהכרח בל-יגונה. המציאות מלמדת כי במקרים רבים נוטה חשוד לפתוח את סגור לבו בפני מי שעצור עמו ולהימנע מכך בחקירה בפני איש מרות, ואם בדרך זו ניתן לתרום לחשיפתן של עבירות ולהעמדתם של עבריינים לדין, כי אז אין מנוס מלעשות שימוש גם באמצעי חקירה זה" (ע"פ 1520/97 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 337, פס' 8, ובהפניות שם).
עם זאת, נקבעו בפסיקה כללים וסייגים על דרך הפעלתם של מדובבים, וצוינה גם החשיבות שיש לתדרוכם, תוך הבהרת הכללים המותרים לפעולתם, וכך נאמר בנושא זה בעניין מנקין:
"… הגם שהפעלת מדובבים הינה שיטת חקירה מקובלת ואין בה כשלעצמה פסול אינהרנטי, על פעולת המדובבים צריך שיחולו סייגים ברורים וחד משמעיים. על מפעיליהם להבהיר להם מראש את 'גבולות הגזרה' בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה. כמו כל תרגיל חקירה, גם פעולת המדובבים צריך שתהיה סבירה ומידתית באופן שאינו שולל מהחשוד את זכויות היסוד המוקנות לו ובהן זכות השתיקה והזכות המשלימה אותה – הזכות להיוועץ עם עורך דין בתנאי חיסיון… בין היתר נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כלל חד משמעי לפיו חל איסור על מדובבים להשחיר את שמו של הסנגור לפני החשוד, שכן פעולה זו עשויה לפגוע בהגשמת מימושה של זכות ההיוועצות שהיא לא אחת ערובה משמעותית להגשמת יתר זכויות החשוד…" (ע"פ 8743/09 מנקין נ' מדינת ישראל (13.2.2013), בחוות דעתו של השופט דנציגר).
לצד הדברים הללו נפסקה גם הלכה בשאלה מה ייחשב כאמצעי פסול שנקט בו המדובב, עד כדי פסילת הראיות שנגבו במהלך הפעלתו, וכך נאמר בנושא זה בעניין יוסף, ע"י הנשיאה חיות:
"השאלה מה ייחשב כאמצעי פסול אשר השימוש בו לצורך חילוץ הודאה מנחקר יביא לפסילתה כראיה מכוח סעיף 12(א) אינה פשוטה ואין לה תשובה ממצה אחת. עם זאת, ישנם מספר אמצעי חקירה שהפסיקה קבעה לגביהם כי הם פסולים על פניהם. אמצעים אלו, המכונים 'אבות הפסול', כוללים שימוש באלימות או איום באלימות, השפלות וגידופים, פיתוי והשאה, מרמה, ושיטות חקירה בלתי הוגנות שמטרתן לשבור את רוחו של הנחקר. כמו כן, ניצול מצוקה רפואית עלול להיחשב אף הוא בנסיבות מסוימות לשיטת חקירה בלתי הוגנת… על פי הגישה המקובלת בפסיקה, שימוש באמצעים כאלה במסגרת החקירה אינו פוסל באופן אוטומטי את תוצריה ועל בית המשפט לבחון בכל מקרה לגופו האם השימוש הביא בפועל לשלילת רצונו החופשי של הנחקר. עם זאת נפסק כי שימוש בשיטות חקירה ברוטליות הפוגעות בצלם דמות האדם יביא לפסילת ההודאה שהושגה באמצעותן גם כאשר רצונו החופשי של נחקר לא נפגם כתוצאה מהן…" (ע"פ 6932/17 מדינת ישראל נ' אילן יוסף (1.10.2018) פס' 26).
בפסיקה יש התייחסות גם לקבילות הראיות שהתקבלו באמצעות מדובב, ונקבע כי המבחן לשאלת קבילות הראיות שהושגו במסגרת הפעלתו, הוא האם בפעילותו נפגע הרצון החופשי של החשוד, ונפגעה זכותו להליך הוגן. בהקשר זה נקבע העיקרון שאם "אין פגיעה – אין פסילה", וכך נוסחה ההלכה בנושא זה בעניין אל עמראני:
"העיקרון 'אין פגיעה – אין פסילה' עובר כחוט השני בכל אחת מהגישות שפסיקתנו אימצה ביחס לקבילות הודאות נאשמים בגדרו של סעיף 12(א) לפקודת הראיות. מכוחו של עיקרון זה נקבעה הלכה חשובה – המכרעת בענייננו-שלנו – לפיה חקירה ארוכה ואינטנסיבית, ואפילו אגרסיבית, של חשוד בפלילים היא מעשה מותר… הלכה שפירטה וציינה כי לחוקרים מותר להטעות את הנחקר ולהערים עליו באמצעות תחבולה או 'תרגיל חקירתי', שכן 'בתחבולות תעשה לך חקירה'… הלכה שהבהירה כי מותר לשתף את הנחקר אודות מהלכי חקירה לגיטימיים בהם ינקטו החוקרים בהיעדר שיתוף פעולה מצדו, שכן דבר זה, כשלעצמו, אינו עולה כדי איום… והלכה קודמת, אשר הדגישה כי חקירתו של אדם אשר נחשד בביצוע עבירות פליליות חמורות 'אינה משא ומתן בין שני סוחרים שלווים והגונים המנהלים את עסקם על בסיס אמון הדדי'… אף היא התחזקה באופן שלא ניתן עוד לחלוק עליה" (ע"פ 6359/21 מדינת ישראל נ' אל עמראני (8.9.2022) פס' 40).
להשלמת התשתית המשפטית הנדרשת להכרעה בענייננו, יש להזכיר גם את פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין חייבטוב, אשר בו המערער זוכה מכמה עבירות חמורות שבהן הורשע בבית משפט קמא, כולל עבירות של רצח ושוד. זאת, לאחר שנקבע כי נפלו פגמים משמעותיים בהפעלתו של המדובב, שבאמצעותו הושגה הודיית המערער בעבירות החמורות שבהן הורשע ובלשונו של בית המשפט: "(ו)לנוכח עוצמת הפגיעה בזכות ההיוועצות של המערער במהלך החקירה, ומאחר שהפגיעה החמורה בזכות זו השליכה על השגתה ועל תוכנה של ההודיה בפני המדובב, יש להורות על פסילתה של הראיה. זאת, על מנת למנוע פגיעה מהותית ובלתי מידתית בזכותו של המערער להליך הוגן, כמו גם פגיעה בהגינותו של ההליך הפלילי. מאחר שהרשעתו של המערער בעבירות השוד והרצח במועדון הסנוקר, מבוססת על הודייתו בפני המדובב, ולאור עמדתי כי יש לפסול את ההודיה, אציע לחבריי לזכות את המערער מעבירות אלה: קשירת קשר לביצוע פשע… רצח… ושוד" (פס' 105 לחוות דעתו של השופט שהם).
במהלך המשפט שם, בעקבות הערות בית המשפט, הוגש מסמך שנכתב ע"י עד הגנה 2 סנ"צ משה עמר (להלן גם מסמך עמר), ששימש באותה עת בתפקיד קצין מדובבים ראשי, אשר מפרט את האמצעים שננקטו בכדי לוודא הפעלה תקינה של מדובבים. המסמך צוטט במלואו בפס' 79 לפסק דינו של ביתה משפט העליון, ובשל חשיבות הדברים, אביא קטעים מהמסמך שרלוונטיים לענייננו כלשונם:
"1. בשנת 2009 הוקמה חוליית דיבוב ארצית במטה הארצי עם קצין דיבוב ארצי וקציני דיבוב מחוזיים הכפופים אליו, ולא ליחידות החוקרות.
…
7. המדובב מבודד מצוות החקירה ואין מגע ישיר ביניהם – תדרוך המדובב נעשה על ידי קצין הדיבוב המחוזי ולא על ידי צוות החקירה, גביית הודעות מהמדובב נעשית על ידי שוטר שאיננו חלק מצוות החקירה.
8. תדרוך המדובב נעשה בהתאם לטופס מובנה כתוב שהוא חלק מחומר החקירה הגלוי ומועבר להגנה.
9. החוזה עם המדובב קובע שורה של איסורים ותנאים עליהם מתחייב וחותם המדובב. החוזה כולל, בין היתר, איסורים מפורשים על שימוש בסמים במהלך הדיבוב והתערבות בתחום של הייעוץ המשפטי, כולל השפעה בעניין בחירת עו"ד או במתן עצה משפטית…".
3. מן הכלל אל הפרט
על רקע האמור, אבחן את הנסיבות שלפנינו ואת הטענות הנוגעות להפעלת המדובב .
כאמור לעיל ב"כ הנאשם טען בסיכומיו שהפעלת המדובב נעשתה באופן פסול ובניגוד לכללים ולסייגים שפותחו בנהלי המשטרה עצמה ובפסיקה, וכי אותם פגמים מובילים למסקנה כי לא ניתן כלל להסתמך על תוצרי הדיבוב. מכאן אין לדבר כלל על הודאה של הנאשם בפני המדובב, דבר ששומט למעשה את הקרקע תחת התשתית הראייתית שהמאשימה ביקשה להניח.
באשר לאותם פגמים, טענות הסנגור מתמצות בארבעה פגמים עיקריים שנפלו בפעילותו של המדובב: האחד בכך שהמדובב נתן לנאשם ייעוץ משפטי כאשר אמר לו לא לדבר הרבה בחקירות, וכאשר הסביר לו פרטים שקשורים לטענת האליבי שטען.
שלושת הפגמים הנוספים קשורים בקשר שהיה למדובב במהלך הפעלתו עם גורמים ביחידה החוקרת, שעומד בניגוד לדרישה להפרדה ברורה בין היחידי החוקרת למדובב: הפגם האחד הוא בקשר שהיה למדובב עם ראש הצח"מ אייל סבן בשיחת הפתיחה, שבה לדברי המדובב סבן תידרך אותו על ההפעלה ואף מסר לו פרטים שלטענת ההגנה אסור לו לדעת אלא הוא אמור לחשוף אותם במהלך ההפעלה;
הפגם השני הוא בקשר עם הימ"ר שנמשך גם במהלך ההפעלה, בהתאווררות מעת לעת של המדובב במשרדי הימ"ר במהלך הדיבוב;
והפגם השלישי הוא בכך שמי שגבה את הודעותיו של המדובב היה חוקר הימ"ר דודי שמש, שלא רק גבה את ההודעות, אלא גם ביצע כמה פעולות חקירה בתיק.
השאלות שבהן נדרשת הכרעתנו בעניין זה הן האם אמנם התקיימו במעשיו של המדובב כל הפגמים שב"כ הנאשם טען לקיומם, ואם נשיב בחיוב לשאלה זאת, השאלה הנוספת היא האם מדובר בפגמים שיש בהם כדי לפגוע פגיעה כה חמורה בזכויותיו של הנאשם, שיכולה להצדיק את פסילת הראיות שהושגו באמצעות המדובב, כולל הודייתו של הנאשם, ראיה משמעותית ובעלת משקל רב שעליה התביעה מבקשת לבסס את הרשעתו של הנאשם. להלן אדון בכל אחת מהטענות בדבר פגמים בעבודת המדובב שהזכיר ב"כ הנאשם בטיעוניו.
הטענה בדבר מתן ייעוץ משפטי פסול לנאשם ע"י המדובב
כאמור לעיל, האיסור על מתן ייעוץ משפטי ע"י המדובב מפורט בסעיף 9 להנחיות בעניין הפעלת מדובבים, שהוזכרו בעניין חייבטוב, אולם באותו סעיף מובאות גם שתי דוגמאות מהו ייעוץ משפטי: השפעה בעניין בחירת עורך דין או במתן עצה משפטית. דוגמא בולטת לייעוץ פסול הייתה בעניין חייבטוב, והדברים מפורטים בפגם השלישי שהיה בהפעלת המדובב שם, כפי שנכתב בפס' 106 לפסק הדין.
כאמור שם, המדובב שכנע את המערער להיעזר בשירותיו של עו"ד אביגדור פלדמן, תוך שהוא מוליך אותו שולל, ביודעו כי אין כל ממש בהבטחותיו לפיהן עו"ד פלדמן יגיע לבית המשפט, והדבר נעשה תחת עינם הפקוחה של גורמי החקירה, אשר לא רק שלא פעלו על מנת להבטיח את התייצבותו של עורך הדין שהתבקש על ידי המערער, הם גם לא מנעו את המניפולציה החמורה בה נקט המדובב, ובכך "הותירו, הלכה למעשה, את המערער לנפשו" כלשונו של בית המשפט, אשר ציין ייעוץ פסול נוסף של המדובב שם: "עוד יש לראות בחומרה את דבריו של המדובב לפיהם עורך הדין אינו יכול לפגוש את המערער בבית המעצר, אלא באישור בית המשפט, דבר שכידוע אינו נכון, ויש בו כדי להטעות את המערער".
הנסיבות שפורטו בעניין חייבטוב שונות לחלוטין מהנסיבות שלפנינו, והמדובב שהתייחס בעדותו בפנינו לעניין זה, ציין כי הוא ותיק ומנוסה בעבודות של דיבוב, ויודע מניסיונו את המותר והאסור במהלך הדיבוב, ובין היתר הוא יודע שאסור להשפיע על החשוד בבחירת עורך דין ואסור גם לתת לו ייעוץ משפטי (עמ' 66, ש' 27 – 32). כשנשאל אם ההדרכה שלו את הנאשם כיצד להתנהג בחקירה לא מהווה ייעוץ משפטי, השיב: "אני מדבר בשפה של עבריין, כשאני עצור וכשאני רוצה לקנות את האמון שלו" (עמ' 68, ש' 11). וכשנשאל מדוע הסביר לנאשם מה זה אליבי, השיב כי הנאשם שאל אותו ולכן הוא השיב, אך הוא לא הדריך אותו ולא ייעץ לו ביחס לאליבי הספציפי שלו. כשב"כ הנאשם הטיח בו כי מדובר בייעוץ משפטי השיב: "לא, אני לא ייעצתי אתו, אני דיברתי אתו בתא וככה אני מדבר בזמן ההפעלות, אני מדבר עם העצור, איך אני אדבר, איך יהיה לי קשר עם העצור אם אני לא אגיד את הדברים האלה?" (עמ' 72, ש' 17 – 19).
גם עד הגנה 2 סנ"צ עמר, שתחום מומחיותו הוא בהפעלת מדובבים, אשר לא היסס למתוח ביקורת על אופן ההפעלה של המדובב שלפנינו, לא מצא ממש בטענת ההגנה, כי המדובב נתן לנאשם ייעוץ משפטי שאסור על פי הנוהל. בעדותו בפנינו התייחס עמר לדברים שאמר המדובב לנאשם במהלך הפעלתו, כאשר הסביר לו מה זה אליבי, וכאשר הציע לו לענות תשובות קצרות ולא לדבר הרבה, וציין כי מדובר בשיחה מקובלת בין עבריינים, כשעצור צעיר מתייעץ עם עצור שמבוגר ממנו ונראה מבין יותר בחקירות, ולא מדובר בייעוץ משפטי, שאסור למדובב לתת לפי הנוהל העדכני באשר להפעלת מדובבים שנזכר לעיל. עמר ציין גם שמדובר במדובב ותיק ומנוסה מאוד, שיודע את המותר והאסור, ואם היה מבחין בתקלה בהפעלה, היה מסב את תשומת לבו של המפעיל לכך.
ככלל התרשמתי מכנות עדותו של סנ"צ עמר שזומן מטעם ההגנה, אשר השיב בהרחבה לכל השאלות שנשאל, וכאמור לא נמנע מלהצביע גם על פגמים שהיו בהפעלתו של המדובב בענייננו. הדברים שציין כי מדובר בשיחה מקובלת בין עבריינים, ולא ייעוץ משפטי פסול, נראים סבירים ומשתלבים בהקשר של השיחה. המדובב לא השפיע במאומה על בחירת עורך דינו של הנאשם, שהיה מיוצג כל העת, וגם העצה שנתן לנאשם שלא להרחיב בדיבור במהלך החקירה מתייחסת למעטפת החיצונית ולא לתוכן המהותי של הדברים, והיא נראית כעצה הגיונית שניתנת מתוך ניסיונו העשיר של עבריין ותיק ומנוסה, בהתאם לסיפור הכיסוי שנבנה למדובב, ולא מדובר בייעוץ משפטי מהותי שיכול להשפיע על קו ההגנה של הנאשם. כך גם בעניין האליבי, כאשר המדובב השיב על שאלה שנשאל ע"י הנאשם, והדגיש בעדותו כי לא הדריך אותו ולא ייעץ לו ביחס לאליבי הספציפי שלו, וכך אף עולה מהקלטות השיחות בינו לבין הנאשם.
מיותר לומר כי תהום פעורה בין הפגמים שהיו בהפעלתו של המדובב בעניין חייבטוב, שכאמור הוליך שולל את המערער, והבטיח לסייע לו בהגנה משפטית טובה, בידיעה שאין כל ממש בהבטחתו, וכך הותיר את המערער בלא הגנה משפטית, ובין המדובב בענייננו, שהיה מודע היטב למגבלות שמוטלות עליו בכל הנוגע למתן ייעוץ משפטי, והשיח שקיים עם הנאשם, שחלק ממנו נעשה בתשובה שהשיב המדובב על שאלות ששאל הנאשם, נראה כשיח לגיטימי ושגרתי שאופייני לשיחות בין עצורים, כפי שציין עמר בעדותו, ואין מדובר בייעוץ משפטי מהותי שאסור על פי הנוהל.
נוכח האמור, לא מצאתי ממש בטענה שהעלה ב"כ הנאשם, כי המדובב נתן לנאשם ייעוץ משפטי פסול, ובכך עבר על הנוהל של הפעלת מדובבים, ולכן הטענה נדחית.
הטענות בדבר קשר פסול של המדובב עם היחידה החוקרת
ב"כ הנאשם העלה טענות בדבר קשר פסול שהיה למדובב עם גורמים ביחידה החוקרת, שמתייחסות לשלושה עניינים שונים: העניין הראשון עוסק בקשר שהיה למדובב עם ראש הצח"מ אייל סבן, בשיחת הפתיחה שהייתה לו עם סבן שניהל את החקירה בתיק. כדי לדון בטענה זו יש לסקור תחילה את תהליך הפעלתו של המדובב. במועד הפעלת המדובב, קצין המדובבים של מחוז דרום אריה ברוס היה בחו"ל בחופשה, ולכן הסכם ההפעלה עם המדובב ת/2, נחתם במחוז מרכז מול קצין המדובבים המחוזי רפ"ק אבי סילברה. במעמד החתימה על ההסכם, סילברה תדרך את המדובב וסיכם איתו על סיפור הכיסוי ועל קודים לשעת חירום, ולאחר מכן המדובב נסע ליחידה החוקרת בדרום.
המדובב אישר בעדותו כי כשהגיע לימ"ר נפגש עם סבן לפני ההפעלה במשרדי הימ"ר, אך טען כי הם לא דברו על התיק (עמ' 79, ש' 7). המפגש בין סבן למדובב מתועד במזכר של סבן ת/41, אשר נכתב אף הוא ביום 7.7.19, ונכתב בו כי המפגש עם המדובב התקיים בסביבות השעה 12:00. כעולה מהמזכר, סבן סיפר למדובב כי מדובר "בתיק רצח שהיה בישוב חורה לפני בערך 3 שבועות". סבן מתייחס במזכר גם לסיפור הכיסוי של המדובב ולקודים של מצוקה, וכך הוא כותב: "תיאמנו סיפור כיסוי למדובב… תיאמנו יחד את הקודים למצוקה או היועצות עם עו"ד ורשמתי אותם ביומן עמדה". סבן מציין עוד כי בתשובה לשאלות המדובב הוא סיפר לו שהנאשם אינו משתף פעולה באופן מלא, וכי יש עצורים נוספים בתיק אך הוא לא פירט. בעדותו בפנינו תיאר סבן את הפגישה עם המדובב: "בגלל שקצין המדובבים לא היה והתהליך לא היה אצלנו, אלא היה בזירה אחרת, אני נשלחתי לפגוש את המדובב הזה, לראות שהוא יודע בדיוק על מה אנחנו מדברים, על איזה תיק אנחנו מדברים, ויש מזכר מפורט שמתעד את כל השיחה שלי עם המדובב. מעבר למה שכתוב במזכר שלי לא נאמר דבר ובטח שלא הוצגו חומרים מתוך התיק למדובב" (עמ' 439, ש' 10 – 15).
סנ"צ עמר שהיה קצין מדובבים ארצי בתקופת הפעלתו של המדובב, העיד בפנינו במסגרת פרשת ההגנה, וציין בעדותו כי כל הפעלת מדובב כפופה לאישור שלו, וכי הפרוצדורה המקובלת היא שראש צוות החקירה שולח פקודת מבצע מסודרת לקצין המדובבים המחוזי שבה מפורטים פרטים על החשוד ועל מהות החשדות, וככלל מי שקובע את סיפור הכיסוי של המדובב ואת הקודים הוא קצין המדובבים המחוזי. עמר ציין עוד כי סבן לא היה אמור לשוחח עם המדובב על פרטים מהותיים מתיק החקירה, ולכן לא היה אמור להגיד לו את התאריך של ביצוע העבירה, וגם לא היה אמור לספר לו שיש עוד עצורים בתיק. עמר הוסיף כי אם היה יודע בזמן אמת על פרטי המפגש בין סבן למדובב היה עוצר את ההפעלה, אבל בית המשפט הוא שיחליט אם זה פוגע בהפעלה (עמ' 732, ש' 7 – 15).
עוד ציין עמר, כי המדובב דנן הוא אחד המדובבים הטובים שפועלים במשטרה, הוא ותיק ומנוסה, ומכיר היטב את המותר והאסור, וכשהוא רואה שיש תקלה בהפעלה, הוא אומר זאת למפעיל. עמר התייחס גם למפגש בין המדובב ובין סבן לפני תחילת ההפעלה, וציין כי אינו רואה בעייתיות בכך, מפני שזה דבר מקובל שראש הצח"מ או מי מטעמו, יראה את המדובב ויגיד לו שלום לפני תחילת ההפעלה. עמר הוסיף כי כאשר מדובר במדובב שמקבל תדרוך במחוז אחר, סביר שקצין המדובבים שתדרך את המדובב יעדכן בכך את ראש הצח"מ, וסביר גם שראש הצח"מ יוודא עם המדובב את הפרטים הטכניים של סיפור הכיסוי והקודים למצוקה, עובר לתחילת הפעלתו (עמ' 754, ש' 17 – 22).
גם רפ"ק סילברה – קצין המדובבים של מחוז מרכז, העיד בפנינו במסגרת פרשת ההגנה, וחזר למעשה על דברים שנאמרו בעדותו של עמר, בשינויים קלים. סילברה העיד כי אין בעיה בכך שכשהמדובב מגיע למקום ההפעלה, נציג של היחידה החוקרת מקבל אותו וחוזר איתו על הקודים ועל סיפור הכיסוי, וציין כי גורם מהיחידה החוקרת צריך גם למלא אסמכתא למעצר שתואמת את סיפור הכיסוי, ולהכניס את המדובב לתא המעצר, מבלי לעורר חשד. הוא ציין עוד כי אין בעיה עם כך שנציג היחידה החוקרת יספר למדובב שהאירוע נשוא החקירה היה בערך לפני שלושה שבועות, כל עוד לא נמסר למדובב מועד מדויק. סילברה הדגיש בדבריו כי רק הוא קובע את סיפור הכיסוי של המדובב ואת הקודים להפעלתו, אך הוא מעדכן בכך את צוות החקירה. הוא דחה את טענת ב"כ הנאשם כי סבן הוא שתיאם עם המדובב את סיפור הכיסוי, וציין כי הדברים אפילו מתועדים בכתב (עמ' 781, ש' 22). עם זאת, בשונה מעמר, סילברה ציין כי בנסיבות שתיאר סבן, הוא לא רואה בעיה בכך שסבן סיפר למדובב שיש עוד עצורים בתיק, ובלבד שלא פירט את זהותם, שכן מדובר בנתון שמאפשר למדובב לפתח שיחה עם החשוד (עמ' 788, ש' 8 – 14).
גם סנ"צ צפניה כרבי ששימש כרמ"ח תשאול בימ"ר בעת הפעלתו של המדובב העיד במסגרת פרשת ההגנה, וציין בתחילת עדותו כי הוא אישר לאייל סבן להיפגש ולקלוט את המדובב, וכי מדובר באישור חריג שבדרך כלל לא קורה. כרבי ציין כי מסיבה שאינו זוכר קצין המדובבים המחוזי לא היה יכול להיפגש עם המדובב ולתדרך אותו, ולכן התדרוך נעשה במחוז אחר, אבל כשהמדובב מגיע ליחידה החוקרת "מישהו צריך לפגוש את הבן אדם, מישהו צריך לקלוט אותו, כיחידה חוקרת, הוא צריך לראות מול מי הוא עובד, עם מי הוא מתנהל, הוא חייב", אולם כרבי הדגיש כי "כמובן שאם שלחתי אותו להיפגש עם המדובב לפני ההכנסה, זה בהגבלות ובתנאים, שהוא לא מדבר איתו על התיק והוא לא רומז לו שום דבר, בצורה מוחלטת" (עמ' 797, ש' 12 – 21).
מכל העדויות שנשמעו בפנינו, בעיקר במסגרת פרשת ההגנה, עולה כי עצם המפגש של גורם מהיחידה החוקרת עם מדובב עובר לתחילת הפעלתו הוא דבר מקובל ואף הכרחי, כדי להכניס את המדובב לפעולה באופן שאינו מעורר חשד אצל מושא הדיבוב. השאלה היא מה נעשה באותו מפגש. כאמור לעיל, סנ"צ כרבי הדגיש בעדותו כי אכן שלח את סבן לדבר עם המדובב לפני תחילת הפעלתו, אך התנה את המפגש עם המדובב "בהגבלות ובתנאים, שהוא לא מדבר איתו על התיק והוא לא רומז לו שום דבר, בצורה מוחלטת".
גם סנ"צ עמר שהיה קצין מדובבים ארצי והוא המומחה בנושא זה, ציין בעדותו כי בדרך כלל קצין המדובבים מעדכן גורם מהיחידה החוקרת שיושב בסמוך לו על הקודים ועל סיפור הכיסוי, והמפגש של אותו גורם עם המדובב הוא מפגש היכרות קצר ופורמלי, אבל כאשר התדרוך נעשה במחוז אחר, בגלל פערי המרחק, המפגש הוא ארוך יותר, והגורם מהיחידה החוקרת מדבר עם המדובב על הקודים של מצוקה ועל סיפור הכיסוי "שיראה שהוא מבין שהכל מתואם וזהו. מעבר לזה הוא לא צריך לדבר אתו על כלום" (עמ' 754, ש' 28). עמר הוסיף כי הוא מאמין שעל כך דיבר סבן עם המדובב במפגש המקדים. גם רפ"ק סילברה אמר בעדותו דברים דומים.
יוצא אפוא כי הגורמים המקצועיים מתחום הדיבוב, גם מי שהיה קצין המדובבים הארצי באותה תקופה, וגם קצין המדובבים במחוז מרכז שתדרך את המדובב, ציינו כי עצם קיומו של מפגש של גורם מהיחידה החוקרת עם המדובב לפני תחילת ההפעלה הוא דבר מקובל, ואף הכרחי כדי לכתוב אסמכתא למעצר שתואמת את סיפור הכיסוי של המדובב ובכדי להכניס אותו לתא המעצר מבלי לעורר חשד. השאלה היא על מה דובר באותו מפגש. גם עמר וגם סילברה ציינו כי כאשר המדובב מקבל תדרוך במחוז אחר, סביר שהגורם מהיחידה החוקרת יוודא עם המדובב כי הוא יודע את סיפור הכיסוי ואת הקודים למצוקה, ולכן הם לא רואים בעיה בכך שהנושאים האלה עלו במפגש שבין היחידה החוקרת והמדובב עובר להפעלה.
עם זאת, באם הדברים שכתובים בת/41 נכונים, וסבן אכן תיאם עם המדובב סיפור כיסוי ותיאם איתו את הקודים למצוקה (זאת בשונה מדברי המדובב בנוגע לאותה שיחה), ולא רק ווידא איתו את הפרטים שתואמו בינו לבין קצין המדובבים, הרי שמדובר בפגם ובסוג של "הסגת גבול" של היחידה החוקרת לעבודת הפעלת המדובב. לכך יש להוסיף את הפרטים הנוספים שסבן מסר למדובב על פי ת/41 בנוגע למועד הרצח (לפני כ-3 שבועות) ולקיומם של עצורים נוספים בפרשה, ואת ההתנהלות של סבן בעניין המדובב השני, שמעוררים חשש שהוא לא פעל כפי שנדרש, לא הפנים את מידת ההפרדה הנדרשת בין פעילות היחידה החוקרת לפעילות המדובב, שהיא בעלת חשיבות ממשית כדי שלא יזלגו פרטים מתוך החקירה אל המדובב; כאשר עמר אף ציין כי אילו היה יודע על כך במועד הוא היה עוצר את ההפעלה. עם זאת, סילברה ציין שכל עוד לא נמסר מועד מדויק, של הרצח אלא נמסר על מועד "בערך", הוא אינו רואה בכך בעיה, וכך גם ביחס לקיומם של עצורים נוספים בפרשה, כל עוד לא פורט זיהוים. מדובר אפוא בפרטים שהאיסור לדבר עליהם עם המדובב אינו חד משמעי ויש דעות שונות על כך בין הגורמים המקצועיים.
המסקנה העולה מהאמור לעיל היא, כי לא נפל פגם בעצם קיומו של מפגש היכרות בין נציג מהיחידה החוקרת ובין מדובב עובר לתחילת הפעלתו, וכי מדובר בנוהג מקובל ואף הכרחי, במיוחד במקרה דנן כאשר התדרוך של המדובב נעשה במקום אחר הרחק ממקום ההפעלה בשל העדרו של קצין המדובבים המחוזי. עם זאת, הפרטים הנוספים שעלו בשיחת ההיכרות הזאת, דהיינו מועד לא מדויק של ביצוע העבירה, קיומם של עצורים נוספים מבלי לפרט במי מדובר, וכן עדכון המדובב כי החשוד אינו משתף פעולה בחקירתו, מוטב היה אלמלא נאמרו, וכך גם אותו תיאום של סיפור כיסוי גם אכן סבן הוא שתיאם אותו מול המדובב. לא למותר לציין בהקשר זה כי ב"כ המאשימה אף ציין בטיעוניו בכתב, וציין כי מוטב היה אילו הפגישה של המדובב עם סבן "לא הייתה באה לעולם" כלשונו (בעמ' 28 לסיכומיו בכתב. יצוין, כי לטענת ב"כ הנאשם, התנהלותו של סבן ביחס למדובב השני, כשנכנס לתאו של הנאשם עם תיק חקירה בידו, כשהמדובב השני נמצא בתא, כחלק מתרגיל חקירה, מעידה גם היא על מעורבות היתר של סבן בהפעלת המדובבים, על כל המשתמע בכך.
ועדיין, מסקנתי היא כי לא היה בדברים הללו כדי לפסול את פעילותו של המדובב, מפני שלא מדובר בפרטים שיכולים לפגוע ברצונו החופשי של הנאשם, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך.
העניין השני עוסק בקשר שנמשך גם במהלך ההפעלה, בהתאווררויות של המדובב במשרדי הימ"ר במהלך הדיבוב. המדובב עצמו מסר בעדותו כי מעת לעת היה מוצא מהתא להתאווררות בימ"ר או בתחנה, שבמהלכה היה אוכל ושותה ומדבר בטלפון. המדובב ציין כי הוא ותיק ומנוסה בעבודות של דיבוב, ויודע מניסיונו את המותר והאסור במהלך הדיבוב, וכי הוא "לא חייב לשבת עם סבן, לא חייב לשבת על התיק, לא חייב להתחיל לשוחח אתו על התיק" כלשונו (עמ' 80, ש' 2). המדובב לא אישר את טענת ב"כ הנאשם, כי חוקרי ימ"ר היו מוציאים אותו להתאווררות, וציין כי יצא "עם אלה שבאים לקחת אותי ושהם שומרים עליי, הם מוציאים אותי להתאוורר אז גם הם שם" (עמ' 88, ש' 1), אך לא אמר שמדובר בחוקרי ימ"ר.
רס"ב זיתון שהיה אף הוא ממונה על החקירה, ציין בעדותו כי אינו זוכר שהוציאו את המדובב להתאווררות בימ"ר, ובכל מקרה הוא לא שוחח עם המדובב במשרדי הימ"ר. גם סבן נשאל על ההתאווררות של המדובב במשרדי הימ"ר, והשיב כי מקובל להוציא מדובב להתאווררות: "מוציאים אותו לנשום אוויר, לכוס קפה בחוץ, לסיגריה" (עמ' 447, ש' 26), אך הוסיף כי מאוד מוזר לו שזה נעשה במשרדי הימ"ר. העד עמר התייחס אף הוא לנושא זה, וציין כי בדרך כלל אחת ליממה מוציאים את המדובב להתאווררות, וההתאווררות היא בחדרי החוקרים, שבהם חוקר יכול להציע לו קפה "אבל אסור לו בתכלית האיסור לדבר איתו על התיק הזה בכלל" (עמ' 727, ש' 27). עמר הוסיף כי אם היה יודע שחוקר היה בקשר עם המדובב במהלך הפעלתו מעבר להצעת קפה בהתאווררות, "ההפעלה נעצרת במקום. ואני מבקש תחקיר והיחידה לא מקבלת את המדובב עד שאני לא מקבל תחקיר, לא מעט פעמים עשיתי את זה" (עמ' 728, ש' 4).
גם סילברה התייחס לעניין זה בעדותו, וציין כי כשהחשוד מושא הדיבוב נכנס לחקירה, אפשר להוציא את המדובב להתרעננות: "להוציא אותו החוצה לאכול, לשתות… ביחידה החוקרת, ביחידה, איפה שהוא נמצא, במקום שהוא נמצא" (עמ' 783, ש' 1 – 8), והוסיף כי בלשים מלווים את המדובב בהתרעננות ומוודאים שאינו חורג מהכללים. גם חוקר הימ"ר דודי שמש התייחס בקצרה לעניין ההתאווררות של המדובב, וציין כי אינו זוכר אם פגש את המדובב כשיצא להתאווררות בימ"ר.
מהאמור לעיל עולה כי אין כל ראיה לכך שהמדובב נפגש עם חוקרים מהצח"מ כשיצא להתאווררות, אף שלא ניתן לשלול אפשרות זאת, בהינתן העובדה שיצא להתאווררות גם במשרדי הימ"ר. אין גם כל ראיה שהמדובב דיבר עם מי מצוות החקירה או עם חוקר ימ"ר אחר, בעת שיצא להתאווררות. אדרבה, כל העדים שהעידו בנושא זה ציינו כי האיסור להיות בקשר, ואולי יותר מדויק לומר לשוחח עם מדובב על החקירה במהלך הפעלתו, מוכר היטב גם למדובב עצמו וגם לחוקרי הימ"ר, והם מקפידים לשמור על איסור זה, כמו גם על יתר הכללים שנקבעו להפעלת מדובבים, במהלך הפעלתו של כל מדובב. מכאן, שלא מצאתי כי נפל פגם כלשהו בהפעלת המדובב מעצם העובדה שהוא הוצא להתאווררות במשרדי הימ"ר.
העניין השלישי עוסק בחקירת המדובב ע"י החוקר דודי שמש, אשר לטענת ב"כ הנאשם, היה חלק מצוות החקירה של תיק הרצח. המדובב עצמו נשאל על כך והשיב כי בתדריך לפני ההפעלה נמסר בין היתר שאסור לחוקר מצוות החקירה לגבות עדות מהמדובב, וכשנשאל כיצד מסר עדות בפני החוקר דודי שמש, השיב שהוא חוקר אחר שעובד שם, ואינו מצוות החקירה (עמ' 90, ש' 15). גם זיתון התייחס לכך וציין בעדותו כי דודי שמש לא היה חלק מצוות החקירה שחקר את התיק, וכשנשאל מדוע שמש גבה אמרה נוספת בתחילת החקירה מעד בשם חאלד אבו, השיב כי למרות זאת שמש לא היה חלק מצוות החקירה ולא היה בקיא בפרטים אודותיה (עמ' 187, ש' 19 – 23).
גם סבן ציין בעדותו כי שמש לא היה חלק מצוות החקירה (עמ' 451, ש' 24). כך גם סנ"צ כרבי שהיה באותו זמן רמ"ח תשאול, וראשי הצח"מ סבן וזיתון היו כפופים אליו, התייחס לכך בעדותו וציין כי אף ששמש גבה שתי עדויות ביומיים הראשונים שלאחר הרצח, הוא עשה זאת עוד בטרם הוקם צוות החקירה המיוחד לעניין הרצח, שככלל אינו מוקם ביום הראשון לאחר ביצוע העבירה, אלא כעבור ימים אחדים. לכן העובדה שגבה את שתי העדויות הללו ביומיים הראשונים שלאחר הרצח, לא הופכת אותו להיות חלק מצוות החקירה, שעדיין לא הוקם באותו זמן.
שמש עצמו זומן ונחקר כעד הזמה ע"י ב"כ המאשימה, וציין אף הוא בעדותו כי כאשר חקר שני עדים בימים הראשונים שלאחר הרצח, זה היה כאשר עדיין לא גובש צוות החקירה. שמש אישר כי השתתף בחקירת עד נוסף בשם שאהר ג'מיל לאחר שכבר הוקם צוות החקירה, ביחד עם ראשי הצוות סבן וזיתון, והסביר כי הוא נכנס לבקשת אחד החוקרים, מפני שהיה אחרי שעשה אולפן ערבית, והחקירה התנהלה בערבית, ולכן הוא סייע לחוקרים בגישור על פערי שפה, ואף ששאל כמה שאלות, מדובר בשאלות לא מהותיות, מפני שאינו מכיר את תיק החקירה.
שמש אישר עוד, כי היה נוכח בחדר החקירות כאשר סבן חקר את הנאשם ביום 8.7.19, והסביר כי הוא סייע לסבן בעניינים טכניים של הדפסת עדויות והבאת דברים שונים שהזדקקו להם במהלך החקירה, וכי הוא לא היה ברציפות בחדר החקירות, ולא נכח בו כשהנאשם נשאל שאלות מהותיות על תיק החקירה. תשובה דומה נתן שמש גם כאשר אישר, כי ביצע פעולות נוספות במסגרת חקירתו של הנאשם, כמו כתיבת מזכר על לוחית הרישוי שנמצאה ליד ביתו של הנאשם בחורה, וכן הגשת בקשות להוצאת צווי מעצר לשני חשודים, והסביר כי מדובר בעזרה טכנית בלבד, בשל מצוקת כוח אדם, אך הוא לא היה מעורב באף פעולת חקירה מהותית, מפני שלא היה חלק מצוות החקירה.
ביחס לעניין זה, נראה כי יש ממש בטענות הסנגור ואכן לא היה מקום כי עדויות המדובב ייגבו על ידי החוקר שמש, אשר ביצע פעולות חקירה לא מועטות בתיק, גם אם אלו לא היו מהותיות וגם אם הוא לא היה חלק מהצוות המיוחד שהוקם בהמשך לחקירת התיק. על כן, למצער ניתן לומר, כי מוטב היה אילו חוקר אחר שלא ביצע כל פעולת חקירה בעניינו של הנאשם, היה גובה את אמרותיו של המדובב, וכך ציין גם ב"כ המאשימה בטיעוניו בכתב שבהם כתב בעמ' 33 "כי עדיף היה שגובה אמרות המדובב לא יבצע ולו פעולה טכנית אחת במהלך חקירת התיק הספציפי". לטעמי כאמור המדובר אף בפגם מסוים, שמחייב ממד של זהירות נוספת בבחינת עדויות המדובב; שכן גם אם מבחינה פורמלית שמש לא היה חלק מצוות החקירה המיוחד שהוקם בהמשך, הוא ביצע פעולות שונות במהלך החקירה, ולא רק פעולות טכניות כפי שטען בעדותו בפנינו. הדברים אמורים בעיקר ביחס למעורבותו של שמש בחקירת הנאשם.
כפי שציין ב"כ הנאשם בסיכומיו בכתב, שמש לא רק נכח בחדר החקירות אלא היה גם שותף פעיל בחקירה של הנאשם מיום 8.7.19, כאשר כבר בתחילתה הוא שואל את הנאשם לשלומו (ת/19א, עמ' 1 ש' 35), ובהמשך הוא מדבר שוב בעמ' 3 ש' 6, וכן בעמ' 4 ש' 15, וגם סבן פונה אליו שיקשיב לדבריו בעמ' 9, ש' 26. כך גם בעמ' 12, ש' 3 – 5, וכן ש' 30 – 32, ובעמ' 13 אשר בסיומו יש הערת מתמלל כי בציון זמן 14:19 הנאשם יוצא מהחדר ביחד עם שמש. חקירתו של הנאשם באותו יום החלה בשעה 12:59, כאשר זמן קצר קודם לכן, באותו יום בשעה 10:55 גבה שמש את האמרה הראשונה של המדובב נ/1, ולמחרת בבוקר גבה את האמרה השנייה של המדובב נ/2.
התנהלות זו עומדת בניגוד לחובת לנקוט זהירות בהפעלת מדובב, זהירות המתבטאת אף בהפרדה בין צוות החקירה למדובב; חובה אשר מוטלת על החוקרים בחקירה מסוג זה, לבל יהיה בסיס כלשהו לטענה כי החקירה זוהמה ע"י מי מהם. אמנם ב"כ המאשימה ציין כי המאשימה לא מבקשת להסתמך על האמרות של המדובב שנגבו ע"י שמש, "ובכך באה אל קיצה הטענה שאחת החריגות המשמעותיות שנעשו היא גביית האמרות על-ידי החוקר שמש", כלשונו, אולם אין בכך כדי להצדיק את עירוב התחומין שנעשה בהקשר זה בין חקירתו של הנאשם ובין פעילותו של המדובב.
משקלן של הראיות שנובעות מהפעלתו של המדובב
כפי שנאמר בעניין יוסף הנ"ל "השאלה מה ייחשב כאמצעי פסול אשר השימוש בו לצורך חילוץ הודאה מנחקר יביא לפסילתה כראיה מכוח סעיף 12(א) אינה פשוטה ואין לה תשובה ממצה אחת". בפסיקה הוזכרו כמה אמצעים שנקבע כי הם פסולים על פניהם, והם פורטו בעניין יוסף: "אמצעים אלו, המכונים 'אבות הפסול', כוללים שימוש באלימות או איום באלימות, השפלות וגידופים, פיתוי והשאה, מרמה, ושיטות חקירה בלתי הוגנות שמטרתן לשבור את רוחו של הנחקר. כמו כן, ניצול מצוקה רפואית עלול להיחשב אף הוא בנסיבות מסוימות לשיטת חקירה בלתי הוגנת".
בעניין אל עמראני שאף הוא נזכר לעיל, יש התייחסות לנפקות של שלילת זכות ההיוועצות, אבל יש שם התייחסות לא רק למה אסור, אלא גם מה מותר במסגרת הפעלת מדובב, ובשל חשיבות הדברים הם יובאו כלשונם:
"במסגרת זו, נקבע כי 'תרגיל חקירה' בדמות השימוש במדובב עלול לפסול את הודאתו של הנחקר כאשר הוא נעשה במסגרת מעצר ובאופן ששולל מהנחקר את זכותו להיוועץ בעורך דין… שכן, שלילתה של זכות ההיוועצות עם סניגור מגיעה כדי הפרת זכותו החוקתית של הנחקר להליך הוגן…
בהקשר זה, חשוב להדגיש את שמירתו של העיקרון היסודי 'אין פגיעה – אין פסילה'. שימוש במדובב במסגרתו של מעצר חוקי של חשוד, שאינו מגיע כדי שלילת זכות ההיוועצות כאמור, הוא 'תרגיל חקירה' כשר למהדרין. בנסיבות כאלה, כפי שלימדנו הנשיא מ' שמגר, חשוד שמדבר באופן חופשי עם מי שנחזה להיות חברו לתא המעצר ופותח בפני אותו 'חבר' את סגור ליבו, עושה זאת על סיכונו שלו והודאתו תהא קבילה כראיה… באין פגיעה באחת מזכויות היסוד של חשוד או של נאשם, לכלל הפסילה החוקתי לא תהא תחולה" (שם, פס' 42 ובהפניות שם. ההדגשות במקור – א.מ.).
על רקע הקווים המנחים שפורטו לעיל בעניין סיווגו של אמצעי חקירה כאמצעי פסול, אבחן את הנסיבות שלפנינו. כאמור לעיל, מבין ארבעת הפגמים שטען ב"כ הנאשם כי התקיימו בהפעלתו של המדובב, שלושה מהם עוסקים בקשר פסול שהיה למדובב עם צוות החקירה, ונטען כי מדובר בחריגה מסעיף 7 למסמך עמר, שצוטט בעניין חייבטוב, אשר זה לשונו: "המדובב מבודד מצוות החקירה ואין מגע ישיר ביניהם – תדרוך המדובב נעשה על ידי קצין הדיבוב המחוזי ולא על ידי צוות החקירה, גביית הודעות מהמדובב נעשית על ידי שוטר שאיננו חלק מצוות החקירה". ניתן להניח כי הפעולות שמפורטות בסעיף זה הובאו כדוגמאות בלבד לקשר פסול בין המדובב ובין צוות החקירה, אבל יש להן מכנה משותף: מדובר בקשר בעניין מהותי שעלול להביא לזליגת מידע מצוות החקירה לידיעתו של המדובב, באופן שמזהם את פעולת הדיבוב, שהרי מטרת הפעולה היא קבלת מידע מפליל מהחשוד לבדו, בלא סיוע כלשהו מצד שלישי, וודאי לא מצוות החקירה.
מובן שאם מתקיים קשר בעניין מהותי בין גורם מצוות החקירה או גורם אחר שאינו מצוות החקירה אבל בקי בפרטי החקירה, ובין המדובב, גם אם הדבר לא נעשה במסגרת תדרוך או בעת גביית הודעה מהמדובב, עדיין קיים חשש לזליגת מידע באופן שעלול להביא לפסילת פעילותו של המדובב, ויש לבחון היטב את הנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה, כדי לקבוע אם מדובר בזיהום החקירה אם לאו.
בנסיבות שלפנינו קבענו כי מאחר והמדובב תודרך במחוז אחר, הייתה הצדקה לקיים מפגש היכרות קצר של המדובב עם גורם מהיחידה החוקרת, לצורך עדכון ויישור קו באשר לסיפור הכיסוי ולקוד מצוקה – הא ותו לא. ככל שסבן היה זה שתיאם ביחד עם המדובב את סיפור הכיסוי ואת הקודים למצוקה, ואף מסר למדובב פרטים מתיק החקירה, גם אם מדובר בפרטים שוליים, כפי שמשתמע ממזכר ת/41, מדובר בהתנהלות בעייתית שספק אם היא עולה בקנה אחד עם העקרונות שנקבעו במסמך עמר, אשר מטרתם הוא למנוע זליגת מידע כאמור, ומכאן גם החשיבות בהקפדה על העקרונות הנ"ל ועדיין יש לבחון היטב האם ידיעת הפרטים הללו השפיעה במשהו על הדברים שאמר הנאשם במהלך פעולת הדיבוב.
לאחר שעיינתי שוב ושוב בדברים שאמר הנאשם למדובב במהלך פעולת הדיבוב, לא מצאתי קשר בין הדברים שאמר הנאשם ובין הפרטים הנוספים שקיבל המדובב מסבן בשיחה ביניהם, בין אם דובר בשיחת תדרוך, ובין אם בחזרה על הדברים שסוכמו בתדרוך שהיה קודם לכן בין המדובב ובין קצין המדובבים.
אציין, כי כבר בפעולת הדיבוב הראשונה, שנערכה בסמוך לאחר אותה שיחה בין המדובב לסבן, קיבל המדובב מהנאשם פרטים רבים לגבי האירועים, שחלקם כלל לא היו בידיעת צוות החקירה; וגם מהאופן בו נאמרו הדברים בהקלטות, לא נראה כי מדובר בדברים ש"זלגו" מהמדובב אל הנאשם, אלא דברים שהנאשם סיפר מרצונו למדובב, לאחר שהמדובב הצליח לרכוש את אמונו. כך למשל, סיפק הנאשם פרטים רבים לגבי האירוע שבו המנוח חתך אותו בפניו ואשר עמד בבסיס הסכסוך ביניהם; מסר פרטים לגבי שותפיו, לרבות כינויו של מוניר ורכבו, וחלוקת התפקידים ביניהם; מסר פרטים לגבי הבאת הרכב (ששימש לרצח המנוח) מהשטחים, ושריפתו במקום מרוחק; וכן שיתף את תחושותיו לאחר הרצח, שלפני כן הוא לא ישן וכיום הוא ישן טוב, או שהוא מרגיש כמו מת מהלך, מי שהמנוח רצח אך הוא עדיין בחיים.
גם אם גרסתו של הנאשם בפני המדובב אינה רציפה ומלאה, וחלקה נאמר בלחש, עדיין הנאשם נשמע מספר את הפרטים בעצמו באופן אותנטי, ומההקלטות לא עולה כי המדובב מכניס מילים לפיו או משתמש במידע מוקדם שניתן לו לכאורה ע"י צוות החקירה. עוד יודגש בהקשר זה, כי הן המדובב, שהתרשמתי ממקצועיותו, והן סבן העידו כי בשיחה ביניהם לא נמסרו למדובב פרטים נוספים לגבי האירוע, מעבר למה שנכתב במזכר ת/41.
באשר לטענה בדבר גביית ההודעות של המדובב ע"י החוקר דודי שמש, אמנם מבחינה פורמלית שמש לא היה חלק מצוות החקירה, אבל מעדותו בפנינו התברר כי הוא ביצע כמה פעולות חקירה בתיק, לא רק בימים הראשונים לאחר הרצח, כשעדיין לא גובש צוות החקירה, אלא גם בשלב מתקדם יותר של החקירה. לכן גם ביחס אליו – אף אם נכונים דבריו כי סייע לצח"מ בפעולות טכניות בלבד ולא ביצע פעולות חקירה מהותיות –היה מקום שלא הוא יגבה את הודעותיו של המדובב, אלא חוקר אחר שלא ביצע כל פעולה בתיק. יתרה מכך, לאחר שכבר הוחלט כי הוא זה שיגבה את אמרותיו של המדובב, היה על סבן ועל צוות החקירה כולו, להקפיד על הרחקתו של שמש מהטיפול בתיק ועל הפרדה "סטרילית" שלו מהחקירה, דבר שלא נעשה.
במצב דברים זה, כאמור, מצאתי פגם מסוים בכך שזמן קצר לאחר ששמש סיים לגבות את אמרתו הראשונה של המדובב (נ/1), הוא שהה בחדר החקירות ביחד עם סבן, בעת שזה חקר את הנאשם (כעולה מת/19א). עם זאת, גם בעניין זה יש לבחון מהותית, האם הפגם שנפל בהתנהלות היחידה החוקרת גרם לחשש לזיהום עבודתו של המדובב, באופן שעלול להביא לפסילת אמרותיו של הנאשם, ולאחר עיון, מסקנתי היא כי יש להשיב על כך בשלילה.
שמש גבה את אמרתו הראשונה של המדובב ביום 8.7.19 בשעה 10:55 (נ/1), שבה מסר המדובב את הפרטים שהעלה בפעולת הדיבוב עד אותו רגע, שמתועדת במוצגים ת/3 ות/4. בשלב זה, שמש עדיין לא נכח בחקירת הנאשם, והפעולות שביצע בתחילת החקירה וטרם הקמת הצח"מ, הן פעולות טכניות שלא נראה כי יכלו להשפיע על עבודת המדובב או להביא לידיעתו תכנים שיכלו לזלוג אל הנאשם במהלך הדיבוב.
זמן מה לאחר מכן, ביום 8.7.19 בשעה 12:59, התנהלה חקירתו של הנאשם ע"י סבן (ת/19), שבחלקה שהה שמש בחדר החקירות, ואף הגיב לנעשה בה. עם זאת, ולמרות שמדובר בהתנהלות בעייתית של היחידה החוקרת, אני סבור כי לא היה בכך כדי לבסס חשש ממשי שפרטים מחקירת הנאשם (שבמרביתה, אגב, הנאשם שמר על זכות השתיקה ולא מסר גרסה) זלגו לידיעת המדובב. זאת מפני שהפעם הבאה שבה המדובב נפגש עם שמש הייתה יום לאחר שכבר הסתיימה מרבית פעולת הדיבוב, שמתועדת במוצגים ת/5 – ת/9 שהוקלטו ביום 8.7.19.
המפגש השני בין המדובב ובין שמש, שבו נמסרה הודעתו האחרונה של המדובב נ/2, התקיים ביום 9.7.19 בשעה 09:30, כאשר כל השיחות שהתקיימו בין הנאשם למדובב עד אותו רגע כבר הוקלטו, ותוכנן אף תועד בהודעתו של המדובב. לכן גם אם שמש נכח בחקירת הנאשם ביום 8.7.19, לא היה בכך כדי לאפשר זליגת מידע מחקירת הנאשם לידיעת המדובב, שהמפגש השני בינו ובין שמש התקיים יום לאחר מכן, כשמרבית פעולת הדיבוב כבר התקיימה והוקלטה.
כאמור לעיל, לא כל פגם פוסל מיניה וביה את פעילות המדובב, ויש לבחון ביחס לכל אחת מהטענות שטען ב"כ הנאשם, אם היה בה כדי להשפיע השפעה כלשהי על הדברים שאמר הנאשם במהלך הדיבוב. בחומר הראיות אין כל אינדיקציה לכך שהטענות שטען ב"כ הנאשם בדבר פגמים בהפעלת המדובב השפיעו בדרך כלשהי על הדברים שאמר הנאשם למדובב במהלך השיחות ביניהם. מיותר לומר שהמדובב לא נקט כלפי הנאשם באלימות כלשהי, ואין גם כל ראיה לכך שהוא נקט כלפי הנאשם אמצעי פסול אחר מהאמצעים שפורטו בעניין יוסף או כי נפגעה בדרך כלשהי זכות ההיוועצות של הנאשם.
יתירה מכך, הנאשם עצמו ציין בעדותו כי הוא אהב את המדובב: "אני את האמת האמנתי לו, אהבתי אותו, את הבן אדם אהבתי אותו יותר מהדודים שלי, בן אדם טוב, בן אדם אמר לי אני אמתי…" (עמ' 577, ש' 13). יתירה מכך, הוא ביטא את אמונו במדובב גם במעשים, כאשר מסר לו את כתובת ביתו על מנת שימסור לאימו ד"ש, דבר שאינו מקובל במגזר, כפי שציין המדובב בעדותו: "כאילו במגזר הבדואי קשה לשלוח בן אדם לבית, כאילו זה בית שאין בו אחים גדולים, אין בעל, אין אבא ואין אף אחד… ובן אדם כששולח אותך לבית שאין גבר? זה כאילו בן אדם רק כשהוא סומך עליך ב – 100 אחוז" (עמ' 20, ש' 2 – 7). מכאן, שגם אליבא דנאשם, כל מה שהוא אמר למדובב נאמר מרצונו החופשי ומתוך אמון והערכה למדובב.
מדובר אפוא בנסיבות שעליהן נאמר בעניין אל עמראני שנזכר לעיל כי "חשוד שמדבר באופן חופשי עם מי שנחזה להיות חברו לתא המעצר ופותח בפני אותו 'חבר' את סגור ליבו, עושה זאת על סיכונו שלו והודאתו תהא קבילה כראיה". כך למעשה נהג הנאשם, כאשר שפך את סגור לבו בפני מי שנחזה בעיניו להיות חברו לתא, שעשה עליו רושם של אדם אמין, בוגר ומנוסה, ולכן הנאשם הרשה לעצמו לשתף את חברו (שלימים התברר כי הוא מדובב משטרתי), בכמוסים שבסודותיו. כל זאת עשה מרצונו החופשי, מבלי שהופעל עליו לחץ כלשהו מצד המדובב, ולכן מדובר בנסיבות שבהן לא ניתן לומר כי נפגעו זכויותיו של הנאשם להליך הוגן.
המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל, ובהתאם לעיקרון של "אין פגיעה – אין פסילה", היא שאין בטענות שטען ב"כ הנאשם בדבר פגמים באופן הפעלתו של המדובב כדי להביא לפסילת פעולתו, וכפועל יוצא מכך פסילת תוצרי פעילותו של המדובב, לרבות ההודיה של הנאשם ברצח, שבאה לידי ביטוי בכמה דברים שהוקלטו מפיו של הנאשם במהלך פעולת הדיבוב, וכן הודאתו המפורשת של הנאשם באזני המדובב, שנאמרה בלחש ולכן לא הוקלטה, ונודע עליה מהודעותיו של המדובב במשטרה ומעדותו בפנינו.
הודייתו של הנאשם בפני המדובב היא הודיית חוץ, אשר ביחס אליה נקבע בפסיקה כי לשם הרשעה על סמך הודיית חוץ כעדות יחידה, נדרשת תוספת ראייתית מסוג "דבר מה נוסף", כתוספת המאמתת את דברי הנאשם, וכי משקלה של הודיית חוץ ייקבע על פי שני מבחנים מצטברים, מבחן פנימי ומבחן חיצוני, כאשר "המבחן הפנימי בוחן את משקל ההודאה לאור סימני האמת העולים מתוכה, כגון הגיונה הפנימי של ההודאה, הסדר בו הדברים נמסרו ובהירות ההתנסחות. המבחן החיצוני בוחן האם קיימים אותות אמת חיצוניים ("דבר מה נוסף"), אשר יש בהם כדי להשליך על אמיתות ההודאה… בין המבחן הפנימי למבחן החיצוני מתקיימת מעין 'מקבילית כוחות'. כלומר, ככל שמשקלה הפנימי של ההודאה רב יותר, יידרש 'דבר מה נוסף' במשקל נמוך יותר, ולהיפך" (עניין שוויקי, פס' 28). כדי לבחון את המבחן הפנימי של ההודייה יש להתייחס למידת אמינותם ומהימנותם של שני העדים העיקריים בתיק זה: המדובב מצד אחד, והנאשם מצד שני.
שיקולי מהימנות
עדותו של המדובב בפנינו הותירה בי רושם חיובי, מפני שהמדובב השיב תשובות ענייניות על כל השאלות שנשאל, הוא העיד בלשון שוטפת וקולחת, והגרסה שמסר הייתה עקבית וקוהרנטית, והיא נתמכה גם בעדויות של עדים אחרים ובראיות נוספות, כפי שאפרט להלן בפרק של קביעת הממצאים. מי שהיה קצין המדובבים הארצי בתקופת הפעלתו, סנ"צ עמר, אמר בעדותו כי הוא אחד המדובבים הטובים שהופעלו ע"י המשטרה, אינטליגנטי מאוד שמכיר היטב את הנוהל של הפעלת מדובבים, יודע את המותר והאסור, וכשנראה לו שיש תקלה בהפעלה הוא מיידע את המפעיל.
עדות זו של עמר, מוסיפה נופך של אמינות לדברים שאמר המדובב עצמו, כאשר הוטח בפניו כי פעל בגלל בצע כסף וטובות הנאה נוספות, וכי אמר בבית המשפט דברים רחוקים מהמציאות שרצופים בפרשנויות שלו, שעליהם הוסיף דברים לא נכונים שכלל לא נשמעים בהקלטות. המדובב דחה בתוקף טענות אלה וציין כי כל מה שנאמר בתא מוקלט, ולכן הוא לא יכול לספר דברים שלא היו (עמ' 151, ש' 18 – 20), ובהמשך הוסיף את הדברים הבאים: "… אני לא אשים על המצפון שלי להכניס בן אדם למאסר עולם… לא בשביל כסף ולא בשביל אף אחד. כי בסופו של דבר אף אחד לא יעזור לי. יש אחד למעלה, הוא ייתן דין וחשבון לכולנו. אני אמרתי כל מה ששמעתי… זאת הייתה העבודה שלי, להוציא את האמת. זה מה שנאמר לי, זה מה שמסרתי, בזה אני סיימתי" (עמ' 174, ש' 19 – 24).
עם זאת, למרות הרושם החיובי מהמדובב, עדיין נדרשים חיזוקים ראייתיים לדבריו, ובהינתן הפגמים שעלו בהפעלתו, ומאחר שמדובר במדובב ותיק ומנוסה, שהעיד על עצמו שהוא מכיר את העולם העברייני מקרוב, מצאתי כי יש צורך בחיזוקים ראייתיים משמעותיים לעדותו. ואכן, מעבר לכך שעדותו נתמכת בהקלטות, מצאתי בחומר החקירה ראיות עצמאיות רבות שמחזקות באופן משמעותי את דבריו, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך.
באשר לנאשם, מטבע הדברים יש לכל נאשם אינטרס מובהק להרחיק את עצמו מן העבירה. בעניינו של הנאשם דנן לא מדובר בעניין תיאורטי, אלא הנאשם שמר על זכות השתיקה ברוב חקירותיו במשטרה, ואישר בעדותו בפנינו בפה מלא כי שיקר במשטרה כשאמר שלא היה בחורה שלושה – ארבעה חודשים לפני הרצח. כשנשאל מדוע שיקר השיב כי פחד כשאמרו לו שהוא חשוד ברצח, ולכן רצה להרחיק את עצמו מחורה שבה התבצע הרצח, ובלשונו: "רציתי להרחיק את זה על עצמי. למה כאבי כראש, להגיד שהייתי בחורה? זה למה, איפה זה וזה" (עמ' 665, ש' 11).
הנאשם אישר עוד כי שיקר כשאמר בחקירה הראשונה שלו במשטרה שהיה בכל היום של הרצח בלוד, ושהוא אינו מכיר את המנוח והוא למעשה מסר בעדותו בפנינו גרסה כבושה, שלא בא זכרה קודם לכן, לגבי הקשר שלו לרכב שבו נעשה שימוש לרצח המנוח. כמו כן, בעדותו בפנינו הנאשם אמר פעמים רבות שאינו זוכר, והיו פעמים שבהם הנאשם שינה את גרסתו, כאשר התברר לו שגרסה קודמת שמסר אינה סבירה. כפי שאפרט עוד להלן בפרק של שקרי הנאשם, הנאשם שיקר בפרטים מהותיים נוספים, והרושם שמתקבל מהתנהלותו של הנאשם בחקירה ומעדותו בפנינו, הוא שהאמת איננה נר לרגליו, והוא לא מהסס לשקר, כאשר נראה לו שזה יכול לסייע לאינטרסים שלו.
יתירה מכך, כאשר הנאשם עומת עם דברים שהוקלטו מפיו במהלך פעולת הדיבוב, שאינם מתיישבים עם הגרסה שמסר ועם ההסברים שנתן, הנאשם הכחיש כי דברים שנשמעים בהקלטה אכן נאמרו. כך למשל, כאשר הנאשם עומת עם דברים שהוקלטו מפיו ותומללו בת/3 (בעמ' 34, ש' 15) כאשר הזכיר את אביו ודיבר על מאסר שיימשך 25 – 30 שנה, והוטח בפניו כי התכוון לעונש שהוא אמור לקבל בעקבות הרצח שביצע וכי מדובר בראשית הודיה ברצח , הנאשם טען כי לא שמע בהקלטה את המילה "חאבסי" שמשמעותה מאסר, וגם לא את מספר שנות המאסר שנאמר לו שתומלל מפיו. כך גם כאשר עומת עם דברים נוספים שמיוחסים לו בת/3, בעמ' 56, ש' 20 – 22, שבהם הנאשם הכחיש כי הייתה סולחה בינו ובין מי שנתן לו את המכה, ושוב הנאשם טען שלא ניתן לשמוע זאת והכחיש כי אמר את הדברים הללו.
לעיתים טען הנאשם כי מילה שיוחסה לו בתמלול נאמרה ע"י המדובב. כך למשל כשעומת עם דברים שנרשמו מפיו בת/7, שעולה מהם כי הוא זה שרצח את המנוח, כאשר נרשם כי השיב בחיוב כשנשאל ע"י המדובב אם מוניר יודע שהוא (הנאשם) זה שרצח, והתשובה שנרשמה מפיו היא "אה" ובצידה נכתבה בכתב יד המילה "כן" ע"י השוטר שתרגם את ההקלטה (עמ' 5, ש' 7 ו-8), והנאשם השיב כי המדובב הוא שאמר את המילה הזאת. מדובר אפוא בהתנהלות אופיינית של הנאשם, שכאשר הוא מעומת עם דברים שהוקלטו מפיו, ואינם מתיישבים עם הגרסה שמסר, הוא מכחיש או את עצם אמירתם של הדברים, או את העובדה שהדברים נאמרו על ידו.
השקרים שבהם הודה הנאשם, כמו גם חוסר יכולתו לתת הסבר מניח את הדעת לדברים מפלילים שהוקלטו מפיו במהלך הדיבוב, שגרם לו לטעון טענה מופרכת כי דברים שהוקלטו מפיו ותומללו כלל לא נאמרו, כל אלה פוגעים קשות באמינותו של הנאשם. לכן, המשקל שיש לתת לדבריו של הנאשם בעדותו בפנינו הוא מוגבל מאוד, ומותנה בקיומם של חיזוקים ראייתיים ברף הגבוה לדברים שאמר, שאינם בנמצא בענייננו.
לעומת זאת, הדברים שאמר הנאשם למדובב במהלך פעולת הדיבוב, כשהוא משיח לפי תומו בפני המדובב שהוא ראה בו חבר ובטח בו, יש לתת להם תוקף ומשקל ממשי, בעיקר כאשר הנאשם כשל מלתת להם כל הסבר.
להלן אדון בחיזוקים הראייתיים שנמצאים בחומר הראיות לעדותו של המדובב ולתוצרי פעילותו, ואציין כבר עתה כי מדובר בחיזוקים ראייתיים משמעותיים, שחלקם אף יכולים להוות סיוע, אם היה נדרש כזה. עיקרם של החיזוקים הראייתיים בצבר של ראיות נסיבתיות, שתומכות במעורבותו של הנאשם ברציחתו של המנוח, כפי שיפורט להלן. אולם בטרם הדיון בעניין החיזוקים הראייתיים והראיות הנסיבתיות, יש להתייחס בקצרה לעניין הפעלתו של המדובב השני, הפעלה שבסופו של דבר לא הניבה את הפירות המקווים, ולא תרמה מאומה לראיות המהותיות נגד הנאשם.
הפעלת המדובב השני
עניין קיומו של מדובב נוסף עלה כבר בעדותו של הנאשם בפנינו, כאשר הנאשם ציין כי במהלך מעצרו היו אתו בתא שני מדובבים, הראשון בעת שהיה עצור בתחנת העיירות, והשני בעת שהיה עצור בערד כאשר השני היה יהודי (עמ' 574, ש' 11 ואילך). אולם שני עדי התביעה שהעידו בפנינו בעניין המדובב – סנ"צ עמר שהיה בעבר קצין מדובבים ארצי, ורפ"ק סילברה – קצין המדובבים של מחוז מרכז, שתידרך את המדובב הראשון עובר להפעלתו, שללו את האפשרות שהופעל בפרשה מדובב נוסף. עם זאת, בדיון שנערך בפנינו ביום 2.5.22, טען ב"כ הנאשם כי במסגרת עתירה לגילוי ראיה חסויה שנדונה בבית משפט זה, התברר כי אכן הופעל מדובב נוסף, ואף הוגשו 9 דיסקים שמקליטים את שיחותיו של המדובב עם הנאשם.
בעקבות זאת העידו בפנינו עדות נוספת שלושה עדים שכבר העידו קודם לכן – סנ"צ עמר, רס"מ סבן וסנ"צ צפניה כרבי, וכן שני עדים חדשים: אריה ברוס – קצין המדובבים של מחוז דרום, וכן המדובב השני – המכונה "ניסים מכלוף". כל העדים בעניין זה זומנו לבקשת ב"כ הנאשם, ולכן העדויות הללו הן למעשה המשך של פרשת ההגנה. כמו כן הוגשו שני דוחות פעולה שנכתבו ע"י המדובב השני שסומנו נ/6 מיום 22.7.19 (יצוין כי סימון זה נעשה בטעות מפני שכבר הוגש קודם לכן מוצג אחר שסומן נ/6) וכן נ/7 מיום 23.7.19. כמו כן הוגש דוח פעולה של העד ברוס שמתעד את התדרוך שנתן למדובב השני – ת/140, וכן תמלול של פעולת הדיבוב ודיסק עם הקלטות של פעולת הדיבוב אשר סומנו ת/141 וכן ת/141א בהתאמה.
בנסיבות העניין, מאחר שאין חולק על כך שלא הייתה חשיבות ראייתית ממשית לפעילותו של המדובב השני, אדרש בקצרה לעניינו בפרק זה, כדי להשלים את תמונת הראיות הכוללת בתיק.
מדוחות הפעולה של המדובב השני עולה כי פעולתו לא הניבה תוצרים, מפני שהנאשם חשש מהקלטות בתא. מהדוח הראשון עולה כי הנאשם סיפר למדובב על קטטה שהייתה לו עם בדואי אחר, שבה נחתך בסכין בפנים, בחזה וביד, אך סירב לדבר על החשד לרצח שבגינו נעצר. מהדוח השני עולה כי הנאשם אישר ששני חברים שלו מלוד, שתמונה שלו ביחד איתם הייתה בין המסמכים שהיו ברשותו של השוטר שהכניס אותו לתא, נעצרו אף הם בפרשה זו אך סירב לדבר על כך, וכן שב וסירב לדבר על החשדות נגדו, תוך שהוא מביע חשש מהקלטות בחדר בכך שסימן עם אצבעו כלפי מעלה ועשה תנועה סיבובית. עם זאת, כשהמדובב נכנס עם הנאשם לשירותים ופתח את ברז המים, כדי למנוע אפשרות של הקלטת השיחה, שב המדובב ושאל את הנאשם מה אמר לחוקר על 25 שנה, וכך מספר המדובב על תשובת הנאשם: "מוחמד אמר לי שבמהלך החקירה אמר לו החוקר שהוא מסובך, ומוחמד אמר לי שענה לחוקר, מה זה מסובך כמה אני יכול לקבל הכי גרוע על זה 25 שנה?" והמדובב אמר לו שהוא דפוק שאמר דברים כאלה (נ/7, בתחילת עמ' 2). למרות הדברים הללו, בהינתן הנסיבות שבהן התגלתה הפעלתו של המדובב הנוסף רק בסוף פרשת ההגנה, ונוכח הצהרת ב"כ המאשימה כי המאשימה אינה מבקשת להסתמך על עדותו, לא מצאתי לייחס לשיחה זו של הנאשם עם המדובב ערך ראייתי כלשהו לחיזוק ראיות התביעה.
להשלמת התמונה בעניינו של המדובב השני, אציין כי בשאלה מי נתן את ההוראה להפעיל אותו, רוב העדים שהעידו בפנינו בעניין זה ציינו כי אינם יודעים או אינם זוכרים מי קיבל את ההחלטה להפעיל אותו, ורק העד האחרון שהעיד בפנינו סנ"צ צפניה, שהיה רמ"ח תשאול בעת חקירתו של הנאשם, ציין בעדותו כי הוא זה שהחליט להפעיל מדובב נוסף. כשנשאל מדוע עשה זאת, השיב כי "יכול להיות שהחומר שהוא (המדובב הראשון – א.מ.) נתן באותו זמן לא הספיק לי אז החלטתי שאני רוצה עוד עיבוי" (פרוטוקול מיום 12.9.22, עמ' 1006, ש' 24). בהמשך דבריו ציין העד כי להפעיל שני מדובבים בתיק רצח זה ממש לא חריג, אך כשנשאל על המקרה הקונקרטי של הנאשם, השיב: "אני לא יכול לזכור לגבי למה החלטתי פעם נוספת" (עמ' 1007, ש' 11), ובהמשך הוסיף: "גם אם אני אעבור עכשיו על כל התיק לא בטוח שאני אגיד לך בדיוק את הסיבה למה הכנסתי עוד אחד" (עמ' 1010, ש' 3).
ב"כ המאשימה עו"ד צורי התייחס בסיכומיו למדובב השני וציין כי המאשימה אינה מבקשת להסתמך על תוצר כלשהו מפעילותו: "אנחנו לא נבקש, אני כבר אומר, להסתמך על מילה אחת מהתמלול שלו" כלשונו (עמ' 1016, ש' 1). וכשהתבקש ע"י ב"כ הנאשם להבהיר מדוע בכלל הופעל המדובב השני, השיב: "אני לא יודע למה הפעלנו אותו, אין לנו תשובות לזה, אבל היו תשובות לזה פה" (עמ' 1039, ש' 29). גם ב"כ הנאשם ציין בסיכומיו בכתב, בעמ' 24, כי "מוסכם גם על ההגנה כי כמעט ואין בתוצרים שהביאה עימה ההפעלה השניה ראיות בעלות פוטנציאל מרשיע". בהמשך, בסוף טיעוניו בעניין זה, ציין עוד כי אם סברה המאשימה שאכן עלה בידי המדובב הראשון "לספק את הסחורה" ולחלץ הודאה מפיו של הנאשם, לא ברור מדוע הופעל מדובב נוסף, ולכן "מצב תמוה זה אומר דרשני, ותורם אף הוא להטיית כפות המאזניים לכיוון זיכויו של הנאשם" כלשונו בעמ' 31.
אציין, כי הגם שלא הוברר די הצורך מדוע החליטה היחידה החוקרת להפעיל מדובב נוסף בתיק, הרי שאין בהחלטה זו כשלעצמה כדי להביא למסקנה כי לא היה די בעדותו ובתוצרי הדיבוב של המדובב הראשון, כטענת ההגנה. כפי שציינתי לעיל, עדותו של המדובב הראשון הותירה בי רושם אמין, ודברי הנאשם בשיחות הרבות שהתקיימו ביניהם והוקלטו, מהווים הודאה במיוחס לו.
כך או כך, מוסכם על שני הצדדים כי פעילותו של המדובב השני לא הניבה ראיות כלשהן שיכולות לתמוך בהרשעתו של הנאשם, ולכן אין מקום להרחיב בדיון בעניינו יתר על המידה.
החיזוקים הראייתיים לעדותו של המדובב הראשון ותוצרי פעילותו
עיקרם של החיזוקים הראייתיים בראיות נסיבתיות רבות שקיימות לאורך כל השתלשלות האירועים שעומדת במוקד כתב האישום, וניתן לחלק את הראיות הללו לשלוש קבוצות, לפי הסדר הכרונולוגי: הראיות לגבי ההתרחשות שלפני יום הרצח; הראיות לגבי יום הרצח, והראיות לגבי ההתרחשות שלאחר יום הרצח. אולם בטרם נפרט את הראיות הללו, נסקור בקצרה את ההלכה בעניין ראיות נסיבתיות.
ראיות נסיבתיות – ההלכה
ההלכה היא כי ניתן לבסס הרשעה של נאשם על ראיות נסיבתיות, וכי כוחן אינו נופל מזה של ראיות ישירות. ראיות נסיבתיות "נבדלות מראיות ישירות בכך שאינן מוכיחות במישרין קיומה של עובדה אלא קיומה של נסיבה המשמשת בסיס לקביעת קיומה של העובדה הטעונה הוכחה. זאת, בדרך של הסקת מסקנות שבהגיון ובניסיון החיים…" (ע"פ 8957/21 קרא נ' מדינת ישראל (22.5.2023) פס' 25, להלן: עניין קרא). בפסיקה נקבע המודל התלת שלבי, שמפרט את הדרך שבה ניתן לקבוע ממצאים ולבסס מסקנות על פי ראיות נסיבתיות, וכך נוסחו הדברים בעניין קרא שם:
"לפי המודל התלת-שלבי, בשלב הראשון כל ראיה נסיבתית נבחנת בפני עצמה ועל בית המשפט להכריע האם ניתן להשית עליה ממצא עובדתי; בשלב השני, נבחנת מסכת הראיות בכללותה לצורך קביעה אם היא מסבכת את הנאשם בביצוע העבירה; ובשלב השלישי מועבר הנטל אל הנאשם להציע הסבר חלופי למערכת הראיות הנסיבתיות, העשוי להותיר ספק סביר באשר למסקנה הלכאורית בדבר אשמתו… יובהר, כי מדובר בנטל טקטי בלבד, באופן אשר אינו משנה את חלוקת נטלי ההוכחה המקובלים בהליך הפלילי – נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות…" (ההדגשות במקור, וראו גם את ההפניות שם – א.מ.).
על מהותו של ההסבר החלופי שבשלב השלישי נאמרו בעניין קרא (שם, פס' 26) הדברים הבאים:
"הסבר חלופי במסגרת השלב השלישי נדרש להיות בעל אחיזה ריאלית בחומר הראיות, עליו לעמוד במבחני השכל הישר וניסיון החיים ועליו להקים ספק אמיתי ומהותי, המאושש בראיות, באשר לאשמתו של הנאשם. אפשרות תיאורטית או דחוקה שמעלה המערער כדי לכרסם באשמה הניכרת מהראיות הנסיבתיות – אינה מספקת… כשם שהמסקנה הלכאורית נובעת מבחינת מארג הראיות הנסיבתיות כמכלול, כך ההסבר החלופי נדרש להציע גרסה שלמה ביחס למסקנה הנשקפת מהצטברות הראיות הנסיבתיות ולא די בהצעת הסבר "תמים" שיש בכוחו לזכות ביחס לכל אחת מהראיות בנפרד… בדומה, ככל שהמסקנה הלכאורית מעוגנת יותר בחומר הראיות, כך נדרש ההסבר החלופי ליתן מענה הולם ומבוסס אף הוא למארג הראייתי. בסופו של יום, ניתן להרשיע נאשם על סמך ראיות נסיבתיות רק אם המסקנה המרשיעה, אשר מוסקת מן הראיות הנסיבתיות, שוללת, באופן ברור והחלטי, את סבירותה של כל תזת חפות".
על רקע האמור, אבחן את הנסיבות שלפנינו.
הראיות הנסיבתיות לגבי ההתרחשויות שלפני יום הרצח
קיומו של מניע אצל הנאשם
במשך כל המשפט עבר כחוט השני קיומו של סכסוך קודם בין הנאשם ובין המנוח, אשר עומד ברקע המעשים המיוחסים לנאשם בכתב האישום. יסודו של אותו סכסוך באירוע שבו על פי הנטען המנוח תפס את הנאשם מאחוריו בצאתו ממספרה בחורה, ודקר אותו בחזה וביד וגרם לו לחתך בפנים שהותיר בו צלקת. אין חולק על עצם קיומו של אירוע הדקירה ביום 17.12.15, ועל הפגיעות שנגרמו לנאשם כתוצאה מכך, והדברים מתועדים במסמכים הרפואיים, אשר הוגשו וסומנו ת/89, ובכללם מסמך סיכום שחרור רפואי מיום 20.12.15, בו נכתב כי הנאשם התקבל למיון ביום 17.12.15 בשעה 19:52, ונכתב בו כי "הובא לחדר המיון לאחר שנדקר במספר מוקדים בגופו ובפניו ע"י סכין". הנאשם היה מאושפז 4 ימים, ושוחרר מבית החולים ביום 20.12.15.
נראה כי אין חולק שהמנוח הוא שדקר את הנאשם. הנאשם אישר בתחילת עדותו, כי הוא והמנוח למדו בתיכון "עמל חורה" וכי היחסים ביניהם לא היו טובים, וכשהיו בבית הספר הייתה ביניהם מריבה שכללה מכות הדדיות ולאחר כשלושה חודשים המנוח ועוד שניים מבני משפחתו דקרו אותו, ואחרי שהוא נדקר עשו ביניהם סולחה (עמ' 561, ש' 5). בחקירה הנגדית אישר הנאשם כי המנוח הוא שחתך אותו בפניו בעבר, וטען כי הייתה סולחה כמה חודשים לאחר מכן: "4 חודשים, 3 חודשים, משהו כזה" כלשונו (עמ' 583, ש' 9) ואף טען כי יש תמונות מהסולחה והוא יגיש אותן אם צריך. דברים דומים סיפר אביו של הנאשם – עד תביעה 19, שהעיד כי לפני 5 שנים הנאשם נדקר, וכי קצין המודיעין המשטרתי סיפר לו כי 3 בחורים ממשפחת אבו שולדום פגעו בנאשם, ואחד מהם הוא המנוח, אך האב הוסיף כי הנאשם עצמו אינו יודע מי פגע בו, אולם במשטרה אמרו לו שהוא חייב לעשות איתם סולחה, וכך עשה (עמ' 485, ש' 24).
גם הנאשם וגם אביו העידו אפוא כי הייתה סולחה בינם ובין משפחת המנוח. לעומתם, אביו של המנוח – עד תביעה 3 העיד כי מאז שהחל הסכסוך בין הנאשם ובין המנוח, הוא ניסה לעשות סולחה עם משפחת הנאשם, אך אביו של הנאשם התנגד לכל סולחה. דברים דומים אמר גם עד תביעה 4 – בן דודו של המנוח, שנהג ברכב שבו נסע המנוח במועד הרצח, ואף היה בזירה בעת ביצוע הרצח. לדבריו היה נוכח בשני מקרים שאירעו במועדים שונים, כמה חודשים לפני הרצח, שבהם הנאשם ובני משפחתו איימו על המנוח, ולכן הוא יודע שהסכסוך ביניהם היה פעיל ולא הייתה סולחה ביניהם.
במחלוקת שבין הגרסאות השונות: גרסתם של הנאשם ואביו כי הייתה סולחה בינם ובין משפחת המנוח מול גרסתם של אביו של המנוח ובן דודו אשר העידו כי לא נעשתה סולחה והסכסוך היה פעיל גם בעת הרצח, אני סבור כי יש להעדיף בבירור את גרסתה של משפחת המנוח כי לא הייתה סולחה. כמה טעמים לדבר: ראשית, כבר קבעתי לעיל בסוף הפרק העוסק במדובב הראשון, כי האמת איננה נר לרגליו של הנאשם, וכי הוא לא מהסס לשקר, כאשר נראה לו שזה יכול לסייע לאינטרס שלו. לכן, המשקל שיש לתת לדבריו של הנאשם הוא מוגבל מאוד, ומותנה בקיומם של חיזוקים ראייתיים לדברים שאמר, והדברים הללו יפים גם לענייננו.
שנית, חוסר אמינותו של הנאשם באה לידי ביטוי גם בעדותו בפנינו בעניין הסולחה. דבר קיומה של סולחה עלה לראשונה בעדותו של הנאשם, שהחלה להישמע בפנינו ביום 7.10.21, כשנתיים ושלושה חודשים לאחר שנעצר ונחקר במשטרה, ולא בא זכרה של הסולחה בכל האמרות הרבות – 14 במספר, שנגבו ממנו במהלך חקירתו במשטרה. מדובר אפוא בגרסה כבושה, שהנאשם לא נתן הסבר מניח את הדעת לכבישתה במשך תקופה כה ממושכת, ויש בכך כדי לפגוע פגיעה ממשית באמינות דבריו בעניין זה. זאת ועוד, הנאשם לא זכר מתי קיבל את הכסף שהיה אמור לקבל במסגרת הסולחה, וגם לא ידע לומר בדיוק כמה כסף קיבל, טען שאינו זוכר, וציין סכומים שונים שבין 300 ועד 450 אלף ₪ (עמ' 595, ש' 2 – 9). יתירה מכך, הנאשם טען בעדותו כי הסולחה נערכה במעמד ציבור גדול שנכח בה, ואף יש תיעוד מצולם ממנה, ובלשונו: "אני אביא לך ניירות של הסולחה, ויש תמונות בסולחה, יש תמונות שהיו אנשים בסולחה… ויש 1,000 עדים שהיו בסולחה" (עמ' 694, ש' 18 – 21). ולמרות זאת הנאשם לא הביא ולו בדל ראיה אובייקטיבית שיכולה הייתה לתמוך בגרסתו, אף לא אחד מאלף העדים שלדבריו היו נוכחים בסולחה, וגם לא תמונה אחת שתיעדה את הסולחה.
לעומת זאת, גם אביו של המנוח וגם בן דודו לא מיהרו להאשים את הנאשם במותו של המנוח, והאב אף הכחיש קיומו של סכסוך ביניהם בהודעה הראשונה שנגבתה ממנו בבית החולים, לאחר שראה את גופת בנו. האב הסביר בעדותו כי לא היה מרוכז באותו זמן, והוסיף עוד כי חשב שהסכסוך הסתיים, אך התברר לו שלא. גם בן הדוד אישר את קיומו של הסכסוך בין הנאשם ובין המנוח רק בהודעה השלישית שנגבתה ממנו, והסביר כי בשתי ההודאות הראשונות היה בלחץ גדול בגלל מותו של המנוח שהיה חברו הטוב, ולכן לא ידע מה לומר. נראה לי שניכר מהעובדות הללו שמשפחתו של המנוח לא הייתה להוטה להאשים את הנאשם במותו של המנוח, ויש בכך כדי להוסיף נופך של אמינות לגרסתם.
עניין המניע עולה גם מהדברים שאמר הנאשם למדובב במהלך הדיבוב. כך למשל בתמלול של ההקלטה מהדיסק השני ת/4א מיום 7.7.19, בעמ' 22 אומר הנאשם למדובב (בגרסה המלאה לפי ת/12) את הדברים הבאים: "מה אלוהים ברא אותנו בשביל להיעלב? ומה שחשבתי (מאז) מצאתי את זה בסוף" (ש' 35). ובהמשך בעמ' 25 אומר הנאשם את הדברים הבאים: "והם ידעו…לא הייתי מוותר למישהו שרוצה להעליב אותי, אף אחד, ואפילו אבא שלי או אמא שלי" (ש' 30 – 34). בעמ' 26 נשאל הנאשם אם הייתה כבר סולחה, והשיב: "כן, פה לא, לא תופסת סולחה" (ש' 2).
דברים מפורשים יותר הוקלטו מפי הנאשם בדיסק השלישי ת/7 מיום 8.7.19, אשר בתמלול שלו ת/7א בעמ' 15 נראה שהנאשם מדבר על המניע. כשהמדובב שואל אותו אם באמת חשב על המנוח 3 שנים, והנאשם השיב בחיוב: "שלוש שנים לילה ויום יום ולילה" (ש' 26 – 28). בהמשך אומר הנאשם בתגובה לדברי המדובב כי לאחר שהמנוח מת, הוא "התפטר" ממנו: "רוגע נפשי, רוגע נפשי, אני ישן בנוח, קם בנוח" (עמ' 16, ש' 9), ומהקשר הדברים נראה שהנאשם מספר על תחושתו לאחר הרצח. בהמשך, בעמ' 22 אומר המדובב לנאשם שהדת אוסרת על רצח, והנאשם משיב: "אלא אם כן אתה צודק… איך אני אגיד לך? הוא רצח אותי ואני עדיין בחיים" (ש' 27 – 32, ת/12).
עניין המניע עולה גם מעדותו ומהודעותיו במשטרה של המדובב, אשר סיפר על רגש הנקמה של הנאשם כלפי המנוח. כך למשל בהודעה הראשונה שלו במשטרה נ/1 המדובב מציין (בעמ' 1, ש' 9) שהנאשם סיפר לו שקרוב משפחה שלו בלוד הקניט אותו על כך שהוא לא נקם על הצלקת שעשו לו בפנים וכי "ימים אחרי שהמשפט הזה נאמר לו היה הרצח". אמנם המדובב ציין עוד שכאשר הנאשם סיפר לו על כך הוא לא אמר לו שהוא ביצע את הרצח, אבל אישר לו שהעלבון שהוטח בו על ידי הדודים שלהם היה איתו סכסוך מסוים, והם אמרו לו שקודם כל ידאג לנקום את עניין הצלקת במקום לריב איתם (עמ' 95 ש' 17-19). דברים דומים אומר המדובב גם בעדותו בפנינו כשציין שהנאשם סיפר לו על דודו שהקניט אותו על כך שלא נקם על הצלקת בפניו, והוסיף שהשיחה שגרמה לרצח התרחשה כמה ימים לפני הרצח: "זה לפני כמה ימים ובגלל זה נדלק כל העניין, כאילו הנקמה, העניין של הנקמה" (עמ' 95, ש' 26).
דברים מפורשים יותר אמר המדובב בהמשך עדותו כשסיכם את תמצית דברי הנאשם בעניין זה בפניו: "הוא דיבר איתי הרבה על הרצח ואמר לי שהוא הרוצח… וסיפר לי שהיו בבית הספר ילדים שחתכו אותו והוא יצא מהעיר חורה ללוד. ואחרי כמה שנים, אחרי שהוא גדל הוא חזר והתנקם והוא יש לו את הכבוד עכשיו והוא רגוע שהוא החזיר את המכה שלו" (עמ' 158, ש' 10 – 15). מיותר לומר כמובן כי הדברים שנכתבו לעיל אודות מהימנותו של המדובב, יפים ותקפים גם לעניין זה, ומכאן עניין המניע, רגשות הנקם של הנאשם והסכסוך שהיה בינו ובין המנוח, שהיה עדיין פעיל במועד הרצח, עולים בבירור גם מדברי הנאשם למדובב, אשר בעדותו כאמור נתתי אמון.
ניתן אפוא לקבוע כממצא עובדתי, שלא הייתה סולחה בין משפחת המנוח ומשפחת הנאשם, לאחר האירוע שבו דקר המנוח את הנאשם כמה שנים קודם לכן, וכי במועד הרצח היה סכסוך פעיל בין הנאשם ובין המנוח, ואף היה מי שהזכיר לנאשם, ימים אחדים לפני הרצח, את קיומו של הסכסוך, וכי לכאורה עדיין לא ניתנה תגובה הולמת לפגיעה של המנוח בכבודו של הנאשם. לכן היה לנאשם מניע מובהק לנקום במנוח כתגובה על אותה פגיעה בו ובכבודו בכך שהמנוח דקר אותו באופן שהותיר גם צלקת משמעותית על פני הנאשם.
על משמעות קיומו של מניע נאמר בבית המשפט העליון כי "הלכה היא, כי בהוכחת מניע יש כדי לחזק את משקלן של יתר הראיות המפלילות וכן להוות ראייה נסיבתית" (ע"פ 8030/21 אבו זיינב נ' מדינת ישראל (25.12.22) פס' 45, ובהפניות שם).
הבאת רכב המזדה ששימש לביצוע הרצח מהשטחים לישראל ע"י הנאשם ושותפיו
הרכב של מוניר ה-X6, מתועד באיכונים של חברת איתוראן (ת/77 וכן ת/68) כשהוא נוסע לשטחים, ונסיעה זו מתועדת גם בתיעוד של מערכת עין הנץ (ת/93 עמ' 54 – 58), מיום 14.6.19. צילומים של הנאשם וחבריו ממחסום תאנים מיום 14.6.19 הוגשו וסומנו ת/134, ובהם נראית תמונה של הנאשם, ביחד עם מוניר ואברהים ברכב ה-X6 של מוניר בשעה 21:43, כשהם נכנסים לשטחים, ושתי תמונות נפרדות, של הנאשם ברכב מזדה מ"ר 6903735 בשעה 23:41, כשהוא חוזר לישראל דרך מחסום תאנים, ושל מוניר ואברהים ברכב של מוניר בשעה 23:48, כשהם חוזרים לישראל במעבר אליהו. יש לציין כי התמונות הללו הוצגו לנאשם בחקירתו במשטרה מיום 22.7.19 בשעה 15:37, שסומנה ת/25, אולם הוא שמר על זכות השתיקה, וסירב להשיב לשאלות בעניין זה. יצוין עוד כי חזרתו של הנאשם עם רכב המזדה מהשטחים לישראל דרך מחסום תאנים מתועדת גם בצילום של הרכב במצלמות של המחסום מאותו תאריך – 14.6.19, אשר הוגש וסומן ת/49א, ביחד עם מזכר נלווה שנערך ע"י העד סבן וסומן ת/49.
הנאשם התייחס לכך בעדותו כבר בחקירה הראשית, וציין כי כמה ימים לפני מועד הרצח פנה אליו אדם, שבהמשך נאמר כי שמו סעיד, וביקש מהנאשם וחבריו להביא לו רכב שהוא קנה שנמצא בקלקיליה, כדי לבצע באמצעות הרכב גניבת סמים. הוא וחבריו אכן נסעו לקלקיליה הכניסו את הרכב לארץ והביאו אותו ללוד לבקשת סעיד, וכשנשאל איזה רכב הביא השיב: מזדה או טויוטה (עמ' 570, ש' 11). יש לציין עוד כי מדובר ברכב בצבע זהב, כפי שעולה מעדותו במשטרה של הבעלים הקודם של הרכב, עד תביעה 7 מר חרזאלה (ת/32, עמ' 1 ש' 6).
כשהנאשם נשאל למה התבקש להביא את הרכב ללוד, כשהגניבה המתוכננת של הסמים הייתה אמורה להיות בחורה, השיב כי אינו יודע. אציין כי הסיפור שסיפר הנאשם על מה שקרה לו עם הרכב ועם עסקת הסמים כביכול אינו מענייננו בשלב זה, ואדון בו בפרק שיעסוק באליבי שהציג הנאשם. בשלב זה די לנו באישורו של הנאשם כי כמה ימים לפני הרצח אכן הביא רכב מהשטחים, שבהמשך התברר שמדובר במזדה, וכי הבאת הרכב הייתה מקלקיליה ללוד.
עם זאת, המועד שבו בחר הנאשם לספר לראשונה על הרכב שהביא מהשטחים, בעדותו בבית המשפט, שנתיים ויותר לאחר חקירתו של הנאשם במשטרה, רלוונטי מאוד לעניין אמינותו של הנאשם. כפי שפורט בהרחבה לעיל בתחילת פרשת ההגנה, הנאשם נחקר ארוכות במשטרה לאחר שנעצר, ובכל 14 האמרות שנגבו ממנו במהלך חקירתו, הנאשם הכחיש כל קשר לאירוע הרצח, או שמר על זכות השתיקה, ובאף אמרה הוא לא הזכיר את העובדה שהוא הביא רכב מזדה מהשטחים כמה ימים לפני מועד הרצח.
למעשה לפי הגרסה שמסר, העניין של הבאת הרכב מהשטחים קשור בטבורו לסיפור שסיפר בעדותו בדבר עסקת סמים כלשהי שהנאשם היה שותף בקשר לביצועה, והרכב שהובא מהשטחים היה אמור לשמש את אותו סעיד שיזם את עסקת סמים לביצוע העסקה, לשיטת הנאשם. לכן, כשם שהגרסה שמסר בעניין עסקת הסמים כביכול, נמסרה לראשונה בעדותו בפנינו, שנתיים ויותר לאחר חקירתו במשטרה, שבה לא בא זכרה של אותה עסקת סמים, כך גם הסיפור שסיפר אודות הבאת רכב המזדה בשטחים, הובא לידיעתנו לראשונה בעדותו של הנאשם. ממילא, הפגמים הראייתיים שדבקו בסיפור על עסקת הסמים בשל היותו גרסה כבושה, דבקים גם בעניין הבאת הרכב מהשטחים, שכן הנאשם לא מסר הסבר כלשהו לכבישת הגרסה לפרק זמן כה ממושך, ולכן אמינות גרסתו בעניין זה נמוכה ביותר. ודוק, הפגמים הראייתיים בעניין הרכב אינם על עצם הבאתו מהשטחים, שמתועדת גם בראיות נוספות, אלא על המטרה שלשמה הובא הרכב, כאשר ההסבר של הנאשם כי הרכב נועד לביצוע עסקת סמים ניתן רק בעדותו של הנאשם בפנינו, ואינו נתמך בראיה נוספת כלשהי, ומכאן המשקל הראייתי האפסי שיש להסבר זה.
רכב המזדה שזוהה על פי מספר הרישוי הנ"ל, נצפה במערכת עין הנץ (ת/93 עמ' 34-35, 39 – 43) יומיים לאחר מכן, בתאריך 16.6.19 בשעות הלילה, כשהוא נוסע מלוד לחורה, כשהצילום הראשון מתועד במחלף שורק כביש 6 לדרום בשעה 23:00:18, והצילום האחרון מתועד במחלף לקיה בשעה 23:27:05. כשב"כ המאשימה הטיח בנאשם כי הוא נהג במזדה באותה נסיעה, השיב הנאשם: "אני לא יודע מי נסע במזדה, תבדוק, אתה, זה, אתה יכול לבדוק מי נסע במזדה, אני לא יכול לבדוק במצלמות מי נסע במזדה" (עמ' 644, ש' 29).
הבאת המזדה מקלקיליה ללוד, ואף נסיעתה יום לפני הרצח מלוד לחורה, אינם מהווים כשלעצמם ראיה נסיבתית נגד הנאשם, אולם כאשר אותה מזדה נצפית סמוך לפני שעת הרצח במצלמות "מערכת רואה" בחורה – מערכת מצלמות עירונית, שבה מצולמים הרכבים הנוסעים בכבישי חורה, כשהיא עוקבת אחרי הרכב שבו נסע המנוח למקום שבו נרצח, ובסמוך לאחר הרצח נמצאה שרופה בפאתי חורה, כפי שאפרט בפרקים הבאים, יש בכך כדי לקשור את הנאשם לרכב שעקב אחרי המנוח עובר לרציחתו, וללמד על תכנון מוקדם של הנאשם לבצע את הרצח. זאת בהינתן העובדה שהנאשם צולם כמה ימים קודם לכן כשהוא מביא את רכב המזדה מהשטחים, ואף יש לו מניע בשל סכסוך פתוח שקיים בינו ובין הנאשם.
חיזוק ראייתי נוסף שקושר את הנאשם לאירוע, ניתן למצוא בעובדה שהטלפון "הרשמי" של הנאשם שמסתיים בספרות 422 (כך עולה בין היתר מצילום המסך השלישי של ת/33, שבו שמו של הנאשם – מתורגם לעברית – מופיע כמי שהטלפון מס' 0502879422 רשום על שמו) מאוכן ככזה שנמצא באזור "יוספטל 23 לוד" החל מיום 16.6.19 בשעה 20:27, ועד ליום 17.6.19 בשעה 21:36, כפי שעולה מתעודה בדבר רשימה מוסדית של חברת פלאפון שסומנה ת/139א עמ' 19 – 24. כך גם הטלפון "הרשמי" של אברהים, שמסתיים בספרות 773, שאף הוא מאוכן ככזה שנמצא באותו זמן בלוד החל מיום 16.6.19 בשעה 22:29, ועד ליום 17.6.19 בשעה 21:28, כפי שעולה מתעודה בדבר רשימה מוסדית של חברת פלאפון שסומנה ת/139ד עמ' 10 – 12.
מדובר בפרק זמן שראשיתו סמוך לפני נסיעתה של המזדה מלוד לחורה בלילה שלפני הרצח, וסופו כשעה ועשר דקות לאחר השעה שבה בוצע הרצח. במילים אחרות, הטלפון של הנאשם היה בלוד גם בעת שאין חולק שהנאשם עצמו היה בחורה, ונראה כי בכך ביקש הנאשם ליצר מצג שווא כי היה בלוד בעת ביצוע הרצח ובשעות שקדמו לו, כדי להוות מעין אליבי כי לא ביצע את הרצח, ומדובר בהתנהגות עבריינית מובהקת, שיכולה להוות כשלעצמה ראייה נסיבתית נוספת שמצטרפת למארג הכולל של הראיות הנסיבתיות, שקושרות את הנאשם לביצוע הרצח.
הראיות הנסיבתיות לגבי יום הרצח
המעקב של הנאשם אחר הרכב שבו נסע המנוח
אותו רכב מזדה בצבע זהב שהובא ע"י הנאשם מקלקיליה ביום 14.6.19, ונצפה במערכת עין הנץ יום קודם למועד הרצח בשעות הלילה, כשהוא נוסע מלוד לחורה, נצפה ב"מערכת רואה" חורה ביום הרצח – 17.6.19, סמוך לפני הרצח שאירע בשעה 20:26:50, לאחר שהוסרה ממנו לוחית הזיהוי, כשהוא עוקב אחרי רכב פורד לבן שבו נסע המנוח מביתו ועד למכולת שבסמוך לה אירע הרצח, כשמסלול נסיעתו מתועד בסרטון ערוך שנמצא בתוך דיסק ת/96א, שכולל את הקטעים הרלוונטיים ממסלול הנסיעה שהורדו מתוך מצלמות רואה חורה, כפי שיפורט להן, כשציון הזמן הוא על פי מספר מונה.
יצוין כבר עתה כי אף שבשלב זה רכב המזדה היה ללא לוחית זיהוי, ניתן לקבוע כי מדובר באותו רכב שאותו הביא הנאשם מקלקיליה, אשר נצפה קודם לכן בנסיעות קודמות, כולל נסיעה מלוד לחורה ערב קודם לכן, כמפורט בפרק הקודם. זאת משלושה טעמים מצטברים:
הטעם האחד הוא עדותו של עד תביעה 8 מר אלענמי, כי הבחין ברכב מסוג מזדה 626 בצבע זהב, שנמלט מזירת הרצח מיד לאחר הירי לכיוון שכונה 15, כשברכב נמצאים הנהג ואדם נוסף שישב מאחורי הנהג. הזיהוי של הרכב, לא רק בדגם אלא גם בצבע זהב שאינו מאוד נפוץ, עולה בקנה אחד עם זהותו של הרכב שהובא מקלקיליה ע"י הנאשם, כאשר בנוסף לצבע, זוהתה גם דהייה של הצבע על גג הרכב ועל מכסה המנוע מצד שמאל, כפי שמפורט במזכר ת/49.
הטעם השני הוא הראיה שמוזכרת בעדותו של עד תביעה 5 – רפ"ק ולדי מלינצ'וק, אשר הגיע עם כוח משטרה נוסף לביתה של גולדה עשוויוי אמו של הנאשם ביום 17.6.19 בשעה 23:00, כשעתיים וחצי לאחר ביצוע הרצח. הוא לקח את מתקן ה-DVR שהיה בבית, וצילם לוחית זיהוי שמצא בסמוך לבית, כעשרה מטרים מול דלת הכניסה. אמנם מהצילום שביצע ולדי שסומן ת/31 לא ניתן לזהות את המספר, אולם בזכ"ד שכתב שסומן ת/30, מציין ולדי כי הלוחית הייתה מכוסה בבוץ, ולאחר שניקה את הבוץ הוא הבחין במספר 6903735, אותו מספר שהיה על לוחית הזיהוי של הרכב שזוהה בימים שקדמו למועד הרצח, ע"י מערכת עין הנץ. השוטר ולדי ציין עוד בזכ"ד כי בדיקה במסוף המשטרתי העלתה כי הרכב שייך לעד תביעה 7 – סופיאן חראזאללה, והוא תואם לסוג הרכב שהיה בזירת הירי בשכונה 8. אמנם בזכ"ד ת/31 נרשם כי האם מתגוררת בשכונה 3, אולם ולדי נחקר על כך בעדותו בפנינו, וציין כי רשם בטעות שהבית נמצא בשכונה 3, אך הכתובת הנכונה היא שכונה 6, בית 179, והוסיף כי הוא מכיר היטב את הגזרה משירותו בתחנת העיירות מזה 4 שנים.
והטעם השלישי הוא העובדה שרכב המזדה הועלה באש זמן קצר לאחר ביצוע הרצח, ונשרף כליל, בנסיבות שנראות כניסיון להשמיד ראיה שקשורה לרצח, מה שתומך אף הוא בכך שרכב המזדה שממנו ירד היורה, הוא רכב המזדה שהנאשם הביא מהשטחים.
בהקשר זה אזכיר שוב את דברי הנאשם למדובב בת/7 (עמ' 5 ש' 28 – 35) כי הוא הסתובב בכפר עם רכב בלי מספרים כשהוא עם מסכה והכל נקי מטביעות אצבעות, ודבריו כי הרכב נשרף.
אשר למסלול הנסיעה של רכב המזדה ושל הרכב בו נסע המנוח, בדקות הראשונות של הסרטון הפורד שבו נוסע המנוח נצפה נוסע אחרי המזדה עד לשעה 20:22, זמן מונה 4:50, שבו המזדה עוצר בצד, ממתין שהפורד יעבור אותו, ומתחיל לעקוב אחריו. להלן אסקור את מסלול הנסיעה של שני הרכבים בכמה נקודות, כפי שנצפו במצלמות השונות שבצד המסלול.
מונה 4:50 – המזדה עוברת את הכיכר בשכונה 1 ברהט, ועוצרת בשולי הכביש ליד החנויות שלאחר הכיכר.
מונה 5:00 – הפורד חולף על פני המקום שבו עצרה המזדה וממשיך בנסיעה, והמזדה יוצאת מהמקום שבו חנתה ומתחילה לעקוב אחרי הפורד.
מונה 5:24 – הפורד פונה ימינה בכיכר אלנור.
מונה 5:35 – המזדה פונה בעקבותיו.
מונה 5:46 – הפורד נוסע ברח' אלנור.
מונה 6:06 – המזדה נוסעת בעקבותיו.
מונה 6:14 – הפורד פונה שמאלה בכיכר שכונה 8.
מונה 6:23 – המזדה פונה באיטיות בעקבותיו.
מונה 7:00 –הפורד פונה שמאלה בכיכר ליד המכולת וחונה ליד המכולת.
מונה 7:25 – לאחר שהמזדה עושה סיבוב נוסף בכיכר (מפני שמכונית שחנתה ליד הפורד יצאה מהחניה), המזדה פונה שמאלה לכיוון המכולת, ומאטה בנסיעה כשהיא עוברת מאחורי הפורד, ויוצאת מהפריים של המצלמה לכיוון ימין.
מונה 7:29 – המנוח יוצא מהפורד ונכנס למכולת.
מונה 8:22 – המנוח יוצא מהחנות, והמזדה נכנסת חזרה לפריים מכיוון ימין ונעצרת מאחורי הפורד.
מונה 8:30 – יוצא אדם מהדלת האחורית שמאלית של המזדה, מבצע ירי על המנוח, וחוזר במהירות למזדה שנמלטת מהמקום בנסיעה מהירה, לאחר שהמנוח קורס על הכביש.
מונה 8:49 – המזדה נוסעת במהירות בכיכר שכונה 8 נגד כיוון התנועה.
מונה 9:14 – המזדה חולפת בנסיעה מהירה ונצפית במצלמה של עסק טורקיש.
מונה 9:26 – המזדה חולפת בנסעה מהירה בכיכר אולם הספורט, והסרטון מסתיים.
סיכומם של דברים, הרכב שהנאשם הכניס מהשטחים הובא לחורה בלילה שלפני הרצח כשהוא עם לוחית זיהוי; רכב זהה בתיאורו (צבע, דגם ופרט זיהוי ייחודי), אך בלי לוחית זיהוי נראה עוקב אחרי רכב המנוח סמוך לפני הרצח, ונראה נמלט מזירת הרצח מיד לאחריו, ולאחר מכן נמצא אותו רכב (בלי לוחית הזיהוי) כשהוא שרוף בפאתי חורה, ובהמשך נמצאת לוחית הזיהוי בסמוך לבית הנאשם. המסקנה הסבירה ביותר ממכלול הנסיבות הללו היא שהנאשם נסע ברכב המזדה באותו לילה ועקב אחר נסיעתו של המנוח, עד למקום שבו בוצע הרצח.
יצוין כי הדיסק ת/96א כולל גם סרטון נוסף קצר שמתעד את אירוע הרצח מזווית שונה, ובשני הסרטונים קשה מאוד לראות את פניו של היורה. בכל אופן, מסלול הנסיעה של הנאשם ברכב המזדה בעקבות המנוח ברכב הפורד, מלמד על מעקב מכוון של הנאשם אחר המנוח, במיוחד בהינתן הגעת הנאשם לאותו מקום שבו חנה המנוח בסמוך למכולת, וביתר שאת בהינתן העובדה שמאותו רכב יצא האדם שירה במנוח. לכן, גם אם לא ניתן לזהות בבירור את פניו של היורה, יש בכך כדי להוות ראיה נסיבתית משמעותית, שקושרת את הנאשם לביצוע הרצח.
שריפת רכב המזדה לאחר הרצח
הרצח בוצע בשעה 20:26:50, כעולה ממזכר ת/71 שנכתב ע"י רס"ר יצחק שרביט מימ"ר נגב, ובשעה 21:02 התקבל דיווח במוקד שירותי הכבאות בבאר שבע על שריפת רכב סמוך לכביש לכיוון יער יתיר לאחר תחנת הגז של חורה, כעולה מדו"ח אירוע של שירותי הכבאות ת/86. בדו"ח מז"פ ת/137 נכתב כי הזיהוי המדויק של מקום שריפת הרכב הוא בקואורדינטות 31.30732 – 34.96559, וכי הדיווח על השריפה התקבל זמן מה לאחר האירוע של חשד לרצח בחורה. בדו"ח טיפול בזירת עבירה ת/51 בעמ' 3 נכתב כי הרכב נשרף כליל והיה בלי לוחית רישוי. על פי נתוני מפות גוגל, המרחק בין מקום הרצח ובין נקודת השריפה הוא כ-5.5 ק"מ, וזמן הנסיעה בנסיעה זהירה בחושך הוא 4:56 דקות, כעולה מדו"ח פעולה ת/80 וממזכר ת/81 של השוטרים נווה אביסרור ומוהדי אלהוזייל, שמדדו את זמן הנסיעה בניידת בילוש.
בדו"ח הצפייה של מצלמת האבטחה בתחנת הדלק בלקיה ת/69 מיום 30.7.19, שנערך אף הוא ע"י רס"ר שרביט, ניתן למצוא את הנתונים הבאים שרלוונטיים לענייננו, כמפורט להלן:
בשעה 18:01:17 נראה רכב טויוטה בצבע בהיר, ככל הנראה אפור כסוף, חוצה את הפריים מימין לשמאל, ומספר לוחית הזיהוי שלה הוא 1510163, וכמה שניות לאחר מכן רכב הטויוטה עוצר בסמוך לרכב של מוניר (ראו ת/69 עמ' 6 ו-8). בהקשר זה יש לציין כי לאמרה השנייה שנגבתה מהנאשם ביום 3.7.19, אשר סומנה ת/15, צורף נספח של משטרת ישראל, שמפרט את כל הרכבים שהיו ברשותו של איימן, אביו של הנאשם, והרכב החמישי ברשימה הוא מסוג טויוטה קורולה, מספר רישוי 1510163, שנמצא עדיין ברשות האב מיום 8.11.17.
בשעה 18:05:31 נראים מוניר, יונס והנאשם יושבים על ספסל עם שולחן, וכעבור שניות אחדות מצטרף אליהם גבר נוסף.
בשעה 18:26:27 הארבעה נראים עדיין ביחד, יושבים על ספסל בתחנה.
בשעה 18:46:23 הנאשם ואברהים קמים ביחד ומתרחקים מהמצלמה עד שכעבור שניות אחדות הם יוצאים מהפריים.
בשעה 18:46:50 רכב טויוטה הנ"ל נראה נוסע לכיוון היציאה מהתחנה, כשהנאשם נוהג ברכב ואברהים יושב במושב שליד הנהג (ת/69 עמ' 7).
בשעה 19:16:32 נראה רכב מסוג ג'יפ של חברת ב.מ.וו בצבע בהיר עם לוחית זיהוי מס' 9430771 כשהוא נכנס לפריים, עוצר לשניות אחדות, וממשיך בנסיעה עד שהוא יוצא מהפריים, ואין חולק כי מדובר ברכב של מוניר שאף אישר זאת בעדותו בפנינו (עמ' 289, ש' 25 – 30).
זמני היציאה מתחנת הדלק בלקיה של הטויוטה שבה נסע הנאשם ושל ה-6X שבו נסע מוניר, משתלבים היטב בלוחות הזמנים של הנאשם ושל מוניר במועד ביצוע הרצח, כפי שהם עולים מהסרטון הערוך ת/96א ואיכוני איתוראן ת/77. כאמור, הנאשם יצא מתחנת הדלק בלקיה ברכב הטויוטה בשעה 18:47, כאשר מאותו זמן ועד לשעת ביצוע הרצח היה לו די זמן להחזיר את הטויוטה לבית של משפחתו בחורה, לקחת את רכב המזדה שהביא מקלקיליה, שאותו הביא בלילה הקודם מלוד לחורה, כנראה בסמוך לביתו בחורה, בהינתן העובדה שלוחית הזיהוי שלו שנמצאה ליד הבית, לחפש את המנוח ולעקוב אחריו, מעקב שמתועד בסרטון הערוך שפורט לעיל, החל משעה 20:22 שבה רכב המזדה החל לעקוב אחר רכבו של המנוח. באשר למוניר, הוא יצא כאמור מהתחנה בלקיה בשעה 19:16, וכפי שעולה מת/77, הוא הגיע בשעה 19:28 לנקודה בה חיכה כשעה שלמה, הסמוכה ממש למקום שבו רכב המזדה ששימש לביצוע הרצח הועלה באש כשעה לאחר מכן.
הנתונים של איתוראן ביחס לרכב הב.מ.וו-X6 של מוניר מפורטים בתעודה בדבר רשומה מוסדית של איתוראן מיום 28.7.19 אשר סומנה ת/77, וניתוח של הנתונים הללו מפורט במזכר ת/68, שבו החוקר רס"ר שרביט משרטט את מסלול הנסיעה של הרכב של מוניר, בהתאם לנתונים שהתקבלו מחברת איתוראן. בסעיף 13 למזכר האמור יש התייחסות למיקומו של הרכב של מוניר לפני ואחרי ביצוע הרצח, וכך נכתב בסעיף האמור: "בשעה 19:28 נראה כי הרכב ממשיך בנסיעה על כביש 316 כאשר הוא נמצא באזור נ"צ 31.306195, 34.965096 לערך מהשעה 19:34 עד השעה 20:33 לערך". בנוסף לכך נכתבה בסעיף האמור ההערה הבאה בהדגשה: "יש לציין שעל פי דו"ח חוות דעת מז"פ בתיק החקירה הנ"ל נמצא כי מקום שריפת הרכב ששימש לביצוע הרצח נמצא שרוף באזור הנ"ל… וזאת בסמוך מאוד לנ"צ שבו נמצא הרכב (רכב הב.מ.וו של מוניר –א.מ) נשוא הצו ובסמיכות זמנים לביצוע הרצח (השעה 20:28)."
כאמור לעיל, עדי הראיה לרצח, עדת תביעה 6 גב' עציבי ועד תביעה 8 מר אלענמי, העידו שניהם כי הרוצח עזב את זירת האירוע בנסיעה מהירה מיד לאחר שביצע את הירי במנוח, וכך עולה גם מהסרטון ת/96א. מאחר שהרצח בוצע בשעה 20:27 בקירוב, היה באפשרותו של הרוצח להגיע לנקודה שבה נמצא הרכב שרוף, כעבור כ-5 דקות נסיעה, כעולה מבדיקת זמן הנסיעה בין שתי הנקודות, דהיינו בשעה 20:32, כאשר הרכב של מוניר עודנו באותה נקודה.
מוניר עומת בעדותו בפנינו עם המענה שמסר בכתב האישום שהוגש בתיק המקביל נגדו ונגד שני המעורבים הנוספים בפרשה – יונס ואברהים, ואישר בעדותו כי אמנם היה מסטול באותו זמן, אך ראה רכב שרוף במקום שאליו הגיע בפאתי חורה, לשם הגיע ביחד עם יונס מתחנת הדלק בלקיה, לאחר שהנאשם ואברהים עזבו את תחנת הדלק, אך הדגיש כי לא ראה להבות וכי הוא ויונס לא הציתו את הרכב (עמ' 313 – 315).
מהראיות עולה אם כן, כי הנאשם ושלושת חבריו שנצפו תחילה נפגשים ומשוחחים בתחנת הדלק בלקיה התפצלו בשלב מסוים, כאשר לאחר מכן מוניר ויונס יצאו משם ברכבו של מוניר לנקודה מסוימת בפאתי חורה שבה המתינו כשעה, ובהמשך הנאשם ואברהים הגיעו לאותו מקום ברכב המזדה, ולאחר מכן ארבעתם נסעו ברכב של מוניר לכיוון לוד, ורכב המזדה נמצא שרוף במקום. מכאן שגם אם לא ברור מי מהם הצית בפועל את הרכב, הרי מדובר במבצעים בצוותא.
הנאשם עצמו מסר בעדותו, כי מתחנת הדלק בלקיה, שבה לטענתו נפגש עם חבריו במסגרת הקשר לגניבת סמים – מפגש שמתועד גם במצלמות האבטחה של התחנה – נסע במישרין לחורה ברכב הטויוטה שלו, לאחר שהמתין לסעיד והבין שסעיד לא יגיע ו"עשה עלינו קומבינה" כלשונו (עמ' 570, ש' 5). לדבריו, לאחר מכן החנה את רכב הטויוטה שלו ליד הבית שלו בחורה, ומשם הלך לכביש הראשי שנמצא 2 דקות הליכה מביתו, ושם הוא עלה לרכב של מוניר שהמתין לו בכביש המהיר (עמ' 608, ש' 4), ושם הם המתינו ברכב "כמעט 10 דקות ככה חיכינו שהוא (סעיד –א.מ) יתקשר, הוא לא התקשר, נסענו" כלשונו (עמ' 611, ש' 1).
כשעומת עם הנתונים של האיתוראן ברכב של מוניר, והאיכונים של הטלפונים, שעולה מהם שמוניר הגיע למקום לפני 19:30, ועזב את המקום כעבור יותר משעה, בשעה 20:38, השיב הנאשם כי הם המתינו שם לא יותר מחצי שעה עד שנסעו, והוסיף ביחס למוניר: "אולי הוא בא לפה לא יודע לדבר כמו שצריך מוניר" (עמ' 612, ש' 9). אולם תשובתו של הנאשם אינה ממין העניין, מפני שהקושי בגרסתו של הנאשם אינו נובע מדברים שמוניר אמר בעדותו בפנינו, אלא מהנתונים של מערכת האיתוראן ברכב של מוניר. מדובר בראיה אובייקטיבית של תיעוד המציאות באשר למיקום הרכב של מוניר בכל רגע נתון, שכאמור לעיל עולה ממנה כי הרכב של מוניר שהה למעלה משעה בקרבת המקום שבו הועלה רכב המזדה באש לאחר הרצח, שנמצא בפאתי חורה ולא ליד ביתו של הנאשם כפי שטען הנאשם. המדובר בעניין מהותי, בשקר ברור של הנאשם שכן גרסתו שמוניר אסף אותו ליד ביתו עומדת בסתירה חזיתית לראייה ברורה, שהנאשם לא הצליח כלל להפריכה. וכאמור, רכבו של מוניר שהה באותו מקום גם באותו זמן שבו הנאשם היה יכול להגיע בנסיעה מהזירה של ביצוע הרצח, אל המקום של שריפת המזדה.
האיכונים על מיקומו של הנאשם לאחר שריפת המזדה
במזכר ת/68, אשר בו ניתוח הנתונים של איתוראן ביחס לרכב ה-X6 של מוניר, ואשר נזכר בפרק הקודם, יש גם פירוט וסימון על מפה של מסלול נסיעתו של מוניר ברכב ה-X6 שלו, שבו נסע גם הנאשם באותו זמן. ניתוח הנתונים בפרק הקודם מסתיים בסעיף 13 של המזכר, ממנו עולה כי ביום הרצח הרכב של מוניר היה בפאתי חורה בסמוך למקום שבו הועלה באש רכב המזדה ששימש את הנאשם לביצוע הרצח, עד שעה 20:33, ומכאן כפי שציינתי, שהייתה לנאשם שהות להגיע למקום זה מזירת הרצח, שבוצע כזכור בשעה 20:26:50, להצית את רכב המילוט, ולעלות לרכב של מוניר ולהתרחק מהאזור.
ואכן, החל מסעיף 14 למזכר יש פירוט של מסלול הנסיעה של רכב ה-X6 של מוניר משעת יציאתו מפאתי חורה ועד הגעתו ללוד, ובשל חשיבות הדברים, אביא את הסעיפים הבאים במזכר כלשונם:
"14. בסביבות השעה 20:32 נראה כי הרכב מתחיל בתנועה מכביש 316 לכיוון כביש 316 (חורה) משם לכביש 31, משם לכביש 31/60, משם לכביש 31 מחלף להבים, כביש 40 לכיוון צפון ובשעה 20:54 עולה לכביש 6 צפונה עד השעה 21:15.
15. בשעה 21:15 לערך יורד הרכב מכביש 6 לכביש 44 צפון ומבצע נסיעה על כביש זה עד השעה 21:20 לערך.
16. בשעה 21:21 לערך נראה כי הרכב מבצע פניה לרח' החשמל, ממשיך בנסיעה לרח' הצנחנים, ממשיך בנסיעה לרח' פינקס ובשעה 21:23 מגיע לרח' התקווה 4, לוד שם הוא שוהה עד השעה 17:57 בתאריך 18.6.19 (יום למחרת הרצח)".
יצוין כי המקום שאליו הגיע הרכב ובו חנה עד למחרת, הוא אותו מקום שממנו יצא הרכב מלוד דרומה ביום הרצח – 17.6.19, בשעה 15:03, כעולה מסעיף 8 למזכר. בסעיף האחרון במזכר רס"ר שרביט מביא נתונים נוספים של חומרי חקירה חשובים, מעבר לנתוני האיתוראן. הנתונים הנוספים כוללים סרטון מתוך מצלמות האבטחה של תחנת הדלק "פז" ברח' יוספטל בלוד מתאריך 17.6.19, שבו הנאשם וחברו אברהים נצפים במצלמות בשעה 21:30 בערך.
מדובר בתחנת הדלק שהנאשם העלה כבר בחקירתו הראשונה במשטרה ת/13 טענת אליבי שקשורה לתחנת הדלק, בכך שטען כי הימצאותו בה בליל הרצח מוכיחה כי הוא אינו הרוצח. מהנתונים שפורטו לעיל, עולה כי הנאשם הגיע לתחנה בשעה 21:30, כשעה ויותר לאחר שעת ביצוע הרצח, ומדובר במקום שניתן להגיע אליו מאזור חורה, בנסיעה של פחות משעה, כפי שעולה מנתוני איתוראן. על כן יש בכך כדי להפריך את טענת האליבי שהעלה הנאשם.
הנאשם הבין שהאליבי שלו בעייתי עוד במהלך חקירתו, כאשר נערכה פעולת הדיבוב של המדובב הראשון, ולכן חזר מהחקירה לתא המעצר כשהוא בוכה וסיפר למדובב שלא נראה במצלמות של התחנה בלוד בעת ביצוע הרצח, כעולה מתחילת הודעתו השנייה של המדובב נ/2. הנאשם גם תיעד את עצמו בתמונת סלפי בתחנה שצילם בטלפון הנייד שלו, שהיה כאמור בלוד ביום הרצח, כדי ליצור מצג כאילו גם הוא היה באותו זמן בלוד במקום שבו היה הטלפון שלו, בניסיון להרחיק את עצמו ממקום ביצוע הרצח בחורה, וגם בכך כשל הנאשם. זאת, מפני שבתמונת הסלפי שהוגשה וסומנה ת/59 נכתב כי צולמה ביום הרצח בשעה 21:34, היינו שעה ויותר לאחר זמן ביצוע הרצח בשעה 20:26:50, פרק זמן שדי היה בו כדי להגיע מחורה ללוד.
הנתונים של איתוראן נתמכים ומוצלבים עם איכוני מכשיר הטלפון שמספרו0502044287 אשר רשום על שם עבדל רחמן– אחיו הצעיר של הנאשם, כמפורט בפלט התקשורת לטלפון האמור שסומן ת/139ב, אשר עולה ממנו בעמ' 23 כי ביום הרצח בשעה 20:32 הטלפון היה ליד כביש מס' 31 מול חורה, ואילו בשעה 21:01 הטלפון היה מזרחית למושב שדה משה בחבל לכיש שסמוך לקריית גת, משמע כי הרכב היה בתנועה צפונה. מיד לאחר מכן הוא מאוכן בתחנת ממסר גלאון, והאיכון האחרון שמוזכר במסמך בעמ' 24 הוא משעה 21:02, אשר בה הטלפון מאוכן במושב נחלה באזור החממות יואב. האיכונים הללו מקבילים לנתונים של איתוראן ביחס לרכב של מוניר שבו נסע גם הנאשם, כאשר במפה מס' 14 בנספחים למסמך ת/68, משורטט מסלול הנסיעה של הרכב מחורה צפונה, והמסלול שעל כביש 6 אכן עובר ממזרח לקריית גת, בסמוך ל-3 נקודות הממסר האחרונות שמוזכרות בפלט התקשורת האמור.
כך עולה גם ממזכר ת/70, אשר בו השוואת איכונים בין מכשיר הטלפון האמור, ובין נתוני איתוראן. הצלבת הנתונים נעשתה ע"י רס"ר שרביט, והיא מתייחסת ליום הרצח – 17.6.19 בשעה 21:02, אשר בה נכתב, כי באותה שעה שבה הרכב מאוכן בסמוך למושב נחלה על פי נתוני איתוראן, מיקומו של הרכב על פי בדיקה שנעשתה במערכות המשטרתיות הוא על כביש 6, במרחק אווירי של 876.47 מטרים מהישוב נחלה. מהאמור עולה, כי מי שהחזיק בטלפון שמסתיים בספרות 287 נסע ברכבו של מוניר, מהשלב בו הרכב החל בנסיעה בסמוך לאחר הרצח מנקודת המפגש שליד חורה לכיוון לוד.
זאת ועוד, הנתונים הללו שמוצלבים משני מקורות שונים של איכוני הטלפון 287 כעולה מת/139ב, ביחד עם איכוני הרכב של מוניר כעולה מת/68 ומת/70, מוכיחים כי עדת תביעה 13 – גב' עתדל אשתו של אברהים, לא אמרה אמת בעדותה בפנינו. זאת, מפני שעתדל שולחת מסרון לטלפון מס' 287 בשעה 20:32, שבו היא כותבת את הדברים הבאים: "איפה אברהים תגיד לו שעתדאל רוצה אותך". השאלה מנוסחת בגוף שלישי נסתר, כפי שמתועד בצילום הרביעי של צילומי המסך, שהוגשו במסגרת מוצג ת/33, ולכן היא הופנתה ככל הנראה לנאשם, שהטלפון האמור רשום ע"ש אחיו הצעיר. בכל אופן, טענתה של עתדל כי אברהים היה באותו זמן בלוד ושיחק עם הילדים ועם עבדל רחמן היא ללא ספק טענה שקרית, שכן כיום גם הנאשם ושותפיו לא חולקים על כך שהיו בחורה באותו יום, ואף צולמו בתחנת הדלק שסמוכה לחורה, ובזמן כתיבת המסרון שלה הטלפון מאוכן ליד כביש מס' 31 מול חורה.
הנאשם, שכיום אין חולק שהיה ברכב עם מוניר בדרכם מחורה חזרה ללוד, לא מסביר למה הטלפון של אחיו הקטן נמצא איתו, ואף אין הסבר להודעות שנשלחו לטלפון ולכך שאשתו של אברהים חיפשה אותו במספר הזה, כאשר אף לשיטת הנאשם הוא זה שנמצא סביב הזמן הזה עם אברהים, ולא אחיו הקטן. על כן סביר להניח שמדובר בטלפון "מבצעי", שנועד לשמש את הנאשם ואת חבריו במועד ביצוע הרצח, והובא מתוך ידיעה שניתן לאכן טלפונים, ולכן הטלפון "הרשמי" של הנאשם, וגם זה של אברהים, נותרו בלוד כמעין אליבי. יתירה מכך, הנתונים הללו מלמדים גם שהנאשם שיקר כאשר הכחיש בעדותו בפנינו כי הטלפון "המבצעי" היה אצלו בליל הרצח, והכחיש גם כי עתדל פנתה אליו כדי שיאמר לאיברהים שהיה עימו שהיא מחפשת אותו.
מצרף הראיות הנסיבתיות האמורות, מלמד על כך שהנאשם ושותפיו אברהים, מוניר ויונס נפגשו בתחנת הדלק שבפאתי חורה, ושם התפצלו, כאשר מוניר ויונס נותרו להמתין בתחנה, בעוד הנאשם ואברהים נסעו לחורה, שם עלו על רכב המזדה, אשר עקב אחרי המנוח ואשר ממנו ירד היורה שירה במנוח, כאשר רכב המזדה נמלט מהמקום לאחר הירי והגיע לאותה נקודה בה ארעה שריפת המזדה – נקודה הסמוכה למקום בו מוניר המתין ברכב הBMW , ומשם נסעה החבורה כולה ברכב של מוניר ללוד. מדובר במכלול ראיות נסיבתיות כבד משקל כנגד הנאשם ושותפיו, המתייחס למעורבותו של הנאשם לא רק בביצוע הרצח, באמצעות רכב שהובא במיוחד לשם כך מהשטחים ואשר סימני הזיהוי שלו הוסרו, אלא גם בהצתת רכב המזדה ששימש לביצוע הרצח מתוך כוונה להעלים את הראיות שיכולות לקשור אותו ואת חבריו לרצח, ותוך המתנה של חלק מהשותפים ברכב שנועד למלט את החבורה מהמקום.
החיזוקים הראייתיים לאחר יום ביצוע הרצח
התנהגות מפלילה של הנאשם
ההלכה היא כי "התנהגות שאינה מתיישבת עם התנהלותו של אדם שהוא חף מפשע, היא התנהגות מפלילה, אשר מהווה אף היא חיזוק לראיות התביעה" (ע"פ 1119/11 אבו סרחאן נ' מדינת ישראל (5.5.2015) פס' 68).
בהמשך אותה פסקה, מובאות כמה דוגמאות להתנהגות מפלילה: "בריחה והימנעות מהתייצבות ביודעין שהמשטרה דורשת התייצבותו של פלוני, מטילות על אותו אדם חשד כבד. זו התנהגות מפלילה, אשר, אם לא נמצא לה הסבר מניח את הדעת, יכולה לשמש אפילו ראיה נסיבתית בצד ראיות אחרות לביסוס ההרשעה"; ודוגמא נוספת: "הכחשה גורפת של הנאשמים, במהלך חקירתם במשטרה, הכחשה שנועדה להרחיקם ממעורבות במעשים המפורטים בכתב האישום, היא בגדר התנהגות מפלילה, המחזקת את ראיות התביעה, ככל שלא סופק לה הסבר סביר".
נראה כי בעניינו של הנאשם ניתן למצוא כמה ביטויים להתנהגות מפלילה בימים שלאחר הרצח, שאינם מתיישבים עם התנהגות אופיינית של אדם חף מפשע. הביטוי הראשון לכך הוא נסיעתם הבהולה של הנאשם ואביו לשטחים עוד באותו לילה, שעות אחדות לאחר הרצח. המדובב סיפר בהקשר זה בהודעתו השנייה במשטרה שהנאשם אמר לו "שהמשטרה יודעים הכל כי לא סתם הם ברחו לשטחים אחרי הרצח" (נ/2 ש' 19 – 20). ההימלטות הזאת זמן קצר לאחר הרצח, אל מחוץ לגבולה הריבוני של המדינה והרחק מהישג ידה של המשטרה, היא התנהגות פלילית מובהקת, שיכולה להיות מוסברת במעורבותו של הנאשם באירוע הרצח.
ביטוי בולט נוסף לכך הוא הימנעותו של הנאשם להתייצב לחקירה במשטרה אף שידע שהמשטרה מחפשת אותו. ימים אחדים לאחר הרצח, ביום 25.6.19 בסביבות השעה 15:30 ראשי הצח"מ סבן וזיתון הגיעו לביתה של גולדה – אמו של הנאשם בחורה, כעולה ממזכר מיום 26.6.19 שנכתב ע"י סבן, ומתעד את הביקור וסומן ת/39. במזכר נכתב כי האם גולדה מסרה להם שכל הגברים במשפחה נמצאים בטיול שאליו יצאו עוד לפני הרצח, אך טענה כי אינה יודעת עם איזה טלפונים הם נמצאים ועם איזה רכבים יצאו לטיול. כשנשאלה היכן הנאשם, השיבה שגם הוא בטיול, וכי הוא פצוע ברגל, "קיבל מכה והלך לנוח בטיול" כלשון המזכר. כשנשאלה על מספר הטלפון של הנאשם השיבה כי אינה יודעת, והוסיפה כי כבר מזמן אינה נמצאת איתו בקשר.
מתברר שגולדה שיקרה כשאמרה שאינה יודעת את מספר הטלפון של הנאשם, מפני שמיד לאחר הביקור, היא התקשרה לנאשם והשיחה שנמשכה כשבע דקות הוקלטה בהאזנת סתר, ותמליל שלה מתורגם לעברית הוגש וסומן ת/133כא. מהתמליל עולה כי גולדה אמרה לנאשם שחוקרי המשטרה מחפשים אותו ומבקשים לשאול אותו כמה שאלות, והיא אמרה להם שיבואו עם הזמנה לחקירה ועם צו חיפוש ואז היא תסכים לדבר איתם. מכאן כי כשבוע לאחר הרצח, הנאשם ידע היטב שהמשטרה מחפשת אותו, ולא עשה מאומה כדי להגיע למשטרה. נהפוך הוא, הנאשם סיפר בעדותו כי לאחר הרצח נסע עם אביו ליריחו לכמה ימים, ולאחר מכן הם חזרו ללוד כדי לסעוד קרוב משפחה שהיה מאושפז באסף הרופא, אבל בלילות הם היו נוסעים לישון בקלקיליה, ושם הם נעצרו ביום 2.7.19 לפנות בוקר. מכאן שלשיטת הנאשם עצמו הוא היה בישראל במהלך היום – באסף הרופא, ולא הייתה לו כל מניעה להתייצב לחקירה.
הנאשם נשאל באמרתו הראשונה ת/13, שנגבתה ממנו שעות אחדות לאחר שנעצר, מדוע ישנו בלילה בקלקיליה ולא בלוד אם אכן סעדו ביום קרוב משפחה שמאושפז באסף הרופא, ותלה זאת בסכסוך שהיה לאב לפני 10 שנים בלוד (ש' 38), ללא כל הסבר מדוע דווקא בחלוף 10 שנים מאותו סכסוך הוא נעדר מביתו. ואם בכך לא די, הרי אביו איימן שגם נשאל על כך בעדותו בפנינו, לא הזכיר כל סכסוך בלוד והשיב תשובה שונה לחלוטין כי הבית שהיה לו בלוד נהרס והבית שבו התגורר הנאשם בלוד, היה צר מלהכיל את משפחתו של האב שכוללת שתי נשים וילדים קטנים. כשב"כ המאשימה הטיח באב כי היה עם הנאשם בקלקיליה בכדי לברוח מהמשטרה, השיב האב: "תשמע, מהמשטרה אף אחד לא יכול לברוח" (עמ' 482, ש' 19 ועמ' 483, ש' 11).
הסברו של האב לשהותו בקלקיליה בלילות מעורר תמיהה, מפני שאם אכן מטרתו הייתה לסעוד את קרוב משפחתו מרואן שהיה מאושפז באסף הרופא, מדוע באו עמו גם שתי נשותיו וילדיו הקטנים. ואפילו אם נקבל את ההסבר של האב, לא ברור מדוע הנאשם שהייתה לו דירה שבה התגורר בלוד, נסע אף הוא לישון בלילות בקלקיליה, כאשר מרואן שהיה חברו הטוב, כפי שציין השותף מוניר בתחילת עדותו בפנינו, מאושפז באסף הרופא, וכאשר אימו של הנאשם לא הייתה בקלקיליה ונותרה בחורה. ההסבר שנתן לכך הנאשם באמרה הראשונה בדבר סכסוך כביכול שהיה להם בלוד לפני 10 שנים, תמוה אף הוא, מפני שהסכסוך האמור לא מנע מהנאשם להתגורר בלוד זמן רב כפי שמסרה האם בעדותה בפנינו, והאם אף ציינה כי הנאשם מתגורר בלוד אצל אביו (עמ' 466, ש' 9 – 14), והדברים שאמרה אינם מתיישבים עם טענתו של האב כי הבית שהיה לו בלוד נהרס.
לא למותר לציין בהקשר זה כי מרואן הוא אחיו של מוניר, והוא ציין בעדותו בפנינו כי אמנם הנאשם היה חבר קרוב של מרואן, אך הקשר המשפחתי ביניהם הוא קשר רחוק: "אבא שלי ואבא שלו (של הנאשם – א.מ.) בני דודים רחוקים" כלשונו (עמ' 281, ש' 2), ולא נראה כי מדובר בקרבת משפחה כזאת, שיכולה להצדיק את עקירתו של האב, על נשותיו וטפיו, ממקום מגוריהם לעיר קלקיליה, לפרק זמן לא מבוטל, כדי לסעוד בן משפחה רחוק בימיו האחרונים.
נשוב ונזכיר כי בכל אותה תקופה ידע הנאשם שהוא מבוקש לחקירה במשטרה, ואם אכן היה חף מפשע, ואם אפילו משפחת המנוח ידעה שאינו מעורב ברצח כטענתו, מדוע לא התייצב במשטרה כדי למסור את גרסתו ולהוכיח את חפותו. לכן הרושם המתקבל מכל האמור לעיל הוא שמסעותיו של הנאשם לאחר הרצח, תחילה ביריחו ולאחר מכן בקלקיליה, נועדו להימלט מהמשטרה, ולא בכדי בחר הנאשם להיות דווקא בשטחי הרשות הפלסטינית, מתוך הנחה מוטעית שהמשטרה לא תוכל לעצור אותו שם, הנחה שהופרכה עם מעצרו.
בכל אופן, הימנעות מלהתייצב לחקירה במשטרה של אדם שהוא יודע כי הוא דרוש לחקירה, ויתירה מכך יציאה משטחה הריבוני של המדינה לערים שנמצאות מבחינה פורמלית בשליטה מלאה, ביטחונית ואזרחית, של הרשות הפלסטינית, בהיותן שטחי A, "מטילות על אותו אדם חשד כבד. זו התנהגות מפלילה, אשר, אם לא נמצא לה הסבר מניח את הדעת, יכולה לשמש אפילו ראיה נסיבתית בצד ראיות אחרות לביסוס ההרשעה" כלשונו של בית המשפט העליון בעניין אבו סרחאן שנזכר לעיל. הנאשם לא נתן הסבר כלל מדוע לא התייצב במשטרה למרות שידע שהוא דרוש לחקירה, וגם לא נתן הסבר מניח את הדעת להחלטתו לצאת יום לאחר הרצח ליריחו ולאחר מכן לקלקיליה.
ביטוי נוסף להתנהגות מפלילה מצד הנאשם ניתן למצוא בניסיונותיו להרחיק את עצמו מהחשדות שהיו נגדו, גם במחיר שקרים בחקירותיו במשטרה, שקרים בהם הודה בפה מלא בעדותו בפנינו. כך אישר הנאשם כי שיקר במשטרה כשאמר שלא היה בחורה שלושה – ארבעה חודשים, וכשנשאל מדוע שיקר השיב כי פחד כשאמרו לו שהוא חשוד ברצח, ולכן ביקש להרחיק את עצמו מחורה (עמ' 665, ש' 2 – 12). הנאשם אישר עוד בעדותו בפנינו כי שיקר כשאמר בחקירה הראשונה שלו במשטרה שהיה בכל היום של הרצח בלוד, ושהוא אינו מכיר את המנוח, וגם את זאת עשה כדי להרחיק את עצמו מן העבירה.
זאת ועוד, בניסיונו להרחיק את עצמו מן העבירה, טען הנאשם טענת אליבי, כי בעת ביצוע הרצח היה במקום אחר – בתחנת הדלק בלוד, והוא אף דאג להצטייד בטלפון הנייד שלו, אותו השאיר בלוד בזמן נסיעתו לחורה, ולצלם תמונת סלפי בתחנת הדלק. אולם טענה זו הופרכה לחלוטין משהתברר מעבר לכל ספק כי התיעוד על היותו של הנאשם בתחנת הדלק בלוד הוא משעה 21:30 – דהיינו שעה ויותר לאחר ביצוע הרצח – פרק זמן שדי היה בו כדי לאפשר לנאשם להגיע מזירת הרצח בחורה עד לתחנת הדלק בלוד, כפי שעולה ממצלמות האבטחה של התחנה, ומהאיכונים של חברת איתוראן לרכב שבו נסע הנאשם סמוך לאחר הרצח, כפי שפורט בהרחבה לעיל.
למעלה מן הצורך יצוין, כי ניסיון נוסף ליצירת אליבי לנאשם ניתן למצוא בשיחה הטלפונית שנערכה בין הנאשם ובין אמו כמה ימים לאחר הרצח, לאחר הביקור של סבן וזיתון בביתה של האם, אשר בה לאחר שהאם סיפרה לנאשם שהיא אמרה לשוטרים שהוא נפצע ברגלו, היא אומרת לו שיחבוש את הרגל ויצלע עליה, ושאחותו אמרה ש"שם" (ביריחו) "יש רופא שמסדר היום והשעה והתאריך היית שם ועשית אותה וגבס גם הבנת?", וכן אומרת לו ש"הניירות שלהם הולכות אצל אלה… הולכות רשמי" (ת/133כא, עמ' 4). משתמע מהקשר הדברים כי האם מציעה לנאשם ללכת לאותו רופא ולהוציא אישור מתאים כי היה פצוע בעת ביצוע הרצח.
בנוסף לכל האמור לעיל, יש לציין כי מהנאשם נגבו במשטרה 14 אמרות, וברובן הגדול שמר על זכות השתיקה, וגם התנהגות כזו אינה מאפיינת התנהגות של אדם חף מפשע, שניתן להניח שהיה מנצל כל הזדמנות כדי למסור את גרסתו ולהוכיח את חפותו.
לכן אני סבור כי התנהלותו של הנאשם לאחר הרצח, הן בנסיעתו ליריחו שעות אחדות לאחר הרצח, ושהותו שם ולאחר מכן בקלקיליה במשך כשבועיים עד למעצרו, והן השקרים שמסר כדי להרחיק את עצמו מן העבירה בחקירותיו במשטרה, כמו גם ניסיונו הכושל לטעון טענת אליבי על מקום היותו בעת ביצוע הרצח, יש בכל אלה כדי להוות התנהגות מפלילה מובהקת, שמהווה ראיה נסיבתית משמעותית שתומכת בהרשעתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו.
שקרי הנאשם
ההלכה בעניין המשקל הראייתי של שקרי נאשם, נוסחה בע"פ 5705/20 כהאי לישנא:
בפסיקה נקבעו מספר תנאים מצטברים, אשר בהתקיימם, שקרי נאשם עשויים לשמש סיוע לראיות התביעה: על השקרים להתייחס לעניין מהותי, ולא לעניין שולי; על השקרים להיות ברורים וחד-משמעיים; על השקרים להיות מוכחים באמצעות עדויות עצמאיות ולא מתוך העדות הטעונה סיוע; השקרים קשורים לעבירה שעליה נסוב המשפט; השקרים נאמרו בכוונה לסלף את האמת (ע"פ 5705/20 פלוני נ' מדינת ישראל (25.8.2021) פס' 24 ובהפניות שם).
בענייננו, הנאשם מסר גרסאות שקריות רבות, הן באמרותיו במשטרה והן בעדותו בפנינו כאשר ניסה ללא הצלחה ליישב בין הגרסאות השונות שמסר. בהשלמת הטיעונים בכתב של ב"כ המאשימה יש התייחסות נרחבת לשקרי הנאשם, הן השקרים ששיקר בחקירותיו במשטרה (עמ' 11 – 12), והן השקרים ששיקר בעדותו בפנינו, ראו על כך בטבלה המפורטת בעמ' 19 – 26 שם. כאמור לעיל, הנאשם הודה בפה מלא בעדותו בפנינו כי שיקר במשטרה כשאמר שלא היה בחורה שלושה – ארבעה חודשים, וכן שיקר כשאמר בחקירה הראשונה שלו במשטרה שהיה בכל היום של הרצח בלוד, ושהוא אינו מכיר את המנוח, ואת כל זאת עשה כדי להרחיק את עצמו מן העבירה.
הנאשם שיקר בפרטים רבים גם בדברים שאמר בעדותו בפנינו. כפי שצוין לעיל, הנאשם שיקר כאשר הכחיש בעדותו כי הטלפון 287 היה אצלו בליל הרצח. זאת מפני שנתוני האיכון של הטלפון מלמדים שסמוך לאחר הרצח הטלפון האמור היה בסמוך לרכב של מוניר, שהיה באותו זמן בפאתי חורה, בסמוך למקום שבו הועלה באש רכב המזדה ששימש את הרוצח בביצוע הרצח, ולאחר מכן נע לכיוון לוד במסלול נסיעת רכבו של מוניר, כאשר כיום אין חולק כי הנאשם נסע באותו זמן עם מוניר ושותפיו הנוספים מחורה ללוד.
הנאשם שיקר גם כאשר טען כי מוניר המתין לו בכביש הראשי במרחק של 2 דקות הליכה מביתו בחורה, מפני שמנתוני איתוראן של הרכב של מוניר עולה כי הרכב היה באותו זמן בפאתי חורה בסמוך למקום שבו הועלה באש רכב המזדה, ולא ליד ביתו של הנאשם בחורה, וכך עולה גם מהמענה שמסר מוניר לכתב האישום שהוגש נגדו, ביחד עם אברהים ויונס, בתיק המקביל של שותפיו של הנאשם.
הנאשם שיקר גם כאשר העלה טענת אליבי כוזבת כי היה בתחנת הדלק "פז" בלוד בעת הרצח, כאשר מנתוני איתוראן, וממצלמות האבטחה של תחנת הדלק עולה כי הנאשם נצפה בתחנה בשעה 21:30, כשעה ויותר לאחר ביצוע הרצח, פרק זמן שדי בו כדי להגיע בנסיעה ממקום הרצח בחורה לתחנת הדלק בלוד.
המדובר בשקרים אשר מתקיימים בהם כל התנאים שנדרשים בפסיקה כדי שיחשבו שקר מהותי, אשר יכול להוות חיזוק ראייתי ואף סיוע להוכחת אשמתו של הנאשם. זאת מפני שהם מתייחסים לעניינים מהותיים בכתב האישום, הם שקרים ברורים וחד משמעיים שמוכחים בראיות עצמאיות ולא מתוך העדות שצריכה סיוע. ראיות עצמאיות אלו מצויות הן בהודאתו המפורשת של הנאשם באותם שקרים מפורשים, הודאה שבאה רק בעדותו בפנינו, הן בממצאי האיכונים של הטלפון שהיה ברשותו של הנאשם באותו זמן, ושל הרכב שבו נסע הנאשם לאחר הרצח הסותרים את גרסתו, והן בצילומים של מצלמות אבטחה, ביחס לשקר האחרון שהוזכר לעיל, בדבר הימצאותו כביכול של הנאשם בלוד בעת ביצוע הרצח.
לכן, יש בשקרים הללו לא רק חיזוקים ראייתיים לאשמתו של הנאשם, אלא הם יכולים להוות אף סיוע להוכחת אשמתו של הנאשם.
הגרסה הכבושה בעניין עסקת סמים – ניסיונו של הנאשם להציע הסבר חלופי לראיות הנסיבתיות
כאמור לעיל, בעדותו בפנינו במסגרת פרשת ההגנה, הנאשם סיפר לראשונה כי מטרת נסיעתו לחורה ביום ביצוע הרצח הייתה לצורך ביצוע עסקת סמים, במסגרת קשר שקשר עם אדם אחר בשם סעיד, שהיה אמור להביא לו את הסמים בערבו של אותו יום, וכשאותו אדם הפר את הבטחתו ולא הגיע למקום המפגש שקבעו, הנאשם חזר ללוד ביחד עם חבריו מוניר, יונס ואברהים, שהיו אמורים לסייע לו בהפצת הסמים שהיה אמור לקבל. עדותו של הנאשם בפנינו החלה להישמע ביום 7.10.21, כאשר הרצח בוצע כשנתיים ו-4 חודשים קודם לכן, ביום 17.6.19, וכשנשאל כבר בתחילת החקירה הראשית מדוע לא סיפר במשטרה על עניין הסמים, השיב כי פחד: "פחדתי, אצלנו אתה יודע, דבר הזה, חיכיתי שהם יגידו את זה, אחרי זה אני אגיד את זה. אצלנו אסור דבר כזה לפתוח ולדבר על דבר כזה… לא רוצה לסבך אנשים אתי, זה. אבל עכשיו אני, אני מתוסבך בעצמי, אני צריך להגיד הכל", ובהמשך דבריו הסביר כי לא רצה לסבך את אברהים שהיה עצור איתו (עמ' 573, ש' 1 – 7).
הנאשם שב ונשאל בחקירתו הנגדית על פשר השיהוי הממושך במסירת גרסה שלטענתו הייתה יכולה לחלץ אותו מכתב האישום החמור שהוגש נגדו, ועל ההיגיון בהתנהלותו לפי הגרסה שמסר, שסיבך את עצמו עם חשד לביצוע עבירת רצח, כדי להסתיר את מעורבותו בעבירה קלה בהרבה של קשירת קשר לביצוע עבירות סמים, ועל כך השיב תשובה לא עניינית: "זה מה שקרה, את מה שקרה אני אמרתי, את מה שהיה אני אמרתי ויותר אין לי מה להגיד לך" (עמ' 660, ש' 12).
יש לציין כי הגרסה בעניין הסמים נשמעה כבר בבית המשפט בעדותו של עד תביעה 13 – מוניר, אשר סיפר בעדותו בפנינו כי הלך ביחד עם הנאשם ועם אברהים להביא רכב מהשטחים לצורך ההתארגנות לגניבת סמים בחורה. אולם גם מוניר נשאל מדוע לא סיפר בכל חקירותיו במשטרה כי כל מה שעשה במועד של הרצח היה חלק מקשר לגניבת סמים, והשיב כי אינו זוכר וכשנשאל על כך פעם נוספת, השיב כי אינו יודע, אך אישר כי הגרסה על גניבת סמים נמסרה לראשונה במענה שנתן לכתב האישום בתיק המקביל (עמ' 338, ש' 8 ו-20), ומדובר במענה שניתן שנה ויותר לאחר מועד ביצוע הרצח.
מדובר אפוא בגרסה כבושה שנמסרה ע"י הנאשם לראשונה בעדותו בפנינו וצצה רק לאחר שהשותף מוניר העלה אותה כשנקרא להעיד במשפט של הנאשם, והכל שנתיים ויותר לאחר מועד הרצח. למעשה, בגרסה זו נעשה נסיון ראשון מצד הנאשם (כמו גם שותפיו) לתת מענה לראיות הנסיבתיות הרבות שנאספו ע"י היחידה החוקרת, ובעיקר לגבי הבאת רכב המזדה לישראל, והימצאותם באזור תחנת הדלק בחורה בסמוך לפני הרצח.
ההלכה בעניין גרסאות כבושות היא כי "בהערכת גרסה כבושה של נאשמים מתחייבת זהירות מיוחדת, ומשקלה של גרסה כבושה הוא מועט ביותר, ככלל, אלא אם כן נתן הנאשם הסבר מניח את הדעת לכבישה" (יניב ואקי דיני ראיות כרך א, עמ' 381 (2020)). בענייננו, לא רק שהנאשם לא מסר הסבר מניח את הדעת לכבישה הממושכת מאוד בהבאת גרסתו, אלא שהגרסה שמסר הוזכרה על ידו לראשונה לאחר שהסתיימה פרשת התביעה, שבמהלכה הנאשם נחשף לא רק לראיות שקיימות בתיק החקירה, אלא גם לעדויות שנשמעו בבית המשפט ע"י עדי התביעה, ובכלל זה לעדותו של מוניר. על נסיבות דומות נאמר בבית המשפט העליון כי "משקלן של גרסאותיו הכבושות של המערער נמוך אף יותר, מפני שנמסרו רק לאחר שהוצגו לו בחקירותיו במשטרה ראיות מפלילות נגדו שנמצאו בזירה…" (ע"פ 1464/21 קפוסטין נ' מדינת ישראל (11.9.2022), פס' 31). קל וחומר בנסיבות שלפנינו, שבהן הגרסה הכבושה של הנאשם נמסרה לראשונה בעדותו בפרשת ההגנה, לאחר שהנאשם שמע את עדויותיהם של כל עדי התביעה ונחשף לכל חומר החקירה.
מיותר לומר כי ההסבר שנתן הנאשם לכבישה הממושכת של גרסתו מופרך על פניו ואינו סביר, וכפי שטען ב"כ המאשימה בשאלה ששאל את הנאשם בעניין זה, לא סביר שאדם יסבך את עצמו בעבירה של רצח, כדי להציל כביכול אדם אחר או את עצמו מעבירה של קשירת קשר, כפי שניסה הנאשם לטעון בפנינו בניסיונו לספק הסבר לכבישת גרסתו. יתרה מכך, לא ניתן הסבר סביר לכך שהנאשם לא סיפר את גרסתו מיד לאחר שהוגש כתב האישום, ולאחר שהוברר לו כי הוא ושותפיו מואשמים בעבירת רצח. לכן, די היה בכבישה הממושכת מאוד של הגרסה, מבלי שניתן לה הסבר מניח את הדעת, כדי לקבוע כי משקלה אפסי, וכי יש לדחות אותה מכל וכל.
למעלה מן הצורך אציין, כי הגרסה של הנאשם בדבר מעורבותו כביכול בענייני סמים מעוררת קשיים רבים גם אלמלא הייתה כבושה. הקושי העיקרי בעיניי הוא כי היא נסמכת כולה רק על סיפור שסיפר הנאשם, מבלי שהיה לו חיזוק ראייתי כלשהו ממקור אחר. הנאשם ציין בעדותו בפנינו כי רק הוא היה בקשר עם אותו סעיד, ולכן מוניר לא הזכיר כלל את סעיד כשציין במענה שנתן לכתב האישום כי סבר שהנסיעה לחורה ביחד עם הנאשם נועדה לביצוע עבירות סמים. יתירה מכך, הנאשם גם לא נתן כל אפשרות לבדוק מול סעיד את גרסתו, שכן לטענתו סעיד נרצח "לפני 6, 7, 8 חודשים, משהו כזה" כלשונו (עמ' 604, ש' 11). הנאשם גם לא ידע להסביר פרטים לא הגיוניים בגרסה שמסר, כמו למשל אם הבאת רכב המזדה מהשטחים נועדה לביצוע גניבת סמים בחורה, מדוע התבקש להחנות את הרכב בלוד, ולא הביא את הרכב לחורה, מקום שבו גרים אמו ואחיו; כאשר ברור כי כל כוונתו הייתה להמשיך להרחיק עצמו מן הרכב, ביודעו כי הרכב שימש לביצוע הרצח.
על כגון דא נאמר בעניין קפוסטין הנ"ל כי "לא זו בלבד שעדותו של המערער הותירה רושם לא אמין בכללותה, ונפלו בה סתירות, תמיהות ושקרים, אלא אף נקבע כי השקרים שאמר הינם שקרים מהותיים ועדויותיו הכבושות נמסרו רק לאחר שנחשף לכלל חומר הראיות… משכך, איני רואה מקום להתערב במסקנה כי שקריו של המערער ועדויותיו הכבושות מהוות חיזוק משמעותי ואף סיוע ליתר הראיות העומדות כנגדו".
עוד ראוי לציין, כי לחלק מן הראיות הנסיבתיות שפירטתי לעיל בהרחבה, הנאשם לא הצליח ואף לא ניסה לתת כל הסבר. כך למשל לעובדה שלוחית הזיהוי של רכב המזדה נמצאה ליד ביתו, או לעובדה שרכב המזדה ללא הלוחית נמצא שרוף בנקודה קרובה מאד לנקודה בה מוניר המתין ברכבו זמן רב, ובו הוא ואברהים הצטרפו אליו לפני נסיעתם ללוד.
נוכח כל האמור, אני סבור כי לא רק שההסבר החלופי שנתן הנאשם לראיות הנסיבתיות הרבות כנגדו מופרך על פניו ואינו יכול לסייע לו במאומה, אלא שהניסיון הכושל שלו להציע הסבר חלופי, על אחת כמה וכמה בעיתוי שהדבר נעשה, מהווה התנהגות מפלילה מובהקת, שיש בה כדי לחזק את מכלול הראיות של המאשימה.
הראיות הנסיבתיות – סיכום ביניים
מהמסכת הכוללת של הראיות הנסיבתיות מצטיירת התמונה הבאה:
בין הנאשם ובין המנוח היה קיים סכסוך פעיל, לאחר שהמנוח דקר את הנאשם שנים אחדות קודם לכן, ולא נערכה סולחה ביניהם, והנאשם הביע מוטיבציה לנקום במנוח.
שלושה ימים לפני מועד הרצח, הנאשם ביחד עם מוניר ואברהים, נסעו לשטחים כדי להביא משם רכב משומש מסוג מזדה 626, ושלושתם צולמו במחסום תאנים ביום 14.6.19 בשעה 21:43, כשהם נכנסים לשטחים ברכבו של מוניר מסוג X6, וצולמו שוב בחזרתם לישראל, כאשר הנאשם לבדו מצולם בשעה 23:41 ברכב המזדה הנ"ל, ומוניר ואברהים מצולמים בשעה 23:48 ברכבו של מוניר.
בלילה שלפני יום הרצח, בתאריך 16.6.19, רכב המזדה הנ"ל נצפה במערכת עין הנץ כשהוא נוסע מלוד לחורה, כשהוא מתועד במחלף שורק בשעה 23:00, ובמחלף לקיה בשעה 23:27. סמוך לפני יציאתה של המזדה מלוד, הנאשם ואברהים משאירים את הטלפונים הסלולריים שלהם בלוד, באזור שמאוכן "יוספטל 23", והטלפונים הללו נותרים באותו מקום עד למחרת היום, כשעה ו-10 דקות לאחר ביצוע הרצח, אז נעשה בהם שימוש בצילום סלפי של הנאשם בתחנת הדלק, כדי ליצור לעצמו אליבי, שהופרך כאמור.
ביום הרצח בתאריך 17.6.19, בסביבות שעה 18:00 – 18:30, נצפים הנאשם ביחד עם חבריו מוניר, יונס ואברהים, כשהם משוחחים ביניהם בתחנת הדלק בלקיה, וכמה דקות לאחר מכן, בשעה 18:47 נצפה רכב טויוטה ששייך לאביו של הנאשם, כשהוא עוזב את התחנה, נהוג בידי הנאשם כשאברהים יושב לידו, ובשעה 19:16 נצפה הרכב של מוניר עוזב את התחנה.
דקות אחדות לפני ביצוע הרצח, החל משעה 20:22 נצפה רכב המזדה הנ"ל, הפעם בלא לוחית זיהוי, במצלמות "רואה חורה" כשהוא עוקב אחר רכב פורד לבן שבו נסע המנוח, סמוך לפני שעת הרצח. כעבור דקות אחדות של מעקב, המזדה נעצרת בסמוך לרכב שבו נסע המנוח, כאשר המנוח עומד בסמוך לרכב ומשוחח עם מי שנהג ברכב, ומהמזדה יורד אדם שיורה 3 יריות במנוח מטווח קצר, וחוזר חזרה למזדה, שנמלטת מהמקום בנסיעה מהירה.
כעבור כמה דקות נסיעה, המזדה מגיעה למקום מסוים בפאתי חורה, בסמוך למקום שבו ממתין באותו זמן הרכב של מוניר, כשבתוכו מוניר ויונס. כעבור זמן קצר הנאשם ואברהים מצטרפים לרכב של מוניר שנוסע משם ללוד. כאשר כבר דקות אחדות לאחר יציאת הרכב של מוניר, המזדה שהייתה בסמוך לרכבו נמצאה כשהיא שרופה כליל.
שעות אחדות לאחר הרצח, הנאשם ואביו נוסעים מלוד לשטחים, תחילה ליריחו ואח"כ לקלקיליה, ונמצאים שם עד למעצרם, כשבועיים לאחר מועד הרצח, מבלי שנתנו לכך הסבר מניח את הדעת, כשבכל אותו זמן הנאשם נמנע מלהתייצב במשטרה, למרות שהוא יודע שהוא דרוש לחקירה.
הנאשם הסביר לראשונה בעדותו בבית המשפט, כשנתיים ויותר לאחר מועד הרצח, כי רכב המזדה הובא מהשטחים לצורך ביצוע עבירות סמים, אך הנאשם לא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע כבש את גרסתו למעלה משנתיים, וגם לא נמצאו תימוכין כלשהם לגרסתו של הנאשם.
בהינתן העובדה שלנאשם היה מניע לפגוע במנוח בשל הסכסוך הפתוח ביניהם, ההסבר הסביר ביותר לכל המכלול של הראיות הנסיבתיות שפורט בהרחבה לעיל, וביתר שאת משהנאשם כשל מלספק הסבר סביר אחר, הוא שהנאשם הוא שירה במנוח וגרם למותו, לאחר תכנון מוקדם, זאת כנקמה על פגיעתו של המנוח בו שנים אחדות קודם לכן.
מדובר אפוא במארג של ראיות נסיבתיות בעלות משקל רב כשלעצמן, ואלו מצטרפות להודאת הנאשם בפני המדובב כמפורט לעיל.
אשמתו של הנאשם
הממצאים העובדתיים
כפי שציינתי לעיל בפרק שדן בעניינו של המדובב הראשון, בתמלילי ההקלטות של המדובב הראשון, ניתן למצוא כמה וכמה דברים שאמר הנאשם, שקושרים אותו לביצוע הרצח, כאשר ההתבטאות הבולטת ביותר היא התשובה החיובית שהשיב הנאשם כאשר המדובב שאל אותו אם מוניר יודע שהוא זה שרצח את המנוח, והנאשם השיב "אה" והמתמלל הוסיף בכתב יד שהכוונה ל"כן" (ת/7 עמ' 5). בהתבטאות זו של הנאשם יש לפחות ראשית הודיה, אם לא הודיה ממש, כי הוא זה שרצח את המנוח. כמו כן הנאשם הודה בקיומו של מניע בשל סכסוך פעיל עם הנאשם, שלא נעשתה בו סולחה, ציין את הפגיעה הקשה שנפגע מהדקירה שנדקר ע"י המנוח, עד כדי התבטאותו כי המנוח רצח אותו: "הוא רצח אותי ואני עדיין בחיים" כלשונו (ת/7 עמ' 17), ואף סיפר למדובב על המוטיבציה שלו לנקום: "לא הייתי מוותר למישהו שרוצה להעליב אותי, אף אחד, ואפילו אבא שלי או אמא שלי" (ת/5 עמ' 25).
הנאשם מסר גם פרטים מוכמנים על האירוע, ובכלל זה שהיורה היה רעול פנים (כפי שציינה עדת הראיה לרצח גב' עציבי בעדותה בפנינו), וכן שהמנוח דיבר עם מי שהיה ברכב שבו הגיע לזירה ושאל אותו אם הוא רוצה לשתות (ת/4 עמ' 22), כאשר העובדה שהנאשם ידע לספר מה נאמר בשיחה זו, מלמדת על נוכחותו במקום, מפני שמצלמות האבטחה שתיעדו את האירוע, מצלמות בלא קול. על כן, גם אם נקבל את גרסת הנאשם כי למד על פרטים אלו מצפייה בסרטון, אין בכך להסביר כיצד ידע לתאר את תוכן השיחה באופן דומה לזה שתיאר בן דודו של המנוח שהיה עמו, שהרי הסרטון נעדר קול, או כיצד ידע לומר שהיורה היה רעול פנים, דבר שלא ניתן לראות בסרטון. הנאשם ידע גם לספר כי הנשק שבו נורה המנוח לא נתפס, וכי הרכב שבו נסע היורה נשרף לאחר הרצח (ת/7 עמ' 5). הנאשם סיפר גם על הרוגע הנפשי שחש לאחר הרצח (ת/7 עמ' 16), ואף הביע עניין במשמעותו של העונש של מאסר עולם, ובכלל זה בפרוצדורה של קציבת העונש ע"י הנשיא וכן האפשרות של הורדת שליש (ת/9 עמ' 19 – 20).
מעבר לדברים המפלילים שהוקלטו ותומללו מפי הנאשם במהלך פעולת הדיבוב, אני סבור כי יש לתת אמון בעדותו של המדובב בפנינו, מהטעמים שפורטו לעיל, בפרק שדן בשיקולי מהימנות בעניינו של המדובב הראשון, והמדובב העיד כאמור אף על דברים מפורשים יותר שאמר והדגים לו הנאשם.
מעבר לכך, ישנו מארג צפוף של ראיות הנסיבתיות על התנהלותו של הנאשם בימים שלפני מועד הרצח, וביום ביצוע הרצח, וכן חיזוקים ראייתיים נוספים למכביר, המצויים בהתנהגותו המפלילה של הנאשם והשקרים ששיקר בחקירתו במשטרה לאחר ביצוע הרצח. אציין עוד כי הראיות הנסיבתיות מתייחסות בעיקר למניע שהיה לנאשם וכן לרכב המזדה שהובא מהשטחים ע"י הנאשם ימים אחדים לפני מועד הרצח, הובא מלוד לחורה בלילה שלפני יום הרצח, נצפה עוקב אחר הרכב שבו נסע המנוח בדקות שלפני הרצח, ממנו יצא האדם שירה במנוח וגרם למותו, והרכב אף נצפה נמלט מזירת הרצח למקום בפאתי חורה שבו הרכב הועלה באש.
הצירוף של הודיית החוץ של הנאשם בשיחותיו עם המדובב, כפי שהוקלטה במהלך פעולת הדיבוב, ביחד עם אמירות נוספות של הנאשם שהוקלטו אף הן במהלך הדיבוב, שמשתמעת מהן מעורבותו במעשה הרצח, ביחד עם התוודותו של הנאשם בפני המדובב שעליה סיפר המדובב בעדותו בפנינו, ביחד עם חיזוקים ראייתיים כמו התנהגות מפלילה של הנאשם לאחר הרצח ושקרים שהודה כי שיקר בחקירותיו במשטרה, וביחד עם מכלול רחב של ראיות נסיבתיות שקושרות את הנאשם לביצוע הרצח, מבלי שניתן להן הסבר חלופי סביר ע"י הנאשם, יש בכל אלה כדי ליצור מארג ראייתי שמוכיח את אשמתו של הנאשם בביצוע הרצח של המנוח.
נוכח כל האמור, אני קובע כי עלה בידי המאשימה להוכיח מעל לכל ספק סביר כי הנאשם הוא זה שירה במנוח וגרם למותו, כפי שמיוחס לו בכתב האישום.
הניתוח המשפטי
עבירת הרצח
עבירת הרצח המיוחסת לנאשם לפי סעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין בוצעה ביום 17.6.19, דהיינו זמן קצר לפני כניסתו לתוקף של תיקון 137 לחוק העונשין אשר נכנס לתוקפו ביום 10.7.19. סעיף 25 לתיקון האמור קובע הוראות מעבר בעקבות תחולתו של התיקון, כולל האמור בס"ק ב' אשר זה לשונו: "על עבירה שבוצעה לפני יום התחילה וטרם ניתן פסק דין חלוט בעניינה יחולו הוראות סעיף 5(א) לחוק העיקרי; לעניין זה, בבואו לקבוע מהו הדין המקל על העושה, יבחן בית המשפט את מלוא ההסדר הקבוע בחוק העיקרי כנוסחו בחוק זה לעומת ההסדר שהיה קבוע בחוק העיקרי לעניין גרימת מוות ערב יום התחילה (להלן – הדין הישן)".
סעיף 300(א)(2) לחוק בנוסחו בעת האירוע, טרם כניסתו לתוקף של תיקון 137 לחוק, קובע כדלקמן: "העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו – מאסר עולם ועונש זה בלבד… (2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם…". בסעיף 301 לחוק בנוסחו הישן, הוגדר המונח "כוונה תחילה" כך: "לענין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו".
אם כך, לצורך הוכחת היסוד הנפשי של "כוונה תחילה", יש להצביע על התקיימותם של שלושה יסודות מצטברים: החלטה להמית, הכנה והעדר קנטור, כשבהעדר אחד מהתנאים האמורים, לא מתגבשת עבירת הרצח (ראו למשל ע"פ 2760/14 אוחיון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 7.10.15)).
ביחס לרכיב הראשון של "החלטה להמית", ההלכה היא כי יש להוכיח ביחס לרכיב זה גם שהנאשם צפה את האפשרות כי תתרחש התוצאה הקטלנית, וגם שהוא חפץ בהתקיימותה של אותה תוצאה. סעיף 20 לחוק העונשין מגדיר מהי מחשבה פלילית, ומגדיר בין היתר את טיבו של היסוד הנפשי של כוונה במילים הבאות: "לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן". עם זאת, בשל הקושי להתחקות אחר נבכי נפשו של אדם ומחשבתו הסובייקטיבית באמצעות ראיות ישירות, פותחה בפסיקה חזקה עובדתית – ראייתית, הקרויה "חזקת הכוונה", לפיה "אדם בר-דעת הפועל מרצון חופשי מתכוון להביא לתוצאות הטבעיות של מעשהו. החזקה מבוססת על כך שלפי ניסיון החיים אדם הנוקט בקו התנהגות מסוים חזקה כי התכוון לתוצאות הנובעות, באופן טבעי ובהסתברות גבוהה, מהתנהגותו זו" (ע"פ 606/21 מדינת ישראל נ' יאסין (26.3.2024) פס' 45 לחוות דעתו של השופט אלרון, וראו את ההפניות שם).
ביחס לרכיב השני של "הכנה", נקבע בפסיקה כי מדובר ביסוד פיזי טהור, העוסק בהכנותיו הפיזיות של הנאשם לשם מימוש כוונתו. פעולת ההכנה מלמדת כי הנאשם החליט להרוג מתוך שיקול דעת ולאחר חשיבה, והיא נועדה לשלול את אופייה הספונטני של ההמתה (דנ"פ 1042/04 ביטון נ' מדינת ישראל (27.11.2006). ובאשר לרכיב השלישי של "העדר קנטור", נקבע בפסיקה כי הקנטור הינו אירוע חיצוני של התגרות, אשר מתרחש בסמוך לפני מעשה ההמתה, ועלול להוציא את הנאשם מכליו ולגרום לו להמית את קורבנו באופן ספונטני (ע"פ 8800/07 בראשי נ' מדינת ישראל, (26.4.2010).
בנסיבות שלפנינו, אין ספק שהתקיימו אצל הנאשם כל שלושת היסודות הנדרשים להרשעה בעבירה של רצח בכוונה תחילה לפי הדין הישן. ההחלטה להמית התקיימה אצל הנאשם בהליך ממשי ומתמשך של שקילה וגיבוש החלטה להמית, לאחר שמעת לעת הזכירו אחרים לנאשם כי עדיין לא נקם על פציעתו ע"י המנוח כמה שנים קודם לכן, כאשר גם התכנון המדוקדק והביצוע שכלל גם מעקב אחרי המנוח מעידים על הליך השקילה וגיבוש ההחלטה להמית. מיותר לומר כי הנאשם היה מודע למעשיו והתכוון לגרום לתוצאה הקטלנית של מותו של המנוח. הנאשם ביצע את הרצח לאחר תכנון מוקדם שבא לידי ביטוי כבר ימים אחדים קודם לרצח, ובין היתר בהכנה המוקדמת של הבאת הרכב מהשטחים לצורך ביצוע העבירה, בצירוף שותפים וחלוקת התפקידים בין המעורבים, שימוש בטלפון מבצעי והכנת תכנית מילוט, ובכך התקיים בעניינו יסוד ההכנה. אין גם ספק שהמניע לרצח של המנוח היה נקמה בשל סכסוך ישן שהחל שנים אחדות קודם לכן, מבלי שהמנוח התגרה בנאשם סמוך לפני הרצח, ובכך התקיים גם היסוד של העדר קנטור.
הנאשם נכנס גם לגדרו של הסעיף של רצח בנסיבות מחמירות על פי הדין החדש שאחרי תיקון 137, לפי סעיף 301א(א) לחוק העונשין בנוסחו הנוכחי. זאת מפני שהרצח של המנוח "נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית" כפי שנקבע בס"ק 1. יתירה מכך, מאחר והרצח בוצע בסמוך לאזור מסחרי שבו מסתובבים אנשים וחנו גם כמה מכוניות, הנאשם נכנס גם לגדרו של ס"ק 9, שכן מדובר במעשה שבוצע "תוך יצירת סכנה ממשית לחייו של אדם אחר נוסף על הקורבן", כפי שציינו ב"כ המאשימה בתחילת טיעוניהם בכתב.
מאחר וגם לפי הדין החדש, העונש על עבירה של רצח בנסיבות מחמירות הוא מאסר עולם חובה, כמו העונש בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי הדין הישן, לא ניתן לומר כי הדין החדש מקל עם הנאשם. לכן יש להרשיע את הנאשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה על פי סעיף 300(א)(2), בנוסחו לפי הדין הישן שחל במועד ביצוע הרצח, שיוחסה לו בכתב האישום.
העבירה של השמדת ראיה
בכתב האישום יוחסה לנאשם גם עבירה של השמדת ראיה, לפי סעיף 242 לחוק העונשין, אשר זה לשונו: "היודע כי ספר, תעודה או דבר פלוני דרושים, או עשויים להיות דרושים, לראיה בהליך שיפוטי, והוא, במזיד, משמידם או עושה אותם בלתי ניתנים לקריאה, לפענוח או לזיהוי, והכל בכוונה למנוע את השימוש בהם לראיה, דינו – מאסר חמש שנים".
כאמור לעיל, בפרק שעוסק בראיות הנסיבתיות בעניין שריפת המזדה, באתי לכלל מסקנה כי המארג הראייתי של נתוני האיכון של איתוראן ת/77 ביחס לרכב של מוניר שהמתין זמן רב בפאתי חורה, בסמוך למקום בו נמצא הרכב השרוף, וכן הסרטון של מסלול נסיעתו של הנאשם באותו לילה ת/96א, שכולל גם את מסלול נסיעתו סמוך לאחר ביצוע הרצח, ומלמד בין היתר על סמיכות הזמנים שבין ביצוע הרצח, ובין שריפת המזדה בפאתי חורה, כל זאת בנוסף לדבריו של הנאשם למדובב כי הרכב נשרף; יש בהם כדי לקשור את הנאשם לא רק לביצוע הרצח, אלא גם לשריפת המזדה.
בהינתן מסקנתי לעיל כי הנאשם הוא זה שרצח את המנוח, ברור כי היה לנאשם מניע מובהק להשמיד את הרכב שבו הסתייע כדי לבצע את הרצח ושאותו הביא במיוחד מהשטחים והסיר את סימני הזיהוי שלו. מניע זה מחזק את הראיות הנסיבתיות אודות הימצאותו של הנאשם בסמיכות מקום למקום שבו נשרפה המזדה, ויכול ללמד גם על כוונתו של הנאשם לשרוף את המזדה.
אמנם אין ראיה ישירה שיכולה להוכיח כי דווקא הנאשם הצית בעצמו את רכב המזדה. למרות זאת, ממכלול הראיות שבפנינו עולה כי הנאשם ושותפיו פעלו כחבורה מגובשת, שלכל אחד בה היה תפקיד, כאשר כל הארבעה נפגשו אחרי הרצח בנקודה שאליה הובא רכב המזדה, ולכל אחד מהם היה מניע להשמיד את הרכב כדי להעלים את הראיות הטמונות בו ואת הקשר שלהם לאירוע. על כן, גם אם לא הוכח בפנינו מי מבין הארבעה שרף בפועל את הרכב, הם פעלו בצוותא חדא והיו להם אינטרסים משותפים. לכן ניתן להרשיע כל אחד מהארבעה, והנאשם בכללם, בעבירה זו של השמדת ראיה כמבצע בצוותא, לפי דיני השותפות.
נוכח האמור, אני סבור כי עלה בידי המאשימה להוכיח את אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר, גם בעבירה זו של השמדת ראיה כמבצע בצוותא.
סוף דבר
נוכח כל האמור לעיל, משבאתי לכלל מסקנה כי מתקיימים בעניינו של הנאשם גם היסוד העובדתי וגם היסוד הנפשי הנדרשים להרשעה בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, התוצאה היא שאני סבור כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה של רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין על פי הדין הישן, ובעבירה נוספת של השמדת ראיה, לפי סעיף 242 לחוק, וכך אציע לחברותיי לקבוע.
אהרון משניות, שופט
סגנית הנשיאה, השופטת י' רז לוי, אב"ד:
קראתי את חוות דעתו המפורטת והמנומקת היטב של חברי כב' השופט משניות, ואני מצטרפת לכל האמור בה. שכן אף לדעתי אשמת הנאשם בעבירת רצח מנוח ובעבירה של השמדת ראיה, הוכחה כנדרש.
באשר לעבירת הרצח הרי אשמת הנאשם מתחוורת ומבוססת על שני אדנים מרכזיים – למעשה שתי קבוצות של ראיות.
הראשונה – הדברים המפלילים שהנאשם אמר למדובב, אשר גם אם מדובר בחלק מהמקרים באמירות קצרות אשר נמסרו טיפין טיפין תוך לחישות בין לבין, עדיין יש בהם הרבה מעבר לראשית הודאה; כאשר המדובב אף הסביר בעדותו היטב את הקשר הדברים. זאת באופן שמבהיר ונותן משנה תוקף לאמירות שונות של הנאשם שמצויות בתמליל השיחה בתא עם המדובב, ומלמד על אמירות רבות הקושרות את הנאשם למניע לרצח, לפעולות ההכנה לרצח, לרצח עצמו, לרכב המזדה ממנו ירד היורה ולבריחת הנאשם לשטחים לאחר הרצח. משמע, באותם דברים שאמר הנאשם למדובב, הוא קושר את עצמו לאורך כל הדרך – החל במניע הנעוץ בכך שהמנוח פצע אותו מספר שנים קודם לכן, וכלה בבריחתו לאחר הרצח והחשש שיופלל על ידי מי משותפיו.
השנייה- מצבור של ראיות נסיבתיות שהנאשם לא נתן להם כל הסבר מניח את הדעת – כך ביחס להבאת רכב המזדה מהשטחים על ידו לפני הרצח, שהנאשם לא נתן לה כל הסבר שניתן לקבלו; וכל שהיה לנאשם לומר על כך הוא שהדבר היה לצורך עסקת סמים עלומה, שהוא נזכר לספר עליה רק בחקירתו בבית המשפט לאחר שנפרשו בפניו כל הראיות, ולאחר שגרסה זו הועלתה בעדות אחד משותפיו; וכאמור המדובר בגרסה שלא בא זכרה ולו ברמז בחקירותיו במשטרה, בהן הכחיש אף שהיה באותו יום בחורה.
כך גם ביחס למעקב של רכב המזדה אחרי המנוח עובר לרצח; למציאת מספר הזיהוי של רכב המזדה ליד בית אימו של הנאשם; ולשריפת רכב המזדה, ממש בסמוך למקום בו חיכה רכבו של מוניר השותף לאחר הרצח, ולשם הגיע רכב המזדה לאחר מכן.
כך גם ביחס לאיכונים של הרכבים השונים ושל מכשירי הטלפון, שמראים על מסלול ברור של נסיעה מלוד וחזרה, ועל כך שהנאשם ניסה לייצר לעצמו אליבי בתחנת הדלק בלוד בה הצטלם מיד כשהגיע לשם כשעה לאחר הרצח, אלא שהדבר לא צלח בידו לאור האיכונים הברורים והשעה המופיעה על התמונה.
כך גם ביחס להחזקת פלאפון "מבצעי" והשארת הפלאפונים "הרשמיים" כפי שכינה זאת חברי בעיר לוד, ללא כל הסבר מניח את הדעת.
כך גם ביחס להתנהגות המפלילה של הנאשם לאחר הרצח, בריחתו לשטחים, הימנעותו מלהתייצב לחקירה למרות שידע שהמשטרה מחפשת אותו; ולשקריו המהותיים של הנאשם בחקירתו במשטרה, הרחקת עצמו מהזירה ומהמנוח באופן טוטאלי בחקירתו במשטרה, שמירה בהמשך על זכות השתיקה במשך חקירות רבות, שקרים המחזקים אף הם באופן ממשי את ראיות התביעה.
אציין כי ביחס לאופן הפעלת המדובב הרי אכן נפלו פגמים בהפעלתו, כפי שציין בהרחבה חברי בחוות דעתו. עם זאת, כפי שבואר היטב בחוות הדעת, אותם פגמים לא פגעו בעבודת הדיבוב, ומכל מקום הרשעת הנאשם אינה מבוססת רק על עדות המדובב, ואנו הזהרנו את עצמנו לנקוט בזהירות בעניין זה לאור אותם פגמים. אלא שכן ישנו מצבור של ראיות רבות נוספות, שיחד עם שלל האמירות של הנאשם למדובב, יוצרות תמונה ברורה וחד משמעית המצביעה על אשמת הנאשם.
השילוב של שלל נתיבי הראיות – הדברים הרבים המפלילים שאמר למדובב, הראיות הנסיבתיות השונות והרבות, החיזוקים הראייתיים הנוספים שפירט חברי ושקריו של הנאשם, נתיבים המצטלבים זה בזה, מחזקים זה את זה, ומובילים – בוודאי בצירופם יחדיו, למסקנה ברורה מעבר לכל ספק סביר, כי אשמת הנאשם בעבירת הרצח שיוחסה לו ובעבירה של השמדת ראיה הוכחה מעבר לכל ספק סביר.
יעל רז-לוי, שופטת
סגנית נשיאה, אב"ד
השופטת ג' שלו:
אף אני מצטרפת לכל האמור בחוות דעתו המפורטת והמנומקת של כב' השופט משניות, ולהארות האב"ד, וגם אני סבורה כי הוכחה בפנינו אשמתו של הנאשם, בשתי העבירות בהן הואשם, מעבר לכל ספק סביר.
גילת שלו, שופטת
לאור כל האמור לעיל, החלטנו פה אחד להרשיע את הנאשם בעבירות של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין בנוסחו בקודם שלפני תיקון 137, והשמדת ראיה, לפי סעיף 242 לחוק העונשין, שיוחסו לו בכתב האישום.
לפני סיום נעיר, כי באופן הפעלת המדובב בתיק זה נפלו פגמים מסוימים כפי שפורט לעיל בהרחבה, שעיקרם באי שמירה על הפרדה קפדנית בין היחידה החוקרת לבין המדובב, כנדרש לפי הנחיות הפעלת מדובבים ("מסמך עמר").
נוכח האמור, וגם אם במקרה זה לא מצאנו שאותם פגמים איינו את תוצרי פעילותו של המדובב, מכל הנימוקים שפורטו בהכרעת הדין, אנו רואים לנכון להפנות את הכרעת הדין לקצין אח"מ דרום, למפקד ימ"ר נגב ולקצין מדובבים ראשי, זאת על מנת שיפעלו לרענון וחידוד ההנחיות בנושא זה.
ניתנה היום, כ"ה אדר ב' תשפ"ד, 04 אפריל 2024, במעמד הצדדים.
יעל רז- לוי, שופטת
סגנית הנשיאה, אב"ד
גילת שלו, שופטת
אהרון משניות, שופט
