לפני
כבוד השופטת, סגנית הנשיאה ליאורה ברודי, אב”ד
כבוד השופטת מיכל ברק נבו
כבוד השופט מיכאל תמיר
המאשימה
מדינת ישראל – פמ”מ
ע”י ב”כ עוה”ד נעמה תור זאבי
נגד
הנאשם
אור סאלי כהן (עציר)
ע”י ב”כ עוה”ד איתי רוזין
גזר דין
הנאשם הורשע על פי הודייתו בעבירות, כדלקמן: ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: “חוק העונשין”), תקיפה לשם ביצוע פשע, לפי סעיף 381(א)(1) לחוק העונשין ותקיפה, לפי סעיף 380 לחוק העונשין.
הודייתו של הנאשם והרשעתו בדין הן במסגרת הסדר טיעון, שלפיו תוקן כתב האישום. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש, וההסכמה היא שכל אחד מהצדדים ישטח את טענותיו באופן “חופשי”.
לצד זה, לבקשת ההגנה, ציינה ב”כ המאשימה שעל פי הנתונים שיש לפני המאשימה נכון לאותו השלב (הצגת הסדר הטיעון), תעתור לגזור על הנאשם 13 שנות מאסר. עמדת המאשימה אינה חלק מהסדר הטיעון, אלא עמדה עונשית שגובשה בהתאם לשיקולי החוק והפסיקה, וכן נתוני הנאשם שהיו ידועים לב”כ המאשימה בשלב דיוני זה.
כפי שיפורט בהמשך, בטיעוניה לעונש עתרה ב”כ המאשימה לקבוע מתחם עונש שנע בין 13 ל-17 שנות מאסר. אשר לעונש בתוך המתחם, הייתה העמדה עונשית של ב”כ המאשימה מחמירה יותר ביחס לזו שנמסרה בעת הצגת הסדר הטיעון: היא עתרה להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל בחלקו התחתון של המתחם, אך לא בגבולו התחתון ביותר.
בנוסף, הודיעה ב”כ המאשימה כי תבקש לערוך תסקיר על אודות נפגעת העבירה. כמו כן, תהיה רשאית להביא כל ראיה, לרבות מתיק המוצגים שהוגש לבית המשפט, אך ורק לעניין העונש, כאשר כמצוות החוק, יוגבלו טיעוני הצדדים לעובדות מושא כתב האישום המתוקן.
על יסוד קביעת הפסיכיאטרית המחוזית בחוות דעתה, הציגו ב”כ הצדדים את העובדות המוסכמות, כדלקמן: בילדותו סבל הנאשם מ-PTSD בעקבות נסיבות חייו הטראגיות (הידועות לבית המשפט), וכן הוא אובחן כסובל מהפרעת אישיות גבולית. מוסכם על ב”כ הצדדים כי מדובר בשיקול של נסיבות חיים חריגות ומורכבות.
המחלוקת בין הצדדים נסובה על השאלה האם מדובר בנסיבות הקשורות לביצוע העבירה, וככאלה יש לשקול אותן בקביעת מתחם העונש, כטענת ההגנה; או שאלה נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, וככאלה יש לשקול אותן במסגרת גזירת העונש בתוך המתחם, כטענת המאשימה.
מטעם ההגנה הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית על אודות הנאשם. לאחר שהצדדים שבו ושוחחו הם הגיעו להסכמה דיונית שלפיה חוות הדעת תוגש בשנית לאחר שהושמטו ממנה נתונים עליהם הצדדים לא הסכימו, וכפועל יוצא הסכמה זו ייתרה את העדת מומחה ההגנה על חוות דעתו בבית המשפט.
כתב האישום המתוקן
בתקופה הרלוונטית לכתב האישום התגורר הנאשם עם סבתו וטאפה מתרקומאר, עובד הסיעוד שלה (להלן: “טאפה”) בלוד.
עובר למועד הרלוונטי לכתב האישום, התקיימה, לסירוגין, מערכת יחסים רומנטית בין הנאשם ובין המתלוננת. בשלב מסוים עובר למועד הרלוונטי לכתב האישום, עלתה מערכת יחסים זו על שרטון.
ביום 10.2.20 כתב הנאשם למתלוננת ביישומון האינסטגרם, בין היתר כך:
“חחח זה לא הזמן להתחנפויות את תקבלי את שלך כמו בומרנג זה יגיע אלייך את יכולה רק להתעלם אבל לא להתחמק”.
“עכשיו נשאר לך רק לחכות, אלמנט ההפתעה, אחחח כמה שאני אוהב אותו”.
“…הכל יהיה מכוער, יפה זה כבר לא יכול להיות”.
כחודש עובר למועד הרלוונטי לכתב האישום, תקף הנאשם את המתלוננת בכך שדחף אותה והפיל אותה על הרצפה.
ביום 17.3.20 הגיעה המתלוננת לבית הנאשם ולנה שם בלילה. ביום 18.3.20, בעת ששהו הנאשם והמתלוננת בחדר השינה של הנאשם, החל הנאשם לתקוף את המתלוננת עד זוב דם.
טאפה שמע קולות מאבק, פתח את דלת החדר וראה את הנאשם תוקף את המתלוננת. לאחר שפתח טאפה את הדלת, יצאה המתלוננת מהחדר והנאשם יצא בעקבותיה. טאפה ניסה להפריד בין הנאשם ובין המתלוננת.
או אז, גמלה בליבו של הנאשם ההחלטה להביא למותה של המתלוננת. הנאשם ניגש למטבח והצטייד בשלוש סכיני חיתוך.
המתלוננת התקדמה עד לפתח הבית, אך הנאשם אחז בשערות ראשה והחל לדקור אותה בפלג גופה העליון. טאפה ניסה להפריד ולשחרר את אחיזת ידו של הנאשם בשערות ראשה של המתלוננת, וכן במקביל זעק לעזרה.
באותה עת, שהו במקום מחמוד אבו עריבאן (להלן: “מחמוד”) וחסן אבו רביע (להלן: “חסן”), פועלי בניין שעסקו בשיפוצים באזור הכניסה לבניין ושמעו זעקות לעזרה. השניים רצו במעלה המדרגות והבחינו מבעד לדלת כניסת ביתו של הנאשם שהייתה מעט פתוחה בנאשם שניסה לסגור את הדלת, בסימנים של דם על הקירות וכן בטאפה שניסה להפריד בין הנאשם ובין המתלוננת.
מחמוד נכנס בכוח לבית וחסן בעקבותיו. המתלוננת הייתה שפופה על ברכיה, הנאשם אחז בידו האחת בשיער ראשה ובידו השנייה בסכינים, ודקר את המתלוננת בעורפה עד שדם ניתז. מחמוד וחסן זעקו לנאשם שיחדל ממעשיו, אך הנאשם לא שעה לקריאותיהם וגרר את המתלוננת באוחזו בשיער ראשה בחזרה לתוך הבית.
הנאשם הטיח את המתלוננת על הרצפה, וכאשר שכבה על בטנה, התיישב על גופה והמשיך לדקור אותה בגבה. המתלוננת זעקה בכאב, ומחמוד, חסן וטאפה צעקו לנאשם שיחדל ממעשיו, אך הנאשם המשיך לדקור את המתלוננת בפלג גופה העליון.
בשלב זה, בעט מחמוד בנאשם עד שהפילו מעל גופה של המתלוננת. מחמוד המשיך להכות את הנאשם עד אשר הנאשם הפיל את הסכינים על הרצפה. מחמוד אחז במתלוננת בזרועותיה, חסן אחז ברגליה, והשניים מילטו את המתלוננת לפתח הבניין, שם הניחו את המתלוננת על גבה בעודה מדממת.
הנאשם יצא בריצה מפתח הבניין כשהוא אוחז שתי סכינים בידו. הנאשם חתר להמשיך ולדקור את המתלוננת. מחמוד חיפש כלי שיאפשר לו להגן על עצמו ועל המתלוננת, ובזמן הזה התיישב הנאשם שוב על גופה של המתלוננת, והמשיך לדקור אותה בראשה.
בשלב זה התקהלו במקום מספר אנשים שזעקו לנאשם שיחדל ממעשיו, אך הנאשם לא שעה לקריאותיהם. מחמוד אחז באת חפירה שהיה במקום, והיכה באמצעותו את הנאשם. חסן בעט בנאשם, עד אשר הנאשם ירד מעל גופה של המתלוננת, השליך את הסכינים ונכנס בחזרה לבית.
כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרמו למתלוננת פצעי דקירה רבים בראשה, בעורפה, בחזה שלה ובגבה. אחד מפצעי הדקירה בגב גרם לפציעה בכלי הדם בבית החזה ובקרום הלב, וכן לדימום קשה. המתלוננת נכנסה למצב של שוק עמוק, הורדמה והונשמה. כן נותחה המתלוננת פעמיים כדי לתקן את הנזק הפנימי שנגרם לה מהדקירות העמוקות בבית החזה האחורי. המתלוננת נזקקה לתפרים ולסיכות רבות בגבה, במצחה ובאוזן ימין.
תסקיר נפגעת העבירה
המתלוננת, שהיא כבת 25, והנאשם הכירו לפני מספר שנים, וכשנה לפני מועד ביצוע העבירה חודש הקשר ביניהם. המתלוננת תיארה את “החיבור המיוחד” שנוצר בינה לבין הנאשם ואת תחושת האמפטיה והחמלה שחשה כלפיו לנוכח עברו המשפחתי. ואולם, עד מהרה התאפיינה מערכת היחסים ביניהם באלימות רגשית של קנאות ואובססיביות מצד הנאשם כלפיה: באמצעות אווירה של איומים נוצרו יחסי שליטה של הנאשם במתלוננת, לרבות מעקב אחרי תנועותיה, חיטוט במכשיר הטלפון שלה, העלאת חשד מצד הנאשם שהיא כביכול מנהלת מערכת זוגית עם אחרים, וכן בידודה החברתי. בשל האלימות האמורה (שלא הייתה עד אותו השלב פיסית) החליטה המתלוננת לסיים את מערכת היחסים ביניהם. ואולם, הנאשם סירב לקבל זאת וניסה לשכנעה לחזור אליו (ע’ 3 לתסקיר, פסקה 2).
ערב לפני הפגיעה נפגשה המתלוננת עם הנאשם בביתו, לאחר שפנה אליה, שיתף אותה במצוקתו וביקש את עזרתה. יום למוחרת – 18.3.20 – פגע הנאשם במתלוננת כמתואר בכתב האישום. הזיכרון היחיד של המתלוננת מאותו אירוע טראומטי הוא הליכתה ברחוב כשהיא מסוחררת, שומעת ברקע צעקות, וכן חשה מכות בגבה ובראשה, שכתוצאה מהן התמוטטה. הזיכרון הבא של המתלוננת הוא התעוררותה ביחידה לטיפול נמרץ, כשהיא אינה מבינה היכן היא נמצאת ומדוע (שם, בע’ 3, פסקה 3).
בתסקיר מפורט הרקע האישי של המתלוננת. בין השאר יצוין כי עובר לאירוע מושא כתב האישום עבדה המתלוננת בקצבייה והביעה שביעות רצון וסיפוק מעבודתה. כתוצאה מהפגיעה החמורה שעברה, נכון להיום, איבדה המתלוננת את כושר עבודתה, והיא אינה משולבת במסגרת תעסוקתית. המתלוננת מוכרת על ידי הביטוח הלאומי כנכה (באופן זמני) ומקבלת קצבת נכות (שם, ע’ 2, פסקה 4 – ע’ 3 למעלה).
עורכת התסקיר התרשמה מתמונת נזק קשה וחמורה כתוצאה מפגיעתו הקשה של הנאשם:
הפגיעה הפיסית: המתלוננת עברה פגיעה פיסית חמורה. היא הגיעה לבית החולים מחוסרת הכרה, נותחה ואושפזה. תהליך ההחלמה והשיקום של המתלוננת היה קשה ביותר, היא נדרשה להתמודד עם ביצוע פעולות בסיסיות ועדיין סובלת מכאבים. פגיעתו הרעה של הנאשם גרמה למתלוננת צלקות בגופה. כפי שיפורט להלן, לצלקות אלה השלכה על מצבה הפיסי של המתלוננת, אך לא פחות מכך גם על מצבה הנפשי (שם, בע’ 4, פסקאות 2-1; ע’ 5, פסקה 2; ע’ 7, פסקה 3).
הפגיעה הנפשית: המצב הפיסי של המתלוננת השפיע בצורה קשה על מצבה הנפשי. עורכת התסקיר התרשמה מהעצבות השורה על המתלוננת, מהיותה שבורה ומכך שהיא נתונה במצוקה רגשית קשה. בין השאר, נגרם למתלוננת נזק נפשי כתוצאה מהיציאה ממעגל התעסוקה, מהפגיעה בקשרים החברתיים וכן מהתלות שלה בקבלת עזרה אינטנסיבית מסביבתה הקרובה. כמו כן, סובלת המתלוננת מתסמינים פוסט טראומתיים, כגון: סיוטים, קשיים בשינה, מתח, חרדה ודריכות מתמדת; קשיי ריכוז, קשיים לעכל רגשית וקוגניטיבית את העובדה שהנאשם התכוון לגרום למותה; תחושת אובדן משמעותי של השליטה על החיים; השלכות רגשיות כתוצאה מהיעדר היכולת של המתלוננת לפעול באופן עצמאי לפרנסתה ולהגיע למימוש עצמי; תחושת ריקנות והסתגרות; אובדן תחושת הביטחון והמוגנות של המתלוננת ותחושת האיום המתמדת שחוותה, וכן הפגיעה ביכולת של המתלוננת לסמוך על הזולת (שם, ע’ 2, פסקאות 2-1; ע’ 4, פסקה 3 – ע’ 6 פסקה 3 ; ע’ 7 פסקה 4 – ע’ 8 למעלה).
פגיעה במישור החברתי ובמערכות היחסים הבין אישיים (שם, בע’ 6, פסקה 4 – ע’ 7, פסקה 2).
לסיכום: המתלוננת היא בחורה צעירה, שעל אף קשיים מסוימים עובר לפגיעה מושא כתב האישום, הצליחה לנהל את חייה עם כוחות ומשאבים אישיים בתחום החברתי, המשפחתי והתעסוקתי, עם אופטימיות ותקווה לעתיד. פגיעתו הרעה של הנאשם טלטלה את עולמה, קטעה את חייה באופן חד ואכזרי, העמידה אותה בסכנת חיים, פגעה בה קשות פיסית ונפשית וגרמה לשינוי בחייה מקצה לקצה. המתלוננת נחשפה לחיים לא בטוחים ולא מוגנים, והיא סובלת מתופעות פוסט טראומטיות. על פי התרשמותה של עורכת התסקיר, הנזקים והפגיעות שמלווים את המתלוננת מאז אירוע הפגיעה הם רבים, רחבים ועמוקים ולמתלוננת נדרשת התמודדות יומיומית המתאפיינת בכאב פיסי ורגשי. למתלוננת צפויה אפוא דרך שיקומית ארוכה ומורכבת, שבה תיזקק להמשך סיוע טיפולי, רפואי ורגשי.
המלצת עורכת התסקיר היא לחייב את הנאשם בפיצוי כספי משמעותי כהכרה חברתית ומשפטית בפגיעה במתלוננת. כמו כן, תוכל המתלוננת, לעשות שימוש בפיצוי להמשך שיקומה.
עדת ההגנה לעניין העונש, גב’ בת שבע המדני
גב’ המדני, דודתו של הנאשם (אחות האב), שטחה לפנינו את הנסיבות האישיות המורכבות של הנאשם והטרגדיה שחווה בילדותו (עדותה בבית המשפט ומסמך בכתב – ע/1). בהיות הנאשם כבן תשע חווה טרגדיה קשה. אביו רצח את אימו בתאילנד וריצה מאסר. טרגדיה זו ריסקה את עולמו הבטוח של הנאשם. מילד שמח, חייכן ותלמיד מצטיין הפך הנאשם לילד עצוב, סגור, מופנם וכבוי. תחילה שהה הנאשם בבית משפחת האב, אך לאחר מכן הוצא משם על ידי שירותי הרווחה, חווה חוסר יציבות, ובסופו של דבר שולב במשפחת אומנה אצל בת משפחה.
גב’ המדני תיארה את תהליך ההידרדרות הקשה של הנאשם: בין השאר, קושי להתמודד עם חיי היומיום, חוסר שינה ומחשבות דימיוניות. מאוחר יותר, כמפלט מהמציאות הקשה והבלתי יציבה, הידרדר הנאשם לשימוש בסמים. טיפול פסיכולוגי שקיבל הנאשם במהלך תקופה מסוימת לא נשא פרי. בשנים האחרונות, התגורר הנאשם עם סבתו עד פטירתה. במהלך תקופה זו ניסה לשלוח יד בנפשו.
גב’ המדני ציינה בשם המשפחה שבני המשפחה מודעים לחומרת מעשהו של הנאשם ומביעים צער על מצבה הקשה של קורבן העבירה.
ולבסוף, ביקשה גב’ המדני מבית המשפט ליתן משקל לנסיבותיו האישיות של הנאשם ולהקל בעונשו.
חוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי על אודות הנאשם מיום 28.10.20
בפתח חוות הדעת מתואר הרקע הקשה והמורכב של הנאשם: בהיותו כבן שש שנים התגרשו הוריו. לאחר כשלוש שנים, בתאילנד, רצח אביו את אמו באכזריות, וריצה 11 שנות מאסר (בתאילנד). לאחר רצח האם, התגוררו הנאשם ואחיו במשפחת דודם שנחשבה כמשפחת אומנה, ולאחר מספר שנים עבר להתגורר אצל סבו וסבתו. החל מהיות הנאשם כבן 16 שנים ועד מעצרו, צרך הנאשם מריחואנה. ניסיון גמילה שנעשה במהלך התקופה כשל. עם תחילת לימודיו התיכוניים של הנאשם הוא נשר מבית הספר, למד במסגרת אקסטרנית והשלים חלק מהבגרויות. מספר שנים לפני האירוע רכש הנאשם מקצוע של מתכנת מחשבים ועבד כעצמאי.
במהלך השנים האחרונות נבדק הנאשם על ידי פסיכיאטרים במסגרות שונות, כשברקע דיווח של הנאשם שסבל מדיכאון וממצב רוח לא טוב, וכן ניסיונותיו לפגיעה עצמית והתנהגות אימפולסיבית (שם בעמ’ 3, פסקה 3 – עמ’ 4 ועמ’ 8, פסקה 4). הנאשם מעולם לא אובחן כחולה נפש, אלא כסובל מאפיזודה דיכאונית, הפרעת אישיות גבולית והפרעה פוסט טראומתית. בבדיקות הקליניות (במהלך ההסתכלות) לא הייתה עדות למחשבות שווא והפרעות בקוגניציה, בלטו בהתנהגותו מניפולטיביות, מגמתיות, חוסר גבולות, אי לקיחת אחריות על התנהגותו והשלכותיה, תגובות כעסניות לניסיונות לברר עמו את נסיבות העבירה ולעמת אותו עם חוסר עקביותו במסירת המידע (שם, עמ’ 8, פסקה 4 – עמ’ 9, פסקה 1).
מסקנות חוות הדעת הפסיכיאטרית:
על יסוד הבדיקות הקליניות, ההסתכלות הפסיכיאטרית בעת אשפוזו של הנאשם ועיון בחומר הרפואי הפסיכיאטרי, המשפטי, המשטרתי, הסוציאלי והפסיכולוגי, הגיעה עורכת חוות הדעת, ד”ר שליאפניקוב, למסקנות כדלקמן:
הנאשם סובל מהפרעת אישיות עם קווים גבוליים, נרקיסיסטיים והיסטריוניים ומהתמכרות לסמים. הנאשם צורך סמים באופן רצוני, ומודע להשפעת הסמים על התנהגותו. לא נמצאה עדות לסימנים פוסט טראומתיים פעילים. בעת ההסתכלות ניסה הנאשם להתחזות לחולה נפש, בניסיון להתנער מאחריות פלילית.
בעת ביצוע המעשים לא סבל הנאשם ממחלת נפש במובן המשפטי של המילה, ידע להבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור ביחס למעשיו, ולכן הוא אחראי למעשיו.
במצבו הנפשי, כפי שהיה במועד עריכת חוות הדעת, נמצא שהנאשם מסוגל לעקוב אחרי הליכי המשפט, להבין את מהות האשמה והעונש ולקבל סעד משפטי מסנגור. לפיכך, נמצא הנאשם כשיר לעמוד לדין.
הנאשם אינו זקוק לאשפוז פסיכיאטרי. הומלץ על השגחה לפי נוהלי שב”ס, בדיקות פסיכיאטריות לפי הצורך וטיפול רפואי אחזקתי המיועד להורדת האימפולסיביות ומניעת התפרצויות זעם ופגיעות עצמיות.
עדותה של הפסיכיאטרית המחוזית בבית המשפט
יצוין כי ד”ר שליאפניקוב העידה בטרם ניתנה הכרעת הדין כאשר סלע המחלוקת היה כשירותו המהותית של הנאשם. עם סיום פרשת ההגנה הוצג לבית המשפט הסדר הטיעון, והנאשם הורשע במיוחס לו. חשוב להבהיר אפוא כי מכיוון שכאמור העדות של ד”ר שליאפניקוב התייחסה לכשרות המהותית של הנאשם, כפועל יוצא היא לא נחקרה לגבי הנסיבות הקשורות לעונש בהיבט הנפשי, כגון: הקרבה לסייג.
ד”ר שליאפניקוב העידה כי לאורך השנים אף אחד מהפסיכיאטרים שבדק את הנאשם לא אבחן שהנאשם נתון במצב פסיכוטי.
בעת ביצוע העבירה לא סבל הנאשם ממחלת נפש. גם במהלך ההסתכלות לא הייתה התרשמות שהנאשם סובל ממחלת נפש. לפיכך, נקבעה בחוות הדעת כשירותו המהותית והדיונית של הנאשם לעמוד לדין (ח”ר, עמ’ 77-76).
הנאשם אובחן כסובל מהפרעת אישיות עם קווים נרקיסיסטיים, היסטריוניים וגבוליים (חלק מקלסטר B שנקרא הפרעה. הפרעת אישיות אינה מחלת נפש. מדובר במכלול קווים אישיותיים שמאופיינים בטוטאליות, עקביות והפרעות הסתגלות עד היעדר הסתגלות. קלסטר B מדבר על הפרעות בפן האישי והרגשי. לאחר שהפרעת האישיות נבנית בגיל 18, כל חייו של המאובחן יהיו בין הפרעת הסתגלות פחותה ובין הפרעת הסתגלות גדולה (לא ניתן “להבריא” מהפרעות אישיות).
הפרעת האישיות הגבולית באה לידי ביטוי, בין היתר, בשינויים במצב הרוח, אי יכולת לבנות קשרים בוגרים, תחושת ריקנות פנימית, דיכאון שאינו מז’ורי (דיכאון מז’ורי חל במצב פסיכוטי כשיש פגיעה בבוחן המציאות, מחשבות שווא או הזיות), פגיעה עצמית וניסיונות אובדניים (כפי שהתרחשו אצל הנאשם על פי דיווחים משנת 2017).
הסימפטומים של הנאשם מתאימים לאבחנת הפרעת האישיות ולא להפרעה אחרת. הנאשם לא אובחן כסובל ממאניה דיפרסיה (ח”ר, עמ’ 77-76, ח”נ, 86-85, 97-95, 137-136, 143, 148 -152).
הפוסט טראומה שממנה סבל הנאשם: ההפרעה באה לידי ביטוי בזיכרונות, חלומות ופלאשבקים מהטראומה. כל החוויות הללו נועדו לנסות למנוע היזכרות בטראומה. בפוסט טראומה ניתן לראות, בין היתר, עצבנות יתר, חוסר סבלנות, איבוד “חוש עתיד” (בעתיד לא יהיה דבר טוב), סגירות.
בעבר סבל הנאשם מפוסט טראומה. מבדיקות שנעשו לנאשם על ידי הפסיכיאטרים בשנת 2017, נמצא שסימני הפוסט טראומה מהם סבל הנאשם נחלשו לקראת גיל 13, לאחר שעבר טיפול פסיכולוגי בגיל 13-9 ומצבו התאזן. במהלך ההסתכלות לא מצאה ד”ר שליאפניקוב סימנים פעילים של הפוסט טראומה. אומנם לא ניתן “להחלים” לחלוטין מפוסט טראומה, אך הסימפטומים עצמם יכולים להיות מופחתים. ניתן לראות שהנאשם משתמש בפוסט טראומה כמו שהשתמש בפירוט האבחנות שנתנו לו, כדי להקל על עצמו ולא כי הטראומה מעיקה עליו. כך מסר הנאשם בדיון (בבית משפט השלום בראשון לציון) “אני אדם פסיכוטי” כדי להקל על עצמו בהליך המשפטי. ואולם, משנת 2017 ועד 2020 לא אובחן הנאשם כפסיכוטי. הוא אובחן, כאמור, כסובל מפוסט טראומה שאינה פסיכוזה (ח”נ, עמ’ 92-90, 125 -128, 148-146, ח”ח, עמ’ 157).
הנאשם החל להשתמש בסמים בגיל 16. אדם הסובל מהפרעת אישיות מקלסטר B, שסובל מדיכאון, נוטה יותר לשימוש בסמים על מנת “לפתור” את הבעיות שלו בדרך הקצרה ביותר. ואולם, אין קשר סיבתי ישיר בין הפרעת האישיות ובין השימוש בסמים (ח”נ, עמ’ 88 -90, 93 -94).
טענות הנאשם בדבר איבוד הזיכרון ושמיעת קולות: מצד אחד טען הנאשם לאיבוד זיכרון טרם תחילת האירוע ועד לחקירתו הראשונה. טענה זו של איבוד זיכרון טרם ביצוע העבירה, במהלכה ולאחריה אינו תואם כל אבחנה קלינית. אין היתכנות שאדם איבד את זיכרונו במהלך תקופה שבה הוא מתפקד, כגון: הולך, מדבר ויוצר אינטראקציה. מצד שני, הנאשם תיאר שבמהלך ביצוע העבירה וגם לאחר מכן, בבדיקות שנערכו לו בשלב מוקדם של המעצר, הוא שמע קולות. טענת איבוד הזיכרון אינה מתיישבת עם הטענה שהנאשם שמע קולות במהלך האירוע, שכן מצד אחד הטענה היא שהקולות אומרים לו לפגוע, ומצד שני הטענה של הנאשם היא שהוא אינו זוכר דבר מהאירוע. ד”ר שליאפניקוב העידה שלא היה איבוד זיכרון במקרה זה. גם אם במהלך האירוע חווה הנאשם פרקים דיסוציאטיביים ולכן אינו זוכר הכול, ההחלטה לתקוף נעשתה במודע. אין מדובר אפוא במצב פסיכוטי בו היה נתון הנאשם, אלא רק בתלונה שלו על שמיעת קולות ואיבוד הזיכרון (ח”נ, עמ’ 99, 103 -107, 114-113, 132-128, 153).
ד”ר שליאפניקוב הוסיפה שבמהלך חקירתו של הנאשם, הוא היה רגוע לחלוטין, הסתכל על החוקרים בהתנשאות מה, הרגיש שהוא במרכז העניינים, ולא השיב מיד לשאלות. בתגובה לשאלת החוקר האם הנאשם מבין שהוא פגע קשות בבת זוגתו, השיב הנאשם “קוקוריקו”. ד”ר שליאפניקוב שוכנעה שהנאשם שלט בעצמו, אך בהמשך ניסה להראות כי הוא אינו בריא בנפשו (ח”נ, עמ’ 113-111, 116, 124).
אופן ביצוע העבירה: ההגנה טענה שהעבירה שביצע הנאשם זהה לעבירה שביצע אביו באמו: ריבוי הדקירות ושימוש בסכין כלפי בת זוג. ד”ר שליאפניקוב השיבה שהיא אינה מכירה את האב. סגנון הרצח של האב היה מאוד אנטי־סוציאלי, אך היא לא איבחנה אותו ואין לה מידע רלוונטי. ד”ר שליאפניקוב אינה יודעת לומר מה קורה בעבירות הרסניות מבחינת הורה ובן. במשפחות שיש דפוס אלים, לעיתים כשהילד גדל הוא חושב שאלימות היא כלי מקובל. הנאשם מסר בהסתכלות שכמתבגר הוא חשב הרבה על מה שקרה בין הוריו ומה הוביל למעשה. הנאשם לא היה פתוח בדבריו שכן ד”ר שליאפניקוב הייתה מבחינתו בוחנת ולא מטפלת. ד”ר שליאפניקוב הוסיפה שעל פי עובדות כתב האישום כחודש עובר לאירוע כבר היו איומים וכבר היה “מטען” בינו ובין המתלוננת (ח”נ, עמ’ 157-153).
חוות דעת הפסיכיאטרית (המתוקנת) מטעם ההגנה שנערכה על ידי פרופ’ שמואל פניג וד”ר עדי לוי
בדיקתו של הנאשם על ידי מומחה ההגנה נערכה בבית המעצר ביום 14.3.23 ונמשכה כשעתיים.
התפתחות ההפרעה הנפשית של הנאשם מגיל צעיר נבעה, בין היתר, מהיעדר יציבות, שינויים בדמויות המטפלות והיעדר קביעותן, המתיחות הבין משפחתית, הרצח המזעזע של אמו ושאלת האשם של אביו, וכן הוצאתו של הנאשם מהמסגרות החינוכיות.
הנאשם סובל מהפרעה נפשית חמורה שאינה הפרעת אישיות אנטי־סוציאלית, ואין היא מגיעה לכדי מחלת נפש. ואולם, במצבים רבים הקשר של הנאשם עם המציאות רופף. הניסיונות האובדניים, השימוש בסמים וההתנהגות הזחוחה והלא עקבית של הנאשם, הם פועל יוצא מההפרעה זו. על כן לעיתים נוצר הרושם של אי אמינות הנאשם.
המומחה אינו חולק אפוא על המסקנה העיקרית של חוות הדעת של הפסיכיאטרית המחוזית, והוא מציין שלאורך כל שנות הטיפול של הנאשם לא מתוארת הפרעה מהספקטרום הפסיכוטי או האפקטיבי מג’ורי שיכול לייצר מצב פסיכוטי.
בבדיקת המומחה, דיווח הנאשם, בדומה לדיווחיו הקודמים, שהוא זוכר את האירוע באופן מעורפל. הוא זוכר שהיה לו קול בראש שאמר לו שעליו “לפגוע”. לדבריו, הרגיש כרובוט ללא שליטה. הנאשם דיווח שלכך לא קדם דבר מה חריג או משמעותי. מצב זה נמשך כיום-יומיים, והיה קיים גם בחקירתו הראשונה של הנאשם, ולאחר מכן התפוגג ולא חזר.
לאור דברי הנאשם, ולאור העובדה שמעולם לא אובחן בהפרעה מהספקטרום הפסיכוטי, וכי האירוע התפוגג במהירות ללא טיפול ולא חזר, מסכים המומחה עם המסקנה שבעת ביצוע המעשים לא סבל הנאשם ממחלת נפש במובן המשפטי של המילה, ידע להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור ביחס למעשיו ולכן אחראי להם.
על פי התרשמות המומחה ייתכן שתיאור הנאשם נובע משתי סיבות, שלא שוללות את אחריותו לפעולותיו:
ייתכן שהנאשם סבל ממצב פסיכוטי על רקע שימוש בסמים.
התחזות/העצמה של סימפטומים בשל מאפייני אישיות של הנאשם.
עם זאת, הטראומה ונסיבות החיים הקשות של הנאשם שבגינן התפתחה הפרעת אישיות גבולית קשה, הקושי לטפל בה והפנייה לסמים מגיל צעיר כ-self medication על מנת “למלא את החור” בנפש, היה להם חלק מהותי בטרגדיה של חיי הנאשם, ובסופו של דבר באירוע מושא כתב האישום.
מסקנות: הנאשם סובל מהפרעת נפשית חמורה (הפרעת אישיות גבולית) עם תקופות של דיכאון, שימוש בסמים כריפוי עצמי ועד פגיעה עצמית וניסיונות אובדניים. ההפרעה החלה בגיל 11-10 וניתן לייחס חלק ממנה להיסטוריה הטרגית של הנאשם ולנסיבות התפתחותו. הנאשם אינו סובל מהפרעת אישיות פסיכופטית-אנטי סוציאלית, והוא מביע חרטה על מעשיו. לנאשם פוטנציאל שיקומי סביר אם יטופל וייגמל מהסמים וייעשה ניסיון לאפשר לו לבנות נרטיב שונה מהנרטיב המשפחתי הטרגי שמלווה אותו.
טיעוני ב”כ הצדדים
ב”כ המאשימה
ב”כ המאשימה עתרה לקבוע מתחם עונש שנע בין 13 ל-17 שנות מאסר, ולגזור על הנאשם תקופת מאסר בפועל המצויה בחלקו התחתון של המתחם, אך לא בגבולו התחתון ביותר. כן עתרה המאשימה לחייב את הנאשם בפיצוי נפגעת העבירה בשיעור המרבי.
ב”כ המאשימה עמדה על חומרת מעשיו של הנאשם: המתלוננת בחורה צעירה שסמכה על הנאשם, בן זוגה לשעבר, שהיה אדם קרוב, קיימה עמו יחסים אינטימיים לסירוגין בביתו, מקום שהיה מקום בטוח עבורה. עוד לפני יום האירוע הייתה מערכת היחסים בין השניים טעונה ואלימה. ביום האירוע דקר הנאשם את המתלוננת וגרם לה למעלה מ-15 פצעי דקירה וחתכים, בשלוש זירות שונות, שתחילתן בחדר השינה של הנאשם. הנאשם דקר את המתלוננת באמצעות מספר סכיני מטבח. שלושה אנשים ניסו להציל את המתלוננת, מתוכם שניים נאלצו לפרוץ לדירת הנאשם (בשומעם את זעקותיה של המתלוננת). השלושה נאבקו בנאשם, ולאחר שהוציאו את המתלוננת מהבית, הסתער עליה הנאשם שוב עם הסכינים והמשיך לדקור אותה עד אשר היה צורך באת חפירה על מנת להדוף אותו מהמתלוננת. במעשיו, היה הנאשם נחוש להביא למותה של המתלוננת.
מעשיו של הנאשם מצויים במדרג הגבוה ביותר של עבירות אלימות מלבד עבירות המתה: בליבו של הנאשם גמלה ההחלטה להביא למות המתלוננת, כך שביצע את עבירת האלימות עם כוונה מיוחדת לגרום למותה של המתלוננת; הנאשם השתמש במספר כלי נשק; הפעיל אלימות בשלוש זירות שונות; וכן ניצל את מערכת היחסים בינו ובין המתלוננת, הפער המגדרי ביניהם, הכוח הפיסי שלו והאמון שנתנה בו המתלוננת.
המתלוננת פונתה לבית החולים והייתה מורדמת ומונשמת, והיא נזקקה לניתוחים רבים מצילי חיים. לאחר שחרורה מבית החולים, נזקקה לטיפולים רבים, ועד היום היא סובלת מצלקות בכל גופה. כן הופנה בית המשפט לתסקיר נפגעת העבירה, ובמיוחד להתרשמות שירות המבחן מתמונת הנזק הקשה והחמורה. בנוסף להתמודדות הפיסית של המתלוננת, היא פגועה מנטלית ורגשית. כמו כן, מוכרת המתלוננת כנכה בשיעור של 100 אחוזים בתחום התעסוקה. ב”כ המאשימה ציינה שבנוסף לנזק בפועל שנגרם למתלוננת, בקביעת המתחם יש להתחשב גם בפוטנציאל הנזק שיכול היה להיגרם למתלוננת.
הפסיקה שאליה הפנתה ב”כ המאשימה:
ע”פ 3509/17 בלאיי נ’ מדינת ישראל (8.7.19): לאחר שמיעת הוכחות, נדון המערער לעונש מאסר בפועל למשך 14 שנים, בגין ניסיון רצח ואיומים. בחודשים שקדמו לאירוע מושא כתב האישום, סבר המערער כי המתלוננת, עימה הייתה לו היכרות מוקדמת, “מלכלכת עליו”. המערער שהצטייד בגרזן, דרש מהמתלוננת להיכנס לרכבו, ומשסירבה, איים עליה בכך שהניף את הגרזן, וכן היכה אותה באמצעות הגרזן מספר פעמים בראשה, לרבות באיזור הרקה. המתלוננת הובהלה במצב אנוש לבית החולים. המתלוננת איבדה את ראייתה באחת מעיניה. יצוין כי בית המשפט המחוזי קבע מתחם עונש שנע בין 10 ל-15 שנות מאסר.
ע”פ 3011/17 פרץ נ’ מדינת ישראל (31.1.19): לאחר שמיעת הוכחות, נדון המערער לעונש מאסר בפועל למשך 14 שנים, בגין ניסיון רצח ועבירות אלימות נוספות. המערער נהג באלימות כלפי המתלוננת שהייתה בת זוגו. האלימות שהפעיל המערער כלפי המתלוננת כללה מכת אגרוף, נשיכה בפניה, הפלתה לרצפה, דריכה על גופה, איומים וכן חניקת המתלוננת. בשלב מסוים גמלה בליבו של הנאשם ההחלטה להמית את המתלוננת. המערער דקר את המתלוננת לפחות 9 דקירות, חנק אותה, בעט בה השליכה חבולה ומדממת מרכבו. במסגרת הטיפול נזקקה המתלוננת לניתוחים. מתחם העונש שנקבע נע בין 11 ל-18 שנות מאסר בפועל.
ע”פ 241/17 פלוני נ’ מדינת ישראל (16.7.19): לאחר שמיעת הוכחות, נדון המערער לעונש מאסר בפועל למשך 15 שנים, בגין ניסיון רצח ותקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות. במהלך ויכוח שניטש בין המערער ובין המתלוננת שהייתה בת זוגו, הפיל המערער את המתלוננת ארצה, חנק אותה בידו, הטיח את ראשה לרצפה ונשך אותה. כשנה לאחר שהשניים נפרדו כרך המערער את ידו סביב צווארה של המתלוננת דקר אותה בסכין בבטנה ושיסף את גרונה, והמשיך ודקר אותה דקירות מרובות, לרבות בצווארה, וזאת בניסיון לגרום למותה. כתוצאה ממעשי המערער סבלה המתלוננת מקריסת שני צדי הריאות, מדימום בחלל הבטן, מקרעים בכבד ומתחתכים רבים בגוף. מתחם העונש ביחס לניסיון הרצח שנקבע נע בין 10 ל-18 שנות מאסר בפועל.
האם, כטענת ההגנה, יש להתחשב במצבו הנפשי של הנאשם (ובפרט בשאלת הקרבה לסייג לאחריות הפלילית) כאחת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, המשפיעה על מתחם העונש שייקבע?
ב”כ המאשימה ביקשה לדחות את טענת ב”כ הנאשם, שלפיה בקביעת מתחם העונש, יש להתחשב בנסיבות אליהן הוא מפנה בגדרי סעיפים 40ט(א)(5), (6) ו-(9) לחוק העונשין.
סעיף 40ט(א)(5) מתייחס ל”סיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה”. ב”כ הנאשם טען שהסיבות אינן ידועות במלואן. על כך השיבה ב”כ המאשימה שהרקע מפורט בכתב האישום, ולפיו הסיבות שהניעו את הנאשם לבצע את העבירות, שאותן יש לזקוף לחובתו, הן קנאה ורכושנות, מה שעמד ברקע ביחסים בין הנאשם ובין המתלוננת.
סעיף 40ט(א)(6) מתייחס ל”יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה, את הפסול שבמעשהו או את משמעות מעשהו, לרבות בשל גילו”: לטענת ב”כ המאשימה לא ביסס ב”כ הנאשם, בהיבט העובדתי, קיומו של קושי מנטלי או שכלי להבין שמעשיו פסולים.
סעיף 40ט(א)(9) לחוק העונשין קובע שאחת הנסיבות שיש לשקול בקביעת מתחם העונש היא האם קיימת קרבה לסייג האחריות הפלילית. על פי הפסיקה, על מנת לקבוע קרבה לסייג, על הטוען לקרבה להוכיח ברמה של מאזן הסתברויות קיומו של קשר סיבתי בין המצב הנפשי של הנאשם ובין ביצוע העבירה. רק במקום שהוכח שבעת האירוע נפגם כושר השיפוט של הנאשם או נפגעה יכולתו להימנע ממעשה העבירה, תיקבע קרבה לסייג, וזאת בשל פיחות באשם המוסרי של הנאשם.
ב”כ המאשימה הפנתה לת”פ (מחוזי מרכז) 41307-03-20 מדינת ישראל נ’ הוכברג (4.5.21) (להלן: “ת”פ הוכברג”), שם נפסק בין היתר, בנוגע ל”קרבה לסייג” כי מדובר במנעד של מקרים, שעשויים להיות קרובים לסייג, ולא שאלה דיכוטומית האם הייתה קרבה או לא הייתה קרבה. בטיעוניה פירטה ב”כ המאשימה כיצד בפסיקת בתי המשפט נבחנה שאלת הקרבת לסייג, בהתחשב במצב הנפשי ונבחן הקשר הסיבתי בין המצב הנפשי ובין ביצוע העבירה (כפי שיפורט בהמשך).
בענייננו, העובדה שהנאשם חווה נסיבות חיים מורכבות וכי קיים דמיון מסוים בין הטרגדיה שהתרחשה בעברו ובין נסיבות ביצוע העבירה, אינה בהכרח מורידה מהאשם המוסרי של הנאשם. בחינת הפיחות באשם המוסרי צריכה להיעשות אך ורק על יסוד הממצאים הרפואיים, ורק במקום שהוכח שבשל המצב הרפואי בעת האירוע נפגם כושר השיפוט של הנאשם או יכולתו להימנע מביצוע העבירה – רק אז האשם המוסרי של הנאשם “ייפגע”, וישפיע על קביעת מתחם העונש.
במקרה הנדון קבעה הפסיכיאטרית המחוזית, ומומחה ההגנה הסכים לכך, שהנאשם סובל מהפרעת אישיות גבולית ותסמונת פוסט טראומתית. הפסיכיאטרית המחוזית התייחסה בעדותה לתיעוד מצלמות הגוף של החוקרים ובמיוחד לסרטוני חקירותיו של הנאשם במשטרה, מהם ניתן לראות שהנאשם ערני, מבקש להיוועץ בעו”ד ועורך בירור בנוגע לזכויותיו. אומנם הפסיכיאטרית המחוזית לא נשאלה באופן ישיר על אודות הקרבה לסייג (שהרי העידה במהלך פרשת התביעה), אך שללה מכל וכל את האפשרות שבעת האירוע הייתה פגיעה בכושר השיפוט של הנאשם מבחינה רפואית-פסיכיאטרית. הפוסט טראומה הוא מצב כרוני שמלווה אדם בכל העת. במקרה הנדון, בשנים האחרונות ובזמן ביצוע העבירה, מצב הפוסט טראומה אצל הנאשם היה יציב. גם חוות הדעת מטעם ההגנה לא סתרה את מסקנת הפסיכיאטרית המחוזית, ואין בה כדי לבסס קשר סיבתי.
בנוסף, כתב האישום כולל אירועים אלימים שקדמו לאירוע ניסיון הרצח, וגם באירועים אלה לא הייתה השפעה של הפרעת האישיות הגבולית על כושר השיפוט של הנאשם, ואין קשר סיבתי בין קיום הפרעת האישיות ובין כל אחת מהעבירות המתוארות בכתב האישום.
לסיכום הטענה, ביקשה ב”כ המאשימה לקבוע שבמקרה זה אין קרבה לסייג, ולכן אין להתחשב בנסיבה זו בקביעת מתחם העונש. לעומת זאת, יש להתחשב במצבו הנפשי של הנאשם כשיקול לעונש בתוך המתחם.
העונש בתוך המתחם:
ב”כ המאשימה הסכימה לכך שבית המשפט יתחשב לקולה בגילו הצעיר של הנאשם, עברו הנקי והעובדה שהוא סובל מהפרעת אישיות גבולית ומפוסט טראומה כתוצאה מהאירוע הקשה שחווה בילדותו ועיצב את חייו.
אשר להודייתו של הנאשם: הנאשם הודה לאחר שמיעת חלק מהראיות בתיק, ונטל אחריות מסוימת למעשיו, אך ניכר שלא הייתה נטילת אחריות מהותית. בשלוש השנים שבהן היה הנאשם עצור, הוא לא עבר הליך טיפול. בנוסף, לתפיסת המאשימה, הנאשם לא הביע חרטה על מעשיו, לא הביע הבנה לחומרת מעשיו ולא הפקיד פיצוי עובר לטיעונים לעונש.
ב”כ הנאשם
ב”כ הנאשם ביקש לדחות את עתירת המאשימה לקביעת מתחם שנע בין 13 ל-17 שנות מאסר. על פי הפסיקה, תחתית מתחם העונש שהוטל בעבירות דומות הוא 7 שנות מאסר. בין אם תתקבל עתירת ב”כ הנאשם להתחשב בקביעת המתחם במצבו הנפשי של הנאשם ובין אם לאו, יש לקבוע מתחם עונש נמוך יותר מכפי עתירת המאשימה.
ב”כ הנאשם אינו חולק על חומרת מעשיו של הנאשם: מדובר בטרגדיה שעלולה הייתה להסתיים במוות. עד היום לא ברורה הסיבה מה גרם לנאשם לבצע את מעשיו: המתלוננת התעוררה לאירוע האלימות, מבלי שקדם לכך ויכוח או תרחיש דומה. תחילתו של הסבר – כך ב”כ הנאשם – ניתן למצוא בחוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו לבית המשפט (ר’ הפניית ב”כ המאשימה לנסיבות ביצוע העבירות בסעיף 54 לעיל).
ב”כ הנאשם ציין בקשר לנזק שנגרם למתלוננת, שהגם שהוא אינו מקל ראש בפגיעתה, אין מדובר במי שנפגעה פיסית וסובלת מנכויות. כן הפנה ב”כ הנאשם לאמור בעמ’ 2 בפסקה האחרונה לתסקיר, נתון שיש לקחת בחשבון לעניין הנזק שנגרם.
עיקרי הפסיקה אליה הפנה ב”כ הנאשם:
תפ”ח (ב”ש) 13729-09-12 מדינת ישראל נ’ פלוני (15.7.14): לאחר שמיעת הוכחות, נדון הנאשם לעונש מאסר בפועל למשך 6.5 שנים, בגין ניסיון רצח בתו. הנאשם שהיה נתון בדיכאון, חשב להמית את בתו ואשתו ולשים קץ לחייו. הנאשם חנק את בתו עד אשר חדלה להיאבק, ולאחר מכן המשיך ועשה כן באמצעות חגורה שכרך סביב צווארה, עד שאיבדה את הכרתה.
בית המשפט עמד על כך שמדובר בתיק שנסיבותיו חריגות. מצד אחד, מעשה העבירה חמור, ומצד שני, מידת אשמתו של הנאשם אינה מן הגבוהות, וזאת בהינתן שהיה במצב דיכאוני קשה, והמחשבות לפגוע בעצמו ובבנות משפחתו נבעו מדיכאון זה. בקביעת מתחם העונש התחשב בית המשפט ב”קרבה לסייג האחריות הפלילית”, בשל הדיכאון הקשה ממנו סובל הנאשם שהשפיע בצורה מסוימת על מעשיו. מתחם העונש שנקבע נע בין 6 ל-9 שנים.
תפ”ח (ב”ש) 7117-01-15 מדינת ישראל נ’ אדנני (13.10.16): לאחר שמיעת הוכחות, נדון הנאשם לעונש מאסר בפועל למשך 8.5 שנים, בגין ניסיון רצח ועבירות נוספות. לאחר שהמתלונן פיטר את הנאשם מעבודתו במפעל, החליט הנאשם לרצוח את המתלונן. לאחר תכנון והכנה הגיע הנאשם למפעל, ובאמצעות סכין שבה הצטייד שיסף את גרונו של המתלונן, וגרם לו לנכות צמיתה. הנאשם אובחן כחולה סכיזופרניה רדיפתית או סכיזואפקטיבית. הגם שבהכרעת הדין נקבע שלא מתקיים סייג אי שפיות בעניינו, קבע בית המשפט המחוזי שיש במצבו הנפשי ובקרבתו לסייג האחריות הפלילית כדי להביא להקלה במתחם העונש ונקבע מתחם עונש שנע בין 8 ל-12 שנות מאסר.
יצוין שערעור שהגיש הנאשם לבית המשפט העליון נדחה (ע”פ 9045/16 אדנני נ’ מדינת ישראל (7.3.18)).
ע”פ 5797/11 צסן נ’ מדינת ישראל (5.8.12): המערער שהודה נדון לעונש מאסר בפועל למשך 9 שנים, בגין ניסיון רצח בת זוגו לשעבר. על רקע רצונה של המתלוננת לסיים את הקשר הזוגי, החליט המערער לשים קץ לחייו. בהמשך, נעץ המערער פעמיים סכין בגבה של המתלוננת, שבמהלך מנוסתה הוטח ראשה בקיר. לאחר מכן פצע המערער את עצמו. למתלוננת נגרמו פציעות מסכנות חיים.
תפ”ח (ב”ש) 13790-08-20 מדינת ישראל נ’ פלוני (24.11.22): הנאשם שהודה נדון לעונש מאסר בפועל למשך 11 שנים, בגין ניסיון רצח וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות שביצע כלפי אשתו דאז, המתלוננת. על רקע רצונה של המתלוננת להתגרש, במהלך נסיעה ברכב, חתך הנאשם את המתלוננת בפניה, משך אותה אל מחוץ לרכב, ובהמשך חתך את המתלוננת באמצעות סכין פעם אחר פעם, בפניה, בזרועה, בכתפה ובבטנה, וזאת בכוונה לגרום למותה.
התחשבות במצבו הנפשי של הנאשם מקומה במסגרת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ומשכך, בקביעת מתחם העונש, ובמיוחד הקרבה לסייג האחריות הפלילית:
לטענת ב”כ הנאשם בקביעת מתחם העונש על בית המשפט להתחשב במצבו הנפשי של הנאשם במסגרת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, כאמור בסעיפים 40ט(א)(5), (6) ו-(9) לחוק העונשין. במקרה הנדון אין מחלוקת שהנאשם אינו סובל ממחלת נפש, אך הוא סובל מפוסט טראומה ומהפרעת אישיות גבולית בעקבות רצח אמו. חוות דעתה של הפסיכיאטרית המחוזית התייחסה לכשירות המהותית והדיונית של הנאשם, ואין בה התייחסות להשלכה של מצבו הנפשי של הנאשם על העונש.
ב”כ הנאשם מתבסס על חוות דעת מומחה ההגנה, שלפיה לא ניתן לנתק את הפרעת האישיות החמורה של הנאשם והפוסט טראומה שממנה הוא סובל מהדמיון שקיים בין המקרה הנדון ובין מה שאירע לאמו. במותה “נטשה” האם את הנאשם בגיל צעיר, ומכתב האישום ניתן להבין שגם במקרה זה “ננטש” הנאשם על ידי המתלוננת. לפי הממצאים הרפואיים ובדיקות הנאשם לאורך השנים, לאחר מות האם, חווה הנאשם, באופן אובססיבי ובלתי נשלט, את הסיטואציה של אובדן אמו, חלה הידרדרות נפשית במצבו של הנאשם, הוא השתמש בסמים, וכן ניסה לבצע ניסיונות אובדניים. המקרה הנדון אירע באופן מפתיע, ללא מניע אפשרי. הנאשם הוא חסר עבר פלילי ואינו אדם אלים. ביום האירוע היה הנאשם מנותק לחלוטין ממה שקורה סביבו, מבולבל, לא תיקשר, ולא היה במצב נפשי המאפשר לו להבין את הסיטואציה. מהאמור ניתן ללמוד שיש קשר סיבתי בין המצב הנפשי של הנאשם ובין ביצוע העבירה. ההגנה עמדה בנטל המוטל עליה, במאזן ההסתברויות, להוכחת הנסיבות הנ”ל, לרבות הקשר הסיבתי.
לטענת ב”כ הנאשם, הואיל והפסיקה קבעה שהקרבה לסייג אינה צריכה להיות כפסע מהסייג, אלא שההתחשבות יכולה לחול בקשת של מקרים לפי מידת הקרבה לסייג, הרי שמתחם העונש הרלוונטי ייקבע לפי עוצמת הקרבה לסייג: ככל שיש במצב הנפשי כדי למנוע או להפחית מהאשם המוסרי שיש לייחס לנאשם, כך מתחם העונש יהיה נמוך יותר. בהקשר זה הפנה ב”כ הנאשם בין היתר לת”פ הוכברג לעיל וכן לת”פ (מחוזי ת”א) 45111-02-17 מדינת ישראל נ’ בבאי (29.11.17). במקרה זה די בכך שהנאשם סובל מפוסט טראומה כדי שהמתחם שייקבע יהיה נמוך ממתחם העונש בעניינו של מי שאינו סובל מהבעיה האמורה.
העונש בתוך המתחם:
הגם שהנאשם הודה והורשע כשנתיים לאחר הגשת כתב האישום, כבר בתחילת ההליך הודה הנאשם בעובדות כתב האישום, וניהול ההוכחות נסב על היסוד הנפשי ועל מצבו הנפשי של הנאשם, ומכאן שאין לזקוף לחובת הנאשם הודיה מאוחרת.
הנאשם חווה נסיבות חיים חריגות ומורכבות: הרצח האכזרי של אמו בידי אביו, בהיות הנאשם כבן 9, וכליאתו של האב למשך שנים ארוכות. מאותו הרגע איבד הנאשם את שני הוריו. מחוות הדעת הפסיכיאטריות ניתן ללמוד שמחשבותיו של הנאשם עסקו באופן אובססיבי באופן שבו איבדה אמו את חייה. ב”כ הנאשם הפנה לדברי דודתו של הנאשם על אודות השינוי שחווה הנאשם בחייו לאחר מות האם (ר’ פירוט העדות לעיל). כן הפנה למסמכים הרפואיים החל משנת 2017 מהם עולה שהנאשם ביקש עזרה רפואית בשל מחשבות אובדניות ואובססיביות, וטופל תרופתית. בנוסף, ביצע הנאשם שני ניסיונות אובדניים וניצל בזכות סבתו (ר’ ע/4).
על אף ההפרעה הנפשית והפוסט טראומה ממנה סובל הנאשם, הוא נעדר עבר פלילי ומעולם לא היה מעורב באירוע אלים. על פי בדיקה פסיכיאטרית בסמוך לאירוע מיום 16.8.19, מסוכנותו נקבעה כנמוכה. אשר למצבו הנפשי של הנאשם כתוצאה מנסיבות חייו: אם בית המשפט לא ייעתר לעתירת ב”כ הנאשם להתחשב במצבו הנפשי של הנאשם כנסיבה לעניין קביעת מתחם העונש, יבקש ב”כ הנאשם להתחשב במצב זה בקביעת העונש בתוך המתחם (כפי שהוסכם על ידי הצדדים).
ב”כ הנאשם עתר שלא להשית על הנאשם את הפיצוי המקסימלי, או בשיעור קרוב לו.
הנאשם: הנאשם מסר הן בכתב (ע/5) והן בדבריו לעונש שהוא נוטל אחריות מלאה למעשיו החמורים, מצטער מאוד על מעשיו ומבין את הנזק שנגרם למתלוננת, שבשל מעשיו, כמעט ניטלו חייה. מאז האירוע חווה הנאשם מחשבות טורדניות וכפייתיות, וחש ש”צילק” שתי נפשות, את שלו ושל המתלוננת. הנאשם ביקש להתחשב בנסיבות חייו המורכבות ובטראומה הגדולה שהוא חווה בשל מות אמו. הנאשם הוסיף שבמהלך מעצרו עבר טיפוליים קבוצתיים: התמודדות עם המעצר ושליטה בכעסים, וכן נטל חלק בכיתת חינוך. הנאשם הביע רצון להמשך הליך שיקומי במסגרת המאסר ולאחריו.
דיון והכרעה
מתחם העונש
הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה
“…עבירת הניסיון לרצח בה הורשע המערער היא מהחמורות שבספר החוקים, ולא בכדי העונש המקסימלי בגינה עומד על עשרים שנות מאסר. בית משפט זה עמד על החומרה הרבה הטבועה בה ועל כך שמבחינת היסוד הנפשי אין כל הבדל בינה ובין עבירת הרצח… ברוח זו נקבע, כי מדיניות הענישה בעבירה זו מחייבת גישה שתבטא באופן הולם את חומרת הפגיעה בפרט ואת מעמדו של הערך המוגן של קדושת חיי האדם, וזאת על דרך של השתת עונשי מאסר ממושכים…” (ר’ ע”פ 2513/19 פלוני נ’ מדינת ישראל (27.6.19)).
בע”פ 7049/20 חביב אלטורה נ’ מדינת ישראל (26.6.22) (להלן: “ע”פ אלטורה”) הורשע המערער בעבירות של ניסיון רצח, נשיאת נשק ותחמושת וגניבה. נפסק כי בית המשפט העליון “נוקט במדיניות החמרה בענישה, בהצטרפו למאבק רשויות האכיפה בביעורן מן החברה. אשר לעבירת ניסיון רצח, שהינה מן החמורות ביותר בספר החוקים, נכתב כי ‘חובתנו לנהוג ביד קשה כלפי מבצעי עבירה זו אשר באה לפגוע בחיי אדם’ (ע”פ 241/17 פלוני נ’ מדינת ישראל, פסקה 35 לפסק דינו של חברי השופט א’ שטיין […] (16.7.2019)). חומרה מיוחדת נלווית לביצוע העבירה, אשר נעשתה כלפי קרובת משפחתו, שהייתה גם ארוסתו לשעבר (ע”פ 5797/11 צסן נ’ מדינת ישראל, פסקה 5 […] (5.8.2012))…”.
פסיקה נוספת רלוונטית לענייננו:
ע”פ 4737/18 ברק נגר נ’ מדינת ישראל (12.5.20): לאחר שמיעת הוכחות, נדון המערער הסובל ממחלת נפש למאסר בפועל למשך 12 שנים, בגין ניסיון רצח ועבירות נוספות, לאחר שנדחתה טענתו בדבר קרבה לסייג של אי שפיות. בין המערער ובין המתלונן שררו יחסי עבודה וידידות. המערער גרם למתלונן ערפול חושים (על ידי המסת כדורים במשקה אלכוהול), לאחר שקודם לכן ערך פעולות הכנה רבות לקראת המעשה האלים שביצע. המערער הפשיט את המתלונן, קשר את רגליו, אחז בסכין יפנית והתיישב על בטנו. בהמשך, חתך המערער את המתלונן באמצעות הסכין שלוש פעמים לאורך צווארו והחל לחנוק אותו באמצעות ידיו. המערער נאבק במתלונן שהתעורר ולא הצליח לנשום, הטיח את ראשו של המתלונן ברצפה והלם באגרופיו בפניו. המתלונן שהצליח להלום בראשו של המערער, נמלט מהדירה עירום ושותת דם. למוחרת המית המערער גורת כלבים. בית המשפט העליון קבע כי אין עילה להתערב בגזר הדין, וציין כי קיימים פסקי דין שבהם נגזרו על מבצעי העבירה עונשים חמורים יותר (ר’ לדוגמה ע”פ 2555/15 מוהלוס נ’ מדינת ישראל (19.7.2016) (להלן: “ע”פ מוהלוס”) שם נגזר עונש של 15 שנות מאסר; ע”פ 917/04 מוסקוביץ נ’ מדינת ישראל (6.1.2005) שם נגזר עונש של 18 שנות מאסר).
תפ”ח (מרכז) 59069-03-19 מדינת ישראל נ’ גבורגיאן (4.4.22): אחד הנאשמים שהודה, נדון לעונש מאסר בפועל למשך 13 שנים, בגין ניסיון רצח ועבירות נוספות. באותה פרשה עד התביעה אלירן הועמד לדין בהליך נפרד, ולאחר שהודה בביצוע ניסיון רצח ועבירות נוספות, הוא נדון לעונש מאסר בפועל למשך 12 שנים.
הנאשם, אלירן, המנוח ונאשם נוסף, ישבו יחד וצרכו משקאות אלכוהוליים וסמים. הנאשם שהיה היוזם והמוביל של האירוע, הטיח את המנוח בדלת, היכה אותו מכות אגרוף בפניו ודקר אותו מספר פעמים באמצעות סכין בפלג גופו העליון, וכן הטיח את ראשו על הרצפה. לאחר מכן, חנק הנאשם את המנוח, ודקר אותו בצווארו באמצעות הסכין עד אשר נשברה הסכין, והלם בו במכת אגרוף. אלירן בעט במנוח, ובהמשך, יחד עם אחר, היכה אותו מכת אגרוף ובעט בו. לאחר מכן דקר אלירן את המנוח בפלג גופו העליון ובראשו באמצעות הסכין, בעט בבטנו של המנוח, דקר אותו מספר פעמים באמצעות שבר בקבוק וחנק אותו באמצעות חולצה. אלירן והנאשם הנוסף חפרו למנוח קבר בחורשה ביחד עם אחר והשליכו את גופת המנוח לקבר.
נקבע שמתחם העונש בעניינו של הנאשם נע בין 13 ל-17 שנות מאסר, ובעניינו של אלירן נע המתחם בין 12 ל-16 שנות מאסר. יצוין כי ב”כ המאשימה עתרה לקבוע שמתחם העונש בעניינו של הנאשם נע בין 13 ל-20 שנות מאסר, ועתרה להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל שמצוי ברף התחתון של המתחם שהוצע, וזאת בשל קשיים ראייתים שהיו בעניינו, בשונה מעניינו של אלירן.
ע”פ 4144/17 חרוטדינוב נ’ מדינת ישראל (22.3.18): לאחר שמיעת הוכחות, נדון המערער לעונש מאסר בפועל למשך 14 שנים, בגין ניסיון רצח והחזקת סכין. המערער הצטייד בשתי סכינים ודקר 11 פעמים את שכנו בצווארו, בגבו ובחלקי גוף שונים. השכן הובהל לבית חולים ונזקק לניתוח. יצוין כי בית המשפט המחוזי קיבל את עתירת המאשימה וקבע שמתחם העונש ההולם נע בין 12 ל-16 שנות מאסר.
ע”פ אלטורה לעיל: לאחר שמיעת הוכחות, נדון המערער לעונש מאסר בפועל למשך 14 שנים, בגין ניסיון רצח, נשיאת נשק ותחמושת וגניבה. המתלוננת והמערער הם בני דודים, שהתארסו, ובהמשך ביטלה המתלוננת את האירוסין. על רקע סירובה של המתלוננת לקיים עם המערער יחסי מין גמלה בליבו של המערער ההחלטה להמיתה. המערער ירה במתלוננת ופגע בלחיה ואצבע ידה. הכדור חדר את לחיה השמאלית ואת לסתה וגרם לה לשברים בשיניים, ריסוק עצם וריטוש החניכיים, וכן הגיע עד לעמוד השדרה הצווארי. מתחם העונש שנקבע נע בין 12 ל-16 שנות מאסר בפועל.
ע”פ 3879/21 טדסה סלומון נ’ מדינת ישראל (10.8.22): לאחר שמיעת הוכחות, נדון המערער לעונש מאסר בפועל למשך 15 שנים, בגין ניסיון רצח. לאחר ששתה המערער משקה אלכוהולי בביתו, הוא יצא מהבית וביקש מאלירז, שהיה חלק מחבורה שהקימה רעש, לשמור על השקט, והאחרון הגיב באופן “מזלזל ופוגעני”. המערער שב למקום כשהוא מצויד באקדח טעון בכדורים, בו החזיק מתוקף עבודתו כמאבטח. המערער התקרב לאלירז, דרך את האקדח וירה ירייה מטווח של פחות ממטר לעבר ראשו. כתוצאה ממעשי המערער, עבר אלירז סדרת ניתוחים מצילי חיים, מצבו נותר סיעודי והוא סובל מקשיים קוגניטיביים משמעותיים. מתחם העונש שנקבע נע בין 14 ל-18 שנות מאסר בפועל.
ע”פ מוהלוס לעיל: לאחר שמיעת הוכחות, נדון המערער לעונש מאסר בפועל למשך 15 שנים, בגין ניסיון רצח. המערער ושני חבריו שתו משקאות אלכוהוליים. בשובם לביתם, פגשו באקראי את המתלונן. חבריו של המערער תפסו את המתלונן בידיהם, ללא כל תגרה או התגרות מצד המתלונן. המערער שלף סכין יפנית ושיסף באמצעותה את גרונו של המתלונן לכל אורך צווארו, וכן שיסף את עורפו של המתלונן, פגע בראשו מאחור ודקר אותו בזרועו. המערער וחבריו הותירו את המתלונן מדמם. המתלונן פונה במצב קריטי לבית החולים. יצוין כי בית המשפט המחוזי קבע מתחם עונש שנע בין 10 ל-16 שנות מאסר.
ע”פ 7039/21 טספה מריאם נ’ מדינת ישראל (5.7.23): לאחר שמיעת הוכחות, נדון המערער לעונש מאסר בפועל למשך 18 שנים, בגין ניסיון רצח. בשלב מסוים, לאחר שהמערער והמתלוננת קיימו מגע מיני גמלה בלבו של המערער החלטה לגרום למותה של המתלוננת. המערער נטל לבנת בטון שהייתה במקום וחבט בעוצמה בראשה ובפניה של המתלוננת מספר פעמים, בכוונה לגרום למותה. המערער עזב את המקום בהותירו את המתלוננת שותתת דם. כתוצאה ממעשי המערער נגרמו למתלוננת נזק מוחי קשה מאוד, שברים בגולגולת, דימומים תוך מוחיים, חסימה של עורק מוחי ועוד. מתחם העונש שנקבע נע בין 15 ל-20 שנות מאסר בפועל.
ע”פ 6962/17 קשת נ’ מדינת ישראל (24.8.20): לאחר שמיעת הוכחות, נדון המערער לעונש מאסר בפועל למשך 18 שנים, בגין ניסיון רצח וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. בין המערער ובין המתלונן הייתה היכרות מוקדמת. המערער הגיע לדירת המתלונן מצויד בגז מדמיע ובסכין, והשניים עישנו חשיש. בהמשך, שלף המערער את הסכין וניסה לשסף את גרונו של המתלונן. השניים נפלו ארצה ונאבקו, והמערער המשיך לדקור את המתלונן בגופו, וכן ריסס אותו בגז המדמיע. כשניסה המתלונן להימלט, דקר אותו המערער בגופו. כתוצאה ממעשי המערער נזקק המתלונן לשני ניתוחים. מתחם העונש שנקבע נע בין 14 ל-19 שנות מאסר בפועל.
נסיבות ביצוע העבירה
כפי שפורט לעיל, בין הנאשם ובין המתלוננת התקיימה, לסירוגין, מערכת יחסים רומנטית שעלתה על שרטון. בהמשך לכך נקט הנאשם באלימות מילולית ופיסית כלפי המתלוננת שהלכה והסלימה עד ליום האירוע מושא כתב האישום, שבו קיבל הנאשם את ההחלטה הרת האסון לגרום למותה של המתלוננת, ושאותה ניסה לממש בהפעילו אלימות קשה, אכזרית, מתמשכת וחסרת מעצורים כלפי המתלוננת.
כחודש עובר לניסיונו של הנאשם להמית את המתלוננת כתב הנאשם למתלוננת באינסטגרם מסרים מתריסים עם גוון של איומים, כגון: “תקבלי את שלך כמו בומרנג”, “הכל יהיה מכוער, יפה זה לא יוכל להיות”, וכן העביר מסר, שיש בו מידה של התגרות והפחדה, שהוא מתכנן אלמנט של הפתעה, בכתבו: “אלמנט ההפתעה, אחחח כמה שאני אוהב אותו”.
בשלב הבא של מסכת האלימות דחף הנאשם את המתלוננת והפיל אותה על הרצפה.
ביום 17.3.20 לנה המתלוננת בבית סבתו של הנאשם, שם התגורר הנאשם. למוחרת בבוקר היכה הנאשם את המתלוננת עד זוב דם. טאפה, עובד הסיעוד של הסבתא, הבחין באירוע האלים, ובשלב שבו יצאה המתלוננת מהחדר ניסה להפריד בין השניים. בשלב הזה גמלה בליבו של הנאשם ההחלטה להמית את המתלוננת. על מנת לבצע את זממו הוא נטל מהמטבח שלוש סכיני חיתוך.
הנאשם, בהתנהגות שניתן לתארה כאחוזת אמוק, הפעיל כנגד המתלוננת אלימות קשה: הוא אחז בשיער ראשה והחל לדקור אותה בפלג גופה העליון. טאפה ניסה לסייע למתלוננת על ידי ניתוקה מהנאשם והזעקת עזרה. מחמוד וחסן, שני פועלים שהיו במקום, ששמעו את זעקות העזרה, נכנסו בכוח לבית. התמונה שנגלתה לנגד עיניהם הייתה זו: המתלוננת הייתה שפופה על ברכיה זועקת מכאבים, בעוד הנאשם אוחז בשיער ראשה ודוקר אותה בעורפה. זעקות הפועלים שהופנו לנאשם שיחדל ממעשיו נפלו על אוזניים ערלות. הנאשם, בנחישות מקפיאת דם, גרר את המתלוננת לתוך הבית והמשיך לדקור אותה בפלג גופה העליון. מחמוד וחסן הצליחו למלט את המתלוננת לפתח הבניין, שם השכיבוה על גבה כשהיא מדממת. ואולם, זעמו ונחישותו של הנאשם לא שכחו. הנאשם הצליח להתיישב על המתלוננת כשהוא אוחז שתי סכינים, והמשיך לדקור את המתלוננת בראשה. קריאותיהם של אנשים נוספים שהגיעו למקום שהופנו לעבר הנאשם שיעצור את מעשיו, נפלו אף הן על אוזניים ערלות. בסופו של דבר הצליחו שני הפועלים שהיכו את הנאשם לגרום לכל שהנאשם ישליך את הסכינים, ובהמשך הוא נכנס לתוך הבית.
כפי שפורט לעיל למתלוננת נגרמו פציעות קשות בראשה, בעורפה, בגבה ובחזה שלה. המתלוננת שנכנסה לשוק, הובהלה לבית החולים ונותחה פעמיים.
כתוצאה מהאירוע המחריד, לא פחות מכך, נגרם למתלוננת נזק פיסי ונפשי רב מערכתי וקשה (ר’ פירוט בתסקיר נפגעת העבירה).
במהלך האירוע המתמשך, הפעיל אפוא הנאשם אלימות אכזרית וחסרת מעצורים כלפי המתלוננת כשהוא נחוש לקטול את חייה. עד השלב שבו הצליחו מחמוד וחסן, שגילו אומץ לב, להציל את המתלוננת, כשלו הניסיונות לחלצה מידו הרעה וממעשיו מסכני החיים של הנאשם. מעשיו החמורים של הנאשם גדעו בְּאִבְחָה אחת את עתידה של המתלוננת, בחורה צעירה ואופטימית, שכל עתידה לפניה, והותירו אותה מדממת לא רק פיסית כי אם גם נפשית, וצפוי לה הליך החלמה ושיקום ממושך ומורכב.
הפוסט טראומה והפרעת האישיות מהם סובל הנאשם:
כאמור, המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה האם יש להתחשב במצבו הנפשי של הנאשם בקביעת מתחם העונש, כטענת ההגנה, או שיש להתחשב בכך בגזירת העונש בתוך המתחם, כטענת המאשימה.
סעיפים 40ט(א)(5), (6) ו-(9) לחוק העונשין, קובעים, כדלקמן:
40ט. (א) בקביעת מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שביצע הנאשם כאמור בסעיף 40ג(א), יתחשב בית המשפט בהתקיימותן של נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, המפורטות להלן, ובמידה שבה התקיימו, ככל שסבר שהן משפיעות על חומרת מעשה העבירה ועל אשמו של הנאשם:
(…)
(5) הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה;
(6) יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה, את הפסול שבמעשהו או את משמעות מעשהו, לרבות בשל גילו;
(…)
(9) הקרבה לסייג לאחריות פלילית כאמור בסימן ב’ לפרק ה’1;
בע”פ 1865/14 פלוני נ’ מדינת ישראל (4.1.16) קבע בית המשפט העליון שההתחשבות במצבו הנפשי של המערער כשיקול רלוונטי בענישה, באה לידי ביטוי בחוק העונשין (תיקון מס’ 113), התשע”ב-2012 (להלן: “תיקון מס’ 113”) (שעניינו הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה) בסעיף 40ט:
“…המחוקק הכיר אפוא במצב בו הנאשם נמצא אחראי למעשיו, אך יכולתו להבין או להימנע מהמעשה נפגמה במידת-מה, או שהוא קרוב לסייג לאחריות פלילית, ויש בכך כדי להפחית את מידת האשם המוסרי של הנאשם:
‘מכאן, שכדי להביא בחשבון את מצבו הנפשי של נאשם לצורך הקלה מסוימת בעונשו, אין צורך ברור – כפי שזה קיים בטרם הכרעה בשאלת תחולתו של סייג אי-השפיות – לקבוע אם הנאשם חולה בהכרח במחלת נפש. בניסוח אחר של הדברים, לצורך גיבוש הנתונים בשלב גזר הדין, די בכך שיקבע כי הנאשם סובל מהפרעה נפשית משמעותית, וזאת מבלי לקבוע ממצא חד-משמעי באשר לקיומה של מחלת נפש של ממש…’ (ע”פ 4312/11 פלוני נ’ מדינת ישראל, […] פס’ 13 (10.06.2013))…”.
באותו מקרה, לא הייתה מחלוקת לגבי כך שהמערער סובל ממחלת נפש קשה מסוג הפרעה דו-קוטבית, וזמן מה לפני האירוע הפסיק ליטול תרופות. נקבע כי יש במצבו הנפשי של המערער ובהתנהגותו המאנית, כפי שבאה לידי ביטוי בתקופה עובר לאירוע, כדי להפחית את אשמו המוסרי.
בע”פ 10416/07 דולינסקי נ’ מדינת ישראל (7.12.09) נפסק כך:
“…השאלה מה המשקל שיש ליתן למצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה לצורך הקלה בעונש, היא שאלה “כמותית”, שאיני רואה לקבוע בה מסמרות. כל מקרה יש לבחון לגופו על פי נסיבות ביצוע העבירה וחומרתה ועל פי נסיבותיו האישיות של הנאשם. במכלול הנסיבות הקשורות למבצע העבירה, יש לבחון את סוג ההפרעה הנפשית ועוצמתה, ועד כמה הוגבלה בעטיה יכולתו – לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח – להבין את אשר הוא עושה או להימנע מעשיית המעשה. על מידת הפגיעה ביכולתו של מבצע העבירה להבין את מעשהו או להימנע ממנו, ניתן ללמוד ממכלול הראיות, לרבות מעשיו של מבצע העבירה לפני האירוע, במהלכו ולאחריו וכן מחוות דעת מומחים.
מידת אחריותו המוסרית של העבריין למעשה שביצע נגזרת מגודל הפגיעה בתפיסת המציאות ובמידת השליטה שלו על מעשהו בשל מצבו הנפשי, ובהלימה לכך, על בית המשפט לגזור את עונשו לקולה או לחומרה. עם זאת, וכפי שנאמר על ידי כב’ השופטת ארבל בע”פ 9369/07 אנסטסיה נ’ מדינת ישראל ([…], 4.6.09):
‘אין גם להתעלם מן הצורך שלא לפתוח פתח חסר תחומים וגבולות לכל טענה הנטענת בידי מי שביצע עבירה, בדבר פגם נפשי ממנו הוא סובל. הקלה מופרזת בעונשו של מי שביצע עבירה בשל פגם במצבו הנפשי, שלא איין את יכולותיו הקוגניטיביות והרצוניות, עשוי ליצור מדרון חלקלק, שיפגע באפקטיביות של המשפט הפלילי כגורם מרתיע ומחנך… על הענישה המופחתת שיש להשית על מי שסבל מתסמונת פוסט טראומתית, לבטא, אפוא, באופן מידתי את הגריעה שהביאה זו ביכולתו להבין את מעשיו או לשלוט בהם ולשקף את היקף הגריעה ואותה בלבד’.
בת”פ הוכברג נפסק כך:
“… כידוע, מצבם הנפשי של אנשים הלוקים במחלות נפש או בהפרעות נפשיות, אינו מצב בינארי, שכולל רק שתי אפשרויות של “אחראי למעשיו” או “שאינו אחראי למעשיו”, ואף לא מצב בינארי של “קרבה לסייג לאחריות הפלילי” או “ללא שום הפרעה נפשית”, אלא קיים מנעד שלם, ספקטרום רחב, של מצבים נפשיים של נאשמים שהם אמנם אחראים למעשיהם, אך יכולתם להבין את מעשיהם או לשלוט בהתנהגותם מוגבלת במידה כזו או אחרת עקב מחלת הנפש או ההפרעה הנפשית”.
ע”פ 4283/22 אושייר באחיט נ’ מדינת ישראל (1.12.22) (להלן: “ע”פ באחיט”): נוהלו הוכחות בשאלת אחריותו של המערער לביצוע העבירה – תחולת הסייג של אי שפיות הדעת. נקבע שבשעת המעשה לא פעל המערער “בהשפעת הפרעה דלוזיונאלית”, וקיימות אינדיקציות משמעותיות לכך שהוא הבין את הפסול שבמעשיו ויכול היה להימנע מביצועם. בית המשפט (ת”פ (מחוזי מרכז) 48563-07-18 מדינת ישראל נ’ באחיט (12.5.22)) דחה את טענת המערער לקרבה לסייג, שכן הוא לא הצביע על כך שמצבו הנפשי פגע בצורה משמעותית ביכולתו להבין את מעשיו או במידת שליטתו במעשים. בין היתר, בחוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי צוין שהמערער היה בעל יכולת שיפוט ופעל מתוך רגשות נקם. למערער אין רקע פסיכיאטרי מוכר והוא ניסה “לבנות סיפור” כדי לצמצם את אחריותו. בית המשפט העליון דחה את טענת המערער בדבר קרבה לסייג, בציינו כי קביעות בית המשפט המחוזי הן בבחינת ממצאי עובדה ומהימנות ואין להתערב בהן. יצוין שבית המשפט המחוזי לא ראה מקום לקבל את טענתו החלופית של המערער שלפיה אף בהיעדר קרבה לסייג יש מקום לקבוע מתחם עונש בהתחשב במצבו הנפשי של המערער.
בת”פ הוכברג לעיל סבל הנאשם מפוסט טראומה עקב תאונת דרכים שעבר ואובחן כלוקה בשילוב של הפרעה דו־קוטבית, שימוש בסמים ומהפרעת אישיות אורגנית עקב חבלה בראשו (שינוי אישיות עקב נזק מוחי). בעת ביצוע העבירה, לא היה הנאשם שרוי במצב פסיכוטי, ולא היה תחת מחשבות שווא. הנאשם היה נתון תחת השפעת סם, ונקבע שאף אם הייתה פגיעה בשיפוט, משנית לשימוש בסמים, היא הייתה מזערית. כחודשיים ושבוע עובר לעבירה, היה הנאשם במצב פסיכוטי, וכן מספר חודשים קודם לכן נמצא בהתייחס לעבירה קודמת שהוא לא היה אחראי למעשיו. במועדים אחרים בהמשך, נמצא שהוא אחראי למעשיו, לרבות במסגרת תיק זה. בית המשפט קבע שלא ניתן ללמוד על קרבה לסייג מכך שנקבע שהנאשם היה במצב פסיכוטי באירועים קודמים. הסבריו של הנאשם לנסיבות ביצוע העבירה ומניעיו מחזקים את המסקנה שהנאשם פעל מכעס כלפי המתלונן ולא בשל הפרעה נפשית או מחלת נפש. בנסיבות המקרה לא ניתן להגדיר את מצבו של הנאשם כ”קרבה לסייג האחריות הפלילית”, אך להפרעה הנפשית שבה לקה הנאשם, הייתה השפעה על ביצוע העבירה ולכן יש להתחשב בנתוניו במידת מה בקביעת מתחם העונש.
ת”פ (מחוזי מרכז) 14479-06-20 מדינת ישראל נ’ ציון כהן (13.9.21) (להלן: “ת”פ ציון כהן”): בית המשפט קבע כי במקרה זה התנהגות הנאשם הושפעה באופן ממשי מהפרעת האישיות שבה הוא לקה ולכן התקיימה קרבה לסייג לאחריות פלילית, שיש בה כדי להשפיע באופן ממשי על קביעת מתחם העונש. באותו מקרה, מחוות דעת מומחה ההגנה עלה שהנאשם לוקה בהפרעת אישיות חמורה ומעשיו נעשו בגלל רעיונותיו וכתוצאה מהפרעתו הנפשית, ללא רווח אישי ומתוך נכונות לשלם מחיר אישי. הפסיכיאטר המחוזי לא חלק על האמור בחוות דעת ההגנה וקבע שמדובר בהפרעת אישיות חמורה, כאשר יכולת השליטה המוגבלת של הנאשם קשורה במישרין להפרעת האישיות. מודעתו של הנאשם למעשיו ויכולת השליטה של הנאשם על מעשיו, הייתה מוגבלת מאוד למרות שהבין את העונש הצפוי לו ממעשיו. במקרה זה נקבע שההגנה הרימה את הנטל הנדרש והמאשימה לא חלקה על כך, והמחלוקת נסובה על מידת הקרבה לסייג.
ת”פ (מחוזי ב”ש) 49550-08-19 מדינת ישראל נ’ מימון ביטון (24.1.22) (להלן: “ת”פ מימון ביטון”): בית המשפט קבע שאין מדובר במקרה שבו תישקל במסגרת מתחם העונש נסיבה מקלה של קרבה לסייג. מבחינת ההיבט המהותי נמצא הנאשם אחראי למעשיו וכשיר לעמוד לדין. לא נמצאה עדות למצב פסיכוטי פעיל או אפקטיבי מג’ורי בסמוך לאירוע. בחוות הדעת שהוגשו לא קיימת קביעה היכולה לבסס קרבה לסייג והנאשם לא הביא כל חוות דעת לבסס טענה זו. עם זאת, קבע בית המשפט שיש ליתן משקל מה למצבו הנפשי של הנאשם בקביעת מתחם העונש. הגם שמצבו הנפשי של הנאשם לא השליך באופן ישיר על מעשיו, המעשים נעשו על רקע מצבו הנפשי. הנאשם סובל מהפרעה דו קוטבית ומדיכאון מג’ורי. לכן מידת האשם של הנאשם הייתה מופחתת במידת מה. בית המשפט נסמך על כך שלאורך השנים, חייו של הנאשם ותפקודו היו תקינים ונורמטיביים עד למשבר הנפשי אליו נקלע לפני מספר שנים, משבר שהוביל אותו לדיכאון ולהסתגרות.
במאמרם של יניב ואקי ויורם רבין “הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה” (הפרקליט נב תשע”ג) בעמ’ 436-435, ציינו המחברים באשר לנסיבה בסעיף 40ט(א)(5) לחוק העונשין “הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה”, כי לפי הצעת החוק סעיף זה התייחס לנסיבה מחמירה כגון: גזענות, עוינות או שנאה אידיאולוגית. ואולם, בסופו של דבר נוסח הסעיף שחוקק הוא כללי ומאפשר לקחת בחשבון גם סיבות ומניעים נוספים, חיוביים או שליליים.
אשר לנסיבה בסעיף 40ט(א)(6) לחוק העונשין: “יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה, את הפסול שבמעשהו או את משמעות מעשהו, לרבות בשל גילו”: נאשם שהיכולת שלו להבין את המעשה או הפסול שבמעשה מוגבלת בשל סיבה נפשית או גיל צעיר, מידת האשם של אותו נאשם תהיה פחותה מנאשם שלא התקיימו נסיבות אלה, וזאת במצבים שהנאשם אינו נהנה מפטור מלא מאחריות פלילית.
אשר לנסיבה שבסעיף 40ט(א)(9) לחוק העונשין: “הקרבה לסייג לאחריות פלילית כאמור בסימן ב’ לפרק ה’1″: בחוק העונשין לא צוין מהי מידת הקרבה הנדרשת על מנת שבית המשפט ישקול נסיבה זו. היעדר הוראה בדבר מידת הקרבה לסייג מעניק לבית המשפט מידה רבה של שיקול דעת באשר למקרים שיצדיקו הקלה בעונש.
נטל ההוכחה:
סעיף 40י לחוק העונשין, עוסק ב”הוכחות נסיבות ביצוע העבירה”.
סעיף 40י(ג) הרלוונטי לענייננו קובע, כדלקמן:
40י. (ג) בית המשפט יקבע כי התקיימה נסיבה מחמירה הקשורה בביצוע העבירה אם היא הוכחה מעבר לספק סביר; בית המשפט יקבע כי התקיימה נסיבה מקילה הקשורה בביצוע העבירה אם היא הוכחה ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי.
(לעניין זה ר’ גם ע”פ 7876/15 חמאמרה נ’ מדינת ישראל (30.8.17)).
קביעת מתחם העונש
לאחר בחינת מכלול השיקולים, באנו לכלל מסקנה כי אין מקום להתחשב במצבו הנפשי של הנאשם בקביעת מתחם העונש. לעומת זאת, יש לעשות כן בקביעת העונש בגדר המתחם.
בהיבט המשפטי, החלופות הרלוונטיות בענייננו, כפי שפורט לעיל, הן אלה: סעיפים 40ט(א)(5), (6) ו-(9) לחוק העונשין. בכל אחת מהחלופות נדרש קשר/זיקה בין מצבו הנפשי של הנאשם ובין ביצוע העבירה, כפי שנקבע בסעיף 40ט(א) לחוק העונשין: “בקביעת מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שביצע הנאשם כאמור בסעיף 40ג(א), יתחשב בית המשפט בהתקיימותן של נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, המפורטות להלן, ובמידה שבה התקיימו, ככל שסבר שהן משפיעות על חומרת מעשה העבירה ועל אשמו של הנאשם.
בענייננו אין מחלוקת בין שני המומחים כי הנאשם אינו סובל ממחלת נפש, וכי על רקע האסון שפקד אותו הוא סובל מהפרעת אישיות גבולית והפרעה פוסט טראומתית.
בחוות דעתם של מומחי ההגנה פרופ’ פניג וד”ר לוי מניחים המומחים “עוגן” לטענת ההגנה בדבר הקשר הסיבתי בין המצב הנפשי של הנאשם לביצוע העבירה: התפתחות ההפרעה הנפשית של הנאשם מגיל צעיר נבעה, בין היתר, מהיעדר יציבות, שינויים בדמויות המטפלות והיעדר קביעותן, המתיחות הבין־משפחתית, הרצח המזעזע של אמו ושאלת האשם של אביו, וכן הוצאתו של הנאשם מהמסגרות החינוכיות. בבדיקת המומחה דיווח הנאשם, בדומה לדיווחיו הקודמים, שהוא זוכר את האירוע מושא כתב האישום באופן מעורפל. הוא זוכר שהיה לו קול בראש שאמר לו שעליו “לפגוע”. לדברי הנאשם, הרגיש כרובוט ללא שליטה. מצב זה נמשך כיום-יומיים, והיה קיים גם בחקירתו הראשונה של הנאשם, ולאחר מכן התפוגג ולא חזר. הנאשם דיווח שלמעשה העבירה לא קדם דבר מה חריג או משמעותי. בנוסף, צוין כי בדומה לחוויה הקשה שחווה הנאשם עקב אובדן אימו, חש הנאשם חוויית נטישה מצד המתלוננת, ובמילים אחרות: נטען לדמיון מסוים בין נסיבות שני מקרים אלה.
מסקנתו של מומחה ההגנה היא אפוא שהנאשם סובל מהפרעת נפשית חמורה (הפרעת אישיות גבולית) עם תקופות של דיכאון, שימוש בסמים כריפוי עצמי ועד פגיעה עצמית וניסיונות אובדניים. ההפרעה החלה בגיל 11-10 וניתן לייחס חלק ממנה להיסטוריה הטרגית של הנאשם ולנסיבות התפתחותו. הנאשם אינו סובל מהפרעת אישיות פסיכופטית-אנטי סוציאלית, והוא מביע חרטה על מעשיו. לנאשם פוטנציאל שיקומי סביר אם יטופל וייגמל מהסמים וייעשה ניסיון לאפשר לו לבנות נרטיב שונה מהנרטיב המשפחתי הטרגי שמלווה אותו.
ד”ר שליאפניקוב, המומחית מטעם הפסיכיאטרית המחוזית, ערכה לנאשם בדיקה מעמיקה וממושכת במסגרת הסתכלות, כשנסיבותיו המורכבות היו לנגד עיניה. בחוות דעתה היסודית של ד”ר שליאפניקוב, ובעדותה המהימנה והמוצקה בבית המשפט, קבעה, כדלקמן: בעבר סבל הנאשם מפוסט טראומה. מבדיקות שנעשו לנאשם על ידי הפסיכיאטרים בשנת 2017, נמצא שסימני הפוסט טראומה מהם סבל נחלשו לקראת גיל 13, לאחר שעבר טיפול פסיכולוגי בגיל 13-9 ומצבו התאזן. במהלך ההסתכלות לא מצאה ד”ר שליאפניקוב סימנים פעילים של הפוסט טראומה.
בבדיקות הקליניות של הנאשם (במהלך ההסתכלות) לא הייתה עדות למחשבות שווא והפרעות בקוגניציה, בלטו בהתנהגותו של הנאשם מניפולטיביות, מגמתיות, חוסר גבולות, אי לקיחת אחריות על התנהגותו והשלכותיה, תגובות כעסניות לניסיונות לברר עמו את נסיבות העבירה ולעמת אותו עם חוסר עקביותו במסירת המידע. ניתן לראות שהנאשם משתמש בפוסט הטראומה כפי שהשתמש בפירוט האבחנות שניתנו לו כדי להקל על עצמו ולא בשל כך שהטראומה מעיקה עליו. הנאשם העיד על עצמו: “אני אדם פסיכוטי” כדי להקל על עצמו בהליך המשפטי. ואולם, משנת 2017 ועד 2020 לא אובחן הנאשם כפסיכוטי. הוא אובחן כסובל מפוסט טראומה שאינה פסיכוזה, וגם אינה יכולה להוביל לפסיכוזה. ד”ר שליאפניקוב העידה שאיבוד זיכרון לא היה במקרה זה. גם אם במהלך האירוע חווה הנאשם פרקים דיסוציאטיביים ולכן אינו זוכר הכול, ההחלטה לתקוף את המתלוננת נעשתה במודע.
במהלך חקירתו של הנאשם, הוא היה רגוע לחלוטין, הסתכל על החוקרים בהתנשאות מה, הרגיש שהוא במרכז העניינים, ולא השיב מיד לשאלות. ד”ר שליאפניקוב שוכנעה שהנאשם שלט בעצמו, אך בהמשך ניסה להראות כי הוא אינו בריא בנפשו. לגבי אופן ביצוע העבירה ההגנה טענה שהעבירה שביצע הנאשם זהה לעבירה שביצע אביו באמו: ריבוי הדקירות ושימוש בסכין כלפי בת זוג. ד”ר שליאפניקוב השיבה שהיא אינה מכירה את האב. סגנון הרצח של האב היה אנטי־סוציאלי, אך היא לא איבחנה את האב ואינה יכולה לחוות דעתה. מכאן, שלהבנתנו הטענה של הדמיון בין שני המקרים היא פשטנית ושיטחית במידת מה, שכן כדי לקבוע אם אומנם כך הדבר, יש לבצע בדיקה מקצועית מעמיקה בסוגיה זו.
ניתן אפוא לסכם ולקבוע כי בזמן ביצוע העבירה היה המצב הפוסט טראומטי של הנאשם מאוזן וללא סימנים פעילים. גם לא הוכח כי בסמוך לביצוע העבירה היה הנאשם, הסובל מהפרעת אישיות, במצב נפשי שהוביל אותו לנהוג כפי שנהג: הוא לא היה במצב פסיכוטי, לא הייתה עדות למחשבות שווא או הפרעות בקוגניציה. התנהגותו של הנאשם הייתה מגמתית ומניפולטיבית.
יצוין כי בת”פ הוכברג לעיל דחה בית המשפט את הטענה שמצבו הנפשי של הנאשם הסובל מהפרעה נפשית היה ב”קרבה לסייג האחריות הפלילית”, כי אם קבע שהייתה למצבו השפעה על ביצוע העבירה, ולכן יש להתחשב בכך במידת מה בקביעת מתחם העונש. בית המשפט הדגיש כי אין לפתוח פתח חסר גבולות לכל טענה הנטענת בידי מי שביצע עבירה בדבר פגם נפשי ממנו הוא סובל, ואין ליצור מדרון חלקלק שייפגע באפקטיביות של המשפט הפלילי. לדברים אלה מצטרפים גם אנו. בעניינו של הוכברג נתן בית המשפט משקל מסוים למצבו הנפשי של הנאשם, לאחר שמצא כי במהלך השנים וכן בחודשים שקדמו לאירוע מושא אותו הליך חלה נסיגה במצבו הנפשי של הנאשם, עד כדי מצבים פסיכוטיים. לא זה המצב בעניינו של הנאשם שלפנינו (לדרישת הקשר הסיבתי בין מצבו הנפשי של הנאשם ובין ביצוע העבירה, באופן שמפחית מהאשם המוסרי ר’ גם ע”פ באחיט לעיל, ת”פ ציון כהן לעיל ות”פ מימון ביטון לעיל).
מעבר לבעיות בתחום בריאות הנפש שמהן סובל הנאשם, שלגביהן אין מחלוקת (הפרעת אישיות ופוסט טראומה), ההגנה לא הרימה את נטל ההוכחה שקיים קשר סיבתי בין נתונים אלה ובין ביצוע העבירות. כפי שמעלה כתב האישום המתוקן, הסיבות לביצוע העבירה (סעיף 40ט(א)(5) לחוק העונשין) הן התנהגות רכושנית ואלימה כלפי המתלוננת שמצאה את ביטויה עוד לפני הניסיון של הנאשם לקטול את חייה של המתלוננת. כמו כן, מצב הפוסט טראומה של הנאשם היה יציב (לאחר תהליך שיפור) וגם לא נמצאה עדות למחשבות שווא והפרעות בקוגניציה אצל הנאשם (ר’ סעיף 106 לעיל). מאותם הנימוקים גם לא הוכח שהנאשם לא יכול היה להבין את אשר הוא עושה, את הפסול שבמעשהו או את משמעות מעשהו (סעיף 40ט(א)(6) לחוק העונשין), ולא כל שכן שלא הוכחה הקרבה לסייג האחריות הפלילית (סעיף 40ט(א)(9) לחוק העונשין).
לסיכום: בהתחשב בכל הנסיבות והשיקולים ופסיקת בתי המשפט קובעים אנו כי מתחם העונש נע בין 13 ל-17 שנות מאסר.
הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה
א. נסיבותיו האישיות והמורכבות של הנאשם, שבילדותו פקד אותו אסון ששינה את חייו מקצה לקצה, ושכתוצאה ממנו הוא סובל מבעיות מורכבות בתחום בריאות הנפש. נדגיש כי בקביעת עונשו של הנאשם בתוך המתחם אנו מעניקים משקל משמעותי לקולה לשיקול זה.
עברו הנקי של הנאשם וכפועל יוצא, העובדה שמדובר במאסרו הראשון.
הודייתו של הנאשם. אומנם הנאשם הודה לאחר שמיעת חלק מהראיות בתיק, ואולם, הכפירה לא הייתה בעצם ביצוע המעשה, והמחלוקת התמקדה בעיקר במצבו הנפשי של הנאשם, על פי שיקול דעתה המקצועי של באת כוחו הקודמת.
אשר לחרטה על המעשים, אומנם הנאשם הביע צער חרטה על מעשיו, אך לצד זה התרשמנו כי במידת מה הדאגה והכאב שביטא ממוקדים בגורלו. חרף האמור, מעניקים אנו להודייתו של הנאשם משקל משמעותי וזוקפים אותה כשיקול לקולה.
בהתחשב בכל השיקולים, תוך מתן משקל גבוה לנסיבותיו המורכבות של הנאשם, החלטנו למקם את עונשו בחלק התחתון של המתחם.
לפיכך, אנו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים:
מאסר בפועל למשך 13 שנות מאסר החל מיום המעצר: 18.3.20.
מאסר על תנאי למשך 12 חודשים, והנאשם לא יישא בעונש זה אלא אם כן יעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו עבירת אלימות מסוג פשע.
פיצוי לנפגעת העבירה בסך של 200,000 ₪ שישולם לא יאוחר מיום 22.10.23.
פרטי נפגעת העבירה יועברו למזכירות על ידי ב”כ המאשימה.
אנו ממליצים לפני שלטונות שב”ס לשקול את התאמתו של הנאשם להליך טיפולי במהלך תקופת מאסרו.
זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום.
ניתן היום, ח’ אב תשפ”ג, 26 יולי 2023, במעמד הצדדים.
ליאורה ברודי, שופטת
סג”נ, אב”ד
מיכל ברק-נבו, שופטת
מיכאל תמיר, שופט
