לפני
כב' השופטת נגה שמואלי מאייר, סגנית נשיא
המאשימה
מדינת ישראל – תביעות לכיש
ע"י ב"כ עוה"ד עוה"ד ליטל נאווי, עוה"ד לימור כהן-גולן – נוכחות
נ ג ד
הנאשם
זהר נס חסן
ע"י ב"כ עוה"ד מיכה גבאי
החלטה
האם יש מקום להיעתר לבקשת הנאשם ולהורות על ביטול האישום התלוי ועומד כנגדו עת לדידו התיק נסגר קודם לכן ונפתח מחדש שלא כדין וללא עילה ראויה ולמצער מחמת טענת ה'הגנה מן הצדק' לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב 1982 (להלן: "החסד"פ") – זו השאלה העומדת לפתחי.
כתב האישום
ביום 13.05.2021, הוגש כנגד הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז 1977 (להלן: "חוק העונשין").
על פי עובדות כתב האישום, ביום 26.09.2017, הגיע הנאשם למפעל 'שטייבל' באזור התעשייה עד הלום ופנה לקבלת שירות במשרד המפעל מבלי להבחין כי במקום ישנו תור. המתלונן העיר לנאשם על קיומו של תור במקום, ובתגובה לכך, השיב הנאשם למתלונן: "מי אתה, אני לא שואל אותך" ופנה לקבלת שירות במשרד. בהמשך לכך נטען, כי הנאשם ניגש למתלונן ודחף אותו בחוזקה באמצעות ידיו, המתלונן הועף אחורה, נפל על אדנית בטון ללא יכולת לזוז וכתוצאה מכך נגרמו לאחרון חבלות חמורות בדמות שברים בצלעות 9-11 בצדו השמאלי של גופו.
רקע עובדתי (תמצית הדברים)
ראשית אציין, כי בתיק זה התקיימו כמה דיונים בפני מותבים שונים והוגשו בקשות שונות עובר להעברתו לטיפולו של מותב זה, ולהלן אפרט את עיקרי הדברים שעלו בהם.
בדיון שהתקיים בפני כב' השו' ט' לחיאני-שוהם ביום 12.09.2021, טענה ההגנה כי הנאשם התייצב לדיון לאחר שנמסר לו על-ידי המאשימה כי ההליכים כנגדו חודשו בעקבות ערר שהוגש כנגד ההחלטה על סגירת התיק, וכי עד לאותו המועד טרם קיבלה ההגנה לידיה העתק מהודעת הערר.
בהחלטה שניתנה על ידי כב' השו' ט' לחיאני-שוהם בדיון שהתקיים לפניה ביום 09.01.2022, וחרף העובדה כי המאשימה טענה כי אין בידיה את תיק המקור (אלא אך "כפל תיק"), הורה בית-המשפט כי על המאשימה להעביר לידי ההגנה בתוך 30 יום את נימוקי הערר ואת נימוקי ההחלטה לפתוח את התיק מחדש.
ביום 10.02.2022, הגישה ההגנה לכב' השו' ט' לחיאני-שוהם בקשה עלי כתב לביטול כתב אישום מחמת טענת ה'הגנה מן הצדק', מהטעם שבחומר החקירה שצולם על-ידיה עוד ביום 07.06.2021, לא נמצאו חומרי חקירה מהותיים ובהם, העתק מהודעת הערר שהוגש על-ידי המתלונן על סגירת התיק; והחלטת תובע והנימוקים לפתיחת התיק מחדש לאחר שהתיק נסגר על-ידי תחנת משטרת אשדוד בעילה של חוסר בראיות. עוד הטעימה ההגנה, כי חרף החלטת בית-המשפט נמנעה המאשימה מלהעביר לידי ההגנה את חומרי החקירה הנזכרים לעיל, ובמצב דברים זה לא ניתן להבטיח לנאשם קיומו של משפט הוגן והדבר עולה לשיטתה כדי התנהגות בלתי נסבלת ורשלנית מצד הרשות המצדיק את ביטולו של האישום התלוי ועומד כנגדו (בעניין זה הפנתה ההגנה לפסיקה רלוונטית: ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (28.02.1996), ולע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ' [פורסם בנבו] (31.03.2005), המרחיבה את גדרי טענת ה'ההגנה מן הצדק' (להלן: "עניין בורוביץ").
ביום 24.02.2022, הגיבה המאשימה לבקשה וטענה כי יש לדחות את בקשת ההגנה על הסף. בעניין זה הטעימה המאשימה, כי תיק החקירה לרבות המסמכים שבהם מבקשת ההגנה לעיין אמנם נמצאים כעת ברשותה, אך לשיטתה הם אינם בגדר 'חומר חקירה' כהגדרתו בסעיף 74 לחסד"פ כי אם 'תרשומת פנימית' ומשכך, לא קמה להגנה זכות לעיין בהם. עוד ציינה המאשימה, כי גם הימנעותה מלהעביר את חומרי החקירה האמורים לידי ההגנה כמצוות בית-המשפט, אין בה כדי להוביל מניה וביה לביטולו של כתב האישום.
עוד הוסיפה המאשימה וטענה כי תיקון 51 לחסד"פ מיום 21.05.2007, המעגן את דוקטרינת ה'הגנה מן הצדק' בהוראות החסד"פ, מציין כי התיקון לא שינה את היקפה או תוכנה של ההגנה אלא רק עיגן את ההלכה הפסוקה בחוק. משכך, לדידה לא נפל כל פגם בהתנהלותה וגם אם יקבע אחרת, הרי שאין בפגם זה כדי לקבוע כי המדובר בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות וישנם אמצעים חמורים פחות מביטולו של כתב האישום כדוגמת הגשת בקשה לקבלת חומרי חקירה לפי סעיף 74 לחסד"פ.
בסיכומם של דברים, ציינה המאשימה כי התביעה רשאית על-סמך הוראות החוק והפסיקה לשוב ולפתוח תיק שנסגר, ובשעה שהודעה על כך נשלחה לנאשם – יש לדחות על הסף את בקשת ההגנה השמורה למקרים נדירים שבהם הגשת כתב אישום מחדש עולה לכדי התנהגות בלתי נסבלת מצד הרשות. בהמשך לכך נטען כי בעניין זה נדרש לפעול לפי המתווה התלת שלבי שהותווה בעניין בורוביץ' לעיל, בטרם יחיל בית-המשפט את טענת ה'הגנה מן הצדק' על המקרה המונח לפתחו וכי פסיעה במתווה האמור אינה מובילה להיעתרות לבקשה, אלא ההיפך הוא הנכון.
בהחלטה שניתנה על-ידי כב' השו' מ' חלפון-נזריאן בדיון שהתקיים לפניה ביום 19.04.2022, הורה בית-המשפט כי על המאשימה למסור לידי ההגנה את חומרי החקירה הנוגעים להשגת המתלונן על סגירת התיק ולהחלטת התובע לפתוח את התיק מחדש, שהינם בגדר חומרי חקירה במובהק.
בהמשך לכך, ביום 11.12.2022, ציינה ההגנה בבקשתה לביטול כתב האישום שהוגשה עלי כתב כי לאחר הדיון שהתקיים לפני כב' השו' מ' חלפון-נזריאן ביום 10.04.2022, קיבלה ההגנה לידה את המסמכים הבאים: החלטתה של רפ"ק, עוה"ד רחלי חג'ג'-שמיר על קבלת הערר שהגיש המתלונן (נספח ו1); הודעה על פתיחת התיק מחדש (נספח ו2); מכתבו של בא כוח המתלונן עוה"ד מרדכי וסרטייל מיום 12.08.2020 (נספח ז); ואת תגובתה של רפ"ק, עוה"ד עדי פנחסי שבה הלה ציינה כי מכתבו של בא כוח המתלונן, הוא למעשה הודעת הערר (נספח ח).
בהמשך לכך, הוסיפה ההגנה והטעימה כי ביום 30.05.2022, שלחה ההגנה מכתב (נספח ט) למאשימה שבו היא ציינה בפניה כי פתיחת התיק שנסגר נעשתה ללא סמכות משלא קמו נסיבות חדשות ומבלי שהוגשה הודעת ערר כדין, וכי ביום 01.12.2022, נתקבלה תשובת המאשימה (עוה"ד עדי קרן), הדוחה את טענות ההגנה והמודיעה לה כי ההליכים בתיק זה ימשכו כסדרם (נספח י).
ההגנה הטעימה כי חרגה המאשימה מסמכותה עת החליטה על פתיחת התיק מחדש וכי נפלו פגמים בהתנהלותה של האחרונה הן בפן המהותי – משלא התגלו נסיבות חדשות שהצדיקו את פתיחת התיק ואת הגשתו מחדש של האישום והן בפן הפרוצדורלי – עת מכתבו של בא כוח המתלונן (ה'ערר') לא הוגש בהתאם לסד הזמנים הקבוע בחוק, קרי בתוך 60 יום לאחר שנמסרה ההודעה למתלונן על ההחלטה שלא להגיש כתב אישום, ועת המאשימה פעלה בניגוד לאמור בחוק הקובע כי בטרם קבלת הערר לגופו על הגורם המוסמך ליידע את הנאשם על הערר שהוגש וכי יכול ויוגש כנגדו כתב אישום, אלא אם כן החליט ראש השלוחה כי יש מניעה לכך.
בסופם של דברים, התבקש בית-המשפט להיעתר לבקשת ההגנה ולהורות על ביטולו של האישום התלוי ועומד כנגד הנאשם בשל הפגמים הרבים שהתגלו במעשיה של התביעה המצדיקים היעתרות לבקשה ובהם, שהתיק הפלילי נפתח מחדש בחוסר סמכות בהעדר ראיות או נסיבות חדשות שהצדיקו את פתיחת התיק מחדש; לא הוגש כל ערר פורמאלי; מכתבו של בא כוח המתלונן שהוגש בשיהוי ובניגוד לסד הזמנים הקבוע בחוק; ההחלטה על פתיחת התיק מחדש שנעשתה בניגוד לחוק הדורש כי עובר להחלטה תמסר לנאשם הודעה על כך שהוגש ערר וכי יכול ויוגש כנגדו כתב אישום; וכי אין בנמצא כל החלטה של ראש השלוחה שלא להודיע על כך לנאשם. למען שלמות התמונה יצוין, כי בהעדר תגובת המאשימה הגיש בא כוח הנאשם ביום 22.02.2023 את בקשתו פעם נוספת.
בתגובתה מיום 13.03.2023, שבה המאשימה על עמדתה, לפיה יש לדחות את הבקשה על הסף. בתגובתה זו משרטטת המאשימה את לוחות הזמנים בתיק כדלקמן: ביום 17.03.2020 התיק נסגר בעילה של העדר ראיות מספיקות; ביום 13.08.2020, התקבל במשרדי המאשימה מכתב מאת בא כוח המתלונן שבו הוא ציין כי הוא מבקש לקבל בהקדם לידיו את ההחלטה והנימוקים לסגירת התיק מאחר ומרשו אינו מוכן להשלים עם ההחלטה לסגור את התיק כנגד מי שתקף אותו וגרם לו לנכות גבוהה; במכתב נוסף שהתקבל במשרדי המאשימה מאת בא כוח המתלונן נרשם כי הלה הגיש כבר ביום 02.12.2020, בשם מרשו ערר על החלטת שלוחת תביעות-לכיש שלא להגיש כתב אישום נגד התוקף; ביום 02.01.2021 החליטה המאשימה על פתיחת התיק מחדש בעקבות הערר שהוגש על ידי המתלונן ואף נשלח לנאשם מכתב בזו הלשון: "ברצוני להודיע כי בעקבות ערר המתלונן הוחלט על פתחת התיק מחדש"; וכי בעקבות פתיחת התיק מחדש כתב האישום הוגש לבית המשפט ביום 13.05.2021.
בנוסף לאלה הטעימה המאשימה כי לא נפל כל פגם בכתב האישום או בהתנהלותה וכי היא פעלה כדין ובסמכות עת החליטה לפתוח את התיק מחדש ולהגיש כנגד הנאשם כתב אישום מתוקף הסמכות המוקנית לה בחוק, וכי ככל רשות מנהלית מסורה לה הסמכות לשוב ולשקול את החלטתה פעם נוספת, בין ביוזמתה ובין על פי פנייה אליה; ההחלטה לפתוח את התיק מחדש אינה מותנית בהגשת ערר; וכי במקרה דנן התביעה שקלה את עמדתה בשנית בעקבות מכתבו של בא כוח המתלונן שאמנם לא נשא את הכותרת 'ערר' ואולם בפועל תוכן המכתב מלמד על השגתו של המתלונן על ההחלטה לסגירת התיק.
בדיון שהתקיים לפניי ביום 22.05.2023, חזרו באי כוח הצדדים בעל-פה על עיקרי הדברים שהועלו על ידם עלי כתב.
טיעוני הצדדים (עיקרי הדברים)
הנה כי כן, ובתמצית ייאמר כי ההגנה הצביעה על מגוון פגמים שנפלו במעשיה של המאשימה המצדיקים לדידה את בקשתה לביטולו של כתב האישום וזאת בהעדר ראיות או נסיבות חדשות שהצדיקו את פתיחת התיק מחדש; בהעדר הגשת ערר פורמאלי מטעם המתלונן שהצדיק את חזרתה של המאשימה מהחלטתה לסגור את התיק; השיהוי בהגשת מכתבו של בא כוח המתלונן, שהגם אם ניתן להכתירו כ'ערר', הוגש בשיהוי ובניגוד לסד הזמנים הקבוע בחוק; ובשל הימנעותה של המאשימה לשלוח לנאשם מכתב 'יידוע' או הודעה פורמאלית בדבר הגשת הערר וההיתכנות להגשת כתב האישום כנגדו – כשבנסיבות אלו לא ניתנה לנאשם הזדמנות ראויה להשמיע את השגותיו כדין עובר לפתיחת התיק מחדש. עוד הוסיפה ההגנה וטענה כי פועל יוצא של הפגם באי יידוע הנאשם על אודות הערר שהוגש וההיתכנות להגשת כתב האישום כנגדו, היא הפגיעה בזכות ה'שימוע' של הנאשם, שהינה זכות המוקנית לו על פי דין בטרם תתקבל החלטה בעניינו, כעולה מסעיפים 60א ו 65ב(ג) לחסד"פ. לאור כל אלה נטען, כי יש להורות על ביטולו של כתב האישום שהוגש בחוסר סמכות ולמצער מכוח טענת ה'הגנה מן הצדק'.
מנגד, המאשימה סברה כי אין מקום להיעתר לבקשה. בעניין זה בתמצית ייאמר, כי לדידה של המאשימה כתב האישום הוגש בסמכות וכדין וכי לא נפל כל פגם בהתנהלותה המצדיקים היעתרות לבקשה, שכן לתביעה מסור שיקול הדעת לשנות מהחלטתה הקודמת ולהורות על פתיחת תיק שנסגר תוך בחינת השיקולים הרלוונטיים, בסבירות וללא משוא פנים. במקרה דנן, ובעקבות פנייתו של בא כוח המתלונן שהשיג על סגירת התיק (והגם אם אין המדובר בערר פורמאלי), התביעה שקלה את עמדתה מחדש, תוך שהאינטרס הציבורי חייב את בירור האשמה בעבירה החמורה שבה הועמד הנאשם לדין. ברוח זו נטען, כי הפסיקה קבעה כי ביטול כתב אישום מחמת טענת ה'הגנה מן הצדק' יעשה רק במקרים נדירים וחריגים שבהם מדובר בהתנהגות פסולה מצד הרשות הגובלת בהתעמרות בנאשם או בניהול הליך סרק, הפוגעים פגיעה ממשית בהגנת הנאשם ובזכויותיו, ואילו בעניינינו העלה הנאשם לכל היותר טענות פרוצדוראליות בעיקרן, שבצדן פגיעה מזערית בלבד, ולכן ודאי שהן אינן מצדיקות את הסנקציה החמורה של ביטולו של כתב האישום.
דיון והכרעה
כידוע, טענת ה'הגנה מן הצדק' מכירה בסמכותו של בית-המשפט להורות על ביטולו של כתב אישום אם השתכנע בית-המשפט כי הגשתו או בירורו פוגעים בעקרונות הצדק וההגינות המשפטית (ראו לעניין זה, סעיף 149(10) לחסד"פ וכן, ע"פ 6144/10 גטצאו נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (10.04.2013) להלן: "עניין גטצאו").
המהות העומדת בבסיסה של דוקטרינת ה'הגנה מן הצדק' הינה הבטחת קיומו של הליך פלילי צודק והוגן, ועל-כן תחולתה רחבה, ועשויה לחול בכל מקרה שבו בית-המשפט מתרשם כי קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. יצוין, כי הגנה זו חלה גם במקרים שבהם ההפליה היא פרי מעשה מחדל ורשלנות, או טעות בשיקול הדעת מצד הרשות, ולאו דווקא כאשר יש כוונת זדון מצדה (וראו לעניין זה, רע"פ 1611/16 מדינת ישראל נגד ורדי [פורסם בנבו] (31.10.2018)).
עם זאת, לא כל פגם שנפל במעשיה של רשות מרשויות המדינה יצדיק מניה וביה את ההחלטה שדין האישום להתבטל מטעמי 'הגנה מן הצדק', ובית-המשפט ייעתר להחלת ההגנה רק במקרים חריגים ביותר, כאשר זכויותיו של הנאשם נפגעו בצורה חמורה.
במקרה המונח לפתחי, ההגנה מבקשת כי בית-המשפט יורה על ביטול האישום משהוגש מחדש, כך לדידה, בחוסר סמכות ולמצער להחיל על מקרהו של הנאשם את דוקטרינת ה'ההגנה מן הצדק'. עיון בפסיקה הדנה באופן פרטני בסוגיה זו מגלה כי קיימת בידי התביעה הסמכות לשנות מהחלטתה הקודמת באשר לסגירתו של תיק פלילי ולהגיש כתב אישום מחדש. עם זאת, שימוש בסמכות זו חייב להיעשות במשורה ובנסיבות חריגות שבהן התגלו נסיבות חדשות, או שהאינטרס הציבורי בבירור האשמה הוא כה משמעותי, למשל כשמדובר בעבירה חמורה המסכנת חיי אדם, עד שהוא מחייב את שינוי ההחלטה הקודמת, למרות הפגיעה באינטרס הציפייה של הנאשם. וכך, בבג"צ 57/64 משה כהן נ' שר המשפטים פ"ד י"ח (2), 396 (25.03.1964), נקבע כי היועץ המשפטי לממשלה רשאי לחזור בו מהחלטה שלא להעמיד נאשם לדין, אולם שינוי מעין זה יכול ויחול רק במקרים נדירים על יסוד נימוקים כבדי משקל, שכן מדובר בפגיעה חמורה בזכויותיו הטבעיות של הנאשם לאחר שהוא יצא מאפלת אימת הדין לאור השחרור עם סגירת התיק נגדו, כשההחלטה לפתוח את התיק כנגדו מטילה עליו את אימת הדין מחדש.
ברוח פסיקה עקרונית זו התירו בתי-המשפט לרשות בחלק מהמקרים לשנות מהחלטתה הקודמת, שעה שנתגלו ראיות חדשות (ראו לעניין זה, בג"צ 2766/13 גוריון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (23.04.2013); וע"פ 7269/08 פלוני נ' מדינת ישראל (6.02.2012)), ודחו את בקשת הרשות בהעדרו של שינוי נסיבות מובהק או נתונים חדשים שהצדיקו את פתיחת התיק ובחינתו מחדש (ראו לעניין זה, ע"פ (מחוזי נצרת) 21158-03-12 פרי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (15.05.2012)). אלא, שהכרעות אלה אינן מעלות ואינן מורידות לענייננו, שכן במקרה דנן לא נטען כי הבסיס לשינוי ההחלטה באשר להעמדת הנאשם לדין נבע מקיומן של ראיות חדשות שקמו לחובת הנאשם.
ולעניינינו, בבג"צ 844/86 דותן נ' היועמ"ש פ"ד מ"א (3) 219 (10.6.1987)) (להלן: "פרשת דותן"), נקבעה ההלכה הבסיסית בסוגיית פתיחת תיק פלילי מחדש, הגם אם לא נתגלו ראיות חדשות, לפיה אין מניעה שרשות מנהלית כלשהי, ולעניין זה גם גוף חוקר הוא רשות מנהלית, ישוב וישקול את החלטתו פעם נוספת, כששינוי ההחלטה ייעשה במקרים חריגים בין מיוזמתו ובין על-פי פנייה אליו, בין אם מצדו של המתלונן ובין מצדו של כל גורם אחר. כשסמכות זו הוקנתה לרשות במפורש בסעיף 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הפרשנות) (ראו לעניין זה גם, ע"פ 1551/15 שולי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] (06.09.2016) ( להלן: "פרשת שולי"); ת"פ (שלום באר שבע) 47492-04-13 מדינת ישראל נ' ולרי מנחימוב [פורסם בנבו] (07.01.2014); ת"פ (שלום תל אביב-יפו) 54969-02-11 מדינת ישראל נ' מנסור באבאג'ני [פורסם בנבו] (24.09.2012); ת"פ (שלום עכו) 43264-09-14 מדינת ישראל נ' יוסף כמיסה [פורסם בנבו] (10.02.2016); ת"פ (שלום ראשון לציון) 30043-01-19 מדינת ישראל נ' אלכס ניקולאי [פורסם בנבו] (28.04.2020); ת"פ (שלום חיפה) 508-12-18 מדינת ישראל נ' גנאדי גלר [פורסם בנבו] (03.08.2020); ת"פ (שלום עכו) 76104-12-19 מדינת ישראל נ' בני עודה [פורסם בנבו] (16.11.2020); ות"פ (שלום באר שבע) מדינת ישראל נ' דולב אלחרט [פורסם בנבו] 08.12.2021)).
בהמשך לכך נקבע כי יכולים להיות חריגים שבהם תינתן גושפנקא לרשות לשקול עמדתה מחדש ולחזור בה מההחלטה שלא להעמיד נאשם לדין על בסיס אותם נתונים ממש שעמדו לנגד עיניה בהחלטתה הראשונה. מקרים מעין אלו, נובעים מהתגברותו של האינטרס הציבורי על אינטרס צר יותר ועל אחת וכמה אפשרי הדבר אם השתנו הנסיבות מאז קבלת ההחלטה הראשונה ומתחייבת הערכה מחדש של העובדות או אם התגלו נתונים חדשים לרבות לקחים חדשים המצדיקים עיון מחדש, או אפילו במקרים שבהם תהא זו פגיעה בציבור בכללותו ולעיתים אף בביטחונו אם יראו את ההחלטה הקודמת כהכרעה המקפיאה את כוח ההחלטה של הרשות (כשברוח זו פסקו בתי-המשפט בבג"צ 6781/96 אהוד אולמרט נ' היועמ"ש פ"ד נ (4) 793 (5.11.1996); ברע"פ 2980/01 אריה אלרואי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.05.2001) (להלן: "פרשת אלרואי"); בע"פ (ת"א-יפו) 70114/08 מדינת ישראל נ' מרדכי בן מרדכי [פורסם בנבו] (26.11.2008) (להלן: "פרשת מרדכי"); בע"פ (מרכז) 1073-01-08 מדינת ישראל נ' אלעד מנצור (לא פורסם, 16.04.2008); ובע"פ (נצרת) 1197/06 מדינת ישראל נ' ציפורה אלימלך (לא פורסם, 24.10.2006).
כידוע, שאלת החלתה של דוקטרינת ה'הגנה מן הצדק' על מקרה נתון טעונה בחינה בת שלושה שלבים: בשלב הראשון, על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו (אם נפלו) בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו; בשלב השני, על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה נדרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי, תוך שהוא נותן את דעתו לנסיבותיו הקונקרטיות של ההליך המתקיים לפניו; ובשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מביטולו של כתב-האישום (ראו, עניין גטצאו, ועניין בורוביץ, לעיל).
הנה כי כן, אבחן תחילה את המבחן הראשון לתחולתה של טענת ה'הגנה מן הצדק' על המקרה שלפנינו ואבדוק האם נפל פגם בחזרתה של המאשימה מההחלטה שלא להעמיד את הנאשם לדין.
כאמור זה מכבר, ההגנה הצביעה על מגוון פגמים שנפלו במעשי המאשימה המצדיקים את בקשתה לביטולו של כתב האישום והנסמכת על כמה אדנים מהותיים ופרוצדוראליים מרכזיים: הראשון שבהם, הינו אדן מהותי ושעניינו העדר ראיות או נסיבות חדשות שהצדיקו את פתיחת התיק מחדש; האדן השני הינו פרוצדוראלי בעיקרו ונוגע לשאלת הגשת הערר. בעניין זה נטען כי לא הוגש על-ידי המתלונן כל ערר פורמאלי שהצדיק את חזרתה של המאשימה מהחלטתה לסגור את התיק, וכי ככל שבית המשפט יקבע כי ניתן להכתיר את מכתבו של בא כוחו של המתלונן כ'ערר', הרי שזה הוגש בשיהוי ובחלוף פרק זמן ארוך יותר מזה המתאפשר בחוק.
האדן השלישי אף הוא פרוצדוראלי בעיקרו ונוגע להימנעותה של המאשימה לשלוח לנאשם מכתב 'יידוע' או הודעה פורמאלית בדבר הגשת הערר והאפשרות לפתיחת התיק מחדש כנגדו, כשבנסיבות אלו נפגעה זכות השימוע של הנאשם ולא ניתנה לו הזדמנות להשמיע את השגותיו טרם פתיחת התיק מחדש. בשל כל אלה נטען כי בנסיבות אלו החלטת המאשימה לפתיחת התיק מחדש נגועה בחוסר סמכות.
ראשית, ובכל הנוגע לפגם הנטען שנפל בפעולת התביעה שעניינו פתיחת התיק מחדש בהעדר ראיות או נסיבות חדשות, הרי שכפי שצוין זה מכבר בפרשת דותן לעיל, נקבע כי אין מניעה שרשות מנהלית כלשהי, ולעניין זה גם גוף חוקר הוא רשות מנהלית, ישוב וישקול את החלטתו פעם נוספת, וכי יכולים להיות חריגים שבהם תינתן גושפנקא לרשות לשקול עמדתה מחדש ולחזור בה מההחלטה שלא להעמיד נאשם לדין על בסיס אותם נתונים ממש שעמדו לנגד עיניה בהחלטתה הראשונה. במקרה שמונח לפתחי, מצאתי לקבל את עמדת המאשימה, לפיה עם קבלת מכתבו של המתלונן (באמצעות בא כוחו), התחייבה הערכה מחדש של העובדות בתיק החקירה וכי חרף העובדה כי לא התגלו עובדות חדשות, הרי שנוכח העובדה כי מדובר בעבירת אלימות חמורה, המסכנת חיי אדם שבה נגרמו למתלונן חבלות חמורות גבר האינטרס הציבורי בבירור האישום, על פני האינטרס הצר של הנאשם, שהצדיק את פתיחתו מחדש של התיק הפלילי שנסגר כנגדו.
שנית, ובכל הנוגע לפגם הנטען שנפל בפעולת התביעה עת התיק נפתח על-ידיה לאחר שנסגר בהעדר הגשת ערר פורמאלי מטעם המתלונן, הרי שבעניין זה, אזכיר מושכלות ראשונים, לפיהם התביעה רשאית לשקול עמדתה מחדש ולחזור בה מההחלטה שלא להעמיד נאשם לדין, והיא יכולה לעשות כן בשתי דרכים. האחת, בעקבות הגשת ערר על-ידי המתלונן על ההחלטה לסגור את תיק החקירה, וזאת בהתאם לסעיף 64 לחסד"פ, שכותרתו: 'ערר' הקובע כך:
64.(א) על החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין, משום שנסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות לפתיחה בחקירה או להעמידה לדין, לפי העניין, שלא נמצאו ראיות מספיקות או שנקבע שאין אשמה, רשאי המתלונן לערור כלהלן:
(תיקון מס' 33) (תיקון) תשס"ד-2004 (תיקון מס' 33) (תיקון מס' 2) תשס"ד-2004
על החלטה שניתנה על ידי גוף חוקר או תובע כאמור בסעיף 12(א)(1)(ב) או (2) – לפני פרקליט מחוז, פרקליט מפרקליטות המדינה שמונה למנהל תחום עררים או פרקליט מפרקליטות המדינה, בדרגה שאינה פחותה מסגן בכיר א' לפרקליט המדינה, שפרקליט המדינה הסמיכו לכך;
והשנייה, מכוח סעיף 15 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הפרשנות") שכותרתו: "סמכות התקנה" והקובע כך:
15. הסמכה להתקין תקנות או ליתן הוראת מינהל – משמעה גם הסמכה לתקנן, לשנותן, להתלותן או לבטלן בדרך שהותקנו התקנות או ניתנה ההוראה.
כזכור, סעיף זה מקנה לרשות המנהלית, ובכלל זה לתביעה המשטרתית סמכות כללית לשנות כל החלטה שקיבלה, ואין זה סביר לראות בהחלטה הקודמת שהתקבלה על-ידה כהכרעה המקפיאה את שיקול דעתה לשנות מהחלטתה במקרים חריגים המצדיקים זאת, ומבלי שכוחו של שיקול הדעת יוגבל אך ורק למקרים שבהם הוגש ערר פורמאלי מטעמו של המתלונן. אין בליבי ספק כי במקרה המונח לפתחי הרציונל העומד בבסיס דברים אלו הינו ברור וחד משמעי, ולפיו היקף הסמכות של התביעה לשנות מהחלטתה הקודמת, למשל מטעמים של אינטרס ציבורי חשוב המחייב את ברור האשמה, אינו יכול להיות מוכתב ממעשיו של המתלונן או של כל אדם אחר או מכותרת פנייתו של המתלונן כמכתב או כערר (ראו והשוו, פרשת מרדכי, לעיל).
שלישית, ובכל הנוגע לפגם החלופי הנטען שנפל בפעולת התביעה, לפיו קבלת הערר ופתיחת התיק נעשתה בהעדר סמכות בשל השיהוי בהגשת המכתב ובחלוף פרק הזמן המתאפשר בחוק (וזאת ככל שבית-המשפט יקבל את טענת המאשימה, ויקבע כי אכן ניתן לראות במכתבו של בא כוחו של המתלונן כ'ערר'), הרי שבעניין זה ייאמר, כי בהתאם לסעיף 65 לחסד"פ שכותרתו "מועד לערר" נקבע כי:
65.הערר יוגש באמצעות המשטרה או התובע, הכל לפי הענין, בתוך שישים ימים לאחר שנמסרה למתלונן ההודעה לפי סעיף 63, אולם רשאי בעל הסמכות להחליט בערר כאמור בסעיף 64 להאריך את המועד להגשת הערר. (ההדגשה אינה במקור, נ.ש.מ).
מכאן, שהמתלונן רשאי היה להגיש ערר לגורם המוסמך בתוך 60 ימים מהמועד שבו נמסרה לו הודעה על ההחלטה שלא להמשיך לחקור או להעמיד את הנאשם לדין, בהתאם לסעיף 64(א)(1) לחסד"פ.
אמת ונכון הדבר שמדברי באי כוח הצדדים הן בעל-פה והן בכתב ומהמסמכים שהוצגו לעיוני, לא ניתן לקבוע באופן מפורש את סדר התרחשות האירועים על ציר הזמן ולא נהיר כלל לבית-המשפט כמה מכתבים מאת בא כוח המתלונן התקבלו במשרדי המאשימה ומתי הם נשלחו (שכן כעולה ממכתבו מיום 12.08.2020 (נספח ז' לבקשת ההגנה מיום 11.12.2022), ציין בא כוח המתלונן כי הלה הגיש למאשימה שני מכתבים קודמים האחד, ביום 11.02.2019 והשני, ביום 11.08.2020, ואילו בתגובת המאשימה מיום 13.03.2023, הלה לא ציינה זאת אלא מסרה כי בא כוח המתלונן הגיש מכתב נוסף ביום 20.04.2021 (מעבר לזה שנשלח אליה ביום 13.08.2020) כשבמכתב הלה ציין כי הוא שלח למאשימה ערר על החלטת הסגירה ביום 02.12.2020 (שלא בא זכרו בתגובת המאשימה); מהו המועד שבו החליטה המאשימה לפתוח את התיק מחדש (שכן כעולה מנספח י"א לבקשת ההגנה מיום 11.12.2022, ההודעה על פתיחת התיק מחדש החתומה על-ידי עוה"ד, רפ"ק רחלי חגג' נושאת את התאריך 21.01.2018, שנמחק ובמקומו נרשם בכתב יד כי התאריך הינו ה- 02.01.2020 (שהינו מועד המוקדם יותר להגשת מכתביו של בא כוחו של המתלונן כאמור בתגובת המאשימה מיום 13.03.2023), ואינו מתיישב עם המועד שצוין על ידי המאשימה בתגובתה מיום 13.03.2923, לפיה היה זה ביום 02.01.2021, שבו הוחלט על פתיחת התיק מחדש (וזאת בשונה מהרשום במכתב שנשלח לנאשם על-ידי עוה"ד רפ"ק רחלי חג'ג')); וכלל לא ברור האם בעל סמכות אפשר להאריך את מועד הגשת הערר בהתאם לסעיף 65 לחסד"פ – וטוב תעשה המאשימה להבא כי תקפיד הקפד היטב על רישום מהלך העניינים כהווייתם על-מנת שבית-המשפט יוכל להתחקות אחר סדר הדברים ולבדקם לאשורם.
מבלי להקל ראש באי הבהירויות שצוינו לעיל (כשלנפקותן עוד אדרש בהמשך הדברים), הרי שחרף האמור, וכפי שנאמר זה מכבר, ליחידת התביעות סמכות טבועה לבחון את עמדתה מחדש, ואף לשנות מהחלטתה הקודמת לסגור את התיק, ובלבד שהדבר נעשה לאחר בחינת השיקולים הרלוונטיים, בסבירות וללא משוא פנים. ברוח זו, והגם אם מכתבו של עורך דינו של המתלונן שנשלח למאשימה ביום 12.08.2020 יוכתר כ'ערר' (או אחד מהמכתבים שנשלחו על-ידו קודם לכן או לאחר מכן), והגם אם לאו, הרי ששיקול דעת התביעה לשנות מהחלטתה באשר להעמדת נאשם לדין אינה מוגבלת בזמן ויכולה להיעשות גם מבלי שהוגש ערר פורמאלי ואף בחלוף הזמן שנקבע לכך בסעיף 65 לחסד"פ (וראו לעניין זה, פרשת דותן, לעיל ופרשת שולי, לעיל).
בסיכומה של נקודה זו ייאמר כי לא מצאתי שנפלו פגמים במעשי התביעה עת הלה החליטה על פתיחת התיק מחדש ולא מצאתי כי פתיחת התיק מחדש נגועה בחוסר סמכות, כטענת ההגנה. ההחלטה להגיש את כתב האישום התקבלה על-ידי יחידת התביעות כדת וכדין בהתאם למסגרת הנורמטיבית שהובאה לעיל וזאת בעקבות המכתב (או המכתבים), שהוגשו על-ידי עורך דינו של המתלונן למאשימה שבעקבותיהם נבחנו הדברים מחדש על-ידה בהתאם לסמכות הקנויה לה בסעיף 15 לחוק הפרשנות (ראו לעניין זה גם, פרשת מרדכי, לעיל). מה עוד, שמצאתי לקבל את הסבריה של המאשימה, לפיהם המקרה שלפנינו נופל לגדר אותם מקרים חריגים כששינוי ההחלטה מצדה נבע מהתגברותו של האינטרס הציבורי בשל חומרת העבירה ונסיבותיה והנזק החמור שנגרם לכאורה למתלונן, על פני האינטרס הצר של הנאשם, שבו התחייבה הערכה מחדש של העובדות על-מנת שלא לפגוע בציבור בכללותו ובביטחונו ככל שההחלטה הקודמת תעמוד בעינה. יוצא אפוא, כי האינטרס הציבורי בבירור האישום, כשמדובר בעבירה חמורה המסכנת חיי אדם, מחייב את דחיית הבקשה לביטול האישום למרות השינוי שחל בעמדתה של המאשימה.
בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם, יוער כי בפרשת אלרואי לעיל, נקבע שהגורם לו נתונה הסמכות להחליט על קבלת הערר או דחייתו, הוא הגורם שקיבל במקור את החלטת הסגירה. יחד עם זאת, נקבע, כי ככל שהגורם שקיבל ההחלטה נשאר איתן בדעתו ומחליט שלא להיעתר לפנייה, הרי שרק אז יהא עליו להעביר את הטיפול בערר לפרקליט המחוז או מי מטעמו. הנה כי כן, הטיפול בפתיחת התיק מחדש נעשה בסמכות, שכן המאשימה סברה כי יש לשנות מהחלטתה הקודמת ולפתוח את התיק מחדש ורק במקרה שבו התביעה המשטרתית הייתה סוברת שיש לדבוק בהחלטתה המקורית, היה עליה כמצוות הוראות סעיפים 64 ו-65 לחסד"פ להעביר את הודעת הערר לטיפול הפרקליטות.
ורביעית, ובכל הנוגע לפגם הנטען שנפל בפעולת התביעה בהימנעותה לשלוח לנאשם מכתב 'יידוע' או הודעה פורמאלית בדבר הגשת הערר והאפשרות שיוגש כנגדו כתב אישום, כשבנסיבות אלו הוטעם כי נפגמה זכות השימוע של הנאשם ולא ניתנה לו הזדמנות ראויה להשמיע את השגותיו עובר לפתיחת התיק מחדש, הרי שהוראת סעיף 65ב(א)(1) לחסד"פ שכותרתה: "הודעה על החלטה בערר" קובעת כדלקמן:
"בטרם תתקבל החלטה להעמיד לדין חשוד, בעקבות הגשת ערר לפי סעיף 64 בעבירה מסוג פשע או עוון, יודיע לו הגורם המוסמך לקבל החלטה כאמור, או הממונה על החקירה, על הערר שהוגש ועל האפשרות שיוגש נגדו כתב אישום, אלא אם כן החליט פרקליט המחוז או ראש יחידת התביעות או בעל הסמכות להחליט בערר, לפי העניין כי קיימת מניעה לכך".
ואילו הוראת סעיף 65ב(ג) לחסד"פ קובעת כדלקמן:
"אין בהוראות סעיף זה כדי להוסיף על הוראות סעיף 60 או לגרוע מהן"(קרי, הסעיף שמעגן את "זכות השימוע" –נ.ש.מ).
עינינו הרואות אם כן, כי המדובר בסעיפים שמטרתו להשלים את חובת היידוע והשימוע על העברת חומר חקירה לתובע בעבירת פשע, זאת בהתאם להוראת סעיף 60א' לחסד"פ ולהבטיח את תקינות ההליך הפלילי ואת ההגינות המתחייבת כלפי הנאשם, גם בעת הגשת ערר המשיג על ההחלטה לסגור את התיק הפלילי שעמד כנגדו (ראה והשוו, ת"פ (שלום ת"א) 6984/08 מדינת ישראל נ' אנקר [פורסם בנבו] (18.03.2009)).
בעניינינו, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי אף לא גורם מוסמך אחד מטעם המאשימה מצא לנכון להודיע לנאשם עובר להגשת כתב האישום כנגדו כי הוגש ערר על ההחלטה שלא להעמידו לדין (או כי הוגש מכתב למאשימה על-ידי עורך דינו של המתלונן מכתב או מכתבים שניתן להכתירם כ'ערר'), ועל האפשרות שיוגש נגדו כתב אישום. הנה כי כן, ברי, כי בשעה שלא הודע לנאשם עובר להחלטה להעמידו לדין כי הוגש ערר וכי יכול ויוגש כנגדו כתב אישום, בין אם הדבר קשור למכתבו של בא כוח המתלונן ובין אם הדבר נעשה בלא קשר לפנייתו, הרי שזכותו של הנאשם להשמיע את דבריו ולהשיג על עצם הגשת הערר והאפשרות לפתיחת התיק הפלילי כנגדו מחדש – נפגמה, תוך פגיעה באינטרס הציפייה וההסתמכות שלו על הודעת התביעה הקודמת, לפיה התיק כנגדו נסגר זה מכבר.
בסיכומם של דברים ייאמר, כי לא מצאתי שנפל פגם במעשי התביעה בפתיחת התיק מחדש בהעדר ראיות או נסיבות חדשות; לא מצאתי שנפל פגם במעשי התביעה עת התיק נפתח לאחר שנסגר בהעדר הגשת ערר פורמאלי מטעם המתלונן; לא מצאתי שנפל פגם במעשי התביעה עת שינוי החלטתה נבע לאחר הפעלת שיקול דעת מחודש מצדה בעקבות פנייתו של בא כוח המתלונן, הגם שפנייה זו לא הוכתרה כ'ערר', וחרף העובדה כי יכול והפנייה נעשתה בחריגה מסד הזמנים הקבוע בחוק; ולא מצאתי כי פתיחת התיק מחדש נגועה בחוסר סמכות, או שנפל דופי בדבר, כטענת ההגנה. עם זאת מצאתי, שנפל פגם בפעולת התביעה בהימנעותה עובר להגשת כתב האישום לשלוח לנאשם מכתב 'יידוע' או הודעה פורמאלית בדבר הגשת הערר והאפשרות שיוגש כנגדו כתב אישום, תוך שנפגמה זכות השימוע של הנאשם להשמיע את השגותיו בעניין זה.
הנה כי כן, מרגע שקבעתי כי נפל פגם בהתנהלות המאשימה בהימנעותה עובר להגשת כתב האישום מלהודיע לנאשם על הגשת הערר ועל האפשרות כי יכול ויוגש כנגדו כתב אישום והנאשם הופתע מעצם ההחלטה על פתיחת התיק מחדש ועל הגשת כתב האישום כנגדו לאחר שהלה קיבל זה מכבר מכתב המודיעו על סגירת התיק (ביום 08.04.2020, כשנה עובר למועד הגשת כתב האישום ביום 12.05.2021), עלי לבחון את ההשלכה של מחדל זה על עניינינו והאם הוא מצדיק את ביטולו של כתב האישום מכוח טענת ה'הגנה מן הצדק' והאם עצם הגשת כתב האישום עומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.
בכל הנוגע למבחן השני לתחולתה של טענת ה'הגנה מן הצדק' על המקרה שלפנינו, אינני סבורה כי בקיומו של ההליך חרף הפגם שנפל בהתנהלות המאשימה בהימנעותה ליידע את הנאשם בדבר הגשת הערר על סגירת התיק ועל האפשרות כי יכול ויוגש כנגדו כתב אישום יש משום פגיעה חמורה בתחושת הצדק וההגינות המצדיק את הסנקציה החריפה בדמות ביטולו של כתב האישום. אם כי לא ניתן להתעלם מכך כי בהתנהלותה של המאשימה נפגעו זכויותיו של הנאשם במידת-מה עת נפגעה זכות השימוע של הנאשם תוך שלא עלה בידו להשיג על הדברים שנרשמו על ידי בא כוח המתלונן במכתביו עובר להחלטת המאשימה לקבל את הערר ולהורות על פתיחתו המחודשת של התיק כנגדו.
בכל הנוגע למבחן השלישי לתחולתה של טענת ה'הגנה מן הצדק' על המקרה שלפנינו, מששוכנעתי כי קיומו של ההליך הפלילי שננקט כנגד הנאשם אינו כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, מחד גיסא, ומאידך גיסא, כי בכל זאת נפל בהתנהלות התביעה וכי יש מקום לרפא את הפגיעה שנגרמה לנאשם מאי יידועו בדבר הגשת הערר והאפשרות כי יכול ויוגש כנגדו כתב אישום, תוך שהחלטת המאשימה לפתוח את התיק מחדש נעשתה מבלי להקנות לנאשם את זכות השימוע ולהשיג על האמור בערר שהגיש המתלונן עובר להחלטתה על פתיחת התיק מחדש – מצאתי כי יש מקום לבחון האם ניתן לרפא את הפגם שנתגלה באמצעים מתונים ומידתיים יותר מביטולו של כתב האישום, שכן ברי כי ביטול כתב האישום מטעמי 'הגנה מן הצדק' מהווה סנקציה קיצונית השמורה למקרים חריגים בלבד.
סוף דבר, לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי באסמכתאות שהוגשו לי, ולאחר שהתרשמתי כי הפגם שנפל במעשיה של התביעה המשטרתית אינו עולה כדי מעשה מכוון, אלא ברשלנות גרידא – מצאתי כי ניתן לנקוט בדרך ביניים ולרפא את הפגם בסעד מידתי יותר מביטולו של כתב האישום בדמות מעין 'שימוע בדיעבד' (ראו והשוו, לרע"פ 3588/16 אסתר אלקובי נגד מדינת ישראל [פורסם בנבו] (27.03.2017)), שם אמנם דובר במקרה שבו מכתבי היידוע ממח"ש לנאשמות שאין מקום לנקוט בהליכים כנגד הנילונים לא הגיע לידיהן ואולם דרך הביניים שבה נקט בית-המשפט, לפיה מחד גיסא, האישום כנגד הנאשמות לא בוטל, ומאידך גיסא, התיק 'הוקפא', עד אשר תתברר תלונתן של הנאשמות מחדש במח"ש, כוחו יפה גם לעניינינו (וראו לעניין זה בשנויים המחוייבים גם, ת"פ (שלום ת"א) 13073-08-16 מדינת ישראל נגד רודיאון שרפמן [פורסם בנבו] (06.12.2017); ת"פ (שלום באר שבע) 40681-09-10 מדינת ישראל נ' חנן אזולאי [פורסם בנבו] (16.11.2011); ת"פ (שלום קרית גת) 13053-08-19 מדינת ישראל נ' שחר דורון [פורסם בנבו] (16.11.2011); ת"פ (שלום ירושלים) 20337-08-14 מדינת ישראל נ' אליאב קמינר [פורסם בנבו] (22.03.2015)); ת"פ (תל אביב-יפו) 18511-04-17 מדינת ישראל נ' איתי רפאל ברלינסקי [פורסם בנבו] (14.02.2019); ות"פ (פתח תקוה) 54962-03-21 זמטה מיטיקו נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (18.04.2023)).
לדידי, יהא בכך כדי לאזן בין הפגם שנפל במעשיה של התביעה והפגיעה בנאשם לבין האינטרס הציבורי, עת יש בנמצא אמצעי מידתי ומתון יותר שיש בכוחו להביא לריפוי הפגם.
במאמר מוסגר יוער (ואקדים את המאוחר), כי משמצאתי שהתנהלות המאשימה אינה מצדיקה את ביטולו של כתב האישום, עת יש בנמצא אמצעי מידתי ומתון יותר שיש בכוחו להביא לריפוי הפגם שבהעדר יידוע הנאשם על אודות הגשת הערר והאפשרות כי יוגש נגדו כתב אישום, וכפועל יוצא מכך בפגיעה בזכות השימוע של הנאשם עדיין, לא ניתן להתנער מהרושם כי במקרה זה התנהלותה של התביעה ובכלל זה אי הבהירויות שעליהן עמדתי לעיל, הביאה לפגיעת־מה בתחושת הצדק וההגינות המצדיקה, כך לדידי, הקלה בעונש ככל שתעמוד המאשימה על הגשת כתב האישום בסופו של יום וימצא כי אכן הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו – וכל זאת למען "ישמע חכם ויוסף לקח…" (משלי, א, ה) ולמען יחידת התביעות המשטרתית לא תקלע למצב שבו:
"כולם שיבחו את המשורר
אבל את השיר
איש לא הבין … " (מתוך שירו של פרופ' דורון מנשה "השיר קם על יוצרו" הוצאת סלונט/טוטם, 2021) – כך שלא יישנו הדברים (ראו והשוו, ע"פ 1840/16 יהודה אדרי נגד מדינת ישראל [פורסם בנבו] (01.02.2017); ע"פ 9141/10 אברהם סטואר נגד מדינת ישראל [פורסם בנבו] (28.04.2014); ע"פ 1361/10 מדינת ישראל נ' יניב זגורי [פורסם בנבו] (02.06.2011) ;ת"פ (באר שבע) 38567-02-12 מדינת ישראל נ' בהאל עבד אלעאל [פורסם בנבו] (01.06.2012); ת"פ (שלום אשקלון) 15208-11-20 מדינת ישראל נ' שמעון בן לולו [פורסם בנבו] (20.07.2021); עפ"ת (מחוזי חיפה) 56446-02-20 גבור קיש נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (05.07.2020); תפ"ח (מחוזי נצרת) 51738-02-18 מדינת ישראל נ' פולסאנג קומפונימיט [פורסם בנבו] (15.08.2018); ע"פ 481/12 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (30.12.2014); ע"פ 482/20 כסאב מטר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (04.06.2020); ת"פ (שלום תל אביב-יפו) 33190-04-17 מדינת ישראל נ' דב הרמן [פורסם בנבו] (27.06.2019); ות"פ (שלום קרית גת) 13053-08-19 מדינת ישראל נ' שחר דורון [פורסם בנבו] (16.11.2011).
בנסיבות אלו מצאתי באיזונם של דברים להורות כדלקמן:
הסניגור יהא רשאי לפנות לתביעה בבקשה מנומקת, בכתב או בעל-פה, להימנע מהגשת כתב האישום, או למעשה לחזור מכתב האישום שהוגש טרם מענה, וזאת בתוך 60 יום מהיום. ברי, כי על המאשימה יהיה לקיים 'שימוע בדיעבד' ולשקול את העניין מלכתחילה, בלב פתוח ונפש חפצה כאילו לא הוגש כלל כתב האישום מחדש בעניינו של הנאשם.
ההליך שלפניי 'יוקפא' עד לתום הליך השימוע.
הנני קובעת לתזכורת במעמד הצדדים ליום 18.10.2023 בשעה 10:00 לצורך מעקב אחר החלטת המאשימה.
הנאשם מוזהר כי עליו להתייצב לדיון, שאם לא כן ייתכן והדיון יתקיים בהעדרו, וכן ייתכן כי יוצא לו צו הבאה.
ניתנה היום, י"א סיוון תשפ"ג, 31 מאי 2023, במעמד הצדדים.
