בפני
בפני כב’ השופט הבכיר, רמזי חדיד
תובעת
מטבע ישראלי בע”מ
באמצעות ב”כ עוה”ד אסף רון
נגד
נתבעת
האחים פתחי חברה לבנייה בע”מ
באמצעות ב”כ עוה”ד תאופיק ג’בארין
פסק דין
מבוא ועובדות מוסכמות:
מה הן ההגנות העומדות לחייב כנגד הנמחה בקשר עם המחאת הזכות נשוא התביעה והאם אותה המחאה נמסרה לחייב במועד חתימתה על ידי הממחה או שמא במועד מאוחר יותר. אלה הן עיקר השאלות שבמחלוקת בתביעה והן תידונה ותוכרענה להלן.
התובעת, מטבע ישראלי בע”מ, הינה חברה הרשומה ופועלת כדין בישראל והיא עוסקת בניכיון שיקים ומתן הלוואות חוץ בנקאיות.
הנתבעים, אחים פתחי חברה לבנייה בע”מ, אף היא חברה הרשומה ופועלת כדין בישראל והיא עוסקת בעבודות בנייה קבלניות.
במועד שלא הוברר, פרסמה קרן קיימת לישראל (להלן: “קק”ל”) מכרז לבניית כיתות עץ מלוגי עץ עגולים בהיקף של כ- 36 מיליון ₪, והנתבעת זכתה במכרז הנ”ל (להלן: “המכרז”, ו-“עבודות המכרז” בהתאם). בהמשך, ביום 20.1.2013 התקשרה הנתבעת בהסכם עם חברת בולגו עץ בע”מ, לפיו התחייבה האחרונה לבצע את עבודות המכרז וזאת כנגד תשלום עמלה לנתבעת הנגזרת מהתשלומים המגיעים לה מקק”ל (להלן: “חב’ בולגו עץ”).
בין התובעת לבין חב’ בולגו עץ התנהל קשר עסקי ובמסגרתו משכה האחרונה לפקודת התובעת 14 שיקים על סך של 50,000 ₪ כל אחד, ואשר מועד פירעונם 31.10.13 – 31.11.2014 (להלן: “השיקים”). כמו כן, ביום 30.06.2015 חתם מר עופר גרגור, הבעלים של חב’ בולגו עץ, על התחייבות בכתב יד להעברת סך של 500,000 ₪ למר נתן עמית, מנהל התובעת (להלן: “עופר”, “כתב ההתחייבות”, ו-“נתן” בהתאם).
ביום 16.04.2015 חתמה חב’ בולגו עץ על המחאת זכות בלתי חוזרת, לפיה היא הורתה לנתבעת להעביר לתובעת מתוך הכספים שיגיעו לה ואשר יתקבלו מקק”ל עבור ביצוע עבודות המכרז סך של 570,000 ₪, היא היא המחאת הזכות נשוא התביעה (להלן: “המחאת הזכות”).
יצוין כי על המחאת הזכות מתנוססת חתימת נציג מוסמך מטעם חב’ בולגו עץ כמו גם חותמת שלה.
בחלק התחתון של המחאת הזכות מופיע מלל לפיו הנתבעת מאשרת קבלת הוראות חב’ בולגו עץ בהתאם להמחאת הזכות ומתחייבת לפעול לפיה, אך זאת בכפוף להעברת הכספים מחב’ קק”ל ונוסח זה מאושר באמצעות חתימה וחותמת הנחזים להיות של הנתבעת, אף כי אין חולק כי הן מזויפות.
לימים, חב’ בולגו עץ נכנסה לקשיים כלכליים וביום 25.10.2015 היא הפסיקה לבצע את עבודות המכרז. בנסיבות העניין, נערך ונחתם ביום 01.11.2015 בין הנתבעת לבין חב’ בולגו עץ הסכם אשר כותרתו “הצהרה על העדר תביעות והוראת סילוק”, בו הסדירו הצדדים את הפסקת ההתקשרות ביניהם (להלן: “הסכם העדר תביעות”), ולהלן עיקריו:
לחב’ בולגו עץ אין טענות ביחס לסיום ההתקשרות עם הנתבעת והשלמת עבודות המכרז על ידי קבלן אחר.
הסכום המצטבר אשר שילמה הנתבעת לחב’ בולגו עץ עבור ביצוע עבודות המכרז הינו בסך של 36,474,326 ₪ (לפני מע”מ).
חב’ בולגו עץ הגישה לנתבעת חשבון סופי על סך של 189,290 ₪ (כולל מע”מ) המכסה את כל דרישותיה מהנתבעת, זאת למעט יתרה בסך של 274,179 ₪ ואשר תסולק לאחר העברת כספים על ידי קק”ל, ובניכוי סכומים ששילמה הנתבעת במקום חב’ בולגו עץ, ככל ושולמו.
לצורך השלמת עבודות המכרז לאחר הפסקת ביצוען על ידי חב’ בולגו עץ, התקשרה הנתבעת במועד שלא הוברר עם חברה בשם בולגו אסמבלינג בע”מ, שהינה בבעלות מר מוחמד גרגור, בנו של עופר, הבעלים של חב’ בולגו עץ (להלן: “חב’ בולגו אסמבלינג” ו-“מוחמד” בהתאם).
ביום 22.02.2016 פנתה התובעת באמצעות בא כוחה במכתב דרישה לנתבעת לקיום התחייבותה בהתאם להמחאת הזכות (להלן: “מכתב הדרישה הראשון”). בתגובה, הנתבעת ביקשה לקבל מהתובעת העתק מהמחאת הזכות ועם קבלתו היא השיבה לאותה פנייה במכתבה מיום 28.02.2016 בו העלתה את הטענה כי החתימה והחותמת הנטענים שלה על המחאת הזכות, זויפו, כי נודע לה לראשונה על המחאת הזכות רק בעקבות קבלת מכתב הדרישה הראשון ולאור שני טעמים אלה, היא דחתה את דרישת התובעת (להלן: “מכתב התשובה הראשון”).
במהלך שנת 2018 התקיימה פגישה במשרדו של עוה”ד יהודה ימין, ב”כ הנתבעת דאז, ואשר היתה לו גם כן הכרות עם התובעת (להלן: “הפגישה” ו-“עו”ד ימין” בהתאם). בפגישה השתתפו, נוסף לעו”ד ימין, מנהל התובעת מר נתן, הבעלים של הנתבעת, מר פתחי מחאמיד (להלן: “פתחי”), מורשה חתימה של חב’ בולגו עץ מר רותם תוהמי (להלן: “רותם”) וכן מר עדנאן גרגור, אחיו של עופר (להלן: “עדנאן”).
בין הצדדים מחלוקת ביחס להסכמות אליהן הגיעו במהלך הפגישה, אם בכלל, אף כי אין חולק כי בתחילת הפגישה הטונים עלו בשל זיוף החתימה והחותמת של הנתבעת על המחאת הזכות, ובהמשך הרוחות נרגעו והצדדים נפרדו ברוח טובה. כן אין חולק כי במהלך הפגישה הצדדים שוחחו על תביעה אשר הגישה הנתבעת נגד קק”ל לקבלת יתרת התמורה המגיעה לה עבור ביצוע עבודות המכרז.
ואכן, הנתבעת הגישה לבית משפט המחוזי בירושלים תביעה ב-ת”א 27415-12-16 נגד קק”ל ואח’ לקבלת כספים המגיעים לה עבור ביצוע עבודות המכרז (להלן: “תביעת קק”ל”).
ביום 25.10.2018, לאחר קיום הפגישה, ניתן פסק דין בתביעת קק”ל, לפיו אישר בית המשפט הסכם גישור אליו הגיעו הצדדים (להלן: “פסק הדין”). יובהר, כי במסגרת תביעה דנן הגישה התובעת אך ורק את פסק הדין כחלק מראיותיה, בעוד כי הסכם הגישור גופו, שאינו מצוי ברשותה, לא הוגש כחלק מהראיות בהליך.
ביום 05.02.2019 פנה ב”כ התובעת לנתבעת במכתב דרישה נוסף להעברת הכספים בהתאם להמחאת הזכות, אולם במכתב התשובה של ב”כ הנתבעת מיום 13.02.2019, הדרישה נדחתה (להלן: “מכתב הדרישה השני” ו- “מכתב התשובה השני” בהתאם).
מכאן התביעה.
להשלמת התמונה יצוין כי בדיעבד התברר כי רותם, הוא זה אשר זייף את החתימה והחותמת של הנתבעת על המחאת הזכות.
טענות הצדדים בתמצית:
התובעת מפנה להוראות הדין, לפיהן תוקף המחאת הזכות אינו מותנה באישור החייב – היא הנתבעת במקרה דנן – ולפיכך טענת הזיוף אינה מעלה ואינה מורידה בנדון. לטענת התובעת, חב’ בולגו עץ חתמה על המחאת הזכות לצורך כיסוי חלקי של השיקים, שלא ניתן היה לפרוע אותם בשל הגבלת החשבון עליו נמשכו. כן טענה התובעת כי במועד בו חתמה חב’ בולגו עץ על המחאת הזכות , 16.04.2015, היא שוגרה לנתבעת באמצעות פקסימיליה וכעולה מהאישור שהוצג כחלק מראיותיה במשפט, נמסרה בהתאם (להלן: “אישור הפקסימיליה”). בהמשך, ועל כך אין חולק, לנתבעת נודע בשנית על המחאת הזכות ביום 22.02.2016 בעת שהתובעת פנתה לנתבעת במכתב הדרישה הראשון.
הוסיפה התובעת וטענה כי במהלך הפגישה התחייב פתחי מטעם הנתבעת לכבד את המחאת הזכות ולהעביר לתובעת את סכום ההמחאה, וזאת לאחר קבלת הכספים מתביעת קק”ל. במהלך הפגישה נתן ביקש להעלות על הכתב את התחייבותו הנ”ל של פתחי, אולם הוא דחה את הבקשה בנימוק כי הוא אדם המקיים את התחייבויותיו ומטעמי דת הוא לא יחתום על סיכום הפגישה. והנה, על אף ההתחייבות הנ”ל, הנתבעת לא העבירה לתובעת כספים כלשהם בהתאם להמחאת הזכות. בנדון, הוסיפה התובעת וטענה כי בכל נקודות הזמן הרלוונטיות – מועד המצאת המחאת הזכות לנתבעת, מועד קבלת מכתב הדרישה הראשון ומועד הפגישה – חב’ בולגו עץ היתה זכאית לקבל כספים מהנתבעת עבור ביצוע עבודות המכרז.
כן טענה התובעת כי בהתאם לפסק הדין, התובעת קיבלה כספים מקק”ל ואלו הועברו, לפחות בחלקם, לחב’ בולגו עץ או למי מטעמה, ליתר דיוק לחב’ בולגו אסמבלינג. בהקשר זה טענה התובעת כי חב’ בולגו אסמבלינג היא ממשיכת דרגה של חב’ בולגו עץ ולגישתו של פתחי עצמו, המדובר באותה חברה. על אף זאת, כך לגישת התובעת, הנתבעת נמנעה מהצגת תמונה עובדתית מלאה וצירוף ראיות מראיות שונות ביחס להתחשבנות בינה לבין חב’ בולגו עץ וחב’ בולגו אסמבלינג, דבר הנזקף לחובתה.
לטענת הנתבעת, מן הדין לדחות את התביעה משלושה טעמים מקדמיים, כלהלן:
התובעת לא הוכיחה את גרסתה במשפט ביחס לזהות החייב או סכום החוב. לעניין זהות החייב, הנתבעת מפנה לכך כי בהתאם לכתב ההתחייבות החייב הינו עופר ולא חב’ בולגו עץ. ביחס לסכום החוב, הנתבעת מפנה לכך כי בסעיף 6 לכתב התביעה ובסעיף 3 לתצהיר עדותו הראשית של נתן, מוצג ת/2, נטען כאילו סכום החוב של חב’ בולגו עץ הינו בסך של 570,000 ₪, בסעיף 6 לתצהיר נטען כי הסכום הינו בסך של 700,000 ₪ ובכתב ההתחייבות נרשם סך של 500,000 ₪. הנה אם כן, אין בפי התובעת גרסה אחידה ביחס לזהות החייב ולגובה החוב.
בהתאם לחוק אשראי הוגן, תשנ”ג-1993 (להלן: “חוק אשראי הוגן”), על התובעת להציג פרטים הנתמכים באסמכתאות ביחס להלוואה שנתנה לחב’ בולגו עץ, לרבות הסכם ההלוואה, ומשלא עשתה זאת, היא לא הוכיחה את סכום החוב הנטען של חב’ בולגו עץ ושל בעליה – עופר.
משלא נקטה התובעת בהליך כלשהו נגד חב’ בולגו עץ ואף לא צירפה אותה כנתבעת נוספת לתביעה דנן, אזי יש לראות בה כמי שהפטירה את חב’ בולגו עץ מהחוב. אי-לכך, בהתאם לס”ק 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973, יש לפטור גם כן את הנתבעת מהחוב הנטען.
לגוף העניין טענה הנתבעת כי נודע לה לראשונה על המחאת הזכות בעת קבלת מכתב הדרישה הראשון מיום 22.02.2016, ולא במועד חתימתה – 16.04.2015. בנדון טענה הנתבעת כי אישור הפקסימיליה לא מהווה הוכחת מספקת, שכן הוא כולל צילום חלקי של המחאת הזכות ללא פרטים המעידים כי אכן מדובר בהמחאה כאמור והתאריך המופיע בו לא בהכרח תואם את המציאות, שכן בנקל ניתן לתכנת את מכשיר הפקסימיליה לתאריך המבוקש.
כן טענה הנתבעת כי בטרם קבלת מכתב הדרישה הראשון, היא שילמה לחב’ בולגו עץ את מלוא התמורה המגיעה לה בסך של 36,474,326 ₪ ובהתאם לכך נערך ונחתם בין הצדדים הסכם העדר תביעות. לחיזוק עמדתה במשפט, הוסיפה הנתבעת וטענה כי ממועד חתימת חב’ בולגו עץ על המחאת הזכות ועד למועד חתימת הסכם העדר התביעות, הנתבעת העבירה לאחרונה סכום נכבד של כ- 3.3 מיליון ₪, ללמדך כי לא היה לה כל אינטרס שלא לכבד את המחאת הזכות לו ידעה עליה מבעוד מועד.
הנתבעת מכחישה את טענת התובעת כאילו במהלך הפגישה פתחי התחייב לכבד את המחאת הזכות מתוך הכספים שיתקבלו מתביעת קק”ל ומכל מקום ההתחייבות הנטענת הנ”ל לא השתכללה לכדי הסכם מחייב, שכן היא חסרת גמירות דעת ומסוימות. לעניין העדר גמירות דעת, הנתבעת מפנה לסירובו של פתחי לחתום על סיכום הפגישה, סירוב שאינו נובע רק מטעמי דת האסלאם אליה הוא משתייך, ללמדך, אלא מאחר והאמירות שהיו בפגישה מהוות לכל היותר משא ומתן שלא הבשיל לכדי מפגש רצונות הדדי להתקשר בהסכם מחייב. כן טענה הנתבעת כי אין כל היגיון כי היא תסכים להעביר לתובעת כספים על סמך המחאת זכות מזויפת וללא תנאי, מה גם ועד לאותו מועד היא לא העבירה כספים כלשהם בגינה. לעניין הטענה להעדר מסוימות, הנתבעת מפנה להעדר פרטים ביחס למועד התשלום הנטען לתובעת, הפלטפורמה החוזית עליה תתבסס העברת התשלום, מספר התשלומים, העדר התייחסות לאפשרות דחיית תביעת קק”ל או פסיקת סכום הנופל מסכום המחאת הזכות.
לחיזוק טענותיה ביחס למהלך הפגישה, הוסיפה הנתבעת וטענה כי פתחי לא יכול היה להתחייב לשלם לתובעת כספים מכוח המחאת הזכות בהעדר נתונים רבים, לרבות היקף זכויותיה של חב’ בולגו עץ ובהעדר נציג מטעמה. כן טענה הנתבעת כי ניסיון החיים מלמד כי לו אמת בפי התובעת, חברה העוסקת במתן הלוואות חוץ בנקאיות, היא היתה מתקשרת עם הנתבעת בהסכם בכתב. חיזוק נוסף לטענתה בנדון מוצאת הנתבעת בטענה כי ממועד קיום הפגישה ועד למכתב הדרישה השני, 05.02.2019, התובעת לא פנתה אליה בכל דרישה. הנתבעת מבקשת שלא לתת אמון בעדי התובעת ביחס למהלך הפגישה, בטענה כי הם הציגו גרסה לא עקבית וחסרת היגיון, מה גם ומדובר בעדים שיש להם אינטרס בתוצאות ההליך.
הוסיפה הנתבעת וטענה כי טענות התובעת כאילו חב’ בולגו אסמבלינג היא ממשיכת דרכה של חב’ בולגו עץ וביחס לכספים ששילמה התובעת לראשונה, מהוות הרחבת חזית האסורה בדין, מה גם והשיהוי בהעלאת הטענות הנ”ל גרם לנתבעת נזק ראייתי. לגוף העניין טענה הנתבעת כי הטענה כאילו כספים המגיעים לחב’ בולגו עץ הועברו לחב’ בולגו אסמבלינג, לא הוכחה במשפט, אינה בדין יסודה ולאור העובדה כי לכל אחת מהחברות הנ”ל בעלים משלהם, אזי אין מדובר באשכול חברות או בקונצרן עליו יש להחיל את דוקטרינת הרמת המסך המתחייבת מקבלת טענות התובעת בנדון.
הנתבעת מפנה לכך כי התובעת לא הזמינה למתן עדות במשפט את עופר או בנו מוחמד, הבעלים של חב’ בולגו עץ ובולגו אסמבלינג בהתאם, דבר הנזקף לחובתה ומקים את החזקה הקבועה בהלכה הפסוקה, לפיה לו נשמעה עדותם במשפט, היא היתה תומכת בגרסת הנתבעת.
דיון:
בס”ק 1(א) לחוק המחאת חיובים, תשכ”ט-1969 (להלן: “חוק המחאת חיובים”), נקבע כדלקמן:
“זכותו של נושה, לרבות זכות מוקנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה”.
מהוראת הדין לעיל עולה כי המחאת הזכות על ידי החייב לנמחה, אינה מותנית בהסכמת החייב, זולת אם מתקיימים אחד הטעמים המפורטים בה (ואשר אינם רלוונטיים בעניינו בהיעדר כל טענה בנידון מצד הנתבעת). ודוק, עניין זה משקף את האופי הרכושי של הזכות האובליגטורית והעיקרון לפיו, נושה זכאי לנייד את זכויותיו על פי רצונו והבנתו ללא “זכות וטו” של החייב. בספרו של מיגל דויטש “דיני המחאת חיובים” (הוצאת נבו), התייחס המחבר לעיקרון זה באומרו:
“כידוע, המחאת חיוב אינה טעונה הסכמת החייב. הדבר נקבע במפורש בסעיף 1 לחוק המחאת חיובים, התשכ”ט-1969. עבירותה של הזכות האובליגטורית מהווה אחד הסממנים היסודיים לתפיסה הרכושית של החיוב. לא זו בלבד כי אין נדרשת הסכמה של החייב להמחאה, אלא גם הודעה לחייב אינה דרושה. כפי שיורחב בהמשך, היעדר הודעה לא רק שאינו פוגע בתוקף ההמחאה, אלא גם אינו פוגע בהעברת הבעלות בזכות הנמחית” (שם, עמ’ 119, פסקה 7.1).
באשר לתוצאות המחאת הזכות במישור היחסים שבין הנמחה לבין החייב, נקבע ב-ע”א 330/75 גרבוב נ’ רשות הנמלים, פ”ד לא (3) 146 (להלן: “פס”ד גרבוב”), כדלקמן:
“אחת הטענות בפי בא כוח המערער… היא שעם הסכם ההמחאה עברה הזכות הנמחית מן הממחה… אליו ומאז נוצרה יריבות ישירה בינו כנמחה לבין הרשות (החייב).
אין ספק שעד כאן הטענה מעוגנת בחוק ובפסיקה…” (שם, עמ’ 149 פסקה ז’).
באותו עניין נאמר בספרו של דויטש לעיל, כדלקמן:
“ברגיל, למצער, המחאת הזכות מעבירה את הבעלות בזכות האובליגטורית לנמחה ומכניסה את הנמחה ‘לנעלי הממחה’, כנושה של החייב…
תופעת ה’כניסה לנעליים’ היא ה’מצפן’ לאיתור ולפרשנות חלקים נרחבים מדין ההמחאה. כך, נגזר מעיקרון זה הכלל שלפיו אין הממחה יכול להעביר זכות טובה יותר מזו הנתונה לו עצמו; כמו כן, אם נשללה העבירות בחוזה, אין אפשרות לבצע המחאה, שכן אחרת יהיה בכך כדי לשנות את אופייה של הזכות הנדונה (מזכות בלתי עבירה לזכות עבירה). תפיסת יסוד זו גם מספקת הסבר מבני קוהרנטי (בנוסף להסבר הענייני), לעובדה כי אדם אינו יכול להעביר חבות המוטלת עליו, ללא הסכמת הנושה. הבעלות בחבות הרי אינה בידי החייב, אלא בידי הנושה. תפיסה אחרת הייתה מובילה לכך שהממחה יכול להעביר זכות עדיפה על זו המצויה בידיו.
שימור עקרוני של המצב המקורי הוא תנאי חיוני על מנת לאפשר המחאת זכויות ללא צורך בהסכמת החייב, שכן אחרת החייב יפגע כתוצאה מפעולה משפטית של צדדים זרים…” (שם, עמ’ 28-27).
בס”ק 2(א’-ב’) לחוק המחאת חיובים, ואשר כותרתו “הגנת החייב”, נקבע כדלקמן:
“א. המחאת זכות אין בה כדי לשנות את הזכות או תנאיה, ולחייב יעמדו כלפי הנמחה כל הטענות שעמדו לו כלפי הממחה בעת שנודע לו על ההמחאה.
ב. פרע החייב את הזכות לממחה לפני שהוא הודיע לו על ההמחאה או שהוצגה לפניו ההמחאה בכתב מעת הממחה, מופטר החייב, זולת אם פעל שלא בתום לב. “.
בפס”ד גרבוב לעיל נקבע לעניין ס”ק 2(א) לחוק המחאת חיובים, כדלקמן:
“… טענות ההגנה של החייב נגד הנמחה מתגבשות במועד שבו נודע לו דבר ההמחאה: סעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים, תשכ”ט-1969, אולם יש להבדיל הבדל היטב בין טענות הגנה למיניהן, שבהן מדבר סעיף 2(א) הנ”ל, לבין הגנות הנובעות מתנאי החוזה גופו. למשל, ברור לכל בר-בי-רב, ולא ייתכן כלל אחרת, שהחייב יכול להתגונן בטענה שהממחה הפר את התחייבויותיו על פי החוזה ועקב כך לא נתגבשה הזכות שהומחתה, אפילו מאוחרת ההפרה ממועד ההודעה על דבר ההמחאה. כללו של דבר, באשר לקשר החוזי גופו ניצב הנמחה בנעלי הממחה, כך שטענות המבוססות על קשר זה אינן בגדר טענות הגנה המתגבשות לפי סעיף 2(א) לחוק הנ”ל, בעת שנודע לחייב על המחאת הזכות” (שם, עמ’ 150 פסקאות ב’ – ג’).
כמו כן, ב-ע”א 8357/03 מינהל מקרקעי ישראל נ’ בנק דיסקונט למשכנתאות בע”מ, פ”ד סא(3) 216 (להלן: “פס”ד בנק דיסקונט”), נפסק בנדון כדלקמן:
”סעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים משמר בידי החייב את כל הטענות שעמדו לו כנגד הממחה, לבל יורע מצבו מבחינה משפטית כתוצאה מן ההמחאה אשר אם לא הותנה אחרת אינה טעונה הסכמה מצידו ……..
הרעיון המונח ביסוד הוראה זו הוא ‘שאין לסחור בזכות בדרך הפוגעת בחייב. לשון אחרת: הזכות היא בת המחאה משום שאין זה משנה לחייב מי ומי הוא הנושה שלו’ …. הנה כי כן, ככל שהדבר נוגע לזכויותיו של החייב ולמעמדו של הנמחה כלפיו, ‘מצלמת’ ההמחאה את הזכות ואת תנאיה במועד שנודע לחייב עליה, לרבות כל הטענות שעמדו לחייב כלפי הממחה באותו מועד ואלה עומדות לו גם כלפי הנמחה. היקף טענות ההגנה העומדות לחייב כנגד הנמחה אינן מסתכמות בכך. מקובל להבחין לעניין זה בין טענות המבוססות על העסקה אשר ממנה צומחת הזכות שהומחתה ובין טענות שהינן חיצוניות לאותה עסקה. טענות מן הסוג הראשון רשאי החייב להעלות כנגד הנמחה גם אם נוצרו לאחר מועד היוודע לו דבר ההמחאה והן אינן כפופות להגבלה הקבועה לעניין זה בסעיף 2(א) סיפא לחוק. לעומת זאת לגבי טענות מן הסוג השני חלה הוראת הסיפא ואותן יכול החייב להעלות אך ורק ככל שנתגבשו עד מועד היוודע לו דבר ההמחאה…” (שם, עמ’ 232-233 לפסק הדין).
מן הכלל אל הפרט.
דומה כי טענות הנתבעת כאילו התובעת לא הוכיחה את גובה החוב בגינו חתמה חב’ בולגו עץ על המחאת הזכות או זהות החייב שלה – טענות אלה זרות למוסד המחאת החיובים ומנוגדות להוראת סעיף 1 לחוק המחאת חיובים. אנמק להלן.
כאמור, עניין לנו בהמחאת זכות שהממחה – חב’ בולגו עץ – זכאית להמחות אותה לנמחה – התובעת – ללא הסכמת החייב – הנתבעת – או אף ידיעתו. נזכיר, הדבר משקף את האופי הרכושי של הזכות האובליגטורית אשר הומחתה על ידי חב’ בולגו עץ לתובעת והעיקרון לפיו היא זכאית לנייד את זכותה על פי רצונה והבנתה לתובעת ללא “זכות וטו” של הנתבעת. מעיקרון זה אף מתחייבת המסקנה כי חב’ בולגו עץ זכאית להמחות את זכותה לקבלת כספים מהנתבעת עבור ביצוע עבודות המכרז לתובעת, אף ללא תמורה כלשהי ומבלי שהיא חייבת לה מאומה. מה לי אפוא מהו גובה החוב של חב’ בולגו עץ כלפי התובעת אשר בעטיו חתמה הראשונה על המחאת הזכות ומה לי זהותו של החייב במערכת היחסים שבין שניהם?! לנתבעת הפתרונים.
וגם זאת, כפי שנקבע בפסק דין בנק דיסקונט לעיל, הרעיון המונח בס”ק 2(א) לחוק המחאת חיובים הוא כי אין להמחות זכות בדרך הפוגעת בחייב וכי הזכות הינה בת המחאה לאור העיקרון כי אין נפקא מינא מבחינת החייב מי הנושה שלו. כך גם במקרה דנן. ככל וייקבע כי במועד בו הודע לנתבעת על המחאת הזכות, היא הייתה חייבת כספים לחב’ בולגו עץ, הרי אין זה מעלה ואין זה מוריד מבחינתה באם הנושה שלה הוא אותה חברה או שמא התובעת.
מכל מקום, בחקירתו הנגדית אישר פתחי, הבעלים של הנתבעת, את זכות התובעת לקבלת החוב, באומרו:
“ש. את נתן מעניין לקבל את כספו חזרה.
ת. זכותו” (שם, עמ’ 24 שורה 11 לפרוטוקול הדין).
לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענתה המקדמית של הנתבעת ביחס לסכום החוב של חב’ בולגו עץ כלפי התובעת כמו גם לעניין זהות החייב של האחרונה.
טענת הנתבעת כאילו התובעת לא עמדה בתנאי חוק אשראי הוגן, לא עלתה ולו ברמז בכתב הגנתה. עניין לנו אפוא בהרחבת חזית האסורה בדין ודי בטעם זה לדחיית הטענה. אך לא רק זאת.
כפי שנקבע בפסק דין דיסקונט לעיל, בהתאם לס”ק 2(א) לחוק המחאת חיובים, יש להבחין בין טענות החייב המבוססות על העסקה שבינו לבין הממחה, ואשר ממנה צמחה הזכות שהומחתה, לבין טענות שהינן חיצוניות לעסקה הנ”ל. והנה, טענת הנתבעת לעניין חוק אשראי הוגן הינה טענה חיצונית להסכם בינה לבין חב’ בולגו עץ, ואשר ממנו צמחה הזכות שהומחתה לתובעת. לפיכך הנתבעת יכולה לאחוז בטענה זו רק ככל והיא התגבשה עד למועד שבו נודע לה על המחאת הזכות. טענת ההגנה של הנתבעת בנדון מבוססת על ס”ק 8(א) לחוק אשראי הוגן, בו נקבע כדלקמן:
“הגיש מלווה תובענה בבית משפט נגד לווה, או הגיש נגדו בקשה ללשכת ההוצאה לפועל לביצוע פסק דין, לביצוע שטר או לביצוע תביעה על סכום קצוב, והכל בקשר לחוזה הלוואה, יצרף לכתב התביעה או לבקשה העתק של חוזה ההלוואה וכן העתק של פסק הדין או את השטר, לפי העניין…”.
ספק באם הוראת הדין לעיל חלה בתביעה דנן, זאת מהטעם הפשוט כי אין ענייננו בהליך המוגש נגד לווה. מכל מקום אף אם תאמר אחרת, הרי מנוסח ההוראה עולה כי ההגנה מתגבשת במועד הגשת התביעה, משמע לאחר שנודע לנתבעת על המחאת הזכות (ולעניין זה אין נפקא מינא אם הנתבעת ידעה על המחאת הזכות במועד חתימתה, כטענת התובעת, או שמא במועד קבלת מכתב הדרישה הראשון, כטענת הנתבעת). בנסיבות העניין, הואיל ומדובר בטענה חיצונית להתקשרות שבין חב’ בולגו עץ לבין הנתבעת, אזי הנתבעת לא תישמע באותה טענה כנגד התובעת.
לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענתה המקדמית הנוספת של הנתבעת בדבר אי קיום הוראת ס”ק 8(א) לחוק אשראי הוגן.
הטענה המקדמית האחרונה שהעלתה הנתבעת כאילו משהפטירה התובעת את חב’ בולגו עץ מהחוב בגינו ניתנה המחאת הזכות, אזי גם היא פטורה מהחוב, אף היא חיצונית להתקשרות שבינה לבין חב’ בולגו עץ ממנה צמחה הזכות שהומחתה לתובעת. כפי שנראה להלן, במקרה דנן הנתבעת ידעה על המחאת הזכות במועד חתימתה על ידי חב’ בולגו עץ, והרי לגישת הנתבעת עצמה, במועד הנ”ל טרם התגבשה טענתה כאילו התובעת פטרה את חב’ בולגו עץ מהחוב כלפיה. בנסיבות העניין, בהתאם לס”ק 2(א) לחוק המחאת חיובים, הנתבעת לא תשמע בטענה זו.
יתרה מכך, טענת הנתבעת בנדון מבוססת על ס”ק 55(ג) לחוק החוזים הכללי תוך התעלמות מס”ק א’ שבו. להלן אצטט הוראות הסעיף הנ”ל:
“55.א. שניים שחייבים יחד ולחוד, רשאי הנושה לדרוש את קיום החיוב, כולו או מקצתו, משניהם כאחד, או מכל אחד מהם בנפרד, ובלבד שלא ייפרע יותר מן המגיע לו.
ב. בטל או בוטל חיובו של אחד החייבים, בטל גם חיובו של השני, זולת אם הביטול נובע מפגם בכשרותו או בייצוגו של החייב האחד
ג.הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו – בויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת – הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מההפטר כוונה אחרת”.
הוראות הדין לעיל עניינן אפוא בשניים החייבים ביחד ולחוד – חב’ בולגו עץ והנתבעת במקרה דנן – כלפי הנושה – התובעת – כך לטענת הנתבעת. האומנם? הנתבעת לא טענה, מקל וחומר לא הוכיחה, כי במערכת היחסים שבין התובעת לבין חב’ בולגו עץ, המחאת הזכות אינה פוטרת את האחרונה מחובותיה כלפי התובעת, תנאי שבלעדיו אין מדובר בשניים החייבים ביחד ולחוד כלפי התובעת.
יתרה מכך, אף אם תאמר כי הנתבעת וחב’ בולגו עץ חבות ביחד ולחוד כלפי התובעת, הרי בהתאם לס”ק 55(א) לחוק החוזים, התובעת רשאית להיפרע את החוב משתיהן יחד או ממי מהן. בנדון נפסק ב-רע”א 6642/13 רוקסי בניה והשקעות בע”מ נ’ פלקובי חברה לבנין והשקעות בע”מ (פורסם בנבו), כדלקמן:
“סעיף 55(א) לחוק החוזים קובע מה דינה של התחייבות ביחד ולחוד ביחסים עם הנושה: מקום ששני חייבים מתחייבים ביחד ולחוד ואינם מקיימים את החיוב, עומדות לנושה שלוש חלופות להיפרע את החוב (בהנחה שמדובר בהתחייבות לשלם סכום כסף): הוא רשאי לתבוע ולהיפרע את מלוא החוב מהחייב הראשון או מהחייב השני או משניהם ביחד (חלק מזה וחלק מזה, הכול כראות עיניו), ובלבד שלא ייפרע יותר מסכום החוב…” (שם, פסקה 11 לפסק הדין).
וגם זאת, ככל והנתבעת סבורה שהיא חייבת ביחד ולחוד עם חב’ בולגו עץ כלפי התובעת, ובכך איני מביע עמדה, אזי עם קבלת תביעה זו ותשלום החוב לתובעת, היא רשאית לפנות בתביעה נגד חב’ בולגו עץ לתשלום חלקה היחסי באותה התחייבות, הכל בהתאם לאמור בסעיף 56 לחוק החוזים הכללי.
לאור מכלול הנימוקים לעיל, אני דוחה את טענתה המקדמית של הנתבעת כאילו היא זכאית להפטר מתשלום החוב בהתאם לסעיף 55 לחוק החוזים (חלק כללי).
משהגעתי עד הלום, ובהעדר מחלוקת כי זיוף החתימה והחותמת של הנתבעת על המחאת הזכות, אינה מעלה ואינה מורידה ביחס לתוקפה המחייב, יש לדון כעת במחלוקת העיקרית בין הצדדים: המועד בו נודע לנתבעת על המחאת הזכות.
בסעיפים 12-13 לתצהיר עדותו הראשית, מוצג ת/1, מסר נתן את גרסתו ביחס להמצאת המחאת הזכות לנתבעת במועד חתימתה, באומרו:
“12. ביום 16/4/2015 או בסמוך לכך המציאה חברת בולגו לאחים פתחי את המחאת הזכות, כאשר נוסח המחאת הזכות נשלח על ידי באמצעות הפקס ממשרדי למשרד של האחים פתחי, על מנת שהאחים פתחי תקבל את נוסח המחאת הזכות.
13. אבקש לציין כי המחאת הזכות נשלחה על ידי בפקס לאחר שהתקיים מו”מ על הנוסח הסופי ורק לאחר הסכמה על הנוסח הסופי נשלח הפקס לאישור סופי…”.
לתמיכה בגרסה לעיל, צורף לתצהירו של נתן כנספח ו’ אישור הפקסימיליה הכולל צילום חלקי של המחאת הזכות עליה מתנוססת חתימה וחותמת של חב’ בולגו עץ, המלל המיועד לאישור הנתבעת וכן אישור פקסימיליה מיום 16.04.2015 בו מופיע, בין היתר, מספר הפקסימיליה אליו שוגר המסמך ואימות כי השיגור בוצע בהצלחה (“ok”). כמו כן, באותו מסמך נרשם בכתב יד מספר טלפון נייד ומתחתיו השם “פתחי”.
בסעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית, מוצג ת/2, מסר רותם גרסה דומה ביחס לשיגור המחאת הזכות לנתבעת, אליו צורף אישור הפקסימיליה, ובו נאמר כדלקמן: “נוסח המחאת הזכות נשלח למשרדה של האחים פתחי באמצעות הפקס, ממשרדה של מטבע ישראלי, על מנת שהאחים פתחי תאשר את הנוסח”.
בחקירתו הנגדית מסר נתן גרסה עקבית ואמינה ביחס לשיגור המחאת הזכות לנתבעת, באומרו:
“… למחרת רותם בא אליי למשרד, ניסחנו את ההמחאת זכות, עד שהגענו לעמק השווה פיקססנו למשרד שלכם 4-5 עותקים עד שאושר העותק הסופי, קיבלנו אישור בפקס שזה עבר אליכם ….” (שם, עמ’ 8 שורה 1 לפרוטוקול הדיון).
ובהמשך:
“ש. מתי דיברת לראשונה עם פאתחי?
ת. אני חושב שדיברנו בטלפון במעמד המסמך של ההמחאת זכות. הפעם הראשונה שראיתי את פאתחי זה היה במפגש אצל עו”ד יהודה. אם אני לא טועה, שם גם הכרתי אותו.
ש. מהטלפון שלך אתה התקשרת לפאתחי במהלך המעמד של המחאת הזכות?
ת. לא. רותם הוא ניהל את המו”מ והוא צלצל לפאתחי ודיבר איתו, איך לכתוב מה לכתוב. שלחנו את זה 3-4 פעמים. פאתחי אמר לי שאולי הוא לא דיבר איתו, אני לא הכרתי אותו אז אני לא יודע אולי הוא דיבר עם המשרד עם הגזבר, לא יכול להגיד לך בוודאות שהוא דיבר עם פאתחי אבל במסמך יש את המספר של פאתחי, מן הסתם אני מאמין שהוא דיבר עם פאתחי.
ש. יש תרשומת לשיחה הזאת?
ת. לא. אני באתי לעניין הזה מתוך אמונה ולא מתוך חשד לאנשים, אני האמנתי ואני הייתי מנהל בנק אני יודע שהנוסח הזה קיים אתה יוצא מתוך אמונה ולא מתוך בדיקה שאני צריך לחייג מהטלפון שלי. תיקנו את הנוסח הזה 3-4 פעמים ורק בנוסח הסופי שלחתי את האישור פקס שזה הפקס שלכם” (שם, עמ’ 8-9 החל משורה 31 לפרוטוקול הדיון).
אעיר שהעובדה כי רותם אינו קובע באופן נחרץ כי הוא שוחח טלפונית עם פתחי במועד שיגור המחאת הזכות לנתבעת, מעידה על מהימנות ואמינות גרסתו במשפט.
בהמשך חקירתו הועלו בפני נתן טענות כנגד אישור הפקסימיליה וכן הוא התבקש להציג את מקור המסמך, והוא השיב באומרו:
“ש. איזה הוכחה יש לך ששלחת את הפקס לאחים פאתחי? האם ההוכחה היחידה היא האישור פקס שצירפת?
ת. אתה לא חי בעידן מודרני?! יש אסמכתא שזה הגיע אליכם ואתה שואל מה ההוכחה? אני לא נכנסתי למכונה והלכתי לראות אם הגיע. יש אישור. יש במסמך את הטלפון של פאתחי. זה נשלח מהמשרד שלי אליכם.
ש. איפה באישור פקס אני יכול לראות פרטים כלשהם של החברה שלך?
ת. כשאתה שולח פקס זה האישור שיוצא מהמחשב, אי אפשר לטעון שזה לא אותו מסמך. כשבהמ”ש מבהיר לי את השאלה אני אומר שזה יצא מהמשרד שלי.
ש. איפה רשום מספר הפקס או הטלפון שלך?
ת. זה סוג האישור שיש. ברור שהמסמך הזה יצא אליהם. לא היה לי אינטרס לא לשלוח את המסמך. האישור כנראה השמיט את התוספת. אתה צריך לבדוק שהפקס שכתוב הוא שלכם.
ש. בעידן המודרני רוב הפקסים, לא כולם, כששולחים עמוד מסויים הוא מצולם באופן מוקטן ויש מעל את האישור פקס. אתה מציג בפנינו מסמך כתוש שאין בו פרט מזהה שהפקס שנשלח כולל את הפרטים שאתה טוען להם. תראה לי את המסמך המקורי של אישור הפקס.
ת. אני מציג בפנייך. זה המסמך המקורי.
ש. איך אני יכול לדעת שהזמנים שרשומים בפקס מתאימים למציאות קרי שהמסמך נשלח באותו יום, מה שרשום 2015 הוא 2015 במיוחד אם לא ציינת את מספר את המספר שלך?
ת. אני חושב שזה היתממות מצד חברי לטעון טענה משום שזה ברור, אני לא בניתי את הפקס. כשאני שולח פקס זו האסמכתא. רואים בחלק כאן את הצילום שעבר ורואים שזה המסמך שעבר והוא קיבל אותו, האישור שמתקבל מעיד על כל הדברים. על אותם פרטים. הוא קיבל את כל המסמך. האישור שיוצא מהפקס הוא אישור שמראה לי את הכל. כשהוא קיבל בפקס שלו הוא קיבל את המסמך המלא, לא יכול להיות משהו אחר” (שם, עמ’ 9-10 החל משורה 27 לפרוטוקול הדיון) (ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).
מובהר כי בעקבות הצגת מקור אישור הפקסימיליה, כמצוטט לעיל, ב”כ הנתבעת לא העלה כל טענה בדבר חוסר התאמה, כביכול, בינו לבין הצילום שהוגש כחלק מהראיות בתביעה ולא ביקש להגיש את המקור, ללמדך כי מדובר במסמכים תואמים.
בהמשך, נשאל רותם באם לאחר שיגור המחאת הזכות באמצעות הפקסימיליה היתה פניה טלפונית לפתחי על מנת לוודא כי המסמך הגיע אליו, ובנדון הוא השיב באומרו: “כן, היו כמה שיחות בעניין הזה, רותם ישב לידי והתקשר. כשהשאלה מובהרת לי אני משיב שכן, רותם התקשר בנוכחותי ווידא שיש שם מספר של פקס, אני לא יכול להגיד בוודאות שהוא דיבר עם פאתחי, הוא דיבר עם המשרד שלהם, אני חושב שהוא דיבר איתם” (שם, עמ’ 10 שורה 30 לפרוטוקול הדיון). שוב יש לומר כי העובדה שנתן אינו מעיד בנחרצות כי פתחי אישר את קבלת המחאת הזכות, מלמדת על מהימנות ואמינות גרסתו במשפט.
כמו כן, בחקירתו הנגדית אישר רותם את גרסתו של נתן בנדון, באומרו:
“ש. אתה ישבת במשרד של נתן בזמן שהוא ניסח את המחאת הזכות?
ת. כן, הגעתי אליו כדי לקבל את הנוסח.
ש. אחרי שדיברתם וקיבל אינפורמציה, שנתן עמית יודע מאיפה אמורים להגיע כספים?
ת. כן.
ש. נתן עמית שלח את הפקס לפאתחי בזמן שהיית שם?
ת. כן” (שם, עמ’ 19 החל משורה 26 לפרוטוקול הדיון).
חיזוק לגרסת התובעת ביחס להמצאת המחאת הזכות לנתבעת במועד חתימתה על ידי חב’ בולגו עץ, מצאתי בגרסתו של נציג הנתבעת עצמו, מר פתחי, אשר העיד באומרו:
“ש. מפנה לנספח ו’ לתצהיר התובעת, אישור פקס שנשלח אליכם מ-2015 מס’ 6316727. תאשר שזה מס’ הפקס של הנתבעת במועדים הרלבנטיים.
ת. זה המספר שלי.
ש. בצד ימין למעלה יש מס’ טלפון נייד 052-6208743 וכתוב פתחי. זה הנייד שלך באותו זמן?
ת. כן” (שם, עמ’ 17 החל משורה 27 לפרוטוקול הדיון).
בהקשר זה ראוי להפנות לעובדה כי גרסתה הפוזיטיבית של התובעת ביחס להמצאת המחאת הזכות לנתבעת במועד חתימתה על ידי חב’ בולגו עץ, עלתה בסעיף 9 לכתב התביעה אליו צורף כנספח ד’ אישור הפקסימיליה. והנה, בכתב ההגנה לא העלתה הנתבעת כל טענה נגד אישור הפקסימיליה, זאת למעט אמירה כללית שבסעיף 7 לכתב ההגנה, לפיה “מוכחש האמור בסעיף 4-16 לכתב התביעה לרבות המסמכים המצורפים. הנתבעת עומדת על כך שהתובעת תציג את כל המסמכים במקור, לרבות המחאת הזכות הנטענת המקורית”.
והנה, כפי שצוטט לעיל, בחקירתו הנגדית הציג נתן את מקור אישור הפקסימיליה והוא גם הוסיף והציג את מקור המחאת הזכות (שם, עמ’ 10 שורה 21 לפרוטוקול הדיון).
הנתבעת נותרה עקבית, ושלא בטובתה, בהתעלמות מאישור הפקסימיליה במסגרת תצהירי עדותה הראשית, ליתר דיוק, תצהיריהם של פתחי ועו”ד ניזאר מחאג’נה מטעמה (להלן: “עו”ד מחאג’נה”). מטעמים השמורים עם הנתבעת, תצהירים אלה מוקדשים ברובם לטענה בדבר זיוף החתימה והחותמת של הנתבעת על המחאת הזכות, דבר האומר דרשני ומחייב התייחסות חשדנית לגרסתה במשפט. כמו כן, משנשאל פתחי בחקירתו הנגדית לעניין המצאת המחאת הזכות לנתבעת ביום 16.04.2015, הוא ניסה תחילה להתחמק ממתן תשובה עניינית, ובהמשך הוא סיפק גרסה מהוססת, באומרו:
“ש. כשמגיעים פקסים כאלה חשובים, מי עובר עליהם, מי מקבל ומעביר אותם?
ת. לא ידעתי מה הגיע בפקס.
ש. אני מדבר על המחאת זכות.
ת. לא הגיעה המחאת זכות.
ש. מי מטפל בפקסים שמגיעים באופן כללי?
ת. הפקידות מטפלות. אבל המחאת זכות לא הגיעה אלי.
ש. זה הגיע לפקס שלך.
ת. אתה אומר שהגיע. אני לא ראיתי שהגיע.
ש. אמרת שהפקידות מקבלות את הפקס. למי מעבירים כשמגיע הפקס, אליך?
ת. הרוב אלי, אבל הדבר הזה לא הגיע אלי.
ש. אתה זוכר את כל הפקסים שקיבלת מ-2015 עד היום?
ת. לא.
ש. אני מניח שקיבלת אלפי פקסים.
ת. נכון.
ש. אז אתה לא יכול להיות בטוח אם הגיע הפקס הזה או לא?
ת. אני בטוח שהפקס הזה לא הגיע” (שם, עמ’ 17-18 החל משורה 32 לפרוטוקול הדיון) (ההדשגות במקור – ר.ח.).
יוצא אפוא כי הפקידות מטעם הנתבעת הן אלה המטפלות בפניות המתקבלות באמצעות פקסימיליה וכי רוב הפניות, אך לא כולן, מועברות לפתחי. בנסיבות העניין, משלא טרחה הנתבעת להעיד מי מאותן פקידות על מנת לאמת את גרסתה כאילו היא לא קיבלה את המחאת הזכות באמצעות פקסימיליה ביום 16.04.2015, אזי בהתאם לחזקה הקבועה בהלכה הפסוקה, יש לומר כי לו נשמעה עדותן במשפט, היא היתה תומכת בגרסת התובעת בנדון.
לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעת ולפיה מיום חתימת המחאת הזכות ועד למועד חתימת חב’ בולגו עץ על הסכם העדר תביעות, היא העבירה לאותה חברה סכום נכבד של כ- 3.3 מיליון ₪, והרי לו נודע לה על המחאת זכות במועד חתימתה, היא היתה מכבדת אותה ומעבירה את הכספים בגינה לתובעת. דא עקא, טיעון זה אינו מאיין את המסקנה המתחייבת, וזאת לאור מכלול הנימוקים והראיות כמפורט לעיל, מהן עולה כי המחאת הזכות אכן שוגרה לנתבעת באמצעות פקסימיליה במועד חתימתה ביום 16.04.2015. יתרה מכך, לאור עדותו של פתחי, לפיה הוא לא מטפל בפניות המתקבלות אצל הנתבעת באמצעות פקסימיליה ולא כל אותן פניות מועברות אליו, אזי אין להוציא מכלל אפשרות כי על אף שהמחאת הזכות נשלחה לנתבעת במועד חתימתה, היא לא טופלה ולא נקלטה כראוי אלא היא נפלה “בין הכסאות”.
משבאתי לכלל מסקנה כי המחאת הזכות נשלחה לנתבעת באמצעות פקסימיליה עוד ביום 16.04.2015, בהעדר מחלוקת כי באותו מועד חב’ בולגו עץ היתה פעילה, ביצעה את עבודות המכרז והגיעו לה כספים מהנתבעת עבור אותן עבודות בסכום העולה על הסכום הנקוב בהמחאת הזכות, אזי היה על הנתבעת לכבד את המחאת הזכות ולהעביר לתובעת את הכספים בגינה. משלא כך עשתה הנתבעת, דין התביעה להתקבל וכך יהיה.
על אף כי המסקנה לעיל מייתרת את הצורך לדון ולהכריע ביתר טענות הצדדים במשפט, לא אעשה מלאכתי קלה ואדון, ולו בקצרה, באותן מחלוקות.
כזכור, ביום 25.10.2015 הפסיקה חב’ בולגו עץ את ביצוע עבודות המכרז וביום 01.11.2015 היא חתמה יחד עם הנתבעת על הסכם העדר תביעות, נספח א’ לתצהירו של פתחי. בסעיף 2 להסכם הנ”ל, אישרה חב’ בולגו עץ כי היא קיבלה מהנתבעת עבור ביצוע עבודות המכרז סכום מצטבר של 36,474,326 ₪ לפני מע”מ, המהווה סילוק סופי ומוחלט עבור התמורה המגיעה לה. יחד עם זאת, בסעיף 12 להסכם העדר התביעות, נקבע כדלקמן:
“מוסכם בין הצדדים כי נותרה לחברת בולגו עץ בע”מ יתרה על סך של 274,169 ₪ כנגד חשבונית 145 שתושלם רק לאחר העברת הכספים ע”י קק”ל. סכום זה אינו סופי, במידה ולאחר קבלת הכספים מקק”ל יתברר כי מגיעים לחברת אחים פתחי כספים שהיא שילמה לקבלנים אחרים ו/או לכל מאן דהוא היא תהיה זכאית לקזז את סכומים ששילמה מחשבון זה ולא תהיה התנגדות כלשהי מחברת בולגו על זה”.
הנה אם כן, הסכם העדר התביעות אין בו אישור העדר תביעות סופי ומוחלט, אלא בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 12 להסכם, חב’ בולגו עץ זכאית לקבל מהנתבעת סכום נוסף של 274,169 ₪.
נזכיר, כי לטענת הנתבעת, שכאמור אין לקבלה, היא ידעה לראשונה על המחאת הזכות במועד קבלת מכתב הדרישה הראשון מיום 22.02.2016, בעוד כי פסק הדין בתביעה קק”ל ניתן ביום 25.10.2018. הנתבעת, וטעמיה עמה, לא הגישה את הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים במסגרת תביעת קק”ל, ואשר קיבל תוקף של פסק דין ולפיכך לא הוברר מהו הסכום שנפסק באותו הליך. כמו כן, הנתבעת נמנעה מהגשת אסמכתא כלשהי לתיעוד הסכומים אשר העבירה לחב’ בולגו עץ בעקבות פסק הדין. התנהלות הנתבעת בנדון אומרת דרשני ושוב מקימה את החזקה הקבועה בהלכה הפסוקה, לפיה לו הוגשו אותן ראיות, הן היו תומכות במסקנה כי בעקבות מתן פסק הדין בתביעת קק”ל, חב’ בולגו עץ היתה זכאית לקבל מהנתבעת את מלוא הסכום שנקבע בהסכם העדר התביעות – 274,169 ₪ – סכום שהיה על הנתבעת להעביר לתובעת מכוח המחאת הזכות. בנסיבות העניין, גם לו התקבלה גרסת הנתבעת כאילו נודע לה לראשונה על המחאת הזכות באמצעות מכתב הדרישה הראשון, וכאמור לא כך הדבר, אזי ממילא התביעה הייתה מתקבלת בגין אותו סכום.
חיזוק למסקנה אליה הגעתי בסעיף 29 לעיל, ובכלל למסקנה כי על הנתבעת לשאת במלוא הסכום הנקוב בהמחאת הזכות, מצאתי הן במכתב התשובה הראשון והן במכתב התשובה השני שבאמצעותם השיבה הנתבעת לדרישות התובעת לתשלום החוב בהתאם להמחאת הזכות. והנה, באותם מכתבים לא העלתה הנתבעת כל טענה, ולו ברמז, כאילו חב’ בולגו עץ קיבלה את מלוא הכספים המגיעים לה עבור ביצוע עבודות המכרז ואין היא זכאית לקבל ממנה תמורה נוספת כלשהי.
בנידון נשאל עו”ד מחאג’נה, היועץ המשפטי של הנתבעת אשר ליווה אותה לאורך כל התהליך ואף ערך וחתם על מכתב התשובה השני, אולם הוא לא ידע למסור תשובה משכנעת ותחת זאת הוא תירץ זאת בכך כי אותם מכתבים התמקדו בזיוף החתימה והחותמת של הנתבעת על המחאת הזכות (שם, עמ’ 38-37 החל משורה 29 לפרוטוקול הדיון). כמו כן, משנשאל פתחי לאותו עניין הוא מסר תחילה תשובה לא הגיונית, באומרו:
“יש לך בעיה עם בולגו עץ ולא עם אסמבלינג. הבעיה שלך עם עופר ורותם שזייפו את החתימה שלי. אני יכול להשבע על הקוראן שאני כלל לא מכיר את המחאת הזכות הזו ולא ראיתי אותה. מי שזייף את זה, זה רותם. גם מספר ח.פ. של החברה הוא טעות. שאלתי את רותם מאיפה יש לו חתימה והוא אמר שדרך המחשב, והוא התחיל לבכות לי. אני יודע מה זה המחאת זכות. כל שני וחמישי באים קבלנים וספקים ואני יודע מה זה המחאת זכות, ואם אני חותם על המחאת זכות אני אכבד אותה. על המחאת הזכות הספציפית לא ידעתי ורותם אמר שהוא זייף ומי שלחץ עליו זה עופר” (שם, עמ’ 19 שורה 3 לפרוטוקול הדיון).
דא עקא, בהמשך עדותו הוסיף פתחי ביחס למכתב התשובה הראשון והשני, באומרו:
“ש. מה שציינת במכתבים של 2016 ו-2019 מיצה את הטענות שלך?
ת. כן, זה על בולגו עץ” (שם, עמ’ 19 שורה 26 לפרוטוקול הדיון).
תאמר אפוא מעתה כי מאחר ומכתבי התשובה הראשון והשני מיצו את טענות הנתבעת, ומאחר ולא עלתה בהם כל טענה כאילו הנתבעת אינה חייבת כספים לחב’ בולגו עץ עבור ביצוע, אזי אין אלא להסיק כי באותם מועדים היה קיים חוב כאמור, על כל המשתמע מכך מבחינת החובה המוטלת על הנתבעת להעברת הכספים לתובעת בגין המחאת הזכות.
לאור מהות המחאת הזכות, שכאמור אינה מותנית בהסכמת החייב, והמסקנות העובדתיות אליהן הגעתי לעיל, אזי המחלוקת בין הצדדים באשר לתוכן הפגישה אינה מעלה ואינה מורידה להכרעה במשפט. על אף זאת אומר כי בניגוד לתובעת אשר הציגה גרסה עקבית וסדורה, ולפיה במהלך הפגישה פתחי הבטיח לפרוע את המחאת הזכות מתוך הכספים שיתקבלו מתביעת קק”ל, הרי הנתבעת הציגה בנידון גרסה מגומגמת ולא אמינה.
טענת התובעת ביחס להבטחתו של פתחי כאמור לעיל עלתה הן במכתב הדרישה השני, הן בכתב ההגנה והן בתצהירי עדותם הראשית של נתן ורותם מטעם התובעת. והנה, במכתב התשובה השני, בכתב ההגנה ובתצהיר עדותו הראשית של פתחי הנתבעת התעלמה באופן מוחלט מהטענה הנ”ל. כמו כן, בחקירתו הנגדית נשאל פתחי ביחס לאותה הבטחה, אולם הוא שוב מסר תשובה לא עניינית ולא משכנעת, באומרו:
“ש. אז למה במכתב ב-2019 אתה לא אומר שלא התחייבת בפגישה לשלם כסף אחרי התביעה של קק”ל?
ת. המכתב שלך הגיע אלי, נתתי את זה לעו”ד שעובד אצלי, אמרתי לו מה קרה והוא כתב. אני לא חייב לך שום דבר. יש לך בעיה עם בולגו עץ.
ש. בית משפט – יש טענה עובדתית שאתה נכחת בפגישה והבטחת את מה שהבטחת. אתה מספר לעורך הדין האם זה נכון או לא, כי עורך הדין לא יודע מה העובדות אלא אתה. מה סיפרת לעורך הדין?
ת. סיפרתי לו בדיוק מה שהיה בפגישה אצל ימין, שאני לא התחייבתי לשום דבר ובנו רק כדי לדון בהמחאת הזכות המזויפת.
ש. בית משפט – אם זה מה שסיפרת לעורך הדין, יש לך הסבר מדוע הוא לא כלל את זה בטיעון?
ת. בגלל שאני לא התחייבתי הוא לא הזכיר את זה. סך הכל באנו לפגישה לדון בהמחאת הזכות, האם מזויפת, ורותם אמר לתובע שהוא זייף את זה” (שם, עמ’ 20-19 החל משורה 29 לפרוטוקול הדיון) (ההדגשות במקור – ר.ח.).
וגם זאת, בחקירתו הנגדית גילה פתחי זיכרון סלקטיבי ביותר ביחס למהלך הפגישה, שכן מחד גיסא הוא זכר כי במהלכה הוא יצא כדי לשוחח בטלפון והעיד נחרצות שלא התייחס במהלכה לתביעת קק”ל, אך מאידך גיסא מיד בהמשך משנשאל באם תביעת קק”ל עלתה במהלך הפגישה, הוא השיב ”לא זוכר”. להלן אצטט:
“ש. האם דיברת באותה פגישה על התביעה של קק”ל?
ת. לא. זה לא קשור. זה בולגו עץ, הם לא קיימים. אמרתי את זה בפגישה.
ש. הזכרת שהמשכת את ההתקשרות עם חברה אחרת?
ת. יכול להיות שהיו עם עדנאן, רותם ומוחמד. אני לא דיברתי על זה שיש לי תביעה. אני יצאתי לדבר בטלפון, וחזרתי אחרי שהכל נרגע.
ש. עדנאן העיד שדיברו בפגישה על תביעה של קק”ל. אתה לא היית?
ת. יכול להיות. אני לא זוכר.
ש. נתן לא ידע שיש תביעה לקק”ל נכון?
ת. לא, הוא ידע מעדנאן ומרותם שיש תביעה.
ש. התביעה על קק”ל עלתה במהלך הפגישה?
ת. לא זוכר. אחרי שהם החלו לקלל, אני יצאתי כי מישהו התקשר אלי ממשכ”ל וזה היה חשוב. לא יודע מה הם דיברו ב-5 דקות שהם דיברו על זה.
ש. כשאתה חזרת, הייתה שיחה על התביעה של קק”ל?
ת. לא. כמעט הכל נרגע והחלו לדבר על דברים אחרים” (שם, עמ’ 24-23 החל משורה 28 לפרוטוקול הדיון) (ההדגשות הנן במקור – ר.ח.).
לאור מכלול הנימוקים לעיל, יש לקבל את גרסתה של התובעת לפיה, במהלך הפגישה פתחי הבטיח לכבד את המחאת הזכות מתוך הכספים אשר התקבלו מקק”ל, ומשלא קיימה הנתבעת הבטחה זו, הרי לך נימוק נוסף לקבלת התביעה.
לסיכום, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת, באמצעות בא כוחה, סך של 570,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 11.11.19, ועד להיום, ובסה”כ 652,853 ₪.
כן תשלם הנתבעת לתובעת, באמצעות בא כוחה, הוצאות האגרה ובנוסף לכך שכר טרחת עו”ד בסך של 76,500 ₪ (כולל מע”מ), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הוצאת האגרה מיום תשלומה ועל שכר טרחת עו”ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
מלוא הסכומים כאמור לעיל ישולמו עד ליום 10.8.23.
ניתן היום, כ”א תמוז תשפ”ג, 10 יולי 2023, בהעדר הצדדים.
