לפני כב’ השופט יונה אטדגי
התובע:
מנשה יוסף
באמצעות ב”כ עוה”ד אילן בומבך ושגיא רחמים
נגד
הנתבעים:
.1 עזרא קליגר
.2 נחמה קליגר
.3 (נמחק)
.4 (נמחקה)
.5 יהודה לשס
.6 מרים לשס
.7 רבר יהודית
.8 רבר דב
.9 (נמחק)
.10 (נמחק)
.11 (נמחקה)
.12 צורף אברהם
.13 צורף הדסה
.14 עו”ד דודי פרחיה
באמצעות ב”כ עוה”ד דודי פרחיה וקובי אסייג
פסק דין
תביעה לפיצוי כספי בסך 2,500,100 ₪ , לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965 (להלן – “חוק איסור לשון הרע” / “החוק”).
רקע
הנתבעים הם בעלי דירות בבניין שברחוב שח”ל 24-22 בני ברק (להלן – “בניין הנתבעים”).
התובע הקים שני בניינים ברחוב שח”ל 26 וברחוב לוין 13-11 בני ברק (להלן – “בנייני התובע”), בסמוך לבניין הנתבעים.
הנתבע 14 (להלן – “עו”ד פרחיה”) ייצג וככל הנראה עדיין מייצג את הנתבעים בהליכים משפטיים שהתנהלו ועדיין מתנהלים בין הצדדים, והוא גם בא כוחם (ומייצג גם את עצמו) בתביעה זו.
בין הצדדים התנהלו ועדיין מתנהלים, כאמור, הליכים משפטיים והליכים נוספים (בוועדות לתכנון ולבניה, בעיריית בני ברק ועוד), הנוגעים להקמת בנייני התובע ואכלוסם, כשלטענת הנתבעים הדבר נעשה בניגוד לחוק ובחריגה מהיתר, תוך פגיעה בפרטיותם, הסגת גבולם ועוד.
אקדים ואומר, כי הליכים אלה, למרות שעלו וצצו בכתבי בית הדין ובראיות שנשמעו בתביעה זו, אינם נוגעים להכרעה הנדרשת בתביעה זו, ולכן לא אדון בהם לגופם.
תביעה זו, לפיצוי בגין עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, כאמור, מתבססת על תוכנו של מכתב מיום 12.5.2020, שנשלח על-ידי עו”ד פרחיה, בשם הנתבעים (חלקם בחרו להימחק מכתב התביעה לאחר הגשתו ולאחר שהגיעו להסדר פשרה נפרד עם התובע וחלק מרשימת הדיירים המוזכרים במכתב בחרו שלא להצטרף לתביעה) לרשימה של אנשים, הממלאים תפקידים שונים בעיריית בני-ברק (להלן – “העירייה”) ובוועדה לתכנון ובנייה (להלן – “וועדת התכנון”) (נספח א’ לכתב התביעה, להלן – “המכתב”).
להלן אעמוד ביתר פירוט על החלקים במכתב החשובים להכרעה הנדרשת כאן.
בשלב זה אציין באופן כללי, כי במכתב נטען לחריגות מהיתרי הבנייה בבנייני התובע, שהיו באותו מועד בשלב בנייה, לנזק שנגרם לנתבעים כתוצאה מכך ולקשרים של התובע עם גורמים שונים בעירייה, שבגינם היא נמנעת מלאכוף על התובע את חוקי התכנון והבנייה. במכתב נדרשות העירייה וועדת התכנון להפעיל את סמכויותיהן לאכיפת החוק ולברר את טענות הנתבעים.
בסופו של המכתב נכתב, כי אם הן לא יפעלו כמבוקש, יפעלו הם להגשת תביעות, במישור המנהלי ובמישור האזרחי.
בעקבות המכתב, הוציאה העירייה צווי הפסקת עבודה מנהליים, אך לטענת הנתבעים היא לא טרחה לאכוף אותם על התובע, והוא המשיך בעבודות הבנייה תוך התעלמות מהצווים שהוצאו לו, ובפועל בניית בנייני התובע הושלמה והבניינים אוכלסו (לטענת הנתבעים בניגוד לחוק).
הנתבעים (חלקם) הגישו בחודש יוני 2020 תביעה נגד התובע ואחרים(ת”א 69974-06-20, להלן – “התביעה האזרחית”) ובחודש אוגוסט 2021 הם הגישו עתירה מנהלית (עת”מ 50222-08-21, להלן – “העתירה המנהלית”).
הצדדים לא הבהירו עד תום כיצד הסתיימו התביעה והעתירה, אך למיטב הבנתי, ההליכים המשפטיים וההליכים הקשורים בוועדות התכנון עדיין נמשכים, באופן זה או אחר.
המכתב
על המכתב חתום, כאמור, עו”ד פרחיה, בשם רשימה של דיירים המתגוררים בבניין הנתבעים, והוא נשלח ל-11 אנשים, כדלקמן: הרב אברהם רובינשטיין, ראש העיר; הרב חנוך זייברט, סגן ראש העיר; בצלאל שניידר, אדריכל העיר; ישראל קשטן, מהנדס העיר; עו”ד יהושוע דיין, התובע העירוני; עו”ד יהודה לייבוביץ, היועמ”ש של העירייה; עו”ד אריאל יונגר, היועמ”ש של וועדת התכנון; דוד עמאר, מנהל אגף הנדסה; עו”ד חנה מלכה, סגנית היועמ”ש; מלכה מירון, מנהלת לשכת מהנדס העיר; עו”ד יעקב ראב”ד.
תפקידו של עו”ד ראב”ד לא הובהר עד תום, אך מוסכם שהוא פעל כעורך-דין מטעם העירייה.
מאחר והמכתב עומד במוקד ההכרעה הנדרשת בתביעה זו, אפרט ואצטט כאן את החלקים הנוגעים לעניינו, קודם שאפרט את טענות הצדדים.
בסעיף 3 למכתב צוין כי בנייני התובע נבנו בחריגה מהיתרי הבנייה שניתנו ותוך פגיעה בבעלי דירות בניין הנתבעים, ובסעיפים 4 ו-5 מפורטות החריגות שבכל אחד מהבניינים.
בסעיפים 11-6 מפורטת השתלשלות הדברים הבאה: בתאריך 12.3.2020 הוצא צו הפסקת עבודה מנהלי זמני, הן לאור החריגות המתוארות והן משום שפג תוקפם של היתרי הבנייה שניתנו בקשר לשני הבניינים; עו”ד ראב”ד פנה לנתבעים, אישר כי חריגות הבנייה לא תוקנו והבטיח כי צו הפסקת העבודה הזמני ייהפך לקבוע; “במקביל התברר כי הקבלן [התובע] פנה לעו”ד ראב”ד בנושא, כאשר תוכן הפנייה נותר עלום”, ולאחר פנייה זו, “עמדתו של עו”ד ראב”ד השתנה מן הקצה אל הקצה” והוא החל לטעון שהיקף החריגה לא ברור וכדו’.
סעיפים 13-12 יצוטטו כלשונם:
“12. עו”ד ראב”ד מסר לנו כי הקבלן רוצה “להסתדר איתנו”.
13. יאמר שוב – עורך דין שפועל מטעם העירייה בתפקיד לא ברור משמש כצינור להעברת פניות מקבלן המבצע חריגות בנייה, פניות שמטרתן אינה להסיר את חריגות הבנייה אלא להגיע להסדר לפיו חריגות הבנייה ייותרו על כנן, ככל הנראה תמורת תשלום שלמונים כלשהם מטעם הקבלן” (הדגשה בקו במקור).
בסעיפים 15-14 מובעת תמיהה, כיצד, למרות “חוק קמינץ”, שבמסגרתו הוספו לרשויות המופקדות על כך סמכויות אכיפה מוגברות בתחום התכנון והבניה, “דבר לא נעשה והבנייה ממשיכה כסדרה”, וכאן אצטט את סעיפים 18-16 כלשונם:
“16. עניין זה העלה חשדות רבים בלבם של מרשיי, והם החלו לברר מדוע הרשות אינה פועלת לעצירת הבניה ולאכיפת דיני המקרקעין, כפי שהיה נעשה בכל מקרה אחר.
17. או אז, החלה להתברר תמונה מטרידה ביותר שעדיין מתבהרת, ולכן הדברים יאמרו בזהירות הראויה ואולם בחומרה רבה גם כן.
18. הבירורים והחקירות העלו כי הקבלן יוסף מנשה “מקושר בעירייה”, ובין חבריו נמצא מר דודי כהן, פקח אשר אחראי על התאמות בין ההיתרים לבין מצב בפועל. אותו דודי כהן כבר ניסה לרמוז שלא ינסו להגיש בקשות נגד הקבלן”.
בסעיף 19 שבה ומועלית הטענה, לפיה, התובע ממשיך לבנות בחריגה מההיתרים ואף מאכלס את הבניינים טרם שהוצא להם טופס 4, ובסעיף 20:
“20. למיטב בדיקתם של מרשיי, שיטה פסולה ולא חוקית זו מתבצעת רק בשטחה של עיריית בני ברק, אשר נמנעת באופן שיטתי מלפעול כנגד הקבלן, מסיבות שניתן בשלב זה רק לשער”.
בהמשך המכתב נדרשות העירייה וועדת התכנון לספק לנתבעים מידע מפורט הנוגע לתובע ולקשריו עם עובדי העירייה והוועדה ולקיים חקירה בנוגע לטענות שפורטו.
בסופו של המכתב נכתב כי במידה והעירייה וועדת התכנון לא יפעלו כנדרש מהם, בכוונת הנתבעים לנקוט בהליכים משפטיים במישור המנהלי ובמישור האזרחי.
התביעה, ההגנה ותמצית טענות הצדדים
התובע טוען כי הדברים הכלולים במכתב מהווים לשון הרע כלפיו.
למרות שהתובע מתייחס באופן כללי למכתב, בפרק “הפגיעה בתובע בעקבות המכתב – לשון הרע” (פרק ד’ לכתב התביעה) הוא מפנה רק לאמירות במכתב, שבהן נכתב כי התובע “מקיים קשרים פסולים עם גורמים בעיריית בני-ברק” (סעיף 18 לכתב התביעה).
אולם, בדיון עצמו, ובעיקר בסיכומים, “הלשון הרע” הנטען מכוון דווקא לאמירה, שממנה משתמע כביכול, שהתובע שילם לעובדי העירייה שוחד כדי שלא יפעלו נגדו (סעיף 13).
התובע טוען כי אמירות הנתבעים “הביאו לפגיעה עצומה בשמו הטוב”, הן אצל העירייה וועדת התכנון, הן אצל “עוברים ושבים” ומתפללי בית הכנסת והן אצל “רוכשים פוטנציאלים, ספקים, בעלי מקצוע וסתם עוברי אורח” (סעיפים 22-21 לכתב התביעה).
לדברי התובע, עקב הפגיעה בשמו הטוב והפגיעה במוניטין שלו, נגרמו לו נזקים המוערכים על ידו ב-6 מיליון ₪, אך “לצרכי אגרה בלבד” הועמדה התביעה על סך 2,500,100 ₪.
כן עותר התובע להורות לנתבעים לשלוח מכתב הבהרה והתנצלות על טענותיהם, שישוגר לכל נמעני המכתב.
הנתבעים טוענים כי אין במכתב אמירות המהוות לשון הרע, כי לא נטען במכתבים לקשרים “פסולים” ולא נטען לתשלום שוחד.
לדבריהם, כל האמור במכתב הוא אמת, והתובע עדיין ממשיך בהפרות חוקי הבנייה, תוך ניצול קשריו עם עובדי עירייה וועדת התכנון, ותוך גרימת פגיעה גדולה בקניינם ובפרטיותם.
לחילופין, הנתבעים טוענים לחלותו של סעיף 13(5) לחוק המקנה הגנה מוחלטת לדברים שנאמרו בקשר להליך משפטי, מאחר שהמכתב נועד להתרות על פתיחה בהליך משפטי.
עוד הם טוענים לחלותם של סעיפים 15(3) לחוק (הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר) ו- 15(8) לחוק (המכתב נשלח לרשות מוסמכת כחלק מתלונה), בשילוב חזקת תום הלב שבסעיף 16(ב) לחוק, וכן לחלותו של סעיף 14 לחוק (הגנת אמת בפרסום).
הנתבעים טוענים עוד, כי “לתובע אין שם טוב… וידוע לכל כי לא מדובר על אדם הגון” (סעיפים 116-115 לכתב ההגנה) והם כופרים בסכום הנזק הנתבע.
לדברי הנתבעים, תביעת התובע היא “תביעת השתקה” שנועדה להרתיעם מפניותיהם לגורמים המוסכמים בעירייה ובוועדת התכנון, וכן היא נועדה להרתיעם מהמשך ההליכים המשפטים וההליכים בוועדות התכנון שהם נוקטים לשם אכיפת חוקי התכנון והבנייה על התובע.
מהלך הדיון
הצעת בית המשפט לסיום ההליך בדרך של ניסוח “הודעת התנצלות על הדברים שלא היו צריכים להיכתב או להיאמר באותו מכתב” התקבלה על הנתבעים אך נדחתה על-ידי התובע, כפי זכותו (פרו’ מיום 2.6.2021).
משכך נדרשו הצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית בצירוף ראיותיהם.
מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע עצמו ושל בנו, משה מנשה (להלן – “משה”). שניהם גם נחקרו בבית המשפט.
עוד העידו מטעם התובע (ללא הגשת תצהיר) אברהם מייגאן (להלן – “מייגאן”), אחד מדיירי בנייני הנתבעים, שמוזכר במכתב, אך לא נתבע לאחר שהגיע להסכם פשרה נפרד עם התובע.
מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של קליגר, של הנתבע 12, צורף אברהם (להלן – “צורף”) ושל עו”ד פרחיה, שלושתם נחקרו בבית המשפט.
כן העיד מטעמם (ללא תצהיר) צבי כהן, אחד מדיירי בנייני התובעים, שמוזכר במכתב ואף היה אחד מהנתבעים, אך נמחק מרשימת הנתבעים (הוא ואשתו הנתבעת 4) לאחר שהגיע להסכם פשרה נפרד עם התובע.
כן העיד מטעמם (ללא תצהיר) יוסף צימט, שהגדיר את עצמו (עמ’ 236 לפרו’) כעוזר אישי של מ”מ ראש העיר, הרב זייברט.
שני הצדדים, והנתבעים הגדילו בכך, העתירו על בית המשפט ראיות רבות נוספות כולל תמלילי הקלטות שיחות שנערכו עם המעורבים בדבר, רובן ככולן אינן נוגעות להכרעה הנדרשת בתביעה זו, ובהמשך אשוב לכך.
לאחר הדיון הגישו הצדדים סיכומים בכתב (כולל סיכומי תשובה של התובע).
דיון והכרעה
בירור תביעת פיצויים לפי חוק איסור לשון הרע נעשה במספר שלבים.
בשלב הראשון נבחנת השאלה, האם הביטוי, שבגינו הוגשה התביעה, מהווה “לשון הרע” לפי סעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום לפי סעיף 2 לחוק?
במידה והתשובה לשאלה זו חיובית, בשלב הבא נבחנת תחולת ההגנות השונות על הפרסום, לפי סעיפים 13 (“פרסומים מותרים”), 14 (“הגנת אמת בפרסום”), ו-15 (“הגנת תום הלב”) לחוק.
אם נמצא כי לא חלה על הפרסום אחת מההגנות האמורות, עוברים לשאלת הסעדים, ובתוכם סעד הפיצוי הכספי.
(ע”א 89/04 נודלמן נ’ שרנסקי (4.8.2008), פסקה 7 לחוות דעתה של כב’ השופטת פרוקצ’יה; ע”א 751/10 פלוני נ’ ד”ר דיין-אורבך (8.2.2012), להלן – “פסק דין אורבך” פסקה 6 לחוות דעתו של השופט עמית).
בענייננו אין חולק על יסוד הפרסום, והדיון בשאלה הראשונה נסב על השאלה, האם הביטויים שבגינם הוגשה התביעה, מהווים “לשון הרע”?
שני הביטויים, שהתובע טוען כי הם מהווים “לשון הרע” הם הקשרים שיש לתובע עם גורמים בעירייה ובוועדת התכנון ו”תשלום השלמונים”, שלטענתו הכוונה היא לתשלום שוחד לאותם גורמים.
יודגש בקשר לכך, כי לא נטען על-ידי התובע, שהדברים במכתב המייחסים לו עבירות לפי חוקי התכנון והבנייה מהווים פרסומי לשון הרע. משום כך, ומשום שהשאלה, האם התובע ביצע עבירות כאלה, אלו עבירות, האם כולן או חלקן הוכשרו על-ידו וכדו’, עדיין מצויה בהליכים משפטיים שונים, אמנע מלדון בה, למרות שהצדדים הרבו לדון בה.
האם הביטוי הראשון, המייחס לתובע קשרים עם גורמים בעירייה ובוועדת התכנון, מהווה, פרסום לשון הרע, באחד המובנים שבסעיף 1 לחוק?
יצוין, כי במכתב לא נכתב “קשרים פסולים”. המילה “פסולים” היא תוספת פרשנית של התובע.
בבחינת קיומה של לשון הרע על בית המשפט להתחשב בדרך שבה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר. זהו מבחן אובייקטיבי, המעמיד עצמו על האופן שבו האדם הרגיל היה מבין את הפרסום (פסק דין דיין-אורבך).
בעת ניתוח הפרסום יש לעמוד, בשלב הראשון, על מובנו של הביטוי והמשמעות הטמונה בו.
יש לשלוף מתוכו את פרשנותו הסבירה ולברר אם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר (ע”א 4534/02 רשת שוקן בע”מ נ’ הרציקוביץ’) (להלן – “פסק דין רשת שוקן”), פ”ד נח(3), 558, 570).
לדעתי, אדם סביר לא יפרש את העובדה שלפלוני יש “קשרים” בעירייה ובוועדות התכנון המסייעים לו לקדם את ענייניו, כנתון שלילי או משפיל, ואולי ההיפך מכך.
ויודגש, כי ביטוי זה כשלעצמו, אינו מייחס לתובע או למי מגורמי העירייה או וועדות התכנון התנהגות פלילית (הביטוי השני יידון בנפרד).
יתכן, ואינני מחווה את דעתי באופן מוחלט, כי ביטוי זה עשוי היה לפגוע דווקא באחר מאנשי העירייה וועדות התכנון, כביכול הם מסייעים לתובע בשל קשריהם האישיים עמו, אך התביעה לא הוגשה על-ידי מי מאלה אלא על-ידי התובע.
לפיכך, מבלי להביע דעתי בשאלה האתית הנובעת מכך למי מאנשי העירייה וועדות התכנון, וכמובן מבלי להביע דעתי בשאלת אמיתות הדברים (כשאנשי העירייה וועדת התכנון אינם צד במשפט ולא ניתנה להם הזדמנות להציג את גרסתם), אני סבור, כי האמירה לפיה התובע נעזר בקשריו עם אנשי העירייה וועדות התכנון כדי לקדם את ענייניו (מבלי לדון באמיתותה, כאמור) איננה מהווה פרסום לשון הרע, לפי החוק.
הביטוי “תמורת תשלום שלמונים”, לעומת זאת, וודאי שהוא יכול להיות פרסום לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק, בהיותו ביטוי משפיל ומבזה, העלול לפגוע בעסקו של התובע, אך זאת בתנאי שתתקבל הפרשנות שניתנה לביטוי זה על-ידי התובע, אך לא אם תתקבל הפרשנות שניתנה לו על-ידי הנתבעים.
במה דברים אמורים?
התובע טוען שביטוי זה מכוון למתן שוחד על-ידי התובע למי מעובדי העירייה ו/או וועדת התכנון.
הנתבעים טוענים שביטוי זה מכוון לכך, שנאמר להם כי התובע (“הקבלן”) מוכן לשלם להם כספים כדי שיחדלו מהתנגדויותיהם, תביעותיהם ופניותיהם.
פרשנות הפרסום והשאלה אם טמונה בו לשון הרע, תיעשה על-ידי בית המשפט, תוך עיון בפרסום עַצמו, בלא להיזקק בדרך כלל לעדויות ולראיות בשאלת משמעות הפרסום.
המבחן בעניין זה הוא אובייקטיבי. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על ידי הטוען לפגיעה בו (ע”א 1104/00 אפל נ’ חסון (להלן – “פסק דין אפל”), פ”ד נו(2) 607,617).
לפיכך, לא אזדקק לעדויותיהם של התובע ובנו משה, שהעידו שביטוי זה מתפרש כמתן שוחד לעובדי עירייה וועדת התכנון, מחד, ולא לעדויותיהם של עו”ד פרחיה, קליגר וצורף, שהעידו שהם התכוונו לתשלום שהתובע היה מוכן לשלם לנתבעים כדי להניא אותם ממאבקם נגדו, מאידך, אלא אבחן את הביטוי עצמו.
אני סבור כי הביטוי “תמורת תשלום שלמונים” במכתב יכול להתפרש לכאן ולכאן.
מחד, קריאת סעיף 13 למכתב, שבו מופיע הביטוי, יחד עם קודמו, סעיף 12, מתיישבת עם גרסת הנתבעים, שכן בסעיף 12 נכתב כי “עו”ד ראב”ד אף מסר לנו כי הקבלן רוצה “להסתדר איתנו”” ובסעיף 13 נכתב כי “עורך דין שפועל מטעם העירייה”, כשאין חולק שהכוונה היא לעו”ד ראב”ד שנזכר קודם לכן, “משמש כצינור להעברת פניות מקבלן…שמטרתן אינו להסיר את החריגה אלא להגיע להסדר לפיו חריגות הבנייה יוותרו על כנן, ככל הנראה תמורת תשלום שלמונים כלשהם מטעם הקבלן”. “ההסדר” המדובר בסעיף 13 מתיישב עם “להסתדר איתנו” בסעיף 12. גרסת הנתבעים, לכן, לפיה, כוונתם בביטוי זה היתה לכך שהתובע חתר להסדר אתם, שכולל גם תשלום כלשהו שישלם להם, יכולה להתיישב עם נוסח המכתב.
מאידך, המשכו של המכתב, העוסק בקשרים שיש לתובע עם גורמים בעירייה (שמקצתם גם מוזכרים בשמותיהם) ועם וועדת התכנון, שבזכותם העירייה וועדת התכנון אינן פועלות לאכיפת חוקי הבנייה והתכנון לבניינים שנבנו על ידו, עשוי להתיישב עם גרסתו , לפיה הביטוי “תשלום שלמונים” מכוון לכספים ששילם התובע לאותם אנשים, כלומר תשלום שוחד.
על מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר והרגיל, יש לתת את הדעת על ההקשר שבו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע, לפיכך קטע מפרסום יתפרש בהתחשב בשאר חלקיו (פסק דין אפל, עמ’ 618-617).
נמצא, כי בחינת הביטוי האמור בהקשר למכתב כולו, יכול להתיישב עם פרשנותו של התובע.
לשם הכרעה בשאלה האם ביטוי מסוים מתפרש כ”פרסום לשון הרע” אין להיזקק לפרשנות מילולית דווקנית, אלא נדרש לבחון את משמעותו האובייקטיבית.
נמצא, כי למרות שהביטוי “שלמונים” מתפרש בדרך כלל כ”שוחד”, הוא יכול להתפרש גם כתשלום, בדרך כלל תשלום בלתי רצוי בעיני המתבונן, בענייננו הנתבעים שפרשו את הצעת התובע לשלם להם סכום כסף על-מנת להניא אותם מדרכם כתשלום בלתי רצוי.
מכל-מקום, אין בפירוש המילולי הדווקני של המילה “שלמונים” כדי להכריע לכאן או לכאן.
כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני של הביטוי שנטען כי הוא מהווה פרסום לשון הרע, עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי אינו לשון הרע (פסק דין רשת שוקן, עמ’ 570).
תוצאה זו מתבקשת גם על-פי הכלל של “המוציא מחברו עליו הראיה” (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף מ”ו, עמ’ ב), כלומר הכלל, לפיו נטל הוכחת התביעה מוטל על התובע.
כיוון שכאמור ניתן לפרש את הביטוי הנדון על-פי שתי הגרסאות, המסקנה המשפטית היא כי בקשר לתביעה זו הביטוי “תשלום שלמונים” שבמכתב אינו מהווה “פרסום לשון הרע”.
לאור מסקנתי עד כאן, משלא נמצא כי הביטויים הנדונים מהווים “פרסום לשון הרע” כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע, מתייתר, למעשה, הצורך להמשיך בדיון בתחולת ההגנות השונות בחוק שהנתבעים טוענים להם.
למרות זאת, משום הספק שעשוי להתעורר בפרשנות אותם ביטויים, ובעיקר בביטוי “תשלום שלמונים”, אדון בהגנה העיקרית שנטענה, ההגנה שמקנה החוק בסעיף 13(5).
בהתאם לסעיף 13(5) לחוק, “לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי -…
(5) פרסום ע”י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על-ידי בעל דין, ובא כוחו של בעל דין, או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור”.
בענייננו חלה החלופה שבסיפא.
בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי ההגנה המוקנית בסעיף זה היא מוחלטת ובלתי מוגבלת (ראו רע”א 1104/07 עו”ד חיר נ’ עו”ד גיל (7.3.2017)).
כן נקבע, כי הגנה זו חלה על כל שלביו של ההליך המשפטי, לרבות צעדים שננקטים לקראת הפתיחה בו, כגון מכתבי התראה (רע”א 43/11 עו”ד הרם נ’ זקס (28.8.2011) (להלן – “פסק דין הרם”); ע”א 7517/17 גואטה נ’ מיטלפונקט (11.11.2018); רע”א 4512/20 חברת מנו ספנות נ’ בלס (14.10.2020) (להלן – “פסק דין מנו”)).
השאלה שהתעוררה בפסק דין מנו היא, האם הגנה זו חלה גם בנסיבות, שבהן נשלח מכתב התראה בטרם הגשת תביעה, אולם בסופו של דבר לא הוגשה תביעה?
שאלה זו לא הוכרעה לחלוטין בפסק הדין, משום שבמקרה שנדון שם, לא ניתנה הזדמנות לכותבת המכתב (המשיבה) להגיש תביעה, כיוון שהצד השני (המערערת, כלפיה נעשה הפרסום) הקדים והגיש תביעה נגדה בחלוף שלושה שבועות בלבד משליחת המכתב, אך בית המשפט (כב’ השופטת ברק-ארז) הוסיף הערה שראויה לענייננו: “בהקשר זה ראוי להעיר כי טובת העניין מצדדת בכך שתביעות לא יוגשו למחרת שליחת מכתב התראה, אדרבא, יש לקוות כי לעיתים שליחת מכתב התראה תאפשר לצדדים ליישב את המחלוקת ביניהם ללא צורך בפתיחת הליך משפטי. בשל כך יש להיזהר מפרשנות שתוביל ליצירת אפקט מצנן על פרקטיקה רווחת זו, שיתרונותיה בצידה” (פסקה 14).
מהערה זו ניתן, לדעתי, להסיק, שהגנת סעיף 13(5) לחוק חלה גם בנסיבות, שבהן נשלח מכתב התראה טרם נקיטת הליך משפטי, אך לא נפתח הליך משפטי, מאחר שמטרת שליחת מכתב ההתראה הושגה ללא צורך בהליך משפטי.
מסקנה זו מחויבת, לדעתי, גם מהגיונם של דברים. מכתב התראה נועד להשיג את המטרה הכלולה בו, בלא שיהיה צורך בנקיטת הליך משפטי. אם מטרה זו הושגה, מתייתר ממילא הצורך בהגשת תביעה. אין זה סביר, אם כן, להגביל את תחולת הגנה זו, כשמטרת שליחת מכתב ההתראה הושגה ללא צורך בנקיטת הליך משפטי, ובלבד שהוכח כי זו היתה, אכן, מטרת שליחת מכתב ההתראה.
בענייננו, טוען התובע, כי העובדה שהעתירה המנהלית הוגשה למעלה משנה ושלושה חודשים (ביום 22.8.2021) לאחר שליחת מכתב ההתראה (ביום 12.5.2020) מעידה על כך שמכתב ההתראה אינו קשור לעתירה המנהלית, וממילא אין בהגשתה כדי להקנות את הגנת סעיף 13(5) על המכתב.
גם שאלת חלוף הזמן שבין שליחת המכתב לבין הגשת התביעה (או העתירה המנהלית) נדונה בפסיקת בית המשפט העליון. בעוד שבפסק דין הרם, נקבע כי המבחן המתאים בסוגיה זו אינו מבחן הזמן, כי אם מבחן מהותי הבוחן אם הפרסום הוא בגדר צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, הרי שמפסק דין מנו, ניתן, אולי, ללמוד כי הזמן שחלף מיום שליחת מכתב ההתראה, בלא שננקט הליך משפטי, עשוי “לעורר התלבטות” (פסקה 14).
כך-או-כך בענייננו, טוענים הנתבעים, כי העתירה המנהלית, שהתובע הפנה אליה “הוגשה בשל עניין אחר”, אכלוס בניין התובע ברח’ לוין, למרות שאין לו טופס 4 (סעיף 30 לסיכומי הנתבעים).
טענת הנתבעים היא, כי מאחר שעוד ביום שליחת מכתב ההתראה הוציאה העירייה צווי הפסקת עבודה מנהליים קבועים לשני בנייני התובע, התייתר הצורך בהגשתה של עתירה מנהלית, ואכן אני סבור, כפי שציינתי לעיל, כי כאשר מטרת שליחת מכתב ההתראה הושגה, וממילא התייתר הצורך בהגשת תביעה או עתירה, הרי שבנסיבות אלו חלה הגנת סעיף 13(5) לחוק.
אמנם, כפי שהנתבעים ציינו, העירייה לא טרחה לאכוף על התובע את צווי ההפסקה המנהליים, למרות שהתובע הפר אותם (ראו לעניין זה עדות התובע, עמ’ 164 לפרו’). אולם, הנתבעים לא שקטו על שמריהם, אלא הגישו, כחודש וחצי בלבד לאחר שליחת מכתב ההתראה, את התביעה האזרחית שהסעד העיקרי שהתבקש בה, הוא אכיפת צווי הפסקת העבודה המנהליים שהוצאו על התובע (ואחרים). גם אם מטרת תביעה זו לא הושגה כמקווה (הבקשה לצו מניעה זמני נדחתה, אך ההליך העיקרי עדיין נמשך ככל הנראה), וגם אם התביעה הוגשה לא נגד נמעני המכתב אלא נגד התובע (ואחרים הקשורים אליו), הדבר מעיד על כך שהנתבעים רצו במכתבם לגרום להפסקת ההפרות הנטענות על ידם וחתרו לאחר מכן להשגת מטרתם, אם בכך שגרמו לעירייה להוציא את צווי הפסקת העבודה המנהליים, אם בדרך של הגשת התביעה האזרחית, סמוך לאחר משלוח מכתב ההתראה, ואם בדרך של הגשת העתירה המנהלית, למעלה משנה לאחר מכן (ככל שהיא קשורה לתוכן המכתב).
התנהגותם זו של הנתבעים מצדיקה את תחולתה של הגנת סעיף 13(5) על המכתב שנשלח על ידם, בין אם העתירה המנהלית שהוגשה לאחר יותר משנה קשורה לתוכנו של המכתב ובין אם לאו.
התובע טען עוד, כי המכתב לא נשלח לגורמים המוסמכים לטפל בעניינים שעלו בו, וכי היה על הנתבעים לשלוח את המכתב למשטרת ישראל הממונה על בדיקת החשדות העולים מתוכו.
אכן, בפסיקה נקבע, כי הגנת סעיף 13(5) לחוק חלה רק על פרסום שנעשה במסגרת הליך שיפוטי והמכוון כלפי מי שהוא צד למשפט, כאשר תנאי לחיסוי שהפרסום אינו נעשה לזרים, כלומר לאנשים שמחוץ למשפט (רע”א 453/14 מדר נ’ אורן (1.6.2014)).
אולם, בענייננו אני סבור כי המכתב נשלח לכל הגורמים הקשורים לעניינים שפורטו בו, ובמרכזם תלונת הנתבעים על כך שהעירייה וועדת התכנון איננה אוכפת את חוקי התכנון והבנייה על התובע, דרישה לאכיפת חוקים אלה, התראה על כך שאם הדבר לא ייעשה עשויים הם להגיש תביעה או עתירה נגדם, וגם דרישה לחקור ולברר את החשדות שהועלו על ידם במכתב. הנמענים שבמכתב הם המוסמכים לטפל בכל אלה.
כאמור לעיל, מסקנתי היא שאין הכרח לפרש את הביטוי “תשלום שלמונים” כשוחד, אחרת ניתן היה לומר כי הסמכות העיקרית לטפל בתלונה זו הייתה של משטרת ישראל, אולם גם אם ניתן היה לפרש את הביטוי כשוחד ממש, אזי יתר תוכנו של המכתב, ואף עיקרו, היה הטענות הנוספות שהועלו בו כאמור, המצויים בסמכות אותם נמענים.
טענת התובע בעניין זה נדחית, אפוא.
מסקנתי היא, אם כן, שהגנת סעיף 13(5) לחוק חלה על המכתב, גם אם תאמר שהביטויים הנדונים, או אחד מהם, מהווים “פרסום לשון הרע”, ומאחר שהגנה זו היא מוחלטת ובלתי מוגבלת, מתייתר הצורך בבחינת ההגנות הנוספות שנטענו.
כן מתייתר הצורך בדיון בסעד הכספי שנתבע. בעניין זה אוסיף, כי למרות שבכתב התביעה נטען כי נזקיו של התובע עומדים על סך 6 מיליון ₪, כש”לצרכי אגרה”, הועמדה התביעה על סך 2,500,100 ₪ “בלבד” (וניתן לשער שתוספת מאת השקלים איננה נובעת מחשבון מדויק שנעשה, אלא נועדה להכניס את התביעה תחת סמכותו העניינית של בית משפט זה), התובע לא עשה כל מאמץ כדי להוכיח את הסכום הנתבע על ידו, סכום גבוה כשמדובר בתביעת לשון הרע (על כך שמטרתו העיקרית של הפיצוי הכספי בתביעות לשון הרע הוא להעניק פיצוי על הנזק שנגרם, “לא פחות ולא יותר”, ראו: רע”א 4740/00 אמר נ’ יוסף, פ”ד נה(5), 510, 525).
הוצאות
בתקנה 153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018 נקבע: “בקביעת שיעור ההוצאות יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשווי הסעד שנפסק וביחס שבינו לבין הסכום שנתבע, בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון, במורכבות ההליך, בהשקעת המשאבים בהכנתו ובניהולו ובסכום ההוצאות שהתבקש”.
בענייננו, התביעה נדחתה, אולם גם אם לא הייתה נדחית, ספק רב אם התובע היה זוכה לפיצוי הכספי המופרז שנתבע על ידו, וסביר להניח כי הפיצוי היה מתמצה בסכום הפיצוי הסטטוטורי שבסעיף 7א לחוק, אולי תוך הכפלתו (לפי ס”ק (ג)), בהיעדר כל הוכחת נזק.
דבר זה מחייב, על פניו, הוצאות על הצד הגבוה.
מנגד, הנתבעים תרמו תרומה ממשית לסרבול ההליך, כאשר העמיסו על בית המשפט ראיות ועדויות רבות שלא היו רלבנטיות להליך, ונועדו, אולי, לקדם הליכים אחרים המתנהלים בין הצדדים.
הנתבעים לא נרתעו במהלך ראיותיהם ועדויותיהם לשוב על טענת השוחד (והפעם, תחת מטרייתה המובהקת של הגנת סעיף 13(5) לחוק), אך לא טרחו לבסס חשד זה באופן ממשי.
התנהגות זו מחייבת על פניה, הוצאות על הצד הנמוך.
תוצאה
התביעה נדחית.
התובע ישלם לכל הנתבעים, ביחד ולחוד, שכ”ט עו”ד בסך 50,000 ₪ והוצאות משפט בסך 10,000 ₪.
ניתן היום, ה’ תמוז תשפ”ד, 11 יולי 2024, בהעדר הצדדים.
