לא מצאת פסק דין שחיפשת? ניתן לעשות חיפוש מתקדם ולמצא את כל רשימת פסקי הדין!

לפני

כבוד השופט רונן פלג

התובע

ניב יהודאי ת”ז 201251691

נגד

הנתבעים

1. איציק ברבי ת”ז 27748268

2. ס.ב קניון הדפוס בע”מ ח”פ 514717552

ב”כ התובע עו”ד סלוה קלצקין

ב”כ הנתבעים עו”ד ד”ר אלון גלבוע

פסק דין

1. התובע הגיש נגד הנתבעים תביעה כספית לסך של 575,765 ₪, בגין נזקי אובדן בית העסק שלו, בר בכפר סבא, כתוצאה ממעשה הרס מכוון.

תמצית כתבי הטענות

2. בכתב התביעה נטען כך:

א. בשנת 2016, התובע ו- 3 שותפים רכשו מאחרים הפעלה של בר בכפר סבא. תוך כך הם חתמו על הסכם שכירות של מבנה בית העסק מהנתבעת 2. הסכם השכירות נחתם בבית הנתבע 1 (מנהל הנתבעת 2) ואשתו דאז סיגל בישוב צופית.

ב. למושכר לא היה רישיון עסק בשל סירוב הנתבעים לקיים את דרישות העירייה לצורך שינוי ייעוד המבנה מתעשייה למסחר. עם זאת, העסק פעל על מי מנוחות תחת השם “שאלטר בר”.

ג. בשנת 2018 נחתם בין התובע ושותפיו ובין הנתבעים הסכם להארכת תקופת השכירות. במהלך אותה שנה התובע ושותפיו ביקש למכור את העסק בשל ירידה בהכנסות ובפעילות, אלא שאז הנתבע 1 הכיר להם את הגב’ מיטל שבי (להלן: “מיטל”), בעלת בר מוכר מהוד השרון. שני הצדדים חתמו על הסכם שיתוף פעולה ושם הבר שונה ל “סיאסטה בטבע”.

ד. בסוף חודש אוגוסט 2019 התובע הגיע להבנות עם שותפיו, שהוא יקנה מהם את חלקיהם ויהיה הבעלים הבלעדי של העסק, בשיתוף פעולה ובליווי של מיטל. ביום 5/9/19 התובע חתם על הסכם עם שותפיו ועל הסכם חדש עם מיטל.

ה. בד בבד הוחלט לחדש את הסכם השכירות הישן ולהחליף את שם העסק באופן רשמי ל- “סיאסטה בטבע”. ביום 2/9/19, התובע ואביו נפגשו עם מיטל ועם הנתבע 1, והגיעו להסכמות בדבר תנאי המשך העבודה והשכירות, כולל שיפוצים.

בכלל זה סוכם שכל ההתחייבויות עד ליום 2/9/19 יחולו על השותפות הישנה, והחל מתאריך זה על התובע. התובע אף העביר לנתבע 1 צ’ק עבור חודש ספטמבר 2019, שנמשך מחשבון השותפות הקודמת, בתיאום עם שותפיו בעבר.

ו. באותה עת, הנתבע 1 נקלע להליכי גירושין ומצבו הנפשי היה ירוד. התובע נקלע לסכסוך שבין הנתבע 1 ובין אשתו סיגל, ושניהם דרשו ממנו את הצ’קים של דמי השכירות. התובע הבהיר להם שהוא יעביר את הצ’קים אל עו”ד, אשר יהיה מוסכם על שניהם.

ז. באמצע חודש ספטמבר 2019 התקיימה פגישה נוספת בעסק לאחר שיפוצים. התובע ומיטל עדכנו את הנתבע 1 על המהלכים הקרובים הצפויים במקום, והוא הבטיח שהוא יעביר הסכם שכירות חדש לחתימה. התובע פנה בהמשך מספר פעמים אל הנתבע 1 כדי לקבל את ההסכם, אך הוא דחה אותו בלך ושוב בטענה שההסכם לא מוכן.

ח. בתאריך 29/9/19 התובע טס לתאילנד לחופשה שתוכננה זמן רב מראש והייתה ידועה לנתבע 1. כעבור יומיים הנתבע 1 יצר קשר טלפוני עם התובע והציע לו להקים בר נוסף במבנה אחר ברעננה.

ט. בתאריך 2/10/19 הבר עבד באופן רגיל, בעת שהתובע שהה בתאילנד. בשעה 04:00, לאחר שהמקום נסגר, הנתבע 1 הגיע למקום, פרץ אליו, הרס והשחית אותו. תוך כך הוא גנב מהמקום את תכולתו כולל קופות, כספת, ציוד אלקטרוני בקבוקי שתייה ועוד.

י. בבוקר המחרת מיטל ומנהל הבר גילו את הנזק ומיהרו להזעיק את הנתבע 1. במקביל זומנה משטרת ישראל, אלא שהנתבע 1 הכריז שהמקום פרטי ואין להסיג את גבולו. הנתבע 1 הודה בחקירתו במשטרה במעשיו וטען שהדבר מותר לו.

יא. תוך מספר ימים, הנתבע 1 הקים במבנה את בית הדפוס שלו, לאחר שהוא פונה ממבנה שכור אחר בכפר סבא, בלחץ המשכיר ועיריית כפר סבא.

יב. התובע ושותפיו רכשו את הציוד והריהוט של העסק בשנת 2016 תמורת סך של 315,900 ₪. התובע ומקורביו הצליחו להציל חלק קטן מהציוד ומהתכולה ולמכור אותו תמורת סך של 5,000 ₪. הנתבע 1 החזיר למיטל את הקופות כשהן שבורות והרוסות.

יג. שווי העסק לרבות מוניטין והכנסות הוערך על ידי רואה חשבון בסך של 214,865 ₪. בנוסף מגיע לתובע פיצוי בסך של 50,000 ₪ עבור עגמת נפש.

3. בכתב ההגנה נטען כך:

א. לנתבעת 2 זכויות במבנה מכוח הערת אזהרה. היא השכירה אותו בשנת 2012 לחברת “שמלס” בע”מ לצורך הפעלת בר ובית קפה. בשנת 2016, חברת “שאלטר בר”, שהתובע היה מבעליה, רכשה את הזכויות בעסק מחברת “שמלס”, בהסכמת הנתבעת 2, וחתמה על הסכם שכירות ל- 4 שנים.

ב. בשנת 2019 חברת “שאלטר בר” ביקשה לסיים את ההתקשרות החוזית עד לסוף חודש ספטמבר 2019 ואף צירפה להודעתה צ’ק.

ג. בתאריך 2/9/19 התקיימה פגישה בין הצדדים ונחתם מסמך סיום התקשרות בין “שאלטר בר” ובין הנתבעת 2. באותו מעמד “שאלטר בר” מסרה צ’ק עבור דמי השכירות של חודש ספטמבר ונכתב שהתובע אמור לתת את הצ’ק עבור חודש אוקטובר.

ד. התובע הביע רצון להתקשר עם הנתבעת 2 בהסכם שכירות, אך הוא לא חתם על הסכם. התובע סירב להעמיד שני ערבים מטעמו וביקש להתייעץ עם עו”ד, בתירוץ שהתגלע סכסוך בין הנתבע 1 ובין גרושתו סיגל ברבי (להלן: “סיגל”). סיגל הייתה בעלת המניות בנתבעת 2, והיא הבהירה לתובע שהסכם עם הנתבעת 2 ייחתם מול נציג מטעמה, כך שההסכם מול הנתבע 1 אינו רלוונטי. סיגל גם הבהירה שאם לא ייחתם הסכם עד לתחילת חודש אוקטובר, המקום יושכר לאחר, שכן הנתבעת 2 נושאת בתשלום משכנתה.

ה. במהלך המו”מ לחתימת הסכם, התובע נסע לחופשה בתאילנד מבלי לחתום על הסכם או לשלם דמי שכירות. תוך כך הוא החזיק במבנה שלא כדין. לתובע ניתנה אפשרות לשהות בנכס כפוף לתשלום דמי השכירות באוקטובר 2019, אלא שהוא לא שילם ובכך ויתר על הזכות של “שאלטר בר”.

ו. התובע הופנה על ידי סיגל אל ב”כ הנתבעים כדי לחתום על הסכם, אך לא ניצל את האפשרות. הנתבעים פנו אל התובע כדי שיסדיר את התשלום ואת החתימה, אלא שהוא התחמק.

ז. על רקע זה הנתבע 1 נכנס לנכס ופינה את הפלישה מכיסאות, שאוחסנו והועברו אל התובע ללא נזק. הקופות וכיו”ב הועברו למיטל ויתר התכולה הועברה לאביו ולחבריו של התובע. הנתבע 1 פעל מכוח הוראות סעיף 18 לחוק המקרקעין.

ח. בהמשך לכך הנתבעים ביצעו התאמות לצורך כניסה של שוכר חדש, שכללו בנייה, צביעה, שבירה וכיו”ב. כדי לצמצם את הנזק שגרם התובע, הנתבע 1 החליט להעביר את בית העסק שלו למבנה.

ט. הציוד בבר היה של “שאלטר בר”, והתובע רכש אותו ככל הנראה תמורת סך של 10,000 ₪ בלבד.

אופן ניהול ההליך

4. בדיון קדם משפט ראשון נשמעו עדויות של התובע ושל הנתבע 1 (להלן: “הנתבע”) במענה לשאלות בית משפט.

5. בהמשך לכך הוגשו חוות דעת שמאיות נוגדות מטעם בעלי הדין. בית המשפט מינה, בהסכמת הצדדים, את השמאי מר יאיר וידר כמומחה מטעמו. חוות דעת המומחה נערכה ביום 30/6/22, והוא השיב בהמשך לשאלות הבהרה מטעם הנתבע.

6. בדיון ההוכחות נשמעו עדויות העדים הבאים:

א. המומחה מטעם בית המשפט, השמאי מר יאיר וידר.

ב. עדת התביעה הגב’ מיטל מרום.

ג. עד התביעה מר יפתח ברד.

ד. עד התביעה מר יעקב יהודאי (אביו של התובע).

ה. התובע מר ניב יהודאי.

ו. ב”כ הנתבעים עורך הדין אלון גלבוע (כעד מטעם התביעה).

ז. הנתבע מר איציק ברבי.

7. סיכומי הצדדים הוגשו בכתב.

דיון והכרעה

פרק א’ – השתלשלות העניינים שקדמה לסכסוך

8. הנתבעת 2 רכשה בשנת 2012 זכויות במבנה תעשייתי ברחוב התע”ש 24 בכפר סבא (עמ’ 2 לתדפיס רשם החברות של הנתבעת 2, נספח ב’ לתצהיר התובע). החל מאותה שנה המבנה הושכר לחברת “שמל’ס” בע”מ לצורך הפעלת בר בית קפה (ס’ 2 לתצהיר הנתבע).

9. בהסכם מיום 29/1/16, התובע ו- 3 שותפים רכשו את בית העסק מחברת “שמל’ס” בע”מ ומ- 5 בעליה. העסק נקנה במצבו הקיים לרבות המלאי, הציוד, הרהיטים והמוניטין שלו, תמורת סך של 270,000 ₪ בתוספת מע”מ. בעקבות הרכישה שם המקום שונה ל- “שאלטר בר” (ס’ 2 ונספח א’ לתצהיר התובע; ס’ 2 ו- 12 לתצהיר יפתח ברד).

10. בתאריך 7/2/16 נחתם הסכם שכירות בין הנתבעת 2 ובין “שאלטר בר” (עוסק מורשה), בביתו של הנתבע ושל רעייתו דאז הגב’ סיגל ברבי. תקופת השכירות בהסכם הייתה שנה, ואולם לשוכר ניתנו אופציות ל- 6 שנות שכירות נוספות. בין היתר נקבע בהסכם כי בתקופת האופציה ישולמו דמי השכירות מדי חודש מראש וב- 15 לכל חודש (ס’ 4-3 ונספח ג’ לתצהיר התובע; ס’ 4-3 לתצהיר יפתח ברד).

11. בתאריך 11/1/18 נחתם בין הצדדים “הסכם לאופציה חדשה” הכפוף לתנאי הסכם השכירות. בהסכם נכתב כי ניתנת ל- “שאלטר בר” אופציה נוספת להודיע 3 חודשים מראש על רצון לעזוב את הנכס, ואם יימצא שוכר חלופי, להעביר אליו את חוזה השכירות באותם התנאים. כמו כן נכתב כי לא מן הנמנע שהנתבעת 2 תסכים להמשיך ולהשכיר את הנכס גם לאחר 3 חודשי ההודעה במתכונת חודשית, עד שיימצא שוכר מחליף (ס’ 6 ונספח ד’ לתצהיר התובע; ס’ 5 לתצהיר יפתח ברד).

בהקשר זה יש לציין כי בסעיף 5 להסכם השכירות המקורי, ניתנה לשוכרים האופציה לסיים את תקופת השכירות בכל עת בהתראה של 60 יום מראש.

12. התובע ושותפו בעבר יפתח ברד העידו שבחודש יוני 2018 היקף העבודה והכנסות הבר פחתו. בעקבות זאת השותפים החליטו לנסות ולמכור את העסק. לאחר שלא נמצא רוכש מתאים, הנתבע הכיר לשותפים את הגב’ מיטל שבי (להלן: “מיטל”), שהייתה בעלים של בר מצליח בהוד השרון בשם “סיאסטה בטבע”.

מיטל הציעה לשותפים להעביר את הבר שלה למבנה שלהם ובכך לרענן את המקום. בסופו של דבר המושכר שופץ והופעל בשיתוף פעולה עם חברת “מאי סיאסטה” בע”מ של מיטל, אשר סיפקה שירותי ליווי וייעוץ, ציוד, כלים וספקים בתמורה לאחוזים מהמחזור החודשי של העסק. בעקבות השינוי שמו של הבר שונה ל- “סיאסטה בטבע” (ס’ 9-7 ונספח ה’ לתצהיר התובע; ס’ 8-6 לתצהיר יפתח ברד; ס’ 3-2 לתצהיר מיטל).

13. בסוף שנת 2018 נתגלעו מחלוקות בין השותפים, ושוב עלתה אפשרות המכירה של העסק לצד שלישי (ס’ 10 לתצהיר התובע; ס’ 9 לתצהיר יפתח ברד). כעבור מספר חודשים, בחודש אוגוסט 2019, התובע הגיע למסקנה שלעסק יש פוטנציאל רווח והחליט לרכוש את חלקיהם של שותפיו ולהישאר בעלים יחיד. בתאריך 3/9/19 נחתם הסכם פירוק השותפות ובתאריך 6/9/19 נחתם הסכם חדש בין התובע ובין החברה של מיטל (ס’ 13-11 ו- 25-24 ונספחים כ’-כ”א לתצהיר התובע; ס’ 11-10 לתצהיר יפתח ברד; ס’ 6-4 לתצהיר מיטל).

פרק ב’ – הפגישה ביום 2/9/19, מסמך ההסכמות וניהול הבר בחודש ספטמבר 2019

14. גרסת התובע היא שבתחילת חודש ספטמבר 2019 הוא נפגש בבר עם הנתבע, בנוכחות מיטל ואביו יעקב יהודאי. ע”פ הנטען, בפגישה סוכם שהסכם השכירות שנערך מול ה- “שאלטר בר” יחודש על שם התובע באותם התנאים. משך תקופת השכירות לא סוכם, אך דובר על שנה לפחות. עוד סוכם, שמלוא החובות וההתחייבויות עד ליום 2/9/19 יחולו על ה- “שאלטר” בר” ושהחל מיום 3/9/19 החובות וההתחייבויות יחולו על התובע באופן אישי. הנתבע גם נתן את הסכמתו לכך שיבוצעו במושכר שיפוצים ושינויים, והתחייב להעביר אל התובע הסכם שכירות לחתימה (ס’ 14 ו- 22 לתצהיר התובע; עמ’ 79 לפרוטוקול הדיון שורות 10-4; עמ’ 79, ש’ 23-19).

15. מיטל אישרה את הדברים. היא הוסיפה שהנתבע מסר בפגישה, שבגלל הליך הגירושין שהוא עובר, עריכת ההסכם תתעכב והוא יודיע מתי אפשר יהיה לבוא ולחתום (ס’ 7 לתצהירה). גם האב יעקב יהודאי אישר את קיומה של הפגישה (ס’ 3 לתצהירו).

16. הנתבע אישר שהתובע ביקש להחליף את ה- “שאלטר בר” החל מיום 2/9/19, אלא שלא נחתם הסכם שכירות. לפי גרסתו לא נחתם הסכם שכירות עם התובע והוא אינו מכיר את ההסכמות בין התובע ובין ה- “שאלטר בר” בכל הקשור להמשך הפעילות או פינוי הנכס. לדבריו התובע רק פיזר הבטחות ללא כיסוי בחוסר תום לב ובניסיון להשתלט על הנכס ללא תמורה (ס’ 14, 20 ו- 47 לתצהירו). בד בבד, הנתבע אישר כי סוכם שהתובע ישכור את הנכס בתנאים הדומים לתנאי ההסכם של “שאלטר בר” (ס’ 22 לתצהירו).

גם בהתפרצות של הנתבע בדיון במהלך חקירתו הנגדית של התובע, הוא אישר שהתחייב לחתום עם התובע על הסכם (עמ’ 81, ש’ 28 – עמ’ 82, ש’ 2).

17. אין חולק על כך שבפגישה מיום 2/9/19, התובע והנתבע חתמו על מסמך שבו נכתב כך (נספח ז’ לתצהיר התובע):

“מאשר כי שולם והתקבל צ’ק שכירות על חודש ספטמבר 2019 מהשאלטר בר ומכסה את החודש הנ”ל. הצ’ק הבא על אוקטובר יתקבל ע”י ניב יהודאי. מסמך זה פוטר את השאלטר מהתחייבות כלפי איציק ומחייב רק את ניב עצמו. כל חובות או התחייבויות של השאלטר יהיו על השאלטר עד יום 2/9”.

18. לגרסת התובע, במהלך חודש ספטמבר הוא החל לבצע במושכר עבודות שיפוץ והתאמות, אשר כללו עבודות חשמל, תיקון מוצרי חשמל, צביעת קירות, שיפוץ כיסאות ושולחנות, תליית גופי תאורה עוד. עבודות החשמל בוצעו על ידי החשמלאי ניר מרום, בן זוגה של מיטל. הנתבע עודכן בזמן אמת בדבר העבודות ואף הציע לו סיוע ברכישת ציוד ומוצרי בנייה לצורך השיפוץ (ס’ 15, 18 ו-21 ונספח ו’ לתצהירו).

מיטל אישרה את ביצוע העבודות. במענה לשאלה מדוע לא צורפו חשבוניות עבור ההוצאה, היא הסבירה שהיא ובעלה, הנדסאי חשמל במקצועו, ביצעו את העבודות במו ידיהם (ס’ 9 לתצהירה; עמ’ 53, ש’ 9 – עמ’ 54 ש’ 3). בעדותה היא הפנתה גם לשיפוץ קודם שבוצע בתחילת שיתוף הפעולה עם השותפים ב- “שאלטר בר” במהלך שנת 2018, גם כן במעורבות בעלה (ס’ 3 לתצהירה; עמ’ 54, ש’ 34-4).

19. התובע העיד שבמקביל, במהלך חודש ספטמבר, הוא העביר את כל ההתחייבויות והוראות הקבע של העסק על שמו ופתח חשבון בנק, תיק עוסק מורשה וכיו”ב. דמי השכירות עבור חודש ספטמבר 2019 עדיין שולמו בצ’ק של ה- “שאלטר בר”, בהסכמת יתר השותפים, מאחר שבאותו זמן התובע טרם הסדיר את ענייניו ולא הספיק לקבל פנקסי צ’קים. עם פתיחת החשבון בבנק, התובע הזמין פנקסים (ס’ 17 ו- 23 לתצהירו; עמ’ 80, ש’ 27 – עמ’ 81, ש’ 8).

פרק ג’ – נסיבות אי החתימה על הסכם שכירות ואי תשלום דמ”ש ערב נסיעת התובע לתאילנד

ג’1 – הנסיעה המתוכננת לתאילנד

20. התובע העיד שעוד בתאריך 3/8/19 הוא רכש כרטיסי טיסה לתאילנד, לחופשה בת 3 שבועות, אשר תוכננה משך חודשים ארוכים. לדבריו הנתבע ידע על החופשה, שכן השניים היו מיודדים, ומכל מקום העניין עלה גם בפגישה שהתקיימה ביום 2/9/19 (ס’ 32 ונספח כ”ב לתצהיר התובע).

יעקב יהודאי ומיטל אישרו בעדויותיהם כי בפגישה התובע עדכן בדבר תכניות הטיסה שלו לחופשה בתאילנד (ס’ 4 לתצהיר יהודאי וס’ 8 לתצהיר מיטל).

ג’2 – סירוב התובע לחתום על גבי הסכם השכירות הישן

21. לגרסת התובע, בסיום הפגישה מיום 2/9/19, הנתבע התחייב להעביר אליו לחתימה את הסכם השכירות המעודכן. באמצע חודש ספטמבר, התובע נסע לבית העסק של הנתבעים כדי לחתום, אלא שהנתבע הציג לו הסכם שכירות שנשא את שם השוכרת הקודמת “שאלטר בר”. התובע שב וביקש מהנתבע לקבל הסכם מעודכן עם שם העסק החדש “סיאסטה בטבע”, והנתבע שב והבטיח לטפל בכך, אך נקט סחבת. באותו מעמד, הנתבע טיפל עבור התובע בהכנת תפריטים חדשים לבר (ס’ 16, 33 ו- 34 לתצהיר התובע; עמ’ 82, ש’ 13-3).

במענה לשאלה מדוע הוא לא הסכים לבצע מחיקות ותיקונים על גבי ההסכם הישן, התובע הסביר שבינו ובין הנתבע היה באותו שלב ביטחון מלא, לאחר יותר מ- 3 שנים של שכירות ללא דופי. לדבריו הגיע לו חוזה מעודכן על בסיס ההסכמות שהושגו מעט קודם לכן, ולא הייתה שום סיבה שהנתבע ימנע זאת ממנו (עמ’ 82, ש’ 14 – עמ’ 83, ש’ 5).

22. מיטל אישרה שבפגישה מיום 2/9/19, הנתבע סיפר שהוא מצוי בהליכי גירושין מאשתו, ועל רקע זה מסר שהוא זקוק לפרק זמן מסוים כדי לערוך הסכם שכירות חדש ושהוא יודיע לתובע ולמיטל מתי להגיע לחתום (ס’ 7 לתצהירה).

23. גרסת הנתבע היא שבפגישה אכן סוכם כי הוא יעביר לתובע הסכם שכירות דומה לזה של “שאלטר בר”, אלא שמאותה עת התובע התחמק מחתימה על ההסכם, בכל פעם מסיבה אחרת. לטענת הנתבע, ניתן היה לבצע תיקונים על גבי ההסכם הישן, אלא שהתובע סירב לכך (ס’ 22 לתצהירו; עמ’ 103, ש’ 23-18).

24. בהקשר זה יצוין שהנתבע עצמו טען בעדותו, כי על אף מסמך ההסכמות מיום 2/9/19, היה על התובע לחתום על הסכם מעודכן ולא להסתפק בזה הקודם של ה- “שאלטר בר”. על אף ההסכמות העקרוניות בין הצדדים, מהעדויות עלה כי לא כל הפרטים היו סגורים ביניהם באופן מלא.

הנתבע עצמו טען כי אמנם בהסכם של שותפי ה- “שאלטר בר” לא נדרשו ערבים, אך זאת מן הטעם שהם היו ארבעה ובהמשך שלושה, כך שמבחינתו היה על התובע להביא ערבים ולחתום על חוזה חדש (עמ’ 121, ש’ 15 – עמ’ 122 ש’ 18).

25. מסקנתי היא שיש לדחות את הטענה כי היה על התובע להסתפק במחיקות ובתיקונים בעט על גבי ההסכם הישן. למעשה, לפי גרסת הנתבע עצמו, לא הייתה אפשרות להסתפק בכך.

שינוי זהות השוכר במעבר בין שותפות “שאלטר בר” ובין התובע היה משמעותי והצדיק עריכת חוזה מעודכן. מעבר לכך, היה צורך בעדכון תקופת השכירות ותקופות האופציה, הסדרה של סוגית הערבים ועוד.

הנתבע לא הציג שום הסבר לכך שהוא לא ערך הסכם חדש, מעודכן ומסודר, על אף שהוא התחייב לכך, ובהקשר זה נראה שאין לו אלא להלין על עצמו.

ג’3 – מעורבות סיגל על רקע הליכי הגירושין מהנתבע ונושא הצ’קים

26. התובע העיד, שבתקופה הרלוונטית הנתבע עדכן אותו בכך שהוא מצוי בעיצומו של סכסוך גירושין עם אשתו דאז, הגב’ סיגל ברבי, וניכר היה עליו שהוא מצוי במתח ושמצבו הנפשי אינו משופר. התובע טען כי במסגרת יחסיו החבריים עם הנתבע, הוא דאג לו, ואף פנה לבני משפחתו במטרה לעזור לו (ס’ 20-19 לתצהירו).

27. לגרסת התובע, לאחר הפגישה בתחילת החודש עם הנתבע, סיגל פנתה אליו וטענה שהיא בעלת המושכר, כך שעל התובע לשלם לה במישרין את דמי השכירות. התובע פנה אל הנתבע, אשר הבהיר לו כי המושכר בבעלות הנתבעת 2 וכי עליו לשלם לחברה את דמי השכירות באמצעותו. בהמשך סיגל שוחחה שוב עם התובע, והוא אוים על ידי שני הצדדים, כי עליו להעביר לכל אחד מהם את דמי השכירות, שאחרת העסק ייסגר. התובע מצדו הציע, לאחר שהתייעץ עם עו”ד, להפקיד את דמי השכירות אצל עו”ד המוסכם על שני בני הזוג, כדי להימנע ממעורבות בסכסוך (ס’ 30-26 לתצהירו; עמ’ 84, ש’ 26-20; עמ’ 84, ש’ 34 – עמ’ 85, ש’ 7; עמ’ 92, ש’ 34 – עמ’ 93, ש’ 4).

28. גרסת הנתבע היא שהתובע ניסה באופן מניפולטיבי למשוך זמן ולא לחתום על הסכם שכירות חדש, תוך יצירת בלבול וניצול סכסוך הגירושין וחוסר התקשורת בינו ובין סיגל (ס’ 56 לתצהירו). התובע טען לפניו שסיגל דרשה ממנו את תשלומי השכירות על שמה במקום על שמה של החברה הנתבעת 2, אלא שסיגל הכחישה את הדבר ואף תמליל השיחה בינה ובין התובע מעלים שלא היו דברים מעולם (ס’ 5, 30-27 ו- 56 לתצהירו; עמ’ 99, ש’ 35-21; עמ’ 124, ש’ 16 – עמ’ 125, ש’ 6).

29. לטענת הנתבע, הוא הסכים לבקשת התובע להמתין מספר ימים לחתימת ההסכם החדש עד שהוא יזמין ויקבל פנקס צ’קים על שמו. בחלוף מספר ימים התובע פנה אליו וטען שלפי המידע שבידיו, הנתבע אינו הבעלים של הנתבעת 2. הנתבע השיב על כך שאכן סיגל היא בעלת החברה ושעל התובע לרשום את הצ’קים על שם החברה בלבד (ס’ 26-25 ו- 52 לתצהירו).

הנתבע נשאל שוב ושוב למי התובע היה אמור למסור את הצ’קים של דמי השכירות. בתשובותיו הוא חזר על כך שהצ’קים היו צריכים להימשך על שם החברה הנתבעת 2 ושלא הייתה חשיבות האם הם יועברו אליו או אל סיגל (עמ’ 99, ש’ 18-2; עמ’ 100, ש’ 18-2; עמ’ 102, ש’ 33-26; עמ’ 123, ש’ 29-17; עמ’ 125, ש’ 30 – עמ’ 126, ש’ 8).

30. נספח ד’ לתצהיר הנתבע הוא תמליל של הקלטת שיחה בין התובע ובין סיגל. במהלך השיחה סיגל והתובע החליפו, בין היתר, את הדברים הבאים (עמ’ 19-13 לתצהיר הנתבע):

“התובע: אני חתום מול איציק כרגע, מול קניון הדפוס.

סיגל: אתה לא יכול להיות חתום מול איציק. החברה שייכת לי הנכס שלי … אתה מדבר עכשיו עם בעלת הנכס אתה מבין את זה ? … אז אם אתה לא חותם מולי אין לך חוזה. תקלוט את זה … איציק לא קשור פה, אז אני מבקשת שלא נעשה חוזה. אני הולכת להקפיא את המקום … בסדר, תבין שיש איזה שהוא מצב נתון כרגע שיש פה גירושין מכוערים בזכות איציק. כי אחרת אם זה היה תלוי בי, אני רציתי חצי ולסיים את זה. רק הוא רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אני מבינה שאתה בעדו והוא התסיס אותך נגדי … והשיקים והחוזה צריכים להיות דרכי.

התובע: אני משלם כסף לס.ב. קניון הדפוס. אם מגיע אליך או אליו, תמצאו את הפתרון. תביאי לי לדבר עם עו”ד. תביאי לדבר עם מישהו. אני לא צריך להיות באמצע. למה אני צריך להתעסק בשטויות האלה ? תגידי לי … אני כבר בפנים … אני חתמתי על חוזה כבר מול איציק מלפני 3 שבועות, זה שנתקעתם עכשיו …

סיגל: לא הבנתי מה אתה רוצה ? אתה צריך להעביר לי כסף ולחתום לי על חוזה. איזה שטויות אתה צריך להתעסק ? … לא יהיה חוזה, אתה לא נכנס בפנים ניב … לא יהיה חוזה מולי, אתה לא נכנס בפנים. שיהיה ברור … מול איציק זה לא מעניין כי איציק לא רלוונטי והוא לא הבעלים של הנכס ו/או של החברה. אתה מבין ? … אתה צריך לחתום מולי. להעביר אליי שיקים, ואין בעיה. יש לך שנה שלמה.

התובע: תקשיבי אני שם את זה באמצע, ותריבו אתם מי לוקח את השיקים. אני לא צריך להתעסק בשטויות האלה.

סיגל: אני רוצה לדעת, עזוב אותי עכשיו. אני צריכה לתת את השיקים לבנק. אתה מעביר אליי שיקים לתת לבנק ?

התובע: אני אעביר את השיקים ברגע שיהיו לי שיקים, סיגל. פתחתי אתמול עוסק …

סיגל: בסדר, אז אל תספר לי סיפורים על איציק, הוא לא רלוונטי. יש הלוואה אל מול בנק מזרחי.

התובע: סיגל, אני עד היום חתמתי מול איציק. אם משהו השתנה, אני לא אשם בזה, סבבה. תפתרו את הבעיות שלכם ביניכם, ותעדכנו אותי מה אתם רוצים.

סיגל: ניב, אני חושבת שכדאי שאנחנו לא נעשה חוזה. אני חושבת שכדאי שנקפיא את הנכס כי יש שמה סכסוך משפטי. אני, אתה צודק, אתה לא צריך להיות באמצע.

התובע: סיגל, אתם תפגעו לי בעבודה, אני אתבע אתכם חזרה … אני רוצה להתייעץ עם עו”ד. אני לא מביא שיקים לאף אחד ולא חותם על שום דבר כרגע עד שאני לא מתייעץ עם עו”ד. כי אני לא אצטרך לתת דין וחשבון אחרי זה לך או לאיציק”.

בסיום השיחה נוסף קול נוסף של דוברת, שזהותה לא הובררה. היא הציעה לשניים שהתובע יגיע למשרדו של עו”ד אלון, עורך הדין של החברה, יחתום לפניו על חוזה חדש ויפקיד אצלו צ’קים כאשר יהיו לו. השיחה מסתיימת בכעס של התובע על כך שסיגל והתובע מערבים אותו בסכסוך שביניהם ומקשים עליו.

31. נספח ח’ לתצהיר הנתבע כולל שני תמלילים של הקלטות שיחה או שיחות בינו ובין התובע (עמ’ 59-47 לתצהיר הנתבע). בשיחות התובע עדכן את הנתבע בדבר תוכן השיחה שלו עם סיגל ואיומיה שלא להשכיר לו את הנכס. בין היתר הוחלפו ביניהם הדברים הבאים:

“הנתבע: היא לא יכולה לעשות כלום … היא רוצה לקחת את זה ישירות לחשבון הפרטי שלה, היא פוגעת בחברה וגם אפילו הכסף הזה משועבד … אסור לך לתת את השיקים לחברה אחרת. אתה חייב לתת את זה לס.ב. קניון הדפוס … שזה החברה שלה. תגיד לה, אני אני רק מול ס.ב. אני לא מולך … את סיגל ברבי, אמנם בעלים של החברה אבל אני חייב לתת את השיקים לס.ב.

התובע: אוקיי, אתה יכול להגיד לי בטוח שאני, שהמקום שלי לא ייפגע מכל הדבר הזה

הנתבע: אני מסביר לך ניב … אתה לא נותן לה, תגיד לה עד שלא תסגרו ביניכם את העניינים, תסגרו את העניינים ביניכם …”.

בהמשך השיחה, הנתבע הסביר לתובע כי כספי השכירות משועבדים לבנק המזרחי ושעליו להציג לסיגל את מסמכי השעבוד ואת ייפוי הכוח של הנתבע מהנתבעת 2. הנתבע גם טען שהוא הגיש תביעה נגד סיגל בטענה שהיא הורסת את החברה ומרוקנת אותה ושאסור היה לסיגל לפנות אל התובע. הוא חזר והסביר לתובע, שעליו לומר לסיגל שהנכס אינו שלה כי אם של החברה, ושיש לרשום את הצ’קים על שם החברה בלבד.

בהמשך נאמרו הדברים הבאים:

התובע: איציק אני לא רוצה להתעסק בשטויות כאלה. אני רוצה לעבוד אחי ויש לי מספיק

הנתבע: אני יודע. אתה תהיה רגוע, אתה כרגע, אתה כרגע תקבל את ההסכם. אתה כרגע לא מוציא שיקים, לא מוציא כלום, עד שאני אראה לך דרך בית משפט שאסור לך לעשות את זה … איך הולך בעסק החדש ?

התובע: בסדר אבל אני מתעסק בשטויות במקום להתעסק בדברים חשובים. אני אתמול פתחתי עסק סופסוף יש לי עוסק סופסוף אני צריך להתעסק בזה. אני במקום להתעסק בזה אני מתעסק ב …

הנתבע: אין בעיה. עזוב אתה לא, אתה לא עונה לה יותר … אם אתה רושם את השיקים על שם סיגל ברבי מבחינתי כאילו לא קיבלה שכירות ס.ב. קניון הדפוס שהיא הבעלים של הנכס … ואתה בתור אחד שחייב כסף לחברה, כאילו שילמת למישהו שלא קשור לעסקה.

התובע: כרגע אני לא חייב. באוקטובר. אני רוצה עד אוקטובר לדעת למי אני צריך לשלם איציק, אני לא רוצה …

הנתבע: אתה צריך לשלם לבעל הנכס. מי זה בעל הנכס ? החברה.

התובע: סבבה. לי לא אכפת לי, שיהיה רשום על זה משה, לא אכפת לי. אני רק רוצה שתורידו את זה ממני”.

בסיום השיחה השניים סיכמו שהנתבע יעביר אל התובע את הניירת הרלוונטית, כדי שהתובע יציג אותה לסיגל ויבהיר שעליו לשלם את דמי השכירות לחברה בלבד.

32. ברקע הדברים, הנתבע אישר כי באותה תקופה הוא הורחק מסיגל בצו בית משפט ולא היה קשר ביניהם (עמ’ 115, ש’ 13-7). עוד יצוין כי לפי מסמכי רשם החברות, נכון לחודש יוני 2019, סיגל הייתה הבעלים ברוב המכריע של מניות הנתבעת 2. מאוחר יותר, בתאריך 8/3/20, מניות החברה הועברו באופן מלא לבעלותו של הנתבע (ס’ 31 ונספח ט’ לתצהיר התובע).

33. סיגל עצמה חתמה במקור על תצהיר מטעם הנתבעים, ואולם לא התייצבה לדיון ההוכחות. תצהירה נמשך והנתבעים הודיעו שהם מוותרים על עדותה. כל זאת, על אף שמדובר בעדה רלוונטית, שלכאורה גרסתה הייתה אמורה לתמוך בגרסת הנתבע. מובן שאי השמעת העדות פוגע ומחליש את גרסת הנתבע.

ג’4 – הפניית התובע לעו”ד אלון גלבוע

34. לגרסת הנתבע, ערב טיסתו של התובע לתאילנד, התקיימה ביניהם פגישה שבה הוא ביקש להמשיך ולשהות בנכס ללא חוזה וללא תמורה עד לחזרתו. הבקשה סורבה, ואולם התובע הופנה אל ב”כ הנתבעים, עו”ד אלון גלבוע, כדי שיסדיר עמו את תנאי תשלום דמי השכירות. ע”פ הנטען, התובע לא הגיע אל משרדו של עו”ד גלבוע והסתפק בשיחה טלפונית קצרה מספר שעות לפני הטיסה כדי לצאת ידי חובה. בשיחה שהוקלטה לא סוכם דבר, ואולם התובע העביר את ההקלטה אל הנתבע, בניסיון ליצור מצג שווא שהוא הגיע להסדר עם עו”ד גלבוע, כי דמי השכירות יוסדרו לאחר חזרתו (ס’ 40-35 לתצהיר הנתבע).

יש לציין כי בסעיף 35 לתצהירו הנתבע נקט בלשון רבים, ואולם לא ברור האם הוא מייחס לסיגל מעורבות בפגישה ובסירוב לתובע, מה גם שכאמור סיגל לא העידה.

35. בד בבד, הנתבע הפנה להודעות “ווטסאפ” שנשלחו על ידי סיגל אל התובע לפני טיסתו לחו”ל, שבהן הוא הוזמן ליצור קשר עם עו”ד גלבוע כדי למסור לו את הצ’קים ולחתום על חוזה. בהודעות נכתב כי בנק המזרחי לוחץ על קבלת הצ’קים, שכן הנכס ותשלומי השכירות משועבדים כנגד ההלוואה שניתנה על ידו (ס’ 54, 55 ו- 58 לתצהיר הנתבע).

36. נספח ג’ לתצהיר הנתבע הוא תמליל הקלטת השיחה שהתקיימה בין התובע ובין ב”כ הנתבעים, עו”ד אלון גלבוע. התובע הזדהה בפתח השיחה כאדם ששוכר את הנכס מהנתבעת 2 בכפר סבא ואמר שסיגל הפנתה אותו. בין היתר, בשיחה הוחלפו הדברים הבאים (עמ’ 12-9 לתצהיר הנתבע):

“התובע: טוב אני פשוט טס הערב אז אני רוצה לדעת מה קורה, מה העניינים כי אני בתוך איזה סיטואציה שהיא לא נוחה לי … ששני הצדדים דורשים ממני אה, תשלום עבור ה, עבור השכירות ואני לא יודע למי לשלם. כל צד מאיים עליי שזה הצד, שהוא צודק וזה החלק שלו, והשיקים צריכים להגיע אליו …

עו”ד גלבוע: מה זה קשור ? עם מי חתמת על הסכם ?

התובע: חתמתי על הסכם עם ס.ב. קניון הדפוס כפר סבא, והתשלומים עברו לאיציק.

עו”ד גלבוע: אז תיתן, תיתן לקרן הדפוס כפר סבא.

התובע: הבנתי, כי סיגל אמרה לי לדבר איתך. היא איימה עליי ממש לדבר איתך. אני קשה לי עם כל האיומים האלה.

עו”ד גלבוע: אני לא יודע מה להגיד לך. אתה חתמת. אני אומר לך, אתה חתמת, עם מי שחתמת הסכם תיתן לו. מה, אני לא יודע מה להגיד לך …

התובע: אתה מייצג צד, או שאתה, אני פשוט לא יודע.

עו”ד גלבוע: אני לא מייצג אותם. לא, לא. אני צריך לרשום להם את הנכס על שמם, זה הכל. והייתי צריך הסכם שלך איתם לעירייה. בינתיים היא עוד לא הביאה לי אותו”.

ובהמשך:

“עו”ד גלבוע: אבל מה היא רוצה סיגל שתרשום לה ? לסיגל ברבי ?

התובע: אני לא יודע. היא לא ברורה, היא רק מאיימת עליי בטלפון כל הזמן, כאילו אני בן אדם רע. אני בסה”כ שוכר את הנכס, אני באמת לא יודע מה היא רוצה ממני. היא נטפלת אליי”.

“עו”ד גלבוע: אני יודע ש- אני יודע, אבל קשה לי להגיד לך, אתה מבין ? כל אחד רוצה את הכסף ואני לא יודע, לא הייתי ב- לא, לא ייצגתי אותם בקטע הזה של ה- של ההסכם איתך, אני לא יודע מה רשום בהסכם הבנת ?

התובע: הבנתי. תגיד לי עכשיו, יש דבר כזה לשים כסף במשמורת אצל עו”ד נגיד ? כאילו, אתה יודע, להראות, אני רוצה לשלם אבל-

עו”ד גלבוע: אם אתה, לא יודע, ואללה לא יודע להגיד לך. לא יודע. אני לא יודע מה, הם יתבעו אותך מה זה משמורת, זה לא שם ? הם צריכים לקבל את הכסף, אתה מבין” ?

במהלך השיחה עו”ד גלבוע חזר שוב ושוב על כך שהוא אינו יודע לומר לתובע מה לעשות ולמי לשלם. בסיום השיחה עו”ד גלבוע הסכים לדבריו של התובע, כי עליו להתייעץ עם עו”ד מטעמו.

37. עו”ד גלבוע, ב”כ הנתבעים, זומן לעדות מטעם התובע. הבקשה התקבלה, ובלבד שהחקירה תהיה מוגבלת לתוכנה של השיחה המוקלטת (החלטה בדיון מיום 2/1/23).

לדבריו, הוא ייעץ לתובע לערוך את הצ’קים לפקודת החברה, אך אישר שהוא לא ידע לייעץ האם למסור אותם פיזית לנתבע או לסיגל (עמ’ 94, ש’ 28-16). לטענתו, התובע הטעה אותו בשיחה לחשוב שנחתם הסכם שכירות, אך הוא לא ייצג בהסכם, אלא כאמור בתמליל, רק ברישום הנכס על שם הנתבעים (עמ’ 96, ש’ 31-25).

עו”ד גלבוע העיד, שלא זכור לו האם בעת השיחה עם התובע הייתה לו במשרד טיוטה של הסכם השכירות המיועדת לחתימה ומכל מקום הוא לא צירף את המסמך. עו”ד גלבוע גם אישר שהוא לא זימן את התובע לחתום על הסכם, משום שהוא לא התבקש לערוך הסכם שכירות ולזמן את התובע לחתימה (עמ’ 94, ש’ 16-9; עמ’ 97, ש’ 25-10). עו”ד גלבוע נשאל לגבי הסתירה בין עדותו ובין גרסת הנתבע וסיגל בתצהיריהם, שהם הפנו את התובע אליו לצורך חתימה על הסכם השכירות. בתשובה הוא טען שהוא לא ערך את התצהירים אלא רק אימת אותם, ושהשניים הצהירו לפי הדעה והמחשבות שלהם (עמ’ 97, ש’ 35-26).

ג’5 – לא הוצגה טיוטה של הסכם שכירות שנועד לחתימת התובע

38. הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית, האם יש בידו להציג את טיוטת הסכם השכירות שנועדה לתובע. בתשובתו הוא טען לראשונה כי העתק נמסר לתובע כדי שיציג אותו לעירייה וכי מסמך המקור שמור אצלו במחשב. תשובה זו אינה עולה בקנה אחד עם יתר טענותיו של הנתבע, ומכל מקום המסמך לא צורף למוצגי הנתבעים ולא הוצג במהלך המשפט (עמ’ 127, ש’ 30 – עמ’ 128, ש’ 23).

ג’6 – המועדים שבהם היה על התובע לשלם את דמי השכירות

39. התובע טען שבהתאם להסכמות ולנוהל בעבר, הוא היה אמור לשלם דמי שכירות מדי חודש, עד ה- 15 לאותו החודש (עמ’ 80, ש’ 22-2). לדבריו, כך הוא היה אמור לנהוג גם בחודש אוקטובר 2019, ואם פנקס הצ’קים שהוזמן היה ממשיך להתעכב, הרי שהוא היה מוצא פתרון ומעביר את הכספים בהעברה בנקאית (עמ’ 81, ש’ 19-5). בהמשך דבריו של התובע, הוא הפנה לכך שבמשך כל שנות השכירות של שותפות “שאלטר בר”, דמי השכירות שולמו מדי חודש ולא הופקדו מראש, אם כי סתר את עצמו באמירה שהצ’ק ניתן בתחילת כל חודש (עמ’ 84, ש’ 19-14).

40. הנתבע הופנה לכך שבמסמך מיום 11/1/18, שהיה הנספח להסכם השכירות, הוא אפשר ל- “שאלטר בר” להודיע 3 חודשים מראש על רצון לעזוב את הנכס, ובהיעדר שוכר מחליף אף להמשיך לשכור את הנכס במתכונת חודשית. לטענתו לא הייתה לו כוונה להעביר את ההטבה לשוכר הזר הבא, והוא העניק אותה מתוך ההיכרות עם השותפים. מדברים אלו ניתן להסיק שהתובע, כשוכר החלופי של ה- “שאלטר בר”, שהנתבע הכיר ולדבריו אף סמך עליו, היה אמור לשלם גם כן באותה מתכונת (עמ’ 119, ש’ 25 – עמ’ 120, ש’ 23).

41. המסקנה היא שבהתאם להבנות בין הצדדים ולהתנהלות הקודמת, התובע היה אמור לשלם את דמי השכירות מדי חודש ולא להפקיד צ’קים מראש.

פרק ד’ – כניסת הנתבע לעסק והריסתו

42. מיטל העידה כי בתאריך 2/10/19 (בטעות נכתב בתצהירה התאריך 3/10/22), היא הגיעה למבנה הבר בשעות הבוקר, במקביל למנהל הבר שי, ונדהמה לגלות שהמקום נפרץ, נהרס ונחרב מהיסוד. היא יצרה קשר טלפוני עם התובע, ששהה באותה עת בתאילנד, תיארה באוזניו את המצב, צילמה סרטון ותמונות, והזעיקה את המשטרה ואת הנתבע. בדיעבד נודע לה כי הנתבע הודה לפני השוטרים בכך שהוא זה שביצע את מעשה ההרס (ס’ 10 ו- 14-12 לתצהירה).

43. התובע העיד שבתאריך 29/9/19 הוא נסע לחופשתו המתוכננת בתאילנד כדי “לקחת אוויר” לקראת המשך ניהול העסק באופן עצמאי. בתאריך 1/10/19 הנתבע טלפן אליו באמצעות אפליקציית וואטסאפ, ועדכן אותו בדבר נכס מעניין באזור התעשייה ברעננה, שניתן להקים בו בר נוסף או להעביר אליו את העסק. התובע השיב לו שהוא יחשוב על כך ושהם ידברו לאחר חזרתו לארץ. בהיעדרו של התובע הבר המשיך לפעול כרגיל, ובאותו סוף שבוע אף התקיימו בו שני אירועים גדולים ומוצלחים, כך שלא ניתן היה לצפות דבר מהעומד להתרחש (ס’ 38-25 לתצהירו).

בבוקר 2/10/19 הגיעו לעסק מיטל ושי מנהל הבר, כדי להכין הזמנות של סחורה לאחר מספר אירועים. עם הגעתם הם נחרדו לגלות שבמהלך שעות הלילה המקום הוחרב עד היסוד ותכולתו נגנבה. השניים התקשרו אל התובע, שלחו לו סרטונים ותמונות ותיארו באוזניו כי המקום נחרב. מיטל אף יצרה קשר מיידי עם הנתבע, בעל הנכס. התובע מצדו טלפן לאביו יעקב, שהגיע למקום והמתין לבוא השוטרים (ס’ 44-42 לתצהירו).

בדיעבד נודע לתובע, שלקראת השעה 04:00 בבוקר (כשעתיים לאחר שהבר נסגר), הנתבע הגיע למקום עם מספר אנשים, פרץ את דלת החירום, זרע בבר הרס טוטאלי למבנה ולתכולה, ואף נטל ממנו ציוד, ריהוט ותכולה (ס’ 41-39 לתצהירו).

לתובע נודע שעם הגעת הנתבע למקום, לעיני השוטרים, הוא ביקש מכל הנוכחים לעזוב, בטענה שמדובר במקום פרטי ושהם מסיגי גבול. השוטרים ביצעו חקירה, והנתבע הודה במעשה. אביו והמנהל שי גם הגישו תלונה במשטרה, אך התיק נסגר בטענה שמדובר בסכסוך עסקי, שלא היווה מעשה פלילי (ס’ 46-48 ו- 50 לתצהירו; עמ’ 91, ש’ 35-23).

בעקבות האירוע, החופשה של התובע בתאילנד נהרסה. הוא הסתגר בחדרו, התקשה למצוא טיסה חזרה ושב ארצה רק ביום 20/9/19. עם חזרתו הוא פנה לעו”ד, ששלח מכתב התרעה אל הנתבע וקיבל ממנו מכתב תשובה (ס’ 53 ו- 55 ונספחים י”ג-י”ד לתצהירו).

44. התובע הפנה לכך שמספר ימים לאחר המעשה, הנתבע העביר למבנה את בית הדפוס שלו ממבנה אחר שהוא שכר. לתצהירו של התובע צורף תמליל הקלטת שיחה עם אדם בשם גדעון חבאני, שהשכיר לנתבע את מבנה העסק הקודם, וטען שהוא הותיר אחריו חוב דמי שכירות וחוב ארנונה (ס’ 51 ונספח כ”ד לתצהיר). התובע גם פנה אל סיגל, שסיפרה לו שהנתבע מורחק ממנה בצו בית משפט ושהיא אינה מופתעת, שכן הוא מהווה סכנה לציבור (ס’ 54 לתצהירו).

45. אביו של התובע, יעקב יהודאי, אישר שבתאריך 2/10/19 בנו התקשר אליו והודיע לו שהבר נפרץ. יעקב נסע למקום, פגש במיטל ובשי והמתין לשוטרים. כאשר הנתבע הגיע, הוא ביקש מכל הנוכחים לעזוב, בטענה שמדובר בשטח פרטי ושהם מסיגי גבול, ובהמשך הוא הודה לפני השוטרים כי הוא עצמו ביצע את ההרס. יעקב הגיש תלונה במשטרה (ס’ 5, 8, 9 ו- 11 ונספח ג’ לתצהירו).

לתצהירו של יעקב יהודאי צורף תמליל הקלטה של שיחה בינו ובין הנתבע. בשיחה הנתבע טען בין היתר שהמקום לא שכור מאז יום 1/10/19, כך שמותר לו לעשות בו כרצונו ושבכוונתו להכניס אליו דייר חדש. בהמשך השיחה הנתבע אמר שהוא עצמו ייכנס לנכס כי אין לו כסף לשלם לבעל הנכס שמשכיר לו, הצ’קים שהוא נתן חזרו ועומדים “לזרוק” אותו (ס’ 10 ונספח ב’ לתצהיר).

46. גרסת הנתבע היא, שעל אף שהובהר לתובע לא אחת שהנתבעים משלמים משכנתה עבור הנכס מדי חודש, כך שעליהם להשכיר אותו באופן מיידי, ולאחר שהניסיונות להחתים אותו על הסכם שכירות לא צלחו, הוא נסע לחופשה לתאילנד מבלי לשלם את דמי השכירות או למנות מיופה כוח, והותיר אותם מול שוקת שבורה (ס’ 6, 17-15, 34 ו- 63 לתצהירו).

לקראת הטיסה של התובע, הוא העביר אל הנתבע את קובץ הקלטת השיחה שלו עם עו”ד גלבוע. הנתבע האזין להקלטה והסיק שהתובע שיקר לעורך הדין, פועל בחוסר תום לב, מוליך את הנתבעים שולל ומחזיק במבנה מבלי לשלם עבורו. על כן הוא החליט בו ברגע לפנות את מה שהוגדר על ידו “הפלישה הטריה”, נכנס אל המבנה ופינה אותו בזהירות מתכולתו, תוך החזרת מצב המבנה לקדמותו לפני השכירות. הנתבע הודה שהוא היה באותו זמן במצב נפשי גרוע מאד ופחד שהתובע עומד להשתלט על המבנה, ולכן בחר לבצע את המעשה, אף מבלי להודיע קודם לכן לתובע (ס’ 18, 40, 41, 44 ו- 46 לתצהירו; עמ’ 113, ש’ 30-26; עמ’ 105, ש’ 24-1). הוא פרץ למקום יחד עם 5-4 פועלים פלסטינאים, פירק את הבר ופינה את הכיסאות, מתוך מחשבה שהדבר ימנע השתלטות חוזרת על המבנה (עמ’ 118, ש’ 25-20; עמ’ 113, ש’ 25-20; עמ’ 106, ש’ 11-3).

הנתבע סבור כי במעשיו הוא פעל לפי הזכות הנתונה לו מכוח סעיף 18 לחוק המקרקעין, שכן הוא פינה את הפלישה הטריה של התכולה השייכת ל- “שאלטר בר” (ס’ 21 לתצהירו; עמ’ 101, ש’ 20-15; עמ’ 113, ש’ 19-11). הוא הסביר שאמנם הכיר את התובע ואהב אותו 3 שנים, אך הסיק שהוא משקר לו וחשש מכך שלא יוכל לפנות אותו בעתיד, בדומה למקרה שקרה לו בעבר בעת שהשכיר בית (עמ’ 103, ש’ 29 – עמ’ 104, ש’ 33).

עם זאת, הנתבע הודה שהוא לא הקדים למעשיו התייעצות עם עו”ד (עמ’ 113, ש’ 25-20). הנתבע גם לא עדכן מבעוד את סיגל, שבאותה עת גם היה מורחק ממנה. לדבריו, סיגל אמנם הייתה הבעלים של הנתבעת 2, אלא שהוא פעל מכוחו של ייפוי כוח וממילא החליט את כל ההחלטות הנוגעות לחברה (עמ’ 106, ש’ 36-29; עמ’ 114, ש’ 34 – עמ’ 115, ש’ 23).

47. לדברי הנתבע, אם התובע היה משלם מבעוד מועד את דמי השכירות עבור חודש אוקטובר 2019, הוא היה נמנע מהמעשה (עמ’ 114, ש’ 4-1). במענה לשאלות בית המשפט מדוע הוא לא הסתפק באמצעי מתון יותר כמו החלפת המנעולים במבנה, הנתבע טען שלאחר שהוא שמע את השיחה בין התובע ובין עו”ד גלבוע, הוא החליט סופית שהוא לא מעונין להשכיר את המבנה לתובע (עמ’ 114, ש’ 17-5).

48. במענה לשאלה מדוע הוא התקשר אל התובע יום קודם למעשה, הנתבע טען שעל אף שהוא סבר שהתובע משקר לו, הוא ריחם עליו וגם מתוך הספק שהוא עצמו התנהל לא בסדר, הוא התקשר והציע לו נכס אחר ברעננה, אלא שלמיטב זיכרונו התובע סירב (עמ’ 114, ש’ 36-18).

49. לגרסת הנתבע, הוא החליט בלית ברירה להעביר את בית הדפוס שלו למבנה המושכר, שכן לא היה לו שוכר חלופי. הוא עשה כן ללא התראה מראש ללקוחות ועל אף עלויות ההעברה הגבוהות, שכן לא יכול היה לעמוד בחיובי המשכנתה לצד החיוב בדמי שכירות. לדבריו הוא החליט על המעבר בו ביום.

עם זאת, הוא קיים את התחייבויותיו לפי הסכם השכירות במלואן ולא נזרק מהמקום (ס’ 42 לתצהירו; עמ’ 108, ש’ 16-3; עמ’ 101, ש’ 32-24; עמ’ 102, ש’ 12-5). הנתבע צירף לתצהירו אישור בכתב מהמשכיר גדעון חבאני, שלפיו הוא אינו חב דמי שכירות ויכול היה להמשיך לשכור את הנכס (נספח ז’ לתצהיר; עמ’ 126, ש’ 28 – עמ’ 127, ש’ 16). במענה לשאלה האם חוב דמי השכירות שולם רק לאחר הגשת כתב התביעה בתיק זה, הנתבע טען שהצ’קים שהוא נתן עבור דמי השכירות כובדו תמיד ושהמעבר נכפה עליו מכורח הנסיבות (עמ’ 128, ש’ 34 – עמ’ 129, ש’ 14).

פרק ה’ – דיון ומסקנות בשאלת החבות

50. בפגישה שהתקיימה בנכס המושכר בתאריך 2/9/19 הושגו הסכמות ברורות בין התובע ובין הנתבע, שפעל בשם הנתבעת 2. הוכח כי הצדדים הסכימו שהסכם השכירות שנערך מול ה- “שאלטר בר” יחודש על שם התובע באותם התנאים, לפחות למשך שנה אחת.

תוכנו של המסמך אשר נחתם בפגישה, מצביע באופן מפורש על כך שתקופת השכירות של שותפות “שאלטר בר” הסתיימה ביום 2/9/19 וששוכר הנכס במהלך חודש ספטמבר 2019 היה התובע.

דמי השכירות עבור חודש ספטמבר 2019 שולמו הלכה למעשה על ידי התובע. הצ’ק של “שאלטר בר” ניתן על ידי התובע מסיבות טכניות, שכן הוא טרם פתח חשבון עסקי על שמו וטרם קיבל פנקס צ’קים משל עצמו. העניינים הכספיים הוסדרו בינו ובין שותפיו בנפרד.

51. המסקנה היא שביום 2/9/19 נכרת בין התובע ובין הנתבעים הסכם מחייב, שתמציתו היא המסמך שנחתם באותו מועד. מובן שהיה על שני הצדדים לחתום בהמשך על הסכם מסודר ומפורט, שתנאיו היו כשל ההסכם של “שאלטר בר”, ואולם כמעט כל הפרטים כבר סוכמו. הנתבע טען בדיעבד למחלוקת בעניין ערבים, ואולם ספק אם העניין עלה בזמן אמת, ומכל מקום ניתן בהחלט להניח שהצדדים היו מגיעים להסכמות לגביו.

52. הראיה לקיומו של ההסכם המחייב היא התנהלותם של הצדדים בהמשך חודש ספטמבר. התובע פעל להעברת ההתחייבויות של העסק על שמו, לפתיחת חשבון בנק ולהזמנת פנקס צ’קים. יתרה מכך, הוכח שבמהלך אותו חודש בוצעו שיפוצים ושיפורים בנכס עצמו, כך שהתובע ושותפתו העסקית מיטל, השקיעו משאבי זמן וכסף, והכל בידיעת הנתבע.

53. אין חולק על כך שבמהלך חודש ספטמבר 2019 לא נחתם הסכם השכירות המפורט, אלא שהאחריות לכך רובצת דווקא לפתחם של הנתבעים ולא לפתחו של התובע.

הנתבע הוא זה שהתחייב לערוך את ההסכם ולזמן את הנתבע לחתימה, אך גם כאשר השניים נדברו להיפגש, והתובע הגיע לבית העסק של הנתבע, האחרון לא טרח מבעוד מועד לערוך את ההסכם. נוכח המחדל הנתבע ניסה לכפות על התובע לחתום על ההסכם הקודם של “שאלטר בר” עם תיקונים ומחיקות. כפי שנקבע לעיל, התובע עמד בצדק על כך שייערך הסכם מסודר שיכלול את פרטיו, את התקופות הנכונות וכיו”ב.

54. יתרה מכך, במהלך חודש ספטמבר 2019 התנהל במלוא עוזו הסכסוך בין הנתבע ובין רעייתו דאז סיגל, והדברים אף הגיעו לידי צו שאסר על הנתבע לבוא עמה בדברים. התובע נקלע שלא ברצונו ולא בטובתו לסכסוך הנ”ל, ונאלץ להתמודד עם שני בני הזוג, שכל אחד מהם טען לזכותו לחתום בשם החברה על הסכם שכירות ולקבל עבורה את הצ’קים של דמי השכירות.

התובע ניסה נואשות לחפש פתרון בדמות הסכמה כי תשלומי השכירות יועברו לעו”ד, ואולם לא קיבל תשובה אחת מוסכמת משני בני הזוג, שכאמור כלל לא יכלו ליצור קשר ביניהם באותו זמן.

אין מחלוקת כי הצ’ק עבור דמי השכירות היה אמור להירשם על שם הנתבעת 2. עם זאת, חששותיו של התובע בזמן אמת היו מוצדקים, ותמלילי השיחות מעידים על האיומים שהוא ספג, משני בני הזוג, כי מתן תמיכה לצד שכנגד יסתיים בכך שהוא יפונה מהנכס.

55. הנתבע טען כי התובע הופנה על ידו ועל ידי סיגל לחתימה על הסכם שכירות מעודכן אצל ב”כ הנתבעים עו”ד אלון גלבוע, אלא שתמליל השיחה וכן עדותו של עו”ד גלבוע הצביעו במפורש על כך שהוא כלל לא ערך הסכם שכירות, לא התבקש לעשות זאת, לא עודכן בפרטים ולא היה אמור להחתים את התובע.

56. טענות הנתבע כי התובע עיכב זמן בכוונה ורצה להימנע מחתימה על הסכם שכירות לפני נסיעתו לתאילנד נדחות. ההפך הוא הנכון. די בהקשר זה לצטט את קטע תמליל השיחה בין התובע ובין הנתבע (נספח ח’ בעמ’ 49 לתצהיר התובע):

“התובע: אוקיי, אבל ככה או ככה כרגע אין לנו אפילו חוזה מעודכן. יש לך ליזום לי חוזה. לפחות שאני אוכל להגיד הנה יש לי חוזה.

הנתבע: כן, יש לי את החוזה פה והכל כבר במחשב מוכן כבר. אני רק צריך להוציא לך אותו.

התובע: יאללה בוא נעשה את זה עכשיו שיהיה לי סיבה להגיד שיש לי חוזה, אני חותם מול איציק, אני צריך שיהיה לי משהו, אתה מבין ? אני בלי חוזה אני

הנתבע: אז בבוקר, בבוקר אני לא יודע להוציא את זה עכשיו, אתה רוצה לבוא עכשיו ננסה להוציא את זה ביחד ?

התובע: אה, אה, אולי מחר בבוקר אני אבוא, תעזוב

הנתבע: תבוא בבוקר נעשה את זה מסודר, עזוב. תוך כמה דקות בבוקר אעשה לך את זה. נסדר את זה”.

כאמור, לאחר שהשיחה התנהלה התובע ביקר את הנתבע בבית העסק שלו, אך האחרון לא הכין עבורו הסכם מעודכן לחתימה.

57. לתובע היה אינטרס ברור להסדיר באופן סופי את תנאי הסכם השכירות ולהגן על השקעתו בנכס ועל עתידו העסקי. הדבר נמנע ממנו בגלל מחדליו של הנתבע, וכתוצאה מהסכסוך שהתנהל בין הנתבע ובין סיגל.

58. המסקנה היא שערב נסיעתו של התובע לתאילנד, בתאריך 29/9/19, הוא כבר שכר את הנכס מהנתבעים במשך כחודש ימים, והיו ביניהם הסכמות תקפות, בעל פה ובמסמך תמציתי בכתב, בדבר המשך השכירות למשך לפחות שנה אחת נוספת. הסכם השכירות המפורט והמעודכן טרם נחתם, כאמור עקב מחדליהם של הנתבעים. דמי השכירות עבור חודש אוקטובר 2019 טרם שולמו, ואולם המועד לתשלומם טרם הגיע.

59. בתאריך 2/10/19, בשעת לפנות בוקר, הנתבע פרץ למבנה בית העסק ובסיוע פועלים הרס את מבנה הבר ופינה ממנו את תכולתו או חלק ממנה. הנתבע פינה את עסק התובע מהמושכר, ותוך ימים ספורים העביר אליו את בית הדפוס שלו, שפעל עד אז במבנה שכור במקום אחר.

60. פעולות הנתבע היוו הפרה גסה ובוטה של הסכם השכירות, שכאמור היה בתוקף מתחילת חודש ספטמבר 2019 ושתנאיו סוכמו בעיקרם ביום 2/9/19. העובדה שלא נחתם ההסכם המפורט לא מעלה ולא מורידה בהקשר זה.

61. סעיף 18 לחוק המקרקעין, תשכ”ט-1969, שכותרתו “שימוש בכוח נגד הסגת גבול”, קובע כך:

“(א) המחזיק במקרקעין כדין רשאי להשתמש בכוח במידה סבירה כדי למנוע הסגת גבולו או שלילת שליטתו בהם שלא כדין.

(ב) תפס אדם את המקרקעין שלא כדין רשאי המחזיק בהם כדין, תוך שלושים ימים מיום התפיסה, להשתמש בכוח במידה סבירה כדי להוציאו מהם”.

בענייננו, כאמור, התובע לא היה בבחינת מי שתפס את המקרקעין שלא כדין, אלא מי שתפס אותם כדין מכוח הסכם תקף, ומכל מקום החזיק בהם מאז יום 2/9/19, כלומר 31 יום נכון ליום המעשה של הנתבע. מכאן שהנתבע לא היה רשאי להשתמש בכוח במידה סבירה כדי להוציאו מהמבנה.

62. למעלה מן הנדרש, אף אם הייתי מגיע למסקנה שבמועד הרלוונטי לא היה הסכם תקף בין הצדדים, הנתבע חרג בפעולותיו מכל מידה סבירה, והוא אינו יכול ליהנות מהוראותיו של סעיף 18 לחוק. הנתבע פלש למבנה בחשאי לפנות בוקר, וזרע בו הרס וחורבן. התמונות אשר צורפו לתצהיר התובע (נספח י’) מעידות על ברוטאליות של ממש, אשר יש לגנותה גינוי מלא ומוחלט.

הנתבע פעל מתוך קפריזה, מבלי להתייעץ עם עו”ד או עם סיגל, אשתו דאז ובעלת המניות בנתבעת 2. הוא עצמו הודה כי באותה עת מצבו הנפשי היה גרוע, על רקע סכסוך הגירושין, ונדמה כי הדבר הניע אותו למעשה אלים וחסר כל אחריות.

אם באמת הנתבע חשש כי התובע ישתלט על המבנה ויימנע מחתימה על הסכם מלא ומתשלום דמי שכירות, הוא יכול היה בנקל להחליף את מנעולי הכניסה למבנה. פעולה מתונה שכזו הייתה מביאה בסבירות גבוהה מאד לחתימה מהירה על הסכם ולהעברת דמי השכירות, אף ממקום מושבו של התובע בתאילנד. מסקנה זו נלמדת הן מהתרשמותי הבלתי אמצעית מהתובע וממיטל והן מההשקעה הנרחבת שלהם בעסק במהלך חודש ספטמבר.

63. העברת בית הדפוס של הנתבעים תוך ימים ספורים אל המבנה המושכר, יכולה בהחלט להצביע על קשיים מול המשכיר גדעון חבאני, שלא הובא לעדות לפניי, ואולם בנסיבות העניין אין צורך להכריע בכך.

64. תביעת התובע נגד הנתבעים הוגשה בעילת תביעה חוזית ובעילת תביעה נזיקית. הנתבעים חבים בפיצוי התובע בגין נזקיו, הן מכוח הפרת ההסכם שנכרת ביניהם והן מכוח עוולות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ובהן רשלנות וגזל.

פרק ו’ – נזקי התובע

65. תביעת התובע הוגשה לסך של 575,765 ₪, הכולל את הסכומים הבאים:

א. אובדן ציוד ומיטלטלין בשווי של 310,900 ₪.

ב. אובדן מוניטין והכנסות בסך של 214,865 ₪.

ג. עגמת נפש בסך של 50,000 ₪.

66. כאמור, במהלך קדם המשפט מונה שמאי הרכוש מר יאיר וידר כמומחה מוסכם מטעם בית המשפט, לצורך בדיקת הטענות לנזק.

ו’1 – הערכת שווי הציוד

67. התביעה בגין ראש נזק זה בסך של 310,900 ₪ חושבה לפי סך של 270,000 ₪ בתוספת מע”מ ובהפחתת סך של 5,000 ₪, אשר לטענת התובע התקבל לאחר מכירת הציוד שנותר תקין.

68. לכתב התביעה צורפה חוות דעת של שמאי מטעם התובע, אשר העריכה את ערך הציוד בסך של 245,000 ₪ ואת שווי מלאי המשקאות בסך של 25,000 ₪, וביחד 270,000 ₪ לפני מע”מ (ס’ 8 לחווה”ד).

69. המומחה מטעם בית המשפט הפנה לכך שהשמאי מטעם התובע ביצע הערכה כמעט שנתיים לאחר אירוע הנזק והתבסס על הסכם רכישת הציוד של העסק משנת 2016 על ידי “שאלטר בר”, שאליו צורפה רשימת הציוד שנמכר. המומחה לא מצא שיש בסיס לקביעת השמאי כי השווי הריאלי של הציוד עמד על 250,000 ₪, שכן פריטי הציוד לא הוצגו ומצבם לא היה ידוע לשמאי (ס’ 12-9 לחווה”ד).

70. חוות דעת השמאי מטעם הנתבעים נמצאה בלתי רלוונטית כלל לתביעה, שכן היא התייחסה לתיקוני מבנה לצורך התאמתו לבית הדפוס של הנתבע (ס’ 15-14 לחווה”ד).

71. המומחה מטעם בית המשפט העריך בחוות דעתו את שווי הציוד בבית העסק של התובע ערב אירוע הנזק בסך של 47,600 ₪. מסך זה יש להפחית סך של 5,000 ₪, שהתובע טען כי הוא קיבל עבור מכירת ציוד לאחר האירוע. ההערכה מסתמכת על הנתונים הבאים:

א. העסק כולו נמכר לשותפות ה- “שאלטר בר” בשנת 2016 תמורת סך של 270,000 ₪, לפני מע”מ (ס’ 16 לחווה”ד).

ב. לכתב התביעה צורפה חוות דעת של רו”ח רן דקל, שהעריך את השווי הכלכלי של הפעילות העסקית, בהתבסס על הדו”ח הכספי של שנת 2018, בסך של כ- 214,000 ₪, לפי מכפיל רווח של 3 בתוספת השקעות ברכוש קבוע בסך של כ- 21,400 ₪ (ס’ 18-17 לחווה”ד).

ג. ככל שיש כוונה להתבסס על הסכם המכר משנת 2016 כנקודת מוצא לשווי הציוד, יש להפחית מסך הרכישה 270,000 ₪ את הערך הכלכלי הנטען של העסק (מוניטין) בסך של 214,000 ₪, ומכאן שלכל היותר, לגרסת חוות הדעת מטעם התובע, שווי הציוד הוא 56,000 ₪ (ס’ 19 ו- 23 לחווה”ד).

ד. מהסך של 56,000 ₪ יש להפחית בלאי ופחת של 3 שנים בשיעור של 5% בשנה ובסך כולל של 8,400 ₪, לתוצאה של 47,600 ₪. התובע לא העביר לעיונו של המומחה מסמכים שהעידו על רכישת ציוד חדש במהלך 3 שנות הפעלת העסק, ומכאן שהציוד כולו היה זה שנרכש בשנת 2016 (ס’ 24 לחווה”ד; עמ’ 40, ש’ 33 – עמ’ 41, ש’ 1). התובע גם לא העביר אסמכתאות ונתונים אשר יבססו את הטענה כי איזה מפריטי הציוד שופץ וחודש באופן המעלה את ערכו (עמ’ 41, ש’ 16-2).

ה. טופסי הפחת של העסק (טופסי יא’) מעמידים את שווי הציוד על סך של 10,000 – 16,000 ₪ בלבד (ס’ 21-20 לחווה”ד).

ו. התובע רכש את העסק משותפיו ב- “שאלטר בר” בשנת 2019 ושילם להם 5,000 ₪ בלבד. בקשת המומחה לקבל מהתובע מסמכים נוספים הקשורים לרכישה ולמצבת החובות הקודמים שהובאו בחשבון, לא נענתה. עם זאת, ההערכה של המומחה היא שהציוד שווה משמעותית יותר מהסך ששילם התובע לשותפיו מה- “שאלטר בר”, ולצורך העניין ההנחה היא שהשותפים מהעבר ערכו עסקה גרועה (עמ’ 45, ש’ 31-16).

ז. לא הוצגו למומחה תמונות של מצב הציוד לאחר אירוע הנזק, דוגמת כיסאות שבורים, אלא תמונה אחת בלבד של הקירות השבורים במקום לאחר הפינוי. לפיכך, הערכת השווי היא של הציוד ערב האירוע, מבלי שהוכח למומחה כי נגרם לו נזק (ס’ 25 לחווה”ד; עמ’ 42, ש’ 32-21).

ח. התובע אינו זכאי לפיצוי על נזקי הציוד לפי שווי הפריטים כחדשים, שכן מטרת הפיצוי היא השבת המצב לקדמותו ולא שיפור מצבו של הניזוק. ניתן לרכוש ציוד דומה משומש בעסקים שונים, דוגמת אלו הפועלים באזור רחוב הרצל בתל אביב (עמ’ 41, ש’ 32-17). יתרה מכך, התובע לא סיפק נתונים של פריטי הציוד, כגון מספרי דגם, שנות ייצור וזהות יצרנים, כך שבכל מקרה לא ניתן להעריך את שווי הציוד שניזוק כחדש (עמ’ 41, ש’ 33 – עמ’ 42, ש’ 12).

72. יפתח ברד, שותפו לשעבר של התובע, הצהיר שבעת מכירת העסק לתובע, כל הציוד שנרכש על ידי “שאלטר בר” בשנת 2016 הועברו לבעלות התובע, ועמו אינספור פריטים חדשים אשר נרכשו לאורך השנים (ס’ 13 לתצהירו). בעדותו לפניי, העד מיתן את גרסתו והבהיר שמרבית הציוד נרכש במקור בשנת 2012 על ידי הבעלים הראשון של הבר ונרכש בשנת 2016 על ידי “שאלטר בר”. לציוד המקורי נוספו פריטים במספר לא רב (עמ’ 59, ש’ 10-5).

73. התובע ציין כי בנוסף לציוד שנרכש על ידו משותפיו הוא קיבל ממיטל ציוד רב, בעיקר פריטי ריהוט, אשר אבדו באירוע והיו בעלי ערך. מדבריו עלה כי למעשה מיטל ספגה את הנזק והייתה יכולה לתבוע אותו עבור האובדן (עמ’ 72, ש’ 18 – עמ’ 73, ש’ 3). מכל מקום, התובע לא העביר אל המומחה את רשימת הציוד הנוסף, כך ששוויו לא הוערך.

ו’2 – הערכת שווי המלאי

74. אומדן שווי המלאי הוערך על ידי השמאי מטעם התובע בסך של 25,000 ₪, על בסיס חשבונית רכישת מלאי מחודש ספטמבר 2019. המומחה מטעם בית המשפט ציין שלא הוצג פירוט של המלאי, כך שלא ברור כיצד השמאי קבע את ההערכה (ס’ 10 ו- 13 לחווה”ד).

75. בחוות הדעת, המומחה מצא כי שווי מלאי המשקאות בעת האירוע היה זניח והגיע לכמה מאות שקלים בלבד. בהערכה זו הוא התבסס על הנתונים הבאים:

א. לפי הדו”ח הכספי של שנת 2018 (מוצג ת/2), נרכש מלאי בסך כולל של 247,000 ₪, כלומר בממוצע חודשי של 20,000 ₪.

ב. לפי הדו”ח הכספי של החודשים ינואר עד ספטמבר 2019 (מוצג ת/1), המכירות של העסק הסתכמו בסך של 31,500 ₪ ונרכשה סחורה בסך של 18,600 ₪ בלבד, ובממוצע כ- 2,000 ₪ בכל חודש.

76. בחקירתו הנגדית של המומחה מטעם בית המשפט, הוא הועמד על טעותו כי דו”ח הרווח וההפסד, מוצג ת/1, מתייחס לחודש ספטמבר 2019 בלבד, ולא לחודשים ינואר עד ספטמבר 2019, כפי שהמומחה סבר בטעות (עמ’ 33, ש’ 26 – עמ’ 34, ש’ 6).

עם זאת, המומחה שלל את טענת ב”כ התובע, שניתן להסתמך על נתוני חודש ספטמבר ולקבוע כי מדובר בחודש ממוצע בשנת 2019. המומחה הסביר שחודש ספטמבר אינו משקף, שכן חלים בו חגי ישראל, ושאי אפשר להשליך מנתוניו על נתוניהם של 8 החודשים שקדמו לו, אלא שהיה על התובע להציג את הדו”חות של החודשים הקודמים (עמ’ 34, ש’ 11-7; עמ’ 34, ש’ 32-28; עמ’ 35, ש’ 25 – עמ’ 36, ש’ 4; עמ’ 36, ש’ 17-11).

מסקנת המומחה, לאחר שהתברר לו כאמור שהוא התייחס לדו”ח ת/1 באופן מוטעה, היא שערך המלאי בבר של התובע נכון ליום האירוע היה כ- 17,000 ₪, על בסיס ההנחה שמדי חודש העסק רכש מלאי חדש בעלות של עד 20,000 ₪ (עמ’ 36, ש’ 18 – עמ’ 37, ש’ 4).

ו’3 – תוספת מע”מ לערכי הציוד והמלאי

77. המומחה כתב בחוות דעתו, שעל שווי הציוד והמלאי הניזוק אין להוסיף את המע”מ בשיעור של 17%, מן הטעם שהתובע הוא עוסק מורשה, המתקזז על רכיב המע”מ מול רשויות המס (ס’ 6-3 לחווה”ד).

בעדותו המומחה נשאל האם המע”מ ששולם עבור רכישת העסק בשנת 2016 על ידי “שאלטר בר” אכן קוזז בפועל, והשיב שהנתונים בידי התובע, אשר לא הציג את דו”חות המע”מ של העסק בתקופה הרלוונטית. תשובה זו חזרה ביחס לכל השאלות שנגעו למרכיב המע”מ (עמ’ 39, ש’ 15 – עמ’ 40, ש’ 31).

78. סיכומי התובע הפנו באופן כללי לסעיף 30 לחוק מס ערך מוסף, תשל”ו-1975, שכותרתו “מס בשיעור אפס”. לא נטענו טענות קונקרטיות בדבר קיזוזי המע”מ שבוצעו או לא בוצעו בפועל על ידי התובע.

79. התובע טען שיהיה עליו לשלם מע”מ עם קבלת הפיצוי (ס’ 74(ב) לתצהירו), ואולם אין ודאות כי הדבר נכון.

80. מכל מקום, אם בעת תשלום הפיצוי עבור התכולה, הנתבעים יקבלו ייעוץ חשבונאי ויטענו כי על התובע להנפיק עבורם חשבונית מס כדין כנגד התשלום, הרי שיהיה עליהם להוסיף ולשלם לתובע את סכום המע”מ.

81. בשורה התחתונה, ערב האירוע שווי הציוד בבר הוערך בסך של 47,600 ₪ ושווי המלאי הוערך בסך של 17,000 ₪, ובסה”כ 64,600 ₪. המע”מ יתווסף בתנאי האמור לעיל.

ו’4 – הנזק שנגרם לציוד ולמלאי

82. מיטל טענה שלציוד הבר נגרם נזק טוטאלי, לרבות לריהוט ולמיטלטלין. בכלל זה ניטלו מהעסק קופות, כספת, שולחנות, מדפי הבר, מוצרי מיתוג ופרסום וכלי מטבח שונים (ס’ 11 לתצהירה). עם הגעתה לבר היא הבחינה בציוד חסר ובציוד שבור. בקבוקי שתייה פתוחים הונחו בצד, ולהבנתה כבר לא היה ניתן לעשות בהם שימוש (עמ’ 50, ש’ 21-17).

לדבריה היא צילמה סרטון וידאו ותמונות שהועברו אל התובע וצורפו לתצהירו, אם כי תפקידה לא היה לתעד את הנזק (עמ’ 50, ש’ 22 – עמ’ 51, ש’ 32).

מיטל טענה שהקופות שפעלו בבר היו רשומות על שמה. לאחר תחנונים וכעבור מספר ימים, הנתבע החזיר לה אותן כשהן שרוטות ופגומות והיא נשאה בנזק מול חברת הקופות, ומכאן שהוא לא נכלל בתביעת התובע (ס’ 15 לתצהירה, עמ’ 49, ש’ 28 – עמ’ 50, ש’ 8; עמ’ 55, ש’ 17-6). בכל הנוגע לכספת, מיטל העידה שלא ידוע לה מה היה תוכנה והאם הנתבע החזיר אותה לתובע (עמ’ 50, ש’ 12-9; עמ’ 55, ש’ 17-6).

83. יעקב יהודאי, אביו של התובע, העיד שכאשר הוא הגיע לבר בבוקר האירוע, הוא הבחין שנשברו רהיטים, שולחנות, בקבוקים והדלפק של הבר. הוא הבחין גם בהרס ובאובדן של בקבוקי משקה שהיו מאוחסנים במחסן. הקופות לא נראו במקום ובדיעבד הוא ראה שהן נשרטו וניזוקו. העד ציין שהוא הכיר היטב את המקום ואת מיקום הציוד, שכן הוא סייע לבנו בעבודות התחזוקה (ס’ 7-6 לתצהירו; עמ’ 60, ש’ 34-25; עמ’ 62, ש’ 14-9; עמ’ 67, ש’ 28-14).

מר יהודאי טען שהוא צילם תמונות של הנזקים בבר ושלח אל התובע, אך הן לא צורפו (עמ’ 61, ש’ 4-1). הוא הפנה לתמונות שצורפו כנספח י’ לתצהירו של התובע, וטען כי בין שברי הבר הוא רואה שברי בקבוקים וריהוט (עמ’ 63, ש’ 32-10; עמ’ 64, ש’ 30 – עמ’ 65, ש’ 19). בהמשך לכך הוא הופנה לתמונה שבה נראה מערום הכיסאות (הדף הראשון של נספח י’ לתצהיר התובע), וטען כי בערבוביה הנראית הוא אינו יכול להצביע על פריטים שבורים (עמ’ 65, ש’ 20 – עמ’ 66, ש’ 23).

84. גרסת הנתבע היא שקיר הלבנים במרכז הבר, ששימש להגשת המשקאות, פורק ופונה בזהירות, מבלי לפגוע בחפצים ובריהוט. הכיסאות פונו מהבר בזהירות רבה למערום מסודר בצד, ללא שברים או נזקים. המקררים כלל לא הוצאו מהבר וכספת כלל לא הייתה מותקנת במקום (ס’ 49-48 לתצהירו; עמ’ 109, ש’ 24-7; עמ’ 116, ש’ 15 – עמ’ 117, ש’ 16).

לדברי הנתבע, הקופות הרושמות נלקחו אליו הביתה, וכעבור מספר שעות הועברו למיטל ללא נזק (ס’ 18 ו- 48 לתצהירו; עמ’ 106, ש’ 19-18). בחקירתו הנתבע עומת עם כך שבסעיף 64 לתצהירו, הוא סתר את עצמו וטען שהקופות נלקחו מהמקום על ידי אביו של התובע וחבריו. בתשובה הוא חזר וטען שהקופות הוחזרו על ידו למיטל, ולכל היותר נשרטו מעט (עמ’ 111, ש’ 27-7).

הנתבע נשאל וטען כי הוא צילם את הציוד שהוצא על ידו מהבר, אך התקשה להפנות לתמונות, אשר גם לא הוצגו לפני בית המשפט (עמ’ 107, ש’ 25-17). הנתבע טען שהוא לא שבר דבר, ועל כן לא תיעד ברשימה מסודרת את התכולה שהוצאה. הוא ופועליו הוציאו החוצה כיסאות ושולחנות, והעבירו אותם באמצעות משאית לבית הדפוס שלו ברעננה. לאחר מכן הוא התקשר אל אביו של התובע, שהגיע עם מספר חברים ולקח את הכל. בהמשך דבריו הוא טען שהציוד צולם ושהתמונות יצורפו לסיכומים (עמ’ 109, ש’ 25 – עמ’ 110, ש’ 10; עמ’ 108, ש’ 17 – עמ’ 109, ש’ 6; ס’ 64 לתצהירו).

85. יעקב יהודאי העיד שלבקשת בנו הוא הסתייע במי מחבריו כדי להוציא מהעסק את הציוד המועט שנותר בו וכלל מספר שולחנות, מעט בקבוקי בירה ושתייה חריפה, כוסות ארוזות בקרטונים ומכלי בירה בודדים (ס’ 12 לתצהירו). כעבור מספר ימים הוא נענה לפניית הנתבע, שכר רכב עם עגלה קטנה והעמיס עם חבריו של התובע ציוד מועט שאופסן אצל הנתבע ומילא את העגלה פעמיים (עמ’ 61, 31-14; עמ’ 68, ש’ 20-1). הציוד נלקח על ידו למגרש שהוא שכר מחבר לעבודה, ובהמשך התובע עצמו טיפל בו, אם כי הרוב היה במצב רע ונזרק (עמ’ 62, ש’ 14-1).

86. התובע העיד כי עם שובו לישראל הוא מצא כיסאות שבורים מחוץ לבית הדפוס של הנתבע ברעננה. הכיסאות נהרסו כליל בגשם וחלקם אף נגנב. חלק קטן נוסף ניצל על ידי חבריו ואביו (ס’ 57 לתצהירו). הוא עצמו לא ראה את מה שנותר מהספות ומהשולחנות, והנתבע לא שיתף עמו פעולה. מערום הכיסאות שנותר סמוך לבית הדפוס הישן של הנתבע ברעננה תחת פגעי מזג האוויר התגלה על ידו רק בחלוף כחודשיים (עמ’ 88, ש’ 31 – עמ’ 89, ש’ 7; עמ’ 89, ש’ 31-24). הקופות הוחזרו למיטל והיא זו שנשאה בנזק מול החברה שסיפקה אותן. עם זאת, תכולת הכסף שבהן נעלמה והוא אינו יכול לדעת מה סך הגניבה (ס’ 52 לתצהירו; עמ’ 90, ש’ 13-4).

בהתייחס לתמונות שצורפו לתצהירו, התובע טען שלא הכל צולם. הוא הפנה לכך שהבר שבור לחלוטין ושבין שבריו נראים כלים ובקבוקים שבורים. הקופות, הציוד והרהיטים לא נראים בתמונות, מדף התצוגה (הדיספליי) נהרס ותכולת האלכוהול שהייתה בעסק נעלמה (עמ’ 88, ש’ 23-1; עמ’ 90, ש’ 29-14; עמ’ 91, ש’ 12-1).

87. התובע העיד שהוא הצליח להציל מספר מועט של פריטים – רמקולים, מקפיא וטלוויזיה קטנה – ולמכור אותם בתמורה לסך של 5,000 ₪. לדבריו הוא פרסם את הפריטים למכירה ברשת הפייסבוק, מכר את המקפיא תמורת סך של כ- 1,500 ₪ ואת הרמקולים והטלוויזיה לשכן (ס’ 67 לתצהירו; עמ’ 88, ש’ 30-24; עמ’ 89, ש’ 23-8).

המומחה מטעם בית המשפט אישר שהוא הפחית את סך תמורת המכירה על בסיס הצהרת התובע, מבלי שהוצגו לו מסמכים או נתונים ומבלי שידוע לו האם מדובר בעסקה טובה או רעה (עמ’ 47, ש’ 20-8; עמ’ 48, ש’ 29-1).

88. שני הצדדים לא הציגו תמונות שתיעדו את מצב התכולה לאחר אירוע הנזק. עדויות העדים מטעם התובע העלו כי לרוב רובה של התכולה, שעיקרה כיסאות, שולחנות, ספות ובקבוקי משקה, נגרם נזק כבד. פריטי הריהוט ניזוקו חלקם בעת הריסת המבנה ובהמשך בעת העברתם במשאית לבית העסק הקודם של הנתבעים והפקרתם תחת כיפת השמיים לחסדי מזג האוויר. התמונות שצולמו בעסק בבוקר לאחר האירוע, מעידות על הרס ברוטאלי של מבנה, שבוצע תוך שימוש בכלי עבודה כבדים. גרסת הנתבע בדבר פינוי זהיר ומתחשב של פריטי התכולה עומדת בסתירה למעשה ולהרס הניכר במקום.

חיסול העסק נחת על התובע כרעם ביום בהיר, בעת שהוא עצמו שהה בתאילנד. התובע שב לישראל כמעט 3 שבועות לאחר מכן, ולא ניתן היה לצפות ממנו לתעד את הרס הציוד באופן מסודר. הנתבע הוא זה שתכנן מראש את חיסול הבר ואת הקמת בית הדפוס במקומו.

כפועל יוצא, היה על הנתבע לתעד את פריטי הציוד שהוצאו מהמקום, לוודא שהם שלמים, לאחסנם במקום מסודר, לערוך רשימה מסודרת ולצלם. הדברים נכונים הן ביחס לפריטי הריהוט והציוד והן ביחס לבקבוקי האלכוהול.

89. בהיעדר תיעוד מצד הנתבעים, ונוכח העדויות שנשמעו, אני מקבל את גרסת התובע, כי תכולת העסק אבדה וניזוקה באופן מלא, למעט אותו ציוד מועט שניצל ונמכר תמורת סך של 5,000 ₪.

ו’5 – אובדן מוניטין והכנסות

90. בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט נקבע כי לבית העסק של התובע לא היו מוניטין ורווחים שביססו כדאיות כלכלית להפעלתו, ומכאן שהפגיעה בעסק לא גרמה לנזק. המומחה הגיע למסקנה זו על בסיס הנתונים הבאים (פרק ב’ לחוות הדעת):

א. התביעה בגין ראש הנזק של אובדן מוניטין והכנסות הוגשה לסך של 214,865 ₪, על בסיס תחשיב של רו”ח חן דקל, לפי שווי העסק בעת שהוא נמכר ל- “שאלטר בר” בשנת 2016.

ב. הוצג הסכם המכירה משנת 2019, שמכוחו שני השותפים האחרים בעסק מכרו לתובע את חלקיהם תמורת סך של 5,000 ₪ בלבד (נספח כ’ לתצהיר התובע).

ג. הדו”ח הכספי מוצג ת/1 מציג מחזור הכנסות בסך של 31,517 ₪ ורווח נקי של 4,138 ₪, על פני 9 חודשים.

91. המומחה הסביר בחקירתו, שהוא עשה שימוש בתחשיב של רו”ח דקל בקשר להערכת שווי הציוד, מן הטעם שהתובע לא סיפק שום מסמך אחר, אשר יכול היה להוות עוגן לחישוב שווי הציוד (עמ’ 37, ש’ 19-6). עם זאת, ההערכה הנ”ל אינה טובה לחישוב שווי המוניטין, שכן בשנים שלאחר שנת 2016 פעילות העסק התדרדרה, כעולה מהדו”ח הכספי של שנת 2018, והראיה שהוא נמכר לתובע תמורת 5,000 ₪ בלבד (עמ’ 37, ש’ 32-27). מן הטעם הזה, לא ניתן היה להסתמך על סך הרכישה של שנת 2016 ולקבוע שהוא מבטא את שווי העסק בחודש אוקטובר 2019 (עמ’ 38, ש’ 29-19).

המומחה ציין, בהקשר זה, שהתובע לא נענה לבקשתו להעביר לעיונו מסמכים אשר יעידו על מצבת החובות של “שאלטר בר”, שהוא לקח על עצמו, כך שניתן היה להוסיף אותה לסכום הרכישה (עמ’ 37, ש’ 35-33).

92. כאמור, המומחה הכיר בטעותו כי הדו”ח הכספי, מוצג ת/1, לא הציג נתונים של 9 חודשים בשנת 2019, אלא את נתוניו של חודש ספטמבר 2019 בלבד. במענה לשאלה כיצד הדבר משנה את חוות דעתו לעניין שווי העסק, המומחה הבהיר שבהיעדר נתונים לגבי החודשים ינואר עד אוגוסט 2019, בין באמצעות דו”חות רווח והפסד ובין באמצעות דו”חות מע”מ, הוא אינו יכול לשנות את חוות דעתו ולהעריך את שווי העסק (עמ’ 38, ש’ 18-6).

93. שותפו של התובע ב- “שאלטר בר”, יפתח ברד, העיד שבממוצע העסק לא הרוויח ולא הפסיד, כך שהשותפים כמעט שלא משכו ממנו שכר. עם זאת, החודשים האחרונים לפעילות בשנת 2018 אופיינו בירידות ובצבירת חובות (עמ’ 56, ש’ 23 – עמ’ 57, ש’ 5). הוא עצמו החליט למכור את חלקו לתובע מתוך עייפות וחשש שהוא לא ירוויח ממנו גם בעתיד (עמ’ 58, ש’ 23-15).

ברד העיד שהוא היה מוכן לתת את חלקו לתובע גם ללא תשלום, אך לבסוף סוכם, למען ההרגשה הטובה, שהתובע ישלם לבעלי חוב של העסק 5,000 ₪ נוספים מעבר לחלקו היחסי בשותפות ותמורת רכישת העסק כולו. החובות הוערכו בסך של 30,000-20,000 ₪ (עמ’ 57, ש’ 6 – עמ’ 58, ש’ 14; עמ’ 59, ש’ 4-1).

94. התובע העיד ששני שותפיו לא מכרו לו את העסק לפי שוויו הריאלי אלא יצאו ממנו מסיבותיהם האישיות עם תמורה קטנה וסמלית למען ההרגשה הטובה (עמ’ 86, ש’ 23-1). לדבריו הוא רכש בשנת 2016 בר עם מוניטין של מספר שנים ומאז הוסיף למוניטין שלו בתקופת “שאלטר בר” עד לשנת 2019 (עמ’ 73, ש’ 27-16; עמ’ 71, ש’ 7-1). הוא עצמו התפרנס מהעסק ומשך ממנו מדי חודש 7,000 ₪ בממוצע, אם כי אין בידו מסמכים היכולים לאשר זאת (עמ’ 86, ש’ 28 – עמ’ 87, ש’ 25).

95. מיטל העידה שלפי ההסדר שלה עם שותפי “שאלטר בר”, היא קיבלה שיעור של 10% מהכנסות הבר, ובמהלך התקופה הוציאה חשבוניות בסכומים של 1,000 ₪, 4,000 ₪, 8,000 ₪ ואף 8,500 ₪, דהיינו הכנסות חודשיות של 85,000 ₪ בשיא. החשבוניות עצמן לא הוצגו. מיטל העידה שהיא לא הייתה מעורה בהנהלת החשבונות של הבר, כך שהיא לא ידעה לומר מה היו רווחיו מתוך ההכנסות (עמ’ 52, ש 24 – עמ’ 53, ש’ 7).

96. יעקב יהודאי העיד שהמקום היה עמוס במבלים ושבנו הרוויח יפה, אך לא ידע לומר באילו סכומים מדובר (עמ’ 68, ש’ 34-26). מנגד הנתבע טען שהעסק הפסיד, אך הוא לא ידע להעריך את שוויו (עמ’ 100, ש’ 32 – עמ’ 101, ש’ 6).

97. המסקנה העולה מהדברים היא שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח את ראש הנזק של אובדן המוניטין וההכנסות של העסק.

בניגוד לקביעת המומחה מטעם בית המשפט בחוות דעתו, לעסק היה מוניטין בעל שווי מסוים. המומחה סבר בטעות שדו”ח הרווח וההפסד, מוצג ת/1, מתייחס ל- 9 חודשים, ועל כן נתון הרווח הנקי לפני ניכוי מס הכנסה, בסך של 4,138 ₪, משקף הכנסה זעומה והיעדר מוניטין. בפועל הדו”ח התייחס לחודש ספטמבר 2019 בלבד, כך שעל אף שהרווח היה בסך נמוך, ניתן היה לבחון את המצב ביתר החודשים.

המומחה מטעם בית המשפט צדק בקביעתו שלא ניתן להשליך מדו”ח הרווח וההפסד של חודש ספטמבר 2019 על החודשים שקדמו לו. כל שהיה על התובע לעשות כדי לסייע למומחה להעריך את המוניטין של העסק ואת הכנסותיו, הוא לספק לו את המסמכים ואת המידע: דו”חות רווח והפסד לחודשים שקדמו, נתונים מקופות העסק, דו”חות מע”מ חודשיים וכיו”ב.

באופן תמוה ובלתי מוסבר, המומחה פנה מספר פעמים אל התובע בבקשות לקבל את המסמכים ואת המידע ולא נענה. התובע נשאל בחקירתו באופן מפורש מדוע הוא לא גילה את אותם מסמכים חשבונאים ולא סיפק תשובה (עמ’ 74, ש’ 11 – עמ’ 75, ש’ 26).

ככלל, אי הצגתו של מסמך רלוונטי המצוי בחזקתו האפשרית של בעל דין ואשר יש בו כדי לתרום לגילוי האמת, יוצר הנחה כי אילו הוצג, הוא היה מערער את גרסתו של הצד אשר נמנע מהצגתו (ראו לדוגמה ע”א 548/78 נ.ש. ואח’ נ’ י.ל., פ”ד לה(1) 736 בעמ’ 763-762).

מחדליו של התובע באי המצאת המסמכים הרלוונטיים פועלים כנגדו, וכאמור מנעו ממנו את האפשרות לעמוד בנטל המוטל עליו ולהוכיח את שווי המוניטין של העסק ואת היקף אובדן ההכנסות. לכך יש להוסיף כי חודש ימים בלבד לפני האירוע, שני שותפיו של התובע מכרו לו את חלקיהם בעסק תמורת השתתפות סמלית בחובות בסך של 5,000 ₪, ומבלי לעמוד על תשלום והערכה של שווי ריאלי.

ו’6 – עגמת נפש

98. התובע העיד שהנתבע הרס את מפעל חייו ושמאז האירוע הוא סובל מדיכאונות וממצב רוח ירוד. לאחר המקרה הוא לא יצא מהבית ימים שלמים, איבד את שמחת החיים ואת האמון באנשים ולא התרועע עם חברים ועם בני משפחה. התובע האמין בפוטנציאל של העסק ובזכות הקיום שלו, והראיה שנטל על עצמו, רק חודש לפני האירוע, את כל ההתחייבויות של שותפיו והשקיע בו ממון וזמן (ס’ 60 לתצהירו).

התובע טען שעם חזרתו הוא נאלץ להתמודד עם תשלומים ועם התחייבויות לספקים, בזמן שהעסק כבר נסגר ולא הניב הכנסות. בד בבד הוא נאלץ לבטל אירועים שכבר נקבעו ולדחות הזמנות לאירועים חדשים.

לדבריו, לא הייתה לו אפשרות לממן את הקמת העסק מחדש במקום אחר, שכן הציוד הקיים אבד והעלות של ציוד חדש הייתה גבוהה מדי.

בגין עגמת הנפש שנגרמה לו, הן בשל אובדן העסק והן בשל הרס החופשה בתאילנד, התובע תבע פיצוי בסך של 50,000 ₪ (ס’ 65-60 ו- 71-70 לתצהירו).

99. פיצוי בגין נזק בלתי ממוני נתון לשיקול דעת בית המשפט בהתאם לנסיבות. בענייננו, הנתבע 1, מנהלה של הנתבעת 2, גרם במעשה נמהר לאובדן העסק של התובע. התובע עבד בעסק באותו שלב כמעט 4 שנים, ורק חודש לפני כן רכש אותו משותפיו בעבר, השקיע בו משאבי זמן וכסף וראה בו חלק מעתידו.

הנתבעים חיסלו את העסק של התובע בבת אחת וללא כל התראה, במעשה אלים ובלתי הפיך. לתובע נגרמה עגמת נפש עצומה מעצם אובדנו של העסק, ובהמשך מההשלכות ובהן אובדן מקור הפרנסה, אובדן התקווה לעתיד העסק, תשלום התחייבויות ללא הכנסה לצדן, ביטול אירועים וכיו”ב. בד בבד התובע נאלץ להתמודד עם הבשורה הקשה בתחילת חופשה ארוכה בתאילנד, שתוכננה מראש, וההנאה ממנה אבדה.

כמו כן, יש להביא בחשבון כי על אף שהתובע לא הרים כאמור את נטל ההוכחה בגין ראש הנזק של אובדן המוניטין, היה לעסק מוניטין מסוים בעל שווי, והנתבעים הרוויחו בעניין זה מן ההפקר.

100. לאחר ששקלתי את הדברים אני סבור כי יש לקבל את התביעה בגין עגמת הנפש של התובע ולחייב את הנתבעים בפיצוי בסך של 50,000 ₪.

סיכום

101. תביעת התובע נגד הנתבעים מתקבלת בחלקה.

102. במסגרת פסק הדין סקרתי את טענות הצדדים אשר נמצאו רלוונטיות לצורך ההכרעה במחלוקות שביניהם. לא נעלמו מעיניי טענות נוספות של הצדדים, בתצהירים ובסיכומים, אשר לא מצאתי כי יש בהן כדי לשנות את תוצאת פסק הדין.

103. תביעת התובע נגד הנתבעים הוגשה מכוחן של עילת תביעה חוזית ושל עילת תביעה נזיקית. הנתבעים חבים בפיצוי התובע בגין נזקיו, הן מכוח הפרת ההסכם שנכרת ביניהם והן מכוח עוולות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ובהן רשלנות וגזל. החיוב הוא ביחד ולחוד, שכן הנתבע 1 הוא מנהלה של הנתבעת 2, ופעל בשמה ועבורה.

104. על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. פיצוי עבור אובדן התכולה של העסק (ציוד ומלאי) בסך של 64,600 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת כתב התביעה ועד ליום מתן פסק הדין. סך המע”מ יצורף כאמור בסעיף 80 לפסק הדין.

ב. פיצוי עבור עגמת נפש בסך של 50,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת כתב התביעה ועד ליום מתן פסק הדין.

ג. הוצאות האגרה, כפי ששולמה.

ד. הוצאות חלקו של התובע בתשלום שכר טרחתו של המומחה מטעם בית המשפט, כפי ששולמו.

ה. שכ”ט עו”ד בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע”מ.

105. סכומי פסק הדין ישולמו תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, כ”ו חשוון תשפ”ד, 10 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.

לחזור למשהו ספיציפי?

Picture of פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין של ישראל - מקום אחד לכל פס"ד של בתי המשפט הישראלי והמחוזות השונים

השאר תגובה

פורטל פסקי הדין של ישראל

פס"ד חדשים באתר

רוצים לקבל עדכון לגבי פסקי דין חדשים שעולים לאתר?

בשליחה הינך מאשר שאנו יכולים לשלוח לך מידע שיווקי / פרסומי

error: תוכן זה מוגן !!