לפני
כבוד השופט יונה אטדגי
התובע:
עדס יעקב חי רפאל
ב"כ עו"ד ירון בר אל
נגד
הנתבעים:
1.אגמי מגנטיק בע"מ
2.יוסף אגמי
שניהם ע"י ב"כ עו"ד ראובן סמוחה
3.בנק לאומי לישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דלית קלמן
4.מזל פרץ (ניתן פסק דין)
5.רונית שלום (ניתן פסק דין)
6.אסף שם טוב (ניתן פסק דין)
פסק דין
בנק נתן ללקוחו הלוואות ואשראים. אחת הבטוחות ששימשו להבטחת פירעונם היו זכויותיו של הלקוח בדירה של צד ג', לפי הסכם מכר דירה שנחתם ביניהם, שבו הלקוח היה הקונה וצד ג' המוכר. הלקוח שיעבד את זכויותיו לפי הסכם המכר לבנק. לימים, לאחר מתן כל ההלוואות והאשראים ללקוח, זכויות הבעלות בדירה נרשמו על שם הלקוח ובמקביל לכך נרשמה משכנתא לטובת הבנק על הדירה. צד ג' תובע את ביטול הסכם המכר, מטעמים שונים, ובעקבות כך גם את מחיקת המשכנתא. הלקוח אינו מתנגד, למעשה, לסעדים שהתבקשו, אולם הבנק מתנגד לביטול ההסכם וכמובן למחיקת המשכנתא משום שבכוונתו לממש את המשכנתא לשם פירעון חובות הלקוח. ההכרעה נדרשת ביחסים שבין צד ג' (התובע) לבנק.
רקע
התובע הוא אדם פרטי, נשוי ואב לילדים בוגרים, המגדיר את עצמו כ"חרדי". מזה מספר שנים הוא נכה המתנייד בכיסא גלגלים, בעקבות סיבוכים שנבעו ממחלתו.
הנתבעת 1 (להלן – "חברת אגמי") היא חברה בבעלותו המלאה של הנתבע 2 (להלן – "אגמי"). לשם ההכרעה הנדרשת כאן ולמען הנוחות, יכונו שניהם כאחד "אגמי".
הנתבע 3 הוא בנק מסחרי מוכר (להלן – "הבנק").
תחילת השתלשלות הדברים, על-פי המתואר בגרסת התובע ואגמי, היא פנייה של התובע לאגמי, שהתפרסם כמי שנותן הלוואות חוץ בנקאיות, לקבלת הלוואה בסכום של "כ-100,000 ₪" (סעיף 6 לתצהיר התובע).
על-פי אותה גרסה, אגמי הסכים למתן ההלוואה, בתנאי שהתובע יחתום עמו על חוזה מכר למכירת דירה שבבעלותו, כשנשמרת לו (לתובע) האופציה לרכוש בחזרה את הדירה עם החזר ההלוואה.
אקדים ואומר, כי לא הוצג הסכם הלוואה כתוב, למרות שלפי עדות התובע בחקירתו (עמ' 76 לפרו'), הסכם הלוואה כתוב וחתום היה קיים, אך הוא זרק אותו, משום שהוא לא רצה שמישהו ממשפחתו יֵדע על כך.
בעקבות זאת נחתם בין התובע לבין אגמי חוזה מכר (נספח ג' לתצהיר התובע, להלן – "חוזה המכר"), לפיו התובע מוכר לאגמי (ליתר דיוק, לחברת אגמי) דירה בירושלים שבבעלותו (להלן – "הדירה"), בתמורה לסך של 1,450,000 ₪.
על-פי האמור בחוזה המכר, סכום של 50,000 ₪ שולם במעמד חתימת החוזה, סכום של 100,000 ₪ נוספים ישולמו עד יום 1.8.2013, "יתרת התמורה ישלמו הקונים עד ליום 1.9.12 [השנה 2012 ודאי טעות, אך לא ידוע לאיזה מועד הייתה הכוונה] וכנגד מסירת החזקה בדירה" (סעיף 6(3) לחוזה).
בד-בבד עם חתימת חוזה המכר, חתמו התובע ואגמי על "חוזה שכירות" (נספח ד' לתצהיר התובעת, להלן – "חוזה השכירות"), לפיו התובע שוכר מאגמי את הדירה לתקופה שמיום 1.7.2013 עד יום 30.6.2015, תמורת דמי שכירות חודשיים של 6,500 ₪.
התמורה המדויקת שהתובע קיבל בפועל מאגמי לא הובהרה, והיא נעה בין 80,000 ₪ על-פי גרסת התובע בתצהירו (סעיף 17) ל-120,000 ₪ על-פי גרסתו בחקירתו (עמ' 59 לפרו'), ועד 150,000 ₪ לגרסת אגמי בחקירתו (עמ' 176 לפרו'). מכל-מקום, על-פי עדותם של התובע ואגמי, התובע קיבל מאגמי בקשר לעסקה זו סכום של 150,000 ₪ לכל היותר ויתרת התמורה לא שולמה.
ביום 23.6.2013 נרשמה הערת אזהרה לטובת אגמי על זכויותיו של התובע בדירה, על-פי "בקשה לרישום הערת אזהרה בהסכמת כל הצדדים" (נספח ה' לתצהיר התובע, להלן – "הערת האזהרה לאגמי"), עליה חתם גם התובע.
ביום 30.7.2013 חתמו אגמי והתובע על מסמך הנושא את הכותרת "הוראות בלתי חוזרות" (נספח יז' לתצהיר התובע, להלן – "מסמך ההוראות").
לסעיף מסוים במסמך זה, שלו חשיבות רבה לדעתי להכרעה הנדרשת כאן, אתייחס בנפרד בהמשך. בשלב זה אציין שמדובר בנוסח דומה למדי של כתב התחייבות סטנדרטי הניתן לבנק בקשר לרישום משכנתא (ראו סעיף 9 לתצהיר מיכל אליאס, מטעם הבנק) שנועד להבטיח שהמוכר, שהוא עדיין הבעלים הרשום של המקרקעין שנמכרו עד להעברת רישום הבעלות על שם הקונה, לא ימכור ולא יעביר את זכויותיו במקרקעין לאחר וכי עם רישום הבעלות על שם הקונה תירשם גם משכנתא לטובת הבנק.
מסמך ההוראות נמסר על-ידי אגמי לבנק.
בעקבות זאת, רשם הבנק במהלך חודש יולי 2013 הערת אזהרה לטובתו על זכויותיו של אגמי וכן נרשם משכון ברשם החברות על זכויותיו אלה (נספחים 4-2 לתצהירי הבנק, להלן בהתאמה, "הערת האזהרה לבנק", "המשכון").
על-פי גרסת הבנק, וכך אישר גם אגמי, הערת האזהרה לבנק והמשכון נועדו לשמש כאחת הבטוחות להבטחת פירעונם של הלוואות ואשראים שניתנו לאגמי, מעת לעת.
יודגש כבר כאן, וגם לכך יש לדעתי חשיבות רבה להכרעה הנדרשת כאן, כי השעבוד שנעשה בקשר לדירה לא נועד להבטיח הלוואת משכנתא שאגמי נטל לצורך רכישתה, וכן כי הבנק לא העביר לתובע כספים כלשהם מתוך ההלוואות שניתנו לאגמי (כפי שנהוג לעשות במשכנתאות רגילות בעסקאות מכר דירה).
גם התובע וגם אגמי סיפרו כי התובע פרע מספר תשלומים בלבד על חשבון ההלוואה שניתנה לו, אך לא פרע את רובה.
לדברי התובע (סעיף 18 לתצהירו), הוא פרע כעשרה תשלומים של 3,000 ₪, כלומר כ-30,000 ₪. לדברי אגמי (בחקירתו, עמ' 197), התובע פרע בין 8-6 תשלומים של 3,000 ₪, כלומר בין 18,000 ₪ ל-24,000 ₪.
ביום 2.11.2024 חתמו התובע ואגמי על מסמך הנושא כותרת "הסכם ביטול חוזה הלוואה הכולל הסכם מכר דירת מגורים והסכם שכירות" (נספח ז' לתצהיר התובע, להלן – "הסכם הביטול").
בהסכם זה צוין כי התובע פנה לאגמי בבקשה לביטול כל ההסכמים האמורים, "מכיוון שלא עמד בהחזר ההלוואה", אגמי הסכים לבקשתו, כל ההסכמים האמורים מבוטלים וכנגד כך על התובע לשלם לאגמי את הסכומים הבאים: סך של 150,000 ₪ "בעבור החזר הקרן (בקיזוז מה ששולם עד כה)", סך של 145,000 ₪ + מע"מ "בגין ביטול העסקה ופיצוי על הוצאות אגמי בגין שמאים, עו"ד והוצאות נוספות" ו-74,475 ₪ בגין מס הרכישה ששולם (צוין שאם סכום זה יוחזר מרשות המיסים לאחר ביטול העסקה, התובע יהיה פטור מתשלומו), הכל בתוך 60 יום.
לבסוף צוין (סעיף 5): "מובהר בזה כי היה ולא ימלאו הצדדים הוראות הסכם זה במלואן ובמועדן, לא יהיה תוקף להודעת הביטול הנכללת בהסכם זה".
אין חולק, שהסכום שצוין בהסכם הביטול, כתנאי לביטול ההסכמים (סכום כולל של 394,125 ₪, בלי להביא בחשבון את הקיזוז) לא שולם, לא במועד הנקוב בהסכם ולא במועד כלשהו שלאחר מכן.
התובע נימק זאת בחקירתו (עמ' 33-32) בכך שאגמי העלה לאחר מכן את דרישתו לתשלום סכום של 600,000 ₪.
אגמי סיפר (סעיף 16 לתצהירו) שהתובע הוא שחזר בו מהסכמתו.
כך או כך, הסכם הביטול לא יושם למעשה.
סמוך לאחר החתימה על הסכם הביטול, חתם התובע על שני שטרי חוב לטובת אגמי שנועדו להבטיח את תשלום הסכום שנקבע.
על-פי המצוין בתצהיר התובע (סעיף 24), אגמי אף פתח תיק הוצאה-לפועל לגביית סכומי שטרי החוב (להלן – "תיק ההוצל"פ"), אך בסופו של דבר אלה לא נגבו ותיק ההוצל"פ נסגר.
לא זו בלבד שהצדדים לא יישמו את הסכם הביטול, אלא גם שהם פעלו בניגוד אליו.
ביום 21.10.2015 חתם התובע על שטר מכר (נספח י' לתצהירו, להלן – "שטר המכר"), להעברת זכויות הבעלות בדירה על שם אגמי (חברת אגמי).
בתצהירו לא ניתן הסבר לכך. בחקירתו (עמ' 161) אמר שהוא לא ידע שהמדובר בשטר מכר.
אגמי סיפר בתצהירו (סעיף 16), כי התובע הסכים לחתום על שטר המכר כנגד סגירת תיק ההוצל"פ.
בהסתמך על שטר המכר, ביום 11.11.2015 הועברו הזכויות בדירה על שם חברת אגמי ובד-בבד גם נרשמה משכנתא על זכויות הבעלות של אגמי בדירה לטובת הבנק (להלן – "המשכנתא"), וזהו מצב הרישום עד היום בלשכת רישום המקרקעין (נספח א' לתצהיר התובע).
במהלך חודש אוגוסט 2017 נרשמו צווי עיקול והערות אזהרה על זכויות אגמי בדירה, לטובת הנתבעים 6-4.
התביעה ותמצית טענות הצדדים
גרסת התובע היא שהוא רומה על-ידי אגמי להאמין כי חוזה המכר הוא למראית עין בלבד ("פיקטיבי", כדבריו החוזרים ונשנים), שלא ימומש מעולם, גם אם סכום ההלוואה שנטל ממנו לא יושב לו, וכי אגמי פעל במרמה כדי להעביר את הזכויות בדירה על שמו.
התובע טוען, שאין זה סביר שהוא הסכים למכירת ביתו בתמורה הנקובה בחוזה המכר, 1,450,000 ₪, כנגד סכום של 150,000-100,000 ₪ שנטל כהלוואה.
במסגרת זו העלה התובע בכתב תביעתו שלל עילות משפטיות המצדיקות, לדעתו, את ביטול ההסכם: עושק, טעות והטעיה, חוזה למראית עין ועוד.
התובע טוען עוד, כי הסכם הביטול ביטל, הלכה למעשה, את הסכם המכר.
בסיכומיו (סעיף 18) מוסיף התובע, כי מאחר והתמורה הנקובה החוזה המכר לא שולמה ברובה, דין חוזה המכר להתבטל גם מטעם זה.
התובע טוען כי הטעמים האמורים מצדיקים גם את ביטול המשכנתא ואת הערת האזהרה לבנק, מאחר ואלה תלויים בקיומו של חוזה המכר, ומשזה יבוטל אזי גם דינם להתבטל.
התובע מוסיף כי הבנק פעל ברשלנות ובחוסר תום לב, כשלא בדק אם התמורה המלאה על-פי חוזה המכר שולמה, וגם טעם זה מצדיק את ביטול המשכנתא והערת האזהרה.
התובע לא היסס אף לרמוז לשיתוף פעולה בין הבנק ואגמי בקשר למעשה "העוקץ" (סעיף 39 לתצהירו).
בתביעתו ביקש התובע להצהיר על ביטול חוזה המכר, להורות על מחיקת רישום הזכויות בדירה על שם אגמי וביטול הערות האזהרה לאגמי ולבנק, להורות על ביטול המשכנתא והמשכון , וכן להורות על מחיקת העיקולים והערות האזהרה שנרשמו לטובת הנתבעים 6-4 לאחר שהזכויות בדירה הועברו על שם אגמי.
אגמי (החברה והאיש) הגיש כתב הגנה, שבה הכחיש את כל טענות התרמית וההטעיה שנטענו כלפיו.
לטענתו, התובע הבין היטב על מה הוא חותם וחתם מרצונו החופשי על כל המסמכים שהוא מתכחש להם בתביעתו, כולל חוזה המכר ושטר המכר.
לדבריו, הסכם הביטול הותנה בתשלום הסכום הנקוב בו, ומשהתובע לא עמד בתשלום זה הסכם הביטול בוטל וחוזה המכר עומד בתוקפו.
למרות שאגמי הגיש כתב הגנה, העיד בעצמו במשפט, ובא כוחו אף נטל חלק בחקירת התובע ועדי הבנק, הרי שכבר בחקירתו הוא הודיע כי הוא אינו מתנגד למעשה לביטול חוזה המכר (עמ' 182): "בשורה התחתונה אני רוצה שהדירה י[ת]חזור לעדס, נקודה. מפה תתקדם. נקודה. אני רוצה שהבית יחזור אליו".
אגמי גם לא הגיש סיכומים.
הבנק הצטרף להכחשותיו של אגמי ביחס לטענות, לפיהן התובע לא הבין את משמעות המסמכים עליהם הוא חתם.
לדבריו, על בסיס אותם מסמכים, כולל הסכמת התובע לרישום הערת אזהרה ומסמך ההוראות, הוא רשם תחילה הערת אזהרה לטובתו על זכויותיו של אגמי בדירה, וכן משכן את זכויותיו אלה ברשם החברות, ולאחר שהתובע חתם על שטר המכר והבעלות בדירה עברה על שם אגמי הוא רשם משכנתא לטובתו על הדירה.
הבנק טוען כי זכותו לממש את המשכנתא לשם פירעון חובותיו של אגמי (החברה והאיש) כלפיו, והוא מתנגד, לכן, לסעדים שהתבקשו בתביעה ובכללם ביטול חוזה המכר וביטול המשכנתא.
סעדים זמניים
ביום 2.9.2019 ניתן צו מניעה זמני למניעת דיספוזיציה בדירה, תוך שהובהר כי הצו אינו חל על ההליכים שמנהל הבנק למימוש המשכנתא.
ביום 13.11.2019 ניתנה החלטה, בהסכמת הבנק, לעיכוב הליכי מימוש המשכנתא.
הנתבעים 6-4
הנתבעים 4 ו-5 לא התגוננו, וביום 25.2.2020 ניתן פסק דין, המורה על ביטול הערות האזהרה שנרשמו לטובתן על זכויות אגמי בדירה.
הנתבע 6 הודיע, באמצעות באת-כוחו, כי הוא אינו מתנגד למחיקת הערת האזהרה והעיקול שנרשמו לטובתו על זכויותיו של אגמי בדירה, תוך שהוא "שומר על זכותו לתבוע [מאגמי] את החזר ההלוואה במסגרת הליכים משפטיים אחרים", וביום 25.2.2020 ניתן פסק דין המורה על מחיקת הערת האזהרה והעיקול.
אגמי יוסף – חדל"פ
לאחר הגשת התביעה נפתחו נגד אגמי (הנתבע 2 ) הליכי חדלות פירעון.
לבקשת התובע, התיר בית המשפט של חדל"פ להמשיך בהליכי התביעה כנגדו (מפנה להחלטתי מיום 5.1.2021).
בפועל, כאמור, אגמי ובא-כוחו נטלו חלק פעיל בדיון, אך לא הגישו סיכומים.
מהלך הדיון
התובע הגיש תצהיר עדות ראשות ונחקר.
כן העידו מטעם התובע, בלא שהגישו תצהירי עדות ראשית, עו"ד יעקב קושטבסקי (להלן – "עו"ד קושטבסקי"), שאישר את חתימות התובע על שטרי המכר, עו"ד גיל מזרחי (להלן – "עו"ד מזרחי"), שערך את חוזה המכר ואת חוזה השכירות ואישר את חתימתו של התובע על הבקשה לרישום הערת אזהרה לטובת אגמי, וכן עו"ד גלינה דיסקליוק (להלן – "עו"ד דיסקליוק") שאישרה את חתימת התובע על מסמך ההוראות.
מטעם אגמי העיד הנתבע, יוסף אגמי בלבד.
מטעם הבנק העידו שני מנהלי הסניף, שבו נוהלו חשבונות אגמי בזמן הרלוונטי (כל אחד מהם בתקופה אחרת), מיכל אליאס ורון חיימוב (להלן – "אליאס" ו"חיימוב").
התובע והבנק הגישו סיכומים בכתב. אגמי, כאמור, לא הגיש.
ההכרעה הנדרשת בפועל היא ביחסים שבין התובע ובין הבנק.
דיון והכרעה
התביעה נגד אגמי
אגמי, כאמור, לא הגיש סיכומים.
"דין אי הגשת סיכומי הטענות בכתב במועד כדין אי התייצבות לדיון" (תקנה 74(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, להלן – "תסד"א").
"לא התייצב הנתבע הנתבע והתובע התייצב, רשאי התובע להוכיח את תביעתו, ויהיה זכאי לסעד שביקש לפי הראיות שהתקבלו" (תקנה 75(2) לתסד"א).
בענייננו, כאמור, הסכים אגמי, למעשה, לביטול חוזה המכר, הוא הסעד הרלוונטי לעניינו, אך מאחר שסעד זה משפיע גם על הסעד הנוגע לבנק, ביטול המשכנתא, אדון גם בראיות הנוגעות לביטול חוזה המכר.
התובע השליך כמעט את כל יהבו על העילות המצדיקות את ביטול חוזה המכר בשל פגם בכריתתו: עושק, טעות, הטעייה וחוזה למראית עין (סעיפים 18,14,15 ו-13 בהתאמה, לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, להלן – "חוק החוזים (כללי)") וטען אף לחוסר גמירת דעת מצדו (מפנה לפירוט העילות שבסעיפים 56-44 לכתב התביעה).
לא מצאתי דבר בראיות שיצדיק את קבלת התביעה על סמך כל אלה.
כל המסמכים עליהם חתם התובע היו גלויים וברורים והעידו בבירור על מטרתם: חוזה מכר דירה, חוזה שכירות, בקשה לרישום הערת אזהרה, שטר מכר וכו'…
התובע העיד בחקירתו (עמ' 38) כי הוא "מבין משפטים", "אני לא טיפש, אולי אני תמים, אבל אני לא טיפש" (עמ' 49), כי אגמי או מי מטעמו לא מנעו ממנו לקרוא את המסמכים שנחתמו על ידו (עמ' 39), שהוא הסכים לחתום על המסמכים שהוגשו לו (עמ' 41), כי "האווירה" בינו לבין אגמי "הייתה מאוד חברית" ואגמי דיבר אליו יפה (עמ' 45).
עוד השיב, כי יש לו "השכלה של רבנות", שהוא ניהל ישיבה וכי עניין הניהול והמסמכים אינם זרים לו (עמ' 72).
גם הסכם הביטול מעיד, כי הוא הבין היטב את משמעות המסמכים עליהם הוא חתם: חוזה מכר וכו', שאם לא כן מדוע נדרש לבטלם?
התובע טען בחקירתו שהוא לא קרא את המסמכים, עליהם חתם (עמ' 80), "אני חתמתי על מסמכים בלי לראות על מה אני חותם" (עמ' 84), אולם אין בנימוק זה, יהיו מניעיו של התובע להימנע מקריאת המסמכים גם כשהיה ביכולתו לעשות כן אשר יהיו, כדי להצדיק את ביטולם.
"יובהר בהקשר זה כי אדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ולמה התחייב, שכן חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא (וראו: ע"א 467/64 שוייץ נ' סנדור, פ"ד יט, 113, 117 (1965); ע"א 413/79 אדלר חברה לבנין בע"מ נ' מנצור, פ"ד לד(4), 29, 38 (1980); ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (לא פורסם, [נבו], 6.8.2007), סעיפים 30-27 לפסק הדין." (ע"א 2731-07 אסעד יוסף חמוד נ' סעיד חטאר חאג' [נבו] ( 29.3.2009), פסקה 35).
הלכה זו כוחה יפה, וביתר שאת, כאשר עניין לנו במסמכים בעלי חשיבות, שכן, ההיגיון מחייב כי החתימה עליהם לא תיעשה בהיסח דעת (ע"א 1319/06 משה שלק נ' טנא נגה (שווק) 1981 בע"מ [נבו] (20.3.2007), פסקה 11, וכן ראו: ע"א 8242/05 דואק נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ [נבו] (14.11.2005), פסקה 3; ע"א 8533/06 גילמן נ' בנק הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ [נבו] (5.8.2008), פסקה 5).
התובע אף סתר את עצמו בחקירתו, כשהעיד שהוא הבין שחוזה המכר נעשה כבטוחה לשם השבת ההלוואה: "אבל אני ידעתי שיום אחד הוא ירצה כסף, אז הוא יגיד אם אין לך כסף תממש את הדירה שלך" (עמ' 53), "ידעתי שאם אני לא משלם את הכסף יש לו אפשרות לקחת את הדירה" (עמ' 78).
גרסתו של התובע, כי לא הוסבר לו על מה הוא חותם וכי הוא לא הבין על מה הוא חותם, נסתרת גם מעדותם של עורכי-הדין שהיו מעורבים בחתימת המסמכים האלה: עו"ד קושטבסקי, שאישר את החתימה על שטר המכר, העיד (עמ' 120) "ההיגיון אומר שלפני שאדון עדס ואדון אגמי חתמו על השטר, שאלתי אותם אם הם מבינים על מה הם חותמים"; עו"ד מזרחי, שהיה מעורב בחתימת חוזה המכר וחוזה השכירות, העיד (עמ' 134): "הוא [התובע] הבין היטב על מה הוא חותם", (עמ' 143): "אני לא חושב שהוא לא הבין על מה הוא חתם. אני חושב שאולי הוא טעה בכדאיות של מה שהוא עשה, ועוד פעם גם זה היה מאוד, מאוד מסודר, בצורה ממוסמכת מאוד". עו"ד מזרחי גם הכחיש בתוקף שהוא אמר שחוזה המכר פיקטיבי (עמ' 150); עו"ד דיסקליוק, שאישרה את חתימת התובע על מסמך ההוראות, העידה לאורך עדותה (עמ' 151 והלאה) כי היא נוהגת תמיד להסביר למי שחותם בפניה את משמעות המסמכים עליהם הוא חותם.
לאור האמור, נדחות כל טענות התובע הנסמכות על עילות הביטול בשל פגמים בכריתת החוזים והמסמכים שנחתמו על ידו או בשל אי-גמירת דעתו, ואני קובע כי התובע הבין היטב את משמעות כל המסמכים עליהם חתם, ידע כי הוא עלול להסתכן באובדן הזכויות על דירתו, וגם אם ניתן לתהות על שיקול דעתו, הרי שטעות בשיקול הדעת, במיוחד כשמדובר באדם הנושא בתפקיד רב ומנהל ישיבה, איננה מצדיקה את ביטולם של החוזים והמסמכים הנדונים.
כן יש לדחות את טענת התובעת, לפיה חוזה המכר בוטל בהסכם הביטול.
הביטול הותנה, כאמור, בתשלום סכום כספי, שאין חולק שהתובע לא שילם אותו, יהיו סיבותיו לכך אשר יהיו.
בסעיף 5 להסכם הביטול נכתב: "מובהר בזה כי היה ולא ימלאו הצדדים הוראות הסכם זה במלואן ובמועדן, לא יהא תוקף להודעת הביטול הנכללת בהסכם זה".
נמצא, כי משהתובע לא שילם לאגמי את הסכום הנקוב בהסכם הביטול, חוזה המכר עומד בתוקפו.
יחד עם זאת, נמצאה הצדקה לביטול חוזה המכר בשל הפרתו על ידי אגמי, בהתאם לסעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן – "חוק החוזים (תרופות)"), משום שאגמי שילם לתובע, לכל היותר (על-פי גרסתו), כ-10% בלבד מהתמורה שנקבעה בחוזה המכר (כ-150,000 ₪ מתוך 1,450,000 ₪).
אגמי הודה בחקירתו (עמ' 179): "ברגע שאני העברתי את הדירה אני הייתי צריך להשלים לו את יתרת המיליון 450,000 ₪. הוא היה אמור לקבל עוד מיליון 300". חלפו למעלה מ-9 שנים מאז העברת זכויות הבעלות בדירה על שמו, בחודש נובמבר 2015, יתרת התמורה טרם שולמה ואגמי לא הודיע כי הוא מבקש לשלמה. מכאן גם שאין בכוונתו לשלם את יתרת התמורה.
למעשה, כך עולה מהעדויות, אגמי השתמש בחוזה המכר שנעשה עם התובע, על-מנת לקבל אשראי נוסף מהבנק, ולדבריו (עמ' 209), הוא קיבל מהבנק סכום של 850,000 ₪ כנגד שעבוד זכויותיו בנכס זה.
עדות זו מתיישבת, כפי שנראה להלן, גם עם עדויות הבנק, לפיהן, דירת התובע שימשה, יחד עם נכסים נוספים, כבטוחה לפירעון ההלוואות שניתנו לאגמי.
דבר זה יכול להסביר את הימנעותו של אגמי מתשלום יתרת התמורה בגין הדירה. קבלת החזקה בדירה לא עניינה אותו באמת. מה שעניין אותו הוא קבלת הלוואות מהבנק.
כך או כך, משלא שולמה רובה המוחלט של התמורה המוסכמת בחוזה המכר, ואגמי אף גילה את דעתו כי אין בכוונתו לשלמה, הרי שהדבר מהווה הפרה יסודית של החוזה, המזכה את התובע בביטול חוזה המכר.
אילו היה מדובר בענייננו ביחסים שבין התובע ובין אגמי בלבד, ניתן היה להסתפק בדברים הללו כדי לקבל את התביעה לביטול חוזה המכר והערת האזהרה שנרשמה בעקבותיו, תוך דיון בחובת ההשבה לאחר ביטול (סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות)), אלא שעדיין נדרש לבחון כיצד סעד כזה משפיע על זכויותיו של הבנק מכוח הערת האזהרה, המשכון והמשכנתא שנרשמו לטובתו, ובכך אדון להלן.
התביעה נגד הבנק
את היחסים המשפטיים שבין התובע לבנק ניתן לבחון הן לאור דיני החוזים והן לאור דיני המשכון.
שתי המערכות המשפטיות מובילות, לדעתי, לאותה תוצאה, כפי שיפורט להלן.
המערכת החוזית חלה על היחסים הללו מכוח מסמך ההוראות.
נזכיר, כי מסמך ההוראות מורכב משני חלקים. חלקו הראשון מנוסח כמכתב של אגמי לתובע הנושא את הכותרת "הוראות בלתי חוזרות", שבו נכתב כי להבטחת סילוק ההלוואות והאשראים שאגמי מקבל מהבנק, אגמי ממשכן את זכויותיו החוזיות שבינו ובין התובע לבנק, ובהתאם לכך ניתנות לתובע "הוראות בלתי חוזרות לאשר לבנק באופן בלתי חוזר", שהוא יפעל בהתאם להוראות הכלולות במסמך, שבראשן התחייבות שלא יעביר ולא ימשכן את זכויותיו בדירה לצד שלישי (שאינו הבנק), שיודיע לבנק על המועד שייקבע לשם העברת הזכויות על שמו של אגמי, שעם העברת זכויות הבעלות בדירה על שם אגמי תירשם גם המשכנתא שלטובת הבנק, ועוד.
חלקו השני של המסמך מנוסח כמכתב של התובע לבנק, שבו הוא מתחייב לפעול על פי ההוראות הבלתי חוזרות האמורות, וכי "ידוע לנו כי אתם מסתמכים על התחייבויותינו הנ"ל בפעולותיכם עם החייבים כהגדרתם בהוראות הבלתי חוזרות".
מסמך ההוראות נמסר לבנק ובעקבותיו נרשם המשכון. כך העידה אליאס, שהוסיפה כי "כתב ההוראות הבלתי חוזרות זהה בתוכנו למכתב התחייבות לרישום משכנתא ואין כלל הבדל ביניהם" (סעיף 9 לתצהירה).
בכך נוצרה מערכת חוזית מחייבת בין התובע ובין הבנק.
בסעיף 3 למסמך ההוראות נמצאת הוראה מפורשת המתייחסת למקרה של ביטול חוזה המכר:
"בכל מקרה שלא תקיימו אחר איזה מההוראות הבלתי חוזרות כאמור בכתב הוראות בלתי חוזרות זה, או בכל מקרה שבו יתבטל ההסכם מכל סיבה שהיא, אתם תודיעו על כך מיד לבנק ותשלמו לבנק מיד את הכספים אשר שולמו לכם עד לאותו מועד על-ידינו ו/או מטעמנו ו/או מכוחנו ו/או בהוראתנו ו/או במקומנו בהתאם להסכם ו/או בגינו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961, ממועד קבלתם על-ידיכם, ולא תחזירו כספים אלו לנו וכיוצא בזה גם לא תעשו בהם כל שימוש אחר, אלא אם ולאחר קבלת אישור בכתב לכך מהבנק ובהתאם לאישור כאמור בלבד, וכל זאת מבלי לגרוע מכל זכות, טענה או תביעה אחרת ו/או נוספת שתעמוד לבנק כלפיכם במקרים כאמור לפי כל דין".
מהמערכת החוזית עולה, אם כן, כי ביטולו של חוזה המכר מחייב את התובע בהשבת הכספים שאגמי שילם לו בקשר לחוזה, כלומר סכום שבין 100,000 ₪ ל-150,000 ₪, כאמור לעיל.
אמנם, אין בכך כדי לגרוע מזכותו של הבנק "לפי כל דין", ומשום כך נדרש עדיין לבחון את מערכת היחסים שבין התובע לבנק על-פי דיני המשכון.
ראובן רכש נכס מקרקעין משמעון על-פי חוזה מכר. ראובן נטל הלוואה מלוי ושעבד לטובתו את זכויותיו על-פי חוזה המכר. ראובן לא שילם לשמעון את מלוא התמורה המוסכמת עבור רכישת הנכס. חוזה המכר בוטל כדין. מה דין המשכון שנעשה לטובתו של לוי?
סיטואציה כזו הוכרעה בפסיקתו של בית המשפט העליון, וכך סוכמה ההלכה ב-ע"א 1685/12 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל נ' גרינברג (22.12.2013), פסקה 17:
"ביטול חוזה המכר משמעו שהזכויות על פיו, אשר מושכנו, פוקעות אף הן. במצב זה המשכון אינו תופס דבר, ואף הוא פוקע ("במשכון הרובץ על זכות, יפקע המשכון כאשר תגיע הזכות לקיצה" (ויסמן [יהושוע ויסמן, חוק המשכון, תשכ"ז-1967, פירוש לחוק החוזים 290], בע' 301; ראו גם פסק דינו של השופט א' ריבלין ב-ע"א 357/00 יהושע נ' בוכהולט, פ"ד נז(4) 529, 552 (2003) – "משבוטל כדין הסכם זה עם המוכר, שוב אין הזכויות החוזיות שהועברו אל הקונה כוללות התחייבות להעברת זכות החכירה. הואיל ואין למקבל המשכון יותר זכויות מאלה שהיו בידי החייב מעניק המשכון… ברי שאין הבנק נהנה עוד מזכות משכון כלשהי ביחס לזכות החכירה בנכס"; נינה זלצמן ועופר גרוסקופף מישכון זכויות 337 ה"ש 8 (2005) (להלן: זלצמן וגרוסקופף) – "ביטול הזכות יביא לחדלות קיומה של הזכות, ובעקבות זאת לפקיעת המשכון"). כפי שנקבע בפסק דין שטיינמץ [ע"א 8792/00 שטיינמץ נ' בנק משכון, בנק הפועלים למשכנתאות פ"ד נו(5) 59] , "… אם החוזה בוטל כדין, הרי זכותם של הקונים, ואתה זכותו של הבנק, מצטמצמת לתביעת השבה של התמורה ששולמה למוכר במסגרת חוזה המכר" (שם, בעמ' 604)".
(אמנם במקרה שנדון שם נקבע שהחוזה בוטל שלא כדין).
המסקנה הנובעת מכך היא, שביטול חוזה המכר מביא לפקיעת המשכון והמשכנתא, והזכות היחידה שנותרה לבנק היא זכות ההשבה של התמורה ששולמה לתובע, העומדת כאמור על סכום שבין 100 ל-150 אלף ₪.
נמצא שגם על-פי דיני המשכון התוצאה זהה לזו שעל-פי דיני החוזים.
יודגש, כי בשונה מהמקרה שנדון בעניין שטיינמץ, הבנק אינו יכול להיכנס בנעליו של אגמי, מכוח סעיף 20 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967 (להלן – "חוק המשכון"), כדי לתבוע את זכות ההחזקה בדירה או את רישומו כבעלים של הדירה במקומו של אגמי (ראו שטיינמץ, עמ' 602-601), שכן, במקרה דנן לא ניתנה לאגמי הלוואה לשם רכישת הדירה וכספי ההלוואה לא הועברו לתובע, כדרך הנהוגה בהלוואת משכנתא שניתנת לשם רכישת נכס מקרקעין. כאשר מוכר הדירה מקבל לידיו את התמורה, או חלקה, מהבנק המלווה, אזי ברור, שבהתבטל חוזה המכר, הוא חייב בהשבת התמורה שהתקבלה לבנק. אין זה המקרה שלפנינו, שבו ניתנו לאגמי הלוואות ואשראים, כאשר זכויותיו לפי חוזה המכר היוו אחת מהבטוחות לפירעונם, אך לא ניתנה לאגמי הלוואה ישירה לשם רכישת הדירה ולא הועברו כספים מהבנק לידי התובע.
די לשם כך לצטט את דבריה של אליאס בתצהירה (בסעיף 11): "למעשה, הבנק כלל לא היה חלק מעסקת המכר, לא ליווה את עסקת המכר, ולא התנה את מתן האשראי בהעברתו לידי התובע; אם היה הבנק מבקש ללוות את העסקה, כפי שעושה בנק למשכנתאות, הוא היה מנפיק שיק בנקאי או מבצע העברה בנקאית ישירות לחשבונו של התובע ודורש מן התובע אישורים על תשלומים שבוצעו ע"י הנתבעת 1. מבחינת הבנק הוא הסכים לשעבד את הזכויות על פי הסכם המכר והעניק אשראי לצרכים השוטפים של הנתבעים 1 ו-2".
אוסיף, שגם אילו הבנק היה רשאי להיכנס בנעלי אגמי (ואין הדבר כך), אזי היה אליו לשלם לתובע את יתרת התמורה במקומו (שטיינמיץ, עמ' 604), והבנק ודאי אינו רוצה בכך.
הבנק אף אינו יכול לטעון להסתמכות על חוזה המכר, רישום הערת האזהרה לטובת אגמי, מסמך ההוראות ואף שטר המכר, כדי להצדיק את מימוש המשכון והמשכנתא לשם פירעון חובות אגמי, משום שהסתמכות זו נוגדת את הפסיקה שהובאה לעיל, ומשום שלא הוכח מתן הלוואה מסוימת כלשהי בקשר לדירה וכן לא הוכח מה היה חלקה של הדירה (כלומר, זכויותיו של אגמי בה) מתוך כל הבטוחות האחרות, שהבטיחו גם הן את פירעון ההלוואות שניתנו (ראו תצהירה של אליאס, שפירטה בסעיף 2 שני נכסים נוספים שהיו משועבדים כבטוחות ותצהירו של חיימוב שפירט בסעיף 4 ארבעה נכסים נוספים).
אגמי טען, אמנם, בחקירתו (עמ' 209), כי עבור משכון הדירה הוא קיבל מהבנק הלוואה בסך 850,000 ₪, אך לא סיפק כל ראיה לכך והסתפק באמירה (עמ' 213): "כתוב או לא כתוב, כולנו יודעים".
הבנק, מצדו, הכחיש קשר בין מתן הלוואה מסוימת לבין שעבוד הדירה, אליאס הפנתה בתצהירה (סעיף 11) לתדפיסי יתרות חשבון אגמי אצלה, והוסיפה: ""עיון בתדפיסים אלה מראה בפירוש כי אין כל אקוויוולנטיות בין התמורה על פי הסכם המכר לאשראים שהועמדו לנתבעים 1-2 בחשבונם".
אוסיף, שאילו הבנק היה נותן הלוואה מסוימת בהסתמך על הדירה הספציפית, אזי צודק היה התובע בטענתו כי הבנק התרשל בכך שלא בדק את חוזה המכר ולא בירר מהי התמורה ששולמה בגינו קודם למתן אותה הלוואה מסוימת.
יצוין, כי על-פי הפירוט המופיע בסעיף 43 לתצהיר התובע (שנעשה על-פי המסמכים שהתקבלו מהבנק במסגרת הליכי גילוי המסמכים), כל ההלוואות שניתנו לאגמי, ניתנו לפני רישום הבעלות בדירה על שם אגמי ולפני רישום המשכנתא.
הבנק לא הכחיש את הפירוט האמור.
חיימוב התייחס בתצהירו (סעיף 8.2) להלוואה שניתנה לאגמי בסך 1,575,000 ₪, לאחר רישום הבעלות והמשכנתא, אך הוסיף: "מדובר בהלוואת מחזור חוב על בסיס הביטחונות שעמדו באותה עת בחשבון ואין המדובר בהלוואה חדשה".
בחקירתו אישר חיימוב (עמ' 231) כי לפי הנתונים שבפניו, לא ניתנה כל הלוואה לאחר יום 1.11.2015, מועד רישום הבעלות והמשכנתא, מלבד אותה הלוואת מחזור, אך הוסיף למען הזהירות: "יכול להיות שניתנו עוד, יכול להיות שהיו הלוואות אחרות, אני לא יודע". הבנק לא הציג כל ראיה להלוואה נוספת שניתנה לאחר רישום המשכנתא.
המסקנה האמורה, לפיה לא ניתנה כל הלוואה נוספת לאגמי לאחר רישום הבעלות והמשכנתא, עולה גם מהטבלה שערך הבנק בסיכומיו (עמ' 12).
נמצא, שכל ההלוואות שניתנו לאגמי ניתנו על סמך המשכון בלבד (להבדיל מהמשכנתא), שמשכן את זכויותיו של אגמי לפי חוזה המכר, וכמובן שהמשכון לא יכול לתפוס יותר מהזכויות שהיו לאגמי: העברת זכויות הבעלות אליו בכפוף לתשלום מלוא התמורה. משלא שולמה התמורה, אגמי לא היה זכאי להעברת הבעלות על שמו ולבנק נותרו זכויות שלא ניתן לממשן (מלבד חובת השבת התמורה ששולמה לתובע).
התוצאה הנובעת מכך היא, שהעובדה שהמשכנתא נרשמה בסופו של דבר, לאחר שהועברה הבעלות בדירה על שם אגמי, כשההלוואות שניתנו לאגמי לא הסתמכו על הבעלות של אגמי אלא על זכויותיו החוזיות בלבד, עובדה זו אינה מעלה ואינה מורידה לעניין התוצאה (השוו: 3391/22 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' קונפינו (3.12.2023) פסקה 86).
המסקנה הנובעת מכל האמור לעיל היא, שבמישור היחסים שבין התובע לבנק, הבנק אינו רשאי להתנגד לביטול חוזה המכר, ומשחוזה המכר בטל, בטלים עמו גם הערת האזהרה שנרשמו לטובת הבנק על זכויותיו של אגמי, המשכון והמשכנתא, וכל שנותרה לבנק היא זכות ההשבה של הכספים שקיבל התובע מאגמי בקשר לדירה.
מסקנה זו נובעת כאמור הן מכוח המערכת החוזית שנוצרה בין התובע לבנק לפי מסמך ההוראות והן מכוח דיני המשכון כפי שפורשו בפסיקת בית המשפט העליון.
סכום ההשבה
כאמור לעיל (בסעיף 6), התמורה המדויקת שקיבל התובע לא הובהרה והיא נעה בין 80,000 ₪ לגרסת התובע בתצהירו ל-120,000 ₪ על-פי גרסתו בחקירתו, ועד 150,000 ₪ לגרסת אגמי.
הנטל מוטל בעניין זה על התובע, הן משום שהבנק לא היה מעורב בהעברת התשלום מאגמי לתובע והמידע בעניין זה שמור בידי התובע, והן משום שחובת ההשבה כרוכה בביטול חוזה המכר, סעד שהתבקש על-ידי התובע, והנטל המוטל בדרך כלל על התובע.
לפיכך, מבין כל הגרסאות שהוצגו נכון לאמץ את הגרסה המחמירה עם התובע, ולפיה התמורה שהועברה לידיו מאגמי בקשר לדירה הינה 150,000 ₪.
גם המועד המדויק שבו נמסר סכום זה לתובע לא הוברר, אך ברור שהדבר נעשה סמוך לאחר חתימת חוזה המכר.
על-פי האמור בחוזה המכר, הסכום של 150,000 ₪ היה צריך להיות משולם עד יום 1.8.2013, ולפיכך ניתן לקבוע, לצורך חישוב הפרשי הצמדה וריבית, כי זהו המועד שבו שולם לתובע הסכום האמור.
יחד עם זאת, אין להפחית מסכום זה את הסכום שהתובע שילם לאגמי בגין הסכם ההלוואה (שנע על-פי הגרסאות השונות בין 18,0000 ל-30,000 ₪, ראו סעיף 11 לעיל), וזאת הן משום שעל-פי מסמך ההוראות, בהתבטל חוזה המכר, הסכום ששולם לתובע צריך להיות מוחזר לבנק ולא לאגמי, והן משום שההחזרים ניתנו בקשר להסכם ההלוואה שנעשה בין התובע לבין אגמי (שלא הוצג) ולא בקשר לחוזה המכר, ולא התברר מהו הקשר בין שני ההסכמים הללו.
המסקנה היא, שביטול חוזה המכר, הערות האזהרה, המשכון והמשכנתא, מותנה בתשלום התובע לבנק בסך של 150,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.2013 ועד התשלום בפועל.
הוצאות
למרות קבלת התביעה ברובה הגדול, התובע אינו זכאי להוצאות.
התובע תרם בהתנהגותו להשתלשלות הדברים.
טענותיו המרכזיות לחוסר הבנתו את המסמכים עליהם חתם היו מיתממות ובלתי אמינות.
הגדיל לעשות התובע, כשרמז לכך שהבנק שיתף פעולה עם אגמי כדי להונותו, בלא שהציג כל סימוכין לטענה קשה זו.
הדרך שבה ניהל בעל דין את הדיון יש בה כדי להשפיע על שיעור ההוצאות (תקנה 153 (ג) לתסד"א). בנסיבות המתוארות אני סבור שהתובע לא זכאי להוצאות כלשהן.
סיכום
התובע ביקש ליטול הלוואה בסך של כ-150,000 ₪ מאגמי.
אגמי הסכים לתת את ההלוואה בכפוף לכך שיֵיעשה חוזה מכר, למכר דירתו של התובע לאגמי, בתמורה לסך של 1,450,000 ₪.
בין השניים נעשה גם חוזה שכירות, לפיו התובע שוכר את דירתו מאגמי ומשלם לו דמי שכירות.
אגמי רשם הערת אזהרה לטובתו.
זכויותיו של אגמי לפי חוזה המכר שימשו כאחת הבטוחות, שנמסרו לבנק לשם נטילת הלוואות ואשראים.
הבנק רשם הערת אזהרה לטובתו על זכויותיו של אגמי, ובהמשך נרשם משכון ברשם החברות על אותן זכויות.
התובע חתם על מסמך הוראות המופנה לבנק (במתכונת הדומה לכתב התחייבות).
אגמי שילם לתובע סכום של 150,000 ₪, לא שולם כל סכום נוסף.
בין אגמי ובין התובע נערך הסכם שנועד לבטל את החוזים שנערכו ביניהם, בכפוף לתשלום הקרוב ל-400,000 ₪. סכום זה לא שולם על-ידי התובע ולפיכך הסכם הביטול לא נכנס לתוקפו.
התובע חתם על שטר מכר (לדברי אגמי, הדבר נעשה לשם סגירת תיק ההוצל"פ שפתח נגד התובע לשם גביית שטרי חוב שניתנו יחד עם חתימת הסכם הביטול).
זכויות הבעלות בדירה נרשמו על שם התובע, ובד בבד נרשמה משכנתא על הדירה לטובת הבנק.
נקבע כי לא ניתנה כל הלוואה ספציפית בקשר לדירה, אלא זכויות אגמי בדירה שימשו, יחד עם זכויותיו בנכסים אחרים, כביטחונות למתן הלוואות ואשראים שניתנו לאגמי, מעת לעת.
כן נקבע שהבנק לא נתן לאגמי כל הלוואה או אשראי נוספים לאחר רישום הבעלות והמשכנתא.
התובע ביקש לבטל את חוזה המכר, חוזה השכירות שנעשה בעקבותיו, את הערות האזהרה שנרשמו על הדירה, את המשכון ואת המשכנתא.
אגמי הודיע בעדותו כי הוא אינו מתנגד ל"החזרת הדירה" לתובע ולא הגיש סיכומים.
הבנק התנגד לביטול הסכם המכר, לביטול הערות האזהרה ולביטולם של המשכון והמשכנתא והוא עומד על זכותו למימוש המשכנתא.
נדחו טענות התובע הנסמכות על פגמים בכריתת חוזה המכר ואי-הבנתו את תוכן המסמכים ונקבע כי התובע הבין את המסמכים עליהם חתום וכי הוא חתם עליהם מרצונו.
יחד עם זאת, נקבע שהתובע זכאי לביטול חוזה המכר, משום שאגמי שילם לו כ-10% בלבד מהתמורה לפי חוק חוזה המכר.
עם ביטול חוזה המכר, דין רישום הבעלות בדירה על שם אגמי להימחק.
ביחס לבנק נקבע כי הן על-פי המערכת החוזית שנוצרה בין התובע לבין הבנק במסמך ההוראות וכן מכוח דיני המשכון, כפי שפורשו בפסיקת בית המשפט, עם ביטול חוזה המכר, דין הערות האזהרה, המשכון והמשכנתא להתבטל, והבנק זכאי להשבת הסכום ששילם אגמי לתובע בקשר לדירה בלבד.
נקבע, כי סכום ההשבה יעמוד על סך 150,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.2013.
בפשטות, ניתן להשקיף על הדברים כך: התובע קיבל מאגמי סכום של 150,000 ₪ בלבד (מבלי להתייחס לסכומים שהשיב לו בקשר להסכם ההלוואה שנעשה ביניהם); אגמי קיבל מהבנק הלוואות ואשראים בסכום כולל של כ-4.5 מיליון ₪, כשהבטוחות שהועמדו כנגדם הן זכויותיו לפי חוזי מכר במספר נכסים, הדירה בכללה;
חובו של אגמי לבנק עמד ביום 1.9.2019 על סכום של למעלה מ-1.6 מיליון ₪ (סעיף 42 לכתב הגנת הבנק). אגמי (האיש) חדל פירעון. נמצא כי לשם גביית החוב מתכוון הבנק לממש את מלוא המשכנתא על הדירה.
אם כך ייעשה, התוצאה תהיה שהתובע, תמורת סכום של כ-150,000 ₪ שקיבל, יאבד את דירתו, ששווייה כ-1.5 מיליון ₪, לשם פירעון חובותיו של אגמי לבנק.
למרות התנהלותו הבלתי מובנת והבלתי אחראית של התובע, תוצאה זו איננה מתקבלת על הדעת.
בכך מתיישבת המסקנה האמורה, לפיה יש להיעתר לסעדים שהתבקשו, בכפוף להשבת הסכום שקיבל התובע לידיו, הן עם הדין והן עם הצדק.
תוצאה
הסעדים שהתבקשו, לביטול חוזה המכר, ביטול רישום הבעלות בדירה על שם אגמי, מחיקת הערת האזהרה שנרשמו ביחס לדירה לטובת אגמי, מחיקת הערת האזהרה שנרשמה ביחס לדירה לטובת הבנק, וכן ביטול המשכון והמשכנתא שנרשמו לטובת הבנק – מתקבלים, אך זאת בכפוף לכך שהתובע ישלם לבנק סכום של 150,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.2013 ועד לתשלום בפועל (להלן – "סכום ההשבה").
מאחר שחוזה השכירות נעשה בקשר לדירה, הרי שעם ביטול הבעלות של אגמי בדירה, יבוטל גם הוא.
הסעד המתייחס לביטול הסכם ההלוואה נדחה, משום שלא הוצג הסכם ההלוואה ולא פורטו מה היה תנאיה, אולם שמורה לתובע הזכות לעתור לכך ככל שאגמי יגיש תביעה בעניין זה, ולשם כך ניתן בזה היתר פיצול סעדים.
ישולם סכום ההשבה כאמור ותוצג לי אסמכתא מאושרת על ידי הבנק על כך, תינתן פסיקתא ביחס לכל הסעדים האמורים.
עד למתן החלטה אחרת, צווי המניעה הזמניים שניתנו יעמדו בתוקפו.
אין צו להוצאות.
ניתן היום, ד' אב תשפ"ד, 08 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.
