מספר בקשה:46
לפני
כבוד השופטת דר להב
המבקש:
עו"ד אורי גיל (נאמן)
נגד
המשיבים:
1. עזרא שיינברג
2. מרים מירי שיינברג
שניהם ע"י ב"כ עוה"ד נרקיס חנייא
3. פלונית
4. פלונית
5. פלונית
6. פלונית
המשיבות 6-3 ע"י ב"כ עוה"ד אוריאל זעירא ויוסף גביזון
7. הממונה על חדלות פירעון – מחוז תל אביב
החלטה
לפניי בקשת הנאמן להתיר לו לדחות את תביעת החוב שהגישה אשת היחיד, גב' מירי שיינברג ("אשת היחיד" או "האישה"), בהתאם לסעיף 211(ב) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 ("החוק"); ולחילופין, ככל שלא תידחה תביעת החוב במלואה, טוען הנאמן כי ככל שיש לפסוק מזונות בגין בנו הקטין של היחיד, מזונות אלה צריכים להיות בהתאם לרף המינימאלי, בסך של 1,300 ש"ח בחודש, וכי הם יקוזזו כנגד דמי השכירות של הנכס שנותר בחזקת האישה. כמו כן, ביקש הנאמן להשית על אשת היחיד הוצאות לדוגמא, בסכום שלא יפחת מ-100,000 ש"ח, על מנת שהתנהלות מעין זו לא תחזור על עצמה.
רקע
הליך חדלות הפירעון דנן נפתח לבקשת ארבע נושות ("הנושות" או "נפגעות העבירה"), נגד מי שהורשע בביצוע עבירות מין חמורות כלפיהן וכלפי מתלוננות נוספות ("היחיד"). בזמן הגשת הבקשה לצו פתיחת הליכים, היה היחיד עדיין אסיר, בעקבות הרשעתו במעשים הנ"ל. כיום הוא משוחרר לאחר שסיים את תקופת מאסרו.
כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 2454/18 שיינברג נ' מדינת ישראל (6.12.2018), במסגרת ערעור שהגיש היחיד על גזר הדין, היחיד הורשע על פי הודאתו, כחלק מהסדר טיעון, בעבירות אלה: ניסיון לאינוס (שתי הזדמנויות), שש עבירות מעשים מגונים בנסיבות אינוס (שתיים מהן במקרים רבים ואחת מהן במקרים רבים מאוד), שלוש עבירות גרם מעשה מגונה בנסיבות אינוס (אחת מהן בכמה מקרים), ניסיון לביצוע מעשה מגונה בנסיבות אינוס, שתי עבירות שיבוש מהלכי משפט.
היחיד שימש בשנים 2015-2000 ראש ישיבה ורב קהילה, בעל מעמד ודמות משפיעה, אשר רבים פנו אליו לייעוץ ותמיכה. הנושות פנו ליחיד, ועל רקע זה הוא ביצע בהן את העבירות. על היחיד הושתו עונש של 7.5 שנות מאסר בפועל, שני עונשי מאסר על תנאי – אחד בן 24 חודשים ואחד בן 7 חודשים ופיצויים לנפגעות העבירה.
הנושות הגישו נגד היחיד, כל אחת בנפרד, תביעות לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו להן עקב העבירות שביצע בהן. מדובר בארבעה פסקי דין שניתנו על ידי בתי משפט שונים (שניים על ידי בית משפט השלום בנצרת, אחד על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת ואחד על ידי בית משפט השלום בעפולה), מהימים 3.10.2021, 5.10.2021, 10.10.2021 ו-7.11.2021. במסגרת כל אחד מפסקי הדין נפסקו לנושות סכומי פיצויים בהיקף של מאות אלפי שקלים, המסתכמים לסך כולל של למעלה מ-2,200,000 ש"ח, לא כולל שכ"ט עו"ד והוצאות משפט ("פסקי הדין בתביעות הנזיקיות").
בדיון שהתקיים ביום 15.6.2022 ניתן בהסכמת הצדדים צו לפתיחת הליכים בעניינו של היחיד.
אשת היחיד הגישה תביעת חוב במסגרת ההליך דנן, על סך של 941,302 ש"ח, בדין קדימה, זאת בהתבסס על פסק דין שניתן נגד היחיד ביום 13.2.2017, בגין מזונות אישה ומזונות ילדיו הקטינים של היחיד, כפי שיפורט להלן. יצוין, כי אשת היחיד פתחה תיק גביית מזונות בלשכת ההוצאה-לפועל, אלא שלפי הנטען, לא עלה בידה לממש עיקול שהטילה על הכספים. מעיון בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בקרית שמונה ("פסק הדין למזונות"), עולה כי ביולי 2016 הגישה אשת היחיד נגד היחיד שלוש תביעות: תביעה למזונות ומדור, תביעה למשמורת והבטחת קשר בין קטין להורהו ותביעה לאיזון משאבים ופירוק שיתוף בדירת המגורים של הצדדים. עוד עולה מפסק הדין למזונות, שהיחיד הודיע לבית המשפט דשם, באמצעות מייצגו מטעם הסיוע המשפטי, כי הוא מבין שמאחר שלא הגיש כתב הגנה, יינתן פסק דין בשלוש התובענות. דהיינו, פסק הדין ניתן מבלי שהיחיד התגונן נגדו.
בית המשפט לענייני משפחה פסק כדלקמן: לקטין יליד שנת 2005 – מזונות בסך 1,600 ש"ח לחודש; לקטינה ילידת שנת 2003 – מזונות בסך 1,200 ש"ח לחודש; לקטין יליד שנת 2000 – מזונות בסך 1,100 ש"ח לחודש ועבור בנותיו התאומות של היחיד, ילידות שנת 1998 – 600 ש"ח כל אחת, בכפוף לכך שעד ליום 1.7.2017 הן תחלנה שירות לאומי. החיוב הוא החל מיום 1.8.2015 ועד הגיע כל קטין לגיל 18 או עד סיום בית הספר התיכון, ובהתקיים תנאי זה, יפחתו מזונות הקטין לסך 600 ש"ח, עד סיום שירות החובה או שירות לאומי. כמו כן, חייב בית המשפט לענייני משפחה את היחיד במזונות אישה בסך 2,700 ש"ח, כולל סכום המדור והוצאות המדור; וכן בסך 1,100 ש"ח לחודש בגין הוצאות המדור ואחזקתו עבור הקטינים ומחצית מהוצאות השכירות בסך 1,250 ש"ח. כמו כן, חייב את היחיד בשני שליש מהוצאות הבריאות והחינוך החריגות של הקטינים. דהיינו, סכום הבסיס על פי פסק הדין, לפני מחציות והצמדות, עומד על למעלה מ-10,000 ש"ח בחודש. עוד קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי על הצדדים להתחלק שווה בשווה במלוא הזכויות והחובות שנצברו עד למועד מעצרו של היחיד, לרבות כל חשבונות הבנק של הצדדים והזכויות שצבר מי מהם וכי יש לזקוף לשני הצדדים את הזכויות בדירת המגורים בחלקים שווים.
בקשת הנאמן
בבקשה שלפניי טוען הנאמן כי כל הנושים בתיק דנן הן נפגעות העבירה שהחוב כלפיהן עומד על סך של 3,110,502 ש"ח, בהתאם לפסקי הדין הנזיקיים. בעוד שהיחיד בחר שלא להתגונן כנגד תביעת האישה, הרי שבמסגרת התביעות הנזיקיות, היה היחיד מיוצג באמצעות הסיוע המשפטי וניהל את ההליכים המשפטיים עד למתן פסק דין (בחלקם גם נוהל הליך הוכחות).
הנאמן טוען, כי ההליך שנוהל בבית המשפט לענייני משפחה ותביעת החוב של אשת היחיד הם חלק מתכנית משפטית ומשפחתית סדורה שנועדה להבריח את נכסיו ולהותיר את הנושות מול שוקת שבורה. עוד טוען הנאמן, כי פסק הדין למזונות אינו הפעולה היחידה של הברחת הרכוש שאותה ביצע היחיד, שכן ביצע גם את הפעולות הבאות:
רישום הערת אזהרה לטובת אשתו על הדירה בצפת – היחיד, המצוי לכאורה בהליך גירושין עם אשתו, הסכים לרישום הערת אזהרה לטובת אשתו על הנכס בצפת, אף שלפני רישום ההערה, הוטלו עיקולים על הנכס.
הסתלקות מירושת אמו לטובת אחותו – במסגרת בקשה מס' 28 בתיק דנן הוגשה בקשה לביטול ההענקה, וביום 10.5.2023 ניתן תוקף של החלטה להסכמות הצדדים שלפיהן החזירה אחותו של היחיד לקופה סך של 320,000 ש"ח.
רישום דירת מגורים על שם בנו בן ה-19 – בנו של היחיד, בהיותו בן 19, רכש בית מגורים בקצרין בסכום של 1.2 מיליון ש"ח, כשמקור הכספים, לשיטת הבן, 600,000 ש"ח מאחות אביו ו-600,000 ש"ח מכספי אשת היחיד. כלומר, אחות היחיד, שקיבלה את כספי הירושה, העבירה לבנו של היחיד 600,000 ש"ח לצורך רכישת בית מגורים למשפחה.
פסק הדין שניתן ללא הגנה בתביעת המזונות שהגישה האישה, המתגוררת עמו גם כיום.
ניסיון לעקל את כספי הפנסיה של היחיד – הנושות הטילו עיקול על כספי הפנסיה של היחיד, אולם אז ניסתה אשתו לעקל כספים אלה מתוך מטרה למנוע מנפגעות העבירה לשים ידן על כספים אלה. בית משפט השלום בצפת דן ביום 12.7.2021 בבקשה למתן צו מניעה נגד מימוש הכספים (במסגרת ת"א 53208-06-21), תוך שהעלה תהייה מדוע האישה בחרה שלא לפנות למל"ל, נמנעה מלהשכיר את הדירה בצפת במשך 7 שנים, וכן העלה תהיות לגבי ההסתלקות מירושת האם.
לטענת הנאמן, מדובר במקרה ברור שבו אשת היחיד לא ניסתה לגבות את הכסף ממקור חיצוני, אלא לחסום את נפגעות העבירה מלגבות את הכספים המגיעים להן.
הנאמן טוען, כי המקרה דנן נכנס לגדרי סעיף 211(ב) לחוק, שכן מדובר בפסק דין שניתן מבלי שהיחיד התגונן, וכשבפני בית המשפט לענייני משפחה לא הייתה התשתית העובדתית המלאה, דהיינו, כי הוגשו נגד היחיד תביעות נזיקיות, כי התא המשפחתי אינו מצוי בסכסוך, וכי מדובר בהברחת רכוש מנפגעות העבירה, כשכל בני המשפחה "התייצבו לדגל" לשם כך, בבחינת "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד". אשתו של היחיד, אחותו, ובנו כולם ניסו לנגוס במסת הנכסים, מתוך מטרה להבריחה מפני נפגעות העבירה. גם פסק הדין למזונות הוא חלק מאותה תכנית משפחתית לנסות ולהגן על הנכסים על ידי יצירת חוב פיקטיבי. לדברי הנאמן, מעטים המקרים שבהם אותות המרמה כה בולטים, וזהו המקרה הנכון לעשות שימוש בסמכות שהוקנתה לנאמן, לבטל פסק דין של בית המשפט, שהושג ברמייה, תוך שהיחיד בחר שלא להתגונן מפני תביעת אשתו, תוך שבאותו זמן ניהל מלחמת חורמה נגד נפגעות העבירה.
תגובת היחיד ואשתו
היחיד ואשתו הגישו תגובה משותפת לבקשת הנאמן, כשלדבריהם, הדבר נעשה עקב מגבלות כספיות (זאת, אף שהיחיד היה מיוצג בהליך זה באמצעות הסיוע המשפטי, עד לבקשת ב"כ לשחרור מייצוג).
היחיד ואשתו טוענים כי הנאמן מתייחס אל היחיד, שלא כדין, כעבריין מין, אף שהיחיד שילם את עונשו והשתחרר. כמו כן טוענים הם, כי הנאמן אינו מבחין בין היחיד לבין אשתו, שמעולם לא ביצעה כל עבירה, אלא הייתה בעצמה קורבן, נוכח המצב המשפחתי שאליו נקלעה.
היחיד ואשתו טוענים, כי בעת הגשת התביעה למזונות היה מצב מערכת היחסים ביניהם בכי רע: האישה גילתה את ההאשמות נגד בעלה, לבה נשבר ועולמה קרס עליה. במצב דברים זה, האישה רצתה הפרדה, בכל מובן אפשרי, לרבות ביחסי הממון. אין להענישה על כך ולגזול את כספה. למרות סבלה וקשייה, משיקולים הקשורים לאמונתה, לנורמות חברתיות ולילדיה, האישה נשארה בקשר עם בעלה, אולם אין בכך להעיד על זכותה לממונה, על רצונה להפריד את הממון לאחר מעשי הבעל ולהטיל עליה עונש ממוני בגין עבירה שאין לה כל קשר אליה.
לפי הנטען, המזונות התקבלו כדין, כשהיחיד היה בכלא והאישה נותרה עם הילדים. ליחיד לא היה על מה להגיב, שכן התביעה הייתה הגיונית, נכון לאותה תקופה שבה האישה נשאה לבד בעול גידול הילדים. גם לו היה מוגש כתב הגנה, הייתה האישה מקבלת את זכויותיה.
האישה טוענת, כי היא לא הייתה זכאית לגבות מזונות מהמוסד לביטוח לאומי ("המל"ל"), שכן עבדה עם תלוש שכר ועל שמה היה נכס מקרקעין.
היחיד והאישה טוענים, כי הנאמן הטיל מורא על כל עורכי הדין שייצגו אותם לאורך ההליך, וכן על אחות היחיד, תוך ש"גרם" לה להגיע להסכמה להשיב סך של 320,000 ש"ח, למרות שהיו ברשותה כל הראיות מדוע כספים אלה מגיעים לה. היחיד טוען כי הנאמן מתעמר בו במשך כשלוש שנים, ולא מצא לנכון לשבת עם היחיד ולסיים את התיק בפשרה הוגנת.
לטענתם, בעת מתן פסק הדין למזונות, גרו בבית שלושה קטינים ושלושה בגירים, שחיו מקצבת ילדים, רווחה ותמיכת המשפחה המורחבת. לנגד עיני היחיד עמד הרצון שגם אשתו וילדיה יקבלו את החלק המגיע להם על פי חוק, ולא בכדי פסק בית המשפט לענייני משפחה כפי שפסק.
תגובת הנושות
הנושות בתגובתן הצטרפו לעמדת הנאמן, שלדידן בדין יסודה. לדבריהן, הנאמן עושה מלאכתו נאמנה, וכל הטענות הקשות המופנות כלפיו, מטרתן ניסיון להתחמק מתוצאות הבקשה.
הנושות מוסיפות, כי התגובה של היחיד והאישה הוגשה ללא תצהיר תומך, אף שהיא עמוסה בטענות עובדתיות, ורק משום כך, דינה להידחות.
הטענה לחיסרון כיס שהובילה לתגובה משותפת טוב שלא הייתה מועלית, שעה שהן היחיד והן האישה היו מיוצגים על ידי הסיוע המשפטי, בנפרד. הייצוג המשותף מעיד על המהות – כי היחיד והאישה משתפים פעולה ביניהם.
הנושות מדגישות, כי היחיד בחר להתגונן בפני התביעות שהגישו נגדו, אף שמדובר היה בבירור בהגנת סרק, ושלא בכדי דווקא נגד החיוב במזונות בחר שלא להתגונן.
אשר לטענה כי אשת היחיד לא יכלה לגבות את המזונות מהמל"ל עקב עבודה בתלוש משכורת, מדובר בטענה בעל-פה, שלא נתמכה בראיות כלשהן, כגון תלושי משכורת או מסמכים מהמל"ל, טענה כבושה שעלתה כעת לראשונה, ולא עלתה בהליכים קודמים שנוהלו.
הנושות מדגישות, כי היחיד ביצע מעשים נוראיים במספר רב של נפגעות מקהילתו, עת שימש רב נערץ, והשתמש במעמדו ובסמכותו כדי לפגוע קשות בנשות הקהילה. פגיעות אלה לא נשכחו בחלוף עשור. הצלקות בנפשן תישארנה עמן עד אחרית ימיהן. היחיד עושה כל שלאל ידו על מנת לחמוק מתשלום לנושות בגין פגיעותיו הקשות בהן, ומנסה לטעון כי "שילם את חובו לחברה".
היחיד, בצוותא חדא עם האישה, פעלו במפגיע להבריח נכסים השייכים להם, פעלו בעורמה לקבלת פסק דין למזונות, לא פעלו לגביית המזונות משך שנים על מנת לנפח חוב זה, לא פעלו לגבות את תשלומי המזונות מהמל"ל, וכעת לא יכולים האישה והיחיד לטעון כי המזונות היו נצרכים עבור גידול הקטינים, כשבפועל לא שולם אף לא שקל אחד, ולא נעשתה אף פעולה על מנת לגבות את התשלומים.
מדובר, לשיטת הנושות, במעשה נבלה, של היחיד ואשתו, מתוך מחשבה פלילית וקרימינלית, למטרה של התגברות על הנושות שנפגעו מינית ונפשית על ידי היחיד, והערמה על פסקי הדין החלוטים שקבעו להן פיצויים.
טענות היחיד ואשתו בתגובתם כאן סותרת טענות שלהם בהליכים קודמים, הן בעניין הסיבה לרישום הדירה על שם הבן; הן לעניין אי השכרת הנכס בצפת.
תגובת הממונה
בתגובתו ציין הממונה, כי היחיד והאישה בתגובתם נמנעו מלהעלות טיעונים לעניין השימוש בסעיף 211 לחוק. הממונה סבור כי דין בקשת הנאמן להתקבל, מהטעמים הבאים: סעיף 211(ב)(1) לחוק מאפשר לנאמן, באישור בית המשפט, לדחות תביעת חוב שיש בה משום תרמית או קנוניה. טענות הנאמן בדבר מעשיו של היחיד ומשפחתו מאירים את היחיד וקרוביו באור שלילי ומצביעים על כך שכל סביבתו הקרובה של היחיד גמרה אומר לשתף פעולה במטרה להבריח כמה שיותר נכסים, על מנת שאלה לא ישמשו את פירעון החוב כלפי נפגעות העבירה. הדבר מצביע על היתכנות של קנוניה נגד נושי היחיד וניסיון לרמות, ניסיון אשר בחלקו לא צלח, לאחר שהסתלקות היחיד בוטלה ואחות היחיד השיבה את חלקו לקופה.
לכך מצטרפת העובדה כי פסק הדין למזונות ניתן בהעדר הגנה, וזאת לאחר שמייצגו ציין שהוא מבין כי מאחר שלא הגיש כתב הגנה יינתן פסק דין בשלוש התובענות. כלומר, מדובר במקרה שבו היחיד ביודעין לא התגונן והיה מוכן שיינתן פסק דין נגדו. לכן יש מקום לקבל את בקשת הנאמן גם מכוח סעיף 211(ב)(2) לחוק. זאת, משעה שמדובר בפסק דין שניתן ללא בירור לגופו של עניין, ומבלי שבפני בית המשפט לענייני משפחה הונחה כל התשתית העובדתית.
הדיון במעמד הצדדים
ביום 15.5.2024 התקיים דיון במעמד הצדדים.
הנאמן חזר על טענתו שלפיה מדובר בניסיון מתוזמר ומשותף של התא המשפחתי להברחת רכוש, על דרך יצירת חוב מזונות פיקטיבי, כשהאישה כלל אינה זקוקה לכספי המזונות (לא פעלה לגבות אותם, ואותו קטין שזכאי למזונות כביכול, רוכש דירה ב-1.2 מיליון ש"ח). המזונות נועדו לשמש "סוס טרויאני" ליום שבו ייתבע היחיד לשלם את פיצויי נפגעות העבירה, כיוון שלחוב המזונות כביכול עדיפות, כמעין תכנית חיסכון מול נפגעות העבירה.
ב"כ היחיד והאישה אף הוא חזר על טענתו כי הנאמן הטיל אימה על באי-הכוח הקודמים של היחיד, ולא טרח לשבת מעולם עם היחיד. עוד טען, כי אשת היחיד פנתה מספר פעמים למל"ל לגבות את המזונות, אך נדחתה.
עוד טען, כי מדובר באשה שהקרקע נשמטה תחת רגליה, חייה הפכו מרורים, והיא נסמכה על משפחתה ורשויות הרווחה. באשר ליחיד, טען: "ההליך נגמר, הוא ישב בכלא והתקדמנו בחיים". לטענתו, המזונות היא זכות בסיסית המגיעה לילדי היחיד.
אשת היחיד אף היא דיברה ארוכות בדיון. לדבריה, פקידי המל"ל דחו את דרישתה כיוון ש"יש כסף בחשבונות". עוד אישרה, כי כיום היא מתגוררת עם היחיד ושומרת על התא המשפחתי: "אני רוצה שהמשפחה שלי תישאר קן משפחתי חזק". כשנשאלה מדוע הגישה תביעת מזונות, השיבה: "אני רוצה שיהיו לי כספים ביד. למה שאני אשאר חסרת כל?!… הוא רצה שאני מיד אגיש מזונות. הייתי בתהליך של הכחשה ממש" (עמ' 15 ש' 11-6 לפרוטוקול). עוד הוסיפה: "תבעתי מזונות כי אני חשבתי בראש שלי מה נשאר לי אני חייבת שאם הוא.. שאני מתגרשת, אני חייבת לחשוב מה נשאר לי ולילדים שלי. הייתי חסרת כל. לא היה לי כלום ביד ואני חושבת לעצמי עדיין לא יודעת את כל האמת לאמיתה, היא מתחילה להתבהר לי, עשיתי את הצעד הזה כי ידעתי שאולי אני מפרקת את החבילה. 7 שנים הוא היה בלעדיי וכן חשבתי… כל הזמן אמרנו שאני חשבתי מה יהיה לי בקופה שלי עם הילדים שלי. מה בושה בזה, מה הבעיה בזה, זה לא סותר שום דבר" (עמ' 16 ש' 12-7 לפרוטוקול).
ב"כ הנושות טען אף הוא בדיון. לדבריו, היחיד התיש את הנושות, הערים קשיים בכל שלב. לקח שנים להגיע לפסקי דין נזיקיים, שעל פניו ברורים מאליהם. דווקא נגד תביעת המזונות לא התגונן. שנים חלפו ונתנו לחוב המזונות לתפוח. זאת מכיוון שזו הייתה תביעה מתוכננת, שמיועדת להשאיר את הרכוש בתא המשפחתי. עוד הדגיש, כי אף שכל העובדות והמסמכים אמורים להימצא בידי היחיד ואשתו, לא צורף לתגובתם דבר. ב"כ הנושות הדגיש עוד כי מעולם לא היה סכסוך בין בני הזוג, אין הליך עיקרי של גירושין, הם עדיין חיים יחדיו, דבר שאף הוא מעיד על חוסר הכנות של התביעה.
עוד הדגיש ב"כ הנושות שמעולם לא בוצעו פעולות גבייה של המזונות כלפי היחיד; רק לאחר שהנושות קיבלו פסקי דין ופתחו תיקי הוצאה לפועל, פתחה האישה תיק הוצאה לפועל, כדי למנוע מהן לממש את פסקי הדין. האישה לא עשתה כל ניסיון למכור או להשכיר את הבית בצפת שעמד ריק; לא עשתה ניסיון לבטל את הסתלקות היחיד מירושת אמו; לא ניסתה לעקל כספים כלשהם של היחיד. כל אלה הם אותות מרמה. לשיטת ב"כ הנושות, ניתן לבסס את הבקשה בין על סעיף 211(ב) לחוק ובין על סעיף 221 לחוק, המאפשר לבטל פעולה שנעשתה במטרה להבריח נכס מהנושים.
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית
אחד מתפקידי הנאמן בהליך חדלות פירעון הוא להכריע בתביעות חוב של נושים (סעיף 211(א) לחוק). במסגרת זאת, אף נתונה לנאמן סמכות ייחודית "להציץ מעבר לפרגוד", במקרים החריגים שבהם נכון לברר את תקפותו של חוב שניתן לגבי פסק דין חלוט, וזאת בהתאם לסעיף 211(ב) הקובע:
"(ב) הנאמן רשאי, באישור בית המשפט, לדחות תביעת חוב בשל חוב שניתן לגביו פסק דין, אם מצא כי התקיים אחד מאלה:
(1) פסק הדין ניתן על בסיס התנהלות של הצדדים שיש בה משום תרמית או קנוניה;
(2) התקיימו נסיבות אחרות שבהן פסק הדין ניתן בלא בירור לגופו של עניין ובשל כך יש חשש ממשי שאינו משקף נכונה את חוב היחיד".
סמכות זו הייתה נתונה בעבר לנאמן בסעיף 13 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 ("הפקודה"). אולם, כפי שפסק בית המשפט העליון, החוק אימץ סמכות זו, תוך הסתייגות מסוימת שלפיה היא תהא כפופה לאישורו של בית המשפט (ר' ע"א 7753/21 בן דוד נ' כונס הנכסים הרשמי (28.4.2022) ("עניין בן דוד"); רע"א 7283/22 חדד נ' יעקב כשדי השקעות בע"מ (1.1.2023)).
נפסק, כי שוני זה נובע, בין היתר, מאי-הנוחות הטמונה בביטול פסק דין שניתן על ידי ערכאה שיפוטית בידי בעל תפקיד (ע"א 4873/21 ירמיש נ' עו"ד שלמה הנדל (24.10.2021) ("עניין ירמיש") וכן ר' עחדל"פ (של' חי') 50785-06-23 לוי נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי מחוז חיפה (10.3.2024), המפנה לדברי ההסבר להצעת החוק).
עוד נקבע, כי למעט השינוי האמור, קרי הצורך באישור בית המשפט, המבחנים והקריטריונים שנקבעו ל"הצצה מעבר לפרגוד", נכונים גם לסמכות לפי סעיף 211(ב) לחוק (עניין בן דוד).
ביחס לסעיף 13 לפקודה נפסק, כי מכיוון שיש בסמכות זו משום חריגה מעיקרון סופיות הדיון, ראוי שהיא תופעל במשורה ובמקרים חריגים בלבד (ע"א 6201/16 נגר נ' סיגרון (23.1.2018); ע"א 6561/15 דבורצקי נ' זפט (29.1.2017)). תהא הצדקה להפעלת הסמכות כאשר הובאה לפני בעל התפקיד ראיה שפסק הדין הושג בנסיבות שיש בהן משום תרמית, קנוניה או עיוות דין, ובפרט כאשר מתעורר חשש לקנוניה בין החייב לבין מקורביו, להברחת רכוש ונכסים מידיהם של הנושים, או שפסק הדין ניתן בלי דיון כלשהו לגופו של עניין, כגון פסק דין שניתן בהיעדר הגנה או בהעדר התייצבות, מבלי שנפרשה בפני בית המשפט התמונה המלאה (עניין ירמיש).
מן הכלל אל הפרט
סבורני כי זהו אחד מאותם מקרים חריגים שבהם בפני הנאמן הובאה התשתית העובדתית המתאימה לקבוע כי מתקיימים תנאי סעיף 211(ב) לחוק, הן בהתאם לס"ק (1) והן בהתאם לס"ק (2).
סעיף 211(ב)(1) לחוק
סעיף 211(ב)(1) לחוק עניינו במקרה שבו "פסק הדין ניתן על בסיס התנהלות של הצדדים שיש בה משום תרמית או קנוניה".
בענייננו, הנאמן והנושות הניחו תשתית לכך שמשעה שהחל ההליך הפלילי בעניינו של היחיד, ולאחר שהחלו להיות מוגשות נגדו תביעות נזיקיות מצד נפגעות העבירה, החל היחיד, בשיתוף בני משפחתו, בניסיון להוציא לפועל תכנית בת מספר רבדים לשם הברחת נכסיו:
הסתלקות היחיד מירושת אמו, שנפטרה ביום 1.2.2020 (לאחר שהיחיד הורשע ואף לאחר שהוגשו נגדו התביעות הנזיקיות, ולמצער רובן), לטובת אחותו, תוך גריעת נכס זה ממצבת נכסיו. ירושת האם המנוחה כללה דירת מגורים, אשר נמכרה, ובהתאם לכך הגיש הנאמן ביום 19.1.2023 בקשה לביטול פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה (בקשה מס' 28 בתיק האלקטרוני). בדיון שהתקיים ביום 10.5.2023 הגיעו הצדדים להסכמות, אשר קיבלו תוקף של החלטה, שלפיהן הבקשה תתקבל ואחות היחיד תעביר לקופת הנשייה סך של 320,000 ש"ח (חלקו של היחיד בתמורת מכר הדירה). יצוין, כי טענות היחיד לפניי, במסגרת הבקשה דנן, כי הסכמת האחות נעשה עקב לחץ פסול שהופעל עליה מצד הנאמן לא נתמכו בראיות כלשהן, וטוב שלא היו מועלות.
רכישת דירה בקצרין ורישומה על שם בנו של היחיד. ביום 14.11.2019 נרכש נכס מקרקעין בקצרין, בסך של 1,225,000 ש"ח (ללא משכנתא) ונרשם על שם בנו של היחיד, בהיות האחרון בן כ-18 שנים (וזאת, כאמור, כאשר אמו תבעה מזונות, גם בשמו, בהיותם לכאורה חסרי כל). טרם הוברר לפניי אופן המימון של רכישת נכס זה, אם כי לטענת הנאמן בנו של היחיד טען לפניו כי מקור הכספים באמו (אשת היחיד) ודודתו (אחות היחיד). מכיוון שטרם נדונה בפניי בקשה לביטול פעולה ביחס לנכס זה, לא ראיתי לקבוע מסמרות בשאלה אם מדובר למעשה בנכס של היחיד, כולו או חלקו, אולם גם פעולה זו מעוררת, לכל הפחות, תהייה לגבי כנות תביעת המזונות.
פסק הדין למזונות. כאן גולת הכותרת של מהלכי היחיד, על מנת שגם הנכסים שנותרו בידיו לא יוכלו לשמש לפירעון החוב כלפי הנושות, נפגעות העבירה, אלא יחזרו לתא המשפחתי. יובהר, אין בכוונתי לקבוע כי פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה ניתן בניגוד לדין. בית המשפט לענייני משפחה פסק בהתאם לעובדות שהובאו בפניו ולפי הדין. אלא שמטרתה של הגשת התביעה לפסיקת מזונות לא הייתה לזון את אשת היחיד וילדיו, אלא ליצור חוב בדין קדימה שיגבר על זכאות הנושות, ואלה האינדיקציות לכך:
תביעת המזונות הוגשה לאחר שנפתח ההליך הפלילי ולאחר שחלק מנפגעות העבירה כבר הגישו נגד היחיד תביעות נזיקין, דהיינו, במועד הגשת תביעת המזונות, היחיד ידע כי הוא עלול להיות חשוף לתשלום פיצויים נזיקיים, כפי שאכן קרה. לא בכדי, ציינה אשת היחיד, כי היחיד הוא שהעלה את רעיון תביעת המזונות.
אי ביצוע פעולות לגביית המזונות – חרף פסיקת המזונות כבר ביום 13.2.2017, פתחה אשת היחיד הליך הוצאה לפועל רק בדצמבר 2018 כשבתיק ההוצאה לפועל לא בוצעו פעולות גבייה כלשהן, למעט ניסיון לעקל את כספי הפנסיה של היחיד, לאחר שנפגעות העבירה ביקשו לשים עליהם יד ולעקלם; כמו כן, האישה לא הוכיחה שפנתה למל"ל על מנת לגבות את המזונות שלא שולמו לה, אף שלטענתה פנתה ולא הייתה זכאית עקב עבודתה, הרי שלא צירפה לכך אסמכתא כלשהי.
חרף קיומו של נכס מקרקעין בצפת אשר באותו פסק דין למזונות נקבע כי מחציתו שייכת לאישה, הן היחיד והן האישה הצהירו כי אינם מעוניינים במכר הנכס במסגרת הליך של כינוס וכי בכוונתם למכור אותו (ר' ס' 87 לפסק הדין למזונות). אלא מאי, מאז ובמשך שנים, לא פעלו היחיד ואשתו למכירת הנכס או השכרתו, אף שמתמורה זו בוודאי יכלו האישה והילדים להתפרנס. ביחס לנכס זה, טענו היחיד ואשתו בהליך קודם, כי לא הייתה אפשרות מעשית להשכיר או למכור אותו, "מאחר והדירה נודעה לשמצה כדירת שיינברג" (ס' 16 להחלטה בת"א 53208-06-21 הנ"ל); ואילו בתגובתם לפניי, טענו כי "הדירה לא הושכרה מאחר ועלות שיפוץ הדירה עשרות אלפי שקלים אשר לא היה לנושה להוציא". לא זו בלבד שמדובר בטענות עובדתיות סותרות, אלא שממילא לא צורפה ראיה כלשהי לביסוס איזו מהטענות הנ"ל, לרבות לעניין מצב הנכס או ניסיון כלשהו להשכיר או למכור אותו. אמנם, לא הייתה כל חובה למכור את הנכס, אולם אי מכירתו או השכרתו (כשלפי פסק הדין למזונות מחצית ממנו שייכת ליחיד) מהווה אינדיקציה נוספת לכך שלא היה רצון אמיתי מצד האישה לגבות את חוב המזונות.
לדברי האישה בדיון שלפניי, היחיד הוא זה שיזם את הגשת הבקשה למזונות (ר' עמ' 15 ש' 10 לפרוטוקול); והאישה נעתרה לכך לדבריה, משום שרצתה "שיהיו לי כספים ביד. למה שאני אשאר חסרת כל?" (שם, ש' 7-6). לא למותר לציין, כי כפי שצוין לעיל, כיום היחיד ואשתו מתגוררים יחדיו ומקיימים משק בית משותף, על אף ההפרדה הרכושית שהוכרזה באותו פסק דין למזונות. אמנם, החבות במזונות אינה נובעת בהכרח מגירושין, אולם, העובדה כי התא המשפחתי נותר שלם, ללא "קרע", מהווה אף היא אינדיקציה לקנוניה שבין היחיד והאישה. במסגרת אותו הליך שאותו יזם היחיד, הוא ביקש שלא להתגונן, וזאת כפי הנראה משום שהיה מעוניין כי ייפסקו מזונות לטובת האישה וילדיו, ובסכום כמה שיותר גבוה.
כאמור לעיל, על אף חוב המזונות, היחיד בחר להסתלק מירושת אמו לטובת אחותו, במקום להפנות את כספי הירושה לטובת אותו חוב מזונות, כביכול; כשהאישה מעולם לא ניסתה לתקוף הסתלקות זו.
המסקנה מכל האמור לעיל היא, כי גם אם מבחינה משפטית לא נפל פגם בפסק הדין למזונות, הרי שכל מטרת נקיטת ההליך הייתה יצירת חוב פיקטיבי, שהוא כידוע חוב בדין קדימה, במטרה לגבור על נושיו – וליתר דיוק, נושותיו – האחרים של היחיד. דהיינו, פסק הדין ניתן על בסיס התנהלות שיש בה משום "תרמית או קנוניה" כאמור בסעיף 211(ב)(1) לחוק.
סעיף 211(ב)(2) לחוק
למעלה מן הצורך, סבורני כי ניתן להגיע לאותה מסקנה גם על יסוד סעיף 211(ב)(2) לחוק, שעניינו פסק דין ש"ניתן בלא בירור לגופו של עניין ובשל כך יש חשש ממשי שאינו משקף נכונה את חוב היחיד".
כאמור, מדובר בפסק דין שניתן לאחר שהיחיד בחר שלא להתגונן מפני התביעה. כפי שנקבע עוד ביחס לסעיף 13 לפקודה, הרי שכאשר ניתן פסק דין בהעדר הגנה, זהו אחד המקרים שבהם רשאי הנאמן "להציץ מעבר לפרגוד" של פסק הדין החלוט. פסק הדין למזונות אינו משקף נכונה את חוב היחיד, שכן למעשה הוא לא נועד, באמת ובתמים, לגביית מזונות מהיחיד, ואין ביסודו מחלוקת שבין היחיד ואשתו, אשר חזרו לקיים חיים משותפים ותא משפחתי אחד, לאחר שחרורו של היחיד מהכלא.
סוף דבר
נוכח כל האמור לעיל, ראיתי לנכון להיעתר לבקשת הנאמן ולאשר לו לדחות את תביעת החוב של אשת היחיד, בהתאם לסעיף 211(ב) לחוק.
בנסיבות אלה, ראיתי לחייב את אשת היחיד בהוצאות בסך 10,000 ש"ח.
ערעור כדין לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד.
תשומת לב המזכירות – אף שההליך מוגדר כאיסור פרסום, נוסח זה של פסק הדין ניתן לפרסום, בהשמטת שמות נפגעות העבירה מכותרת ההליך.
ניתנה היום, כ"ח סיוון תשפ"ד, 04 יולי 2024, בהעדר הצדדים.
