עידו אחיאל, יהב ארגמן, פסק דין

בפני

כבוד השופט אמיר ויצנבליט

התובע

עידו אחיאל

נגד

הנתבע

יהב ארגמן

בשם התובע: עו”ד יעקב דוידוביץ

בשם הנתבע: עו”ד שגית זוהר

פסק דין

1. לפניי תביעה שבה נטען כי הנתבע, עורך-דין, התרשל כלפי התובע והסב לו נזק בכך שעילת תביעה של התובע לקבלת תגמולי ביטוח, התיישנה.

2. לפי הנטען בכתב התביעה, התובע, יליד שנת 1993, נפצע בתאונה ביום 1.7.2008 (אציין כי לאחר מכן טען התובע שנפלה טעות סופר בתאריך התאונה, וזו אירעה ביום 17.7.2008; עמ’ 113 לפרוטוקול). לפי הנטען, הנתבע ייצג את התובע במימוש זכויותיו מכוח פוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים. לטענת התובע, הנתבע פנה לחברת הביטוח במכתב דרישה, אולם נמנע מהגשת תביעה לבית המשפט כך שחלפו שלוש שנים לאחר שהתובע הפך לבגיר. בנסיבות אלו, המבטחת, כלל חברה לביטוח בע”מ (להלן – כלל), דחתה את תביעת התובע מאחר שזו התיישנה.

התובע טוען כי נכותו היא בשיעור 15%, וכי תגמולי הביטוח שהגיעו לו הם בסך 54,000 ש”ח. כן טוען התובע לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני בשיעור 20,000 ש”ח. סכום התביעה הוא סכומם של שני אלו – 74,000 ש”ח.

3. הנתבע מצביע בכתב הגנתו על חלוף הזמן למן דחיית תביעת התובע על-ידי כלל (בשנת 2014) ועד הגשת התביעה נגדו (בשנת 2020), וטוען להתיישנות התביעה דנא ולחלופין לשיהוי בהגשתה. הנתבע טוען כי התובע התקשר עם חברה למימוש זכויות רפואיות בשם “מתן אמינות”, ולא עם הנתבע. הנתבע טוען כי אותה חברה היא שפנתה לכלל והתנהלה מולה בניסיון להגיע להסדר, ולזיכרונו אותה חברה אף פעלה לגיבוש חוות-דעת רפואית בגין התאונה. אולם לדברי הנתבע, לאחר שלא עלה בידי התובע לקבל מענה מחברת הביטוח, אבי התובע והמנהל של “מתן אמינות” פנו לנתבע בבקשה לסייע בבירור הסיבה לעיכוב בטיפול.

לטענת הנתבע, סוכם כי סיועו של הנתבע, “יתבטא בברור קצר עם חברת הביטוח בניסיון לברר את הסיבה לעיכוב בטיפול”, וכן נטען כי לאבי התובע “הובהר כי הנתבע אינו מייצגו בתביעה עצמה, אלא מסייע בברור בלבד” (סעיף 5 לכתב ההגנה). הנתבע טוען כי כך עשה, ובירור טלפוני שערך העלה כי התובע נדרש לחתום על תצהיר שבו הוא מתחייב שלא להגיש תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי. הנתבע, לדבריו, עדכן בכך את אבי התובע, אולם זה סרב לחתום על התצהיר המבוקש. בכך לטענת הנתבע תפקידו הסתיים, והוא הודיע לאבי התובע ולמנהל “מתן אמינות” כי אין ביכולתו להמשיך ולטפל בתובע, והחזיר לתובע את התיק בדואר בחודש אוגוסט 2014 ובטרם התיישנה התביעה. משכך, לטענת הנתבע, לא זו בלבד שהוא הבהיר לאבי התובע שאינו מייצגו בתביעה מלבד אותו סיוע נזכר, אלא שהנתבע אף הודיע שלא יוכל להמשיך ולטפל בעניינו של התובע, וכל זאת עוד טרם התיישנה התביעה. כן טוען הנתבע כי התובע לא שילם לו דבר עבור שירותיו.

הנתבע מכחיש את נכות התובע. הנתבע טוען כי התובע לא פעל למזער את נזקיו, וכי יש לייחס לו אשם תורם. עם זאת, הנתבע כתב בכתב הגנתו שאינו מכחיש את עצם קרות התאונה (עיינו, סעיף 8 לכתב ההגנה, שבו לא הוכחש סעיף 3 לכתב התביעה).

כן אציין כי הנתבע טוען בכתב הגנתו למניעים זרים להגשת התביעה – אולם אומר כבר עתה שאלו לא הוכחו.

4. התובע הגיש כתב תשובה, שבו טען כי מעולם לא קיבל את התיק שלו בדואר כפי שנטען על-ידי הנתבע. כן נטען כי התובע לא קיבל מידע ביחס לאפשרות שתביעתו תתיישן. התובע טוען כי הפקיד את התיק בידי הנתבע על מנת שהנתבע יגיש עבורו תביעה משפטית. כן נטען שהנתבע לא מסר לתובע את מכתב הדחייה מחברת הביטוח בסמוך לאחר נתינתו.

5. התובע תמך את כתב התביעה בחוות-דעת רפואית, שלפיה לתובע נגרמה בעקבות התאונה נכות בשיעור של 15%. מנגד, הנתבע תמך טענותיו בחוות-דעת רפואית נגדית, שלפיה לתובע לא נגרמה נכות מהתאונה. לאור חוות-הדעת הנוגדות, מונה כמומחה מטעם בית המשפט ד”ר יעקב פעילן. מומחה בית המשפט סבר כי לתובע נכות בשיעור של 10% בשורש כף היד הימנית. בהשלמה לחוות-הדעת חיווה המומחה את דעתו, כי מתוך נכות זו, 5% נכות נגרמו כתוצאה מן התאונה, וזאת לאור שבר ישן באותו המקום שנגרם בשנת 2007 (השלמה מיום 11.4.2022).

6. לנתבע ניתנה רשות לדחות את מועד העיון בחומרים ראייתיים שונים בהתבסס על ההלכה שנקבעה ברע”א 4249/98 סוויסה נ’ הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נה(1) 515 (1999) (להלן – הלכת סוויסה).

7. מטעם התובע העידו הוא ואביו. מטעם הנתבע העיד הוא עצמו. שני בעלי הדין חקרו את מומחה בית המשפט.

דיון והכרעה

8. להלן מועדים מרכזיים בתביעה. התובע נולד ביום 7.11.1993. התאונה מושא התביעה אירעה בחודש יולי 2008. ייפוי הכוח שנתן התובע בידי הנתבע הוא מיום 28.7.2014. הנתבע טוען כי החזיר לתובע את התיק בדואר בחודש אוגוסט 2014. תקופת ההתיישנות הרלוונטית היא שלוש ששנים מהגעת התובע לגיל 18, כלומר, בגיל 21 (סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ”א-1981 (להלן – חוק חוזה הביטוח) וסעיף 10 לחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958). התובע היה בגיל 21 ביום 7.11.2014. כלומר, פניית התובע לנתבע נעשתה סמוך לתום תקופת ההתיישנות. ביום 12.11.2014 דחתה כלל את תביעתו של התובע בשל התיישנות (נספח א’ לכתב התביעה).

9. הנתבע טוען בכתב הגנתו כי התביעה דנא התיישנה ולחלופין שיש לדחותה בגין שיהוי. אין לקבל טענות אלו. במועד הגשת התביעה טרם חלפו שבע שנים מהיום שבו דחתה כלל את תביעת התובע. דחיית התביעה על-ידי כלל היא שהקימה את כוח התביעה בידי התובע כלפי הנתבע בטענה לרשלנותו. על כן, התביעה לא התיישנה. אשר לטענת השיהוי, כידוע טענה זו תתקבל בהליך אזרחי במקרים חריגים בלבד (ראו, ע”א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ’ הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ”ד נז(5) 433, 448 (2003)). בענייננו לא הוכח שהנתבע סובל מנזק ראייתי או שהתובע ויתר על זכויותיו באופן שמקים הצדקה לדחיית התביעה בשל שיהוי שבהגשתה, דבר שכאמור יעשה במקרים חריגים.

10. לגופם של דברים, השאלה הראשונה שיש להידרש אליה היא באשר להיקף הייצוג שהוסכם על הצדדים. בעוד התובע מתייחס אל הנתבע כאל עורך-דינו לכל דבר ועניין, הנתבע טוען כי הפנייה אליו נעשתה לשם בירור ממוקד בלבד. לעמדת הנתבע, כל שהתבקש ממנו הוא לברר את העיכוב במתן תשובתה של חברת הביטוח, ולאחר בירור ממוקד זה, וכשהתבקש אבי התובע להשלים מסמך מסוים ולא עשה כן, סיים את הטיפול בנושא.

11. במחלוקת זו מצאתי שיש להעדיף את עמדת התובע.

12. ביום 28.7.2014 חתם התובע על יפוי כוח לטובת הנתבע (נספח ד’ לתצהיר התובע). יפוי הכוח הוא רחב. במסגרתו, הוסמך הנתבע לעשות בשם התובע פעולות רבות, לרבות להגיש הליכים משפטיים, להופיע בשמו בבתי משפט, לגבות סכומים בשם התובע וכדומה. הנתבע שלח יפוי כוח זה לכלל במכתב מיום 28.7.2014, וכתב: “…מצ”ב ייפוי כוח מטעם מרשי” (שם).

13. בנוסף, הנתבע שלח לכלל מכתבים, בשם התובע (נספח ג’ לתצהיר אבי התובע). במכתב מיום 15.9.2014 שלח הנתבע לכלל מכתב שאליו צירף מסמכים שונים, וכן הוסיף שמסמכים הנוגעים למוסד החינוכי יועברו בהמשך וכי נעשים מאמצים גדולים לאיתורם. כן צורף כתב ויתור על סודיות רפואית של התובע, בין היתר לטובת הנתבע. בהמשך, מכתב הדחייה של כלל נשלח לנתבע.

14. לאחר מכן, במכתב מיום 9.2.2015 ששלח הנתבע לכלל, הלין הוא כלפיה על דחיית תביעת התובע מחמת התיישנות. הנתבע פירט את ההתנהלות מול כלל, וכתב: “במהלך השנה החולפת נעשו ניסיונות עמכם לקדם את הטיפול וכל פניה נענתה בהערמת קשיים עד אשר התקבלה עמדתכם באשר להתיישנות”. כן הוסיף הנתבע במכתבו: “בשיחות הרבות אף עלתה סוגיית ההתיישנות ונטען על ידכן כי לאור התקלות בהעברת הטיפול בין המסלקות השונות לא תיטען טענה שכזאת”. הנתבע הוסיף: “אודה לקבלת עמדתכם לעניין המשך הטיפול ובטרם תוגש תביעת המבוטח לעניין הפוליסה לבית המשפט”.

בשני מכתבים נוספים ששלחה כלל, עמדה היא על טענת ההתיישנות, ומכתבים אלו מוענו לנתבע (מכתבים מימים 25.3.2015 ו-4.5.2015).

15. יפוי הכוח כמו גם התכתובות האמורות מלמדים שהנתבע ייצג את התובע כעורך-דינו לשם מיצוי זכויותיו מול כלל. אין מדובר בבירור נקודתי. ההתכתבות בין הצדדים אינה מתיישבת עם הנטען בכתב ההגנה, שלפיו ייצוג הנתבע מתמצה ב”ברור קצר עם חברת הביטוח בניסיון לברר את הסיבה לעיכוב בטיפול” (סעיף 5 לכתב ההגנה), כי “… הנתבע אינו מייצגו בתביעה עצמה, אלא מסייע בברור בלבד” באשר למסמך בודד חסר שהיה על התובע להמציא לכלל ולא המציאו (שם), או כי מדובר היה בטיפול שעניינו בירור טלפוני בלבד (עיינו, סעיף 17 לתצהיר הנתבע).

16. התכתבות זו גם מלמדת שאין לקבל את טענת הנתבע שלפיה הפסיק לטפל בעניינו של התובע בחודש אוגוסט 2014, עוד קודם להתיישנות התביעה (סעיף 17 לתצהיר הנתבע) – שהרי הנתבע שלח לכלל מכתבים גם לאחר מכן. התכתבות זו גם אינה מתיישבת עם הטענה בדבר החזרת “התיק” לנתבע בדואר בחודש אוגוסט 2014, כפעולה שמסמלת את הפסקת הטיפול. ואכן, גם הנתבע, למקרא תצהיר אבי התובע והמסמכים שצורפו אליו, מסכים בתצהירו כי טיפל בעניינו של הנתבע אף לאחר אותה החזרה נטענת של התיק (עיינו, סעיפים 18 ו-22 לתצהיר הנתבע). לאמור, אותה טענה בדבר החזרת התיק בדואר – אשר יצוין שהוכחשה על-ידי התובע וממילא לא הוכחה למעט הצגת דוא”ל שבו כתב הנתבע שיחזיר את התיק (נספח ב’ לתצהירו) – אין בה כדי להוות פעולה אשר סימלה בעיני הצדדים את סיום הייצוג.

17. בנוסף, לבית המשפט הוגשו תכתובות וואטסאפ בין אבי התובע לבין הנתבע. אבי התובע טיפל בעניינו של התובע (כפי שהעיד התובע). תכתובות אלו מלמדות שאבי התובע ראה בנתבע כבא-כוח התובע. כך, בהודעה שכנראה נשלחה בחודש יוני 2016, שאל אבי התובע את הנתבע: “שלום לך למה אתה לא עונה לי לפחות תשלח לי בהודעה מה הסטטוס של התביעה של הבן שלי עידו אחיאל כי אלונה לפני 3 חודשים אמרה שיהיה בסדר ועכשיו אמרה שהם אומרים חוק התיישנות מבקש שתענה לי להודעה תודה” (ההודעות צורפו כנספח א’ לתצהיר אבי התובע). הנתבע השיב לכך, “בפגישה אדבר איתך בהמשך”.

אבי התובע המשיך לשלוח הודעות לנתבע בוואטסאפ. ביום 5.7.2016 שלח האב לנתבע הודעה כדלקמן: “מה קורה למה אני צריך לרדוף אחריך תעדכן אותי מה קורה עם התביעה של הבן שלי עידו אפילו בהודעה שבוע שעבר אמרת שתחזור אלי קצת כבוד אני ממתין לתשובה”. מן החומרים שהוגשו עולה שהנתבע לא השיב להודעה זו, וביום 10.7.2016 שלח אבי התובע הודעה נוספת: “תגיד לי אתה רציני כמה אני צריך לבקש ממך תן לי רק עדכון על הבן שלי עידו אמרת לפני חודש שאתה בפגישה ותחזור אלי מה הבעיה אני לא מבין תחזור אלי”. בהודעה מיום 21.7.2016 שלח אבי התובע עוד הודעה לנתבע: “בקשתי שתעדכן אותי בקשר לתביעה של הבן שלי עידו שלא תחשוב שאני פראייר אז אתה לא מכיר אותי אבל זה בושה שאתה לא חוזר אלי אני מחכה לעדכון ואל תשכח שחזרת אלי שאתה בישיבה ותחזור אלי זה היה לפני שבועיים קצת כבוד לא יותר”. בהודעה נוספת מיום 9.8.2016 כתב אבי התובע: “אני מתקשר שולח הודעות ואתה לא עונה מבקש שתתן לי עדכון בקשר לתביעה של הבן שלי עידו אחיאל ככה לא מתנהגים גם אלונה הפסיקה לענות לי שלח לי עדכון או דבר איתי היום אני ממתין”. בהודעה מיום 17.8.2016 כתב אבי התובע: “חמוד למה אני צריך לרדוף אחריך תשלח לי הודעה מה המצב של התביעה ואיך מתקדמים פשוט אני ממתין”. בהודעה מיום 25.8.2016 כתב אבי התובע: “יהב מה קורה תוכל לשלוח לי את התשובה של כלל ביטוח שאמרו שזה התיישנות תשלח לי צילום בטלפון”.

או אז, טרח הנתבע להשיב ביום 25.8.2016: “אשלח אליך בתחילת שבוע כי אני מחוץ למשרד”. אולם ביום 29.8.2016 שלח אבי התובע לנתבע הודעה כדלקמן: “אתה לא שוכח לשלוח לי את ההחלטה של כלל ביטוח”. הנתבע השיב: “לא שוכח מקווה שמחר זה אצלך”. אולם ביום 31.8.2016 כתב אבי התובע: “אל תשכח אותי”. ביום 5.9.2016 שלח אבי התובע הודעה נוספת: “יהב מה קורה תשלח לי את המסמך של כלל ביטוח”. ביום 6.9.2016 כתב אבי התובע: “גם בשביל המסמך אני אחכה הרבה”. ביום 12.9.2016 שלח אבי התובע הודעה נוספת: “יהב הבטחת שתשלח לי את המסמך עבר 3 שבועות”. ביום 13.9.2016 שלח אבי התובע הודעה נוספת: “יהב אני מחכה למסמך לא מתאים הבטחת שתשלח”. ביום 14.9.2016 הואיל הנתבע לשלוח לאבי התובע צילום של מכתבה של כלל.

עם זאת אציין, כי יתכן שאבי התובע כבר ידע קודם לכן, לפחות בשנת 2015, שכלל דחתה את תביעת התובע בשל התיישנות (ראו, התכתבות וואטסאפ, בעמ’ 50 לתיק המוצגים של הנתבע, שיתכן שזו הודעה ששלח אבי התובע לנתבע).

מפניותיו הרבות של אבי התובע למדים, כי זה ראה את הנתבע ככתובת הרלבנטית לבירור מצב הפנייה של התובע לכלל. הדבר תומך בכך שהנתבע הוא שייצג את התובע בנושא מעבר לבירור נקודתי. כך, למשל, הנתבע לא השיב לאבי התובע בפניות אלו באומרו מדוע אבי התובע כלל פונה אליו בנושא, שהרי טיפולו היה נקודתי והסתיים. מעבר לכך, אעיר בהתבסס על החומרים שהוגשו, שקיים טעם לפגם באי-מתן המענה מצד הנתבע להודעות אבי התובע תוך זמן סביר, ולכך שאבי התובע נאלץ לשלוח לנתבע הודעות חוזרות ונשנות.

18. אם כן, התובע היה לקוחו של הנתבע בנוגע למימוש זכויות התובע מכוח פוליסת התלמידים של כלל, ולא אך באופן מוגבל לשם בירור נושא ממוקד וספציפי.

19. כפי שנפסק, “…חייב עורך-דין להזהיר את לקוחו לגבי תקופת התיישנות של התביעה שבידו, ובמיוחד כאשר קיימת תקופת התיישנות מיוחדת” (ע”א 37/86 לוי נ’ שרמן, פ”ד מד(4) 446, 463 (1990); וראו גם, ע”א 8001/95 קורן נ’ ויסברג (19.1.1998): “…על עורכי הדין היה להעמיד את הלקוח שהשתהה בהמצאת חוות הדעת הרפואית, על סכנת ההתיישנות… עורך הדין חב חובת נאמנות מיוחדת ללקוחו. אכן, עורך דין אינו חייב ‘לרוץ אחרי קליינט’, כלשונו של בית משפט קמא, אולם עליו לפעול בצורה סבירה לשם העמדת הלקוח על כך שתקופת ההתיישנות עומדת לחלוף ועל המשמעויות הנובעות מכך. במסגרת חובת האמון המיוחדת שחב עורך הדין ללקוחו, עליו ליצור עמו קשר מדי פעם ופעם כדי לעדכן, להתעדכן ו’להזכיר’ ללקוח כיצד מתנהל הטיפול בתיק, בפרט לקראת תום תקופת ההתיישנות”; ע”א 479/65 וידר נ’ הרנוי, פ”ד כ(1) 468, 471 (1966): “הדבר חשוב במיוחד בקשר להתיישנות, וכאשר ישנה תקופת התיישנות מיוחדת העומדת לפוג עליו להזהיר את הלקוח”; ת”א (מחוזי י-ם) 23550-07-11 לוי נ’ גבעון, פיסקה 28 (4.11.2015)).

20. הנתבע העיד כי על אף שידע שתקופת ההתיישנות חולפת בהגיע התובע לגיל 21, לא בירר מה גילו של התובע, ובלשונו, “כי הוא לא מטופל שלי” (עמ’ 84 שורה 15 עד עמ’ 85 שורה 13 לפרוטוקול). לאחר מכן העיד הנתבע שאינו זוכר אם בירר את גיל התובע, והוסיף שגיל התובע עולה מן המסמכים הרפואיים – אולם בתצהירו הצהיר שלא התעמק במסמכים הרפואיים של התובע (ראו, עמ’ 96 לפרוטוקול; וכן סעיף 31 לתצהירו, שם נרשם: “אני רוצה לציין כי מעולם לא התעמקתי בפרטי התאונה ו/או החומר רפואי של התובע”). אם כן, הנתבע לא פעל כמצופה מעורך-דין זהיר לברר את מועד חלוף תקופת ההתיישנות.

21. בנוסף, הנתבע העיד שאינו זוכר אם העמיד את אבי התובע על סכנת ההתיישנות (עמ’ 89 שורה 22 ואילך לפרוטוקול). אולם לאור עדות הנתבע שלא בירר את גיל התובע, סביר שאכן לא העמידו על נושא זה, שהרי הנתבע לא בירר שמא עילת התביעה של התובע צפויה להתיישן בקרוב. בנוסף, אין מסמך או ראיה אחרת לכך שהנתבע מסר מידע זה לתובע. הנתבע העיד שלא ערך תרשומת לגבי שיחתו עם אבי התובע, וגם אין מסמך בנושא (שם). הנתבע העיד שגם לא ניהל מעקב אחר עניינו של התובע והאם מתקבלת תשובה מכלל, שכן לעמדתו, התובע אינו לקוח שלו (עמ’ 91 לפרוטוקול). למעשה, אין טענה שלפיה הנתבע יידע את התובע או את אביו על סכנת ההתיישנות, שהרי גרסת הנתבע היא שלא בחן נושא זה שכן לשיטתו התובע לא היה לקוחו אלא לשם בירור ממוקד.

22. משכך, הנתבע נהג ברשלנות כלפי התובע.

23. לזאת יש להוסיף שגם אין ראיה לכך שהנתבע פעל מול כלל לבקש ממנה ארכה לתקופת ההתיישנות, כפי שלעתים נעשה במקרים מסוג זה. הנתבע העיד שלא ביקש זאת מכלל, שכן לתפיסתו התובע לא היה לקוח שלו (עמ’ 94 שורות 35-30 ועמ’ 99 לפרוטוקול). אולם כאמור, לא ניתן לקבל הסבר זה לגבי טיב היחסים שבין התובע לנתבע. הנתבע העיד שגם לעמדתו, כפי שידוע לו היום, על ארכה להתיישנות להיות “כתובה ורשמית ולא בטלפון” (עמ’ 100 שורה 3 לפרוטוקול) – וארכה שכזו לא התבקשה באורח פורמאלי וגם לא התקבלה.

אעיר כי במכתב מיום 9.2.2015 כתב הנתבע לכלל כי נאמר לו מצד כלל שלא תיטען טענת התיישנות (נספח ג’ לתצהיר אבי התובע), אולם הנתבע לא פעל להשגת אישור כתוב ורשמי לכך, כפי שכאמור העיד בעצמו שיש לעשות.

24. אומנם, אבי התובע מציין בתצהירו, כי בעניין בנו טיפל גם עורך-דין קודם (סעיף 2 לתצהיר). אולם אין בכך כדי לגרוע מאחריות הנתבע, כמי שייצג את התובע גם כן ומאוחר יותר. כמו כן, העדר גביית שכר-טרחה מצד הנתבע, אינו מפחית מאחריותו. גם כשעורך-דין מייצג בחינם, הוא חב כלפי לקוחו בחובותיו של עורך-דין ועליו לנהוג כמצופה מעורך-דין סביר.

25. הנתבע מתייחס לחברה המסייעת במימוש זכויות רפואיות שהתובע התקשר עמה, וטוען שלה האחריות בנושא כלפי התובע. אולם גם אם אדם מתקשר עם חברה מסוג זה, ההתקשרות בין עורך-הדין לבין לקוחו היא התקשרות ישירה. עורך-הדין נושא במלוא האחריות כלפי לקוחו. זאת גם במקרה שבו מדובר בתיק המופנה לעורך-דין מאת חברה כזו או אחרת המסייעת במימוש זכויות רפואיות.

26. אין מקום לייחס אשם תורם לתובע. לקוחו של עורך-הדין אינו אמור להיות מודע לתקופת ההתיישנות הקצרה בדיני ביטוח. גם אם התובע לא סיפק מסמך מסוים שנדרש ממנו, אין לדעת האם היה פועל אחרת בנושא אילו היה יודע שתביעתו עלולה להתיישן בקרוב (לצמצום ייחוס אשם תורם ללקוח בתביעת רשלנות נגד עורך-דין ראו, ע”א 6277/19 הרמן נ’ וייס, פיסקאות 34-29 (‏15.3.2022)). אוסיף שאין אינדיקציה לכך שהתובע הביא להגדלת נכותו בשל פעילות ספורטיבית שבה הוא משתתף, ככל שבכך ביקש הנתבע לייחס לו אשם כלשהו – וממילא הזכאות לתגמולי ביטוח שנשללה בשל ההתיישנות אינה כפופה לאשם תורם מסוג זה.

27. עתה לקשר הסיבתי ולשיעור הנזק. אילולא היה הנתבע מתרשל, ואילו היה מעמיד את התובע (ואביו) על סוגיית ההתיישנות ופועל בנושא, ניתן להניח שהיה מוגש הליך משפטי נגד כלל. הליך שכזה, המוגש בתוך תקופת ההתיישנות, כנראה שסיכוייו היו טובים, והתובע היה זוכה בתגמולי ביטוח לפי שיעור נכותו.

28. כפי שצוין, הנתבע לא הכחיש בכתב הגנתו את עצם קרות התאונה. בסעיף 3 לכתב התביעה מצוינת התאונה הנטענת. בסעיף 8 לכתב ההגנה נרשם: “האמור בס’ 3 לכתב התביעה אינו מוכחש, בהתבסס על פרטים שמסר”. לאמור, דבר התרחשותה של התאונה אינו שנוי במחלוקת. בנסיבות אלו, אין לקבל את טענת הנתבע בסיכומיו שלפיה התאונה לא הוכחה. כך גם אין בנסיבות העניין בהבדלי התאריכים לגבי המועד המדויק של התאונה בחודש יולי 2008 כדי להשליך על התוצאה. אילו הנתבע היה מכחיש את התאונה, התובע יכול היה לכלכל את צעדיו בנושא כדי להוכיחה.

29. אשר לשיעור הנכות הנובע מן התאונה מושא התביעה, מומחה בית המשפט העמידו על 5% – מתוך 10% נכות בסך-הכל, אשר מחציתם יוחסו לתאונה קודמת משנת 2007. אציין כי נטען בפניי שלפי פוליסת ביטוח התלמידים, הזכאות לתגמולי הביטוח קמה החל מנכות של 5% ומעלה. כידוע, בית המשפט נוטה לתת משקל רב לעמדת המומחה מטעמו. המומחה נחקר על-ידי שני הצדדים, ומסקנתו בדבר נכות בשיעור של 5% הנובעת מן התאונה מושא התביעה נותרה בעינה.

30. הנתבע הציג למומחה בית המשפט סרטונים של התובע עוסק בפעילות גופנית (אשר מועד העיון בהם על-ידי התובע נדחה בהתבסס על הלכת סוויסה). יש להודות, כי באלו נראה התובע כשהוא מבצע פעילות ספורטיבית אינטנסיבית, לרבות באופן שנראה שמאמץ את כף היד. אולם מומחה בית המשפט הוא בעל המומחיות בנושא, וגם לאחר שצפה בסרטונים, השיב שמסקנתו בנוגע לנכות התובע נותרת בעינה (עיינו, עמ’ 28 לפרוטוקול). אין תשתית להתערב במסקנה זו.

31. מומחה בית המשפט השיב שעשה את חלוקת הנכות בין התאונה מושא התביעה לבין התאונה הקודמת על דרך של אומדן (עמ’ 47 שורות 32-27 לפרוטוקול). אין בכך פסול, ואין מקום להתערב באומדן שעשה המומחה. מצאתי שבחקירתו הנגדית לא נסתרה עמדת המומחה לגבי חלוקת הנכויות בין התאונות.

32. הנתבע טוען בסיכומיו כי התובע נחבל בידו פעמים רבות, כך שיש לייחס לתאונה מושא התביעה נכות קטנה יותר – אולם לא מצאתי שהנתבע מצביע על ראיות מספקות לחבלות נוספות שאירעו לתובע אשר גרמו לו לנכות צמיתה מעבר לאלו שעליהם הצביע המומחה מטעם בית המשפט. העובדה שהתובע ניגש לרופא עם גבס שבור, אינה מלמדת שאירעה לו תאונה נוספת שהסבה לו נכות צמיתה.

33. הנתבע טען בסיכומיו לגבי היות השבר שנגרם בתאונה מושא התביעה “חדש על ישן”, ומפנה לאמירות של המומחה בחקירתו שלפיה התזוזה בשבר כבר הייתה בתאונה הקודמת ולא בזו מושא התביעה – אולם המומחה הבהיר בחקירתו כי השבר שנגרם בתאונה מושא התביעה הביא לנכות כשלעצמו, ואין להתערב במסקנה זו (עיינו, עמ’ 17-16 ועמ’ 39 שורות 8-5 לפרוטוקול).

34. אשר לחקירת מומחה בית המשפט על-ידי התובע וטענות התובע בנושא, מומחה בית המשפט העיד שהשבר שנגרם בתאונה הקודמת לזו מושא התביעה, שלו ייחס מחצית מאחוזי הנכות, הוא כזה שסביר שמביא להגבלה בתנועה. זאת הגם שאין מסמך רפואי שמתעד הגבלה בתנועה בשל השבר הקודם (עמ’ 40 שורות 32-15 ועמ’ 46 שורות 14-13 לפרוטוקול). אין מקום להתערב במסקנה זו של המומחה.

התובע טוען בסיכומיו שיש להחיל בענייננו את שיקול הדעת המופעל במוסד לביטוח לאומי, ולדבריו שם לא מפחיתים משיעורי נכות בשל מצב רפואי קודם ללא מסמכים ברורים המעידים על כך (וכן הפנה התובע אל דב”ע (ארצי) נג/01-46 מרגוליס – המוסד לביטוח לאומי, פד”ע כו(1) 364 (1993)). אולם כאמור, המומחה חיווה דעתו שסביר שלאחר הפציעה הקודמת בשנת 2007, נגרמה לתובע מגבלה בתנועה. זו עמדה שבמומחיות שאין מקום להתערב בה. די בעמדה זו של המומחה כדי להביא לייחוס חלק מהנכות לתאונה קודמת של התובע.

התובע הצביע בסיכומיו על מסמך משנת 2007, לפני התאונה מושא התביעה ולאחר התאונה הקודמת, שבו נרשם שאין לתובע מגבלה בתנועה. אולם מומחה בית המשפט ציין בחוות-דעתו מסמכים מאוחרים לתאונה מושא התביעה, שגם בהם (לפי הרשום בחוות-הדעת), נאמר שאין מגבלה בתנועה – וחרף זאת מצא המומחה שלתובע מגבלה בתנועה. למשל, מומחה בית המשפט ציין בחוות-דעתו מסמך מיום 26.4.2009, שבו נאמר לפי התיאור המובא בחוות-הדעת, “אין מגבלה תפקודית” (עמ’ 3 לחוות-דעת מומחה בית המשפט; וראו גם התיאור של המסמך מיום 22.2.2009). חרף מסמך זה, מצא המומחה שקיימת כיום לתובע מגבלה בתנועה ושלתובע נכות צמיתה. לא ניתן להתמקד במסמך משנת 2007 ולטעון שלאורו אין לתובע נכות בשל תאונה קודמת, ולהתעלם ממסמך מאוחר יותר משנת 2009 שאף על פיו קבע המומחה שהתובע סובל כיום מנכות כתוצאה מהתאונה מושא התביעה (ועיינו, הדיון בסיכומים בעל-פה בעמ’ 122-121 לפרוטוקול). כלומר, התובע טוען שאין להתעלם ממסמך משנת 2007, אולם הוא מבקש להתעלם ממסמכים משנת 2009.

התובע טען בסיכומיו כי יש לייחס את מלוא הנכות לתאונה משנת 2008, שכן לתובע הייתה “גולגולת דקה” בשל התאונה משנת 2007. אין לקבל עמדה זו. אין מדובר במקרה שבו המומחה סבר שהתאונה הקודמת לא גרמה לנכות, אולם הביאה את התובע למצב שבו בשל “גולגולת דקה” התאונה משנת 2008 גרמה למלוא הנכות. המומחה חיווה את דעתו שחלק מהנכות מיוחס לתאונה הקודמת.

35. יטען הטוען: מה לי אם נכותו של התובע נגרמה בתאונה משנת 2008 או מתאונה קודמת משנת 2007, שכן יתכן שהן לגבי תאונה זו, הן לגבי האחרת, הוא בוטח על-ידי כלל, ותקופת ההתיישנות מסתיימת לגבי שתיהן באותו המועד בהגיע התובע לגיל 21. אולם כתב התביעה נוסח כפי שנוסח, ובו נטען לתאונה משנת 2008. לנתבע לא ניתנה הזדמנות להעלות את מלוא טענותיו כלפי תאונה אחרת.

36. לסיום הדיון בחוות-דעת מומחה בית המשפט ושיעור הנכות, שומה לזכור, כי התביעה שלפנינו היא לא התביעה לקבלת תגמולי הביטוח. התביעה שבה עסקינן היא תביעת רשלנות נגד עורך-דין, ובמסגרתה, אנו מנסים “לשחזר” את התביעה שהייתה מוגשת נגד חברת הביטוח אילולא הרשלנות. במסגרת זו, אנו מדמים מעין “תביעה בתוך תביעה”, דהיינו, איזו תביעה הייתה מוגשת אילולא הרשלנות ומה הייתה היתכנותה. אילולא הרשלנות, ואילו הייתה מוגשת טרם חלוף תקופת ההתיישנות תביעה לבית המשפט נגד חברת הביטוח, תוצאתה הסבירה היא שהיו משולמים תגמולי ביטוח לפי חוות-דעתו של מומחה בית המשפט. על כן, גם אם התובע או הנתבע מצביעים על נושא כזה או אחר בחוות-הדעת או מענה כזה או אחר שהשיב המומחה בחקירתו הנגדית, עדיין ענייננו בהערכה מה היה גורלה של התביעה שהייתה מוגשת נגד חברת הביטוח. בהעדר נתונים המכרסמים באורח משמעותי במסקנת מומחה בית המשפט, התוצאה הסבירה של הליך נגד חברת הביטוח נותרת בעינה, והיא שחברת הביטוח הייתה משלמת תגמולי ביטוח לפי מסקנת מומחה בית המשפט.

37. לא נסתרה טענת התובע שלפיה על-פי הפוליסה הרלוונטית, 100% נכות מזכים ב-340,960 ש”ח (נספח ב’ לתצהיר התובע). 5% מסכום זה הם 17,048 ש”ח.

38. התובע טען בסיכומיו שיש להוסיף לפיצוי שלו הוא זכאי הפרשי ריבית והצמדה המדמים את אלו שהיה מקבל אילו הייתה מוגשת תביעה נגד כלל. לעמדתו, הפרשי הצמדה נצברים החל מיום מקרה הביטוח, וכן יש להוסיף הפרשי ריבית החל מהפנייה הראשונה לכלל שנעשתה על-ידי עורך-דין קודם בשנת 2011 (עמ’ 120 לפרוטוקול).

אשר להפרשי ההצמדה, על אלו להתווסף החל מיום מקרה הביטוח, קרי, יום 17.7.2008. זאת שכן סביר שכך היו משולמים תגמולי הביטוח, אילולא הרשלנות (סעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח).

אשר להפרשי ריבית, אלו יתווספו החל משלושים ימים לאחר מסירת התביעה למבטח (שם). התובע טוען כי המסמך הראשון שבו נעשתה הפנייה לכלל הוא מיום 24.2.2011 (עמ’ 21 לתיק המוצגים של הנתבע, הוא מכתב מאת עורך-הדין הקודם של התובע). אולם על גבי מסמך זה נרשם, כנראה על-ידי גורם מכלל, כי לאחר בירור לא התקבלו מסמכים ממשרד אותו עורך-דין, וכי יש להעביר טופס תביעה. המכתב שלאחר מכן הוא מיום 29.8.2011 (מאת עורך-דינו הקודם של התובע), ונרשם בו כי בשיחה עם כלל נמסר שלא נמצא חומר רפואי וכי לא נפתח תיק בעניין התובע, וכי “לאור הדברים מועבר אליכם החומר בפעם נוספת”. המסמך שלאחריו הוא “טופס תביעה” שנראה שנחתם על-ידי הורי התובע ביום 17.7.2011 (עמ’ 23-22 לתיק המוצגים של הנתבע). אין בפניי חומר ראייתי נוסף בעניין זה, דוגמת עדות מפי אותו עורך-דין קודם או מטעם בעל תפקיד בכלל, שיכולים היו לשפוך אור על המועד שבו הוגשה התביעה לכלל. בנסיבות אלו, ובהתבסס על החומרים שלפניי, הפרשי הריבית יתווספו החל משלושים ימים לאחר המכתב השני מאלו שצוין לעיל, דהיינו, החל מיום 28.9.2011.

אוסיף, שלא מצאתי מקום להפחית משיעורי הריבית בשל כך שהתובע פנה לנתבע בשלב מאוחר יותר, בשנת 2014, והמכתב הנזכר נשלח על-ידי עורך-דין קודם. כשהגיע התובע אל הנתבע, הוא כבר היה זכאי להפרשי ריבית מכלל. הוא פנה לנתבע כשבאמתחתו זכאות לתגמולי ביטוח יחד עם הפרשי ריבית. אלו ירדו לטימיון בשל נושא ההתיישנות. על כן, התובע גם זכאי להפרשי הריבית במסגרת הפיצוי שיקבל מהנתבע.

39. מצאתי שאין מקום לפסוק לטובת התובע פיצוי בגין נזק לא ממוני, דוגמת עוגמת נפש. התובע התמהמה מספר שנים עד הגשת התביעה דנא. התמהמהות זו אומנם אינה מביאה לדחיית התביעה בשל שיהוי, אולם היא עומדת במתח עם הטענה לעוגמת נפש שנגרמה לתובע בשל התנהלות הנתבע. תובע שחש תחושת כעס, עצב או תסכול בשל הנזק שנגרם לו, פועל לקבלת פיצוי בגין נזקיו ללא דיחוי ולא שנים לאחר מכן.

40. אשר להוצאות המשפט, לתובע היו הוצאות בגין המומחה מטעמו ומומחה בית המשפט (עמ’ 126 לפרוטוקול). התובע צירף אסמכתאות המעידות על שכר טרחת מומחה בית המשפט בסך 2,925 ש”ח (הוגשו ביום 13.7.2023). אשר למומחה התובע, צורפו אסמכתאות על סך כולל של 3,000 ש”ח (אוסיף שלא הוצגה תשתית לכך שהתובע קיבל החזר על הוצאות אלו מקופת החולים; חוות-דעת נוספת, של ד”ר ולן, לא הוגשה כחוות-דעת מומחה בהליך זה ומשכך התובע אינו זכאי להוצאות בגינה ומכל מקום הדבר לא נומק באורח מספק, עיינו הדיון בעמ’ 126-125 לפרוטוקול; ובייחוד עמדת התובע בעמ’ 126 שורות 6-5 לפרוטוקול). על כן, מדובר בסך-הכל בהוצאות מומחים בסך 5,925 ש”ח.

מאחר שחקירת המומחה על-ידי שני הצדדים לא הביאה לשינוי בתוצאה, כל אחד מהצדדים יישא בהוצאותיו שלו בגין שכר עדות המומחה.

אשר לאגרה, נוכח הקבלה החלקית בלבד של התביעה, הנתבע ישלם לתובע הוצאות בסך רבע מן האגרה ששולמה.

אשר לשכר-טרחת עורך-דין, התובע טען כי בא-כוחו גובה ממנו שכר-טרחה בשיעור של 25% מהסכום שייפסק. עם זאת נתתי את הדעת לסבירות הסכום המבוקש ביחס לטירחה שהוקדשה להליך. התקיימו בהליך שלושה דיונים. הוגשו תצהירים בכתב. כן יש לתת את הדעת לסכום שנפסק אל מול הסכום שנתבע. אומנם, במישור האחריות התובע הוכיח את טענותיו, אולם לגבי שיעור הנזק למעשה מרבית התביעה נדחתה. נתתי את הדעת לכך שהסתבר שבחקירות הוצג סרטון שלא הוצג לבית המשפט קודם לכן במסגרת הבקשה על בסיס הלכת סוויסה, וההחלטה שניתנה בנושא (עמ’ 52 לפרוטוקול). על כן, הנתבע יישא בשכר-טרחת בא-כוח התובע בסך 5,500 ש”ח.

41. סוף דבר:

(א) התביעה מתקבלת באורח חלקי, במובן זה שהנתבע ישלם לתובע סך של 17,048 ש”ח. סכום זה נושא הפרשי הצמדה מיום 17.7.2008 והפרשי ריבית מיום 28.9.2011, על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ”א-1961.

(ב) הנתבע ישלם לתובע הוצאות בגין עלויות מומחים בסך 5,925 ש”ח, הוצאות בגין האגרה בשיעור רבע מן האגרה ששולמה, וכן ישא בשכר-טרחת בא-כוח התובע בסך 5,500 ש”ח. הוצאות משפט נושאות הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן, ושכר-טרחת עורך-דין – מיום פסק-הדין.

42. לאור העובדה שבפסק-הדין נתונים אישיים של התובע, ככל שמי מבעלי הדין מעוניין שפסק-הדין או חלקו לא יפורסם, הוא רשאי להגיש בקשה בנושא תוך שבעה ימים. פרסום פסק-הדין יושהה למשך שבעה ימים, ובהעדר בקשה בנושא פסק-הדין יהיה מותר בפרסום ללא צורך בהחלטה נוספת. הוגשה בקשה בנושא במועד האמור, היא תידון בהתאם.

ניתן להגיש ערעור על פסק-הדין תוך 60 ימים מיום המצאתו.

ניתן היום, י”ג תשרי תשפ”ד, 28 ספטמבר 2023, בהעדר הצדדים.