בפני
כבוד השופטת מירית פולוס
תובע
*****
ע”י ב”כ עו”ד משה מגן
נגד
נתבע
*****
ע”י ב”כ עוה”ד אבי וינריב
פסק דין
בפני שתי תביעות – האחת, תביעה הצהרתית לעניין בעלות במקרקעין ולחילופין תביעה כספית להשבת כספים שהשקיע התובע בדירה ואובדן עליית ערכה. השניה, הוגשה על ידי הצד שכנגד, תביעה כספית, להחזר דמי שימוש שנגבו בעקבות השכרת נכס המקרקעין, והכל כפי שיפורט.
רקע כללי –
התובע מר נ. **** (להלן: “נ.***”) והנתבע מר א. **** (להלן: “א.****”) הינם בני דודים.
א. ואחיו **** הינם ילדיו של המנוח **** ז”ל (להלן: “המנוח”), שהלך לבית עולמו ביום **.**.15, ומקום מגוריו בחייו היה באוזבקיסטן.
נ הינו בן אחיו של המנוח.
תיקים קודמים –
ביום 7.3.18 ניתן לגבי המנוח צו לקיום צוואתו מיום 13.8.07, בת”ע 30999-10-17. הצוואה מתייחסת לנכס ספציפי בלבד – דירה ב***, כפי שיפורט.
בהתאם לצוואה שקוימה, המנוח ציווה את דירת המגורים הרשומה בבעלותו ב*** (להלן: “הדירה”) לאחיינו נ. הצוואה נערכה במקום מושבו של המנוח.
הדירה הינה מקור המחלוקת בהליכים דנן.
צו קיום הצוואה ניתן לאחר שנ. הודיע בתצהיר מטעמו, הן לב”כ היועמ”ש והן לבית המשפט, כי אינו יודע פרטים אודות ילדי המנוח, מאז התגרש המנוח בשנת 1975.
ביום **.**.18 ניתן לגבי המנוח צו ירושה, בהליך מקביל, ולפיו בנו א. הינו יורשו בשלמות, לאחר שאחיו **** הסתלק מחלקו בעזבון.
א. הגיש תביעה לביטול צו קיום הצוואה. בתביעה נטען כי המנוח ערך ביום 18.6.09 מסמך ביטול לצוואה שקוימה, בפני אותו נוטריון שערך את הצוואה. נטען כי נ. ידע על קיומו של מסמך הביטול, אשר נמסר בחיי המנוח לאביו של נ. כמו כן, נטען כי נ. שיקר לבית המשפט ולב”כ היועמ”ש כאשר טען כי אין לו מידע אודות היורשים על פי דין וכתוצאה מכך, לא נמסרה להם הודעה על הגשת התובענה לקיום הצוואה. בניגוד למוצהר בתצהירו של נ., ילדי המנוח הינם תושבי ישראל ועמדו בקשר עם נ.
בכתב ההגנה שהגיש נ. לתביעה לביטול צו קיום צוואה אישר כי “מצגיו לא היו שלמים ומדויקים ביחס למקום מגוריהם של ילדי המנוח שהיה בישראל” (סעיף 28(ד)) ובהמשך אף מאשר כי נפגש עם ילדי המנוח בישראל (סעיף 31).
בדיון שהתקיים ביום 17.7.19, אישר נ. כי הציג מצגי שקר לבית המשפט: “לשאלה, שיקרת לבית המשפט, אני משיב שאני מצטער.” (עמוד 8 לפר’ שורה 29).
בסמוך לאחר שקיבל צו לקיום הצוואה, בעקבות הצגת מצגי שקר לבית המשפט וליועמ”ש, מכר נ. את הדירה ובכספי התמורה סילק חובות שהיו לו (פר’ מיום 17.7.19 עמוד 8 שורות 25-26).
בתום הדיון שהתקיים ביום 17.7.19 בוטל צו קיום הצוואה, ניתנה הוראה לנ. להשיב בתוך 14 יום את כל הכספים שקיבל בגין מכר הדירה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ולהפקידם בחשבון נאמנות של באי כח הצדדים. בנוסף, נ. חוייב בתשלום סך של 100,000 ₪ לטובת א., נוכח הגשת תצהיר שיקרי לבית המשפט, קבלת צו קיום צוואה על בסיס מצגי שקר, מכירת הדירה וסילוק חובותיו עם כספי התמורה.
למיטב ידיעת בית המשפט וכפי שמסרו באי כח, נ. שילם התשלום בסך של 100,000 ₪ לא.. בגין החיוב בהשבת כספי מכר הדירה נפתח הליך בלשכת ההוצל”פ והכספים טרם נגבו.
ביום 8.12.21 נסגרו ההליכים בתיקי העזבון, לאחר שבעקבות בירורים שונים, הוסכם שהמנוח ביטל את צוואתו. נותרה על כנה ההחלטה שצו הקיום בוטל. צו הירושה עומד בעינו.
טענות הצדדים בתיקים נשוא פסק דין זה –
טענותיו של נ . – יש להצהיר שהוא היה הבעלים של הדירה ב***, עובר למכירתה על ידו. הדירה נרכשה עבור המנוח מכספיו של נ, לבקשת המנוח, שהיה מעוניין להעתיק מקום מגוריו לישראל. סוכם בינו ובין המנוח שהמנוח ישיב לו את כספי הרכישה בתוך כשנה – שנה וחצי, פרק הזמן שהמנוח ביקש על מנת לארגן את כל הכסף ולהביאו לישראל.
הוסכם בין נ. למנוח שאם לא יושבו כל הכספים בתוך פרק הזמן המוסכם, נ. יהיה הבעלים של הדירה.
הוסכם שעד למועד השבת ההלוואה, נ. ייגבה את שכר הדירה.
בנוסף הוסכם בין נ. לבין המנוח, שהמנוח יערוך צוואה ובה יוריש לנ. את הדירה, למקרה בו ילך לעולמו לפני השבת הכספים לנ..
הדירה נרכשה ביום 07.**.**, בהתאם ליפוי כח קונסולרי עליו חתם המנוח ביום 07.**.** המיפה את כוחו של נ .לרכוש עבור המנוח דירה.
נ. שילם עבור רכישת הדירה סך של כ – 250,000 ₪ לפי כתב התביעה ועל פי הרשום בתצהיר ע”ר כ -240,000 ₪, באמצעות שימוש בכספיו שהיו מופקדים בחשבונה של אחותו.
בחלוף כשנה וחצי – שנתיים אמר המנוח לנ . שזנח תכניותיו לעבור להתגורר בישראל, ולפיכך סוכם ביניהם שנ. יהיה הבעלים של הדירה.
לאחר שקיבל צו לקיום הצוואה (שבוטל בהמשך כפי שפורט מעלה), מכר את הדירה בתמורה לסך של 875,000 ₪. מתוך כספי המכר שילם עלויות נלוות (מיסים, שכ”ט עו”ד ותיווך) בסך של 74,450 ₪.
נ. עותר לקביעה כי הוא הבעלים האמיתי של הדירה ולא המנוח. לחילופין, עותר להשבת הסכומים שהשקיע ברכישת הדירה ובמכירתה, בצירוף שערוך, וכן תשלום פיצוי כספי בגין הנזק שנגרם לו בשל הפרת ההסכמות מצד המנוח, המתבטא באובדן עליית הערך של הנכס שהוא מימן מכיסו ללא שהמנוח שילם ולו שקל אחד. מכאן שיש להעביר לנ. לשיטתו את מלוא תמורת מכר הדירה.
טענותיו של א. כפי שפורטו בכתב ההגנה– בכתב ההגנה שהגיש א. לתביעת נ. הכחיש הטענה שנ. הוציא כספים לרכישת הדירה וכן הכחיש את נזקיו. כמו כן הוכחשו ההסכמות הנטענות בין נ. למנוח, בנוגע לרכישת הדירה על ידי נ. והשבת הכספים על ידי המנוח ובהעדר השבה העברת הבעלות לנ. נטען כי אלו “סיפורי בדים של התובע”.
לטענת א. ההסכמה היחידה בין המנוח לנ. מתבטאת ביפוי הכח שקיבל נ. לרכוש דירה עבור המנוח, וכך עשה.
לטענת א., נ. אינו יכול להוכיח טענותיו כי השקיע כספים שלו לקניית דירת המנוח. לטענת א., הדירה נרכשה מכספים של המנוח.
עוד טען א. כי אין לקבל עדות יחיד כנגד עזבון ונטל ההוכחה כבד.
יצויין כבר כעת, כפי שיפורט בהמשך, גרסאות א. עברו שינויים במהלך ניהול ההליך.
במקביל, א. הגיש כנגד נ. תביעה, אשר תוקנה לאחר שנקבע שחלקה התיישן, לקבלת דמי שכירות הדירה שנגבו על ידי נ..
א. טוען כי אין ספק שנ. לא העביר את דמי השכירות או דמי השימוש הראויים למנוח בחייו. פירות הדירה שייכים למנוח. בנוסף עתר א. להשבת הוצאותיו בגין הצורך להמציא מסמכים להדיפת טענות נ. לרבות נסיעות למקום מושבו של המנוח וכיו”ב.
דיון והכרעה –
יאמר כבר עתה כי מצאתי לקבל את טענתו של נ. כי הדירה מומנה מכספיו, כי מדובר היה בהלוואה שעל המנוח היה להשיב לו וכי לא הוכח כי הלוואה זו הושבה בפועל. מצאתי בנוסף לקבל את גרסת נ. כי הוא זכאי לכל כספי השכירות שהתקבלו בגין השכרת הדירה עד מועד מכירתה. לא התקבלה טענת נ. כי סוכם עם המנוח שהוא הבעלים בשלמות של הדירה מאחר ולא הושבה ההלוואה.
כאמור, נ. הציג את ההסכמות בינו ובין המנוח, וניתן לחלק ההסכמות לפי גרסתו לשלושה חלקים:
החלק הראשון – נ. הלווה כספים למנוח לרכישת הדירה וסוכם כי כספים אלו יושבו לנ..
החלק השני – סוכם שעד השבת כספי ההלוואה נ. יגבה את דמי השכירות מהדירה.
החלק השלישי – סוכם שהדירה תועבר לבעלות נ. אם לא יושבו הכספים בתוך כשנה וחצי.
השתכנעתי כי נ. הוכיח את החלקים הראשון והשני להסכמות, אך לא הוכיח את החלק השלישי, כפי שיפורט להלן.
החלק הראשון בהסכמות – מתן הלוואה על ידי נ. למנוח לצורך רכישת הדירה –
כאמור, בכתב ההגנה א. הכחיש את הטענה כי נ. הוא שמימן את עלויות רכישת הדירה.
גרסה ראשונית זו, שהוצגה בכתב ההגנה, שונתה בהמשך על ידי א., כפי שיפורט להלן.
בתצהיר העדות הראשית של א. נרשם בין היתר כדלקמן:
סעיף 8:
“וכך נ. נכנס לתמונה, נ. התנה את הסכמתו לפעול לטובת אבא, בנוסף לעמלתו, שאבא יכתוב צוואה שבה הוא צווה לנ. את הדירה שיקנה באמצעותו והצוואה תשמש ערבות לכספים שאבא יהיה חייב על הדירה והעמלה. דרישת נ. היתה שככל שיישארו חובות על הדירה אבא יסיים לשלם אותם תוך שנתיים ולא יותר.”
סעיף 12:
“שנתיים לאחר מכן, ב 18.6.2009, לאחר שאבא סיים לשלם את המעט שנותר בגין עלות רכישת הדירה והעמלה לנ., אבא ביטל את הצוואה בפני הנוטריון שערך אותה…
אחרי שהחזיר לנ., כמו שציינתי קודם, את הפרוטה האחרונה שעוד נותר חייב לו…”
סעיף 24:
“…אבא אמר לי שהוא שילם לנ. כל אגורה שקיבל ממנו…”
כל ההדגשות של הח”מ.
עולה אם כן באופן ברור מתצהיר העדות הראשית: בניגוד להכחשה הגורפת בכתב ההגנה, בתצהיר העדות הראשית א. מאשר את עסקת היסוד בין נ. לבין המנוח – נ. הלווה כספים למנוח לצורך רכישת דירה על שמו של המנוח וסוכם שכספי ההלוואה יושבו לנ. טענת א. בתצהיר, בניגוד לכתב ההגנה, היא שהמנוח השיב את כספי ההלוואה, ולא כי מעולם לא ניתנה הלוואה.
טענה זו, כי היתה הלוואה אך זו הושבה, הינה טענה מסוג הודאה והדחה, והנטל להוכחתה מוטל על כתפיו של הטוען, דהיינו, על כתפיו של א.. ראה בע”א 777/80 קלרה שרייבר נגד מרגוט שטרן, פד”י לח 2, עמ’ 146, פורסם בנבו:
“כדי להעביר את נטל הראיה מתובע לנתבע, צריכה טענת הנתבע להיות מסוג “הודאה והדחה” – כן – “אבל”, כלומר, הודאה בכל העובדות הנטענות על ידי התובע, כשבצדה של אותה הודאה טענות המפקיעות את זכותו של התובע…”
הטענה ולפיה אכן הדירה מומנה על ידי נ. והוסכם בין המנוח ונ. כי הכספים יושבו אליו, היא הודאה למעשה בטענת ההלוואה המוצגת על ידי נ. א. טוען בתצהיר העדות הראשית שההלוואה הושבה בפועל לנ., טענה זו היא טענת ההדחה, דהינו, נכון היתה הלוואה, אבל זו הושבה. הנטל להוכחת ההשבה מוטל על כתפי א., ולא הורם, אף לא בדוחק, מהטעמים שיפורטו להלן.
קיימת סתירה בגרסאותיו של א.. כפי שפורט, הגרסה בכתב ההגנה שונה מהגרסה בתצהיר העדות הראשית. הדבר מוביל למסקנה כי העובדות לאשורן כלל אינן ידועות ל א..
יש לציין שבתחילת חקירתו ציין א. כי אינו מבין את הכתוב בתצהירו שכן אינו קורא עברית, אך רעייתו של אחיו הקריאה לו את התצהיר לפני הדיון וכן קיבל הסבר מעורך הדין: “לא הבנתי מה מו מי, אבל *** הסביר לי” (עמוד 23 לפר’ מיום 14.2.23, שורה 32). כך גם העיד אחיו ***שאמר שאת התצהיר כתבה אשתו לאחר שמסר לה פרטיו (עמ’ 34 לפר’ שורה 8).
יש להתפלא על כך שהעדים חתמו על תצהיר בשפה שאינם קוראים, מבלי שצוין על גבי התצהיר שתורגם לשפתם ומבלי שנערך תרגום בכתב לתצהיר, בשפה שהעדים קוראים. בהעדר נימוקים מיוחדים מדוע לא ניתן לעשות כן, מצופה היה שטרם החתימה יתורגם התצהיר לשפתם של העדים, בכתב.
יחד עם זאת, מחדל זה אינו יכול לשמש את א. כדי להתנער מגרסתו כפי שהופיעה בתצהירו. האחריות מוטלת על כתפיו להבין משמעות המסמך עליו חתם.
עוד יצויין כי בא כוחו של א. אמר לבית המשפט: “אני מבין את שאלת בית המשפט ששואל מדוע התצהיר לא תורגם לשפה שהעד קורא, וזה נכון, אבל לא עלה בדעתנו כי הוא הבין מילה במילה את מה שהסברנו לו.”.
במסגרת חקירתו הציג א. גרסה נוספת, ולפיה אביו המנוח נתן לאביו של נ. כספים בכדי לרכוש את הדירה (פר’ עמוד 26 שורות 15-16), אך במענה לשאלה כמה כסף נתן השיב “אני לא יכול להגיד בדיוק” (עמ’ 26 שורה 21). בהמשך עדותו אמר: “אבא סיפר שהוא קנה בית, לא נכנסתי לעומק.” (עמ’ 27 שורה 18). ואף אישר שאפילו לא שאל באיזו עיר הדירה: “ש. לא שאלת באיזה עיר? ת. לא. ש. כל השנים לא שאלת? ת. אני לא שאלתי.”. בהמשך, ולמרות הגרסה ולפיה אביו שילם מראש את כל הכספים, במענה לשאלה מדוע יש צורך בצוואה השיב: “צריך לשאול את נ. זה היה לביטחון שהוא פחד שאבי המנוח לא יחזיר את הכסף.” (עמ’ 28 שורה 24.). ובהמשך: “ש. אתה לא יכול להוכיח אפילו שקל אחד שאבא שלך נתן לאבא של נ . נכון? ת. בגלל שאבא מת.”. (עמ’ 29 שורות 35-36).
עוד העיד א. וכך העיד גם אחיו ***, שהכספים הוחזרו לנ. “עם אנשים שבאו לישראל” (פר עמ’ 30 שורה 16), אך לא ציין מי הם האנשים הנ”ל כי “אני לא נכנסתי לעומק, אבא אמר “יש לי בית אין לי חוב” זה הכל.” (שורה 28) וכן “אם היו יחסים טובים עם המשפחה של נ. הייתי יודע. אבל אני לא יודע.” (עמ’ 33 שורה 23).
אחיו של א., ***, העיד בחקירתו כי המנוח אמר לו ששלח כסף לאביו של נ. (פר’ עמ’ 35 שורה 12). יצויין כי במהלך החקירה נמצא שהעד מחזיק בידו פתק בכתב יד ברוסית, וכשנשאל מה נרשם בפתק השיב: “שאבא שלי אמר שהוא שילם את כל הכסף לנ.” (עמ’ 37 שורה 23), בהמשך הסביר כי ביקש לרשום לעצמו כיצד יש לומר את הדברים בעברית.
כשנשאל העד *** כמה כסף הועבר על ידי המנוח לנ. אמר “פלוס מינוס 70 א’ דולר.” (עמ’ 38 שורה 4), ובהמשך “אולי 50 הוא נתן, אולי 70. אני כבר לא זוכר” (שורה 9). כמו כן טען כי “הוא לא קיבל שקל מנ.” אך במקביל גם שהצוואה נעשתה כי “הם פחדו שאבא לא ייתן הפרש” (פר’ עמ’ 39 שורות 30-31).
בסיכומיו טען בא כוחו של א. כי מאחר ונ. הציג שהכספים לרכישת הדירה נמשכו מחשבון אחותו, הרי שכלל לא הוכיח כי אלו הם כספיו. נוכח גרסאות העדים כפי שפורטו, מצאתי כי על פי הגרסה בתצהיר העדות הראשית, אין כלל מחלוקת שמדובר בכספי הלוואה שנתן נ. למנוח.
מכל האמור לעיל, מסקנותי עד כה כדלקמן:
המנוח קיבל מנ. הלוואה לרכישת הדירה וסוכם כי זו תושב.
להבטחת תשלום ההלוואה, ערך המנוח צוואה ולפיה ציווה הדירה לנ..
המנוח אמנם ביטל בשנת 2009 את הצוואה, אך אין די בכך בכדי להוכיח כי ההלוואה הושבה, בפרט שאין מחלוקת שנ. המשיך וגבה את דמי השכירות מהדירה. אם אכן הוחזרה ההלוואה, מדוע איפשר המנוח לנ להמשיך ולגבות את דמי השכירות?
נטען ע”י א. ואחיו שהמנוח העביר כספים לנ. או לאביו באמצעות בני משפחה, אך לא זומנו בני משפחה להעיד ולא הוצגה כל אסמכתא לכך.
הנטל להוכיח כי כספי ההלוואה הושבו לנ. מוטל על כתפי א., בהיות הטענה מסוג הודאה והדחה. א. לא הרים את הנטל.
החלק השני בהסכמות – סוכם שנ. יגבה את דמי השכירות עד שישיב המנוח כספי ההלוואה –
כפי שפורט מעלה, נ. טען כי סוכם בינו ובין המנוח, כי עד השבת כספי ההלוואה, יגבה את דמי השכירות מהדירה.
אין מחלוקת בין הצדדים, כי בפועל אכן נ . גבה את דמי השכירות מהדירה, מיום רכישתה ועד יום מכירתה על ידו. א. אף הגיש תביעה נוספת כפי שפורט מעלה, להשיב לו את דמי השכירות שנגבו.
למעשה, נ. גבה את דמי השכירות ללא כל מחאה ידועה מצד המנוח, מכאן המסקנה המתבקשת, שדבר זה היה מוסכם על המנוח. ניתן אולי לשער שדמי השכירות שימשו כריבית על ההלוואה שניתנה.
מסקנתי היא שהוכחה ההסכמה בין הצדדים, כפי שהציג אותה נ., כי עד השבת ההלוואה נ. יגבה את כספי דמי השכירות. יוער כי המשך גביית דמי השכירות על ידי נ. לאורך כל השנים עד מות המנוח בשנת 2015 (וגם לאחר מכן), מחזקת את המסקנה שכספי ההלוואה לא הושבו לנ..
נוכח האמור, הוכח בפני החלק השני להסכמות שהציג נ..
מאחר ולא הוכח שכספי ההלוואה הושבו לנ. עד מכירת הדירה על ידו ונטילת התמורה, נקבע בזאת כי נ. זכאי לכספי דמי השכירות של הדירה לאורך כל השנים. התביעה שהגיש א. להשבת כספי דמי השכירות נדחית בהתאם.
החלק השלישי להסכמות – טענת נ. כי סוכם שאם לא יושבו כספי ההלוואה בתוך כשנה וחצי הדירה תהיה שייכת לו –
הנטל להוכחת חלק זה בהסכמות מוטל על כתפיו של נ. ולטעמי לא הורם.
המסמך היחיד המוחזק בידי נ. ממנו ניתן ללמוד על ההסכמה, הוא הצוואה. אך כידוע לכל, צוואה ניתן לבטל בכל עת, והמנוח אכן ביטל את הצוואה בשנת 2009.
למרות שלטענת נ. הוסכם שהמנוח ישלם לו בתוך כשנה וחצי את מלוא כספי ההלוואה שנתן לו, ולמרות שחלפו כשבע שנים מיום רכישת הדירה ועד יום פטירת המנוח, נ. לא ביצע כל פעולה בכדי לוודא העברת הדירה לבעלותו. אין מחלוקת כי לא בוצעה עסקה להעברת הבעלות בדירה, לא נחתם כל מסמך, לא ניתן יפוי כח בלתי חוזר, לא בוצע דבר.
יתכן שנ. סמך על הצוואה שהעתקה היה בידיו, וסבר כי יוכל להעביר הבעלות בדירה לאחר פטירת המנוח, ללא תשלומי מס. יחד עם זאת, כנגד סברה זו, ניתן להציג את הסברה שהמנוח ביטל בשנת 2009 את הצוואה מאחר וסיים לשלם את תשלומי ההלוואה, כפי שטענו ילדיו. זו סברה וזו סברה, ולא ניתן לקבוע באופן וודאי כי אחת מהשתיים היא הנכונה, אף לא ניתן לקבוע איזו מהגרסאות מסתברת יותר. ויוזכר – הנטל להוכחת החלק השלישי בהסכמות מוטל על כתפי נ..
בסיכומיו טען בא כוחו של נ., שיש מקום להחיל את חזקת הנאמנות, הקובעת כי “מקום בו הבעלות בנכס נרשמת על שם פלוני למרות שהכסף לרכישתו בא מידי אלמוני, אזי בהעדר אינדקציה לכך שהכסף לרכישת הנכס ניתן במתנה, קמה חזקה לטובת האחרון, לפיה הנכס מוחזק עבורו בנאמנות.” (ראה ע”א 144/70 פרדס בחסכון בע”מ נגד לופו, פ”ד כ”ד (2) 372, 376, ע”א 34/88 רייס נגד אברמן, פ”ד מד (1) 278, 287-285, ת”א 19016-09-14 גולדשטייין נגד מימון ואח’, פורסם בנבו).
אינני סבורה כי בעניין שבפני חלה חזקת הנאמנות. ודוק – נ. כלל לא טען כי עסקת היסוד היתה עסקת נאמנות. לטענתו, מדובר היה בעסקת הלוואה, ועל המנוח היה להשיב לו את כספו ולהישאר הבעלים של הדירה. המנוח אף תכנן לטענת נ. וכן לטענת ילדי המנוח, להתגורר בדירה לאחר שיעתיק מקום מגוריו לישראל.
לטענת נ., הנאמנות נוצרה במועד מאוחר לעסקת רכישת הדירה, מימון הנכס על ידו ורישומו על שם המנוח. במועד רכישת הנכס, נ. והמנוח הסכימו שהנכס שייך למנוח, להבדיל מהסכמה בדבר החזקת הנכס על ידי המנוח בנאמנות עבור נ..
לטענת נ., הנאמנות נוצרה במועד בו התברר שהמנוח אינו משיב את ההלוואה בפרק הזמן שהוסכם עליו, אז הסכימו לטענתו הצדדים שהנכס שייך לנ. חרף רישומו על שם המנוח. הפסיקה שהוצגה ביחס ליצירת נאמנות במועד הרכישה, מקום בו הנכס מומן על ידי פלוני אך נרשם על שם אלמוני, איננה רלוונטית לפיכך לטעמי.
כפי שהובהר, אינני סבורה כי החלק השלישי בהסכמות הוכח ומכאן שאיני סבורה כי נוצרה נאמנות לטובת נ. בנכס. הפסיקה שהוצגה אינה רלוונטית, כאמור מאחר והעסקה מלכתחילה הינה עסקת הלוואה ולא עסקת נאמנות, לגרסתו של נ. עצמו. על נ. היה מוטל להוכיח את הרכיב הנוסף, היווצרות נאמנות מאוחרת בשל אי תשלום ההלוואה במועד המוסכם, אך נ. לא הוכיח, לא את המועד בו היה צריך להשיב את ההלוואה לפי ההסכמות ולא את היווצרות הנאמנות בשל אי השבתה.
ודוק – בהקשר להוכחת החלק השלישי יש להזכיר את הכלל ולפיו נטל הראיה בהוכחת תביעה כנגד עזבון הוא מוגבר. ראה ע”א 5997/92, 6002/92, דוד מלק נגד מ”ע הרב יהושע דויטש ואחרים, פורסם בנבו:
“…המדובר בענייננו בתביעה נגד עזבון. בתביעה מסוג זה, “מידת ההוכחה הנדרשת היא ברמה גבוהה בהרבה מזו המספיקה בהליך אזרחי רגיל”…מן התובע מעזבון נדרשות “ראיות חזקות יתר על המידה הרגילה וסיוע לעדותו שלו”….”
נ. איננו מרים את הנטל הכבד בכל הנוגע להוכחת טענת הנאמנות המאוחרת, מקום בו עסקת היסוד לשיטתו הינה עסקת הלוואה ולא עסקת נאמנות, מקום בו לא פעל להעביר הבעלות בנכס על שמו כפי שטען שהוסכם ולא עלה בידו להציג כל תמיכה לטענה שהוסכם בינו ובין המנוח שאם לא תושב ההלוואה בחלוף שנה וחצי תועבר אליו הבעלות בדירה, למעט הצוואה שכאמור בוטלה על ידי המנוח.
גם הטענה שגבה את דמי השכירות מהדירה לא יכולה להועיל לנ. להוכחת הבעלות וטענת הנאמנות, שכן גם זאת עשה כחלק מתנאי עסקת היסוד כפי שהציג אותה נ. בפני בית המשפט. לטענתו, “סוכם ביני לבין המנוח, שעד למועד השבת ההלוואה, אני אגבה את שכר הדירה שיתקבל (ככל שהדירה תושכר) והוא יהיה שייך לי.” (סעיף 15 לתצהיר ע”ר). צא ולמד – גביית שכר הדירה איננה מלמדת, כפי שטוען נ. בסיכומיו, שהדירה שייכת לו, אלא אך ורק שהוא פועל על פי ההסכמות עם המנוח – כל עוד לא הוחזרה ההלוואה, דמי השכירות עוברים אליו. אין בכך לפיכך בכדי לחזק את גרסת הנאמנות.
לבסוף יצוין כי בכתב תביעתו של נ., לא טען לנאמנות.
נוכח האמור – טענתו של נ. כי הוא הבעלים של הדירה נדחית.
בנוסף מצאתי לדחות את טענת נ. כי הוא זכאי לפיצוי בגין אובדן עלית ערך הנכס. כאמור, נ. הציג בפני בית המשפט גרסה ולפיה מדובר היה בהלוואה אשר עד השבתה, הוא זכאי לגבות את כספי שכר הדירה מהנכס. על פי טענת בא כוחו של נ. בסיכומיו, שכר הדירה בתחילה היה כ 24,000 ₪ לשנה (פר’ סיכומים עמ’ 46 שורה 7). דהיינו – כעשרה אחוז לשנה מסכום ההלוואה שניתן, ולאחר מס’ שנים, למעלה מכך. מדובר ללא ספק בריבית גבוהה, שנגבתה בגין מתן ההלוואה, לפי הסכמות הצדדים, כפי שהציג אותן נ. אין מקום לפיכך לפסיקת תשלום פיצוי נוסף.
סוף דבר –
התקבלה טענתו של נ. כי הוא מימן את רכישת הדירה וכי היה על המנוח להשיב לו את הכספים שהעביר כהלוואה.
לא הוכח שהמנוח השיב לנ. ההלוואה. על כן, ההלוואה עודנה רובצת כחוב על העזבון.
התקבלה טענתו של נ. כי עד השבת כספי ההלוואה הוא היה זכאי לקבל, לפי סיכום עם המנוח, את דמי השכירות מהדירה. לפיכך נדחית הטענה כי יש להעביר ליורש א. את דמי השכירות שנגבו.
נדחתה טענתו של נ. כי הוא הבעלים של הדירה מכח סיכום עם המנוח שלא הוכח או מכח חזקת הנאמנות. הדירה במועד מכירתה היתה שייכת למנוח.
נדחתה טענתו של נ. כי הוא זכאי לפיצוי כספי בגין אובדן עליית שווי הנכס.
משנמכרה הדירה ותמורתה נמסרה לנ, אני מורה כדלקמן:
א. זכאי לקבלת מלוא תמורת המכר צמוד מדד ובתוספת ריבית מיום העברת כל תשלום לפי חוזה המכר ועד התשלום ל א..
מתוך תמורת המכר יש לקזז –
את סכום ההלוואה שניתנה על ידי נ. למנוח עבור רכישת הדירה, סה”כ סך של 240,079 ₪ כפי שפורט בתצהירו של נ., סעיף 23. סכום זה יש להצמיד ממועד כל תשלום ועד יום מכירת הדירה. עד יום המכירה אין להוסיף ריבית לסכום ההלוואה, שכן לטעמי הריבית על ההלוואה שולמה באמצעות כספי שכר הדירה שנגבו על ידי נ. לאורך השנים. מיום מכירת הדירה, יש להוסיף גם ריבית, עד מועד פסק הדין.
את העלויות הנלוות למכר הדירה – מיסוי, שכר תיווך ושכר עו”ד, כפי שפורט בסעיף 35 לתצהירו של נ.. לסכומים אלו יש להוסיף ריבית והצמדה מיום התשלום ועד ליום מתן פסק הדין.
הצדדים יערכו את ההתחשבנות ויגישו לבית המשפט פסיקתא לחתימה באמצעותה תעודכן קרן החוב בתיק ההוצל”פ שנפתח לגביית הכספים. אם לא יגיעו לחישוב מוסכם, יפנו לרו”ח שזהותו תוסכם עליהם או שימונה על ידי בית המשפט, לצורך עריכת התחשיב.
הוצאות ההליך – בסופו של יום התקבלו חלק מטענותיו של נ. בתביעתו ונדחה חלק אחר ותביעת א. בעניין דמי השכירות נדחתה. משכך, באיזון הכולל ובהתחשב בכך שבגין הוצאת צו קיום צוואה תוך הצגת מצג שווא ומכירת הדירה כבר חוייב נ. בהוצאות, אין צו להוצאות במסגרת פסק דין זה.
המזכירות תסגור התיקים ותשלח פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ”ט שבט תשפ”ג, 20 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.