ע. מ,ע”י ב”כ עוה”ד עמוס צדיקה ועוה”ד ניר שם טוב, א. ח,ע”י ב”כ עוה”ד הדס פרידמן כהן, פסק דין

לפני הרכב כבוד השופטים:

חננאל שרעבי [אב”ד]

אספרנצה אלון

אריה נאמן

המערער

ע. מ

ע”י ב”כ עוה”ד עמוס צדיקה ועוה”ד ניר שם טוב

נגד

המשיבה

א. ח

ע”י ב”כ עוה”ד הדס פרידמן כהן

פסק דין

השופט אריה נאמן:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בימ”ש קמא מיום 1.6.23 (כב’ השופטת גילה ספרא-ברנע) במסגרתו נפסק כי המשיבה (להלן: “האם”) תשלם פיצויים למערער (להלן: “האב”) בסך 35,000 ₪ בגין הסתרת האם ממנו את לידת בנם ואת אירוע ברית המילה; ערעור האב מכוון כנגד שיעור גובה הפיצוי שנפסק.

[הערה: ההדגשות בכל הציטוטים שיבואו להלן, אינן במקור ונועדו לשם ההדגשה בלבד].

פתח דבר אציין, כי למרות שהאם בתשובתה כללה טענות ערעוריות לגבי חלקים אחרים בפסה”ד, בדיון לפנינו הסכימה ב”כ האם כי ההכרעה בערעור תתייחס אך ורק לערעורו של האב.

עוד אציין, כי האב ציין בראשית ערעורו שאינו מערער על הקביעות והממצאים שנקבעו בפסה”ד וכל ערעורו מכוון כנגד שיעור גובה הפיצוי שנפסק.

אמנם האם מצידה בתשובתה לערעור, משיגה על חלק מממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בפסה”ד קמא, ברם אזכיר כי ההלכה הפסוקה בדבר התערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות הינה, שהתערבות שכזו תיעשה בהתקיים נסיבות מיוחדות וחריגות בלבד, בהן מתגלה שגיאה בולטת על פני החלטתו של בית משפט קמא. כך למשל כאשר ממצאי העובדה אינם מעוגנים כלל בחומר הראיות, או מקום שבו הגרסה העובדתית שאותה אימץ בית משפט קמא אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם מבחנים של היגיון ושכל ישר (ע”א 10225/02 פרץ נ’ פרץ בוני הנגב (15.1.2004); ע”א 826/21 ‏הימנותא בע”מ נ’ יוסף שדאד (3.3.2021)).

בחינת המקרה דנן מעלה כי הוא אינו נכלל באותם מקרים “חריגים קיצוניים”. עיון בפסק הדין לכל אורכו, נימוקיו וקביעותיו, מלמד כי בית משפט קמא דן באופן יסודי בטענות הצדדים, בחן את חומר הראיות שהונח לפניו והתרשם מעדויות הצדדים לרבות חקירותיהם בפניו. על יסוד כל אלה נקבעו קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות ברורים וחד-משמעיים, ולא מצאנו בטענות האם כל בסיס להתערבות בקביעות אלה. על כן נקודת המוצא בפסק דין זה הינה, שכל הקביעות העובדתיות וממצאי המהימנות שנקבעו ושימשו בסיס לפסה”ד, נותרים בעינם.

רקע עובדתי בהתאם לממצאי פסה”ד קמא

הצדדים אינם נשואים זל”ז וניהלו מערכת זוגית במשך כ-7 שנים, מתוכן התגוררו יחד כ-4 שנים, עד ליום … [2019] בו יצאה האם מדירת המגורים השכורה בה התגוררו הצדדים.

הצדדים הכירו כאשר האם הייתה גרושה מזה כ-8 שנים ולה קטין נוסף ממערכת היחסים הקודמת (כיום כבן 15), והאב היה רווק ללא ילדים נוספים.

ממערכת היחסים הזוגית שבין הצדדים נולדו שני קטינים: ט’ כיום כבת 5 ו-א’ כיום כבן 4, אשר נולד כחודשיים לאחר פרידת הצדדים ביום [2019] (להלן: “הקטין”).

ביום … נפרדו הצדדים, עת האם הייתה בחודש שביעי להריונה עם הקטין, כאשר בפסה”ד נקבע [סע’ 248 ו-258 לפסה”ד] כי האם היא זו שבחרה לעזוב את דירת הצדדים. לאחר עזיבת האם את הבית, נותר האב להתגורר בבית ואילו האם מתגוררת בדירה בבעלותה.

בחלוף חודש ממועד עזיבת האם את הבית, ביום … הגיש האב בקשה ליישוב סכסוך, ומכאן ואילך החלו הצדדים בניהול הליכים משפטיים והגשת תביעות זה כנגד זה.

חודשיים לאחר עזיבת האם את הבית, ביום … נולד הקטין, היה זה מספר שבועות טרם תאריך הלידה המשוער שהיה אמור להיות לדברי שני הצדדים אי-שם בחודש מאי (סע’ 44 לכתב ההגנה של האם), וכעבור 8 ימים נערך טקס ברית המילה בבית משפחת האם וללא נוכחות האב, שכלל לא ידע לא על הלידה ולא על אירוע הברית.

בפס”ד קמא נקבע כממצא עובדתי כי האם הסתירה מהאב במכוון ובזדון את לידת הקטין וכן את אירוע הברית, לא רק באמצעות התנהגות פסיבית בכך שלא סיפרה לאב על הלידה אלא פעלה באופן אקטיבי ולאחר הלידה הציגה לאב מצג שווא שהיא עדיין בהריון כאשר הייתה כבר ימים ספורים לאחר הלידה. כך גם באירוע הברית פעלה האם להסתיר מהמוהל את העובדה כי יש לתינוק אב ואף בחרה שלא לרשום את שם האב עת נולד הקטין על מנת שלא יוודע לאב דבר הלידה.

רק ביום … – בחלוף יומיים מהברית, קיבל ב”כ האב מכתב לקוני מב”כ האם, נושא שורה אחת, כהאי לישנא: “הריני להודיעך כי היום עם שובי לעבודה לאחר חופשת הפסח, בה שהיתי בחו”ל הודיעה לי מרשתי כי היא ילדה ביום … בשעה טובה”.

כלומר גם הגילוי לאב לא נעשה ע”י האם ישירות לאב, אלא ב”כ האם גילה זאת לב”כ האב…

בימ”ש קמא בפסק דינו ובמסקנותיו, לא חוסך את שבט לשונו מהתנהגותה הזדונית וחסרת תום הלב של האם, תוך שהינו קובע פעם אחר פעם ובאופן חד-משמעי, כי האם הזיקה לאב במודע ובכוונת זדון, באופן אקטיבי ע”י תחבולה, מתוך כוונה שהנזק יקרה, תוך הצגת מצג שווא לאב ולמוהל ושיקרה להם, הכל בחוסר תום לב ותוך ניצול לרעה של הנסיבות. עוד קבע בימ”ש, כי עדותה של האם בפניו איננה אמינה.

כאמור בימ”ש קמא לא חוסך את שבט לשונו מהאם לאורך כל פסה”ד, כדוגמה בלבד אפנה לשתיים מהתרשמויותיו וקביעותיו:

“התרשמתי כי מקרה זה, בו הוסתרה מהאב לידת בנו במשך 10 ימים באופן מכוון, תוך הצגת מצג שווא בפניו, על מנת למנוע ממנו ליטול חלק בברית המילה של בנו, היא התנהגות בלתי סבירה שעל בית המשפט לעמוד כנגדה. אין מדובר בסכסוך פעוט בין בני זוג לשעבר אלא בהתנהלות חריגה מאד ומכוונת מצד האם אשר גרמה לאב נזק, אשר יפורט בהמשך, שלא ניתן לריפוי.” [סע’ 305 לפסה”ד];

“האם התנהגה בזדון, בחרה במודע להסתיר את לידת בנו של האב, הציגה לו מצג שווא שהיא בהיריון כאשר כבר הייתה ימים ספורים לאחר הלידה, וכל זאת ללא טעם מבורר. בנוסף, התרשמתי מחקירתו של המוהל כי האם הסתירה מהמוהל את העובדה כי יש לתינוק אב ובחרה לא לרשום את שם אביו של הקטין עת נולד כדי שלא ייוודע לאב על דבר הלידה”. [סע’ 204 לפסה”ד].

וראו עוד בסעיפים 267-275,304-313 לפסה”ד.

כאמור, לא מצאתי להתערב באף לא אחת מקביעותיו של בימ”ש קמא ובממצאיו ואמליץ לחבריי לאמץ במלואם את כל ממצאי העובדה והמהימנות כפי שנקבעו בפסה”ד.

מכאן עבר בימ”ש קמא לקבוע את שיעור הפיצוי לו זכאי האב מהאם, תוך שלאור חריגות המקרה, ובאין פסיקה העוסקת בפיצוי במקרה דומה, והואיל ולא עסקינן בנזק ממוני שנגרם לאב, החליט ביהמ”ש לפסוק פיצוי גלובלי על דרך האומדנא ולגזור את גובה הפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965, המאפשר לערכאה הדיונית להטיל על הפוגע לשלם לנפגע פיצוי ללא הוכחת נזק של עד 50,000 ₪ (סעיף 7א(ב) לחוק), ופיצוי כפול כאשר מוכחת כוונת זדון (סעיף 7א(ג) לחוק).

לאחר כל הדברים האלה עובר בימ”ש קמא לפסוק את גובה הפיצוי הגלובלי לפי שיקול דעתו כדלקמן:

“בנסיבות אלה, בהן מדובר בצדדים שנשארים הורים לשני ילדיהם, התרשמתי כי יש להעמיד את גובה הפיצוי שעל האם לשלם לאב על הצד המתון.” [סע’ 312]

“התרשמתי כי בנסיבות תיק זה, יש להעמיד את גובה הפיצוי שעל האם לשלם לאב בגין פגיעתה הנ”ל בו ע”ס מתון של 35,000 ₪.” [סע’ 314].

לטענת האב המערער, קיים פער רטורי עצום, בין נסיבות המקרה החמורות כפי שבימ”ש קמא עצמו תיאר אותם בפסק דינו, לבין סכום הפיצוי הנמוך שנפסק בסופו של יום – 35,000 ₪ בלבד, ועל כן שומה על ערכאת הערעור להתערב.

לטענת האם המשיבה, הואיל ובסופו של יום מדובר בפיצויים על נזק לא ממוני, שנפסקו על דרך האומדנא, נטיית ערכאת הערעור עפ”י ההלכה הפסוקה הינה שלא להתערב ולא להמיר את הערכת בימ”ש קמא בהערכת ערכאת הערעור אלא במקרים בהם סכום הפיצוי הינו בלתי סביר ורחוק מהמציאות ובנידונינו סכום הפיצוי איננו חורג ממתחם הסבירות.

ההלכה בדבר התערבות ערכאת הערעור בסכום פיצוי גלובלי שניתן על דרך האומדנא

הלכה פסוקה היא, כי לא בנקל יתערב בית המשפט שלערעור בהערכת הנזק של הערכאה הראשונה, לא כל שכן כאשר אלה נקבעים בדרך של אומדנא והערכה גלובלית (ראה ע”א 547/85 קרן נ’ חברת הר חברון).

ברם בצד האמור נקבע כי:ב

“גם בפסיקה לפי השיטה הגלובלית, אין בפסיקת ‘סכום גלובלי’ מלות קסם ואין המדובר בסכום כלשהו, אלא בסכום המבוסס על הנתונים שהוכחו, כגון מקצועו וכושרו של הנפגע והשכר שהשתכר ומשתכר או שעשוי להשתכר, גילו, כושר התאמתו למקצוע אחר וגובה השכר שהוא עלול להשתכר בו ועוד” (ע”א 571/78 אבו-קרט נ’ וינר את טיקו).

  עוד נקבע כי:

“…אם סכום הפיצויים שפסק בית המשפט קמא בלתי סביר הוא בעיני בית משפט שלערעור, כלומר, אינו עומד בכל יחס סביר למידת הנזק כפי שהוכחה, רק אז יראה בית המשפט שלערעור הצדק לעצמו להתערב ולהעמיד את הפיצויים על סכומים אחרים-סבירים”. (ע”א 501/84 מגדל נ’ מירון).

וכן:

“כשההפסד נקבע בדרך של הערכה גלובאלית או כל הערכה שאינה נשענת על חישוב כלשהו, הקושי להעביר את הערכת הערכאה הראשונה תחת שבט הביקורת, מטבע בדברים, רב הוא. אך לעתים, כשעל-פי נתונים, שהוכחו בבית המשפט, הסכום שנפסק נראה בלתי סביר ורחוק מהמציאות, לא יהסס בית המשפט שלערעור להתערב…” (ע”א 432/80 דוד שושן נ’ אוטוקרס חברה בע”מ).

כאמור, בפסיקת הפיצוי הגלובלי הכולל בנידונינו, בימ”ש קמא הפעיל שיקול דעת והחליט עפ”י שיקול דעתו לגזור את שיעור הפיצוי מחוק איסור לשון הרע, ובשים לב ליחסי המשפחה (הורים לשני ילדיהם) סבר עפ”י שיקול דעתו שמן הראוי להעמיד את שיעור הפיצוי על הצד המתון.

לאחר בחינת כלל הנתונים ושמיעת הצדדים בפנינו, ולאור ההלכה הפסוקה בדבר התערבותה המצומצמת של ערכאת ערעור בשיקול הדעת של הערכאה הדיונית בבואה לפסוק פיצוי גלובלי על דרך האומדנא, ומאחר שנוכחנו לדעת כי בימ”ש קמא הפעיל שיקול דעת, אינני מוצא לנכון להתערב בשיקול הדעת עצמו של בימ”ש קמא, למעט בעניין אחד שבו סבורני כי נשמט מבימ”ש קמא, למרות שהוא היה ער לאותו עניין: על פניו נראה כי בימ”ש קמא, בבואו לגזור את גובה הפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע, שם לנגד עיניו את תקרת הפיצוי של סעיף 7א(ב) לחוק – 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, ומכאן הפחית לצד המתון בסך 35,000 ₪. (שכן סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע העוסק בפיצוי ללא הוכחת נזק קובע תקרת סכום: “…פיצוי שלא יעלה על…”); ברם לטעמי, לאחר שבימ”ש קבע בפסק דינו כי האם ביצעה את מעשיה בכוונת זדון, היה על בימ”ש קמא לשים לנגד עיניו את תקרת הפיצוי הכפול וממנו להפחית לצד המתון.

אשר על כן, ובמסגרת שיקול דעתו של בימ”ש קמא, סבורני כי יש להכפיל את סכום הפיצוי שנפסק בבימ”ש קמא, קרי סכום הפיצוי יעמוד על 70,000 ₪ (במקום 35,000 ₪).

באשר לטענת המערער לתוספת פיצויים עונשיים – אמנם הפסיקה קבעה כי לבתי המשפט בישראל סמכות לפסוק פיצויים עונשיים (ראו: ע”א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז”ל נ’ החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע”מ (להלן: “פס”ד אטינגר”), ברם בפועל בתי המשפט אינם מרבים לפסוק פיצויים עונשיים:

“לשאלת הפיצויים העונשיים יש אפוא פנים לכאן ולכאן. על כל פנים, לאור ייחודם של הפיצויים העונשיים, נהגה בהם הפסיקה, בדרך כלל, יחס של הסתייגות או למצער זהירות, אף כי ניתן למצוא בשיטות השונות גוונים שונים ביחסן לסוגיה.” (פס”ד אטינגר לעיל, סע’ 77).

כאמור פנים לכאן ולכאן, וכפי שהובהר לעיל – בימ”ש קמא הפעיל שיקול דעת והחליט בסופו של דבר לפסוק פיצוי גלובלי כולל, ולא פיצויים עונשיים.

משלא מצאתי כי נסיבות התיק דנן מצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור בשיקול הדעת עצמו, למעט הכפלת הפיצוי (בו מצאתי להתערב כאמור לעיל, בכדי שסכום הפיצוי יהיה ראוי והולם את נזקיו הכללים של המערער), לא ראיתי לנכון לפסוק בנדון פיצויים (או גם פיצויים) עונשיים.

בשולי החלטתי, עיינתי בחוות דעתה המנומקת של חברתי כב’ השופטת אלון, ואבקש להעיר כדלקמן:

כב’ השופטת אלון קובעת בחוות דעתה כי לא היה מקום לערוך הקבלה והשאלה לעניין גובה הפיצויים דכאן מגובה הפיצויים מכח חוק איסור לשון הרע, תוך שבין היתר הפנתה ל-רע”א 1497/06 פלוני נ’ פלוני (להלן: “פרשת פלוני”), שם ביהמ”ש העליון שלל את ההיקש מחוק איסור לשון הרע הואיל ו”הפיצוי דהתם הוא פיצוי סטטורי…” וכו’; ברם עיון בפסה”ד הנ”ל מעלה כי שלילת ההיקש מחוק איסור לשון הרע כאמת מידה לסכום הפיצוי שנפסק שם, התייחסה כאמת מידה לפיצויים עונשיים, ולא כאמת מידה לפסיקת נזק כללי לא ממוני ללא הוכחת נזק: [ההדגשות אינן במקור]

“אשר לסכום; בית משפט השלום פסק למבקש פיצוי עונשי בסך 15,000 ₪, שכדברי בית המשפט ראוי “שישקללו את עוגמת הנפש במועד האירוע, היעדר הנכות, את גילו של נתבע מס’ 1 (משיב 1 – א”ר) במועד ביצוע המעשה, את העובדה כי מדובר במקרה יחיד ויוצא דופן בהתנהלותו של נתבע מס’ 1 לפני ואחרי האירוע, ומאידך את האלמנט העונשי”. מטרתם של הפיצויים העונשיים היא להעניש את המזיק על התנהגותו על ידי חיובו בפיצויים בסכום העולה על הנזק שגרם, ובמיוחד להרתיע את המזיק ואחרים (ע”א 140/00  עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז”ל ואח’ נ’ החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה ובירושלים בע”מ ואח’ פ”ד נח(4) 486, 562- 563 (השופט ריבלין); ראו גם ע”א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז”ל ואח’ נ’ ד”ר זינגר ואח’ (טרם פורסם)). הם ניתנים ככלל בנסיבות חריגות. נוכח מכלול השיקולים עליהם עמד בית משפט השלום כאמור אין מקום להתערבות ערכאה זו בסכום שנפסק. אוסיף, כי לא אוכל לקבל אף את טענת המבקשים, לפיה יש להקיש לענייננו מחוק איסור לשון הרע, מכוחו ניתן לפסוק לניזוק פיצוי בשיעור 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק. הפיצוי דהתם הוא פיצוי סטטוטורי, אשר בבסיסו עומדות מטרות שונות ממטרותיו של הפיצוי העונשי, ועניינן (בעיקר) במתן אפשרות לניזוק לזכות בסעד בגין נזק שנגרם לו בעוולה, גם מקום שנזק זה קשה להוכחה (ע”א 592/88 שגיא ואח’ נ’ עזבון המנוח אברהם ניניו ז”ל ואח’ פ”ד מו(2) 254, 264, 270 (הנשיא שמגר)).”

הנה כי כן ביהמ”ש העליון מדגיש במפורש בפרשת פלוני את ההבדל בין מטרותיו של פיצוי מכח חוק איסור לשון הרע, לבין מטרותיו של הפיצוי העונשי, ובבוא ביהמ”ש לפסוק פיצויים עונשיים, אין מקום לעשות הקבלה והיקש לעניין שיעור הפיצויים העונשיים מחוק איסור לשון הרע, מהטעמים שפורטו.

ברם בנידונינו רכיב הפיצוי הוגדר ע”י בימ”ש קמא כפיצוי בגין נזק (נזק כללי, לא ממוני) ולא כפיצוי עונשי. אדרבא, בימ”ש קמא לא פסק פיצויים עונשיים כלל. משנקבע פיצוי בגין נזק כללי לא ממוני (ולא פיצוי עונשי), לטעמי אין כל מניעה לערוך היקש והקבלה לעניין גובה הפיצוי מחוק איסור לשון הרע, ולא בכך עוסקת פרשת פלוני.

סיכומו של דבר ולאור כל האמור, אמליץ לחבריי על הכפלת סכום הפיצוי שנפסק, באופן שיעמוד על 70,000 ₪ (במקום 35,000 ₪).

בערעורו הלין האב גם על סכום ההוצאות שפסק לו בית המשפט קמא, אך אציע לחבריי שלאלהתערב ברכיב זה, הנתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ובו ממעטת ערכאת הערעור להתערב.

בשים לב לתוצאות הערעור, אמליץ כי המשיבה תישא בהוצאות המערער בגין ערעור זה בסך כולל של 10,000 ₪.

השופטת אספרנצה אלון:

תמימת דעים אני עם חברי כב’ השופט נאמן באשר לתוצאה אליה הגיע, כי יש להורות על הכפלת סכום הפיצוי שנפסק באופן שיעמוד על 70,000 ₪. נימוקיי שונים.

בית משפט קמא מצא לנכון לקבוע את גובה הפיצוי המגיע לאב תוך עשיית שימוש בסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965 (להלן: “חוק איסור לשון הרע”). חוק איסור לשון הרע מקנה לבית המשפט רשות לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי ללא הוכחת נזק. למען הדיוק אציין כי בית משפט לא מצא לעשות שימוש ישיר בסעיף האמור אלא עשה שימוש דרך ההקבלה וההשאלה, או כלשונו, “לגזור את גובה הפיצוי מגובה הפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע […]” (עיינו פסקה 312 לפסק הדין קמא) וכן “לפסוק את הפיצוי בהשאלה מדיני לשון הרע […]” (עיינו פסקה 313 לפסק הדין קמא).

סבורני כי לא היה מקום לעשות הקבלה והשאלה משפטית זו. חוק איסור לשון הרע הינו חוק נזיקי ספציפי, נבדל, בעל הסדר פנימי ייחודי של פיצויים ללא הוכחת נזק. “הדין העולה מחוק איסור לשון הרע מהווה איזון עדין בין זכויות אדם מרכזיות במשטר דמוקרטי: זכות היסוד לשם טוב מזה וזכות היסוד לחופש הביטוי מזה “(עיינו ע”א 4534/02 רשת שוקן בע”מ נ’ אילון לוני הרציקוביץ’ (נבו 04.03.2004). תכלית הדין הקיים בהסדרו הפנימי של חוק איסור לשון הרע, הבא לאזן בין שתי זכויות יסוד המתנגשות זו עם זו, האחת הזכות לשם טוב והשנייה הזכות לחופש ביטוי, לרבות סעיף הפיצויים ללא הוכחת נזק שהינו כאמור ייחודי, שונה מן הדין הקיים עליו ביסס המערער תביעתו.

ספק בעיני האם מעשי האם, שהינם פגומים וראויים לגינוי והוקעה, נופלים תחת גדרי חוק איסור לשון הרע והם בגדר “ביטוי”, “לשון הרע”, “פרסום” וכיו”ב. כידוע, “מהלך הניתוח של טענת הפגיעה בשם הטוב, המולידה עוולה בנזיקין ומזכה בפיצוי, בנוי מארבעה שלבים. ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו […]. שנית, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים “לשון הרע” על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה “פרסום” כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק. בשלב שלישי […].” (ע”א 89/04 ד”ר יולי נודלמן נ’ נתן שרנסקי (נבו 04.08.2008)‏‏ [ההדגשות אינן במקור – א.א.]. בית משפט קמא “דילג” בין שלב הוכחת העוולה אשר היא זו “המולידה עוולה בנזיקין ומזכה בפיצוי”, הישר אל שלב הפיצוי ללא הוכחת נזק. סבורני כי יש לפעול בזהירות רבה עת באים ליטול פסקה אחת מתוך הסדר חקיקתי אחד ומרכיבים אותה על הסדר חקיקתי אחר, שהרי לכל דבר חקיקה יש תכלית שונה, היוצרת הסדרים פנים חקיקתיים שונים.

לעניין זה אפנה אל רע”א 1497/06 פלוני נ’ פלוני (נבו 10.09.2006)‏‏ שם נפסק מפי השופט א’ רובינשטיין כי אין להקיש מחוק איסור לשון הרע לעניין הנזק, כדלקמן: “אוסיף, כי לא אוכל לקבל אף את טענת המבקשים, לפיה יש להקיש לענייננו מחוק איסור לשון הרע, מכוחו ניתן לפסוק לניזוק פיצוי בשיעור 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק. הפיצוי דהתם הוא פיצוי סטטוטורי, אשר בבסיסו עומדות מטרות שונות ממטרותיו של הפיצוי העונשי, ועניינן (בעיקר) במתן אפשרות לניזוק לזכות בסעד בגין נזק שנגרם לו בעוולה, גם מקום שנזק זה קשה להוכחה (ע”א 592/88 שגיא ואח’ נ’ עזבון המנוח אברהם ניניו ז”ל ואח’ פ”ד מו(2) 254, 264, 270 (הנשיא שמגר) פסקה ד’ (4) עמ’ 7 לפסק הדין)”.

כן אפנה לע”א (מחוזי חיפה) 2279/01 חיים ביטון נ’ בנק דיסקונט לישראל בע”מ (נבו 14.03.2002), שם דן הרכב השופטים י’ גריל, י’ דר, ר’ שפירא, בערעור על שיעור הפיצוי שנפסק למערער, בסכום של 25,000 ₪, שלטענתו נמוך היה במידה המחייבת את התערבותה של ערכאת הערעור. המשיבה פגעה שלא כדין באוטונומיה הפרטית של המערער בכך שנקטה נגדו בהליכי עיקול והליכי מאסר, תוך פגיעה בזכויות היסוד של המערער ולכן טען כי יש לפסוק לזכותו פיצוי העולה באופן ניכר מעבר לפיצוי שנפסק. בטיעונו ביקש ב”כ המערער להקיש משיעור הפיצוי שנפסק ללא הוכחת נזק, לפי חוק איסור לשון הרע. כך נפסק שם: “נוסיף, שאין מקום להקיש לענייננו מן האמור בחוק איסור לשון הרע באשר לפיצוי ללא הוכחת נזק או מן האמור בהלכה הפסוקה באשר לשיעורו של הפיצוי בתביעה בגין לשון הרע, לענין הנדון בפנינו. המדובר בסוגיות משפטיות שונות. השיקולים המשפטיים המנחים בכל הנוגע לקביעת שיעור הפיצוי בגין לשון הרע אינם בהכרח זהים לשיקולים המנחים בקביעת שיעורו של הפיצוי בענין הנדון כאן בפנינו, ולמותר להזכיר, שעל ביהמ”ש לפסוק ולהכריע בכל ענין על פי נסיבותיו ובהתאם לשיקולים הענייניים והמשפטיים המתאימים לסוגיה העומדת לדיון”. (הרכב השופטים י’ גריל, י’ דר, ר’ שפירא פסקה ט’ עמ’ 4 לפסק הדין).

מקריאת פסק דינו של בית משפט קמא עולה כי זה לא חסך דבריו מפעולות האם (ראו גם סעיף 11 לחוות דעת חברי). אכן יש להביע סלידה מהסתרת לידה של בן, כמו כן הסתרה וקיום ברית מילה של בן בהיחבא. שני האירועים הינם אירועים מכוננים בחייו של אדם בחברה הישראלית. דרך הגינוי הנתונה לבית המשפט היא על דרך קביעה של פיצויים עונשיים.

כידוע, “הפסיקה הישראלית הכירה, כמעט מראשית דרכה, באפשרות לפסוק פיצויים עונשיים […]. פיצויים אלה “לא באו להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו. הם מעניקים לו פיצוי העולה על נזקו. הם נועדו לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק” (ע”א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע”מ נ’ בהג’את מוסא, סא(3) 603 (2006)). “מטרתם של הפיצויים העונשיים היא להעניש את המזיק… ובמיוחד להרתיע את המזיק ואחרים. […]” (רע”א 1497/06 פלוני נ’ פלוני (נבו 10.09.2006)‏‏). “החלטה על פיצויים עונשיים בתיק אזרחי היא עניין חריג, במקרים מקוממים ומסלידים במיוחד, ובפרט כאלה שיש עמם מעין כוונה” ע”א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז”ל נ’ ד”ר זינגר יהורם (נבו 11.04.2005)‏‏.

אכן, “בית המשפט לא ייטה לפסוק פיצויים עונשיים במסגרת הליך אזרחי, אלא במקרים חריגים” (ע”א 8382/04 הסתדרות מדיצינית הדסה נ’ רויטל מזרחי (נבו 02.02.2006)), אך נוכח נסיבות המקרה החריגות והחמורות שוכנעתי כי יש לפסוק פיצוי גלובלי כולל לרבות פיצויים עונשיים.

כאמור, מנימוקיי אלו מקבלת אני את התוצאה לפיה יש להתערב בסכום שפסק בית משפט קמא לסך של 70,000 ₪.

השופט חננאל שרעבי (אב”ד):

אני מצטרף לפסק דינו של חברי, כב’ השופט נאמן על נימוקיו, בהסתייגות מסויימת כפי שאפרט בסעיף 3 להלן.

משבחר בית משפט קמא לפסוק במקרה דנן פיצויים נזיקיים ולא פיצויים עונשיים, ראוי שלא להתערב בשיקול דעת זה, ואך להגדיל הפיצוי הנזיקי בהתאם לחומרת הנסיבות דנן ונזקיו הכללים של המערער, כמתואר בהרחבה בפסק דינו של כב’ השופט נאמן.

במצב דברים זה, ומששוכנעתי כי סכום הפיצוי הנזיקי (להבדיל מהעונשי) הראוי הוא 70,000 ₪, אין לי צורך להכריע במחלוקת שהתגלעה בין חבריי לענין ההיקש או ההשוואה לפיצויי לשון הרע כשעסקינן בפיצויים נזיקיים (להבדיל מעונשיים), שהינם סטטוטוריים. יש פנים לכאן ולכאן ועמדו על כך חבריי. אשאיר נקודה זאת בצריך עיון ולהכרעה לעת מצוא.

סוף דבר

דין הערעור להתקבל, באופן שסכום הפיצוי שייפסק למערער יהיה סך של 70,000 ₪, תחת הפיצוי שנפסק בפסק הדין קמא.

המשיבה תישא בהוצאות המערער בערעור זה ובשכר טרחת בא כוחו בסכום כולל של 10,000 ₪.

סכום זה ישולם על ידי המשיבה לידי המערער, באמצעות בא כוחו, תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד ליום התשלום המלא בפועל.

ערבון שהפקיד המערער יוחזר לידיו, באמצעות בא כוחו.

פסק דין זה מותר לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.

ניתן היום, י”ג טבת תשפ”ד, 25 דצמבר 2023, בהעדר הצדדים.

ח. שרעבי, שופט

אב”ד

א. אלון, שופטת

א. נאמן, שופט