לפני
כב’ השופט שאול שוחט, סגן נשיא
מבקשים
1.פלוני
2.פלוני 2
ע”י ב”כ עו”ד איימי בכור בוני
נגד
משיבים
1.אלמוני
ע”י ב”כ עוה”ד חן בן מויאל ו/או נעם בן חורין
2.אלמונית
ע”י ב”כ עו”ד אלי פרי ואח’
3.פלמונית
ע”י ב”כ עו”ד ציון סמוכה ואח’
4.האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב
5.משרד הרווחה והשירותים החברתיים – תל אביב
פסק דין
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב’ השופטת ציפי כהן אביטן, בתיק א”פ 52929-05-23), מיום 16.8.23, שדחתה את בקשת המבקשים לאיחוד דיון בתובענות.
העובדות הצריכות לעניין
המבקשים הם שניים מילדיו של המשיב 1 (להלן: המשיב). המשיבה 2 היא בת הזוג של המשיב והמשיבה 3 היא אחותו.
המשיב בן 71 , פרופ’ לרפואה.
על רקע התדרדרות שחלה במצבו הקוגנטיבי ערך המשיב בחודש יולי 2022 יפוי כח מתמשך וכתב מינוי תומך החלטות במסגרתו הקנה סמכויות לבת זוגו (המשיבה 2) ואחותו (המשיבה 3).
בחודש נובמבר 2022 חדל המשיב מלעבוד.
ביום 23.4.23 נשלחה לאפוטרופוס הכללי הצהרה של המשיבות 2 ו-3 (מיופות הכוח) על כניסה לתוקף של ייפוי הכח המתמשך. ההצהרה נתמכה בחוו”ד פסיכיאטרית מאת פסיכיאטר שבדק את המשיב ביום 12.3.23 וקבע כי הוא לוקה בפגיעה קוגנטיבית משמעותית על רקע מחלת אלצהיימר וכי להערכתו יש להפעיל את ייפוי הכוח המתמשך. בו ביום (23.4.23) הודיע האפוט’ הכללי הודיע על כניסת ייפוי הכוח המתמשך לתוקף.
זמן קצר לאחר הפעלת ייפוי הכוח המתמשך פרץ סכסוך בין מיופות הכוח (המשיבה 2 והמשיבה 3).
ביום 22.5.23 הגיש המשיב תביעה לביהמ”ש קמא במסגרתה עתר לביטול הודעת האפוט’ הכללי על כניסת ייפוי הכוח המתמשך לתוקף; מינוי המשיבה 2 כתומכת החלטותיו והעברת המשיבה 3 (אחותו) מתפקידה כמיופת כוח ( א”פ 52929-05-23. להלן : “התביעה לביטול כניסת ייפוי הכוח המתמשך לתוקף” או “תביעת המשיב”).
ביום 26.6.23 הגישו המבקשים תביעה לביטול ייפוי הכוח המתמשך ומינוים כאפוטרופסים לגוף ולרכוש אביהם המשיב, או לחילופין למינוי אפוטרופוס חיצוני. המבקשים טענו בתביעתם כי אביהם הוחתם על ייפוי הכוח המתמשך ומסמכים משפטיים שונים בשעה שאינו כשיר משפטית לעשות כן, תוך שהוא אינו מבין את תוכנם של המסמכים, הפעולות וההשלכות. כמו כן טענו כי המשיבה 2 מתנהלת באופן פסול בתפקידה כתומך החלטות של המשיב, פועלת לריקון חשבונותיו וגורמת נזק לרכושו (א”פ 63176-06-23. להלן: “התביעה לביטול ייפוי הכוח המתמשך” או “תביעת המבקשים”).
ביום 12.7.23 קיים ביהמ”ש קמא (כב’ השופטת איריס איליטוביץ סגל ) דיון מקדמי בתביעת המשיב ובמעמד הצדדים לה בלבד ( הם המשיבים). באותו דיון ולשאלת ביהמ”ש השיב ב”כ המשיבה 3 כי למשיב נותרו בחשבון הבנק 2 מיליון ₪ ; המשיבה 2 אישרה שהועברו אליה מחשבון המשיב מיליוני שקלים והמשיב עצמו העיד כי העביר בין 8 ל-10 מיליון ₪ למשיבה 2. השופטת איליטוביץ סגל שוחחה עם המשיב לבדו ולאור אותה שיחה, בתום אותו דיון ובמעמד הצדדים הורתה על מינוי פרופ’ שלמה נוי כמומחה מטעם בית המשפט “על מנת שיבדוק את מצבו של המשיב ויחווה דעתו אם במועד עריכת יפוי הכוח המתמשך מיום 13.7.22 הבין על מה הוא חותם והאם היה ביכולתו לערוך את יפוי הכח המתמשך ולהביע בו את רצונו החופשי בנוגע למיופה הכח והמשמעות של יפוי הכח המתמשך ויבדוק האם המשיב אינו כשיר משפטית ואם התשובה על כך חיובית אז החל מאיזה מועד אינו כשיר”. במסגרת אותה החלטה נתן ביהמ”ש קמא בין השאר גם הוראות בקשר לחומרים שיומצאו למומחה ע”י הצדדים להליך, שליחת שאלות הבהרה והזמנת המומחה לחקירה.
ביום 4.8.23 הורתה השופטת איריס איליטוביץ סגל כי ההליך ינותב למותב אחר לאור מניעות שקמה להמשך הדיון בפניה והתיק נותב למותב הנוכחי (כב’ השופטת ציפי כהן אביטן).
בין המשיבים התעוררה מחלוקת באשר למסמכים שיומצאו למומחה ובעניין זה הוגשו לביהמ”ש קמא מספר בקשות במסגרת תביעת המשיב (בקשה למתן הוראות, בקשה לחתימה על פסיקתא ובקשה לעיון מחדש – כולן מטעם המשיבה 3) , שהמבקשים אינם צד להם (משאינם צד לתביעת המשיב).
ביום 18.7.23 פנו המבקשים במסגרת תביעת המשיב בבקשה לאיחוד ההליכים בתביעה זו עם תביעתם שלהם מהטעם שההליכים “עוסקים באותו עניין ובאותם צדדים (למעט המבקשים שהם בניו של המשיב 1) ומאחר וההליכים בתיק זה ממילא רלוונטים להליך השני, כגון מינוי מומחה רפואי לבחינת כשירותו של המשיב 1”. המשיבה 3 הסכימה עם בקשת המבקשים לאיחוד ההליכים. המשיב, כמו גם המשיבה 2 התנגדו לבקשה, בתגובות נפרדות, מהטעם העיקרי לפיו המשיב מעולם לא רצה שהמבקשים ילדיו יהיו האחראים עליו , בחר שלא לערב אותם בנושאים הרגישים הכרוכים בייפוי הכוח המתמשך ואיחוד הדיון בתביעות יפגע קשה בפרטיות המשיב ובציפייתו הלגטימית להגנה על פרטיותו.
ביום 16.8.23 דחה ביהמ”ש קמא את בקשת המבקשים לאיחוד ההליכים בהחלטה כדלקמן:
“לאחר עיון בטענות הצדדים ובכל התיקים המתנהלים, לא מצאתי בשלב זה, מקום לאיחוד הליכים, וזאת, ביחוד, נוכח התנגדותו של המשיב.
המשיב 1 פתח בהליך כנגד אחותו ובת זוגו והן בלבד. לא מצאתי מקום לצרף את המבקשים להליך זה משיש בכך לפגוע בפרטיותם של הצדדים להליך ומשאין להם כל מעמד במישור היחסים שבין המשיב 1 לאחותו ובת זוגו.
אמנם סוגיית כשירותו של המשיב נדרשת בירור בשני ההליכים, אולם אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להצדיק איחוד הדיונים ופגיעה בזכותו לפרטיות של בעל דין בהליך המתנהל בדלתיים סגורות. שכן, ברי כי חוות דעת המומחה שמונה בהליך הנוסף עשויה להוות ראיה אף בהליך זה.
עם קבלת חוות הדעת בעניינו של המשיב יינתנו הוראות באשר להמשך ההליכים בשני התיקים. ”
על החלטה זו מלינים המבקשים בבקשת רשות הערעור שלפניי. לטענת המבקשים, ביהמ”ש קמא שגה בהחלטתו שלא רק שמעמיסה על ההליכים במקום לייעל אותם, פוגעת בניהולם התקין ומותירה פתח לסתירה ועיוות דין. המבקשים מסבירים כי אינם צד להחלטה שנגעה למינוי המומחה מטעם ביהמ”ש במסגרת תביעת המשיב, אף לא לבקשות בעניין המסמכים שיוגשו למומחה שהוגשו במסגרת אותה תביעה. ביהמ”ש קמא בהחלטתו קבע שתביעתם שלהם תושפע מחוות הדעת שתינתן בתביעת המשיב ואם כך הדבר הרי שיש להם זכות מלאה להיות מעורבים בכל הקשור לעבודת המומחה על מנת שייתן חוו”ד מדויקת שאחרת מדובר בעיוות דין מובהק. לטענת המבקשים, ביהמ”ש קמא שגה כשהעניק משקל רב לטענת המשיבים 1-2 לשמירה על פרטיות וחיסיון ההליך וזאת מששני ההליכים דנים בעניין זה: הצורך באפוטרופוס למשיב ושאלת כשירותו של המשיב כיום ובמועד עריכת ייפוי הכוח המתמשך. לטענת המבקשים, לא יגרם כל נזק למשיב או למי מהמשיבות אם תבוטל ההחלטה ותתקבל בקשתם לאיחוד הדיון בתובענות, לעומת הנזק הרב שעלול להיגרם להם באם הותרת התיקים בפיצול יביא לסתירה בהחלטות, וימנע מהם לקבל את יומם.
לבקשת רשות הערעור התבקשה תשובה.
המשיבה 3 הודיעה כי מסכימה עם בקשת רשות הערעור וסברה מלכתחילה שההחלטה שלא לאחד את התיקים שגויה.
המשיב 1 בתשובתו לבר”ע טען כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור תוך שהוא מתייחס לכך שמדובר בהחלטה דיונית מובהקת; כי בקשת המבקשים לאיחוד ההליכים שהייתה לפני ביהמ”ש קמא הייתה לאקונית ביותר וסומך ידיו על החלטת ביהמ”ש קמא ונימוקיה. לטענת המשיב “במקרה דנן קיימת השקה עובדתית בין התובענות, במובן זה ששתיהן מחייבות הכרעה לגבי המצב הקוגנטיבי של המשיב. לעניין זה מונה פרופ’ נוי כמומחה משותף. מנגד, בשל הפגיעה בפרטיות, בית משפט קמא הותיר בנפרד את הדיון הפרטני. האיזון הזה הוא תולדה של החלטה מושכלת של בית משפט קמא, ואין סיבה להתערב בה” (ס’ 14 לתשובה).
המשיבה 2 בתשובתה לבר”ע אף היא עותרת לדחיית בקשת רשות הערעור, מאותם הנימוקים עליהם עמד המשיב 1 בתשובתו (אותם פירטתי לעיל). לטענת המשיבה 2 ” תפקידה של ערכאת הערעור לבחון את סבירות ההחלטה של בית המשפט קמא ולא אופן הפעלת שיקול דעתו. בענייננו, ברור שהחלטת בית המשפט קמא סבירה ואף צודקת. בהחלטת בית המשפט קמא עולה כי בית המשפט שקל את כל השיקולים, התייחס לכל הטענות של הצדדים, בחן את שני התיקים המתנהלים בפניו, ורק אז החליט על דחיית הבקשה תוך שהוא מנמק כי אין בעובדה שההליכים עוסקים באותו עניין כדי להצדיק איחוד הליכים” (ס’ 26 לתשובה) עוד טוענת המשיבה 2, כי “גם אם חוות הדעת של המומחה מטעם בית משפט יכולה אולי לשמש כראיה בהליך של המבקשים, כפי שנכתב בהחלטה של בית המשפט קמא, אין בכך כדי להצדיק את צירופם של המבקשים להליך שעיקרו עוסק בעניינים אחרים לא להם. וזאת בפרט שצירופם להליך יפגע בפרטיותם של בעלי הדין האחרים” (ס’ 40 לתשובה).
המשיבות 4 ו-5 הודיעו על אי התערבותם בהליך.
דיון והכרעה
לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובות לה על נספחיהן שוכנעתי שיש מקום לתת רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולקבל הערעור כך שהחלטת ביהמ”ש קמא תבוטל והדיון בתביעות יאוחד.
תקנות סדר הדין האזרחי הקודמות ( תקנה 520 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984) אפשרו לביהמ”ש להורות על איחוד הדיון בתובענות תלויות ועומדות שכרוכות בהן שאלות דומות של משפט ועובדה. סמכות זו הורחבה בתקנה 40(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט 2018 – בה נקבע כי די בכך שהאיחוד ייעל וייפשט את ההליך או ימנע תוצאות סותרות. תכלית התקנה היא ייעול הדיון, חיסכון בזמן שיפוטי ובזמנם של הצדדים ומניעת הכרעות סותרות בסוגיות זהות, והסמכות שניתנה בה היא סמכות שברשות לצורך קידום יעדים אלו. מדובר אפוא בהחלטה הנוגעת לאופן הדיון וניהולו, וככזו מצויה בליבת שיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית. מטבע הדברים ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בה, למעט מקרים חריגים בהם נמצא כי ההחלטה אינה עולה בקנה אחד עם הדין או שיש בה כדי לגרום עיוות דין ( ראו לדוגמא : רע”א 1072/13 כפר שמריהו נ’ מע”צ (7/4/2013) ; רע”א 3593/06 רוזנצוויג נ’ חיים (8/6/2006) ;רע”א 6369/19 המל”ל נ’ פלוני (16/12/2019) ; רע”א 2292/11 זקס נ’ בנק מזרחי (25/7/2011) ; רע”א 182/21 טר”מ נ’ עזבון גרוס (17/1/2021) .
כפי שיובהר להלן אני סבור כי מקרה זה נמנה על אותם חריגים.
בראש ובראשונה יש לזכור כי מדובר בתביעות המתנהלות בבית המשפט קמא לפני אותו מותב הנמצאות בשלב דומה פחות או יותר ( התביעות הוגשו בהפרש של חודש ימים ובתביעת המשיב התקיים קד”מ אחד בעוד שבתביעת המבקשים טרם התקיים קדם משפט).
במסגרת קד”מ שקיים ביום 12.7.23 , בתביעת המשיב בלבד, המותב הקודם (כב’ השופטת איריס איליטוביץ סגל) מצא לנכון להורות על מינוי מומחה מטעמו למתן חוות דעת בשאלת מצבו הקוגנטיבי של המשיב הן למועד עריכת ייפוי הכוח והן לאחר מכן ואף המותב הנוכחי בהחלטתו מושא הבר”ע קבע מפורשות כי שאלת כשירותו של המשיב “נדרשת בירור בשני ההליכים”. מכאן, שאין גם חולק שהתביעות מעלות שאלה עובדתית ומשפטית דומה, בעניין כשירותו של המשיב ומצבו הקוגנטיבי במועד עריכת ייפוי הכוח המתמשך ולאחר מכן.
ביהמ”ש קמא סבר שאיחוד התביעות אינו נדרש משום שלטעמו ברור ש”חוות דעת המומחה שמונה בהליך הנוסף עשויה להוות ראיה אף בהליך זה”.
מסקנה זו של ביהמ”ש קמא מוקשית בעיניי, ולא מן הנמנע כי ניתנה מחמת שגגה, עובדתית או משפטית, ולכן סברתי שמדובר במקרה חריג שיכול להצדיק התערבות בהחלטה דיונית זו, על מנת שלא תיגרם טעות שעלולה להביא להכרעות סותרות ולבזבוז זמן שיפוטי ובזמנם של בעלי הדין.
בפן העובדתי – מינוי המומחה מטעם ביהמ”ש נעשה במסגרת הדיון בתביעת המשיב והיא בלבד (א”פ 52929-05-23) כשהמבקשים לא היו כלל צד לאותו דיון (ואף אינם צד לתביעה). לא מונה מומחה ב”הליך הנוסף” והחלטת ביהמ”ש קמא מושא הבר”ע ניתנה באותו הליך ( א”פ 52929-05-23) . מכאן, שמלשון ההחלטה (ההבחנה השגויה שעושה ביהמ”ש קמא בין ה”הליך הנוסף” ל”הליך זה”) לא מן הנמנע כי ביהמ”ש קמא שגה במצב הדברים וסבר בטעות שמינוי המומחה נעשה דווקא במסגרת תביעת המבקשים ולא תביעת המשיב (ויוזכר כי הדיון שהתקיים ביום 12.7.23 בתביעת המשיב והחלטת המינוי שניתנה בו ניתנה ע”י המותב הקודם ולא ע”י ביהמ”ש קמא).
בפן המשפטי – בהינתן שמינוי המומחה מטעם ביהמ”ש נעשה במסגרת תביעת המשיב בלבד, כשהמבקשים אינם צד לאותה החלטה (שכללה אף הוראות הנוגעות להעברת חומרים ע”י הצדדים למומחה, משלוח שאלות הבהרה וזימונו לחקירה ע”י “בעלי- הדין” שכאמור המבקשים אינם נמנים עמהם) לא ברור מדוע סבר ביהמ”ש קמא שמסקנות אותה חוות דעת, לכשתינתן, יוכלו לשמש ראייה בתביעת המבקשים (וממילא לא ברור אם כיוון בדברים אלו לכך שתשמש תחליף לצורך במינוי מומחה בתביעתם שלהם). המשיבה 2 בתשובתה לבר”ע לא ידעה לספק הסבר לדברים ואף נמנעה מלטעון שיש אמת בקביעת ביהמ”ש קמא לפיה חוות דעת המומחה שמונה בתביעת המשיב תשמש כראיה בתביעת המבקשים (ראו את הלשון המהוססת בה נקטה המשיבה 2 בס’ 40 לתשובה שם מציינת כי “גם אם חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט יכולה אולי לשמש כראיה בהליך של המבקשים, כפי שנכתב בהחלטת בית המשפט קמא…”). המשיב בתשובתו לבר”ע מנסה שניתן ליישב קביעה זו של ביהמ”ש קמא ומסביר כי “במקרה דנן “קיימת השקה עובדתית בין התובענות” במובן זה ששתיהן מחייבות הכרעה לגבי המצב הקוגנטיבי של המשיב. לעניין זה מונה פרופ’ נוי כמומחה משותף. מנגד, בשל הפגיעה בפרטיות, בית משפט קמא הותיר בנפרד את הדיון הפרטני” (ס’ 14 לתשובה). דא עקא, לא מצאתי בסיס לטענת המשיב לפיה המומחה מטעם ביהמ”ש שמונה בתביעת המשיב מונה “כמומחה משותף” גם בתביעת המבקשים. המשיב לא מפנה להחלטה שניתנה בעניין זה ואף עברתי בעצמי, באמצעות מערכת נט המשפט, על כל ההחלטות שנתנו במסגרת תביעת המבקשים ( א”פ 63176-06-23) ולא עלה בידי לאתר אף החלטה בה קיימת קביעה של ביהמ”ש קמא בעניין זה, אף לא ברמז. זה המקום לציין שגם בתגובת המשיב לבקשת המבקשים לאיחוד התביעות טען המשיב אותה טענה עובדתית ולפיה “בית המשפט הנכבד מינה את פרופ’ נוי כמומחה משותף, ומכאן שאין צורך באיחוד הדיון כדי למנוע חשש מהכרעות סותרות” (ס’ 7 לתשובה) . טענה זו, כאמור, אינה נכונה מהפן העובדתי ויש מקום לסברה כי היא שתרמה לכך שביהמ”ש קמא שגה בפן העובדתי של החלטתו, עליו עמדתי לעיל.
לאור כל האמור לעיל, בהינתן שקיימת השקה עובדתית בין התובענות, ששתיהן מחייבות הכרעה לגבי המצב הקוגנטיבי של המשיב וכי לשם כך נדרש מינוי מומחה מטעם ביהמ”ש (כפי שטוען המשיב בעצמו במסגרת תשובתו לבר”ע כמו גם בתגובתו לבקשה שהייתה לפני ביהמ”ש קמא), בהינתן שביהמ”ש קמא לא מינה את פרופ’ נוי כמומחה משותף בשתי התביעות (והחלטת המינוי ניתנה בתביעת המשיב בלבד) וביהמ”ש קמא לא מצא לקבוע דרך דיונית אחרת, גם אם פחות יעילה, שמאפשרת בירור המחלוקות תוך שלמבקשים יינתן יומם בתביעתם (והם לא יוכפפו למסקנות מומחה מטעם ביהמ”ש שמונה בהליך מקביל שהם אינם צד לו) , אני סבור כי אין מנוס מהתערבות בהחלטת ביהמ”ש קמא לאיחוד הדיון בתובענות וכך אני מורה.
סוף דבר
הערעור מתקבל כך שהדיון בתביעת המשיב יאוחד עם הדיון בתביעת המבקשים.
המשיב 1 והמשיבה 2 , כל אחד בנפרד, יישאו בהוצאות המבקשים ושכ”ט בא כוחם בגין הגשת הבר”ע בסך של 2,500 ₪ (כך שבסה”כ נפסקים למבקשים הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪).
העירבון, על פירותיו, יוחזר למבקשים באמצעות באת כוחם.
מתיר פרסום פסק-הדין באופן בו נחתם, בהיעדר שמות הצדדים ופרטים מזהים אחרים.
ניתנה היום, כ”א טבת תשפ”ד, 02 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.
