לפני
כבוד השופטת, סגנית הנשיאה ורדה פלאוט
מבקשת
פלונית ע”י ב”כ עו”ד ד. הר- אבן
נגד
משיב
אלמוני ע”י ב”כ עו”ד ע. אשכנזי
פסק דין
1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב’ השופטת העמיתה ח. שירה) שניתנה ביום 1.9.24 בתיק תלה”מ 4641-08-24, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני למנוע סילוק ידה מדירת מגורים, ולעכב הליכי הוצל”פ, בהתאם לפסקי דין שניתנו בשלוש ערכאות. הבקשה הוגשה על ידי המבקשת במסגרת תביעה חדשה שהגישה.
הבקשה נדחתה משני טעמים:
1. נקבע כי המבקשת אינה ממלאת אחר פסקי דין של בימ”ש, אף לא פסק דינו של בימ”ש מחוזי שביקש להקל עליה וביטל פסיקה לדמי שימוש וקבע יעד לסילוק היד.
2. ממילא צו הפינוי אינו חל על ילדי בני הזוג והם ישארו בחדריהם. אם תזכה המבקשת בתביעתה תוכל לחזור לבית.
לפיכך, כאמור, נדחתה בקשת המבקשת והיא חוייבה בהוצאות בסך 3,000 ₪.
2. קודם שיפורטו טענות המבקשת, יצויין כי תביעה קודמת שהגישה המבקשת בתיק תלה”מ 2159-04-20 נדחתה על ידי בית משפט לענייני משפחה.
בתביעתה זו עתרה המבקשת לקבלת זכויות בבית המגורים של הצדדים בX ובשתי חברות הרשומות על שם המשיב. נקבע כי בין הצדדים נכרת הסכם ממון שנחתם על ידי הצדדים ביום 4.9.03 ואושר על ידי הרב יעקב אריאל, רבה של העיר רמת גן, בתפקידו כרושם נישואין, ולפיכך דין תביעת המבקשת להידחות.
בית המשפט עמד על לשונו הברורה וחד משמעית של הסכם הממון, וכן על כך ששינוי של הסכם ממון בדרך של התנהגות מתקיים אך במקרים נדירים וחריגים. באשר לדירת המגורים בX נמצא כי היא נרכשה בשנת 2009 ונרשמה ע”ש המשיב בלבד ובוצעו בה שני שיפוצים בשנת 2009 ובשנת 2015. נקבע כי בדירה זו אין למבקשת חלק נוכח הוראת ההסכם. מימון רכישת הנכס היה במחציתו מכספי הורי המשיב והמחצית האחרת מומנה מכספי משכנתא.
ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה בפסק דינו של בימ”ש מחוזי מיום 4.2.24 (עמ”ש 949-03-23). בפסק הדין בערעור נקבע כי אכיפת הסכם הממון נדרשת ומוצדקת. ההסכם תאם את התנהלות הצדדים במהלך תקופת הנישואין ואינו נכלל בחריגים המצדיקים את ביטולו.
בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון (בע”מ 3707/24) נדחתה אף היא.
3. המבקשת לא אמרה נואש והגישה תביעה נוספת (תלה”מ 4641-08-24), בה טענה כי הרב אריאל, רושם הנישואין שאישר את ההסכם, לא היה מוסמך לעשות כן. וכראיה, המציאה תצהיר אשר נחתם על ידי הרב אריאל ביום 20.2.24 בו הוצהר על ידו כי מעולם לא הוסמך לשמש כרושם נישואין, לא קרא מעולם את ההסכם, לא בדק אותו, ציין בפני בנה”ז כי אימת את החתימות בלבד, והוא כלל אינו בטוח שמדובר בחתימתו. משכך, ובטענה כי הסכם הממון לא אושר כדין, הגישה המבקשת תביעה חדשה לביטול פסק הדין שצוין לעיל, ובמסגרת תביעתה הגישה בקשה לצו מניעה זמני- שעניינו עיכוב ביצוע צו הפינוי שניתן כנגדה מהדירה בשוהם, אשר נדחתה, כמפורט לעיל.
4. לטענת המבקשת בתמצית, שגה בית משפט קמא בכל אלה: התעלם מהגשת התביעה שהגישה המבקשת- תביעה למשפט אזרחי חוזר על יסוד ראיה חדשה- אשר סיכוייה להתקבל טובים; התעלם ממאזן הנוחות הנוטה לטובת המבקשת שתיוותר חסרת כל; התעלם מהפגיעה בקטינים; התעלם מרכושו הרב של המשיב שנותר עם נכסים רבים.
5. לטענת המשיב, ההחלטה נכונה ואין להתערב בה. הוא מוסיף וטוען כי ידיה של המבקשת אינן נקיות נוכח בקשתה לצו מניעה, שעה שאין היא מקיימת החלטות בימ”ש ומעלימה החלטה שכבר דחתה בקשתה לעיכוב ביצוע; המשיב מנוע מלהתגורר בדירתו מזה 4 שנים; מצבה של המבקשת איתן דיו, והיא תוכל לשכור דירה למגוריה; סיכויי התביעה שהגישה אפסיים. הראיה החדשה אינה חדשה כלל ועיקר, והמבקשת אינה מסבירה מדוע פנתה באיחור לקבלת תצהירו של הרב אריאל.
לשאלת בית המשפט השיב כי הוא יסכים שיינתן צו לאיסור דיספוזיציה בנכס, עד למתן פסק דין בתביעה (פרוטוקול, עמ’ 6 שורות 17-18).
6. לאחר שמיעת הצדדים ועיון בטענותיהם, מצאתי לדחות את בקשת רשות הערעור, תוך הוספת הוראה בדבר מתן צו לאיסור דיספוזיציה בנכס כפי שהסכים לכך המשיב.
להלן יפורטו טעמי.
7. כאמור, בעניינינו ניתנה החלטה שעניינה דחיית בקשה לסעד זמני- צו מניעה זמני שתוקפו עד להכרעה בתביעת המבקשת. הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות בעניין סעדים זמניים אלא במקרים חריגים, אם כי “כאשר עסקינן בנכס מקרקעין, להבדיל מחיוב כספי, תגבר הנטייה להיעתר למתן הסעד הזמני, ככל שמדובר במקרקעין המשמשים למגורים או שהינם בעלי ערך מיוחד עבור המבקש (וזאת, להבדיל מנכס מקרקעין המשמש למסחר או השקעה) או כאשר עולה חשש כי נכס המקרקעין יימכר לצדדים שלישיים תמי לב, באופן שיאיין את האפשרות להשיב את המצב לקדמותו”. ר’ רע”א אמונה רוקח נ תושבי נוב- אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע”מ, 29.6.23.
ואכן, עסקינן בנכס מקרקעין המשמש למגורי המבקשת, המתגוררת בו עם ילדי הצדדים, ויתכן כי במקרה “רגיל ושגרתי” היה מקום להיעתר לבקשה, גם אם בתנאים, כגון תשלום דמי שימוש ראויים במלואם או בחלקם.
אלא שעניינינו אינו רגיל ושגרתי, אלא מיוחד בנסיבותיו, ועל כן, כפי שנפרט להלן, אף שמדובר בהחלטה שמשמעותה פינוי המבקשת מהנכס, אין מקום לעיכוב ביצוע הפינוי.
8. כמפורט לעיל, כנגד המבקשת ניתן צו לפינוי הנכס לאחר שנקבע כי בהסכם הממון שנערך בין הצדדים הוסכם כי הנכס הינו בבעלות המשיב בלבד. השאלה בעניינינו הינה- האם טענה חדשה לפיה הסכם הממון לא אושר כדין הופכת את היוצרות ומצדיקה עיכוב ביצוע פסק דין חלוט, עד שתוכרע שוב המחלוקת בין הצדדים.
כפי שנראה להלן התשובה לשאלה זו הינה שלילית.
השיקולים בסוגייה שבפנינו הינם השיקולים לפיהם יכריע בית משפט בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, שהרי זו תכלית בקשת המבקשת: לעכב ביצוע פסק דין חלוט שניתן בעניינה. אם לא משום טעות שנפלה בו הרי משום עובדה חדשה שנגלתה לה.
ומה הם הכללים לעיכוב ביצוע פסק ? על המבקש עיכוב ביצוע פסק דין להראות כי סיכויי טענותיו (בעניינינו סיכויי התביעה) טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. ר’ בע”מ 3779/16 פלוני נ פלונית, 25.5.16. עוד יש לציין, כי גם כאשר עסקינן בעיכוב ביצוע פינוי, לא בהכרח יעוכב ביצוע פסק הדין. אמנם, ככל שמדובר בקושי להשבת המצב לקדמותו יעוכב ביצוע פסק הדין, ואולם כאשר מדובר בסכסוך כספי במהותו או הליכי פינוי הנמשכים זמן רב או כאשר סיכויי התביעה נמוכים, לא יעוכב ביצוע פסק הדין. ר’ רע”א 5033/22 דרוויש נ רמ”י, 29.8.22 ; כן ראו ע”א 3620/17 ידיד נ ידיד, 8.6.17 שם נקבע כי כאשר קיים חשש למסירת מקרקעין לצד ג’ נוטה הכף לטובת עיכוב הביצוע. בע”א 6024/17 אברהמי נ עיריית בני ברק, 3.8.17 נקבע כי גם אם מדובר בפינוי מבית מגורים, אין מקום לעיכוב ביצוע גורף ואוטומטי, אך ככלל מאזן הנוחות נוטה לעכב את הליכי מימוש הדירה. כן נקבע כי באופן עקרוני יש נטייה מובהקת להורות על עיכוב ביצוע החלטה המאפשרת לממש דירת מגורים. ר’ ע”א 7225/17 אחמד אבו מוסא נ עו”ד יניב אינסל- מנהל מיוחד, 16.11.17.
9. מן הכלל אל הפרט-
סיכויי התביעה-
מבלי לקבוע מסמרות נראה כי סיכויי התביעה אינם גבוהים במיוחד. זאת נוכח התייחסות בית המשפט לטענה בדבר אישור ההסכם בחוסר סמכות, כבר בערעור שנדון בבית משפט מחוזי בעמ”ש 949-03-23, שם נקבע בהחלטה מיום 3.7.24 (ע”י כב’ השופט צ. ויצמן): “… טענות לעיכוב ביצוע בגין הגשת התביעה הנוגעת לכושרו וסמכותו של הרב אריאל הועלו ונדונו בפסק הדין עצמו (בסעיף 4 לפסק הדין) ונדחו”. לפיכך, ספק אם יגיע בית משפט לתוצאה שונה למרות תביעה נוספת שהוגשה.
מאזן הנוחות-
כזכור, זהו השיקול החשוב יותר, וזהו עיקר טענותיה של המבקשת לאמור כי מדובר בפינויה מהנכס, וככל שתתקבל התביעה הרי שיגרם לה נזק בלתי הפיך.
ואולם הדברים אינם פשוטים וחד משמעיים.
והרי, ככל שתתקבל תביעת המבקשת, יקבע כי לשני הצדדים זכויות שוות בנכס. היינו למבקשת- לכל היותר- רק מחצית הזכויות בו, כטענתה, ובניגוד לפסק דין חלוט הקיים היום, לפיו מלוא הזכויות בנכס שייכות למשיב לבדו.
הנה כי כן, אין המבקשת יכולה לטעון לפגיעה בלתי מידתית בזכויותיה הנטענות, שעה שהמשיב מודר מזכויותיו (בין במחציתן ובין במלואן) מזה תקופה ארוכה ביותר, והמבקשת עותרת לכך שמסירת הזכויות לידיו תתעכב עוד זמן ניכר נוסף. דווח כי דמי שכירות ראויים אינם משולמים על ידי המבקשת מזה תקופה ארוכה, כאשר לטענת המבקשת הם משולמים בדרך של קיזוז. כך או כך, אין כל עדיפות למבקשת המצדיק החזקתה הייחודית בדירה, אפילו כפוף לתשלום דמי שימוש ראויים לידי המשיב, כאשר לפחות מחצית הזכויות שייכות למשיב והוא מבקש לממשן, דבר שנמנע ממנו על אף קיומו של פסק דין חלוט.
וחשוב יותר, אין כל חשש לנזק בלתי הפיך שיגרם למבקשת אם תדחה בקשתה אך תתקבל תביעתה. במקרה כזה ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו, לחשב את דמי השימוש הראויים ולרשום את הזכויות כפי שיקבע, שכן המשיב הסכים שיינתן צו לפיו תאסר כל דיספוזיציה בנכס עד למתן פסק הדין. צו זה, לכשינתן, מסיר לחלוטין את החשש לגרימת נזק בלתי הפיך למבקשת, או העברת הדירה לצד ג’.
10. בנסיבות האמורות, נדחית בקשת רשות הערעור.
בהסכמת המשיב תירשם לאלתר הערה על הנכס בדבר איסור עשיית דיספוזיציה ביחס אליו, עד למתן פסק דין בתביעת המשיבה.
כפוף לרישום כאמור, יבוצע פסק הדין החלוט שניתן בתלה”מ 22159-04-20, ועמ”ש 949-03-23 ובבע”מ 3707/24.
המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך 3,000 ₪ אשר ישולמו התוך הערובה שהופקדה בתיק.
יתרת הערובה תוחזר למבקשת באמצעות ב”כ.
פסה”ד מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.
ניתן היום, כ”ד חשוון תשפ”ה, 25 נובמבר 2024, בהעדר הצדדים.