בפני
כבוד השופטת, סגנית הנשיא חגית מטלין
תובעת
פלונית ת”ז ****
ע”י ב”כ עו”ד אלירן וקנין
נגד
נתבע
פלוני ת”ז ****
ע”י ב”כ עו”ד ויקי פוני
החלטה
לפני בקשה לדחיית התביעה על הסף, מחמת העדר סמכות עניינית.
עניינה של החלטה זו היא בסוגיה מי היא הערכאה המוסמכת לדון בתביעה לאכיפת סעיף בהסכם הגירושין שאושר וקבל תוקף של פסק דין ע”י בית הדין הרבני, בנסיבותיו של מקרה זה.
הצדדים נישאו ביום ***, מנישואים אלו נולדו להם שני ילדים.
הצדדים ערכו הליך גישור שבסיומו חתמו ביום **** על הסכם גירושין ויחסי ממון (להלן: “ההסכם”). ההסכם קיבל תוקף של פסק דין ביום **** בבית הדין הרבני תל אביב.
ההסכם הסדיר את מכלול ענייניהם של הצדדים לרבות: ענייני ההורות, זמני שהות, מזונות ורכוש, והצדדים התגרשו.
בסעיף 32 להסכם נקבע:
” הרכבים מסוג **** שנת יצור *** ורכב **** שנת יצור *** יוצאו למכירה והשווי יחולק שווה בשווה”.
בכתב התביעה טענה התובעת, כי הנתבע לקח על עצמו את מכירת שני הרכבים והתחייב להעביר לה מחצית מתמורתם.
כאשר הרכב מסוג **** נמכר, אמר לה הנתבע, כי נמכר בסך של 20,000 ₪, ואולם לטענתה לא הציג לה כל מסמך בגין מכירתו, אך העביר לה את מלוא הסכום שלטענתו קיבל עבור ה***.
עוד טענה התובעת, כי בחודש 10/22 מכר הנתבע את רכב **** בסך של 63,000 ₪ לטענתו, והוסכם ביניהם כי יתקזזו בעת מכירת רכב ***.
לטענת התובעת אינה מאמינה לנתבע כי מכר את שני הרכבים במחיר שציין, וכן הנתבע לא העביר לה את חלקה ברכב **** שנמכר (ראה: סעיפים 9-10 לכתב התביעה).
התובעת עותרת לאכיפת סעיף 32 להסכם ומבקשת כי יוצגו לה אסמכתאות לעניין מכירת שני הרכבים.
מנגד טען הנתבע בכתב ההגנה, כי רכב **** נמכר בסכום של 20,500 ₪ ורכב **** בסכום של 60,800 ₪.
לטענתו העביר לתובעת בעקבות הסכמות ביניהם את חלקו ממכירת רכב **** (10,250 ₪) דהיינו העביר לה את כל תמורת המכר בגין **** (20,500 ₪), וכן שילם בעבורה עבור הוצאות אותן פרט בכתב ההגנה כגון: תמי 4, הוצאות חשמל, חלקה במשכנתא, טיפולי בוטוקס וכו..כך שלא מגיע לה כספים נוספים ממנו, אף התובעת חייבת לו כספים (ראה: סעיפים 11-12 לכתב ההגנה).
ביום **** הגישה התובעת בעצמה תביעה לאכיפת ההסכם לבית הדין הרבני.
לאחר הסדרת ייצוג התובעת הגישה בקשה לקביעת דיון דחוף לבית הדין הרבני באמצעות בא כוחה, ובית הדין הרבני קבע דיון בתיק ליום ***.
הנתבע הגיש כתב הגנה בעצמו. לאחר הסדרת ייצוגו, הוגשה בקשה לדחיית מועד הדיון ע”י בא כוחו.
בהחלטת בית הדין הרבני מיום **** נעתר בית הדין לבקשה והורה על דחית הדיון ליום ****.
ביום **** הגיש ב”כ התובעת בקשה לסגירת התיק ללא צו להוצאות.
ביום **** נעתר בית הדין הרבני לבקשה וקבע בהחלטתו: “נעתר למבוקש. התיק ייסגר. הדיון מבוטל”.
(כתב התביעה, כתב ההגנה, הבקשות, ההחלטות שניתנו בבית הדין הרבני מצורפים כנספחים לכתב ההגנה שהגיש הנתבע).
ביום **** התקיים דיון בפני במעמד הצדדים. בדיון העלתה ב”כ הנתבע את טענתה המקדמית לדחיית התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.
בית המשפט שמע את טענות הצדדים בעניין הסמכות, אף ניסה להביא הצדדים להסכמות גם במחלוקת העיקרית שביניהם, ואולם למרבה הצער לא צלח.
משכך יש להכריע תחילה בטענה המקדמית לדחייה על הסף.
בסיום הדיון הגיעו הצדדים להסכמות דיוניות ולפיהן :
-הסמכות העניינית בתביעה לאכיפת הסכם שאושר בבית הדין הרבני היא מקבילה.
-אין בין הצדדים הסכמה כי במקרה ספציפי זה ובנסיבותיו – הסמכות העניינית היא לבית המשפט – כאשר לטענת הנתבע הסמכות הינה לבית הדין ולטענת התובעת – הסמכות הינה לבית המשפט.
-הצדדים בקשו לסכם במחלוקת שביניהם ובשאלה האם התנהלותה של התובעת אינה בתום לב כטענת הנתבע, או התנהלותה הינה של אדם “הדיוט”, כפי שטען ב”כ התובעת (ראה: עמ’ 4 לפרוטוקול הדיון מיום **** שורות 21-26).
טענות התובעת:
לטענת התובעת אכן פנתה בבקשה לאכיפת הסכם לבית הדין הרבני האזורי, אולם עשתה זאת בעצמה, לא התייעצה עם עו”ד והמדובר בבעל דין בחזקת “הדיוט” שאינו יודע את הדין.
עוד טוענת התובעת, כי פנתה לבית הדין הרבני מאחר והנתבע אינו מקיים את זמני השהות עם הקטינים. באותה תביעה ציינה כי בנוסף לאי עמידה של הנתבע בזמני השהות אינו ממלא אף את התחייבויותיו לפי סעיף 32 להסכם, תוך שביקשה לקבוע דיון דחוף בבקשה.
מאחר ולא ניתנה החלטה אופרטיבית בבקשתה פנתה, כך לטענתה, לייעוץ משפטי וב”כ המליץ לה לסגור את התיק ולפנות בדרך של תביעה לאכיפה לבית משפט זה, וכך עשתה.
לטענת התובעת, בית הדין הרבני נתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים ללא שירד לתוכנו של ההסכם, משכך לא יוכל להמשיך לשמש בסיס להכרה בסמכותו הנמשכת.
לאחר הייעוץ המשפטי שקבלה ולאחר שבית הדין הרבני אישר את בקשתה לסגירת התיק והנתבע לא ערער על החלטה זו, הרי שהתיק בבית הדין הרבני סגור, והתובעת רשאית להגיש בקשתה בבית משפט זה.
טענות הנתבע:
לטענת הנתבע התובעת הגישה תביעה לאכיפת סע’ 32 להסכם לבית הדין הרבני ביום ***. לאחר קבלת ייצוג פנתה בשנית לבית הדין הרבני ביום *** לקביעת מועד דיון דחוף. משכך לטענתו בחרה להעניק הסמכות העניינית לבית הדין הרבני והמשיכה לתת לו את סמכותו גם לאחר הסדרת ייצוגה. לטענת הנתבע, אף הוא הסכים לסמכות בית הדין הרבני והגיש כתב הגנה כך שלמעשה שני הצדדים הביעו הסכמתם שבית הדין הוא שידון בעניין אכיפת ההסכם מכוח סעיף 9 לחוק חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג-1953, ואין התובעת רשאית לחזור בה מהסכמתה כעת.
לטענתו, סגירת התיק בבית הדין הרבני לבקשתה של התובעת היה טכני בלבד, שאינה מפקיעה את סמכותו של בית הדין לשוב ולדון בנושא אכיפת ההסכם. המדובר במעין הקפאה של התיק באופן שסמכות בית הדין נמשכת.
עוד טוען הנתבע, כי התובעת סגרה את התיק בבית הדין הרבני רק משום שהוא ביקש לדחות את הדיון לאכיפת ההסכם והדיון נדחה בחודשיים, והגישה התביעה לבית המשפט הנכבד באותן טענות משפטיות.
לטענת הנתבע בסיכומיו התנהלותה של התובעת נגועה בחוסר תום לב ופוגעת בעיקרון הכבוד ההדדי שבין הערכאות המהווה נר לרגלי הערכאות המשפטיות ואמור למנוע מעבר בעלי דין בין הערכאות.
לטענת הנתבע בסיכומיו, לבית הדין הרבני ולבית המשפט ישנה סמכות מקבילה לדון בתביעה לאכיפת ההסכם אולם התובעת בחרה להעניק את הסמכות העניינית לבית הדין והיא המשיכה להעניק לו את סמכותו גם לאחר הסדרת ייצוגה.
עוד טוען הנתבע, כי מהתנהגות הצדדים עולה הסכמתם לדון בתביעה לאכיפת ההסכם והתובעת מושתקת מלטעון כי לבית הדין אין סמכות עניינית.
מהטעמים לעיל, מבקש הנתבע כי בית המשפט ידחה על הסף את התביעה בשל חוסר סמכות עניינית. כן עותר לקבוע כי הסמכות העניינית לדון בתביעה מסורה לבית הדין הרבני.
לטענת הנתבע, התנהגות הנתבעת גרמה לו להוצאת כספים לייצוג הן בבית הדין הרבני, והן בבית המשפט. לפיכך יש לחייב את התובעת בהוצאות מהותיות שלא יפחתו מסך 20,000 ₪.
דיון:
המדובר באכיפת הסכם הגירושין ו/או בפרשנותו , שאז יכול גם בית משפט לענייני משפחה לדון בתביעה ובית הדין הרבני לא רכש סמכות בלעדית:
“שאלת פרשנות אינה מסורה דווקא לשיפוטו של בית-הדין שנתן להסכם תוקף של פסק-דין. ראו ע”א 336/68 מ’ לויץ נ’ י’ לויץ [19], בעמ’ 951. ראו עוד דעת הרוב בע”א 164/71 צ’ צפניה נ’ י’ צפניה [20]. אכן, כלל הסמכות הנמשכת חל על תביעה לשינוי או לתיקון הסכם גירושין שאושר כפסק-דין, אך אין הוא חל על תביעה לפרשנות ההסכם או לאכיפתו”.
(ראה: ע”א 3868/95 ונדה ורבר נ’ מנחם ורבר, פ”ד נב(5) 817, 837 (1998).
“על-פי ההלכה שנקבעה בפסיקתו של בית-משפט זה, ערכאה שאישרה הסכם ממוני בין בני-זוג כפסק-דין אינה רוכשת סמכות נמשכת בנוגע לפרשנות ההסכם או אכיפתו (להבדיל מתביעה לתיקון, לשינוי או לביטול הסכם ממוני שאושר כפסק-דין, אשר ככלל תוגש לערכאה שאישרה את ההסכם. ראו: ע”א 164/71 צפניה נ’ צפניה [6], דעתם של השופטים ח’ כהן וויתקון אל מול דעתו החולקת של השופט לנדוי; ע”א 394/88 מאייר נ’ (ברמן) מאייר [7], בעמ’ 475-474; ע”א 3203/91 אזולאי נ’ אזולאי [8], בפיסקה 4 לפסק-הדין; בג”ץ 6103/93 הנ”ל [5], בעמ’ 613-612; ע”א 3868/95 ורבר נ’ ורבר [9], בעמ’ 839-838; ע”א 3695/96 צייטלין נ’ טשינגל [10]; א’ רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול [11], בעמ’ 378)” (ראה: בגץ 8578/01 חיים חליווה נ’ עליזה חליווה, פ”ד נו(5) 634, 641 (2002).
לעניין משמעות סגירת התיק:
בע”א 135/80 נגיט בכור נ’ לידה בכור, פ”ד לו (2), 358 (1982) קבע בית המשפט העליון כי:
“משסגר בית הדין את התיק, שהיה תלוי ועומד לפניו, בלי לדון לגופו של עניין, חדלה הסמכות הנמשכת, שהיתה לבית הדין הרבני על יסוד הליכים קודמים…”.
בבר”ע 302/99 פלוני נ’ פלונית ואח’ דן בית המשפט המחוזי בנצרת בסוגיה זו וציין כי:
“ככלל, נתפרש המושג “סגירת תיק” בפסיקה בשני כיוונים: הכיוון האחד מצביע על כך שסגירת תיק כמוה כמחיקתו או כדחייתו, בעוד שהכיוון האחר מצביע על כך כי סגירת תיק איננה אלא “הרדמתו” של התיק, וסמכותו של בית-הדין נמשכת אפוא חרף הרדמה זו.
אעיר כבר עתה כי מקובלת עליי גישתו של פרופ’ א’ רוזן-צבי המנוח בספרו דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול [19], בעמ’ 61, כי ככלל, עצם האפשרות שתיק ייסגר ללא הכרעה בתביעה, דהיינו ללא שזו נדחית, מתבטלת או אף אינה נמחקת, אינה ראויה ואינה רצויה. ובלשונו של פרופ’ רוזן-צבי ז”ל:
“הנצחת סמכות ללא הכרעה שיפוטית היא שימוש בלתי נאות מצד בית הדין בסמכות הכרוכה. העדר הכרעה פועל לרעת הצד החלש. תופעה כזו מציידת את בן הזוג בעל אורך הרוח ובעל האמצעים הכלכליים, העמיד יותר לאורך לגורם הזמן, באמצעי לחץ על בן זוגו…
“אין להסכים מאידך גיסא למצב בו התיק בפועל סגור בבית הדין הרבני ללא מתן אפשרות לאישה לעתור לבית המשפט למשפחה… מצב אבסורדי זה בו מוקפא ההליך בבית הדין הרבני יוצר אבסורד דיוני אשר ניתן לפתרון משפטי. סבורני שיש לראות בסגירת תיק בבית הדין הרבני הפסקת תביעה לאמור מחיקתה”.
(ראה: בר”ע (נצ’) 302/99 פלוני נ’ פלונית, פ”מ תשס(1) 76, 85 (2000).
יפים הדברים גם לעניינינו. סגירת התיק בבית הדין הרבני כמוה כמחיקת התביעה או דחייתה, ואינה הקפאת או הרדמת התיק כך שסמכות בית הדין הרבני נמשכת חרף ההרדמה או ההקפאה. לאור האמור, לא מצאתי לקבל טענת הנתבע כי סגירת התיק בבית הדין הרבני לבקשתה של התובעת היה טכני בלבד, שאינה מפקיעה את סמכותו של בית הדין לשוב ולדון בנושא אכיפת ההסכם, וכי מדובר במעין הקפאה של התיק באופן שסמכות בית הדין נמשכת. יש לראות בסגירת התיק בבית הדין הרבני הפסקת תביעה, דהיינו, מחיקתה.
לא מצאתי לקבל אף את טענת הנתבע כי מהתנהגות שני הצדדים (בהגשת תביעה, הגנה, בקשה לקביעת דיון ולדחיית דיון) עולה הסכמתם לדון בתביעה לאכיפת ההסכם והתובעת מושתקת מלטעון כי לבית הדין אין סמכות עניינית.
כב’ השופט צבי ויצמן התייחס בהחלטתו למצב בו בעל דין מבקש למחוק תביעה וקבע:
“האם יכול צד לחזור בו מהסכמתו לסמכות בית הדין הרבני?
תקנה ע”ח (1) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, תשנ”ג, קובעת לאמור:
“בעל דין הרוצה לבטל בכל שלב משלבי הדיון תביעה או בקשה שהוגשה על ידו יגיש בקשה בכתב לכך לבית הדין שלפניו הוגשה התביעה או הבקשה”.
ואולם תקנה ע”ח (6) מבהירה כי –
“ההחלטה אם לקבל את הבקשה , כאמור, או לדחותה מסורה לשיקול דעתו של בית הדין ”
תכליתה של תקנה זו למנוע מבעל דין לעשות כל אשר חפץ ליבו בהליך השיפוטי ולדלג מערכאה אחת לחברתה כאשר הוא סבור שדרכו לא תצלח בערכאה שבחר בתחילה.
לפיכך באם החליט בית הדין הרבני כי אין הוא מוחק התובענות שהונחו לפניו הרי שיש בידיו להוסיף ולהכריע לענין סמכותו לדון בעניינים המפורטים בתובענות אלו ( ראה תקנה ע”ח (8) לתקנות בתי הדין הרבניים). מעת שעשה כן, הרי שככלל באם מבקש בעל דין לערער על החלטה זו עליו לפנות לערכאת הערעור הרבנית או ערכאת הבג”ץ ואין בית המשפט לענייני משפחה משמש כערכאת ערעור לבחינת נכונות החלטת בית הדין הרבני.”
(ראה: תמ”ש (משפחה כפר סבא) 25181/05 א. כ נ’ ח. ו. כ (נבו 06.03.2006), ההדגשות שלי, ח.מ.).
יפים הדברים גם בעניינינו.
בהתאם לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים כמפורט בסעיף 22 לעיל, רשאית התובעת אם רוצה לחזור בה מהסכמתה לסמכות בית הדין הרבני, לבקש לבטל בכל שלב משלבי הדיון תביעה שהגישה.
ההחלטה אם לקבל בקשתה או לדחותה מסורה לבית הדין הרבני שיכול היה אף להכריע בתביעה בנסיבות מקרה זה, לאחר שהוגש לו כתב הגנה ונקבע דיון, ולהחליט שדוחה הבקשה, ואינו מוחק את התביעה, ומכריע אף לעניין סמכותו לדון בעניינים שפורטו בתביעה שהוגשה לו.
אך בהחלטת בית הדין הרבני מיום *** נעתר הוא לבקשת התובעת לסגירת התיק, וביטל את הדיון שהיה קבוע לצדדים לחודש ***, ללא שדן כלל בתביעה לאכיפת ההסכם.
משכך לא מצאתי לקבל את טענת הנתבע, כי בנסיבות מקרה זה התנהלותה של התובעת נגועה בחוסר תום לב ופוגעת בעיקרון הכבוד ההדדי שבין הערכאות.
יש לראות כאמור בסגירת התיק, מחיקתו. כשידע הנתבע על דבר הסגירה של התיק, לא הודיע כי מתנגד לסגירה, לא הגיש בקשה לביטול ההחלטה ו/או לקיום הדיון שבוטל. הנתבע אף לא ערער על החלטת בית הדין הרבני, וכידוע, בית משפט זה אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני.
במצב זה חדלה מלהתקיים הסמכות הנמשכת של בית הדין והסמכות העניינית מוקנית לבית משפט זה.
זאת ועוד. ככל שסבר הנתבע כי היה על בית הדין הרבני לפסוק לו הוצאות בגין נטילת ייצוג והגשת כתב הגנה יכול היה להגיש בקשה בעניין הוצאות ההליך (שם) לבית הדין הרבני עם מחיקת התביעה וסגירת התיק.
לאור כל האמור, אני דוחה הבקשה לדחייה על הסף.
הנתבע יישא בהוצאות התובעת ובשכ”ט עו”ד בסכום כולל של 2,000 ₪.
המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.
ההחלטה ניתנת לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים.
המזכירות תקבע התיק לקד”מ בהתאם ליומני.
ניתנה היום, כ”ז תמוז תשפ”ג, 16 יולי 2023, בהעדר הצדדים.
