בפני
כב’ הרשמת בכירה ריבי לב אוחיון
מבקשים
1. פלוני ת”ז ********
2. ** ****** בע”מ**********
נגד
משיב
פלוני ת”ז ********
החלטה
לפני בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני לפיו יאסר על המשיב או על מי מטעמו לעשות שימוש ביפויי הכוח אותם קיבל מאת המבקשים ביום 4.8.10 וביום 12.7.12.
המשיב מתנגד לבקשה.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, ולאחר שמעתי את הצדדים במעמד דיון שהתקיים בפניי, ולאחר שקראתי את סיכומיהם הנני מוצאת לדחות את הבקשה, ואסביר.
להבהרת התמונה אציין כי המבקש 1 הינו בנו של המשיב, והמבקשת 2 הינה חברה שהוקמה בעבר ע”י המשיב ועברה לבעלותו של המבקש 1.
טענות המבקשים:
לטענת המבקשים, המבקשת 2 היא חברה בבעלותו הבלעדית של המבקש 1 (להלן יקרא המבקש), והמשיב עצמו לא חלק על כך, בכתב תביעתו בתמ”ש 15232-05-21.
החברה בעלת נכס מקרקעין ברח’ **** *, **** *** **, ירושלים (להלן הנכס או נכס/י המקרקעין).
לטענת המבקשים, בשנת 2010 הועברה החברה מבעלות המשיב ורעייתו (אמו של המבקש) אל בעלותו הבלעדית של המבקש, כאשר אותה העת הייתה החברה מצויה בחובות אשר נאמדו בסך עשרות מיליוני שקלים, וביניהם, חובות לרשויות המס, תאגידים בנקאיים וספקים שונים. עוד טוענים המבקשים, כי נושי החברה איימו לפרקה ועל רקע זה, ומשנת 2010 פעל המבקש לחיזוק המבקשת 2 ולפירעון מוחלט של חובותיה, ואילו עתה, לאחר שהצליח לייצב את מצבה של המבקשת 2, סבור המשיב כי באפשרותו לעשות שימוש ביפכ’ אשר בידיו.
כן לטענת המבקשים, המבקשת 2 היא חברה פרטית בערבון מוגבל המאוגדת במדינת ישראל ועוסקת ביזמות מקרקעין, והיא כאמור בבעלותו המלאה של המבקש.
בנוסף טוענים המבקשים כי במהלך השנים האצילה המבקשת 2 מסמכויותיה למשיב וזאת באמצעות יפכ’ שונים, כאשר מטרת יפכ’ הינה לאפשר למשיב לייצג את החברה בביצוע עסקאות מקרקעין שונות בנוגע לנכסיה. כן טוען המבקש כי מזה כ-עשור שהמשיב לא קידם פעולות מתוקפו של יפכ’, ולכן הם נשתכחו ונעזבו על-ידו.
עוד טוען המבקש, כי מקץ 9 שנים, במסגרת תביעה שהגיש המשיב בהליך 15232-05-21 טען לראשונה כי יפ”כ מקנה לו זכויות וכי אותה העת דומה היה כי מדובר בטענות בעלמא ולא בכוונה מבוססת אכן לעשות שימוש ביפ”כ ולפעול לקידום עסקאות בנוגע למבקשת 2.
ואולם, מסעיפים 44-45 לבקשת המשיב לביטול צו המניעה, אשר הוגשה בתמ”ש 21209-08-20 עולה כי בכוונת המשיב למכור את נכס המקרקעין של המבקשת תוך שימוש ביפ”כ אשר לטענת המבקשים בוטלו.
בהקשר לבקשה דנן טוענים המבקשים כי מס’ בקשות שהגיש המשיב בעבר לממש אי אילו זכויות להן הוא זכאי מתוקפם של יפ”כ נדחו הן בערכאה זו והן בערכאת הערעור.
ההליך העיקרי בענייננו הוא תביעה של המבקשים לסעד הצהרתי לפיו יפ”כ שניתן למשיב בין השנים 2010-2012 מבוטלים.
עיקרי בקשת המבקשים לצו מניעה
לטענת המבקשים, הצדדים מסכימים כי שווי העסקה הנוגע לנכס המקרקעין מוערך ב-10,000,000 ₪. בחקירתו בדיון ההוכחות בבקשה, אישר המשיב כי תכניות הבנייה מוכנות וכי בכוונתו להתחיל בתהליך הבנייה ולסיימה בתוך כ-3 שנים, במידה שהצו הארעי שהוטל במסגרת בקשה זו יבוטל.
המשיב לא יוכל לפצות את המבקש 1 במידה שיגרמו לו נזקים כתוצאה מהעסקה אותה הוא מבקש לקדם ביחס לנכס המקרקעין.
מבחינת דרישת קיומן של ראיות לכאורה לצורך קבלת סעד זמני טוענים המבקשים כי ברשותם מס’ ראיות והן: א- רישום נכס המקרקעין במרשם המקרקעין ע”ש החברה בלבד מאז שנת 2010 ולא ע”ש המשיב לא באופן חלקי ולא במשותף. ב- המשיב עצמו מאשר כי לא תבע בעלות בנכס אלא בחודש יולי 2019 בתמ”ש 30301-07-19. ג- המשיב אישר כי אינו נושא בתשלום הוצאות הנכס וכן אינו מקבל את רווחיו. ד- המשיב אישר כי אינו מצהיר/מדווח על הנכס כלפי רשויות המס. ה- המשיב העיד כי אינו מכיר את זהות שוכרי הנכס. ו – המשיב העיד כי אינו מעורב בנוסח הסכמי השכירות.
המבקשים טוענים כי די בראיות לכאוריות אלו, להן מתווסף רכיב השתהות מצידו של המשיב, כדי להוכיח בסיס מוצק לתביעתם של העיקרית.
אשר למאזן הנוחות טוענים המבקשים כי ככל שביהמ”ש ידחה הבקשה, יגרם להם נזק בלתי הפיך, שכן המשיב יוציא לפועל עסקאות באופן שלא יאפשר להשיב המצב לקדמותו.
בבקשה דנן טענו המבקשים כי יש בהודעת המשיב באשר לכוונתו למכור הנכס שאינו בבעלותו ובניגוד לרצונם, ע”מ “לפרוץ את כל הגדרות”, וכדי לגרום לנזק למבקשת 2 אשר אין לה כל קשר לסכסוך המשפחתי (בין הצדדים ובין המשיב לרעייתו ואמו של המבקש).
המבקשים טוענים כי מתן צו המניעה נדרש בין היתר כדי להגן על צדדים שלישיים, אשר עלולים להיפגע ככל שהמשיב יקבל מהם כספים בתואנת שווא לפיה הינו בעל זכויות במבקשת 2.
בסיכומיהם טוענים המבקשים כי דחיית הבקשה תביא למצב בו המשיב יפגע בצדדים שלישיים שעושים שימוש בנכס, למשל אלו ששוכרים את קומת הגג לטובת מסעדה, אשר לא תוכל לפעול בזמן הבנייה.
כן, המבקשים טוענים כי מבחינת מיסוי עשויה המבקשת 2 לחוב בתשלומי במיסים כבדים, ככל שיתבצעו עסקאות בנכסיה אשר היא עצמה, אינה צד להם כלל, מה שעלול להוביל למעורבותה של רשות המיסים בהליך, וכאמור, אף זאת מטרתו של המשיב, קרי להכביד בניהול ההליך כאמור.
לטענת המבקשים, טענותיהם ביחס לפגיעה במבקשת 2 ובצדדים שלישיים אינה תיאורטית ותהפוכנה לעובדה מוגמרת ככל שלא יינתן הצו המבוקש, שכן המשיב צירף אל בקשתו בהליך הקשור חוזה אשר בכוונתו לכרות עם צדדים שלישיים, עת הוא מתחזה לנציג החברה (עמ’ 179- מהמסך האמור עולה כי המשיב משמש כנציג החברה בהתאם ליפכ’ נוטריוני מיום 17.7.12).
כן טוענים המבקשים כי בהיותם הבעלים של הנכס והם אינם מעוניינים למכור אותו, הרי שדחיית הבקשה משמעותה הבאתם להתקשרות בעסקה שהם אינם מעוניינים בה.
כן טוענים המבקשים כי המשיב לא יצליח לשפותם ככל שהבקשה דנן תידחה והוא יפעל למכירת נכס המקרקעין ואגב כך יגרמו להם נזקים.
המבקשים אף טענו כי המשיב מפר החלטות של בימ”ש ואינו נושא בתשלום הוצאות שנפסקו לחובתו.
מאידך גיסא, המבקשים טוענים כי הנזק למשיב, ככל שיגרם לו בעצם קבלת הבקשה, הוא נזק כספי בלבד, בבחינת נזק שניתן לריפוי.
שמירת המצב הקיים – המבקשים טוענים כי היעתרות לבקשה משמעותה הותרת המצב הקיים על כנו, כפי שקובע הדין ביחס לסעדים זמניים בעוד דחיית הבקשה משמעותה העברת נכס המקרקעין לצדדים שלישיים, כמפורט בהרחבה לעיל.
טענות המשיב:
לטענת המשיב דין הבקשה להידחות כיוון שאינה עומדת בדרישות תקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט -2018 (להלן “התקנות” או “תקסד”א”) לעניין סעדים זמניים.
כן לטענת המשיב, לו היו מתקיימים תנאי הסף להצגת ראיות לכאורה ושיקולי מאזן נוחות וכו’, השיקולים אותם היה על המבקשים להעלות והם לא עשו כן, אף הם היו מביאים למסקנה כי אין להטיל את הצו.
המשיב טוען כי המבקשים לא התייחסו לתנאי הסף: קיומן של ראיות לכאורה וסיכויי התביעה להתקבל, והסתפקו במילים בודדות ביחס לכך, ועל כן דינה של הבקשה להידחות.
כן טוען המשיב, כי לו נתעלם מפגם זה, ונבחן את הבקשה דנא מנקודת מבטם של המבקשים אף אז יש לדחות הבקשה, שכן מלוא הראיות מוכיחות כי התביעה משוללת יסוד ודינה להידחות.
המשיב מבקש לחדד את מהות המחלוקת וטוען כי בגדרה נשאלת השאלה האם שני יפ”כ שהעניקו המבקשים למשיב, האחד ביום 4.8.10 והשני ביום 17.7.12, בעניין נכסי המבקשת 2, הינם יפ”כ חוזרים או בלתי חוזרים (צורפו לכתב התביעה כנספחים א’-ב’). המשיב טוען כי בבקשתם טשטשו המבקשים את השאלה ולא התייחסו אליה כדבעי במכוון.
קיומן של ראיות לכאורה – לשיטת המשיב, הראיות הקיימות מחזקות את גרסתו. המשיב טוען כי יפ”כ הם בלתי חוזרים וכי המבקשים עצמם יודעים זאת, שהרי כך כתוב בגוף יפ”כ ומטרתם ברורה והיא להבטיח את זכויות המשיב בנכסי המקרקעין. בהתאם בפס”ד מיום 14.5.12 ניתן תוקף להסדר הפשרה שבין הצדדים שם נקבע כי “יפוי כוח זה מעניק זכויות בלתי חוזרת לתובע”.
המשיב טוען כי כל הניסוחים בנוגע לי”פ מטרתם ברורה ומבטאת באופן מובהק את מהותו של יפ”כ ככזה שמטרתו הבטחת זכויות, כאשר בנידוננו בשני יפ”כ טרחו והוסיפו הצדדים ניסוח בולט המדגישים ביתר שאת כי יפ”כ ניתנו לשם הבטחת בעלות המשיב בנכס המקרקעין, למשל האפשרות לרשום נכסים ע”ש צד ג’ – הוא המשיב עצמו וכן, ביפ”כ השני (המשודרג) נקבע כי למשיב הסמכות לנהוג בתמורה כמנהג בעלים ואף באפשרותו להעניק הנכסים לאחרים במתנה או בתמורה.
בהתאם לאמור, המשיב נטל על עצמו התחייבויות במסגרת הסדר הפשרה שקיבל תוקף של פס”ד, ובכלל זה התחייבות למחיקת עיקולים והערות הרובצים על הנכסים וההתחייבויות מלמדות על הקניית זכויות למשיב.
כן טוען המשיב כי ביפ”כ הראשון הוחרגו נכסי המקרקעין דנן ממסת הנכסים שהועברו למבקש והדבר מלמד על כוונה להותרתם בבעלות המשיב בניגוד לנכסים אחרים. לא בכדי, במסגרת ההליך בו הושגה פשרה בין הצדדים טען המבקש בעצמו כי מדובר בעסקת “היפרדות” אשר נכרתה על רקע רצונו של האב להתנתק מהפעילות בצפון – כאשר תחילה העסקה “נולדה” רק בעניין נכסים אלו, אולם בהמשך השתכללה מתוך רעיון להותיר למשיב את נכסי העיר.
המשיב טוען כי בחקירתו בדיון בענייננו התחמק המבקש ממענה לשאלות שנשאל, ולא השיב באופן הולם לשאלות שנשאל בעניין הראיות המוצקות שהוצגו לו, למשל האם יפ”כ המקורי שקיבל בעניין נכסי המקרקעין דנן זהה בנוסחו ליפ”כ שקיבל המשיב ביחס לנכסי הצפון. בעניין זה המבקש לא השיב עניינית כאשר ביקש לאשר שמדובר ביפ”כ הנועד להבטחת זכויות המשיב. כן המבקש לא ידע להשיב האם מדובר ביפ”כ חוזר או בלתי חוזר, וכיצד חתם על יפ”כ כזה וטען בעניין שמדובר ביחסי אמון, הגם שיפ”כ השני (המשודרג) הוענק לטובת המשיב בעקבות הליך משפטי בין הצדדים.
לטענת המשיב, המבקש לא ידע להשיב לשאלה באשר לתוספת ליפ”כ השני ולפיה יהא רשאי המשיב לנהוג בתמורות שיקבל כמנהג בעלים וכן לעניין סמכות המשיב להעניק הנכסים לכל גורם, אף ללא קבלת תמורה.
ראיה נוספת המחזקת את עמדת המשיב לטענתו היא בכך שהמבקש לא ידע להשיב האם במסגרת דיווח בעניין העברת מניותיה של המבקשת אליו דיווח רק לעניין נכסי הצפון או גם לעניין נכסי המקרקעין בענייננו.
כן טוען המשיב, כי עצם העובדה שנכסי המקרקעין דנן רשומים ע”ש המבקשת אינה מעידה מאומה שכן רק מי שרשום כבעלים רשאי ליתן יפ”כ, והמשיב עצמו מחזיק ביפ”כ בדיוק ע”מ להעביר הזכויות על-שמו ובהתאם תבע בהליך 30301-07-19 להורות על מחיקת העיקולים וההערות ע”מ לרשום הזכויות בנכס המקרקעין, על-שמו, ובכך למעשה תבע בעלותו בהם, בניגוד לטענות המבקשים (בראיה מס’ 6 לבקשה).
המשיב טוען כי בניגוד לטענות המבקשים הוא כן שילם את המיסים השונים בגין נכס המקרקעין למעט המיסים שנדרשים שוכרי הנכס לשלם בעצמם. כן טוען המשיב כי קיבל לידיו את דמי השכירות החודשיים המשולמים בנכס עד לפני כ-8 חודשים, שאז הפסיקו המבקשים להעביר לידיו את דמי השכירות בסך 10,000 ₪ לחודש.
לעניין הבקשה לצו מניעה טען המשיב כי לפי גרסת המבקשים, הוא אישר כי ככל שיתקשר בעסקת קומבינציה, והתביעה דנן תתקבל יגרם להם נזק של 10,000,000 ₪, בעוד שהוא לא אישר בעדותו טענה כזו והתייחס לנזקים שעלולים להיגרם לו עצמו, כך גם ביחס לטענתם כי לא יהא בידו כדי לפצותם במידה שיגרם להם נזק כתוצאה מדחיית הבקשה מחד אל מול קבלת התביעה מאידך.
מנגד, לא הצביעו המבקשים על נזק שצפוי להיגרם להם כתוצאה מהתקשרות המשיב בעסקת קומבינציה.
מאזן הנוחות – המשיב טוען כי גם בעניין זה טענו המבקשים טענות כלליות ולא הוכיחו שיגרמו להם הפסדים/נזקים קונקרטיים באם תצא עסקת הקומבינציה לפועל. המבקשים מתייחסים למעשה לנזק שעשוי להיגרם למסעדה שבעליה שוכרים את קומת הגג כתוצאה מהשבתתה במהלך תקופת הבנייה וטוענים להפרת חוזה שכירות מבלי שהוצג חוזה כזה לרבות מועד פקיעתו. כן טוען המשיב כי המבקשים טוענים לנזק של 10,000,000 ₪ מבלי להוכיח סכום כזה.
מנגד טוענים המבקשים כי ככל שיגרם למשיב נזק כתוצאה מביטול עסקת הקומבינציה הרי שהוא כספי ובר פיצוי בעוד שהנזק שלו אל מול נזקי המבקשים הוא מעל ומעבר לנזק כספי, שכן המשיב לא יזכה לראות את תכניתו רבת השנים יוצאת אל הפועל (מפאת גילו ומצבו הבריאותי.
בניגוד לטענת המבקשים כי אין להם פרטים באשר לעסקת הקומבינציה אותה מתכנן המשיב, הרי שמלוא הפרטים ידועים להם כאשר לביהמ”ש הוצגה טיוטת ההסכם (מוצג 5).
שיהוי – המשיב טוען כי אילו לכאורה ידעו המבקשים אודות רצונו של המשיב למכור את נכס המקרקעין עוד ביום 11.8.22, הרי שלא ברור מדוע בקשתם “הבהולה” הוגשה חודשים לאחר מכן והיא נגועה בשיהוי ניכר המצדיק דחייתה.
כן טוען המשיב כי גם המסמך שהוצג ע”י המבקשים בסיכומיהם, באשר לחובות המשיב בלשכת הוצל”פ הוגש שלא כדין, אולם מעבר לכך, אינו רלוונטי לתקופה זו ואינו משקף בהכרח חוב קיים, כאשר כ-80% מהחוב נפרע עוד בשנת 2007.
המשיב מבקש אפוא לדחות את הבקשה.
דיון והכרעה
כפי שטענו ב”כ הצדדים המלומדים, ע”מ להיעתר לבקשה כגון דא נדרש המבקש סעד זמני לעמוד בקריטריונים שנקבעו בתקסד”א.
ראיות לכאורה – תקנה 95 (ב) לתקנות
בענייננו התביעה העיקרית הינה למתן פס”ד הצהרתי לפיו יפ”כ מיום 4.8.10 ומיום 10.7.12 נחתמו בין הצדדים – מבוטלים, כאשר התוצאה של הכרזת הבטלות הינה כי נכסי המקרקעין בענייננו יהיו בבעלות המבקשת 2 והמבקש, ולא בבעלות המשיב.
אל מול יפ”כ הכוח הכתובים בהם מחזיק המשיב, טוענים המבקשים טענות לביטולם מעצם: א- רישום נכס המקרקעין במרשם המקרקעין ע”ש החברה בלבד מאז שנת 2010 ולא ע”ש המשיב לא באופן חלקי ולא במשותף. ב- המשיב עצמו מאשר כי לא תבע בעלות בנכס אלא בחודש יולי 2019 בתמ”ש 30301-07-19. ג- המשיב אישר כי אינו נושא בתשלום הוצאות הנכס וכן אינו מקבל את רווחיו. ד- המשיב אישר כי אינו מצהיר/מדווח על הנכס כלפי רשויות המס. ה- המשיב העיד כי אינו מכיר את זהות שוכרי הנכס. ו – המשיב העיד כי אינו מעורב בנוסח הסכמי השכירות.
על קצה המזלג בלבד, לצורך דיון בבקשה זו, סבורה אני כי טענת המבקשים מרחיקת לכת. כותרות שני יפויי הכוח הינן “יפויי כוח נוטריוני בלתי חוזר” והכללים הנוקשים בעניין ביטולם להווי ידועים לצדדים.
בעת הזו אין בכוונתי להקדים את המאוחר וליתן משקל רב לשאלת סיכויי התביעה שהינה כבדת משקל, בשונה למשל, בתביעה רכושית בין בני זוג. בקליפת האגוז אומר כי המבקשים עותרים לביטול יפ”כ מטעמים הנעוצים בהתנהגותו של המשיב אשר יותר לנכון להתייחס אליה, לשיטת המבקשים, כהיעדר התנהגות, ומתוקף זאת להסיק כי יפ”כ מבוטלים.
עם זאת, חלק מהפעולות בהן לא נקט המשיב הינן זניחות (למשל זהות שוכרי הנכס וניסוח הסכמי השכירות, בפרט כאשר המבקש עצמו בעדותו טען כי היחסים בין הצדדים התבססו על “אמון”). כמו כן, באשר לטענה כי המשיב אינו נושא ברווחים או בהוצאות, המשיב הכחיש את טענות המבקש וטען כי נושא בתשלומים ובמיסים למעט או שנדרשים לשלם שוכרי הנכס.
באשר לשאלת אי תביעת בעלות בנכס אלא בשנת 2019, נשאלת השאלה האם היה צריך המשיב לתבוע בעלות בשעה שמחזיק ב-2 יפ”כ לטובתו וכו נשאלת השאלה האם ניתן לומר על יפ”כ בלתי חוזר כי “נשתכח”.
נוסף על כך, עיון ביפ”כ מלמד כי לא זו בלבד שבכותרתם הוגדרו “בלתי חוזרים” אלא שהם הוענקו למשיב בתמורה, כלומר בעוד המשיב קיבל מאת המבקשים יפ”כ בלתי חוזר לפעול בנכסי המקרקעין לפי שק”ד המלא שהוגדרו בסע’ 11 לפי”כ הראשון כ”רכוש”, הרי שהם קיבלו ממנו תמורה מלאה: “היות ויפויי כוח זה נתן לטובת מיפה כוחי… שממנו קבלתי/נו את התמורה המלאה עבור הרכוש הנ”ל ושזכויותיו עומדות ותלויות ביפוי כוח זה הוא יהיה בלתי חוזר…”.
כלומר, אילו היו מעניקים המבקשים למשיב את נכסי המקרקעין במתנה, המשוכה שעליהם היה לעבור היתה גבוהה, אולם מאחר שההענקה היתה בתמורה, המשוכה שעליהם לעבור כדי לבטל את יפ”כ גבוהה אף יותר. לא בכדי בהמשך לסע’ 11 ליפ”כ הראשון נכתב: “לא תהיה לנו רשות לבטלו או לשנותו וכוחו יהיה יפה גם אחרי פטירתי/נו והוא יחייב גם את יורשי/נו אפוטרופוסי/נו ומנהל עזבוני/נו”.
ביפ”כ השני, כפי שכינה אותו המשיב “יפ”כ משודרג”, שוכללו זכויותיו של המשיב כאשר בכתב ההגנה נטען כי המבקש לא עמד בהתחייבויותיו מכוח יפ”כ הראשון והמשיב נאלץ להגיש תביעה בבימ”ש זה, כאשר לאחר מו”מ הושג הסדר בין הצדדים בו הובהרה תכליתו של יפ”כ השני לפעול לפי שיקול דעתו המלא בכל הנוגע לנכסי המקרקעין דנן.
ע”מ לסבר את האוזן, בתמצית אזכיר את הרקע להעברות נכסים בין הצדדים – כאשר בשנת 1993 הקים המשיב את החברה – היא המבקשת 2 ואת חברת “****-**”. בענייננו, החזיק המשיב ב-90 מתוך 110 מניות רגילות וב-10 מניות הנהלה, כאשר מאז הקמת החברות רכש באמצעותן נדל”ן והעביר לבעלותן זכויות בנכסים שרכש קודם להקמתן.
מסיבות שונות שאין זה המקום להזכירן, בהיותה בבעלות המשיב בלבד, צברה המבקשת 2 חובות רבים והנושים ביקשו לממש את נכסיה.
בשנת 2010 נחתם יפ”כ בלתי חוזר הראשון, כאשר המבקש קיבל לבעלותו נכסי המבקשת בצפון ומניותיה, זאת בתמורה לתשלום כ-2,000,000 ₪ וסילוק חובות של המשיב וכן הענקת יפ”כ בלתי חוזר לטובת המשיב לנהוג מנהג בעלים בנכסי המקרקעין דנן. ביפ”כ משנת 2012 קיבלו הסכמות הצדדים משנה תוקף והוא אושר בבימ”ש זה. ניתן להסיק כי ככל שהמבקשים עותרים לבטלות יפ”כ, הרי שהמצב ישוב לקדמותו כפי שהיה בשנת 2010 מבחינת הבעלות של המשיב במבקשת 2.
נוסף על האמור, ברישא ליפ”כ שניהם הוסכם על הצדדים כי המשיב רשאי למכור ולהעביר לכל אדם או תאגיד או גוף חוקי כל שהוא את מלוא זכויותיו בנכסי המקרקעין דנן, כאשר הפעולות אותן רשאי המשיב לבצע מתוקף יפ”כ למעשה בלתי מוגבלות.
מבחינת ראיות לכאורה, בשלב זה של הדברים נוטה הכף לזכותו של המשיב.
הנזק שייגרם למבקשת אם לא יינתן הסעד הזמני עולה על הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני – תקנה 95 (ד) (1) – מאזן הנוחות
כאמור בסע’ 64 דלעיל, ביפ”כ הוענקה למשיב הזכות לפעול ביחס לנכסי המקרקעין לפי ראות עיניו ולפי שיקול דעתו המלא. עפ”י יפ”כ זכאי המשיב להתקשר בעסקת קומבינציה ביחס למקרקעין. דומני כי המבקשים עצמם לא טענו שהמשיב מנוע לעשות כן מן הטעם כי יפ”כ קובעים אחרת, אלא מבקשים למנוע הפעולה מתוך מטרה לבטל את יפ”כ ולהותיר מלוא הזכויות בידם.
דא עקא. כי בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין נקבע במפורש בסע’ 4 כי יפ”כ השני מעניק למשיב לעשות כל פעולה בנוגע לנכסי המקרקעין דנן ואף לחתום בשם המבקשת 2(!).
מטעמים אלו, ידו של המשיב על העליונה ויפ”כ לטובתו מדברים בעד עצמם. בקשת המבקשים כעת למנוע את ביצוע עסקת הקומבינציה מנוגדת למוסכם בין הצדדים במסגרת 2 יפ”כ, כאשר השני שבהם כאמור קיבל תוקף של פס”ד.
בנסיבות הללו, ככל שכעת תעוכב יכולתו של המשיב לפעול מכוח סמכותו וזכויותיו לפי יפ”כ, ועסקת הקומבינציה אותה הוא מבקש לקדם תימנע, רק בשל רצונם של המבקשים למנועה, הרי שהנזק שיגרם לו גדול מהנזק שעשוי להיגרם למבקשים.
בעניין הנזק, הטענה אותה העלו המבקשים ביחס לנזק הכלכלי שצפוי להיגרם להם ככל שעסקת הקומבינציה תצא לפועל, יפה באותה מידה גם ביחס למשיב וככל שהעסקה תבוטל/תעוכב. לשני הצדדים מדובר בנזק כלכלי, כך טענו שניהם (אם כי המשיב הביא טעם נוסף).
בנידוננו לא ראיתי כי הנזק למבקשים מדחיית הבקשה צפוי להיות גדול מהנזק למשיב בקבלתה ולא מצאתי כי קיים להם יתרון בעניין הנזק, המצדיק הטלת הצו.
אי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין – תקנה 103 (א)
השאלה אותה יש לשאול בשלב זה, האם ככל שהבקשה תידחה והמשיב יוסיף לקדם את המו”מ לצורך ביצוע עסקת הקומבינציה אותה הוא יוזם בנוגע לנכסי המקרקעין דנן, תהא הכבדה על ביצוע פסק הדין. בשקלול מכלול הנתונים מצאתי כי גם אם יקבל ביהמ”ש את עמדת המבקשים בתום ההליך ויקבע כי יפ”כ בטלים, והעסקה תתבצע, אזי יהא חייב המשיב למבקשים את שווי הנכסים דנן, כך שניתן יהיה להשיב המצב לקדמותו ופסק הדין יבוצע.
שיהוי – תקנה 95 (ד)(3)
בעניינו יודעים המבקשים על כוונת המשיב להתקשר בעסקת קומבינציה עוד מיום 11.8.22. עם זאת, הגישו בקשתם דנן רק ביום 23.1.23, למעלה מ- 5 חודשים לאחר מכן. בנסיבות העניין הספציפי הגשת הבקשה בחלוף למעלה מ- 5 חודשים משמעותה השתהות ניכרת בה בינתיים יכול היה המשיב להוסיף לפעול לקידום העסקה (ר’ לעניין זה רע”א 1215/23 דוד מימוני גרינר נ’ בול מסחר והשעות בע”מ).
אי נקיטת פעולה מתאימה מצידם של המבקשים מיד עם גילוי הפעולות שיוזם המשיב למכירת נכסי המקרקעין מחליש טענותיהם בדבר נזקים שיגרמו להם ככל שהבקשה תידחה, שהרי ממילא אפשרו למשיב, עד למועד הגשת הבקשה לקדם את העסקה.
אף מטעם זה, דינה של הבקשה להידחות.
סוף דבר
אשר על כן ולאור האמור, הבקשה נדחית.
המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסך 3,000 ₪.
החלטה זו תפורסם תוך השמטת כל פרט מזהה, אלא אם בתוך 7 יגיש מי מהצדדים התנגדותו, שאז תינתן החלטה מתאימה.
למעקב המזכירות.
ניתנה היום, ט”ו סיוון תשפ”ג, 04 יוני 2023, בהעדר הצדדים.
