בפני
כב’ השופט ערן שילה
התובע:
פלוני ת”ז XXXXXXXXX
נגד
הנתבעת:
פלונית ת”ז XXXXXXXXX
החלטה
החלטה זו מתייחסת לבקשת התובע מיום 6.12.22 “להצהיר על בטלות צו למזונות זמניים של בית הדין הרבני” (החלטות שניתנו הרבה למעלה משנה לפני הגשת הבקשה).
לצדדים שלושה ילדים משותפים. ביום 4.12.22 הגיש התובע לבית משפט זה תביעת מזונות בגדרה עתר לחייב את הנתבעת לשלם לו מזונות בסך 1,600 ש”ח (בתוספת 30% מהוצאות המדור) עבור הבת הגדולה הנמצאת לטענתו במשמורתו וכן 460 ש”ח עבור כל אחד משני הילדים הנוספים השוהים עמו בחלק מהזמן. כן ביקש לחייב את הנתבעת לשאת ב-80% מהוצאות החינוך והבריאות החריגות.
ביום 6.12.22 הגיש התובע “בקשה להצהיר על בטלות צו למזונות זמניים של בית הדין הרבני” בגדרה טען, כי החלטות בית הדין הרבני בעניין מזונות הילדים (האחרונה מיום 12.7.21) ניתנו בחוסר סמכות ואינן מחייבות “(VOID)”. במסגרת תגובתה לבקשה (מיום 28.12.22) טענה הנתבעת, כי הסמכות לדון במזונות הקטינים מסורה לבית הדין הרבני, והוא אכן דן ופסק בעניינם ויש לסלק את התביעה על הסף.
בהחלטה מיום 15.1.23 התבקשה תשובת התובע, והובהר “כי אם תתקבל הבקשה הרי שממילא ייקבע שהסמכות לדון בסוגיית מזונות הקטינים מסורה לבית משפט זה; ואם תדחה הבקשה בקביעה שהסמכות מסורה לבית הדין הרבני, הרי שגם התביעה העיקרית תמחק”. במסגרת ההחלטה ניתנה לתובע האפשרות להתייחס למתווה זה. בסעיף 17 לתשובתו (מיום 23.1.23) הודיע התובע, כי אין לו התנגדות למתווה המוצע, בכפוף לכך שבית המשפט לא ידחה את הבקשה מבלי לקבוע דיון במעמד הצדדים.
בשים לב לכך שמלוא הנתונים הנדרשים לצורך הכרעה בבקשה עולים מהמסמכים הכתובים שהגישו הצדדים, וכפי שנעשה בדרך כלל בבקשות הנוגעות לסמכות, אינני סבור שיש הכרח לקבוע דיון במעמד הצדדים, וגם לא הוסבר מדוע יש צורך בכך (לדוגמה לצורך קיום חקירות אלה או אחרות; וראו גם תקנה 50(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט – 2018). מכל מקום, אף ללא הסכמת התובע בתגובתו, ברי כי מעת שביקש התובע שבית המשפט יכריע בסוגיית הסמכות לדון בסוגיית מזונות הקטינים (כפי שעשה בבקשה מיום 6.12.22), הרי שקבלת הבקשה תביא להמשך הדיון בתביעה בבית משפט זה, ודחייתה משמעה שהחלטות בית הדין הרבני בעניין המזונות תקפות וממילא על בית המשפט למשוך ידיו מדיון בתביעה.
לגופם של דברים סבורני כי בנסיבות הקונקרטיות – והייחודיות – של התיק הסמכות לדון בסוגיית מזוונת הקטינים מסורה לבית הדין הרבני אשר דן בה בפועל מזה כמעט שנתיים.
לצורך הדיון נקודת המוצא היא, שהלכת שרגאי (בר”ע 120/69 שרגאי נ’ שרגאי, פ”ד כג(2) 171 (1969)) עומדת על כנה, ואינה מאפשרת לבית הדין הרבני לרכוש סמכות לדון במזונות קטינים מכוח כריכה (ראו בע”מ 7628/17 פלוני נ’ פלונית (22.9.19)). ממילא אין בעובדה שהנתבעת כרכה את סוגיית מזונות הקטינים לתביעת הגירושין שהגישה לבית הדין הרבני כדי להקנות סמכות לבית הדין הרבני.
אכן, בדיון הראשון שהתקיים בבית הדין הרבני (ביום 26.4.21) טען התובע כי הוא מתנגד לסמכות בית הדין הרבני לדון במזונות הקטינים. בית הדין הרבני קבע – בפרוטוקול הדיון ולכאורה ללא הנמקה – כי הסמכות מסורה לו, הצדדים טענו לגופם של דברים בסוגיית המזונות, ובתום הדיון ניתנה החלטה המחייבת את התובע לשלם מזונות זמניים בסך 1,000 ש”ח לכל ילד, בתוספת מחצית הוצאות החינוך ו-40% משכר הדירה (בכפוף להצגת חוזה שכירות).
נוכח העובדה שהלכת שרגאי עומדת על כנה, ובשים לב לחריג המופיע בסעיף 16 לפסק הדין בעניין פלמן (בג”ץ 8497/00 פייג-פלמן נ’ פלמן, פ”ד נז(2) 118, 139 (2003)) ניתן לומר – לפחות לצורך הדיון – כי אף שבית הדין קבע שהסוגיה בסמכותו, ואף שכבר נתן החלטה לגופם של דברים, אילו תביעת המזונות של התובע היתה מוגשת באותה העת יתכן שבית המשפט היה צריך לדון בה ולהתעלם הן מהחלטת בית הדין הרבני בעניין הסמכות והן מהחלטתו בעניין סכום המזונות (ראו לדוגמה רמ”ש (מחוזי תל אביב) 10968-07-22 אלמוני נ’ פלונית (26.10.22); כן ראו רמ”ש (מחוזי תל אביב) 23962-11-22 אלמונית נ’ פלוני (6.12.22) שצוטט על ידי התובע בתשובתו).
ברם, לאחר שבית הדין הרבני נתן החלטתו בעניין המזונות הזמניים התובע לא פנה לבית משפט זה. יתר על כן, בדיון שהתקיים בבית הדין פחות משלושה חודשים לאחר מכן (ביום 11.7.21) התובע הוא שביקש מבית הדין הרבני לדון מחדש בהחלטתו מיום 26.4.21 ולהפחית את סכום המזונות הזמניים. באותו דיון קבע בית הדין, כי הוא ידון “בעניין המשמורת והמזונות אחרי הגט” והתובע טען “בקשר למזונות אני מציין, כי אני צריך לשלם מזונות גם לילדים הקודמים” וכן טען כי הבת המשותפת הגדולה “נמצאת אצלי”. בית הדין קבע, כי הוא ידון במזונות אחרי הגט. התובע לא חזר על התנגדותו לסמכות בית הדין, טען לגופם של דברים וביקש את הפחתת המזונות הזמניים שנקבעו. למעשה דווקא הנתבעת היא שהתנגדה לכך שבית הדין ידון בגובה המזונות שכן הדיון לא נקבע לצורך זה (“ככל שיש לבעל בקשות שיגיש אותן לבית הדין, אנחנו נגיב עליהן, ובית הדין יחליט”). בית הדין קיבל דווקא את עמדת התובע, ולמחרת הדיון (ביום 12.7.21) נתן החלטה המפחיתה את המזונות הזמניים: “הואיל והבת עברה למשמורת האב, האב פטור ממזונות הילדה החל מתאריך ט”ו באייר תשפ”א (27.4.21). לפיכך המזונות שנפסקו בהחלטת בית הדין יופחתו בסכום של 1,000 ש”ח מדי חודש… כמו כן דמי המדור שנפסקו לאב יופחתו ב-10% החל מהתאריך הנ”ל”. כן נקבע, כי “נושא משמורת הילדים ומזונותיהם הקבועים יידונו לאחר סידור הגט”.
אכן, בהתאם לפסיקה המובאת מעלה – והדברים לכאורה הובאו שוב בפני בית המשפט העליון במסגרת בג”צ 7880/21 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים שעדיין תלוי ועומד – בית הדין הרבני לא יכול לרכוש סמכות לדון במזונות קטינים מכוח כריכה, ואולם הוא אכן מוסמך לדון במזונות קטינים כאשר ניתנה לכך הסכמת הצדדים (לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג-1953): “אין מחלוקת על כך שמכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג – 1953 רשאים הצדדים להגיע להסכמה כי הסמכות לדון בעניין מזוונת הקטינים מסורה לבית הדין הרבני” (רמ”ש (מחוזי תל אביב) 23962-11-22 אלמונית נ’ פלוני (6.12.22) שצוטט על ידי התובע בתשובתו). כידוע, ההסכמה לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים לא צריכה להיעשות באופן מפורש: “הסכמה לסמכות בית-דין דתי יכול שתינתן מכללא ואולי אף בשתיקה” (בג”צ 141/71 הספל נ’ בית-הדין הרבני האזורי, תל-אביב-יפו, פ”ד כה(2) 471, 474 (1971); ראו גם בג”צ 6598/16 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול (14.2.17)) הפסיקה מורה כי:
“המחוקק לא היתנה על דרך הבעת ההסכמה, ועל פי ההלכה הפסוקה הסכמה לסמכות בית הדין בענייני מעמד אישי מכח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים יכולה להינתן על ידי בעל דין במפורש, בכתב או בעל פה, וגם מכללא ואף בדרך של שתיקה… הסמכות יכולה להינתן בבוא הצדדים בפועל לבית הדין ובניהול הדיון למעשה שם” (תמ”ש (משפחה ירושלים) 33954-07-12 ש’ י’ נ’ ד’ י’ (6.12.12); ההדגשה הוספה – ע”ש).
ובמקום אחר: “ההסכמה לפי סעיף 9 יכולה להעשות בבוא הצדדים בפועל לביה”ד ובניהול הדיון למעשה שם… ” (תמ”א (מחוזי חיפה) 694/83 סידוניה נ’ ריסטיק, פ”ד תשמ”ד(2) 214, 216 (1984)).
התובע בחר שלא לערער על החלטת בית הדין הרבני מיום 26.4.21 (במסגרתה חויב במזונות זמניים חרף טענתו להעדר סמכות), ואף קיימת פסיקה לפיה אי-הגשת הערעור מהווה הסכמה מספקת לעניין רכישת סמכות לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים: “התובעת בחרה שלא להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הרבני הגדול, ואם זה יידחה – עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק, וכך בעצם נתנה הסכמתה לקבוע בפסק הדין ולסמכות ביה”ד הרבני” (תלה”מ (משפחה קריות) 27793-10-21 פלונית נ’ פלוני (26.12.21)). ואולם לדידי חשובה מכך העובדה, שהתובע לא הגיש תביעת מזונות לבית משפט זה, ובדיון הבא שהתקיים בבית הדין הרבני ביקש – מיוזמתו – שבית הדין ישוב וידון בסוגיית המזונות ויפחית את הסכום בו חויב, בהתחשב בכך שהוא משלם מזונות לילדים נוספים ובכך שהבת הגדולה נמצאת משמורתו. כאשר התובע לא מגיש תביעת מזונות לבית משפט זה, ופונה מיוזמתו לבית הדין הרבני בבקשה לדון מחדש בגובה המזונות שנפסקו, הרי שבכך הוא מביע הסכמתו לכך שבית הדין הרבני ידון בסוגיית מזונות הקטינים.
בית הדין הרבני שב על החלטתו לפיה הסמכות מסורה לו (“בעניין המשמורת והמזונות אחרי הגט”) התובע לא התנגד לכך (ובמובהק השלים עם ההחלטה שניתנה שלושה חודשים קודם לכן, עליה לא ערער וגם לא הגיש תביעת מזונות לבית משפט זה), טען לגופם של דברים, עתר להפחתת המזונות הזמניים – ובקשתו התקבלה (לרבות הפחתה למפרע של חוב העבר) חרף התנגדות הנתבעת. הכיצד יכול היום התובע לטעון, כי לא ביקש מבית הדין לדון במזונות הקטינים? למעשה טרונייתו של התובע אינה מכוונת כלפי עצם העובדה שבית הדין הרבני דן במזונות חרף התנגדותו – שהרי הוא עצמו ביקש מבית הדין לדון מחדש במזונות – אלא על כך שהסכום שנפסק (כמזונות זמניים) אינו לרוחו: “בית הדין פטר לחלוטין את הנתבעת מתשלום מזונות הקטינה … אך ורק בשל היות הנתבעת אישה… על זה נאמר, לסדום היינו ולעמורה דמינו” (סעיפים 8-6 לכתב התביעה). אילו במסגרת בקשת התובע בית הדין היה מפחית את החיוב במזונות באופן משמעותי יותר, או מטיל חיוב במזונות על הנתבעת, הרי שלתובע לא היתה כל טרוניה. אי-שביעות רצון מסכום המזונות שנפסק – וכמובן שבית המשפט אינו מביע כל עמדה לגבי סכום המזונות הראוי – אינה יכולה להקים טענה של חוסר סמכות והעדר הסכמה. כפי שנקבע באחד המקרים בה הותקפה סמכות בית הדין הרבני “אין זו פעם ראשונה בה יארע, כי אדם נותן הסכמתו בהליך, אך משלא נחה דעתו מהחלטה שיפוטית מבקש הוא להיסוג” (בע”ם 7593/06 פלוני נ’ פלוני (22.10.06)).
התובע טען, כי אין לראות בפנייתו לבית הדין הרבני משום הסכמה שידון במזונות. לטענתו, באת כוחו הקודמת טרם הספיקה להגיש תביעת מזונות לבית המשפט, ופנייתו לבית הדין נעשתה “כשאקדח מוצמד לו לרקה, ביקש מבית הדין לרחם עליו במזונות” (סעיף 6 לתשובת התובע). אין בידי לקבל את הטענה. ראשית, היו לתובע מספר חודשים להגיש תביעת מזונות לבית משפט זה עוד לפני הדיון שהתקיים ביום 11.7.21; שנית, על פני הדברים התובע כלל לא שילם את המזונות בהם חויב (כך לטענת הנתבעת בתגובה שלכאורה לא הוכחשה בתשובה) וממילא קשה להלום – הן מבחינה מעשית והן בגדרי חובת תום הלב – את טענת הדחיפות והאילוץ; שלישית, גם לאחר שניתנה ההחלטה התובע לא מיהר להגיש תביעת מזונות לבית משפט זה והשתהה למעלה משנה; רביעית, כפי שצוטט לעיל, בדיון מיום 11.7.21 בית הדין שב על קביעתו לגבי סמכותו לדון במזונות הקטינים, הנתבע לא הביע הסתייגות כלשהי בטרם ביקש להפחית את המזונות שנקבעו. אם לשיטתו המשיך לכפור בסמכות בית הדין – אך לא הגיש ערעור או תביעה לבית משפט זה – היה עליו להבהיר זאת ומבלי לגרוע מטענתו לעתור להפחתת המזונות הזמניים. התובע לא פעל באופן זה בין משום שהשלים עם סמכות בית הדין (כפי שעולה מהאמור מעלה), בין משום שבחר להציג מצג כזה בטרם יגיש הליך לבית משפט זה (ואין צורך להרחיב לגבי תוקפם המחייב של מצגים המוצגים בפני ערכאה שיפוטית). ואולם חשוב מכל אלה, התובע בחר לפנות לבית הדין, בקשתו לקביעת סכום מזונות שונה (לרבות למפרע) התקבלה, ובכך הוא נתן הסכמתו לכך שבית הדין הרבני יידון בסוגיית המזונות.
ולבסוף, לדידי לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתביעה לבית משפט זה הוגשה למעלה משנה וחצי לאחר מתן החלטת בית הדין הרבני לפיה הוא מוסמך לדון בסוגיית המזונות, כאשר לאורך תקופה זו התובע לכאורה מפר את ההחלטות – לרבות ההחלטה שניתנה לפי בקשתו – ולא משלם את מזונות הקטינים (כך לטענת הנתבעת בתגובתה), ואילו הנתבעת מסתמכת על כך שבידה החלטה של ערכאה שיפוטית, שהתובע לא ערער עליה וגם לא פנה בתביעה מטעמו לבית המשפט. גם אם לשיטת התובע באת כוחו באותה העת לא היתה בקו הבריאות, הנתבעת הראתה כיצד המשיכה לייצג אותו גם בדיון שהתקיים בבית הדין הרבני ביום 27.2.22 ומכל מקום היה בידו להחליף ייצוג (כפי שאכן עשה) ולהגיש תביעתו לפני חודשים רבים מאוד.
התובע מבקש להסתמך על פסק דין של כבוד השופט שוחט, הקובע כי אין לראות בכך שבעלת דין הגישה את תביעת המזונות לבית המשפט שלושה חודשים אחרי שהוגשה התביעה לבית הדין, משום שיהוי המלמד על הסכמה: “לכל היותר ניתן לומר כי בפרק הזמן שחלף בין המועד בו הגיש המשיב את תביעתו הכרוכה לבית הדין הרבני והמבקשת הגישה את תביעתה לבית המשפט קמא, תקופה שנמשכה 3 חודשים, המבקשת שתקה בנושא. שתיקה זו אינה שקולה להסכמה מצד המבקשת” (רמ”ש (מחוזי תל אביב) 23962-11-22 אלמונית נ’ פלוני (6.12.22) שצוטט על ידי התובע בתשובתו). הנסיבות בענייננו שונות בתכלית. הסכמת התובע לסמכות בית הדין הרבני אינה נלמדת מהשיהוי בהגשת התביעה לבית משפט זה – שיהוי ארוך פי כמה וכמה – אלא מבקשתו מבית הדין לדון מחדש במזונות הזמניים שנפסקו ואי-ההתנגדות לקביעת בית הדין הרבני לפיה המזונות הקבועיים יידונו לאחר סידור הגט (שאכן סודר בהמשך להחלטה זו). השיהוי המשמעותי מאוד בהגשת התביעה לבית משפט זה, מלמד בנסיבות אלה על השלמה עם סמכות בית הדין הרבני (סמכות שנרכשה בדיון מיום 11.7.21), כאשר לאורך תקופה זו המשיכו להתקיים דיונים בבית הדין הרבני (ומכל מקום על יצירת מצג של השלמה עם סמכות בית הדין עליה הסתמכו הן הנתבעת והן בית הדין).
גם אם אניח שהתובע היה יכול להגיש תביעה לבית משפט זה מיד לאחר מתן ההחלטה הראשונה בעניין המזונות (ביום 26.4.21); וגם אם אניח שהתובע היה יכול להגיש תביעה לבית משפט זה מיד לאחר מתן ההחלטה השנייה ולטעון כי אמנם ניתנה לפי בקשתו אך הוא נאלץ לעשות זאת כאשר “אקדח לרקתו” – ולדעתי בשלב זה הוא כבר לא היה יכול לפעול באופן האמור; בוודאי שלא היה כל מקום להמתין יותר משנה, במהלכה הנתבעת מסתמכת על ההחלטה מיום 11.7.21 (שניתנה לבקשת התובע ובניגוד לעמדתה), ואז להגיש את התביעה לבית משפט זה ולטעון כי סכום המזונות אינו ראוי. עוד יותר כך, שעה שלכל אורך התקופה התובע לכאורה עושה דין לעצמו ולא משלם את המזונות שנפסקו, לרבות אלה שנפסקו לפי בקשתו.
אפילו נניח שלמרות שבית הדין דחה את התנגדות התובע לסמכותו (בדיון מיום 26.4.21) ולמרות שהתובע טען לגופם של דברים וביקש את הפחתת המזונות (בדיון מיום 11.7.21) הוא היה רשאי עקרונית להגיש תביעת מזונות לבית משפט זה – ולא זו עמדתי – חלה עליו חובת תום הלב חובה החלה גם על אופן ניהול הליכים משפטיים (ראו לדוגמה ת”א (מחוזי ירושלים) 1529/99 מליבו ישראל בע”מ נ’ מדינת ישראל (12.2.07)). גם אם אניח, כי גם לאחר מתן ההחלטה מיום 12.7.21 היה התובע רשאי לבחור בין המשך הדיון בבית הדין הרבני (כפי שנקבע בהחלטה שניתנה לפי בקשתו) לבין הגשת תביעה לבית משפט זה, היה עליו לעשות שימוש בכוח הבחירה בתום לב: “בהפעילו את כוח הבחירה בין החלופות השונות, על הניזוק להתחשב באינטרסים של המזיק. התחשבות זו – פרי האיזון בין האינטרסים המתנגשים – משתקפת בעקרון כי על הניזוק להפעיל את כוח הבחירה שהדין מעניק לו בתום לב” (ע”א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע”מ נ’ מוסא, פ”ד סא(3) 603 (2006); ההדגשה הוספה – ע”ש). שיקולים של תום לב דיוני רלבנטיים – כך לפי פסיקת בית המשפט העליון – גם בכל הנוגע לרכישת סמכות, ואפילו מקום בו הערכאה לא היתה מוסכמת מעיקר הדין לדון בתובענה (ראו לדוגמה בע”ם 7593/06 פלוני נ’ פלוני (22.10.06); בג”צ 8872/06 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול (20.12.06)). הכלל הוא, כי “כל בעל זכות (במובנה הרחב) צריך להפעיל את זכותו בתום לב” (ע”א 2643/97 שלמה גנז נ’ בריטיש וקולוניאל חברה בע”מ, פ”ד נז(2) 385, 401 (2003)) ובכלל זאת זכות תביעה, והזכות לבחור את הערכאה שתדון בתביעה. בהקשר זה של סמכות בית הדין הרבני התייחס בית המשפט העליון לתמורות שחלפו במערכת האזרחית בכל הנוגע להעלאת טענה לחוסר סמכות עניינית:
“ביחס למערכת המשפט האזרחית ‘מקובל היה שטענה של חוסר סמכות עניינית היורדת לשורשו של ההליך המשפטי, ניתן להעלותה בכל שלב של הדיון, אולם לאחרונה מתחזקת והולכת בפסיקת בתי המשפט המגמה, שלא להיזקק לטענת העדר סמכות עניינית הנטענת באיחור’ (רע”א 11183/02 כלפה נ’ זהבי, פ”ד נח(3) 49 – השופט טירקל; ראו גם ע”א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע”מ נ’ חאג’ אחמד סמיר, פ”ד נ(5) 820). “גישה זו איננה מצטמצמת לשיקולים מעשיים של יעילות המערכת הדיונית בלבד, אלא שורשיה נובעים מתפיסה רחבה יותר של מניעות שיסודה בחובת תום לב ומניעת שימוש לרעה בהליכי בית המשפט על ידי צד המפסיד במשפט, המעלה לראשונה בערעור טענת העדר סמכות ענינית של הערכאה הדיונית” (ע”א 1662/99 חזקיהו חיים נ’ אליהו חיים, פ”ד נו(6) 295 – השופטת פרוקצ’יה; רע”א 11220/04 אמיר מוקלד (קטין) נ’ אליהו חברה לביטוח בע”מ (לא פורסם))” (בעם 7593/06 פלוני נ’ פלוני (22.10.06)).
“על הטוען לטענת חוסר סמכות כלפי סמכותם של בתי הדין הדתיים, להעלות אותה בהזדמנות הראשונה… העלאת הטענה בשלב מאוחר תיחשב כשימוש לרעה בזכות משפטית, אשר עלולה להביא לדחיית העתירה” (בג”ץ 7715/19 פלונית נ’ בית הדין הרבני האזורי חיפה (14.6.20)). במקום אחר נקבע, כי גם במקרים בהם לפי כללי הסמכות הרגילים הסמכות מסורה לבית המשפט (לדוגמה כאשר התביעה לבית המשפט הוגשה לפני התביעה לבית הדין הרבני), עדיין חובת תום הלב הדיונית יכולה להביא לכך שהסמכות תימסר לבית הדין הרבני: “אני סבור כי במקרים חריגים ניתן לסייג את מבחן הזמן בדרישה לקיומו של תום-לב במישור הדיוני…” (בג”צ 8/58 פלונית נ’ בית הדין הרבני האזורי בחיפה (21.1.10); ראו גם בג”צ 5918/07 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד סג(2) 247 (2009)). על דרך ההיקש ראו גם סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל”א-1970 גם אם לשיטת התובע היה בידו להגיש תביעת מזונות לבית משפט זה אחרי שניתנה ההחלטה מיום 12.7.21 היה עליו לעשות כן בתוך זמן סביר שאם לא כן איבד את “זכות הביטול”.
התובע העלה טענת סמכות בבית בדיון הראשון בבית הדין, בית הדין דחה את טענתו, הוא לא ערער על החלטת בית הדין, הוא לא הגיש תביעת מזונות לבית משפט זה, ובדיון השני בבית הדין הרבני הוא טען – מיוזמתו – בסוגיית המזונות ואף קיבל סעד בעניין. אין הוא יכול כיום, הרבה למעלה משנה מאוחר יותר, לפנות לבית משפט זה ולבקש לראשונה שיקבע שהסמכות אינה בידי בית הדין הרבני וכל החלטותיו כלא היו כפי שעשה במסגרת בקשה זו: “בקשה להצהיר על בטלות צו למזונות זמניים של בית הדין הרבני”. זאת אף אם נתעלם משאלת תום הלב העולה מכך שהתובע לאורך תקופה ארוכה מאוד לא קיים את ההחלטות שכעת הוא מבקש לבטל וכזכור במזונות קטינים עסקינן.
סוף דבר, אפילו נניח שבית הדין הרבני לא קנה סמכות לדון במזונות הקטינים מכוח כריכה, ואפילו נניח שחרף החלטות בית הדין הרבני מיום 26.4.21 היה התובע יכול להגיש תביעת מזונות לבית משפט זה, הוא לא עשה זאת. התובע לא הגיש תביעת מזונות לבית המשפט, וגם לא ערעור לבית הדין הרבני הגדול, המתין לדיון הבא בבית הדין, לא התנגד לקביעת בית הדין לפיה ימשיך לדון במזונות הקבועים לאחר סידור הגט, ואף ביקש להפחית את המזונות הזמניים ובקשתו התקבלה. לאחר שניתנה החלטה זו לא העלה התובע טענה כלשהי בעניין הסמכות במשך יותר משנה – כשנה לאחר מתן ההחלטה התובע טען במסגרת ההוצאה לפועל שהחלטות בית הדין בטלות מעיקרן והוא הופנה להגיש פניה מתאימה לערכאה המוסמכת פנייה שהוגשה לראשונה במסגרת התביעה הנוכחית מחודש דצמבר 2022 – וגם לא שילם את המזונות בהם חויב (בהתאם לבקשתו שלו להפחתת הסכום שנקבע ביום 26.4.21) בנסיבות אלה סבורני, כי הסמכות לדון במזונות הקטינים מסורה לבית הדין הרבני אשר כבר דן בהן בפועל.
מעבר לצורך ייאמר, כי לדידי בית הדין הרבני הוא המוסמך לדון בסוגיית מזונות הקטינים, ואולם אפילו לא הייתי מגיע למסקנה זו, בנסיבות המתוארות מעלה – שאינן “מקרה פשוט” בו דן בית הדין הרבני בתביעת מזונות קטינים מכוח כריכה למרות התנגדות התובע שמיד מגיש תביעה מטעמו לבית המשפט – הרי שסבורני שאת הטענה בעניין הסמכות צריך היה התובע להעלות במסגרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול. כידוע, בהתאם להלכה שנפסקה בעניין פלמן “כאשר ערכאה אחת הכריעה כי בסמכותה לדון… על הערכאה השנייה לסרב להיזקק לטענות הנוגעות לסמכות שיפוטה בעניין, ועליה להימנע מדיון… על-מנת שהטענות כנגד החלטת הערכאה הראשונה בנוגע לסמכותה תתבררנה בדרך של ביקורת ישירה – אם בהליך של ערעור ואם בהליך של עתירה, על-פי סדרי הדין הנוהגים בשיטתנו” (עמוד 138). אם לטענת התובע בית הדין דן בחוסר סמכות בסוגיית המזונות, עליו להגיש ערעור או עתירה ולא תביעה “מקבילה” לבית משפט זה. אכן, “במקרים חריגים, ובהתקיים ‘טעם מיוחד'” (ההדגשה הוספה – ע”ש) ידון בית המשפט בתביעה שלפניו חרף החלטות קודמות של בית הדין. ואכן, נקבע כי דיון במזונות קטינים על יסוד כריכה מהווה “טעם מיוחד”. ואולם, בשים לב למכלול ההתנהלות, לכך שהתובע טען לגופם של דברים, ביקש בעצמו את הפחתת המזונות ובקשתו התקבלה, והשתהה עם הגשת התביעה לאורך למעלה משנה, הרי שאין מדובר במקרה “רגיל” של חוסר סמכות במידה המצדיקה סטייה מדרך המלך שנקבעה בהלכת פלמן בדבר הכיבוד ההדדי והפניית התובע להליכים ערעוריים. ושוב, הדברים נאמרים מעבר לצורך, שכן לדידי בדיון שהתקיים ביום 11.7.21 התובע נתן הסכמתו לכך שבית הדין ידון בסוגיית המזונות.
מכל הטעמים האמורים אין בידי לקבל את בקשת התובע להצהיר על בטלות החלטות בית הדין הרבני (האחרונה שבהן מיום 12.7.21 ניתנה לפי בקשתו) תוך “איון” הליכים המתקיימים בפני בית הדין הרבני כמעט שנתיים, ובהמשך לאמור בהחלטות הקודמות מורה בית המשפט על מחיקת התביעה. למותר לציין, כי בהתאם לחומר שהוגש לתיק סוגיית המזונות לכאורה עדיין תלויה ועומדת בבית הדין הרבני. זכותו של התובע להעלות את טענותיו בעניין המזונות הראויים בפני בית הדין שמורה לו, ואם בית הדין לא יקבל את עמדתו ביחס לאופן חלוקת הנטל בין ההורים, הרי שפתוחה בפניו גם ערכאת הערעור.
בשים לב לכך שהנתבעת ייצגה את עצמה בהליך הנוכחי יישא התובע בהוצאותיה בסך 3,000 ש”ח בלבד.
עותק יועבר לצדדים והתיק ייסגר.
ניתנה היום, ג’ שבט תשפ”ג, 25 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.
