לא מצאת פסק דין שחיפשת? ניתן לעשות חיפוש מתקדם ולמצא את כל רשימת פסקי הדין!

בפני

בפני כב’ השופט הבכיר, רמזי חדיד

התובעת

פמילי נדל”ן והשקעות בע”מ חברות 515506293

באמצעות בא כוחו עוה”ד נדב מאיוסט

– נ ג ד –

הנתבעים בתיק 52508-08-20

הנתבע בתיק 52728-08-20

.1 פימה גורה ת”ז 069653459

.2 רקפת מירי גורה ת”ז 056503428

שניהם באמצעות בא כוחם עוה”ד אייל מנחם

3. ד”ר נזאר להואני ת”ז 023456957

באמצעות בא כוחו עוה”ד שרונה עמרן

פסק דין

מבוא ועובדות מוסכמות:

במסגרת הליך דנן אוחדו שתי תביעות בהן התובעת מבקשת לחייב את הנתבעים בתשלום דמי תיווך ופיצוי מוסכם בהתאם להסכמים נשוא ההליך, כמפורט בהמשך.

התובעת הינה חברה הרשומה ופועלת כדין בישראל בתחום תיווך בעסקאות נדל”ן. אחד המנהלים והבעלים של התובעת הינו מר אודי שמול שהינו מתווך במקצועו (להלן: ”אודי”).

נתבעים 1-2 הינם בני זוג ונתבע 3 הינו רופא שיניים במקצועו.

במועדים הרלוונטיים לתביעה היו נתבעים 1-2 בעלי זכויות בדירת מגורים שברחוב השומר 12 בקריית ביאליק (להלן: “הדירה”) ובסמוך אליה הפעיל נתבע 3 את מרפאתו.

נתבעים 1-2 ביקשו למכור את הדירה במחיר של 2.8 מיליון ₪ ולצורך כך נוצר קשר בין נתבע 1 לבין מר דוד מלכה אשר הועסק על ידי התובעת (להלן: “דוד”). בעקבות זאת חתמו דוד ונתבע 1 ביום 3.5.18, על שני הסכמים עליהם מתנוסס הלוגו MAX FAMILY”/”RE, האחד, כותרתו “הזמנת שירותי תיווך בלעדיים למכירת ו/או השכרת מקרקעין” והשני כותרתו “הזמנת שירותי תיווך למכירת ו/או השכרת נכס מקרקעין” (להלן: “הסכם הבלעדיות הראשון” ו-“הסכם תיווך המוכר” בהתאם).

מכותרת שני ההסכמים לעיל עולה כי הצדדים המתקשרים בהם הינם מצד אחד נתבעים 1-2 המוגדרים יחד ”הלקוח”, ומהצד השני ”מנהלי המשרד RE/MAX FAMILY אייל שמול ….ו/או אודי שמול ….ו/או גיל קדם….ו/או אוהד פלד ….והמתווך דוד מלכה…משרד רימקס פמילי שכתובתו: סניף ק. ביאליק ….. ח.פ. 515506293 סניף ק. מוצקין …. ח.פ. 515506293 ו/או כל מורשה אחר שהוסמך על ידם לביצוע הזמנה זו (כולם ביחד, להלן: ‘המתווך’)”.

בהסכם הבלעדיות הראשון נקבעה תקופת בלעדיות למשך חצי שנה, וזאת מיום 3.5.18 ועד ליום 3.11.18 (להלן: “תקופת הבלעדיות הראשונה”) ודמי התיווך עבור מכירת הדירה נקבעו בשיעור של 1.5% בתוספת מע”מ (אך לא פחות מ-17,000 ₪ ומע”מ עליו) ממחיר המכירה.

יודגש כי בהסכם תיווך המוכר ובהסכם הבלעדיות הראשון אין זכר למחיר הדירה המבוקש על ידי נתבעים 1-2, נתבע 1 חתם על שני ההסכמים הנ”ל בשמו ובשם אשתו, נתבעת 2, ומנגד, דוד חתם עליהם כנציג ה”מתווך” כהגדרתו המצוטטת לעיל.

לאחר חתימת הסכם תיווך המוכר והסכם הבלעדיות הראשון, תלה דוד שלט גדול בחזית הדירה עליו מופיע הלוגו “REMAX” ובו נרשם “למכירה”, השם ”דוד מלכה” כמו גם מספר הטלפון הנייד של דוד (להלן: ”השלט”).

נתבע 3 הבחין בשלט ובעקבות זאת הוא פנה לדוד והתעניין ברכישת הדירה. בהמשך, נתבע 3 חתם ביום 21.07.2018 על הסכם תיווך שבכותרתו הופיעו פרטיו בתור מזמין שירותי תיווך, ומנגד הופיעו פרטי ה”מתווך”, וזאת באופן זהה לפרטים המופיעים בכותרת הסכם תיווך המוכר והסכם הבלעדיות הראשון (להלן: “הסכם תיווך הקונה”). בהתאם להסכם הנ”ל התחייב נתבע 3, בין היתר, לשלם דמי תיווך בשיעור של 2% ממחיר המכירה של הדירה בתוספת מע”מ עליו (אך לא פחות מ-17,000 ₪).

יודגש כי בהסכם תיווך הקונה הופיעה כתובת הדירה ונרשם כי המחיר המבוקש עבורה הינו 2.9 מיליון ₪, 100,000 ש”ח מעבר לתמורה שהתבקשה על ידי נתבעים 1-2.

בעקבות חתימת הסכם תיווך הקונה ביקר נתבע 3 יחד עם אשתו בדירה באמצעות דוד, והוא ביקש ממנו לפעול אצל נתבעים 1-2 להפחתת המחיר המבוקש עבורה. כבר כעת יובהר כי בין הצדדים מחלוקת מהו הסכום שנתבע 3 ביקש להפחית ממחיר הדירה ובאם דוד ניסה לשכנע את נתבעים 1-2 לקבל את בקשתו בנדון, אם לאו.

לאחר סיום תקופת הבלעדיות הראשונה, חתמו נתבעים 1-2 או מי מהם ביום 22.11.18 על הסכם חדש בו נקבעה תקופת בלעדיות נוספת וזאת מיום 22.11.18 ועד ליום 22.5.19 (להלן: “הסכם הבלעדיות השני”). בהסכם הנ”ל אין זכר לדוד ותחתיו נרשמו פרטיו של המתווך מר רפי דה פיצוטו ואשר חתם עליו כנציג התובעת.

כבר כעת יובהר כי התביעות נגד מי מהנתבעים אינה מבוססת על הסכם הבלעדיות השני, ולהסכם הנ”ל אף אין זכר בשני כתבי התביעה המאוחדים בהליך דנן.

ביום 10.07.2019, כ-14 חודשים ממועד חתימת הסכם תיווך המוכר, כ-8 חודשים מתום תקופת הבלעדיות שנקבעה בהסכם הבלעדיות הראשון וכשנה ממועד חתימת הסכם תיווך הקונה – נערך ונחתם בין נתבעים 1-2 לבין נתבע 3 הסכם, לפיו רכש האחרון את הדירה בתמורה לתשלום סך של 2.5 מיליון ₪ (להלן: “הסכם המכר”).

לאחר חתימת הסכם המכר, פנה נתבע 3 לדוד באופן יזום והודיע לו כי הוא רכש את הדירה בתמורה לסך של 2.5 מיליון ₪. בעקבות זאת התובעת פנתה, באמצעות בא כוחה, לנתבעים, בדרישה לתשלום דמי תיווך ופיצוי מוסכם בשיעור שנקבע בהסכמים נשוא התביעה. משלא נענו הנתבעים לאותה, הוגשו שתי התביעות המאוחדות בהליך זה.

להשלמת התמונה יצוין כי תחילה התובעת הגישה שתי תביעות נפרדות, האחת הוגשה נגד נתבעים 1-2 לבית משפט השלום בקריות, והשנייה הוגשה נגד נתבע 3 לבית משפט השלום בחיפה. דא עקא, לבקשת נתבעים 1-2, התביעה נגדם הועברה לבית משפט השלום בחיפה ושתי התביעות אוחדו במסגרת הליך דנן.

טענות הצדדים בתמצית:

לטענת התובעת, עם חתימת הסכם תיווך המוכר, פעל דוד למכירת הדירה ובעקבות הפרסום שעשה, לרבות השלט שתלה, פנה אליו נתבע 3 והתעניין בעסקה. נתבע 3 הודיע לדוד כי הוא מעוניין לרכוש את הדירה במחיר של 2.7 מיליון ₪ והוא ביקש ממנו לפעול אצל נתבעים 1-2 להפחתת המחיר המבוקש עבור הדירה ואשר עמד על סך של 2.8 מיליון ₪. אכן כך היה, דוד פנה לנתבעים 1-2 והם הסכימו למכור את הדירה במחיר המבוקש – 2.7 מיליון ₪ – כל זאת טרם הסתיימה תקופת הבלעדיות הראשונה. על אף זאת, נתבע 3 טען כי המחיר הנ”ל גבוה ואינו יכול לשאת בו הואיל ובין לבין הוא השקיע יחד עם בנו בנכס אחר ברומניה. והנה, בחלוף כ-9 חודשים, נתבע 3 הודיע לדוד כי הוא רכש את הדירה במחיר של 2.5 מיליון ₪.

בנסיבות העניין, כך לטענת התובעת, ההיכרות בין הנתבעים נוצרה על ידי המתווך מטעמה – דוד וכי לאור הפעולות בהן נקט, הוא היה הגורם היעיל בהתקשרותם בהסכם המכר ולפיכך היא זכאית לקבלת דמי תיווך בשיעור המוסכם. כן מפנה התובעת להסכם הבלעדיות הראשון, לפיו נאסר על נתבעים 1-2 לקבל שירותי תיווך ממתווך אחר בתקופת הבלעדיות, לנהל מו”מ עם קונים פוטנציאליים באופן ישיר ושלא באמצעות המתווך מטעם התובעת, להתחייבות נתבעים 1-2 לשלם דמי תיווך אף באם הסכם המכר נערך לאחר תום תקופת הבלעדיות הראשונה וכן להוראה שבו, לפיה בתום תקופת הבלעדיות הוא הופך להזמנת שירותי תיווך ללא בלעדיות.

הוסיפה התובעת וטענה שעל אף החובה לפרט את התמורה הנדרשת עבור הדירה בהסכמי תיווך, הרי בהתאם להלכה הפסוקה אין לעמוד באופן דווקני על דרישה זו ולפיכך השמטת פרט זה מהסכם תיווך המוכר או מהסכם הבלעדיות הראשון אינה שוללת את זכותה לקבלת דמי תיווך.

התובעת מבקשת לחייב את נתבעים 1-2 בתשלום דמי תיווך בסך של 37,500 ₪ (1.5% ממחיר הדירה), פיצוי מוסכם בהתאם לס”ק 4.5 להסכם תיווך המוכר בסך של 25,000 ₪, סך של 750 ₪ עבור שכ”ט עו”ד לתקופה שלפני הגשת התביעה וסך של 20 ₪ עבור משלוח דואר רשום, וביחד 63,270 ₪ בתוספת מע”מ עליו, ובסה”כ 74,026 ₪.

ביחס לנתבע 3, התובעת מבקשת לחייבו בתשלום דמי תיווך בסך של 50,000 ₪ (2% ממחיר הדירה) וכן פיצוי מוסכם בהתאם לס”ק 5.6 להסכם תיווך הקונה בסך של 25,00, וביחד 75,000 ₪ בתוספת מע”מ עליו, ובסה”כ 87,750 ₪.

לטענת נתבעים 1-2, יש לדחות את התביעה נגדם מהטעם כי רישיון תיווך ניתן באופן אישי, והרי התובעת הינה תאגיד שלא ניתן לו רישיון כאמור. באשר לטענה כאילו התובעת פעלה באמצעות דוד, נתבעים 1-2 טענו כי לא הוכח במשפט כי לדוד ניתן רישיון תיווך, והרי בהתאם לדין רק מתווך מורשה זכאי, בהתקיים יתר התנאים הקבועים בדין, לקבל דמי תיווך. כן נטען כי הסכם תיווך המוכר והסכם הבלעדיות לא נערכו כדין משלא צוין בהם התמורה המבוקשת עבור הדירה.

נתבעים 1-2 מפנים לכך כי דוד לא העיד במשפט וכי עדותו של אודי ביחס לפעולות הנטענות בהן נקט דוד לקידום התקשרות הנתבעים בהסכם המכר, הינה עדות מפי השמועה וכן עדות יחידה של בעל דין ולפיכך לא הוכח כי דוד היה הגורם היעיל באותה התקשרות. כן טענו נתבעים 1-2 כי תחילה הם פרסמו את הדירה למכירה בעצמם, בעקבות זאת פנה דוד לנתבע 1 וביקש ממנו לתווך במכירתה ובין הצדדים נחתם הסכם תיווך המוכר והסכם הבלעדיות הראשון. והנה, דוד לא פעל למכור את הדירה, זאת למעט תליית השלט במקום. יתירה מכך, אף כי נתבעים 1-2 ביקשו למכור את הדירה בתמורה ל- 2.8 מיליון ש”ח, דוד רשם בהסכם תיווך הקונה כאילו המחיר המבוקש הינו 2.9 מיליון ש”ח, והוא אף לא טרח להודיע להם על התעניינות נתבע 3 בדירה והצעתו לרכוש אותה במחיר של 2.5 מיליון ₪, עובדות שנודעו להם רק בדיעבד.

נתבעים 1-2 מפנים לעובדה כי התובעת התעלמה בכתבי התביעה ובתצהירי עדותה הראשית מהסכם הבלעדיות השני, והרי חתימתו מעידה כאלף עדים כי גם לגישתה, עם תום תקופת הבלעדיות הראשונה, נתבעים 1-2 אינם מחויבים כלפיה במאומה. מכל מקום, גם במהלך תקופת הבלעדיות השנייה לא חלה כל התקדמות במכירת הדירה ולפיכך, בסיומה תלה נתבע 1 שלט בחזית הדירה בו מופיע מספר הטלפון שלו. זמן קצר לאחר מכן פנתה המתווכת גב’ ריקי ברק (להלן: ”ריקי”) לנתבע 1 והציעה לו את שירותי התיווך שלה והצדדים התקשרו בהסכם תיווך. דא עקא, בנו של נתבע 3 הבחין בשלט שתלה נתבע 1 על הדירה, פנה אליו טלפונית והתעניין ברכישתה עבור אביו. בעקבות זאת נפגשו נתבעים 1 ו-3 בדירה ורק אז התגלה כי נתבע 3 התעניין בעבר בדירה באמצעות דוד, כי הוא ואשתו ביקרו בה והוא הציע תשלום סך של 2.5 מיליון ₪ עבורה, הצעה שכאמור דוד לא טרח להעביר לנתבעים 1-2.

משסיכמו הנתבעים את תמורת הדירה בסך של 2.5 מיליון ₪, נערך ונחתם ביניהם ביום 10.07.2019 הסכם המכר ונתבע 1 שילם לריקי דמי תיווך בסך של 5,000 ₪.

גם נתבע 3 מפנה לעובדה כי דוד לא העיד במשפט וכי עדותו של אודי הינה עדות מפי השמועה. מטעם זה, כמו גם מהטעם שלא הוכח במשפט כי דוד הינו מתווך מורשה, נתבע 3 מבקש לדחות את התביעה נגדו.

לגוף העניין, נתבע 3 טען כי לאחר חתימת הסכם תיווך הקונה, הוא ביקר באמצעות דוד בדירה וביקש לרכוש אותה בתמורה לסך של 2.5 מיליון ₪. בהמשך, נתבע 3 פנה מספר פעמים לדוד על מנת לברר באם נתבעים 1-2 הסכימו להצעתו הנ”ל, אולם לא ניתנה לו כל תשובה עניינית. והנה, בחלוף כשנה ממועד חתימת הסכם תיווך הקונה, בנו של נתבע 3 הבחין בשלט שתלה נתבע 1 בחזית הדירה, שוחח עמו טלפונית, בהמשך נתבע 3 ביקר בדירה ולאחר משא ומתן עם נתבע 1 סוכמה תמורתה בסך של 2.5 מיליון ₪. לאור זאת, אף נתבע 3 טוען כי דוד לא היה הגורם היעיל בהתקשרות בהסכם המכר, ועל-כן הוא מבקש לדחות את התביעה נגדו.

צירוף ראייה חדשה לסיכומי התובעת:

במסגרת התביעה הוגשו מטעם התובעת שני תצהירי עדות ראשית של דוד ושני תצהירי עדות ראשית של אודי. והנה, בפתח ישיבת ההוכחות שנקבעה בתביעה הודיעה התובעת כי דוד עזב את החברה והוא מסרב להגיע למתן עדות במשפט. בנסיבות העניין, לבקשת הנתבעים ובהסכמת התובעת, תצהיריו של דוד הוצאו מהתיק, הוא לא העיד במשפט והתובעת הסתפקה בעדותו של אודי.

מנגד, הוגשו תצהירי עדותם הראשית של נתבעים 1 ו-3 ושניהם העידו בפניי.

בתום שמיעת הראיות בתביעה ניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומי טענות הצדדים. דא עקא, התובעת לא הגישה סיכומיה במועד המקורי שנקבע ובין לבין, הייצוג שלה הוחלף. והנה, עם הגשת סיכומי התובעת, צורף אליהם, בין היתר, נספח חדש שלא הוגש כחלק מראיותיה בתביעה. המדובר באישור משרד המשפטים – מחלקת מתווכים במקרקעין, לפיו, כביכול, לדוד היה אישור מתווך בתוקף במועדים הרלוונטיים לתביעה (להלן: ”האישור”).

בנסיבות העניין, הגישו נתבעים 1-2 בקשה להוצאת כל הנספחים המצורפים לסיכומי התובעת, והאישור בכללם. בהחלטה מיום 22.8.23 התבקשה תשובת התובעים לבקשה הנ”ל ונקבע כי היא תדון במסגרת פסק הדין שיינתן בתביעה. אדון אפוא תחילה באותה בקשה.

למעט האישור, כל יתר הנספחים המצורפים לסיכומי התובעת, צורפו לתצהירי עדותו הראשית של אודי. בס”ק 2(ה) להחלטה מיום 19.4.21, נקבע כי בעל דין המתנגד לטענות שעלו בתצהירי הצד שכנגד או לנספחיהם, יעלה טענותיו בנדון בפתח ישיבת ההוכחות. והנה, נתבעים 1-2 לא העלו כל טענה ביחס לנספחים שצורפו לתצהיריו של אודי, ולפיכך הם לא ישמעו בטענות כנגד אותם נספחים שצורפו בשנית לסיכומי התובעת.

הבקשה נדחית אפוא ככל ועניינה בנספחים שצורפו לתצהיריו של אודי.

שונה המצב ביחס לאישור. המדובר במסמך חדש שלא צורף כחלק מראיות התובעת, או אף לכתבי הטענות של מי מהצדדים. ודוק, מסעיף 12 לכתב ההגנה של נתבעים 1-2 עולה כי הם מכחישים את הטענה כי דוד הינו מתווך מורשה וכי לא הוצגה בפניהם תעודת מתווך מורשה. בנסיבות העניין, בהעדר מחלוקת כי הקשר בין התובעת לבין הנתבעים התנהל אך ורק באמצעות דוד, מצופה היה כי התובעת תגיש את האישור מבעוד מועד ולא תגניב אותו לסיכומיה, כל זאת מבלי שטרחה לבקש ולקבל רשות בית המשפט לכך. לדברים משנה תוקף לאור הוראות הדין, כמפורט בהמשך, לפיהן, תנאי לקבלת דמי תיווך הוא הוכחת קיומו של רישיון תיווך .

בנדון יודגשו שניים אלה:

טענת התובעת כאילו בעקבות ניתוק הקשר בינה לבין דוד, לא ניתן היה להציג את רישיון התיווך שלו מבעוד מועד, אינה משכנעת בעיניי. כאמור, טענת נתבעים 1-2 בנדון עלתה בכתב ההגנה מטעמם כאשר בהמשך התובעת הגישה שני תצהירי עדות ראשית של דוד, משמע, לפחות עד אז היה גם היה ביניהם קשר ושיתוף פעולה. והנה, לאותם תצהירים לא צורף רישיון תיווך של דוד, ללמדך כי מחדל התובעת בנדון לא היה בעקבות ניתוק הקשר עם דוד, ולפיכך מדובר בטענת סרק.

כאמור, האישור נחזה להיות של משרד המשפטים והוא מופנה לעו”ד יעל בן ארי ממשרד ב”כ התובעת. אי-לכך, אף לו האישור צורף לתצהירי עדותו הראשית של אודי (או לתצהיר עדות ראשית של עו”ד בן ארי, ככל והיה מוגש), הרי מדובר בעדות מפי השמועה ביחס לתוכנו ולפיכך אין בו הוכחה מספקת לטענה כאילו לדוד היה רישיון תיווך בתוקף במועדים הרלוונטיים לתביעה. בנדון יודגש כי האישור לא הוגש כתעודת עובד ציבור, ואשר בהתקיים התנאים הקבועים לכך בדין, ניתן לקבלה כהוכחה לאמיתות תוכנה.

ההלכה הפסוקה התריעה לא אחת כנגד צירוף ראיות חדשות לסיכומי טענות הצדדים. בנדון נפסק ב- ע”א 5080/90 יורם קפלן נ’ מנהל מס שבח מקרקעין, נצרת פ”מ מו(4) 561, כדלקמן:

“לא אחת חזרנו וביקרנו נוהג נפסד זה של צירוף ראיות לסיכומים במקום להגישן בדרך המקובלת על-פי הדין. כפי שנאמר בע”א 675/82 [9], בעמ’ 456:

‘אין זאת דרך כשרה להגשת ראיות לבית-משפט, ולא ניתן לצפות מבית המשפט, שיתייחס למסמך, שהוא כלל לא נתבקש לקבלו כראיה. בצדק התעלם בית המשפט קמא ממסמך זה'” (שם, עמ’ 570 לפסק הדין).

לאותה הלכה ר’ ע”א 226/87 אחמד זועבי נ’ עבוד ניקולא פ”ד מג(1) 714, 719 וכן ע”א 496/89 אל-קאלאב ואח’ נ’ אוניברסיטת בן גוריון בנגב ואח’ פ”ד מח(4) 343, 347.

למצער, דומה כי התובעת לא הפנימה את ההלכה לעיל, והיא לא פעלה בדרך המלך – הגשת בקשה מקדימה וקבלת רשות בית המשפט לצירוף האישור כחלק מראיותיה במשפט. תחת זאת התובעת העמידה את בית המשפט ונתבעים 1-2 בפני עובדה מוגמרת ורק משהוגשה בקשת נתבעים 1-2 להוצאת הנספחים המצורפים לסיכומיה, והאישור בכללם, היא נזכרה לבקש את רשות בית המשפט לצרפו, זאת באמתלות שאין לקבלן.

בנסיבות העניין, אתעלם מהאישור המצורף לסיכומי התובעת ולהתנהלותה בנדון יינתן ביטוי הולם בפסיקת הוצאות משפט.

דיון:

הוראות הדין:

ס”ק 14(א) לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ”ו-1996 (להלן: “חוק המתווכים”), הוא הרלוונטי לענייננו, מעגן את זכותו של מתווך לקבלת דמי תיווך, ובו נקבע כדלקמן:

. ”מתווך במקרקעין יהיה זכאי לדמי תיווך מאת לקוח אם נתקיימו כל אלה:

(1) הוא היה בעל רישיון בתוקף לפי חוק זה בעת שעסק בתיווך או שחל עליו, באותה עת, פטור זמני בהתאם לאמור בסעיף 20;

(2) הוא מילא אחר הוראות סעיף 9;

(3) הוא היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב”.

הנה אם כן, מתווך זכאי לקבל דמי תיווך אך בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: הראשון, הוא בעל רישיון תיווך בתוקף (אלא אם כן ניתן לו פטור זמני, עניין שאיננו רלוונטי למקרה דנן), השני, הוא מילא אחר סעיף 9 לחוק, ואשר ענינו בחתימת הזמנת תיווך והפרטים שיש לכלול באותה הזמנה, כמפורט בהמשך, והשלישי, הוא היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב.

סעיף 9 לחוק המתווכים מעגן את התנאי השני לעיל כמו גם מתן בלעדיות בתיווך, וככל והוא רלוונטי לענייננו, נקבע בו כדלקמן:

“(א) מתווך במקרקעין לא יהא זכאי לדמי תיווך, אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, שבה נכללו כל הפרטים שקבע השר, באישור ועדת הפנים והגנת הסביבה.

(ב) מתווך במקרקעין רשאי להסכים עם לקוח בדבר מתן עסקה מסוימת לטיפולו הבלעדי (להלן – בלעדיות), ובלבד שמתן הבלעדיות ותקופתה –

(1) יאושרו בחתימת הלקוח על גבי מסמך נפרד;

(2) שבמהלך תקופת הבלעדיות יבצע המתווך פעולות שמטרתן תיווך במקרקעין (בחוק זה – פעולות שיווק).

(ב1) ניתנה למתווך במקרקעין בלעדיות לעניין מקרקעין המוצעים למכירה על ידי מוכר שלא במהלך עסקיו, יחולו, נוסף על הוראות סעיף קטן (ב), גם הוראות אלה:

………

תקופת הבלעדיות לעניין דירה לא תעלה על שישה חודשים מיום ההזמנה.

………..

(ד) השר, באישור ועדת הפנים והגנת הסביבה, רשאי לקבוע פעולות לשיווק כאמור בסעיף קטן (ב), שמתווך במקרקעין יהיה חייב בביצוען, כולן או חלקן, בתקופת הבלעדיות”.

בתקנה 1 לתקנות המתווכים במקרקעין (פרטי הזמנה בכתב), תשנ”ז-1997 (להלן: ”תקנות המתווכים”) קבע מחוקק המשנה את הפרטים שיש לכלול בהזמנה לביצוע פעולות תיווך, כאמור בס”ק 9(א) לחוק המתווכים, ולפיה:

“בהזמנה בכתב לביצוע פעולות תיווך במקרקעין לפי סעיף 9(א) לחוק, ייכללו לפחות הפרטים הבאים:

שמות, כתובות ומספרי זיהוי של המתווך ושל הלקוח;

סוג העסקה שפעולת המתווך מבוקשת לגביה, כגון: ‘שכירות’, ‘מכירה’;

תיאור הנכס נושא פעולת התיווך;

מחיר העסקה המבוקשת, בקירוב;

הסכום המוסכם של דמי התיווך או שיעור דמי התיווך המוסכם מתוך המחיר שבו תתבצע העסקה, והאם המחיר – לפי אחד מאלה – כולל מס ערך מוסף, כמשמעותו בחוק מס ערך מוסף, התשל”ה-1975″.

זאת יודגש, בהתאם לכלל לפיו, המוציא מחברו עליו הראיה, על התובעת להוכיח קיומם של שלושת התנאים המפורטים לעיל כתנאי לקבלת דמי תיווך ממי מהנתבעים – רישיון תיווך בתוקף, הסכם תיווך הכולל את הפרטים שנקבעו בדין וכי דוד היה הגורם היעיל אשר הביא להתקשרות בהסכם המכר. אבחן אפוא להלן באם התובעת עמדה בנטל זה ביחס לכל אחד מהתנאים הנ”ל.

רישיון תיווך בתוקף:

אין חולק כי ההתקשרות בין התובעת לבין הנתבעים היתה באופן בלעדי באמצעות הנציג מטעמה – דוד, וכי תליית השלט בחזית הדירה ויתר פעולות התיווך הנטענות על ידי התובעת, היו אך ורק באמצעותו. ודוק, אמנם נכון בכותרת ההסכמים שנחתמו בין בעלי הדין – הסכם תיווך המוכר, הסכם הבלעדיות הראשון והסכם תיווך הקונה – הופיעו פרטי מתווכים נוספים מטעם התובעת, אולם, אין חולק כי לאותם מתווכים לא היה כל קשר עם מי מהנתבעים וממילא אין בפי התובעת כל טענה בנדון. בנסיבות העניין, יש לדון בקיומו של רישיון תיווך בתוקף, אך ורק ביחס לדוד (לחיזוק המסקנה בנדון ר’ תא”מ (ת”א) 56881-11-12 שבט אפרים בע”מ נ’ דפנה בר, תא”מ 35382-06-12 טופ 1995 נכסים השקעות וכח אדם בע”מ נ’ פריינטה, תא”מ 34286-01-16 א.א. דירות נ’ עסיס ו- תא”מ 21421-09-19 עזרן נ’ Polselli (פורסמו בנבו)).

והנה, כפי שהובהר לעיל, התובעת לא הגישה רישיון תיווך בתוקף על שם דוד למועדים הרלוונטיים לתביעה, או בכלל, ולפיכך הטענה כי לדוד היה רישיון תיווך לא הוכחה כדבעי. הנה אם כן, ככל וענייננו בתביעה נגד נתבעים 1-2, די בטעם זה לדחיית התביעה נגדם. אך לא רק זאת.

לא כך הם פני הדברים ביחס לנתבע 3. בכתב הגנתו לא העלה נתבע 3 כל טענה לעניין אי הצגת רישיון תיווך של דוד. יתירה מכך, בסעיף 20 לכתב ההגנה נתבע 3 אף הודה, בין היתר, באמור בסעיף 7 לכתב התביעה בו הוגדר דוד כמתווך. בנסיבות העניין, נתבע 3 לא ישמע בטענה כאילו התובעת לא הוכיחה כי דוד הוא מתווך מורשה.

פרט חסר/לא נכון בהסכמי התיווך:

כאמור, התמורה אשר ביקשו נתבעים 1-2 עבור הדירה – 2.8 מיליון ש”ח – לא צוינה בהסכם תיווך המוכר ובהסכם הבלעדיות הראשון, בעוד כי בהסכם תיווך הקונה דוד רשם כאילו התמורה המבוקשת הינה 2.9 מיליון ₪. בהינתן הוראות חוק המתווכים ותקנות המתווכים כמצוטט בסעיף 22 לעיל, לפיהן בהזמנת התיווך יש לציין את מחיר העסקה המבוקשת, ולו בקירוב, נשאלת השאלה האם העדר פרט זה בהסכם תיווך המוכר או רישום לא נכון בהסכם תיווך הקונה, פוגע בתוקפם של ההסכמים הנ”ל.

השאלה לעיל נדונה ב-ע”א 3384/16 מזרחי נ’ מרקוביץ’ (פורסם בנבו)(להלן: “פס”ד מזרחי”), בו התייחס בית המשפט לחוסר האחידות בפסיקת הערכאות הדיוניות בנדון, באומרו:

“דומה שמפסקי הדין שניתנו בבתי המשפט השונים לא עולה גישה אחידה באשר להגמשתה של דרישת הכתב. כך, מחד גיסא, ניתן להצביע על גישה קפדנית, אשר עומדת על הצורך בקיומן של הדרישות המפורטות בתקנות המתווכים במלואן …. מאידך גיסא ניתן לזהות גם גישה גמישה יותר, אשר נכונה להכיר בחיוב בדמי תיווך אף כאשר לא קוימו כל דרישות החוק הצורניות. בדרך כלל, גישה זו הוחלה ביחס לחוזה תיווך שנעשה בכתב, אך חסרו בו פרטים מסוימים אשר נדרשים לפי תקנות המתווכים. בתי המשפט קבעו כי יש מקום להחלתה של הגישה הגמישה במקרים שבהם הדבר אינו חותר תחת תכלית החוק בנסיבות המקרה הקונקרטי, דהיינו שחסרונם של הפרטים ניתן להשלמה והוא אינו מפחית מהוודאות באשר לזהות צדדים ולכוונתם להתקשר בחוזה תיווך. כמו כן, הודגשה ההצדקה להחלתה של גישה זו מקום שבו בית המשפט התרשם כי הלקוח מבקש לחמוק מתשלום דמי תיווך בחוסר תום לב, או כאשר אי-החיוב בדמי תיווך היה מוביל לתוצאה מקוממת …. עוד נקבע כי ניתן ‘להגמיש’ את דרישות חוק המתווכים כאשר מדובר בעסקה בין גורמים עסקיים – וזאת בשים לב לתכליתו הצרכנית…” (שם, פסקה 42 לפסק הדין).

בהמשך, בחר בית המשפט לאמץ – בזהירות הראויה ובמקרים מסוימים, בלשון בית המשפט – את הגישה המאפשרת הגמשה בדרישת הכתב בחוזה תיווך, ופסק באומרו:

“….. בפתח הדברים, אדרש לשאלה הנוגעת לאפשרות להכיר בתשלום דמי תיווך גם כאשר בחוזה התיווך חסרו חלק מהפרטים הנדרשים לפי הדין. בעיקרו של דבר, אני סבורה שבהקשר זה יש לאמץ – אם כי בזהירות הראויה – את הגישה אשר מאפשרת הגמשה של דרישת הכתב בחוזי תיווך במקרים מסוימים ובהתאם לכך, השלמה של פרטים חסרים. כאמור, תכליותיו הצרכניות של חוק המתווכים צריכות לעמוד לנגד עינינו. לכן, רק במצבים שבהם הפרטים החסרים בכתב לא היו כרוכים בחוסר ודאות באשר לזיהויו של החייב, לזיהויו של הנכס ולשיעורם של דמי התיווך אפשר לשקול השלמה עם חסרונם. במצב דברים זה, וכאשר ניכר כי הרוכש מבקש להיתלות בחסרים מסוימים בחוזה התיווך בחוסר תום לב, אין מקום לעמוד על דרישת הכתב בהיבט זה באופן דווקני.

החלתה של גישה ‘גמישה’ זו מקבלת משנה הצדקה כאשר מי שנזקקו לשירותי התיווך היו מיוצגים או שהיו גורמים בעלי מיומנות וניסיון בחיי העסקים, נסיבות שהן שונות מאוד מן הסיטואציה הצרכנית הטיפוסית שעמדה לנגד עיניו של המחוקק. אכן, החשיבות הנודעת להקפדה על דרישת הצורה שבחוק קשורה בקשר הדוק לתכליתו של חוק המתווכים שנועד להגן על הצרכנים בשוק התיווך, שהם על פי רוב שחקנים ‘חד פעמיים’ המתאפיינים בפערי מידע ביחס למתווך …”(שם פסקאות 46-47 לפסק הדין)(ההדגשות אינן במקור – ר.ח.).

מן הכלל אל הפרט.

סבורני כי גם במקרה דנן יש לאמץ את הגישה הגמישה ולא לשלול את דרישת התובעת לדמי תיווך אך בשל העדר רישום מחיר הדירה המבוקש או רישום מחיר עודף בהסכמי התיווך.

המחיר המבוקש עבור הדירה אינו כרוך בחוסר וודאות באשר לזיהויו של הצד החייב בתשלום דמי תיווך, זיהוי הדירה או שיעור דמי התיווך. ודוק, ממילא בהתאם לתקנה 1 לתקנות המתווכים, לא נדרש לציין את מחיר העסקה באופן דווקני אלא רק בקירוב. וגם זאת, דמי התיווך בהתאם להסכמים שבין התובעת לנתבעים נגזרים ממחיר מכירת הדירה בפועל ולא מהמחיר שמי מהנתבעים ביקש לקבל/לשלם עבור הדירה. לאור האמור לעיל, העדר רישום המחיר המבוקש עבור הדירה בהסכם תיווך המוכר ובהסכם הבלעדיות הראשון ורישום מחיר לא נכון בהסכם תיווך הקונה, אינם טעמים מוצדקים לשלילת דרישת דמי התיווך מהנתבעים.

הגורם היעיל בהתקשרות בהסכם המכר:

תנאי ”הגורם היעיל” המעוגן בס”ק 14(א)(3) לחוק המתווכים, נוצר בהלכה הפסוקה כפי שהיתה טרם קליטתו בחוק (ר’ ע”א 7247/97 יצחקוב נ’ מרדכי אביב מפעלי בניה בע”מ, פ”ד נו(1) 842, 847 וכן ע”א 2144/91 מוסקוביץ’ נ’ עיזבון המנוח ביר, פ”ד נח(3) 116, 123 (להלן: “פס”ד מוסקוביץ'”). בהתייחס למשמעות התנאי הנ”ל, נפסק ב-ע”א 2708/14 ישראלי נ’ אהרוני (פורסם בנבו), כדלקמן:

“…משמעות תנאי זה היא כי על-מנת לזכות בתשלום דמי תיווך, לא די בכך שהמתווך יוכיח כי קיימת סיבתיות עובדתית, בבחינת סיבה-בלעדיה-אין, בין פעולותיו ובין ההסכם שנכרת; עליו להוכיח כי פעולותיו היו אלה אשר היוו את הגורם היעיל לכריתתו של ההסכם בסופו של דבר. שאלה זו נגזרת ממכלול נסיבותיה של העסקה. כאשר עסקינן בעסקת תיווך פשוטה, שבה הפגיש המתווך את הצדדים ועקב כך נכרת ביניהם חוזה, נקל להראות כי המתווך היה הגורם היעיל להבאת הצדדים להתקשרות בחוזה. השאלה עולה לדיון כאשר קיים פער מסוים בין פעולות התיווך ובין ההסכם שנכרת – אם בשל פער זמנים, אם בשל פער בין תוכן החוזה שנכרת לזה שלשמו תיווך המתווך, ואם בשל מעורבותם של גורמים נוספים”(שם, פסקה 9 לפסק הדין).

גם בפס”ד מוסקוביץ’ נקבע ביחס לתנאי זה כי: “אין די בכך שהמתווך הוא גורם מסויים בשרשרת הסיבתיות, בבחינת סיבה בלעדיה אין. הדרישה היא לגורם שהוא היעיל” וכן “…עצם העובדה שמתווך הציג לפני לקוחו נכס, אין פירושו של דבר שכל עסקה בנוגע לאותו נכס תזכה את המתווך לעולם בדמי תיווך” (שם, עמ’ 125). הוסיף בית המשפט וקבע בפס”ד מוסקוביץ’ רשימה לא סגורה של שיקולים אשר באמצעותם ניתן לעמוד על מידת יעילות פעולות המתווך, ואלה הן:

“…. (א) מידת הדמיון בין ההצעה המקורית שבה היה מעורב המתווך לבין החוזה הסופי, כגון – נושא הנכס; (ב) הקרבה בין תנאי התשלום ושיעוריו בהצעה המקורית לבין הגיבוש הסופי של החוזה; (ג) חלוף הזמן בין ההצעה מקורית עד סיום העיסקה …; (ד) מידת האינטנסיביות של פעולות המתווך – היקף מגעים, פגישותיו ושיחותיו עם הצדדים; (ה) קיומו של גורם נוסף, אשר סייע לצדדים בהשגת החוזה, ומידת התערבותו של אותו גורם נוסף; (ו) תשלום דמי תיווך על-ידי הצד השני (המוכר או הקונה) ושיעורם; (ז) זהות הצדדים המנהלים את המשא ומתן כמצביעה על שמירת הזיקה הסיבתית; (ח) הסתמכות הצדדים על-ידיעה קודמת של מהלכי המשא ומתן ופעולה שאינה אלא הרמת החבל, מקום בו הושאר, כדי ליצור המשכיות באותו מהלך…” (שם, עמ’ 123-124).

מן הכלל אל הפרט.

בחקירתו הנגדית אישר אודי כי הוא לא פגש את נתבע 1 (שם, עמ’ 9 שורה 13 לפרוטוקול הדיון), כל המידע ביחס להתקשרות נשוא התביעה הוא קיבל מדוד (שם, עמ’ 9 שורה 24 לפרוטוקול הדיון), לא היה לו כל קשר עם נתבעים 1 ו-3 (שם, עמ’ 9 ועמ’ 10 שורות 26 ו-19 לפרוטוקול הדיון) וכי מי שהיה אמון על מכירת הדירה מטעם התובעת הינו דוד (שם, עמ’ 10 שורה 14 לפרוטוקול הדיון). יוצא אפוא כי עדותו של אודי הינה עדות מפי השמועה והיא לא יכולה לתרום במאומה לבירור השאלה האם דוד היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות הנתבעים בהסכם המכר, כטענת התובעת, אם לאו, כטענת הנתבעים. ודוק, עדותו של אודי מטעם התובעת הינה עדות יחידה של בעל דין. אי לכך, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל”א – 1971, אין לקבל את התביעה בהסתמך עליה בהעדר סיוע, אלא מנימוקים שיפורטו.

יוצא אפוא כי הגרסה היחידה שהוצגה בנדון בפני בית המשפט היא גרסתם של הנתבעים, זאת ותו לא.

לא נעלמה מעיניי העובדה כי דוד תלה את השלט בחזית הדירה, בעקבות זאת נודע לנתבע 3 כי הדירה מוצעת למכירה ובהמשך הוא אף ביקר בה יחד עם דוד והעלה בפניו הצעה לרכישת הדירה. אלא מה, משלא הוכח בתביעה נגד נתבעים 1-2 כי דוד הינו מתווך מורשה, ומאחר וכל שרשרת האירועים הנ”ל הינה בלב ליבה של פעולות התיווך, אזי ספק באם יש להתחשב בהם בקביעה האם דוד היה הגורם היעיל בהתקשרות בהסכם המכר. אך לא רק זאת.

בסעיף 4-5 לתצהיר עדותו הראשית, מוצג נ/3, העיד נתבע 3 באומרו:

“4. אני הגדרתי באופן מפורש שמחיר העסקה המבוקש על ידי הינו בסך 2,500,000 ₪. מעולם לא הסכמתי לשלם יותר, והמתווך לא כתב זאת בהסכם בינינו למרות שביקשתי ממנו.

5. המתווך ציין שהמוכר רוצה 2,900,000 ₪, והתנאי שלי היה שאם הם מורידים את המחיר ל- 2,500,000 ₪ אני יכול לקנות כי לא היה לי תקציב גדול יותר. זה היה התנאי שלי, וזו הסיבה שהעסקה לא יצאה לפועל…”.

בחקירתו הנגדית נתבע 3 נותר עקבי בגרסתו כמצוטט לעיל, והוא העיד באומרו:

“ש. בכתב ההגנה נטען שביקשת להוריד למחיר של 2.8 מיליון ₪.

ת. זה לא נכון בכלל. אני זוכר רק 2.5 מיליון ₪.

ש. המחיר שיווק שהציעו בהתחלה היה 2.9 מיליון ₪.

ת. נכון.

ש. אתה הסכמת ל-2.7 מיליון ₪?

ת. הייתי קונה אם הוא היה מוריד למחיר שביקשתי, שהוא 2.5 מיליון ₪. אין לי יותר מזה. לא הייתה לי אפשרות” (שם, עמ’ 18 שורה 21 לפרוטוקול הדיון).

לשאלה הראשונה כמצוטט לעיל, אעיר כי בניגוד למשתמע ממנה, בכתב הגנתו לא טען נתבע 3 כאילו הוא ביקש להוריד את מחיר הדירה ל-2.8 מ’ ₪, ולאורך כל כתב ההגנה הוא טען כי ביקש להוריד את המחיר ל- 2.5 מ’ ₪.

חיזוק נוסף לגרסת נתבע 3 בנדון מצאתי בעובדה כי בסופו של יום הוא רכש את הדירה במחיר אותו הציע מלכתחילה, 2.5 מ’ ₪.

והנה, מגרסתו של נתבע 1 שלא נסתרה עולה כי דוד אף לא טרח להודיע לו על הצעת המחיר אשר העלה נתבע 3 עבור הדירה – 2.5 מ’ ₪. בנדון העיד נתבע 1 בסעיף 7 לתצהירו, מוצג נ/1 , כדלקמן:

“בדיעבד התברר כי היה קונה שרצה לרכוש הדירה תמורת 2.5 מיליון ₪ בלבד, ואולם הוא לא הופגש עמנו למו”מ, ואנו לא קיבלנו פרטיו, כנראה מאחר שמי שהיה אמור לתווך (ולא תיווך) לא עשה את עבודתו, ממילא ידע כי התנאי המוסכם בינינו לתשלום דמי התיווך הוא במחיר שלא יפחת מ-2.8 מיליון ₪”.

בהמשך, בסעיפים 11-13 ו-16 לתצהירו, העיד נתבע 1, באומרו:

“11. ככל שמדובר בתובעת, לא היה ‘תיווך’ של ‘מתווך’ ביחס ‘לקונה’, והיינו שמחים אם היה נמצא קונה לרכישה תמורת 2.8 מיליון ₪, כפי שרציתי, ואולם דוד מלכה לא תיווך כלום לקונה, ודאי לא במחיר זה.

12. אני מודה שהיה ביקור של ד”ר ניזאר להואני ואשתו בדירה ללא ילדיהם, ולא הכרתי אותם, ולא היה לי קשר איתם. לאחר סיום תקופת בלעדיות, פרסמתי הדירה בעצמי, וכך הגיע לדירה בנו של הקונה שחיפש עבורו.

13. דוד מלכה שהתיימר להיות ‘מתווך’ לא עשה כלום בקשר למחיר הדירה המבוקש, ולא הודיע לנו שום דבר על מו”מ עם קונה פוטנציאל, ובכך הפר חובתו, שמי שהתיימר לפעול עבורנו המוכרים ‘כמתווך’ של הדירה.

………..

16. מר דוד מלכה נעלם ולא עדכן אותנו בדבר, ולא הביא לנו קונה, ולא ניסה לבצע ‘תיווך’ או מו”מ, ואנחנו לא חיכינו אלא רצינו למכור את הדירה בהקדם”

אמנם נכון, בחקירתו הנגדית העיד נתבע 1 כי דוד פנה אליו והודיע לו כאילו נתבע 3 מוכן לשלם תמורת הדירה 2.7 מ’ ₪ והוא הסכים להצעה זו, אולם “מאז לא שמעתי ולא ראיתי ולא כלום” (שם, עמ’ 15 שורה 3 לפרוטוקול הדיון). יוצא אפוא כי לא רק שדוד לא טרח להעביר לנתבעים 1-2 את הצעתו של נתבע 3 לרכישת הדירה בתמורה ל-2.5 מ’ ₪, אלא הוא אף העביר להם מידע מטעה שמן הסתם לא היה מקדם את ההתקשרות בין הנתבעים, אלא אף פוגע בסיכוי ההתקשרות ביניהם.

חיזוק למסקנה אליה הגעתי בנדון, מצאתי בכל אלה:

בין התמורה שצוינה בהסכם תיווך הקונה – 2.9 מ’ ₪ – לבין התמורה שנקבעה בהסכם המכר – 2.5 מ’ ₪ – קיים פער משמעותי של 400,000 ₪. כמו כן, הפער בין התמורה אשר ביקשו נתבעים 1-2 עבור הדירה – 2.8 מ’ ₪ לבין מחיר התמורה שנקבעה בהסכם המכר, 300,000 ₪, גם הוא משמעותי.

ממועד חתימת הסכם תיווך המוכר, 03.05.2018, ועד למועד חתימת הסכם המכר, 10.07.2019, חלפו כשנה וחודשיים ימים, לא פחות, ובין מועד חתימת הסכם תיווך הקונה לבין חתימת הסכם המכר חלפו כשנה, לא פחות.

למעט תליית השלט, ביקור נתבע 3 בדירה באמצעות דוד ומסירת מידע לא נכון ביחס להצעת המחיר אשר העלה נתבע 3 לרכישת הדירה, דוד לא עשה מאומה במסגרת התיווך בין הנתבעים. יתירה מכך, המפגש בין הנתבעים לא היה באמצעות דוד או הודות לפועלו, אלא בעקבות הקשר שנוצר בין בנו של נתבע 3 לבין נתבע 1, וזאת באמצעות פרטי האחרון שהופיעו על השלט שהוא תלה על חזית הבית.

העובדה כי נתבע 1 שילם דמי תיווך למתווכת אחרת, גב’ ריקי ברק, מעידה כאלף עדים על מעורבותה בהתקשרות בהסכם המכר בין הנתבעים (אף כי לאור הקשר שנוצר בין נתבע 1 לבין בנו של נתבע 3, אין לשלול כי המעורבות הנ”ל לא היתה משמעותית במיוחד).

העובדה כי נתבע 3 פנה ביוזמתו לדוד והודיע לו כי הוא רכש את הדירה במחיר של 2.5 מיליון ₪, מעידה כאלף עדים כי גם בזמן אמת הוא היה בדעה כי ההתקשרות בין הנתבעים לא היתה הודות לפועלו של דוד והוא לא זכאי לקבל דמי תיווך.

לאור מכלול הנימוקים לעיל, נחה דעתי כי נציג התובעת, דוד, לא היה הגורם היעיל בהתקשרות הנתבעים בהסכם המכר, והוא אף לא היה ”סיבה בלעדיה אין” באותו הסכם.

סיכום:

לאור מכלול הנימוקים לעיל, אני דוחה את שתי התביעות המאוחדות בהליך זה.

התובעת תשלם לנתבעים 1-2, ביחד ולחוד, סך של 17,550 ₪ (כולל מע”מ) ולנתבע 3 היא תשלם סכום נוסף של 14,040 ₪ (כולל מע”מ).

מובהר, כי בקביעת גובה ההוצאות שנפסקו לטובת נתבעים 1-2 התחשבתי, בין היתר, בצירוף ראיה חדשה לסיכומי התובעת.

מלוא הסכומים לעיל ישולמו לנתבעים, באמצעות באי כוחם, וזאת עד ליום 21.03.2024 שאם לא כן הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט’ אדר א’ תשפ”ד, 18 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.

לחזור למשהו ספיציפי?

Picture of פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין של ישראל - מקום אחד לכל פס"ד של בתי המשפט הישראלי והמחוזות השונים

השאר תגובה

רוצים לקבל עדכון לגבי פסקי דין חדשים שעולים לאתר?

בשליחה הינך מאשר שאנו יכולים לשלוח לך מידע שיווקי / פרסומי

error: תוכן זה מוגן !!