צ’יינה ריילוויי טנל גרופ קו., אל טי די,ע”י ב”כ עוה”ד ששי (ישראל) מנחם ונטעלי מימון השס, נת”ע – נתיבי תחבורה עירוניים להסעת המונים בע”מ,ע”י ב”כ עוה”ד דורון קילשטיין וטלי גראיפר, החלטה

לפני

כבוד השופטת יעל בלכר

המבקשת

התובעת

צ’יינה ריילוויי טנל גרופ קו., אל טי די

ע”י ב”כ עוה”ד ששי (ישראל) מנחם ונטעלי מימון השס

נגד

המשיבה

הנתבעת

נת”ע – נתיבי תחבורה עירוניים להסעת המונים בע”מ

ע”י ב”כ עוה”ד דורון קילשטיין וטלי גראיפר

החלטה

בחוזה שבין הצדדים תניית התיישנות מקוצרת בת חצי שנה. לאור זאת מתעוררת השאלה אם יש להיעתר לבקשה לתיקון כתב התביעה שהגישה התובעת (הבקשה), אף שאילו הוגשה התביעה במועד הגשת הבקשה, הייתה עומדת לנתבעת טענת התיישנות.

החוזה שבין הצדדים ועיקרי התביעה

בין הצדדים חוזה מיום 6.12.2020 (החוזה) לתכנון ולביצוע של גשר מעל הרחובות בכור שטרית ופנחס רוזן בתל אביב, שעליו אמורה להיבנות תחנת פנחס רוזן של הקו הירוק של הרכבת הקלה (הפרויקט). החוזה נחתם בעקבות זכיית התובעת (המבקשת או הקבלן) במכרז לתכנון וביצוע (Design-Built) שפרסמה הנתבעת (המשיבה). מדובר בחוזה פאושלי שהתמורה לפיו עומדת על סך של 69.5 מיליון ₪. על פי הנטען בכתב התביעה, המבקשת זכאית לתשלום נוסף מעבר לתמורה הפאושלית וכן לפיצויים בשל נזקי התארכות משך זמן הביצוע של העבודות, וזאת בגין שינויים ועבודות נוספות כמפורט בכתב התביעה, אשר עולים כדי שינויים מהותיים בתכולת העבודה (העבודות הנוספות).

אין חולק כי החוזה שבין הצדדים כולל הסכמה בדבר תקופת התיישנות מקוצרת בת שישה חודשים (תניית ההתיישנות). בין היתר, קובע סעיף 44.6.2 לכרך א’ בפרק ב’ לחוזה העומד ביסוד התנגדות המשיבה לתיקון כתב התביעה, בזו הלשון:

“44.6.2 בתום 6 חודשים ממועד היווצרות העילה המקימה את הטענה, התביעה או הזכאות לסעד, יהא הקבלן מנוע ומושתק מלהעלות כל טענה, תביעה ו/או זכאות לסעד ביחס לעילה כאמור בכל פורום שהוא, והוא ייראה כמי שמוותר על כל טענה, תביעה ו/או זכאות לסעד כאמור. למען הסר ספק, 6 החודשים האמורים ייראו כתקופת התיישנות מוסכמת לצורך סעיף 19 לחוק ההתיישנות, תשי”ח-1951 ויחולו בעניין זה הוראות סעיף 44.6.3 ונספח 6ג’ להלן”.

(ההדגשות בקו כאן ובכל הציטוטים בהחלטה אינן במקור)

ביום 5.4.2022 הגישה המבקשת תביעה כספית על סך של 6,855,409 ₪, מתוכם סך של 5,050,630 ₪, כתמורה בגין העבודות הנוספות הנ”ל, והיתרה (1,804,959 ₪) כפיצויים “בגין הנזקים, לרבות תקורות” שנגרמו למבקשת לטענתה בגין התארכות משך זמן ביצוע העבודות ב- 9 חודשים (270 ימים). עוד התבקש בית המשפט לקבוע כי תינתן ארכה לביצוע העבודות למשך 9 חודשים, ומועדי השלמת אבני הדרך שלפי החוזה יידחו בהתאם.

אלו הן העבודות הנוספות (בסך כולל של 5,050,630 ₪):

– טיפול בעצים בשטחי הפרויקט (פרק ב’ לתביעה) – נטען כי לא היה במידע שהוצג בשלב ההצעות כדי לשקף את הטיפול האמיתי הדרוש בעניין זה וכי יש פער של כ- 2.5 מיליון ₪ בין מה שהוצג לבין היקף הטיפול שנדרש בפועל;

– העתקת שלט פרסומת (פרק ו’ לתביעה) – נטען כי המשיבה דרשה העתקת שלט שלא מצוי בתכולת העבודה אך היא מתנערת מחובתה לשלם את התמורה בסך של כ- 124 אלף ₪;

– שינוי תפרי ההתפשטות בגשר (פרק ז’ לתביעה) – נטען כי המשיבה דרשה לשנות את התכנון המפורט של הגשר לאור מיקום תפרי הגשר העדכניים; וכי אף שהנושא האחרון באחריות המשיבה, מסרבת היא לשאת בעלות התכנון מחדש בסך של כ- 2.3 מיליון ₪; – תשלום עמלה חוזית בגין התקשרות עם חברת מ.ל.ב.ס לפי דרישת פרטנר וסלקום (פרק ח’ לתביעה) – לטענת המבקשת, המשיבה חייבה אותה לבצע עבודות קווי תקשורת באמצעות קבלן משנה (מ.ל.ב.ס) ובשל כך חלו עליה הוצאות תקורה בשיעור 6% מהסכום שישולם לקבלן הממונה לפרטנר ולסלקום, בסך כולל מע”מ של כ- 111,000 ₪, שעל המשיבה לשלם לה בנוסף לתמורה הפאושלית.

בנוסף, נתבעו כאמור גם נזקי התארכות משך הביצוע כפועל יוצא של העבודות הנוספות, בסך כולל של 1,804,959 ₪, ואלה הוגדרו כך: “פיצויים בשל הנזקים, לרבות תקורות, שנגרמו ל- CRTG בשל התארכות משך הביצוע ב- 9 חודשים” (פרק ט’ לתביעה), הנובעים מכך שהמבקשת נאלצה לשהות בפרויקט זמן רב מהצפוי.

אציין כי לגבי הדרישה לתשלום עבור העבודות הנוספות מפנה כתב התביעה לתחשיבים שצורפו כנספחים. לתביעה לפיצוי בגין נזקי התארכות הביצוע אין בנמצא תחשיב.

בהינתן תניית ההתיישנות החוזית ציינה המבקשת בפתח התביעה כי “תביעה זו מוגשת כעת עקב מגבלת ההתיישנות שאליה התחייבו הצדדים במסגרת נספח 6ג’ לכרך א’ להסכם אשר נכרת ביניהם. משכך CRTG [המבקשת] שומרת על זכותה לעדכן את סכום התביעה באמצעות בקשה לתיקון כתב התביעה, בהתאם לעלויות בפועל לאחר השלמת העבודות”.

הבקשה לתיקון כתב התביעה וטענות הצדדים

התביעה דנן הוגשה ביום 5.4.2022 על סך של 6,855,409 ₪. הבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה ביום 20.11.2022, למעלה משבעה חודשים לאחר הגשת התביעה, ולפיה מבוקש להגדיל את סכום התביעה לסך של 15,205,342 מיליון ₪. התיקון התבקש ברכיב הפיצוי של הוצאות תקורה תחת ראש התביעה של פיצוי בגין התארכותו הנטענת של הפרויקט. בכתב התביעה נתבע סך של 1,804,959 ₪, וכעת מבוקש להעמיד את הפיצוי ברכיב זה על סך של 10,154,712 ₪ (תוספת של 8,349,753 ₪).

לטענת המבקשת התברר לה “במהלך היערכות זו [לתצהיר גילוי המסמכים] ותהליך איסוף ועיבוד המסמכים כי הסכום שנתבע על ידה בגין התארכות משך הביצוע החוזי חושב והוערך על ידה בחסר בעת הגשת כתב התביעה”. עוד ציינה כי “הסכום שנתבע בגין התארכות משך הביצוע החוזי, מורכב למעשה, מהתקורות שנגרמו למבקשת במשך תקופת ההתארכות ובכתב התביעה המקורי הוערך בסך של 1,804,959 ₪. אלא שבחינת המסמכים וההוצאות שנגרמו דה פקטו למבקשת, העלתה כי מדובר בסכום גבוה הרבה יותר, אשר עומד, נכון למועד הגשת בקשה זו, על סך של 10,154,712 ₪. כך, למשל, רק תשלומי שכר לעובדי המבקשת ששולמו בתקופת ההתארכות, עומדים על סך של 5,956,077.88 ₪, מתוך כלל התקורות. בכך כדי ללמדנו כי קיים פער משמעותי בין סכום התביעה כפי שחושב והוערך (בחסר) במקור, לבין הוצאותיה של המבקשת דה-פקטו”. בנסיבות אלה, כך על פי הבקשה, מיהרה המבקשת לעדכן את באי כוחה אשר בתורם פנו מיידית לב”כ המשיבה ועדכנו אותם כי נבחן הצורך בהגשת בקשה לתיקון כתב תביעה, ובהתאם הוסכם כי יושהו המועדים לפי ההסדר הדיוני לקיום ההליכים המקדמיים.

לטענת המבקשת, הגישה הנוהגת בתיקון כתבי טענות היא גישה ליברלית, שנועדה לייעל את ההליך המשפטי ולאפשר לבית המשפט להכריע במחלוקת בכללותה. הבקשה הוגשה בשלב מקדמי ביותר של ההליך (בשלב גילוי המסמכים), ולאור אופי התיקון המבוקש, שלשיטת המבקשת הוא נקודתי וממוקד, נטען כי אין בחלוף הזמן מאז נפתח ההליך כדי למנוע את התיקון המבוקש, שמטרתו לגלם את היקף הנזק האמיתי שנגרם למבקשת. עוד הוסיפה המבקשת כי לשיטתה אין בתיקון המבוקש כדי לפגוע בזכויות המשיבה, שכן זה נוגע רק לסכום התביעה; הרקע העובדתי לבירור נותר כשהיה, גם עילות התביעה נותרו כשהיו, והסעדים במהותם נותרו כשהיו, למעט שינוי סכום התביעה. אף סביר לשיטתה של המבקשת, כי לאור מהות התיקון והיקפו, לא יהא צורך בכתב הגנה מתוקן ואם תתנגד המשיבה לבקשה, לא יהא זה אלא ניסיון פסול להקשות בטענות פרוצדורליות כדי להימנע מבירור המחלוקות לגופן. עוד הוסיפה המבקשת, כי בכתב התביעה הודע כי המבקשת שומרת על זכותה לעדכן את סכום התביעה ולהגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, בהתאם לעלויות בפועל לאחר השלמת העבודות ואף התבקש היתר לפיצול סעדים.

תניית ההתיישנות לא זכתה לכל אזכור או התייחסות במסגרת הבקשה. לשיטת המבקשת (במענה לטענות המשיבה), תניית ההתיישנות אינה רלבנטית לעניין משום שהיא מתייחסת להתיישנות בתוך 6 חודשים ממועד היווצרות העילה, ואילו התיקון המבוקש לא נוגע לעילת התביעה ואף לא מבוקש להוסיף סעד, אלא מדובר בתיקון נקודתי של סעד שכבר התבקש בתביעה המקורית. אין מקום לדחות את הבקשה בגין שגגה של המבקשת בחישוב הוצאות התקורה, ומשעה שהמבקשת העלתה במועד את טענותיה ביחס לכל אחת מארבע העבודות הנוספות שנזכרו בכתב התביעה, אין הבקשה לתיקון נחסמת בגין תניית ההתיישנות, ואין לראות בכך משום עקיפתה. הדבר עולה בקנה אחד עם הפסיקה שמתירה תיקון שאין עמו משום הוספת עילה חדשה גם בחלוף תקופת ההתיישנות, והתירה גם תיקון סכום הסעד שכבר נתבע או הוספת סעד חלופי. במענה לטענת המשיבה כי אין הסבר או פירוט ביחס לרכיבי ההוצאות וכיצד חושבו, טוענת המבקשת כי לשם כך נועד הליך גילוי המסמכים ואף הליך הגשת הראיות. כן טענה המבקשת כי אין יסוד לטענות בדבר חוסר תום לב ושיהוי שהעלתה המשיבה כנגד הבקשה.

המשיבה סבורה כי יש לדחות את הבקשה שהוגשה שבעה חודשים לאחר הגשת התביעה (וחמישה חודשים לאחר כתב ההגנה). לטענתה, אם תתקבל הבקשה יקופחו זכויותה תוך עקיפת ההתיישנות המקוצרת עליה הסכימו הצדדים, שלפיה כל תביעה, טענה או זכות לסעד של המבקשת תתיישן לאחר שישה חודשים ממועד היווצרות העילה המקימה את התביעה או את הזכות לסעד. תביעה לסכום נוסף של כשמונה מיליון שקלים הייתה נדחית על הסף מחמת התיישנות אילו הוגשה ביום שבו הוגשה בקשת התיקון דנן. מדובר בפגיעה מהותית בזכויות המשיבה, המצדיקה כשלעצמה את דחיית הבקשה.

המשיבה הוסיפה וציינה עוד כי השימוש בתניית התיישנות חוזית מקוצרת הוא פרקטיקה מקובלת בפרויקטים של תשתיות בהיקפים משמעותיים, ותכליתה לאפשר למזמין העבודה לנהל את ביצוע הפרויקט “עם יד על הדופק” תוך הקפדה על היבטי הביצוע ועל תקציב הפרויקט, עת שהקבלנים מחויבים להעלות טענותיהם המקצועיות ודרישותיהם הכספיות במועדים מוגדרים, ובכך לשמור על “ודאות תקציבית”. ההתקשרות עם המבקשת היא אחת מני מאות התקשרויות של המשיבה, שהיא חברה ממשלתית, במסגרת פרויקט תשתיתי רחב היקף של הרכבת הקלה בגוש דן, ומדיניות זו מיושמת בעקביות. נוסח סעיף ההתיישנות הוא ברור, והמבקשת מנועה מלתבוע כל סעד או זכות בקשר עם עילת התביעה בחלוף חצי שנה מעת שקמה העילה. על פי הפסיקה, יש לכבד את ההסכמות החוזיות הברורות שבין הצדדים, שהם צדדים מתוחכמים שהיו מיוצגים היטב. ובמיוחד, כך נטען, על פי הפסיקה, יש להקפיד בדבר כשבהתקשרות עקב מכרז עסקינן, שכן עקיפת תניית ההתיישנות שבחוזה פוגעת בהליך המכרזי.

לטענת המשיבה לא מתקיימים גם התנאים האחרים הנדרשים בדין לתיקון כתב התביעה, ואף מטעם זה, ובמנותק מסוגיית ההתיישנות, אין להיעתר לבקשה.

ראשית, הבקשה הוגשה בשיהוי. המבקשת פנתה למשיבה רק כשבוע לפני המועד שנקבע לגילוי מסמכים, והגדילה לעשות כשאת בקשת התיקון עצמה הגישה רק כשלושה חודשים לאחר הודעתה האמורה למשיבה. בנוסף, על פי הדין על המבקשת להסביר מדוע נדרש התיקון, מדוע לא נכללו הפרטים שמבוקש להוסיף או לתקן כבר בכתב התביעה המקורי, מתי נודע לה המידע שמבוקש לעדכנו ומהם האמצעים שנקטה לאיתורו. המבקשת לא עשתה כן והגישה בקשה לקונית וחסרה. לא צורף כל תחשיב, פירוט או נתון כלשהו בקשר עם התיקון. זאת, אף שברור מהסכומים המדויקים שהציגה, שאינם עגולים, כי הנתונים בידה ונעשה חישוב. בחירתה להסתירם, מפעילה כנגדה את החזקה שלו גילתה את מלוא הפרטים היה הדבר פועל רעתה. אין הסבר מה מקור הטעות בחישוב המקורי, ומהם הנתונים שהתבררו או השתכחו המצדיקים את התיקון, והבקשה אף נעדרת כל התייחסות עובדתית לנסיבות שהצריכו את הגשתה. אין המבקשת יוצאת ידי חובתה באמירה כללית מסוג “חישוב בחסר” מבלי לתת כל הסבר נתמך בתצהיר אשר לנסיבות שהובילו לשינוי המבוקש. אי הבהירות מתחדדת משלא ברור גם מה משקף הסכום של 1.8 מיליון ₪ שנתבע בראש זה בתביעה המקורית, שכן לא נכלל בו כל הסבר או תחשיב בעניין זה.

כמו כן, לטענת המשיבה, יש לדחות את טענת המבקשת כאילו אין מדובר בעילת תביעה חדשה. בסכום המבוקש מסתתרים אירועים ועובדות שהמבקשת נמנעה מלפרט ובהעדר פירוט והצגת סעיפי סל עמומים וסתומים מנועה היא מלטעון כי מדובר באותה עילה או באותה מסכת עובדתית או אף כי מדובר באותו סעד, וממילא, כך נטען, לא עלה בידה להוכיח שכך. ועוד – על פי הפסיקה יש לדחות בקשות לתיקון כשמושא התיקון היה ידוע לתובע כבר במועד הגשת התביעה. המבקשת תבעה בגין נזקי ההתארכות של העבודות משך 270 ימים, וציינה במפורש כי הנזק כולל הוצאות תקורה. תקורות מעצם הגדרתן הן הוצאות קבועות שאין להן קשר ישיר לעבודה והן מועמסות על העבודות כך שאין כל מניעה מלחשב אותן לתקופת ההתארכות הנטענת, כפי שאמנם עשתה המבקשת בכתב התביעה המקורי כשציינה סכום מדויק של 1,804,959 ₪, שלא הובהר איך קפץ לסך של למעלה מ- 10 מיליון ₪ בבקשה לתיקון.

עוד טוענת המשיבה, כי אין מדובר ב”תמחור חסר” או שכחה מקרית. המבקשת היא חברה מסחרית בין לאומית מכובדת שנערכה לתביעה, ואף העלתה דרישותיה מול המשיבה בשורת הזדמנויות ומפגשים, וקשה להאמין שנעלמו מעיניה 8 מיליון ₪. המשיבה סבורה כי מטרת הבקשה היא לנפח את הפיצוי הכספי כחלק מהאסטרטגיה לניהול משא ומתן עתידי, והבקשה מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. נטען כי אף ההתעלמות מתניית ההתיישנות בבקשה לתיקון כתב התביעה היא בבחינת חוסר תום לב.

הבקשה לתיקון כתב התביעה נתמכה בתצהירו של מר יעקב לביא לבקוביץ, מנהל פרויקטים מטעם המבקשת. תשובת המשיבה נתמכה בתצהיר מר אלדד אוחנה, נציג אגף תביעות ושינויים הנדסיים במשיבה. הוגשה גם תגובת המבקשת לתשובה (ללא תצהיר). בנסיבות העניין, משעה שלמעשה שורש המחלוקת – סוגיית ההתיישנות החוזית – עלה רק לאור תשובת המשיבה שטענה להתיישנות, התרתי למשיבה להוסיף ולהשיב לתגובת המבקשת (ראו החלטה מיום 28.12.22), והתשובה נתמכה אף היא בתצהיר מר אוחנה. יוער כי לא התבקשה חקירת המצהירים והם לא נחקרו על תצהיריהם.

ביום 27.2.2023 התקיים דיון בבקשה במסגרתו שבו ושטחו הצדדים את טענותיהם. בדיון אישר ב”כ המבקשת כי חלפה תקופת ההתיישנות מאז שהוגש כתב התביעה ועד שהוגשה הבקשה לתיקון. עוד טען, בין היתר, כי במסגרת גילוי המסמכים כבר הועבר למשיבה תחשיב מדויק ביחס לסך של 10,154,000 ₪ וכיצד חושבו. המשיבה ציינה מנגד, כי במידע זה לבדו לא סגי, כל עוד אין פירוט והסבר מה כלול בסכום התביעה המקורי בראש תביעה זה שעמד על סך של כ- 1.8 מיליון ₪, שלגביו לא הובהר דבר, ולא נמסרו פרטים למרות בקשות חוזרות של המשיבה; וטענה עוד כי המבקשת שומרת במכוון על “ערבוביה” כדי שלא ניתן יהיה “לחלץ” קיומן של עבודות חדשות או סעדים חדשים (בהשוואה לכתב התביעה המקורי), שאליהן מתייחס כתב התביעה המתוקן.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את החומר בתיק ושמעתי את טענות הצדדים, מצאתי לדחות את הבקשה לתיקון כתב התביעה.

המסגרת הנורמטיבית והשאלה לדיון

נושא תיקון כתבי הטענות מוסדר בתקנה 46(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט – 2018 (התקנות או התקנות החדשות). זו קובעת כי בית המשפט רשאי ליתן “בכל עת” הוראות לתיקון כתב טענות “לשם קיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, תוך התחשבות, בין השאר, בהתנהלותו של מבקש התיקון, השלב הדיוני שבו מוגשת הבקשה, והמטרה שהתיקון המבוקש צפוי להשיג”.

ברע”א 1819/19 עיריית חולון נ’ מנשה אלינובק (11.5.2011) (עניין אלינובק) נקבע כי כאשר בעל דין מבקש לתקן את כתב התביעה על מנת שבית המשפט יוכל לדון בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין, נעתרים לו ברוחב לב. ואולם “לגישה הליברלית הנהוגה, בדרך כלל, בסוגיית תיקון כתב תביעה, קיימים חריגים. בין חריגים אלה נמנים התנהגות המבקש, כגון אם נהג בשיהוי רב או בחוסר תום לב, השלב בו מוגשת הבקשה, והאפשרות שהתיקון המבוקש ישלול מהצד שכנגד הגנה שהיתה קמה לו אם היתה מוגשת התביעה מחדש – דוגמת טענת התיישנות” (פסקה 11 והאסמכתאות שם. ראו גם רע”א 1118/06 סימי הראש נ’ מדינת ישראל (2.7.2006)).

המצוטט לעיל מפסק הדין בעניין אלינובק נאמר תחת משטר סדר הדין של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד – 1984. ואולם החריגים הנזכרים שם יפים גם למצב המשפטי שלפי התקנות החדשות, ואף ביתר שאת.

כפי שציין כבוד השופט גרוסקופף ברע”א 3509/22 רבץ השקעות בע”מ נ’ דורקס לעבודות אלומניום בע”מ (13.7.2022) “בפסיקת בית משפט זה השתרשה בעבר גישה מתירנית ביחס לבקשות לתיקון כתבי טענות ועל פי רוב בתי המשפט היו נעתרים להן ברוחב לב … יחד עם זאת, תקנה 46 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ח-2018 … קובעת כי לצורך כך יש להתחשב בין היתר ‘בהתנהלותו של מבקש התיקון, השלב הדיוני שבו מוגשת הבקשה, והמטרה שהתיקון המבוקש צפוי להשיג’, וזאת לשם ‘קיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן” … נוסח זה, כמו גם הדגש שנותנות התקסד”א החדשות לאינטרס הציבורי שב’קיומו של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל’ תוך “חיסכון במשאבי זמן ועלויות” (תקנה 5 לתקסד”א החדשות), מצדיק בחינה קפדנית יותר של בקשות לתיקון כתבי טענות כיום, משהיה מקובל בעבר”. התקנות החדשות אפוא, “דורשות הקפדה גבוהה יותר על עמידה בדרישות סדרי הדין, ובהתאם, ידו של בית המשפט קפוצה יותר ביחס לתיקון כתבי טענות” ו”הדבר נכון במיוחד במקרים שבהם ניתן היה במאמץ סביר ובמיומנות ראויה לכלול את התיקון המבוקש כבר במסגרת כתב הטענות המקורי” (פסקאות 7-8 לפסק הדין בעניין רבץ הנ”ל והאסמכתאות שם. ראו גם רע”א 496/23 מ.ר.ר.ג יזמות בע”מ נ’ מ.ע.ג.ן יעוץ וניהול נכסים בע”מ (31.5.2023) בפסקה 13).

בלשון פסק הדין בעניין אלינובק עלינו לבחון אם מצב הדברים כאן הוא כזה “… שהתיקון המבוקש ישלול מהצד שכנגד הגנה שהיתה קמה לו אם היתה מוגשת התביעה מחדש – דוגמת טענת התיישנות”, שאז על פי הפסיקה אין להיעתר לבקשה לתיקון.

על פי ההבחנה שהתגבשה בפסיקה אין להתיר את תיקון כתב התביעה ובכך לאפשר לתובע לעקוף את דיני ההתיישנות תוך קיפוח אינטרס הנתבע “כאשר התיקון המבוקש כולל עילה חדשה שחורגת מעילת התביעה המקורית” (ע”א 5316/20 רמתיים הצופים אגודה הדדית בע”מ נ’ מדינת ישראל (4.4.2021) (עניין רמתיים), כבוד השופט עמית, פסקה 16 והאסמכתאות שם). בשאלה מה ייחשב כ”עילה חדשה” לצורך העניין אימצה הפסיקה מבחן רחב, הוא מבחן “העסקה או המעשה המובא לדיון” (שם, פסקה 18) ונפסק כי “כל עוד נשתמרו לאחר התיקון מרכיבי היסוד של העילה המקורית, שמהם השתמעה, אפילו על דרך החסר, חבותו של הנתבע – אין מניעה עקרונית שבית המשפט יתיר את התיקון, אפילו חלפה בינתיים תקופת ההתיישנות” (ע”א 702/86 איטונג בטרום נ’ בן הרוש, פ”ד מד(1) 160, 166 (1989). ראו גם רע”א 8518/21 מדינת ישראל-רשות מקרקעי ישראל נ’ אבישר (27.2.2022) (עניין אבישר), שם התיר בית המשפט הוספת סעד חלופי.

המבקשת בטיעוניה מסתמכת על הפסיקה הנ”ל וטוענת כי יש להתיר את התיקון שכן אין מדובר כאן ב”עילה חדשה” כמשמעה בפסיקה הנזכרת, שעה שהתיקון מתייחס רק לגובה הנזק בסעד שכבר נתבע בתביעה המקורית (שינוי של רכיב הוצאות תקורה תחת ראש התביעה של פיצוי בגין התארכותו הנטענת של הפרויקט), והכל ביחס לעבודות הנוספות שכבר נזכרו ופורטו בתביעה.

המשיבה טוענת (בין היתר) כי המבקשת בטענותיה מתעלמת מההסדר החוזי ומלשון החוזה, כמו גם מהפסיקה שקבעה כי יש להיצמד ללשון החוזה ולקיימו כלשונו. בחוזה נקבע במפורש ובברור כי בחלוף תקופת ההתיישנות החוזית “בתום 6 חודשים ממועד היווצרות העילה המקימה את הטענה, התביעה או הזכאות לסעד” תהא המבקשת מנועה מלהעלות “כל טענה, תביעה ו/או זכאות לסעד”. הוראות החוזה אינן שוללת רק תיקון שנוספה בו עילה חדשה אלא גם תוספת או עדכון של כל סעד בחלוף תקופת ההתיישנות החוזית. על פי הפסיקה בחוזה מן הסוג שלפנינו, יש ליתן מלוא התוקף להסדר החוזי שקבעו הצדדים כלשונו. לטענת המשיבה, בתיקון המבוקש יש כדי לעקוף את תניית ההתיישנות ובכך לקפח את זכויותיה לפי החוזה, שכן אילו הוגשה התביעה במועד הגשת הבקשה לתיקון היא הייתה נדחית על הסף מחמת התיישנות. המשיבה מפנה לפסק הדין בע”א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע”מ נ’ רכבת ישראל (20.11.19) (עניין ביבי כבישים) (בקשה לדיון נוסף נדחתה בדנ”א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע”מ נ’ רכבת ישראל (19.4.2020)); ומציינת כי באותו עניין נבחן ואושר סעיף מחמיר יותר תוך הכרה בלגיטימיות התכלית של ודאות תקציבית, תכלית העומדת גם ביסוד התנייה בענייננו.

המבקשת מנגד סבורה כי תניית ההתיישנות החוזית אינה רלבנטית שכן לשיטתה, כאמור, אין מדובר בתיקון שיש עמו הוספת “עילה חדשה” ויש להתירו גם אם התיישנה התביעה במועד הגשת הבקשה, תוך שהיא תומכת עמדתה בפסקי הדין בעניין רמתיים ובעניין אבישר ואחרים כנזכר לעיל.

השאלה המתעוררת, אפוא, היא מהו היחס שבין ההסדר החוזי לבין הדין הכללי כמשתקף מהפסיקה בעניין רמתיים (ופסקי דין אחרים) אשר מתיר את תיקון כתבי הטענות כל עוד לא מדובר בתיקון שיש עמו “עילה חדשה” גם בנסיבות שבהן התביעה התיישנה בתקופה שבין הגשת התביעה לבין הגשת הבקשה לתיקון. ובמילים אחרות: האם יש להיעתר לבקשה לתיקון כתב התביעה על יסוד הדין הכללי כאמור למרות שבין הצדדים תניית התיישנות חוזית, שעל פניו אינה מאפשרת תיקון גם על דרך עדכון או הוספת סעד שאין עמם “עילה חדשה”, המונעת מהמבקשת מלתקן את התביעה כפי בקשתה?

אקדים את המאוחר ואומר כי לטעמי יש להשיב לשאלה זו בשלילה, ולדחות את הבקשה.

במחלוקת שבין הצדדים עדיפה עלי עמדת המשיבה, הנותנת תוקף להוראות החוזה בין הצדדים. טענות המבקשת אינן עולות בקנה אחד עם ההסדר החוזי המפורש, אשר מונע מן המבקשת להגיש תביעה בגין כל טענה עילה או סעד בתום 6 חודשים ממועד היווצרות העילה המקימה את הטענה, התביעה או הזכאות לסעד; וסבורני כי אין להתיר עקיפתו. בנסיבות העניין והצדדים שלפנינו, אין בפסיקה שעליה נשענת המבקשת כדי להועיל לה. זו מתייחסת למקרה הרגיל שבו חל הסדר ההתיישנות הכללי לפי חוק ההתיישנות, תשי”ח – 1958 (חוק ההתיישנות), בהעדרו של הסדר התיישנות חוזי מיוחד שנקבע על ידי הצדדים. ואילו בענייננו, כאמור, קבעו הצדדים תניית התיישנות מקוצרת בת חצי שנה, תניה ברורה ומפורשת שאינה מתירה גם “עדכון הסעד” בחלוף המועד אף כשאין התיקון נושא עמו “עילה חדשה”, ויש לתת תוקף להסכמה זו. כפי שקובע במפורש סעיף 19 לחוק ההתיישנות, יש בידי הצדדים החופש להסדיר את עניינם בחוזה; אין מדובר בהוראות קוגנטיות של חוק ההתיישנות (או אחר) שלא ניתן להתנות עליהן; ואין כל טעם אחר שיצדיק שלא לכבד הסכמה זו.

תחילה אביא את הוראת החוזה. לאחר מכן אתייחס לסוגיית ההתנאה על הסדרי ההתיישנות שבחוק ההתיישנות ולבסוף אדון ביישומו של הדין בענייננו, לאור הוראות החוזה ופרשנותו.

האם יש להתיר את תיקון כתב התביעה נוכח תניית ההתיישנות החוזית?

להלן הוראות סעיף 44.6 לכרך א’ בפרק ב’ לחוזה והוראות רלבנטיות נוספות:

“44.6 רשימת תביעות

44.6.1 הקבלן יעביר למזמין באופן מיידי, ולפחות אחת לחודש, בתוך 30 ימים מתום כל חודש, דו”ח המפרט את כל הטענות, עילות התביעה והסעדים שהקבלן סבור כי הוא זכאי להם בהתאם להסכם זה, לרבות כל מחלוקת שעילתה סעיף 45 (שינויים) לפי הידוע באותו מועד. בדו”ח תפורטנה כל העובדות הרלוונטיות לטענה, תביעה ו/או סעד מבוקשים ויצורפו לו כל הנתונים והמסמכים התומכים בה …

44.6.2 בתום 6 חודשים ממועד היווצרות העילה המקימה את הטענה, התביעה או הזכאות לסעד, יהא הקבלן מנוע ומושתק מלהעלות כל טענה, תביעה ו/או זכאות לסעד ביחס לעילה כאמור בכל פורום שהוא, והוא ייראה כמי שמוותר על כל טענה, תביעה ו/או זכאות לסעד כאמור. למען הסר ספק, 6 החודשים האמורים ייראו כתקופת התיישנות מוסכמת לצורך סעיף 19 לחוק ההתיישנות, תשי”ח – 1951 ויחולו בעניין זה הוראות סעיף 44.6.3 ונספח 6ג’ להלן.

44.6.3 הקבלן מכיר בכך כי משמעות הוראת סעיף 44.6 זה הינה קיצורה של תקופת ההתיישנות הקבועה בדין. הקבלן נותן הסכמתו הבלתי הדירה לקיצור זה ולא יטען כנגדה ובהתאם בנוסף לחתימתו על ההסכם חתם, בנוסף, על נספח 6ג’ (הצהרה בדבר תקופות התיישנות מקוצרות ומוסכמות). חתימת הצדדים על ההסכם וחתימתו של הקבלן על נספח 6ג’ הנ”ל יהוו אישור הצדדים לקיצורה של תקופת ההתיישנות וקביעת תקופת התקשרות [כך במקור] קצרה מוסכמת בהתאם להוראת סעיף 19 לחוק ההתיישנות, תשי”ח – 1958”.

זו לשון נספח 6ג’ לחוזה, שכותרתו “הצהרה בדבר תקופות התיישנות מקוצרות ומוסכמות”, אשר עליו חתמה המבקשת:

“בהתאם להוראות סעיף 44.6 הריני לאשר כי בחתימתי על ההסכם ונספח זה הנני מאשר בשם הקבלן כי לא אוכל להעלות תביעות כנגד המזמין או מי מטעמו בחלוף 6 חודשים מהמוקדם מאלה: (א) ממועד הדו”ח החודשי שם צוינה העילה לתביעה; (2) מהמועד בו העילה הייתה בידיעתי.

הנני מודע לכך כי תקופת 6 החודשים בסעיף 44.6 הנ”ל כמו גם תקופת 6 החודשים הנזכרת בסעיף 45.6.3 הינן תקופות התיישנות מקוצרות והן מהוות תקופות התיישנות מוסכמות בהתאם להוראות סעיף 19 לחוק ההתיישנות, תשי”ח – 1958”.

סעיף 19 לחוק ההתיישנות, שכותרתו “תקופת התיישנות מוסכמת” קובע, כי “רשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק זה, ובתביעה שעניינה אינו מקרקעין – גם על תקופת התיישנות קצרה מן הקבועה בחוק זה, ובלבד שלא תקצר מששה חדשים”.

אזכיר עוד כי תקופת התיישנות הקבועה בדין תחילתה ביום שבו נולדה עילת התביעה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות). כאמור, בחוזה נקבע כי תקוצר תקופת ההתיישנות להגשת תביעה לתקופה של שישה חודשים ממועד היווצרות העילה.

חוק ההתיישנות מאפשר, אפוא, קיצור בהסכמה של תקופת ההתיישנות הכללית. זאת תוך הקפדה על דרישות צורניות שמטרתן לוודא שהתובע מודע לקיצור התקופה ונתן הסכמתו לכך מדעת, ובלבד שתישמר תקופה מינימאלית בת חצי שנה ממועד היווצרות העילה עד להגשת התביעה. בתניית ההתיישנות החוזית שבענייננו הוסכם על תקופת התיישנות בת שישה חודשים ממועד היווצרות העילה, ועל כך אין חולק. מתקיימת גם הדרישה לחוזה בכתב נפרד בעניין זה (ראו נספח 6ג’ הנ”ל) וממילא אין כל טענה כי הוראות החוזה אינן מקיימות אחר דרישות חוק ההתיישנות. המבקשת לא העלתה כל טענה אחרת שלפיה אין מקום ליתן תוקף לתניית ההתיישנות שבחוזה כגון טענות לפגם בכריתת החוזה; ולמען הסדר הטוב יובהר, כי גם לא הועלתה טענה שיש להרחיב את תקופת ההתיישנות החוזית לפי אחת מהוראות חוק ההתיישנות שיש בה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות בפועל [להרחבה בעניין ראו: ישראל גלעד, התיישנות בדין האזרחי (2022) פרק ו’ “ההתנאה על הסדרי ההתיישנות”, 452 ואילך ועמודים 455-457 בפרט]. אזכיר גם כי ב”כ המבקשת אישר כי תקופת ההתיישנות בגין הסכומים המגולמים בבקשת התיקון חלפה מאז שהוגשה התביעה ועד שהוגשה הבקשה לתיקון כתב התביעה (עמ’ 3 ש’ 28-29 לפרוטוקול הדיון), ואין חולק כי אילו הוגשה התביעה במועד הגשת הבקשה היא הייתה מתיישנת.

כאמור, סבורני כי לאור תניית ההתיישנות החוזית, יש לדחות בנסיבות העניין, את הבקשה לתיקון, שהוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות המקוצרת שנקבעה בחוזה.

כפי שקובע סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ז-1977 “חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו”.

בענייננו, אומד דעת הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, ויש לפרשו בהתאם ללשונו. לשון החוזה (סעיף 44.6.2) קובעת כי “בתום 6 חודשים ממועד היווצרות העילה המקימה את הטענה, התביעה או הזכאות לסעד” תהא המבקשת (הקבלנית) מנועה מלהעלות “כל טענה, תביעה או זכאות לסעד ביחס לעילה כאמור” ותחשב כמי שוויתרה על כל טענה, תביעה ו/או זכאות לסעד כאמור. סעיף זה בחוזה חוזר על הדברים שלוש פעמים ואם לא די בכך, סעיף 44.6.3 מוסיף ומבהיר במפורש, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי “משמעות הוראת סעיף 44.6 זה הינה קיצורה של תקופת ההתיישנות הקבועה בדין” (וכך גם נספח 6ג’ לחוזה). פשוטם של דברים למקרא לשון החוזה היא כי בתוך עד 6 חודשים ממועד שנוצרה העילה המקימה את הזכות לסעד, יש להגיש תביעה בגין כל הסעדים שלטענת המבקשת היא זכאית להם בשל אותה עילה. והדברים יפים וחלים כפשוטם על כל הסעדים שמקימה אותה עילה ובמלואם. הלשון אינה מתירה מצב שבו יתבע הקבלן רק חלק מהסעדים שהצמיחה לו לשיטתו, אותה עילה (או המסכת העובדתית שמקימה את העילה), ובחלוף תקופת ההתיישנות יבקש לתקן ולהוסיף עליהם, בין אם מדובר בתוספת סעד “חדש” כזה שלא נתבע במקור, ובין אם מדובר בתוספת על דרך של תיקון סכום התביעה בסעד שנתבע במקור.

כפי שנקבע בפסיקה, לשון ברורה של החוזה משקפת את מה שהצדדים לחוזה התכוונו לקבוע (ע”א 8080/16 עמודי שחף בע”מ נ’ לברינצ’יק (8.8.18) בפסקה 12). עליונות לשון החוזה בפרשנותו של חוזה מסחרי ארוך ומפורט אשר נחתם בהמשך לזכייה במכרז בין צדדים מתוחכמים – כגון החוזה שלפנינו – נקבעה באופן ברור בפסק הדין בעניין ביבי כבישים, שם נדון חוזה שנכרת בעקבות מכרז בין רכבת ישראל לבין החברה הקבלנית המערערת (ביבי כבישים). בית המשפט העליון קבע כי יש להיצמד ללשונו של החוזה ולפרשו ככתבו וכלשונו, ולהימנע מלקרוא בו ולהוסיף לו הסדרים שהצדדים לא קבעו בו.

כבוד השופט שטיין ביסס החלטתו בעניין ביבי כבישים על כך שדובר שם ב”חוזה סגור עם התניה מלאה”. חוזה סגור כאמור הוא חוזה שלם ומפורט, “חוזה ממצה שכל תנאיו מוגדרים באופן ברור ונהיר, והוא איננו זקוק לפרשנות יצירתית…” ו”על פי רוב, אם כי לא תמיד, חוזים סגורים מכילים בתוכם הוראה כתובה בדבר היותם ממצים את מכלול החיובים והזכויות שהצדדים ביקשו ליצור עבור עצמם, אשר גם מבהירה כי שום תנאי מתנאי החוזה לא ישונה אלא בהסכם בכתב החתום בידי הצדדים (פסקה 13). על חוזים מסוג זה חל העיקרון הבסיסי “בדבר עליונות הלשון הכתובה אשר חל על כלל החוזים המסחריים עם התנאה מלאה, שאינם משאירים מקום להשלמה שיפוטית” (פסקה 14 והאסמכתאות ששם). הטעם לכך הוא יצירת ודאות חוזית. כך בלשונו:

“לחוזה סגור, שתנאיו פורטו לפרטי פרטים במסמך ארוך, אשר על פי רוב מנוסח על ידי עורכי דין המנוסים בכתיבת הסכמים, יש תכלית מהותית-עסקית. לצדה של תכלית זו, יש לו, לחוזה סגור, תכלית נוספת, חשובה לא פחות, ששמה ודאות חוזית. ודאות זו מוזילה את עלות העסקאות, יוצרת ביטחון עסקי ומסייעת בגיוס הון ממוסדות פיננסיים ומהציבור הכללי… הגישה התכליתית חייבת אפוא להכיר – ואכן מכירה – בוודאות החוזה ובביטחון העסקי כאחת מתכליות החוזה …” (בפסקה 15).

ראו גם פסק דינו של כבוד השופט שטיין בע”א 6879/19 זאפ גרופ בע”מ נ’ ווליו בייס בע”מ (17.2.2022).

כבוד השופט פוגלמן הצטרף לתוצאה שאליה הגיע כבוד השופט שטיין, תוך שמצא להדגיש כי החוזה השתכלל בעקבות קבלת הצעת החברה הקבלנית במכרז שפרסמה הרכבת וציין כי “עקרון השוויון מחייב אותנו להקפיד שפרשנותו לא תסטה מההוראות שנקבעו במכרז ומכליתן הנלמדת מנסיבות העניין” ומטעם זה “יש ליתן ללשון החוזה משקל משמעותי”. אציין כי גם השופט שטיין הדגיש חשיבותו של עניין זה וציין כי “חייב היה בית המשפט [קמא] שלא לאפשר לביבי כבישים לעשות מקצי שיפורים ביחס להצעה שהציעה לרכבת במסגרת המכרז כדי לגבור על תריסר מתחרות: כל מקצה שיפורים כזה מנוגד לעיקרון השוויון בין המתחרים, שהוא לב לבם של דיני המכרזים” (פסקה 19).

כבוד השופט גרוסקופף בעניין ביבי כבישים מצא אף הוא לקבוע כי בחוזים מהסוג שנדון יש לנקוט בפרשנות שצמודה ללשון החוזה ולהימנע מלקרוא לתוכו הסדרים שהצדדים בחרו שלא לקבוע. לשיטתו, הדגש הוא בזהות המתקשרים בהסכם (ולאו דווקא ברמת הפירוט של החוזה שהדגיש כבוד השופט שטיין); וכשמדובר ב”חוזה עסקי” בין שני צדדים שהם בבחינת “עוסק” “דהיינו מתקשר מתוחכם המנהל עסקים ומיוצג היטב מבחינה משפטית בעת ההתקשרות” (פסקה 2), “ראוי לפרשו על פי כללי הפרשנות הנותנים ללשון החוזה מעמד מכריע” (פסקה 7). היתרון שבכלל זה טמון גם לשיטתו של כבוד השופט גרוסקופף ביצירת יציבות וודאות חוזית בהענקת השליטה לצדדים (ה”עוסקים”) לעצב את ההתקשרות כרצונם, וכלשונו:

“…יתרונו של כלל זה הוא בכך שהוא מקנה לצדדים במועד הכריתה שליטה מוגברת על תוכן החוזה, באמצעות כלי הניסוח שברשותם, תוך הבטחה כי הפרשן המוסמך (בית המשפט) יפעל על פי הנחיותיהם הכתובות, ולא ינסה לנחש את העומד מאחוריהם לאחר שהתגלע סכסוך ביניהם. ודוק, הצדדים חשופים במקרה זה לסיכון של טעויות בניסוח, במובן זה שאם הניסוח בו יבחרו לא יתאם את כוונתם לא תוענק להם רשת ביטחון שיפוטית שתתקן טעות זו, ואולם הם מונעים מעצמם את הסיכון שצד שלישי (הפרשן המוסמך) יקרא לתוך החוזה, מתוך חוכמה שבדיעבד, את אשר הצדדים לא ביקשו לכתוב לתוכו” (פסקה 6).

ראו גם גרוסקופף ובן ציון “תכליות דיני פרשנות החוזים: באיזו דרך עלינו ללכת כשחשוב לנו לאן נגיע?” ספר גבריאלה שלו – עיונים בתורת החוזה (2021) בעמוד 523).

סיכומו של דבר: על פי גישת כל השופטים בעניין ביבי כבישים, חוזה כזה שלפנינו – חוזה ארוך ומפורט, המחזיק מאות עמודים של טקסט ומפרטים שנחתם בין שני צדדים מתוחכמים המנהלים עסקים ומיוצגים היטב בעת ההתקשרות, וההתקשרות היא תוצאה של זכייה במכרז – יש לפרש בצמידות ללשונו ולהימנע מלקרוא בו דברים שאין בו או להוסיף לו הסדרים שהצדדים לא קבעו בו. החוזה משקף את הקצאת הסיכונים העסקיים הכרוכים בביצוע הפרויקט כפי שבחרו הצדדים לקבוע, ואין מקום להתערב בכך בדיעבד ולשנות מהסכמתם כפי שבאה לידי ביטוי בהוראות המפורשות.

ביישום הדין לענייננו, לשון ההוראה בחוזה שקובעת תקופת התיישנות מקוצרת ברורה היא ואינה לוקה באי בהירות, והיא מונעת הגשת בקשה לתיקון הסעד כזו שהגישה המבקשת, בחלוף תקופת ההתיישנות החוזית המקוצרת. יש לכבד את התניה שהיא חלק בלתי נפרד ומהותי מההסכמות המסחריות בחוזה, שהוא בעל אופי מסחרי מובהק, ונחתם בין צדדים המבינים בתחום כשהם מיוצגים כדבעי. אין כל מקום לשנות מהקצאת הסיכונים כפי שנעשתה בחוזה; בכך שנצמיח לו או נקרא לתוכו תוספות ואבחנות שאין בו, ביחס לתיקון כתב תביעה. יש להניח כי תקופת ההתיישנות המקוצרת כלשונה בחוזה מגולמת במחיר העסקה וכי המבקשת לקחה זאת בחשבון בתמחור הצעתה למכרז. גם אם טעתה המבקשת או לא הקפידה בלשון שנקטה (ואיני קובעת שאלה פני הדברים), אין לשנות מהוראות החוזה. כפי שציין כבוד השופט גרוסקופף “הצדדים חשופים במקרה זה לסיכון של טעויות בניסוח, במובן זה שאם הניסוח בו יבחרו לא יתאם את כוונתם לא תוענק להם רשת ביטחון שיפוטית שתתקן טעות זו”. בכל מקרה, אין מקום שבית המשפט יתערב בדיעבד וישנה מהסכמת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי בהוראות המפורשות שקבעו, באמצעות פרשנות או פסיקה שעניינה הדין הכללי (הדיספוזיטיבי) שחל בהעדר הסדר חוזי כפי שהתבקש, בוודאי כשפרשנות זו עומדת בניגוד גמור ללשון החוזה. וכפי שאראה להלן (ואף שהדבר אינו הכרחי על פי כללי פרשנות החוזה), עומדת היא גם בניגוד לתכלית הוראה זו בחוזה.

באופן דומה קבע בית המשפט בת”א (ת”א) 28598-01-13 טיש נ’ יוגב (13.3.2016) (כבוד השופטת רונן בפסקה 77) כי יש ליתן תוקף לתנייה החוזית הברורה הקבועה בחוזה שהוא בעל אופי מסחרי ותולדה של משא ומתן בין צדדים מתוחכמים, שלפיה בחלוף תקופה מוסכמת בת 24 חודשים מנוע התובע מלהעלות טענות כנגד מצגי השווא שהוא טוען שהוצגו בפניו במסגרת החוזה. אפנה גם בהקשר זה לעניין ביבי כבישים, שם נתן בית המשפט העליון תוקף להסדר בעל רציונל דומה לזה שקבוע בסעיף 44.6 לחוזה שבין הצדדים כאן (ונראה כי אף מחמיר יותר), וקבע כי יש לדחות את תביעת הקבלן לתשלום בגין עבודות נוספות שלא הוגשה על ידי הקבלן למזמין במועדים ובדרך שנקבעו בחוזה (ראו סעיפים 51-60 לפסק הדין של כבוד השופט שטיין).

כאמור, בהתחקות אחר אומד דעת הצדדים בחוזים כבענייננו הבכורה היא ללשון החוזה, ויש להיצמד לה. הדבר יוצר ודאות החוזית, תוך צמצום הסיכון שיכול לנבוע מפרשנות שחורגת מכוונת הצדדים. הלשון בענייננו ברורה ואין צורך כלל בהליך פרשני של התחקות אחר כוונת הצדדים או תכלית החוזה, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. בעניין זה ראו למשל את שנקבע בע”א 1521/21 בלוגרין ווטר טקנולוג’יס בע”מ נ’ אוריס חומרים מתקדמים בע”מ (8.3.2023) בזו הלשון: “נוכח האמור, איני רואה מקום להתייחס בהרחבה לטענותיה של בלוגרין אשר נוגעות לנסיבות מהן משתמעת ‘כוונת הצדדים’ או ‘תכלית ההסכמים’. בדין קבע בית משפט קמא כי אין לקבל טענות אלה באשר הן עומדות מול הסדרים חוזיים כתובים ומפורשים שאינם לוקים בשום אי-בהירות או ערפול. יֵדַע כל צד לחוזה עסקי, כי מטרתו וכוונותיו צריכות לבוא לידי ביטוי מפורש בחוזה עליו הוא חותם; וכי לא תִשָמַעְנָה טענות לפיהן ההסכם החתום אינו משקף, כביכול, את כוונת הצדדים או את תכליתו” (כבוד השופט שטיין בפסקה 32 וראו גם פסקה 55). והדברים יפים גם לכאן בשינויים המחוייבים. ראוי עם זאת לציין כי לשון החוזה משקפת תכלית ברורה ולגיטימית שזכתה להכרה בפסיקה (ראו למשל עניין ביבי כבישים). כפי שציינה המשיבה (ולא נטען אחרת) ההוראה נועדה לאפשר לה לנהל את הפרויקט רחב ההיקף של הקמת הרכבת הקלה תוך שמירה על ודאות תקציבית, על מנת שתדע מהן עלויות הפרויקט בפועל, ולא תיחשף לדרישות לתשלומים נוספים בחלוף שנים ארוכות כפי שמתיר הדין הכללי. בכך שיועלו הטענות והדרישות בזמן אמת תוכל המשיבה לכלכל את צעדיה, ולהימנע ככל שתוכל מחריגה מהתקציב. קציבת זמן קצר להעלאת דרישות, תביעות וטענות לזכאות לסעד כזה או אחר, מאפשרת גם בדיקה בזמן אמת ומונעת פגיעה באפשרות הבירור אם יועלו לאחר תקופה ארוכה, וגם בכך משרת הדבר את הוודאות התקציבית. אם יתאפשר התיקון כמבוקש, ברי כי הדבר חותר תחת התכלית של הוודאות התקציבית שעומדת ביסוד תניית ההתיישנות. העובדה שסוג הנזק כבר נזכר בתביעה המקורית וכך גם העבודות שמצמיחות את הזכות הנטענת לפיצוי, אין די בה לאורה של תכלית זו. אין ספק כי שינוי בסכום התביעה משנה את היקף החשיפה של המשיבה ובענייננו בולט הדבר שבעתיים שעה שהמבקשת מבקשת לשלש כמעט את סכום התביעה.

לבסוף אציין כי אין מדובר בטעות טכנית חישובית שניכרת לעין כבר מעיון בכתב התביעה, כגון טעות בחיבור הסכומים המופיעים בכתב התביעה וכיוצ”ב, משכך איני מתייחסת לעניין זה ואותירו לעת שיידרש.

מכל האמור אני דוחה את הבקשה.

למען הסדר הטוב אציין כי לא מצאתי ממש גם בטענות נוספות של המבקשת, כגון שבכתב התביעה היא “שומרת על זכותה” (כלשונה) “לעדכן את סכום התביעה באמצעות בקשה לתיקון כתב התביעה, בהתאם לעלויות בפועל לאחר השלמת העבודות”. ברי כי אין המבקשת יכולה ליצור לעצמה בדברים אלה זכות לתיקון התביעה; וממילא אין היא נכנסת גם בשעריו של פתח זה שפתחה לעצמה (על דעתה בלבד), שכן לא נטען כי הסכום שמבוקש להוסיף התגבש רק לאחר הגשת התביעה או עם השלמת הביצוע בפועל. ההיפך הוא הנכון. נטען כי מבוקש להגדיל את סכום הסעד הכספי הנתבע כיוון שנישום בחסר עקב טעות בחישוב העלויות שכבר היו ידועות ביום הגשת התביעה.

משהגעתי לתוצאה אליה הגעתי, מתייתר גם הצורך לדון בטענות הנוספות של המשיבה כגון הטענה שהבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה בשיהוי וכשהיא לקונית וחסרה את הפרטים הדרושים לעניין לפי דין, באופן המצדיק את דחייתה; או כי התנהלות המבקשת מהווה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. אעיר עם זאת, כי העדר הפירוט בכל הקשור לטיבה של הטעות הנטענת שהובילה לתחשיב החסר והעדר פירוט או הבהרה לתחשיב שביסוד הסכום שנתבע בכתב התביעה והסכום שמבוקש לתבוע לפי הבקשה לתיקון מעוררים קושי בכל הקשור לבקשה לתיקון כתב התביעה בראי הדין, גם בהתעלם מטענת ההתיישנות. אזכיר כי המבקשת מיקמה את הבקשה בגדרי נזקי הוצאות התקורה, שהן ככלל הוצאות כלליות שאינן משמשות באופן ישיר לביצוע העבודות; וכשלטענתה חלק עיקרי מהוצאות אלה, בסך של כ- 6 מיליון ₪, הוא “תשלומי שכר לעובדי המבקשת ששולמו בתקופת ההתארכות” (מעבר לכך לא נאמר דבר), מידע שסביר להניח כי היה בידי המבקשת לעת הגשת התביעה.

סוף דבר

הבקשה לתיקון כתב התביעה נדחית בזאת מהטעמים לעיל. המבקשת תשלם למשיבה הוצאות הבקשה בסכום של 25,000 ₪, שנפסקו בשים לב לתוצאה על קביעותיי, למידת ההשקעה שנדרשה וטיבו של העניין שנדון.

המזכירות תדוור לצדדים.

ניתנה היום, י”ב אב תשפ”ג, 30 יולי 2023, בהעדר הצדדים.