לא מצאת פסק דין שחיפשת? ניתן לעשות חיפוש מתקדם ולמצא את כל רשימת פסקי הדין!

לפני

כבוד השופט אלעד לנג

תובעים

רוני דרוקר בן-שטרית ו-102 נוספים

ע”י ב”כ עוה”ד אייל אבידן

נגד

נתבעות

1. וויז אייר הונגריה – Wizz Air Hungary Ltd

2. וויז אייר אנגליה – Wizz Air UK Ltd

ע”י ב”כ עוה”ד אסף ניר

פסק דין

לפני תביעה לפיצוי מכח חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), תשע”ב-2012, בגין טיסה שתוכננה לצאת ביום 9.5.22 בשעה 13:20 מלונדון לישראל אך לאחר דחיית שעת יציאתה, פעמיים, היא בוטלה.

העובדות הרלוונטיות והמהלך הדיוני

התובעים הם 103 נוסעים אשר רכשו כרטיסים לטיסה מס’ W9-5751 אשר תוכננה להמריא משדה התעופה “גטוויק” בלונדון לישראל ביום 9.5.22 בשעה 13:20 (להלן: “הטיסה”).

בסמוך לשעת היציאה המתוכננת של הטיסה היא נדחתה פעמיים (בכ-2 שעות בכל פעם) וזאת “בשל סיבות מבצעיות” (ס’ 3.3 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 2) כאשר בשעה 17:00 לערך ביום 9.5.22 הודיעה מפעילת הטיסה לנוסעים כי הטיסה מבוטלת.

ביום 25.7.22 הוגשה התביעה שלפניי ובה עתרו התובעים לחייב את הנתבעות לפצות כל אחד מהם בסך של 2,120 ש”ח בגין הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 6(א)(3) לחוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), תשע”ב-2012 (להלן: “החוק”) עקב ביטול הטיסה ובשים לב למרחק הטיסה (להלן יכונה: “הפיצוי הסטטוטורי”); בגין פיצוי לדוגמה הקבוע בסעיף 11(א) לחוק עקב הפרת חובות הנתבעות על פי החוק (סך של 10,590 ש”ח לכל תובע) (להלן יכונה: “הפיצוי לדוגמה”) וכן בגין הוצאות ונזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה מביטול הטיסה (להלן יכונו: “הנזקים הממוניים”). סך הסעד לו עתרו התובעים על פי “ראשי נזק” אלה מגיע כדי 1,557,771 ש”ח נכון למועד הגשת התביעה.

הנתבעת 1 לא הגישה כתב הגנה בהליך. תחת זאת, הנתבעת 2 הגישה כתב הגנה ובו טענה כי היא זו אשר הפעילה את הטיסה וכי אין כל יריבות בין התובעים לבין הנתבעת 1. את הטענות שהעלתה הנתבעת 2 להגנתה לגוף התביעה אביא בהמשך הדברים ואולם אבהיר כבר עתה כי הנתבעת 2 לא כפרה בכתב הגנתה בחובתה לשלם לתובעים את הפיצוי הסטטוטורי ואת נזקיהם הממוניים על פי החוק, אלא שטענה כי היא לא יכולה לעשות כן לאור כך שלכתב התביעה לא צורפו מסמכי הזמנת כרטיסי הטיסה וקבלות בגין הוצאות שאת החזריהם ביקשו התובעים (ר’ ס’ 2.3 ו-4.1.3 לכתב ההגנה).

בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 19.7.23 ניתן על יסוד הסכמת הצדדים פסק-דין חלקי בתובענה לפיו חויבו הנתבעות לשלם לתובעים את הפיצוי הסטטוטורי בגין ביטול הטיסה (סך של 2,120 ש”ח לתובע) וכן את החזר ההוצאות בגין הנזקים הממוניים שנגרמו לתובעים בגין “שירותי סיוע” שלא ניתנו להם מכח ס’ 3 לחוק, כל זאת בכפוף לבדיקה שיערכו הנתבעות בדבר תשלומים שכבר בוצעו על ידן למי מהתובעים בגין רכיבים אלה. בתוך כך נקבע כי התשלומים האמורים יבוצעו עד ליום 3.9.23, כאשר בית המשפט נמנע מלפסוק את הוצאות התובעים עד אותו שלב לנוכח היוותרותה של מחלוקת הטעונה הכרעה בין הצדדים (ר עמ’ 7 לפרוטוקול, להלן: “פסק-הדין החלקי”).

יוער כי ביום 5.3.24 נחתמה על ידי בית המשפט פסיקתא בגין פסק-הדין החלקי, על רקע טענת התובעים כי הנתבעות נמנעו מלשלם להם את הסכומים שנפסקו לחובתם. כמו כן, בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 17.3.24 טענו הצדדים לעניין אי-תשלום הנתבעות את הסכומים שנפסקו לחובתם חרף הארכה הנדיבה שניתנה לנתבעות לעשות כן בפסק-הדין החלקי. עוד יוער כי בתיק ניתנו החלטות בבקשות שהוגשו מטעם התובעים לחייב את הנתבעות למסור מידע מפורט אודות סכומי כספים וזהות תובעים להם שולמו כספים אשר הועברו על ידי הנתבעות לחשבון ב”כ התובעים מכח פסק-הדין החלקי, בגין בקשות אלה אף חויבו הנתבעות בתשלום הוצאות (ר’ בפרט החלטה מיום 10.6.24).

ביום 23.11.23 הגישו התובעים תצהירי עדות ראשית מטעם 8 נציגים מטעמם (להלן: “מצהירי התובעים”).

הנתבעות, מאידך, נמנעו מהגשת תצהירי עדות ראשית מטעמן או אף מהגשת בקשה להארכת מועד להגשתן ורק בישיבת קדם המשפט המסכם שהתקיימה ביום 17.3.24 עתרו, לראשונה, להארכת המועד להגשת תצהיריהן בטענה כי טרם הצליחו לקבל תצהירים מהגורמים שנתנו שירותי סיוע לנתבעות (ש. 10-24 בעמ’ 2 לפרוטוקול). בהחלטה שניתנה בתום ישיבת קדם המשפט המסכם כאמור, נעתר בית המשפט לבקשת הנתבעות להאריך את המועד להגשת תצהירי העדות הראשית מטעמן, תוך שחייב את הנתבעות בתשלום הוצאות לתובעים כתנאי להארכת מועד זה. ברם, חרף כך שהנתבעות שילמו לתובעים את ההוצאות בהן חויבו – הן נמנעו מהגשת תצהירי עדות ראשית מטעמן וביום 23.5.24 הודיעו לבית המשפט כי לנוכח “קושי אובייקטיבי באשר להגשת תצהיריה של הנתבעות” הן אינן מתנגדות לכך שיקבע מועד לשמיעת ראיות הצדדים, ללא הגשת תצהירים מטעמן. נוכח האמור, נקבע בהחלטת בית המשפט מיום 26.5.24 כי הראיות בהליך יהיו אלה אשר הוגשו מטעם התובעים בלבד.

ביום 23.6.24 הגישו הצדדים לבית המשפט הסדר דיוני, לו ניתן תוקף של החלטה, לפיו וויתרו הצדדים על קיום ישיבות נוספות בתיק וביקשו כי בית המשפט ייתן את פסק-דינו על יסוד סיכומים בכתב שיוגשו מטעם הצדדים, במועדים ובהיקפים שסוכמו בין הצדדים.

בהתאם לכך, ביום 22.8.24 הגישו התובעים את סיכומיהם; ביום 11.11.24 הגישו הנתבעות את סיכומיהן וביום 5.12.24 הגישו התובעים סיכומי תשובה.

כעת, משהוגשו סיכומי הצדדים לתיק, הגיעה העת להכריע במחלוקות שנותרו ביניהם.

טענות הצדדים

התובעים טוענים כי יש לחייב את הנתבעות לשלם להם את הפיצוי לדוגמה בשיעור המקסימלי הנקוב בחוק (סך של 10,590 ש”ח לתובע) אשר יהווה נקודת מוצא לפסיקת הפיצוי וזאת בגין כך שהנתבעות הפרו את החובות המוטלות עליהן על פי החוק ממניעים כלכליים גרידא. בתוך כך נטען כי הנתבעות נמנעו, ללא כל הצדקה, מלשלם לתובעים את הפיצויים הסטטוטוריים לאחר הגשת התביעה ואף בהתאם למועד שנקבע לתשלומם בפסק-הדין החלקי; כי הנתבעות לא הציעו לתובעים כל חלופת טיסה חלף הטיסה שבוטלה, תחת זאת “הפקירו” (כלשון התובעים) אותם בנמל התעופה בלונדון ואילצו אותם למצוא את דרכם חזרה לישראל בכוחות עצמם (בניגוד לחובתם לפי ס’ 3(א)(3) לחוק); כי הנתבעות לא אפשרו לתובעים לבחור אם לקבל כרטיס טיסה חלופי או לקבל השבה של עלות הטיסה (בהתאם לס’ 6(א)(2) לחוק); כי הנתבעות לא הציעו לתובעים אירוח בבית מלון או שירותי הסעה אל המלון וממנו (בהתאם לס’ 3(א)(1)(ב) ו-3(א)(1)(ג) לחוק); כי לא הוצעו לתובעים שירותי מזון ומשקאות בהתאם לזמן ההמתנה של התובעים לטיסתם (בהתאם לסעיף 3(א)(1)(א) לחוק) – תחת זאת ניסו הנתבעות להעביר אל התובעים את הנטל לדאוג לשירותי סיוע לעצמם ולדרוש לאחר מכן החזר של הוצאותיהם. כן נטען כי הנתבעות שיקרו לתובעים שפנו אליהם עת מסרו להם כי הם אינם זכאים לקבלת פיצוי נוכח כך שהטיסה בוטלה בנסיבות מיוחדות שאין בשליטת הנתבעות. עוד עותרים התובעים לחייב את הנתבעות בתשלום מלוא הנזקים הממוניים שנגרמו להם אשר חורגים מגדר החוק וזאת מכח עוולת הרשלנות והפרת ההסכם שנכרת בין הצדדים וכן לחייב את הנתבעות להשיב לתובעים כספים במקום פיצוי כספי בדמות זיכוי (“קרדיט”) שניתן לחלק מהתובעים לרכישת טיסות עתידיות אצל הנתבעות.

לתמיכה בטענותיהם הגישו התובעים, כאמור לעיל, תצהירי עדות ראשית מטעם 8 נוסעים, אשר, לנוכח הסכמת הצדדים האמורה, לא נחקרו על תצהיריהם. אל תצהירי התובעים והמסמכים שצורפו אליה אתייחס בהמשך.

הנתבעות כופרות בטענות התובעים. לטענתן, הנתבעת 2 בלבד היא מפעילת הטיסה נשוא התביעה והיא קיימה את כל דרישות החוק ובכלל כך שילמה לתובעים את הפיצוי הסטטוטורי ואת החזר ההוצאות בגין נזקיהם הממוניים מעת שהוגשה דרישת התובעים לעשות כן (טרם הגשת התביעה) וביחס לאחרים מעת שהוגשה מטעמם התביעה לבית המשפט ולאחר שהתבררה זהותם של כל אחד מהתובעים. בתוך כך הנתבעות מתרעמות על הימנעות חלק מהתובעים מלציין בכתב תביעתם כי כבר קיבלו פיצוי מטעם הנתבעות עובר להגשת התביעה. עוד נטען כי הנתבעת 2 הגדילה לעשות ושילמה לתובעים גם את ההפרש שבין עלות כרטיסי הטיסה שבוטלו לכרטיסים יקרים יותר שנרכשו על ידי חלקם מחברות אחרות, על אף שהיא לא הייתה מחויבת לעשות כן על פי החוק. כן טוענת הנתבעת 2 כי מסרה לכל התובעים הודעה מפורטת אודות הזכויות המגיעות להם מכח החוק באמצעות הודעת דוא”ל שנשלחה לכתובת שמולאה על ידם בעת הזמנת הטיסה (צורפה כנספח א’ לכתב ההגנה, להלן: “הודעת הדוא”ל”) וכן באמצעות נציג מטעמה שהיה בנמל התעופה, כמו גם סיפקה בפועל שירותי מלון לנוסעים שביקשו להתפנות למלון ושוברים לשירותי מזון ושתייה (אסמכתאות לשירותי מלון צורפו כנספח ב’ לכתב ההגנה). עוד טוענות הנתבעות כי בשל עקרון ייחוד העילה לא ניתן לתבוע מהן פיצויים בראשי נזק החורגים מהפיצויים הקבועים בחוק וכי בהתאם לתניית ברירת הדין שבתנאי ההובלה של הנתבעת 2 יש להחיל על מערכת היחסים בין הצדדים את דין מדינת הונגריה (תנאי ההובלה צורפו כנספח ג’ לכתב ההגנה). כן נטען כי התובעים שקיבלו החזר עלות כרטיס הטיסה שלהם באמצעות זיכוי מוגדל (בשיעור של 120% משווי הכרטיס) לרכישת טיסות עתידיות – עשו כן על פי רצונם ואף מימשו את הזיכוי המוגדל להזמנת טיסות.

כמבואר לעיל, הנתבעות ויתרו על הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמן, חרף ארכה ממושכת שניתנה להן לעשות כן וכן ויתרו על קיום ישיבת הוכחות בהליך ובתוך כך על חקירת מצהירי התובעים.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את כל מסמכי התיק ושקלתי את טענות הצדדים, אני סבור כי דין התביעה להתקבל ברובה. להלן אבאר החלטתי זו.

ג.1. התביעה נגד הנתבעת 1

בפתח הדברים יש להידרש לטענת התובעים לפיה הם זכאים לקבל פסק-דין כנגד שתי הנתבעות, ביחד ולחוד, ולא רק כנגד הנתבעת 2 אשר הייתה מפעילת הטיסה. טענה זו אין בידי לקבל מהטעמים הבאים:

אמנם, הנתבעת 1 נמנעה מלהגיש כתב הגנה בהליך וטענת היעדר היריבות בין התובעים לנתבעת 1 הועלתה רק בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעת 2, שם הבהירה כי בכל מקום בו יצוין בכתב הגנתה המונח “הנתבעת” – הכוונה היא לנתבעת 2 בלבד (ר’ הפסקה השלישית לפתיח כתב ההגנה). ואולם, התובעים לא עתרו בכל שלב של ההליך לקבל פסק-דין בהיעדר הגנה נגד הנתבעת 1 על יסוד כתב התביעה בלבד, כך שבפועל נדרשו התובעים להוכיח את תביעתם גם כנגד הנתבעת 1 כתנאי לקבלת פסק-דין בהליך (ר’ והשווה לעניין זה תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט – 2018).

והנה, בכל הראיות שהציגו התובעים בתביעתם – ובכללן המסמכים שצורפו לכתב התביעה, תצהירי התובעים והמסמכים שצורפו לתצהיריהם – לא נמצאה כל ראיה לכך כי הטיסה הוזמנה על ידי התובעים מהנתבעת 1 או כי שירותי התעופה ניתנו בפועל על ידי הנתבעת 1 (לעניין ס’ 4 לחוק).

מנגד, הנתבעת 2 טענה במפורש כבר בכתב הגנתה כי הטיסה הופעלה על ידה ולא על ידי הנתבעת 1 והבהירה בסיכומיה כי מדובר בשתי חברות תעופה שונות אשר מקום מושבן במדינות שונות, הן נמצאו בבעלות שונה ולהן צי מטוסים שונה וקווי תעופה שונים, תוך שהפנתה לסימון מספר הטיסה המתחיל ב-W9 המופיע על כרטיסי הטיסה של התובעים המלמד על כך שמדובר בטיסה המופעלת על ידי הנתבעת 2, ולא על ידי הנתבעת 1 אשר סימון טיסות מטעמה מתחיל ב-W6 (ר’ ס’ 33-35 לסיכומי הנתבעת 2). התובעים, מצדם, לא התמודדו עם טענות אלה באופן ענייני בסיכומי התשובה שהוגשו מטעמם, אלא הסתפקו בטענה כי תשלום הוצאות התובעת 20 (הגב’ נטלי שי) מכח פסק-הדין החלקי שולם מחשבון הנתבעת 1 (ס’ 17 לסיכומי התשובה) וזאת תוך התעלמות מופגנת מהעובדה כי הנתבעת 2 הודתה בפה מלא כי היא “מפעיל הטיסה” הרלוונטי לעניין, כך שאין מקום “לחפש” מפעיל טיסה אחרים או נוספים עליו יש להטיל אחריות מכח החוק – כאשר זהות הגורם מחשבונו הועבר תשלום כזה או אחר לתובעת ספציפית אינה מעידה בהכרח על כך כי גורם זה הנו “מפעיל הטיסה” לעניין החוק.

נוכח האמור, אני קובע כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל על כתפיהם להוכיח קיומה של יריבות בינם לבין הנתבעת 1 – במובחן מהנתבעת 2 שהודתה באחריותה כלפיהם. לפיכך תביעת התובעים נגד הנתבעת 1 נדחית בזאת.

ג.2.הדרישה לקבלת פיצויים לדוגמה

החלק הארי של המחלוקת שנותרה בין הצדדים בהליך שלפניי עוסקת בשאלה האם יש להטיל על הנתבעת 2 חובה לתשלום פיצויים לדוגמה, ואם כן- באיזה שיעור.

כידוע, סעיף 11 לחוק מסמיך את בית המשפט לפסוק לנוסע פיצוי לדוגמה, ללא הוכחת נזק, עד לסכום תקרה מקסימלי של 11,540 ש”ח (נכון להיום), במקרים בהם נקבע שמפעיל טיסה לא נתן ביודעין הטבות לנוסע, לרבות מכח סעיף 6 לחוק, היינו “שירותי סיוע”; “השבת התמורה או כרטיס טיסה חלופי, לפי בחירת הנוסע” ו”פיצוי כספי” סטטוטורי, התלוי במרחק הטיסה (ס’ 6(א)(1-3) לחוק, בהתאמה).

בענייננו, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים אני רואה לנכון לקבוע כי התובעים הוכיחו, ולו במאזן הסתברויות, כי הנתבעת 2 לא ידעה אותם כנדרש אודות הזכויות המגיעות להם כתוצאה מביטול הטיסה; היא לא סיפקה לתובעים “שירותי סיוע” כנדרש ממנה (ברוב מוחלט של המקרים אף נמנעה מלהשיב לתובעים החזר של עלויות שירותי סיוע שהוצאו על ידם); היא לא נתנה לתובעים את אפשרות הבחירה בין קבלת החזר מלא של עלות כרטיס הטיסה לבין קבלת כרטיסים לטיסה חלופית – ובכלל כך היא לא הציעה לתובעים לקבל כרטיסים לטיסה חלופית, אלא הותירה אותם להסתדר בעצמם בשדה התעופה בלונדון, כל זאת ביודעין. מסקנתי זו מבוססת על האמור להלן:

להוכחת טענות התובעים הם הגישו תצהירי עדות ראשית מטעם התובעים 1 (רוני דרוקר בן-שטרית), 4 (מיכאל אזולאי), 10 (רנין דלי פרח), 17 (מאי מלצר), 29 (דניאל אמילי יניב וינברג), 35 (יעל בן שמחון), 40 (מיכל עוקשי) ו-58 (אלכס בורטניק), המהווים נציגים של יתר התובעים ובכללם של בני משפחה וחברים אשר טסו ביחד עמם בטיסה. מצהירי התובעים פירטו בתצהירם את “סיפור המעשה” שהוביל לביטול הטיסה והבהירו כי חלקם כלל לא קיבל מהנתבעת 2 הודעה בכתב (הודעת הדוא”ל או בדרך אחרת) המפרטת את זכויותיהם על פי החוק וכי הודעת הדוא”ל שהנתבעת 2 טוענת ששלחה לתובעים (נספח א’ לכתב ההגנה) מעולם לא הגיעה אליהם (ר’, למשל, ס’ 3.1 לתצהיר אלכס בורטניק וס’ 3.1 לתצהיר רנן דלי פרח); חלקם אישרו שקיבלו את הודעת הדוא”ל האמורה מהנתבעות אך הסבירו שלא יכלו לפעול על פיה שכן, מעבר להיותה כתובה ב”שפה משפטית” מורכבת להבנה (קל וחומר בסיטואציה המלחיצה בה נמצאו בעת ביטול הטיסה) לא נמצא בשדה התעופה נציג מטעם הנתבעות אליו ניתן היה לפנות על מנת לממש את האמור בה (ר’, למשל, ס’ 3.1 לתצהיר רוני דרוקר בן-שטרית, ס’ 3.1 לתצהיר יעל בן שמחון ו-ס’ 2.1 לתצהיר דניאל אמילי יניב וינברג) וחלקם גילו את דבר קיומה של הודעת הדוא”ל רק בשלב מאוחר יותר – עת כבר חזרו לישראל (ר’, למשל, סעיף 3.1 לתצהיר מאיר מלצר). עוד הדגישו כל מצהירי התובעים כי בשדה התעופה לא היה נציג מטעם הנתבעות אשר הגיע אליהם מיוזמתו וסיפק להם מידע אודות זכויותיהם וכן “שירותי סיוע” הכוללים מזון, משקאות, אירוח בבית מלון, הסעה לבית מלון, כמו גם הצעה לטיסה חלופית לישראל (ר’, למשל, סעיפים 3.3. לתצהירי בורטניק ומלצר וכן ר’, למשל, סעיף 20 לתצהיר מלצר בו הצהירה כי היא טרחה וחיפשה במשך זמן רב נציג של הנתבעות בשדה התעופה ולא מצאה כזה). בהקשר אחרון זה יצוין כי המצהירות רנין דלי פרח ומיכל עוקשי עמדו על כך שלא היה בשדה התעופה נציג של הנתבעות אשר ניגש אליהן והציע להן שירותי סיוע אך הבהירו כי לאחר חיפוש ממושך זמן שערכו בשדה התעופה הופנו על ידי אדם אקראי ועל ידי שוטר אליו פנו אל דוכן שנמצא בקצה שדה התעופה – שם מצאו נציג של הנתבעות אשר סיפק להן, לבקשתן, שירותי סיוע בדמות תלושים למזון ושתיה (בסך זעום של 5 פאונד בלבד) וכן אירוח ללילה אחד בלבד בבית מלון (ס’ 18-21 לתצהיר רנין דלי פרח וס’ 26-21 לתצהיר מיכל עוקשי). בנוסף, כל מצהירי התובעים הבהירו כי הנתבעת 2 לא הציגה בפניהם את האפשרות לבחור לקבל החזר של עלות כרטיס הטיסה או לעלות על טיסה חלופית (וממילא לא הציעו להם כל טיסה חלופית עליה יכלו לעלות) וכן לא השיבה להם את עלות כרטיסי הטיסה שבוטלו. חלק מהמצהירים אף טענו כי בפניות שנערכו על ידם לנתבעת 2 נמסר להם בכזב שהם לא זכאים לכל פיצוי שכן ביטול הטיסה מהווה “Extraordinary Circumstances” שלא מזכות אותם בפיצוי (ר’ סעיף 29 לתצהיר דרוקר בן שטרית; ס’ 3.4 לתצהיר רנין דלי פרח; ס’ 2.3 לתצהיר דניאל וינברג וס’ 3.4 לתצהיר אלכס בורטניק).

הנתבעת 2 מצדה, ויתרה, כאמור לעיל, על הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמה בהליך – לרבות מטעם גורם כלשהו אשר יכול היה להעיד על כך שהודעת הדוא”ל נשלחה על ידה כמו גם על כך שניתנו לתובעים מידע ושירותי סיוע באמצעות נציג של הנתבעות אשר הציע לתובעים, מיוזמתו, את שירותי הסיוע המגיעים להם וכן הציע להם לבחור בין החזר של עלות כרטיס הטיסה לקבלת טיסה חלופית. בנוסף, בהתאם להסדר הדיוני שהושג על ידי הצדדים, ויתרה הנתבעת 2 על חקירת מצהירי התובעים, כך שהאמור בהם מהווה ראיה לנכונות הדברים שנאמרו בהם. תחת זאת, הסתפקה הנתבעת 2 בהפניה בסיכומיה אל הודעת הדוא”ל שצורפה לכתב הגנתה כהוכחה לכך שיידעה את התובעים על זכויותיהם ואל ה”אסמכתאות החתומות” (כלשונה) שצורפו על ידה לכתב הגנתה המוכיחות, לטענתה, כי כן ניתנו על ידי שירותי סיוע לתובעים (ר’ ס’ 3 לסיכומי הנתבעת 2 ונספח ב’ לכתב ההגנה).

ברם, במצב דברים זה ניתן לקבוע כי הנתבעת 2 כלל לא ניסתה (קל וחומר הצליחה) להתמודד עם הטענות העובדתיות שביססו התובעים היטב בתצהיריהם, באמצעות העמדת גרסה עובדתית התומכת בטענות הנתבעת 2, או למצער, בדרך של עימות מצהירי התובעים עם הטענות והמסמכים שהיו בידי הנתבעת 2.

והנה, אף המסמכים שצרפה הנתבעת 2 לכתב הגנתה (אלה כלל לא הוגשו כ”ראיה” בהליך באמצעות עורכם או באמצעות עד אחר) עוסקים אך ורק בטענות הנתבעת 2 באשר ליידוע התובעים על זכויותיהם באמצעות הודעת הדוא”ל ובכך שכביכול ניתנו לתובעים שירותי אירוח במלון (בלבד) ללילה אחד (אף זאת בלבד), כאשר לא נמצאה באלה כל התייחסות לטענות התובעים בדבר כך שנציג הנתבעת 2 לא יידע אותם אודות זכויותיהם בשדה התעופה; לכך שלא הוצעה להם הבחירה בין קבלת החזר מלא של שווי כרטיס הטיסה או קבלת טיסה חלופית, כמו גם ביחס לכך שהנתבעת 2 לא שילמה פיצוי לתובעים בגין ביטול הטיסה, ואף ניסתה להתנער מחובתה לפצות את התובעים בטענה כי מדובר באירוע שאינו מזכה אותם בפיצוי. טענות אלה שהעלו התובעים בתצהיריהם ולא זכו לכל התמודדות ראייתית מצד הנתבעת 2 לרבות באמצעות הפנייה למסמכים שצורפו לכתב הגנתה – מתקבלים כראיה לנכונותם ללא עוררין.

יתרה מכך, גם בחינת המסמכים שצורפו על ידי הנתבעת 2 לכתב הגנתה אינם מבססים דיה את טענות הנתבעת 2, משהודעת הדוא”ל שצורפה לכתב ההגנה אינה מלמדת למי היא נשלחה, מתי נשלחה, האם היא התקבלה על ידי כל התובעים ומתי נקראה על ידם. תחת זאת, מדובר במסמך “סתום” אשר אינו כולל כל מידע אודות נסיבות שליחתו ובו מידע כללי המציין את זכויות נוסעים שטיסתם בוטלה בשפה אנגלית “משפטית”, מבלי שהובאה בפני בית המשפט כל טענה, קל וחומר ראיה, לכך שזכויות אלה הגיעו לידיעת כל התובעים, ושזכויות אלה הוסברו להם על ידי נציג של הנתבעת 2 שהיה במקום בסמוך למועד ביטול הטיסה.

בהקשר זה יוטעם כי החוק קובע את חובת מפעיל הטיסה להוכיח את דבר מתן ההודעה לנוסע על טיסה שבוטלה (ר’ ס’ 6(ז) לחוק) ומקום בו לא רק שהנתבעת לא הוכיחה כי מסרה לנוסעים באופן אקטיבי וודאי את הודעה המפרטת את זכויותיהם, אלא שהוכח על ידי רוב התובעים כי הודעה שכזו לא נמסרה להם, וגם באשר לתובעים אשר קיבלו את ההודעה היא לא הייתה נהירה להם והם לא יכלו לעשות בה כל שימוש בהיעדר נציג של הנתבעת 2 במקום – אין לי אלה לקבוע כי הנתבעת 2 לא מסרה הודעה שכזו כנדרש על פי החוק (לעניין חובת היידוע האקטיבית של מפעיל הטיסה בדבר זכויות נוסעים, לרבות בעקבות ביטול טיסה, ראה והשווה ס’ 14 לחוק וכן ת”צ (מחוזי מרכז) 46233-02-17 ברק ואח’ נ’ אל-על נתיבי אויר לישראל בע”מ (15.5.22) בפסקאות 91-94 ו-ת”א (שלום ת”א) 25168-04-18 אורי אשר ורדי נ’ אל על נתיבי אויר לישראל בע”מ (16.12.20) בפסקה 59).

כך הדבר גם ביחס למסמכים שצרפה הנתבעת 2 לכתב הגנתה להוכחת הטענה כי נתנה לתובעים שירותי אירוח במלון (בלבד). המדובר במסמכים בודדים בהם מופיעים שמותיהם של 6 קבוצות אנשים (על פניו בני אותן משפחות) עליהם נמנים בסך הכל 32 אנשים (רק 9 מתוכם הם תובעים בהליך שלפניי) להם, לכאורה, ניתנו שירותי אירוח במלון ללילה אחד בלבד (עמ’ 16- 21 לכתב ההגנה). ראיות אלה, לא רק שאינן מוכיחות את טענות הנתבעת 2, אלא יש בהן אף כדי לתמוך בטענות התובעים שכן מיעוט הנוסעים אשר קיבלו מהנתבעת 2 אירוח במלון מלמדנו כי לרובם המוחלט של נוסעי הטיסה (ו-94 התובעים מביניהם) לא הוצעו שירותי אירוח במלון – לו היו מוצעים היה סביר מאוד להניח כי רובם, אם לא כולם, היו נעתרים להצעה זו בשמחה, בפרט משהם מצאו עצמם במפתיע ללא טיסה חזרה לישראל, בנמל תעופה זר בעיר לונדון. מעבר לכך, העובדה שבסך הכל 32 אנשים מכלל נוסעי הטיסה (רק 9 מהם כאמור מתוך 103 התובעים) זכו לקבל מהנתבעת 2 אירוח במלון ללילה אחד בלבד (למרות שבתצהירי התובעים הובהר כי חלקם מצאו טיסות חלופיות שיצאו לישראל רק בחלוף 3 ימים ממועד הביטול) אינה עומדת בסתירה לטענות חלק מהתובעים לפיהם בודדים מהם זכו לקבל מהנתבעת 2 שירותי סיוע רק לאחר שהגיעו באקראי אל דלפק של הנתבעת 2 שנמצא בקצה שדה התעופה – כאשר הובהר היטב שלנוסעי הטיסה שבוטלה לא ניגש מיוזמתו כל נציג מטעם הנתבעת 2, לא הסביר להם את זכויותיהם ולא הציע להם דבר על מנת לממש את זכויותיהם (אף זאת ביחס לתובעים אשר קיבלו וקראו את הדוא”ל ששלחה הנתבעת 2). בהקשר זה אזכיר את הוראת סעיף 14(ג) לחוק הקובעת את חובת מפעיל טיסה למסור לנוסעים פרטים ברורים בדבר מקום הימצאו של נציג מסייע לצורך מימוש זכויות הנוסעים – הוראה שאף היא לא קוימה על ידי הנתבעת 2 כעולה מהאמור לעיל.

מכאן אני קובע כי התובעים הוכיחו שהנתבעת 2 לא עמדה בחובתה לספק לתובעים שירותי סיוע כנדרש וכמצופה ממנה, וכי התובעים הבודדים שכן קיבלו מהנתבעת 2 אירוח ללילה אחד במלון, קיבלו זאת למרות התנהלותה של הנתבעת ולא בזכותה.

גם באשר לתשלום הפיצוי הסטטוטורי לתובעים נמצא כי הנתבעת 2 לא עמדה בתנאים הקבועים בחוק לתשלום זה, וזאת משסעיף 3(א)(4) לחוק קובע את חובתו של מפעיל הטיסה לשלם לנוסע את הפיצוי הסטטוטורי בתוך 45 ימים מהיום שהנוסע פנה אליו בכתב. בענייננו, הגם שרוב התובעים לא הקדימו פנייה בכתב אל הנתבעת 2 טרם הגשת התביעה, הרי שניתן לראות במועד הגשת התביעה בענייננו (25.7.22) כמועד הפניית הדרישה לתשלום הפיצוי הסטטוטורי, חרף כך נמנעה הנתבעת 2 מלשלם את הפיצוי לתובעים בחלוף 45 ימים ממועד זה ואף נמנעה מלעשות כן עד למועד בו חייב בית המשפט את הנתבעת 2 לשלמו (עד ליום 3.9.23) על פי פסק הדין החלקי שניתן ביום 19.7.23. למען הסדר הטוב יובהר כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעת 2 לפיה היא לא יכולה הייתה לשלם את הפיצוי הסטטוטורי במועד הגשת התביעה בשל כך שלא צורפו לתביעה הזמנות הטיסה של התובעים – זאת מקום בו כל פרטי הזהות הרלוונטיים של התובעים הופיעו בכותרת כתב התביעה, פרטי הטיסה הופיעו אף הם בכתב התביעה – וכל אלו מצויים היו ממילא בידי הנתבעת 2 – משהיא – היא – “מארגן הטיסה”. למען הזהירות אוסיף בעניין זה כי ממילא הנתבעת 2 לא הציגה בפני בית המשפט כל ראיה לכך שהיו חסרים לה פרטים כאלה או אחרים לצורך זיהוי התובעים, או שניסתה לברר פרט כזה או אחר בעניינם ללא הצלחה – כך שנלמד כי למעשה הנתבעת 2 לא עשתה דבר על מנת לשלם לתובעים את הפיצוי הסטטוטורי, עד שניתן נגדה פסק-דין חלקי המחייב אותה לעשות כן, ואף לאחר חלוף המועד שנקבע לתשלום זה בפסק-הדין החלקי.

שונה הדבר באשר לתשלום שביצעה הנתבעת 2 בקשר עם ההוצאות שהוציאו התובעים ביחס לנזקים הממוניים. בעניין זה, מקובלת עלי טענת הנתבעת 2 לפיה לא יכולה הייתה להשיב לתובעים את ההוצאות שהוצאו על ידם, משהקבלות בגין אלה לא צורפו על ידי התובעים לכתב תביעתם, אלא התובעים הסתפקו בציון רשימת הוצאותיהם בלבד בכתב התביעה. עם זאת, כעולה מפרוטוקול הדיון מיום 19.7.23, העתקי הקבלות הומצאו לנתבעת 2 על ידי ב”כ התובעים (על פניו במסגרת הליך גילוי המסמכים שנערך בין הצדדים) או אז נדרשה הנתבעת 2 להשיב לתובעים את הוצאותיהם, כפי שנקבע בפסק-הדין החלקי מיום 19.7.23, תשלום במועדו לא עמדה כמפורט לעיל, באופן שהצריך את התובעים להגיש לבית המשפט בקשה, בעטיה אף חויבה הנתבעת 2 בתשלום הוצאות לתובעים.

אשר לטענות הצדדים בעניין השבת עלות הטיסה לתובעים באמצעות מתן זיכוי (“קרדיט”) לרכישת טיסות עתידיות, אזכיר כי חובתו של מפעיל טיסה על פי החוק היא לאפשר לנוסעי טיסה שבוטלה לבחור בין השבת עלות מחיר הטיסה, או קבלת טיסה חלופית תחתיו, כאשר לא מן הנמנע כי כרטיס הטיסה החלופי יהיה “…במועד מאוחר יותר בתיאום עם הנוסע” (ס’ 3(א)(3) לחוק). בתוך כך איני מוצא פסול בכך שמפעיל טיסה יציע לנוסעים “תמריץ” לבחור בכרטיס טיסה חלופי עתידי (על-ידי מתן זיכוי) באמצעות הגדלת שווי עלות כרטיס זה, כפי שטוענת שעשתה הנתבעת 2 בענייננו (שווי של 120% מעלות כרטיס הטיסה). ואולם, הוראות החוק מחייבות כי הבחירה בין אפשרויות אלה תהיה נתונה בידי הנוסע ואין היא מאפשרת למפעיל הטיסה “להכתיב” לנוסע כי הוא לא יקבל החזר של שווי הכרטיס שבוטל אלא רק זיכוי לטיסה עתידית, בין באותו שווי ובין בשווי מוגדל. מכאן, כי בכל המקרים בהם החליטה הנתבעת 2 עבור התובעים כי הם יקבלו זיכוי לטיסה עתידית והתובעים לא בחרו באופציה זו מראש או בדיעבד (כלומר כבר מימשו את הזיכוי שניתן להם לטיסה עתידית) – הרי שהנתבעת 2 מחויבת להשיב לתובעים אלה את שווי עלות כרטיס הטיסה שבוטלה, ולבטל את הזיכוי שניתן לתובע.

סיכומם של דברים – התובעים הרימו את הנטל להוכיח כי הנתבעת 2 הפרה את הוראות החוק בכך שלא נתנה להם מידע מספק אודות הזכויות המגיעות להן מכח החוק, לא נתנה לתובעים שירותי סיוע כנדרש, לא נתנה בידיהם את האפשרות לבחור בין השבת התמורה לכרטיס טיסה חלופי ואף איחרה משמעותית במועד תשלום הפיצוי הכספי הסטטוטורי, כמו גם איחרה, בפרק זמן קצר יותר, בהשבת הוצאות התובעים בגין הנזקים הממוניים. כן הפרה הנתבעת 2 את הוראות החוק בכל המקרים בהם החליטה עבור התובעים כי הם יקבלו זיכוי לרכישת כרטיס טיסה עתידי מקום בו הדבר לא נבחר על ידי התובעים או לא אושר על ידם בדיעבד באמצעות מימוש הזיכוי שניתן להם.

נוכח האמור, יש להידרש לשאלת שיעור הפיצוי לדוגמה בו יש לחייב את הנתבעת 2 בגין הפרותיה את הוראות החוק.

ג.3. שיעור הפיצוי לדוגמה

בפסק-דין שניתן על ידי בית משפט זה לאחרונה, ביום 4.7.24, בתביעה שהוגשה על ידי על ידי מר יעקב איתמר כהן ו-25 נוסעים נוספים נגד אותן נתבעות בדיוק (Wizz air Hungary ltd ו- Wizz air UK ltd) נדונו ביסודן אותן מחלוקות המועלות בהליך שלפניי, על ידי אותם עורכי-דין מייצגים, בעניין של טיסה אשר תוכננה לצאת מישראל ללונדון ביום 30.5.22 ונדחתה לפרק זמן העולה כדי הגדרת הטיסה כמבוטלת (ת”א 15880-08-22, להלן תכונה: “תביעת כהן”).

בתביעת כהן, דחה בית משפט זה את טענת התובעים לפיה יש לחייב את הנתבעות לפצות אותם בפיצויים לדוגמה בשיעור המקסימלי הנקוב בחוק, או למצער, שהסכום המקסימלי הקבוע בחוק יהווה נקודת מוצא לפסיקת הפיצויים לדוגמה, ועמד על ההלכות שנקבעו בפסיקת בתי המשפט לפיהן יש לפסוק את הפיצוי לדוגמה. להלן אביא את עיקרי הדברים שנקבעו בעניין זה:

סעיף 11 לחוק קובע כי בקביעת גובה הפיצויים לדוגמה יתחשב בית המשפט, בין היתר בשיקולים הבאים: אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו, עידוד הנוסע למימוש זכויותיו, היות ההפרה הפרה חוזרת, חומרת ההפרה ושוויה הכספי של העסקה שבקשר אליה נעשתה ההפרה (ר’, למשל, ת”ק 59381-10-17 חורב נ’ נתיבי אל על נתיבי אויר לישראל בע”מ (22.5.18); רת”ק 43761-05-15 השטיח המעופף בע”מ נ’ קורדובה (25.10.15)).

סקירת פסיקת בתי המשפט בה חויבו מפעילי טיסה לשלם פיצויים לדוגמה מכח סעיף 11 לחוק מעלה כי זו נעה במנעד שבין סך של 2,000 ש”ח ל-7,000 ש”ח, בתלוי בנסיבות המקרה, כך שאין לקבל את טענת התובעים לפיה יש לפסוק לזכותם את הפיצוי בשיעור המקסימלי הקבוע בחוק, או כי זה ישמש כנקודת מוצא לפסיקת הפיצוי. כך, למשל, נפסק פיצוי לדוגמה בסך של 2,000 ש”ח בשל אי מתן שירותי סיוע לנוסעי טיסה שהמריאה 18 שעות לאחר מועד הטיסה המתוכנן תוך שבית המשפט הדגיש את הצורך להרתיע את הנתבעות מפני אי-קיום הוראות החוק “כרוחו וכלשונו” (ת”א (י-ם) 5017-09-16 אבידן נ’ Small Planet Airlines 4000 (8.8.2019) בפסקה 41; וראה פיצוי בסכום זהה שנפסק ב-ת”א (י-ם) 45532-11-19 מולכו ואח’ נ’ אסטרא איירליינס Astra Airlines ואח’ (16.3.23)); בעניין אחר נפסק פיצוי לדוגמה בסך של 2,250 ש”ח בגין אי מתן שירותי סיוע ואי תשלום פיצוי סטטוטורי בטיסה שהתעכבה משך 20 שעות ממועד הטיסה המתוכנן (תא”מ (ת”א) 44006-02-17 מוז’ייבה נ’ Aeroflot Russian Airlines (17.1.18)); במקרה אחר נפסקו פיצויים בסכומים של 3,000 ו-4,000 ש”ח בגין אי מתן שירותי סיוע ואי תשלום פיצוי סטטוטורי בנסיבות בהן טיסת החזרה של התובעים לישראל התעכבה משך מספר ימים (תא”מ (ת”א) 24393-01-17‏ ‏אברהם דגני נ’ איבריה נתיבי אוויר ספרדיים (21.12.17)); במקרה נוסף נפסק פיצוי לדוגמה בסך של 4,000 ש”ח בשל אי אספקת שירותי סיוע ופיצוי סטטוטורי לנוסעי טיסה שהמריאה יותר מ-24 שעות לאחר המועד המתוכנן בנסיבות בהן מדובר היה בהפרה חוזרת של החוק על ידי אותה חברת תעופה (תא”מ (י-ם) 38107-07-17‏‏ קרפציו נ’ ‏Iberia‏ נתיבי אוויר ספרדיים (11.2.2019)); במקרה אחר נפסק פיצוי לדוגמה בגובה של כ-5,000 ש”ח בגין אי מתן שירותי סיוע באופן מלא, ואי תשלום הפיצוי הסטטוטורי בנסיבות בהן טיסת התובעים התעכבה משך כ-12 שעות ועלות הכרטיסים הייתה גבוהה (ת”ק 59381-10-17 הנ”ל); בעניין אחר נפסק פיצוי לדוגמה בסך של 6,000 ש”ח בגין אי-מתן שירותי סיוע בנסיבות בהן נאלצו הנוסעים להמתין משך 16 שעות לטיסה שהתעכבה בנמל תעופה זר (ת”א 25168-04-18 הנ”ל) ובעניין נוסף, נפסק פיצוי בסך של 7,000 ש”ח בגין הפרת חובת היידוע של חברת התעופה בטיסה שהתעכבה מעל 5 שעות, בנסיבות בהן הנתבעת הפרה את הוראות החוק באופן “סדרתי”, וזאת מתוך מטרה מוצהרת להרתיע את הנתבעת מפני אי-כדאיותה הכלכלית של ההפרה (תא”מ 47505-05-17 סיזוב ואח’ נ’ אל על נתיבי אויר לישראל בע”מ (26.12.17)).

בתביעת כהן חייב בית משפט זה את הנתבעת 2 שם בתשלום פיצוי לדוגמה בסך של 4,500 ש”ח לאחר שהובאה בחשבון העובדה כי חרף עיכוב של כ-19.5 שעות לא יודעו התובעים שם על זכויותיהם לפי החוק, לא ניתנו להם שירותי סיוע או הוצעה להם ברירה לבטל את הטיסה או לבחור בחלופה קרובה אחרת וכן חל עיכוב משמעותי בתשלום הפיצוי הסטטוטורי כמו גם בהשבת הוצאותיהם, אך מנגד – לא הוכח כי הנתבעת 2 שם היא “מפרה סדרתית” ושוויה של העסקה שבקשר אליה נעשתה ההפרה הנו נמוך יחסית (טיסת חסך מישראל ללונדון).

התובעים בתביעת כהן לא השלימו על קביעת בית המשפט זה בעניין שיעור הפיצוי לדוגמה שנפסק לזכותם והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי במסגרתו העמידו לדיון את הטענה כי על בית המשפט לפסוק לזכות תובעים פיצוי בשיעור המקסימלי הקבוע בחוק, או שסכום זה יהווה נקודת המוצא לפסיקת הפיצויים לדוגמה (ע”א 44711-08-24 כהן ואח’ נ’ Wizz Air UK Ltd).

ביום 8.9.24 ניתן פסק-דין בערעור שהוגש מטעם התובעים בתביעת כהן (מפי כב’ השופטים ע’ שחם, א’ רובין ונ’ פלקס) במסגרתו נדחתה טענת המערערים ואושרה קביעת בית משפט זה לפיה אין לפסוק לזכות התובעים בתביעת כהן את הפיצוי בשיעור המקסימלי הקבוע בחוק וכי סכום זה אינו מהווה נקודת מוצא לפסיקת פיצוי לנוסעים על פי החוק (ר’ בפרט פסקה 16 לפסק-הדין). למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי בהתבסס על ניתוח של לשון החוק, מבנהו, תכליתו וההיסטוריה החקיקתית שלו, כמו גם ניתוח ואבחון של ההבדלים בין החוק לבין חוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ”ב- 1982 גם בו נקבע פיצוי לדוגמה שאינו תלוי בנזק, לרבות תוך ניתוח פסיקת בתי המשפט ביחס לחקיקה זו (ר’ פסקאות 5-15 לפסק-הדין). בתוך כך, אישר בית המשפט המחוזי את השיקולים ששקל בית משפט זה לצורך קביעת שיעור הפיצוי לדוגמה, כפי שפורטו בתביעת כהן ואוזכרו לעיל (ר’ פסקאות 17-18 לפסק-הדין).

יצוין, כי בקשת רשות ערעור שהוגשה מטעם המערערים בתביעת כהן על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי נדחתה בהחלטת בית המשפט העליון (מפי כב’ השופט א’ שטיין) ביום 28.10.24 שם נקבע כי הכרעות בית המשפט אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין ואשר ראויים להתברר בבקשת רשות ערעור ב”גלגול שלישי” וכי מתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין (רע”א 6142-10-24).

פסיקת בית המשפט המחוזי בתביעת כהן – בה נערך דיון ממוקד ומפורט בטענת התובעים כאמור – היא פסיקה המנחה את בתי המשפט דלמטה, ובפרט את בית משפט זה (ר’ סעיף 20(א) לחוק יסוד: השפיטה). פסיקות בתי המשפט בעניין הכללים לקביעת שיעור הפיצוי לדוגמה, אשר אוזכרו בהרחבה לעיל, אינן עומדות בסתירה להלכה שנקבעה בבית המשפט העליון והן, בכל הכבוד, אינן שגויות (כטענות התובעים בס’ 16(א) לסיכומיהם). לפיכך, אין בידי לקבל את טענות התובעים בסיכומיהם (אשר הוגשו לאחר מועד מתן פסק-דין בערעור על תביעת כהן) לפיהם על בית משפט זה לשקול מחדש את עמדתו בעניין וכי בית משפט זה הוא אינו כבול בקביעות שנעשו על ידו בפסק-הדין בעניין כהן (ר’ ס’ 16 לסיכומי התובעים). נוכח האמור, פסיקת שיעור הפיצוי לדוגמה תעשה בהתאם לאמות המידה שהותוו לעיל ולא מתוך נקודת מוצא לפיה שיעור הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק מהווה את נקודת המוצא לפסיקת הפיצוי לדוגמה.

לענייננו, לאחר שהבאתי בחשבון את שיעור הפיצוי הנהוג בפסיקת בתי המשפט ובהתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים לנסיבות ענייננו, ובכלל כך מן העבר הראשון – את העובדה כי טיסת התובעים בוטלה לחלוטין לאחר שתי דחיות בנות כ-2 כל אחת של שעת הטיסה; כי הנתבעת 2 לא ידעה את התובעים על זכויותיהם לפי החוק; כי לא ניתנו לרוב המוחלט של התובעים שירותי סיוע או הוצעה להם ברירה לבטל את הטיסה או לבחור בחלופה קרובה אחרת; כי הנתבעת 2 ניסתה להתחמק מתשלום פיצוי לחלק מהתובעים בטענה שהיא אינה מחויבת לעשות כן על פי החוק וכי חל עיכוב משמעותי בתשלום הפיצוי הסטטוטורי כמו גם בהשבת הוצאותיהם, ומן העבר השני – שוויה של העסקה שבקשר אליה נעשתה ההפרה הנו נמוך יחסית (טיסת חסך מלונדון לישראל) ולא הוכח בפני כי הנתבעת 2 היא “מפרה סדרתית”, אך עולה כי מדובר במקרה שני בו נמצא כי נתבעת זו הפרה זכויות נוסעים כאשר פסק-הדין בתביעת כהן ניתן כשנתיים לאחר התרחשות האירוע נשוא תביעה זו – אני מעמיד את שיעור הפיצוי לדוגמה בו תחוב הנתבעת 2 כלפי כל אחד מהתובעים על סך של 5,000 ש”ח.

ג.4. תביעה התובעים לפיצוי מכח הפרת הסכם והתרשלות

בתביעתם עותרים התובעים לחייב את הנתבעות בתשלום פיצוי נוסף בסך כולל של 61,371 ש”ח בגין נזקים נוספים שנגרמו לתובעים כתוצאה מביטול הטיסה – נזקים אשר אינם מזכים אותם בפיצוי לפי החוק – וזאת על יסוד טענתם כי החוק אינו מונע תביעת פיצוי גם מכח הפרת הסכם ההתקשרות בין הצדדים והתרשלות הנתבעות. בתוך כך עותרים התובעים לפצותם בגין הפסד של ימי עבודה לתובעים, עלות הוספת ימי ביטוח נסיעות, תשלום בגין חנייה בנמל התעופה, ביגוד, אובדן ימי עבודה ועמלת ארגון לינה והסעות (ר’ הטבלה שצורפה לסיכומי התובעים). לתמיכה בטענה זו מפנים התובעים להוראת סעיף 16 לחוק ולשני פסק-דין שניתנו בבית המשפט לתביעות קטנות בהן דנו בתי המשפט בנזקי נוסעים שאינם מזכים בפיצוי מכח החוק (ת”ק (י-ם) 7215-03-22‏‏ יהודה עמיר נ’ ‏Turkish Airlines‎ (14.9.22) ו-ת”ק (ת”א) 18499-02-18 דני אריס נ’ אל-על נתיבי אויר לישראל בע”מ (6.8.18)).

הנתבעת 2 מבקשת לדחות טענות אלה של התובעים ומפנה להוראות ייחוד העילה שנקבעו בחוק שירותי תעופה ואמנת מונטריאול (האמנה בדבר איחוד כללים מסוימים לתובלה בינלאומית באוויר, 28.5.99, להלן: “אמנת מונטריאול”) כמו גם לפסיקת בתי המשפט אשר לא התירה לפסוק פיצוי בעילה בלתי ממונית, ללא הוכחת נזק, מכח שני דינים שונים (ר’ ס’ 36-39 לסיכומי הנתבעת 2).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני רואה לנכון לדחות את טענות התובעים בעניין זה ולקבוע כי הם אינם זכאים לקבל מהנתבעת 2 פיצוי בגין נזקים החורגים מגדר הפיצוי המגיע להם מכח החוק – זאת אף לו התובעים היו מוכיחים כי הנתבעת 2 הפרה תנייה כלשהי בהסכם ההתקשרות שנערך בין הצדדים (טענה אשר הועלתה על ידי התובעים בעלמא, ללא כל פירוט והוכחה) או התרשלה כלפיהם (טענה שגם אם הוכחה על ידי התובעים אינה מספקת לצורך הקמת עילת תביעה מכח עוולת הרשלנות הקבועה בס’ 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). אבאר:

בהתאם להלכות שנקבעו בבתי המשפט המחוזיים (חלקם אושרו בבית המשפט העליון) להם תוקף מנחה ומחייב, בהתאמה, כלפי בית משפט זה (במובחן מפסקי-הדין שאוזכרו בסיכומי התובעים) – עקרון ייחוד העילה הקבוע בהוראות אמנת מונטריאול (וכן בחוק התובלה האווירית, תש”ם- 1980) מוסיף לחול גם לאחר כניסתו לתוקף של החוק באופן שאינו מאפשר לתת לנוסעים זכויות נוספות או בעילות תביעה נוספות על אלה הקבועות בהוראות אמנת מונטריאול והחוק (ר’ ת”צ (מרכז) 2767-08-16 עינב ועקנין נ’ אל על נתיבי אוויר לישראל בע”מ (16.3.23) בפסקאות 58-67 וכן: ת”צ (מחוזי מרכז) 24969-06-15 לוין נ’ ישראייר תעופה ותיירות בע”מ (9.1.2018); ת”צ (מחוזי מרכז) 60667-01-19 גולן נ’ אל על נתיבי אויר לישראל בע”מ (18.8.20) ו-ת”צ (מרכז) 46233-02-17 ברק נ’ אל-על נתיבי אויר לישראל בע”מ (15.5.22)).

ודוק: סעיף 16 לחוק, עליו מבקשים התובעים להסתמך, פורש, ככותרתו, כסעיף העוסק בשמירת דינים, היינו ככזה אשר שומר על הזכויות שהיו מוקנות לנפגעים מכח אמנת מונטריאול או חוק התובלה האוירית (לפי העניין) טרם חקיקת החוק, אך לא כסעיף המקים לנפגעים זכות שלא הייתה קיימת קודם לכן או המתיימר לפגוע בייחוד העילה הקבוע בהם, ובפרט לא ככזה המקים לנוסעי טיסה שבוטלה עילת תביעה מכח דיני הנזיקין (ר’ ת”צ (מחוזי מרכז) 24969-06-15 ואלריה לוין נ’ ישראייר תעופה ותיירות בע”מ (9.1.18) בפסקאות 10-13; ת”צ (מרכז) 2767-08-16 הנ”ל בעמ’ 13 וכן: ת”צ (מחוזי ת”א) 16448-05-11 יפרח נ’ אל על נתיבי אויר לישראל בע”מ (2.6.15) ו-ת”צ (מרכז) 46233-02-17 הנ”ל בפסקה 69).

הנה כי כן, תביעת התובעים לקבלת פיצוי מכל עילות (שאף לא הוכחו) שאינן מכח החוק, נדחות בזאת.

סוף דבר

התביעה נגד הנתבעת 1 נדחית. התביעה נגד הנתבעת 2 מתקבלת ברובה.

הנתבעת 2 תשלם לכל אחד מהתובעים פיצוי לדוגמה בסך של 5,000 ש”ח, בתוספת הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

הנתבעת 2 תשיב לכל תובע שקיבל זיכוי (“קרדיט”) אצל הנתבעות ולא מימש אותו או הודיע על רצונו המפורש בו – החזר מלא של שווי כרטיס הטיסה שבוטל, כשוויו בתוספת הצמדה וריבית ממועד ביטול הטיסה ועד למועד התשלום בפועל.

כן אני מחייב את הנתבעת 2 בתשלום הוצאות התובעים בסך של 37,410 ש”ח בגין אגרת הליך עבור ראשי הנזק שהתקבלו ובשכ”ט עו”ד בסך של 50,000 ש”ח (סכומים אלה כוללים את סכום ההוצאות ושכ”ט עו”ד גם בגין פסק-הדין החלקי שניתן בתיק).

כן אני מורה לתובעים לשלם במזכירות בית המשפט את המחצית השנייה של אגרת ההליך, אשר טרם שולמה על ידם.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, ט’ כסלו תשפ”ה, 10 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.

לחזור למשהו ספיציפי?

תמונה של פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין של ישראל - מקום אחד לכל פס"ד של בתי המשפט הישראלי והמחוזות השונים

השאר תגובה

רוצים לקבל עדכון לגבי פסקי דין חדשים שעולים לאתר?

בשליחה הינך מאשר שאנו יכולים לשלוח לך מידע שיווקי / פרסומי

error: תוכן זה מוגן !!