רועי יעיש,ע”י ב”כ עוה”ד יגאל בן דוד, מנורה מבטחים ביטוח בע”מ,ע”י ב”כ עוה”ד עידו רביד, פסק דין

לפני

כבוד השופט אלעד לנג

תובע

רועי יעיש

ע”י ב”כ עוה”ד יגאל בן דוד

נגד

נתבעת

מנורה מבטחים ביטוח בע”מ

ע”י ב”כ עוה”ד עידו רביד

צד שלישי

דניאל איבגוי (עניינו הסתיים)

פסק דין

לפני תביעה לתשלום סך של 308,694 ש”ח שעניינה בסירוב הנתבעת לשלם לתובע תגמולים בגין רכב אשר בוטח על ידה בביטוח מקיף ונגנב.

העובדות

התובע הנו בעל עסק להסעת נוסעים ולו, בין היתר, אוטובוס ציבורי זעיר מסוג מרצדס ספרינטר 519, נושא מ.ר. 69-849-02, אשר נרכש על ידו ביום 9.3.22 כרכב חדש ממי שייבאה את הרכב בשם מסיעי שדרות כהן ובניו בע”מ (להלן: “הרכב”, רישיון הרכב צורף כנספח 3 לכתב התביעה; מסמכי רכישת הרכב צורפו כנספח 6 לכתב התביעה). הרכב בוטח אצל הנתבעת בביטוח מקיף עד לסכום של 285,000 ש”ח בלבד, למרות שעלות רכישתו עמדה על סך של 333,450 ש”ח (להלן: “הביטוח”, פוליסת הביטוח צורפה כנספח 1 לכתב התביעה).

ברכב התובע נהגו ככלל שני עובדים של התובע: האחד, מר רן כהן, אשר התגורר בבית הוריו שברח’ ראובן בבית שמש (להלן: “רן”); השני, מר ירון אדרי יצחק, אשר התגורר ברח’ הנרקיס בבית שמש (להלן”: “ירון”). התובע, רן וירון החזיקו, כל אחד מהם, בעותק מקורי של מפתח הרכב (ובו שולל תנועה מובנה) וכן ברכב הותקנה, בהתאם לדרישות המיגון של פוליסת הביטוח, מערכת “עלוקה” להשבתת הנעה הניתנת לנטרול באמצעות הקשת קוד (קודן) ומערכת איתור מיקום הרכב של חברת “איתורן”.

ביום 29.4.22, בסביבות השעה 2:00 בבוקר, נגנב הרכב ממקום חנייתו ברח’ נרקיס בבית שמש (מול בית מגוריו של ירון – שם החנה אותו בסביבות השעה 01:00) באמצעות הנעתו במפתח והקשת קוד הקודן. בסביבות השעה 03:10 חצה הרכב מחסום גבול באזור היישוב חשמונאים בדרכו אל שטחי הרשות הפלסטינית (הכפר ניעמה) בעקבות כך התקשרה איתורן אל התובע ואל ירון, אך נמנעה מלהיענות לבקשת התובע להשבית את פעולת מנוע הרכב משזה נמצא היה בנסיעה. בסמוך לכך, נעלם הרכב ולא ניתן היה לאתרו עוד במערכת האיתורן (דוח השימוש ברכב שנערך מטעם איתורן ומכתבה מיום 20.6.22 צורפו כנספח 7 לכתב התביעה).

תלונה על גניבת הרכב הוגשה על ידי התובע למשטרת ישראל באותו בוקר בשעה 04:36 (אישור הגשת התביעה צורף כנספח 4 לכתב התביעה).

3 עותקי מפתח הרכב נמסרו על ידי התובע לנציג הנתבעת בשעות הבוקר של יום 29.4.22, לאחר שהתובע אסף את שני עותקי המפתח שהוחזקו על ידי ירון ורן מביתם. למען הסדר הטוב יצוין, כי רן החזיק במפתחות הרכב באותו מועד, על אף שהוא הפסיק לעבוד כנהג עבור התובע כשבועיים לפני מועד זה.

מוסכם על הצדדים כי בעת רכישת הרכב נמסרו לתובע 3 עותקים של מפתחות הרכב עם שלט וכי עותקים אלה אינם ניתנים לשכפול (ר’ הסכמת הצדדים בעמ’ 98 ש.22-27 לפרוטוקול הדיון מיום 17.7.24)

ביום 12.6.22 דחתה הנתבעת את דרישת תשלום תגמולי הביטוח שהפנה אליה התובע בטענה כי פוליסת הביטוח “…אינה מכסה נזקים שנגרמו בזדון לרבות גניבת הרכב ע”י המבוטח ו/או עובדי המבוטח…”. זאת לנוכח חשד הנתבעת כי נהגי הרכב היו מעורבים בגניבה בכך שהשאירו לגנב הרכב מפתחות וקוד לקודן – כפי שעלה ממידע שהתקבל אצל הנתבעת לפיו החשוד בגניבת הרכב מסר בחקירתו במשטרה שמפתחות הרכב, קוד הקודן וסכום כסף הושארו לו “באזור הרכב” אותו הוא נדרש להעביר לשטחי הרשות הפלסטינית (ר’ הציטוטים שהובאו לעיל במכתב הדחייה של הנתבעת אשר צורף כנספח 2 לכתב התביעה).

נוכח סירובה של הנתבעת לשלם לתובע את תגמולי ביטוח הרכב, הוגשה התביעה שלפניי.

למען הסדר הטוב יצוין כי בהתאם לצו גילוי מסמכים שניתן לבקשת הצדדים למשטרת ישראל, עלה כי הרכב נגנב על ידי אדם בשם דניאל איבגוי, נגדו הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע של מעשה הגניבה (להלן: “איבגוי”. כתב האישום ב-ת”פ 53853-09-23 ותיק החקירה המשטרתי צורפו כנספח 12 לתיק מוצגי התובע).

טענות הצדדים והמהלך הדיוני

התובע עותר לחייב את הנתבעת בתשלום מלוא תגמולי הביטוח המגיעים לו על פי פוליסת הביטוח בצרוף ריבית מיוחדת לפי ס’ 28א לחוק חוזה ביטוח, תשמ”א- 1981 (להלן: “חוק חוזה הביטוח”) נוכח התחמקות הנתבעת מלשלם לו את המגיע לו, כמו גם לשלם לו פיצוי בסך של 15,000 ש”ח בגין עוגמת נפש, הוצאות וזמן בטלה. לטענת התובע אין יסוד לטענות הנתבעת בדבר מעורבות של נהגי הרכב (לרבות רן וירון) בגניבת הרכב תוך שהוא מדגיש כי אלה כלל לא נחקרו כחשודים במעורבות בגניבה על ידי משטרת ישראל. כן טוען התובע כי העובדה ש-3 עותקי מפתח הרכב נמסרו לנתבעת ביום הגניבה שוללת את האפשרות כי נעשה שימוש במי מהם לצורך גניבת הרכב ומנגד – קיימת אפשרות כי אחד הגורמים שהכין את הרכב לצורך מסירתו לתובע (לרבות בשלב התקנת מערכת האיתורן והקודן ברכב ומכירתו לתובע) היה מעורב באירוע הגניבה באמצעות שימוש במפתח תואם וידיעתו את מספר קוד הקודן. עוד טוען התובע כי ממילא במועד הגניבה הנהג רן כבר לא הועסק על ידו ולכן הוא לא יכול להיחשב כ”עובד” שלו, וזאת על אף שעותק של מפתחות הרכב נותר ברשותו ביום הגניבה.

לתמיכה בטענות התובע העידו מטעמו התובע עצמו; הגב’ אביבית יעיש (אשת התובע); רו”ח ערן מסרי (מנהל החשבונות של התובע); איבגוי (האדם אשר ביצע את גניבת הרכב והסיעו אל השטחים) וירון ורן (האחרון הובא לדיון באמצעות צו הבאה לאחר שנמנע מלהתייצב למסירת עדות ביום 17.7.24). תיק מוצגים מטעם התובע הוגש ביום 25.3.24.

הנתבעת כופרת בטענות התובע. לטענתה היא פטורה מלשלם לתובע את תגמולי הביטוח לנוכח כך שהתובע – לרבות באמצעות עובדיו – מסרו לה עובדות כוזבות או העלימו עובדות רלוונטיות או קשרו קשר לביצוע מקרה הביטוח בכוונת מרמה (ראה בפרט ס’ 4 ו-21 לכתב ההגנה). את טענותיה מבססת הנתבעת על ממצאי דוח חוקר סודי שנערך מטעמה (הוגש וסמן נ/1. הדוח הסודי גולה לתובע רק לאחר תום פרשת התביעה, בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 16.7.23) ועל מסמכים שהגיעו לידיעתה מתיק החקירה המשטרתי, מאלה עולה, לטענתה, כי מי מעובדי התובע היו מעורבים באירוע גניבת הרכב. לנוכח כך עותרת הנתבעת לדחות את התביעה במלואה. למצער טוענת הנתבעת כי ככל שהתביעה נגדה תתקבל יש לנכות מתגמולי הביטוח את סכום ההשתתפות העצמית בו מחויב התובע על פי הפוליסה וכי אין מקום לחייבה בתשלום ריבית מיוחדת.

לתמיכה בטענות הנתבעת העידו מטעמה מר דוד בלך (ראש מחלקת התביעות בנתבעת); מר לאונרדו לנצבסקי (קצין בטיחות בחברת איתורן) ומר לאונרדו נירנברג (חוקר פרטי שנשכר מטעם הנתבעת). תיק מוצגים מטעם הנתבעת הוגש ביום 12.5.24.

יצוין, כי בהתאם לרשות שניתנה לנתבעת בהחלטת בית המשפט מיום 16.7.23, שיגרה הנתבעת הודעת צד שלישי נגד איבגוי (האדם שביצע את גניבת הרכב) וביום 13.3.24, לאחר שאיבגוי נמנע מלהגיש הגנתו בהליך, ניתן נגדו פסק-דין בהיעדר הגנה המטיל עליו כל חיוב אשר יוטל על הנתבעת, ככל שיוטל.

בימים 17.7.24, 5.11.24, 22.12.24 ו-5.1.25 נחקרו עדי הצדדים בחקירה ראשית ונגדית, לאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה, כך שכעת הגיעה העת להכריע בתובענה.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את כל מסמכי התיק, התרשמתי מעדויות העדים שהעידו בפניי ושקלתי את טענות הצדדים, אני סבור שדין תביעת התובע להתקבל. להלן אבאר החלטתי זו.

מושכלות יסוד הן כי על המבוטח מוטל נטל השכנוע להוכיח כי מקרה הביטוח התרחש ואילו על המבטח מוטל הנטל להוכיח כי חל סייג או פטור מאחריות לו הוא טוען (ר’ למשל: ע”א 1845/90 רוני סיני נ’ מגדל חברה לביטוח בע”מ, פ”ד מז(5) 661, 687; ע”א 678/96 חניפס נ’ סהר חברה לביטוח בע”מ, פ”ד מג(4) 177, 184; רע”א 143/98 דיב נ’ הסנה – חברה ישראלית לביטוח בע”מ, פ”ד נג(1) 450, 452 ו-ע”א 78/04 המגן חברה לביטוח בע”מ נ’ שלום גרשון הובלות בע”מ, פ”ד סא(3) 18). עוד כלל יסוד במשפטנו הוא כי הוכחת טענות של קנוניה ותרמית (היכולות להיחשב גם כעבירות פליליות) מחייבת את הטוען להן לעמוד ברף ראייתי גבוה מזה הנהוג במשפט האזרחי, של מאזן הסתברויות, וזאת באמצעות הבאת ראיות כבדות משקל (ר’, למשל, ע”א 9040/10 ‏פנחס גדעון ובניו בע”מ נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ (17.10.12); ע”א 3173/12 נחמיה עזרא נ’ גרשון גאריביאן (4.9.14) ו-ע”א 1237/13 דוד קונין נ’ חיים גפני (7.4.13)) וכן כי טענות מעין אלה מחייבות את בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות, כאשר קיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחת הטענה (ר’ ע”א 359/79 אלחנני נ’ רפאל, פ”ד לה(1) 701, 711; ע”א 260/82 סלומון נ’ אמונה, פ”ד לח(4) 257 ו-ע”א 8482/01 בנק איגוד לישראל נ’ סנדובסקי (17.7.03)).

בענייננו, אין למעשה חולק כי התובע הוכיח את התרחשות מקרה הביטוח וזאת משהראיות שהוצגו בפני בית המשפט על ידי הצדדים מעלות כי הרכב, אשר היה מבוטח בביטוח מקיף אצל הנתבעת (נספח 3 לכתב התביעה) נגנב ביום 29.4.22, בסביבות השעה 02:00, ממקום חנייתו מול ביתו של ירון ברח’ הנרקיס בעיר בית שמש אל שטחי הרשות הפלסטינית, על ידי איבגוי אשר הניעו באמצעות מפתח והקיש את קוד הקודן של הרכב (וראה לעניין זה במיוחד את דוחות חברת איתורן שצורפו כנספח 7 לכתב התביעה; תמלול השיחות שנערכו בין התובע ואשתו לנציג חב’ איתורן – צורף כנספח 16 לתיק מוצגי התובע; דוח החוקר הפרטי שנערך מטעם הנתבעת, הוגש וסומן נ/1 וכן עדות איבגוי במשטרה אשר צורפה כנספח 8 לתיק מוצגי התובע ועדותו של איבגוי בבית המשפט ביום 17.7.24).

מכאן, שהמחלוקת בין הצדדים נסבה אודות שאלת התקיימותו של חריג לפוליסת הביטוח שעניינו במסירת עובדות כוזבות או העלמת עובדות רלוונטיות או קשירת קשר לביצוע מקרה הביטוח בכוונת מרמה על ידי המבוטח או מי מטעמו. בתוך כך, עומדת לדיון השאלה האם הנתבעת, עליה מוטל נטל השכנוע המוגבר כאמור, הצליחה להוכיח שהתובע או מי מטעמו (לרבות הנהגים רן וירון) השתתפו בביצוע מעשה הגניבה בכך שמסרו עותק של מפתח הרכב שהיה ברשות כל אחד מהם ואת קוד הקודן שהיה ידוע להם לידי גנב הרכב, בין באופן ישיר ובין באמצעות צד שלישי שהעבירם אליו.

במאמר מוסגר אעיר, כי על אף שמהראיות שהוגשו לבית המשפט עלה כי רן לא עבד אצל התובע במועד גניבת הרכב, אלא עבודתו אצל התובע הופסקה כשבועיים קודם לכן, אתייחס בפסק-דין זה אל רן בחומרא, כאל “עובד” של התובע במועד גניבת הרכב וזאת לנוכח העובדה כי הוא המשיך להחזיק בידיו עותק של מפתחות הרכב (ומטבע העניין גם את קוד הקודן) כך שפרשנות תכליתית נכונה של פוליסת הביטוח של הרכב מצדיקה לראותו במעמד של “עובד” התובע לעניין תחולת חריג הפוליסה הרלוונטי לענייננו.

והנה, להוכחת טענת הנתבעת להגנתה לא הביאה הנתבעת כל ראיה פוזיטיבית אשר היה בה כדי להוכיח שהתובע או רן או ירון מסרו לגורם בלתי מורשה כלשהו את העתק מפתח הרכב שהיה ברשותם ואת קוד הקודן של הרכב – וממילא ביצוע של מעשים אלה הוכחש באופן מפורש על ידי התובע ועל ידי רן, ירון ואף על ידי איבגוי עצמו (וראה לעניין זה עדות החוקר הפרטי נירנברג בבית המשפט שם מסר כי ההנחה שהניח לפיה נהגי התובע מסרו את המפתחות לגנב הרכב נשענת אך ורק על העובדה כי לגנב הרכב היה מפתח לרכב, ולא על ראיות פוזיטיביות למסירת המפתח והקוד על ידי נהגי התובע). תחת הבאת ראיות פוזיטיביות כלשהן, ביקשה הנתבעת לבסס את טענתה זו אך ורק על המסקנה הנסיבתית המסתברת, לשיטתה, לפיה יש ללמוד על מעורבות התובע ונהגיו באירוע גניבת הרכב על יסוד צירוף העובדה כי הרכב נגנב באמצעות שימוש במפתח הרכב והקשת קוד הקודן ביחד עם כך שלתובע ולשני הנהגים מטעמו היו העתקים של המפתח וקוד הקודן (היא אותה הנחה שהניח החוקר נירנברג בדוח חקירתו). ברם, מסקנה זו אין בידי לקבל משהיא אינה מסתברת, קל וחומר באופן חד ערכי, להוכחת מעשי עובדי התובע הנטענים והיא אף עומדת בסתירה לראיות שהוצגו בפניי בית המשפט, הכל מהטעמים הבאים:

ראשית, הנתבעת לא הוכיחה כי הרכב נגנב דווקא באמצעות שימוש באחד מ-3 מפתחות הרכב שהוחזקו בידי התובע ונהגיו ולא באמצעות מפתח נוסף שנמסר לידי גנב הרכב ושימש אותו כדי להניע את הרכב. בתוך כך, התברר כי הנתבעת נמנעה מלבדוק עם יבואן הרכב, לרבות באמצעות החוקר הפרטי שפעל מטעמה, מה מספר המפתחות הכולל שיוצר עבור הרכב והאם כל עותקי מפתחות הרכב נמסרו לתובע ביחד עם הרכב, או שמא הופק על ידי היבואן/יצרן עותק נוסף של המפתחות, בין לפני מסירת הרכב לתובע ובין לאחר מכן. הימנעות הנתבעת מלהביא ראייה בעניין זה, ללא כל הסבר שהוא ועל אף שהחוקר הפרטי מטעמה טען שביקר במוסך יבואן הרכב, רובצת לפתחה של הנתבעת כך שנדרש להניח כי לו הייתה מביאה ראיה בעניין זה היא הייתה פועלת לחובת הנתבעת (לעניין הכלל בדבר הימנעות מהבאת ראייה ראה: ע”א 548/78 שרון נ’ לוי, פ”ד לה (1) 736, 760). דברים אלה יפים מכח קל וחומר בשים לב לעובדה כי בעדות החוקר הפרטי נירנברג, זה השיב כי לו היה יודע שנמצא עותק נוסף (רביעי) של מפתחות הרכב, לדבר הייתה השלכה ישירה על מסקנות חוות דעתו והדבר מהווה “Game changer”, כלשון מר נירנברג בעדותו.

כמו כן, טענת הנתבעת זו נסתרה באופן ישיר על ידי הדברים שנמסרו בעדותו של איבגוי בבית המשפט – שם מסר כי עותק המפתח בו הוא עשה שימוש לצורך הנעת הרכב אינו דומה לאף אחד מ-3 מפתחות הרכב שהוחזקו על ידי התובע ונהגיו (אלה הוצגו בפניו בדיון באמצעות תמונה) שכן אלה נושאים עליהם סמל בולט של חברת מרצדס, בעוד שהמפתח שהיה בידיו לא נשא סמל של חברה כלשהי והיה נראה לו “לא מקורי” (בעמ’ 12 ש.14-22 ובעמ’ 14 ש.24-28 לפרוטוקול). בהמשך לדברים אלה אף מסר איבגוי בעדותו כי בהתאם להנחיות שקיבל מהאדם האלמוני שהזמין ממנו את גניבת הרכב ברשת הטלגרם, הוא העביר את הרכב את מחסום הגבול ביישוב הערבי נעלים והשאירו לצד הדרך כשמפתחות הרכב נותרו ברכב עצמו והרכב הושאר עם מנוע פועל (בעמ’ 13 ש.22-32 לפרוטוקול). ויודגש, הנתבעת, בחקירתה ובראיות שהוצגו מטעמה – לא התמודדה עם טענות פוזיטיביות אלה שנשמעו מטעם איבגוי וממילא לא היה בידיה ליתן טעם כלשהו לכך שאיבגוי ימסור בעניינים אלה דברי שקר – קל וחומר בהתחשב בעובדה כי לאיבגוי היה אינטרס אישי מובהק לכך שתביעת התובע נגד הנתבעת תידחה – מקום בו הוגשה נגדו בהליך זה הודעת צד שלישי וניתן נגדו פסק-דין בהיעדר הגנה!

ואוסיף, עדותו של איבגוי בבית המשפט הייתה מהימנה בעיניי בהיותה ישירה, כנה וקוהרנטית אף בהשוואה לדברים שנמסרו על ידו בעת חקירתו במשטרה (ר’ נספח 8, מעמ’ 285 לתיק מוצגי התובע) ואין בידי לקבל את טענות הנתבעת בסיכומיה לפיה עצם העובדה שאיבגוי הוא האדם שגנב את הרכב – משמעה כי אין לתת אמון בעדותו בבית המשפט. אחדד, עצם העובדה כי איבגוי ביצע את מעשה גניבת הרכב אינה “פוסלת את עדותו” או מלמדת על כך שהדברים שמסר בבית המשפט אינם נכונים, בפרט בנסיבות בהן איבגוי הביע צער על מעשיו ופירט בפני בית המשפט את הנסיבות הכלכליות הקשות שהובילו אותו באותה עת לבצע את מעשה הגניבה (ר’ עמ’ 11 ש.19 ואילך; עמ’ 18 ש.25-29; עמ’ 20 ובעמ’ 24 ש.8-24 לפרוטוקול). מנסיבות אלה נלמד כי לא הייתה לאיבגוי כל סיבה לשקר בעדותו בבית המשפט, בפרט בנושאים האמורים הנוגעים לשימוש במפתח הרכב, במובחן מאחריותו לביצוע מעשה הגניבה (בה הודה). אשר לטענת הנתבעת בסיכומיה לפיהם איבגוי מסר עדותו בבית המשפט “תחת איומים” של נושיו, הרי שמוטב לו טענה זו לא נטענה על ידי הנתבעת, מקום בו לא נמצא לה כל יסוד בראיות שהוגשו לבית המשפט (וראה בפרט דברי איבגוי בעמ’ 24 ש.34-35 ובעמ’ 25 לפרוטוקול).

עוד אזכיר, כי 3 מפתחות הרכב שהיו בידי התובע, רן וירון נמסרו על ידי התובע לנציג חברת הביטוח שעות בודדות לאחר אירוע הגניבה, מיד לאחר שאלה נאספו על ידי התובע מביתו של ירון ומביתו של רן, כך שהמסקנה ההגיונית הראשונה שיש ללמוד מכך היא שהמפתחות שהיו בידי התובע ועובדיו לא שימשו לצורך גניבת הרכב (ר’ עמ’ 40 ש.5-14 לפרוטוקול). אשר לאפשרות שהעלתה הנתבעת להגנתה לפיה המפתחות ששימשו להנעת הרכב נלקחו על ידי גורם כלשהו והוחזרו לנהגי התובע לאחר ביצוע מעשה הגניבה – הרי שמדובר בטענה שאינה בלתי אפשרית, אך היא תיאורטית גרידא, היא לא נתמכה בכל ראיה שהיא והסתברות התקיימותה נמוכה בשים לב לעדות איבגוי, כאמור, לפיה לאחר שהעביר את הרכב במחסום נעלים, הוא השאיר את מפתחות הרכב בו, כשהוא מונע, יש להניח מתוך כוונה שמישהו ייקח את הרכב וימשיך לנסוע בו באזור השטחים (ר’ בעמ’ 13 ש.30-35 לפרוטוקול). לא למותר להזכיר בהקשר זה כי איבגוי מסר בעדותו כי ברגע שעבר את מחסום נעלים, הוא התקשר אל חברו (מר נתן אנסקה) אשר אסף אותו מהמקום והסיעו ישירות לביתו (בעמ’ 14 מש.35 ואילך לפרוטוקול), כך שממילא לא הוצגה בפני בית המשפט ולו ראשית ראיה שיכולה לתמוך בטענה כי מפתחות הרכב הועברו על ידי איבגוי לתובע או לנהגיו, בין באופן ישיר או עקיף.

ודוק: דומים הדברים גם ביחס לקוד הקודן של הרכב – אשר לגביו הובהר בראיות הצדדים כי גורמים נוספים פרט לתובע ונהגיו החזיקו בידיהם את קוד הקודן של הרכב (ובראשם עובדי חב’ איתורן שהתקינו את הקודן ברכב ועובדי חברת מסיעי שדרות כהן ובניו בע”מ) (ר’ לעניין זה עדות מר בלך – מנהל מחלקת התביעות בנתבעת ועדות מר לנצבסקי – קב”ט איתורן). חרף כך וחרף סמיכות הזמנים המעוררת חשד לכשעצמה בין מועד רכישת הרכב (9.3.22) למועד גניבתו (29.4.22) לא נערך על ידי הנתבעת, לרבות באמצעות החוקר הפרטי שהופעל על ידה, כל בירור מינימאלי, קל וחומר חקירה, באשר לאפשרות כי קוד הרכב נמסר על ידי מי מעובדי גורמים אלו לגנב הרכב או לגורם מתווך מטעמו, וכי זה מצא את דרכו אל גנב הרכב, שלא באמצעות מסירתם על ידי נהגי התובע. הימנעות הנתבעת מלערוך בירור וחקירה מתבקשים אלה והנחת המבוקש על ידה כי הקוד נמסר לגנב הרכב דווקא על ידי התובע ונהגיו – רובצת לפתחה של הנתבעת, כך שיש להניח כי לו היה נערך בירור שכזה הוא היה מוביל לתוצאה שאינה תומכת בטענות הנתבעת (ר’ ע”א 548/78 הנ”ל).

שנית, הנתבעת לא הוכיחה בראיותיה קיומו של קשר כלשהו בין התובע ועובדיו לבין מי מהגורמים שהיו מעורבים בביצוע מעשה גניבת הרכב, בין לפני ביצוע מעשה הגניבה, בין בזמן או בסמוך אליו ובין לאחר מכן. בתוך כך, התובע, אביבית (אשת התובע), ירון, רן, ואיבגוי מסרו, כל אחד מהם, כי הם לא ראו ולא הכירו זה את זה עד להליך התביעה הנוכחי (ר’ בעמ’ 10 ש.16-23; בעמ’ 15 ש.11-18; בעמ’ 19 ש.19-30 לפרוטוקול) ואף פלטי תקשורת הטלפונים שנבחנו, יש להניח בדקדקנות, על ידי החוקר הפרטי שהופעל מטעם הנתבעת (ר’ נספחים 8, 9 ו-10 לתיק מוצגי התובע) – לא גילה קיומה של תקשורת כלשהי, לרבות שיחות והתכתבויות טקסט, בין התובע ועובדיו לבין איבגוי או צד שלישי כלשהו אשר יכול להיות חשוד כגורם אשר תיווך בין התובע ועובדיו לבין איבגוי. כך הדבר גם ביחס לרשת החברתית פייסבוק – מבדיקה שערך החוקר נירנברג, לא נמצא כל קשר בין התובע ונהגיו למר איבגוי (ר’ בעמ’ 18 לדוח החוקר נירנברג, נ/1).

אכן, גם כאן קיימת אפשרות תיאורטית כי הייתה תקשורת בין התובע ועובדיו למעורבים בגניבה באמצעים שלא באים לידי ביטוי בפלטי דוחות מכשירי הטלפון של אלה, ואולם, גם כאן, המדובר בטענה תיאורטית גרידא, אשר אינה נתמכת בכל ראיה שהיא ולכן ברי כי לא ניתן לבסס עליה טענה פוזיטיבית בדבר מעורבות של התובע ונהגיו בביצוע מעשה הגניבה.

בהקשר זה מן הראוי להדגיש כי הלכה היא שאין מקום לאפשר לחברת ביטוח לפטור את עצמה מחבותה לשלם למבוטח תגמולי ביטוח אך על יסוד חשד תיאורטי, או באמצעות הצבעה על נסיבות כלליות המעלות חשד להתקיימותו של חריג לפוליסת ביטוח, אלא שעל חברת הביטוח לעמוד בנטל הראיה, קל וחומר נטל הראיה המוגבר בחשד למעשה מרמה, ולהביא ראיות של ממש המבססות את טענתה להתקיימות החריג לפוליסה (ר’ ע”א 475/81 זיקרי נ’ “כלל” חברה לביטוח בע”מ, פ”ד מ(1) 589; ע”א 196/88 כלל חברה לביטוח בע”מ נ’ הפועלים ליסינג בע”מ ואח’, פ”ד מו(1) 756 ופסקה 32 לפסק-דינה של כב’ השופטת ארבל ב-ע”א 78/04 הנ”ל).

שלישית, אין בפי הנתבעת, או החוקר הפרטי מטעמה, כל טענה כי התובע עצמו היה מעורב במעשה גניבת הרכב, וברי כי לתובע גם לא היה כל אינטרס להיות מעורב בכך נוכח העובדה כי הוא ביטח את הרכב בסכום הנופל בכ-50 אלף ש”ח מהסכום אותו שילם בעת רכישת הרכב, זמן קצר מאוד לפני שהרכב נגנב. ואכן, התרשמות החוקר נירנברג מהתובע ואשתו הייתה כי הם אינם מעורבים במעשה הגניבה וכי הם נפגעו מאוד מהאירוע, הן רגשית והן כלכלית (ר’ עמ’ 19 לדוח החוקר (נ/1) עדות החוקר נירנברג מיום 5.1.25).

ועוד, הנתבעת אף לא הוכיחה קיומו של אינטרס כלכלי או אחר לירון או לרן לבצע את מעשה הגניבה על יסודו ניתן לבסס את מעורבותם במעשה הגניבה. כך, הובהר בעדותו של החוקר הפרטי נירנברג, כי לא נערכה לירון או לרן חקירה כלכלית, קל וחומר לא כזו אשר היה בכוחה להעיד על קיומו של מצב כלכלי קשה של אלה, היכול לשמש כ”מניע” להשתתפות בביצוע מעשה הגניבה (ר’ עדות החוקר נירנברג מיום 5.1.25). תחת זאת, הוא הניח שקיים לירון ורן תמריץ כלכלי להשתתף בגניבת הרכב לנוכח כך שרן נמצא היה בהליך גירושים ושולמה לו על ידי התובע מפרעה על חשבון משכורתו האחרונה ולכך שירון סייע באותה תקופה לאמו להתמודד עם בעיות כלכליות, כמו גם הוא היה “מעורב” בעבר באירוע של גניבת רכב – שכן רכבו נגנב בעבר בעת שחנה באצטדיון בלומפילד. כך!

ברם, הנחות אלה שהועלו על ידי החוקר הפרטי נירנברג מוטב היה שלא להעלות בהיעדר בסיס עובדתי של ממש, שכן אלה אינן מוכיחות קיומו של “מניע” כלכלי לביצוע מעשה של גניבת רכב ממעסיקם. מעבר לכך, התרשמות בית המשפט מעדות התובע, ירון ורן הייתה כי מדובר בעובדים אשר היו נאמנים מאוד לעסק התובע ולתובע ואשתו באופן אישי, כאשר מערכת היחסים ביניהם הייתה מעין “משפחתית” בה כל אחד מהם נחלץ לעזרת חברו, בין היתר באמצעות סיוע בביצוע משימות הסעה; חלוקת הנסיעות בכלי רכב השונים לפי נוחות הנהגים; מתן הזדמנויות להשתפר בביצוע העבודה (בעיקר כלפי רן שהתקשה להתעורר בבקרים ולבצע נסיעות) וכן באמצעות מתן עזרה כספית בדמות תשלום מפרעה (ר’ עמ’ 37 ש. 28 ואילך; עמ’ 45 ש.21 ואילך; עמ’ 46 ואילך; עמ’ 62-63 ואילך; 83-85 ואילך לפרוטוקול המוקלט מיום 17.7.24; עמ’ 11 לפרוטוקול). ודוק: אף נסיבות הפסקת עבודתו של רן אצל התובע הובהרה היטב בעדויות התובע, אביבית ורן, משהם הכירו בכך שהקושי בפניו ניצב רן להתעורר בבקרים ולבצע הסעות – מנע ממנו מלהמשיך לעבוד את התובע, כך שרן חיפש ומצא מקום עבודה אחר, מבלי שהיה דבר בליבו על התובע בשל כך (ר’ עמ’ 11-15 לפרוטוקול).

סיכומם של דברים – הנתבעת לא הרימה את הנטל הרובץ עליה להוכיח כי התובע או נהגיו היו מעורבים במעשה הגניבה, וממילא לא עמדה בנטל הראייתי המוגבר להוכיח כי הם מסרו לה עובדות כוזבות או העלימו עובדות רלוונטיות או קשרו קשר לביצוע מקרה הביטוח בכוונת מרמה.

תגמולי הביטוח המגיעים לתובע, הדרישה לחיוב בריבית מיוחדת ונזקים נוספים

משקבעתי לעיל כי התובע הוכיח את קיומו של האירוע הביטוחי המכוסה בפוליסת הביטוח של הרכב ודחיתי את טענות הנתבעת בדבר התקיימותו של חריג לפוליסה – הרי שהתובע זכאי לקבל מהנתבעת את תגמולי הפוליסה בסך של 285,000 ש”ח, בניכוי שיעור של 5% מסכום זה בהתאם לשיעור ההשתתפות העצמית הקבוע בפוליסה (ר’ סעיף א’ לפרק ההשתתפות העצמית שבעמ’ 4 ו-5 לפוליסת הביטוח), בתוספת ריבית שקלית ממועד האירוע הביטוחי ועד למועד התשלום בפועל.

אשר לדרישת התובע לחייב את הנתבעת בתשלום ריבית מיוחדת, כמובנה בסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, על יסוד טענתו כי אי תשלום תגמולי הביטוח נעשו בחוסר תום לב, הרי שלא מצאתי לנכון בנסיבות ענייננו להטיל על הנתבעת חיוב “עונשי” שכזה. אבהיר.

ס’ 28א לחוק חוזה הביטוח מקנה לבית המשפט סמכות להטיל ריבית מיוחדת עד פי שלושה מהריבית הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ”א – 1961 במקרים בהם מבטח לא שילם במועד את תגמולי הביטוח שאינם שנויים במחלוקת בתום לב. הוראות חוק זה מקנה לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת לפסוק, למעשה, פיצוי “עונשי” בשיעור מוגבל אשר תוצאתו היא העמדת המבוטח במצב טוב יותר משהוא ניצב בו לפני עריכת הביטוח, בבחינת פיצוי שאינו תלוי בנזק (ר’, למשל, ע”א 11628/05‏‏ אליהו חברה לביטוח בע”מ נ’ מאגר ציוד למשרד ולמחשב בע”מ (27.12.07)). על מנת לקבוע אם המחלוקת שהעלה המבטח כנימוק לאי תשלום תגמולי הפוליסה נעשתה בתום לב, יש לבחון האם המבטח הציג טעם ענייני ואמיתי לטענותיו, בין אם זה מבוסס על טיעון עובדתי ובין על טיעון משפטי (ר’ ע”א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע”מ ואח’ נ’ מנשה ישר ואח’, פ”ד מט(2) 749, 774).

בענייננו, איני סבור כי ניתן לקבוע שהמחלוקת העובדתית והמשפטית שהעלתה הנתבעת להגנתה נעשתה בחוסר תום לב, או שההליך מצד הנתבעת נוהל בחוסר הגינות, על אף שדומה כי תמונת הדברים העובדתית והמשפטית המלאה התבררה נכוחה בפני באי-כוח הצדדים עוד טרם נשמעו סיכומיהם בהליך (באותו שלב ניתנה על ידי בית המשפט הצעת פשרה לסיום ההליך, אשר לא התקבלה על ידי הנתבעת בלבד). עם זאת, על אף שטענת ההגנה שהעלתה הנתבעת נדחתה בסופו של יום על ידי בית המשפט כאמור לעיל וכי זו נשענה אך על הנחה נסיבתית מסתברת ולא על ראיות פוזיטיביות, אין מקום לומר כי זו הועלתה בחוסר תום לב, באופן המצדיק ל”העניש” את הנתבעת בתשלום ריבית מיוחדת. לפיכך, אין בידי לקבל את בקשת התובע לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי מיוחד.

אשר לדרישת התובע לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 15,000 ש”ח בגין עוגמת נפש, הוצאות וזמן בטלה, הרי שמעבר לאגרת ההליך (סך של 7,867 ש”ח) ושכר העדים שנפסק על ידי בית המשפט לעדי התובע (1,200 ש”ח) הגיש התובע בסיכומיו קבלות בגין הוצאות בעין שהוציא בהליך בסך כולל של 3,960 ש”ח (עבור תמלול הקלטות שיחה) – את החזרן הוא זכאי לקבל מקום בו התקבלה תביעתו. מכאן שדרישת התובע לקבלת פיצוי בגין עוגמת נפש וזמן בטלה לה עתר בתביעתו עומדת על סך של פחות מ-2,000 ש”ח בלבד – סכום הנופל משיעור הפיצוי שהיה מגיע לתובע בגין עילה זו, בהתחשב בעוגמת הנפש הרבה שנגרמה לו כתוצאה מדחיית דרישת הפיצוי שלו, אשר אילצה אותו לנהל את עסקו ללא הרכב החדש שרכש ונגנב בסמוך לאחר רכישתו, כמו גם החשד שהופנה כלפיו וכלפי עובדיו כי הם היו מעורבים במעשה. לפיכך, בגין “ראש נזק” זה אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 15,000 ש”ח לו עתר התובע בתביעתו.

סוף דבר

התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובע את תגמולי הביטוח בסך של 285,000 ש”ח, בניכוי 5% השתתפות עצמית, בצרוף ריבית שקלית ממועד הגניבה (29.4.22) ועד למועד התשלום בפועל.

כן תשלם הנתבעת לתובע פיצוי והחזר הוצאות בסך של 15,000 ש”ח, בצרוף ריבית שקלית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

עוד אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 50,000 ש”ח, בתוספת מע”מ, בגין שכר-טרחת עו”ד, וזאת לאחר שהבאתי בחשבון את סכום התביעה, מהות הטענות שהעלתה הנתבעת להגנתה והמספר הרב יחסית של ישיבות שהתקיימו בהליך.

ניתן היום, ו’ טבת תשפ”ה, 06 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.