בפני
כב’ הרשמת בכירה ריבי לב אוחיון
מבקשת
**** ***** ת”ז *********
נגד
משיב
**** *** ת”ז ********
החלטה
בפני בקשה לחיוב המשיב בערובה והתגובה לה.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מצאתי לקבל את הבקשה לפי האמור להלן.
ההליך העיקרי – תביעה רכושית בין בני זוג – איזון משאבים, חלוקת רכוש ותביעה כספית לתשלום מחצית שווי זכות מחיר למשתכן.
עיקר טענות התביעה
בחודש 02/2016 החלו הצדדים, שהיו אז ידב”צ במשך כ-11 שנה ואח”כ נישאו זל”ז ונולד להם בנם המשותף, לפעול ע”מ לקבל זכות לרכישת דירה במסגרת “מחיר למשתכן”, ואף זכו בפרויקט בעיר ******.
לטענת המשיב, המבקשת הסתירה המידע כי קיבלו הזכות כאמור והדבר התגלה לו בדיעבד.
המשיב טוען, כי במסגרת הליך י”ס 64237-09-17, כאשר היו הצדדים בפירוד, הכריחה אותו המבקשת לחתום על מסמך ויתור זכויות ואף ביום 29.12.17 הגישה לביהמ”ש בקשה לחתימה על פסיקתא המקנה לה זכות לחתום במקום המשיב על מסמך המאפשר לו לוותר על זכותו לרכוש דירה במסגרת המחיר למשתכן. יום למחרת אישור הפסיקתא הגיעה המבקשת אל משרדי החברה וחתמה על ויתורו של המשיב.
על הפסיקתא הגיש המשיב בר”ע אשר נאלץ, לטענתו, להסכים למחיקתה.
כיום מתגוררת המבקשת בדירה, בפרויקט, ב******, דירה ששוויה לכל הפחות כ-2 מיליון ₪.
המשיב עותר לקבל מהמבקשת מחצית משווי הזכות לרכישת הדירה, ולצורך ההליך העריך את השווי ב-500,000 ₪.
כן עותר המשיב לחלוקת חובות ואיזון משאבים בין בני זוג לתקופה בה חיו חיי זוגיות ושיתוף.
כתב הגנת המבקשת טרם הוגש, ברם מקצת טענותיה הובאו במסגרת הבקשה דנן, ואלו עיקרן.
טענות המבקשת
בפתח טיעוניה טוענת המבקשת כי התביעה נגועה בחוסר תום לב, כי המשיב נקט שיהוי וכי בשל השתק פלוגתא וכללי סופיות הדיון, התביעה העיקרית נעדרת במשפטי.
עיקר טענות המבקשת מתבססות על תוצאות תמ”ש 60816-03-18 במסגרתו ניתן למשיב יומו בביהמ”ש ביחס לטענות בדבר זכויות בדירה, כאשר אז גם ויתר על זכותו לרכוש הדירה נשוא הליך זה וגם ניסה למנוע מהמבקשת לרכוש את הדירה בעצמה (בבקשה לא פורטו עילות נושא זה וכאמור טרם הוגש כתב הגנה).
כן טוענת המבקשת כי המשיב שחויב מס פעמים בתשלום הוצאות משפט מעולם לא נשא בתשלום בפועל ואף סירב לשלם מזונות בנם של הצדדים.
בנוסף לכך טוענת המבקשת, כי המשיב עצמו טען בהליך מזונות הקטין כי מצבו הכלכלי בכי רע, כי הוא מצוי בחובות והוא נעדר כושר עבודה, ולכן ככל שתביעתו דנן תידחה, לא יהא בידו כדי לשלם הוצאות שיפסקו נגדו. בהקשר זה גם, הליך פשט”ר של המשיב בוטל בשל ניצול לרעה של הליכי משפט על-ידו.
המסגרת הנורמטיבית
ברירת המחדל בהליכים אזרחיים הינה כי כל צד נושא בהוצאותיו, אולם הדין מאפשר לבית המשפט סמכות להורות כי צד אחד יישא בהוצאות הצד שכנגד [ראו למשל רע”א 7687/18 מדינת ישראל – רשות המסים – מנהל מע”מ לוד נ’ מרעב חסן בנייה וסחר בע”מ, [פורסם בנבו] פס’ 7 (15.07.2020) (להלן – עניין מרעב חסן בנייה וסחר)].
יתרה מזו, לבית המשפט סמכות לחייב תובע בהפקדת ערובה, שתשמש לתשלום הוצאות המבקשים במקרה בו יפסקו לטובתו הוצאות במסגרת ההליך.
ההסדר החקיקתי הקובע את סמכותו של בית המשפט לחייב תובע יחיד בהפקדת ערובה קבוע בתקנה 157 (א) לתקנות, וזו לשונה:
“157. (א) בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע.”
בין שיקולים אלו נקבעו בפסיקה ארבעה שיקולים עיקריים, שאינם מצטברים, כדלהלן [רע”א 2142/13 שויהדי נעמאת נ’ יצחק קרמין, [פורסם בנבו] פס’ 7 (13.11.2014): א- תושבות חוץ של התובע, ב- אי ציון מען עדכני בכתב התביעה, ג- סיכויי התביעה, ד- מצבו הכלכלי של התובע.
בענייננו רלוונטיים השיקולים של סיכויי התביעה ומצבו הכלכלי של המשיב.
שיקול ראשון – סיכויי התביעה – יש לבחון את סיכויי התביעה על פניה, אך גם בכך אין טעם בלבדי המספיק לשם חיוב התובע בהפקדת ערובה;
ההלכה הנוהגת בפסיקה היא שכאשר עסקינן בהליך שנמצא בערכאתו הראשונה – שיקול זה כלשעצמו אינו יכול, על פי רוב, להביא לחיוב התובע בערובה להוצאות הנתבע [ראו למשל רע”א 6353/12 אברהם נ’ יגרמן, [פורסם בנבו] פס’ 5 (16.01.2013); רע”א 2142/13 שויהדי נעמאת נ’ יצחק קרמין, [פורסם בנבו] פס’ 7 (13.11.2014)].
עוד נקבע בפסיקה כי ברירת המחדל היא שתובע לא יחויב בהפקדת ערובה. בהתאם לכך, נקבע לא אחת, כי מתוך שאיפה לצמצם את הפגיעה בזכות הגישה לערכאות, המהווה זכות חוקתית, בית המשפט יפעיל את סמכותו לפי תקנה 157 (ותקנה 519 בשעתה) אך במקרים חריגים [רע”א 3746/20 קריל נ’ ריטיקר [פורסם בנבו] (12.11.2020) (להלן – עניין קריל); רע”א 6562/14 פלונית נ’ מדינת ישראל – משרד הבריאות, [פורסם בנבו] פס’ 5 04.12.2014)).
שיקול שני – מצבו הכלכלי של התובע יש לאזן בין הקושי של יכולת התובע לשיפוי הנתבע בגין הוצאותיו בתום ההליך, ובין החשש לפגיעה בזכות הגישה לערכאות, כאשר ככלל, כפות המאזניים ייטו לטובת הגנה על זכות הגישה לערכאות.
מן הכלל אל הפרט
סיכויי התביעה
בנידוננו נדרש ביהמ”ש לבחון האם אכן קיים השתק פלוגתא.
בחינת התיקים הקשורים מלמדת כי במסגרת הליך י”ס שמספרו 64237-09-17, ביום 19.11.17 הגישה המבקשת בקשה למתן צו עשה בו עתרה לחיוב המשיב לפעול באחת משתי אפשרויות שהציעה: האחת – להודיע על ויתור זכותו במחיר למשתכן, תוך חתימה על תצהיר ויתור, והשנייה – להגיע במועד שייקבע ע”י חברת “אזורים” ע”מ לבחור דירה, לשלם מחצית מעלות הדירה, קרי סך של 200,000 ₪ ולהתחייב לתשלום המחצית השנייה.
ביום 23.11.17 הגיש המשיב תגובתו, ברם מהחלטת כב’ המותב הדן בהליך, שניתנה באותו היום עולה כי המשיב לא התייחס בתגובתו לגופו של עניין, וביקש מחיקת בקשת המבקשת דאז. די בכך, כדי לדחות טענתו של המשיב בכתב התביעה דנן כאילו המבקשת הכריחה אותו לחתום על סמך ויתור זכויות.
לאחר שהוגשו תגובת המשיב פעם נוספת, קבע ביהמ”ש דיון ליום 4.12.17, לאחר שניתן גם החלטה ובעיקרה הדברים לקמן:
צוין כי אין המשיב יכול להתייצב במשרדי “******” ע”מ לחתום על קבלת הדירה, באופן בו הברירה שנותרה היא בין חתימה על ויתור לבין אי חתימה על ויתור על הזכות.
המשיב הודיע כי בכל מקרה לא יגיע לחתום, אולם אותה העת התסכן בשני מצבים: ויותר משמעו מניעת אפשרות להצטרף להגרלה דומה במשך 6 שנים, ואי חתימה על ויתור ואי הגעה לחתימה על קבלת הדירה, ממילא מאיינת זכאותו לקבל הזכות.
המשיב טען באותה נשימה, כי ככל שלא יחתום על ויתור וככל שלא יחתום על קבלת הזכות, הנזק הקונקרטי שייגרם למשיבה הינו באבדן הזכייה בדירה בה כבר זכו הצדדים, ומניעת אפשרות להצטרף להגרלה במשך 6 שנים.
ביהמ”ש קבע בסע’ 5 לאותה החלטה כדלקמן: “עמידת המשיב על זכותו שלא לחתום על ויתור מהווה אפוא, ובמובהק, עמידה על זכות בחוסר תום לב (מבלי לגרוע מכל טענה קניינית או נזיקית שעשויה להיות לו בעתיד) הוא עצמו ינזק באותה המידה בין אם יחתום על הוויתור ובין אם לאו (מניעה להשתתף בהגרלות למשך שש שנים), ואם לא יחתום על ויתור יגרום נזק עצום למבקשת.”
בהמשך קבע ביהמ”ש כי הנזק שעשוי להיגרם למשיב באותה העת, ייגרם לו כך או כך, והדברים מאליהם ברורים לנוכח המתואר לעיל.
בסיכומה של ההחלטה הורה ביהמ”ש למשיב להודיע באמצעות ב”כ למבקשת, עד ליום 6.12.17 בשעה 9:00 האם בכוונתו להגיע לפגישת החתימה על קבלת הדירה ולשלם חלקו בסכום הנדרש.
בקשה מאוחרת שהגישה המבקשת לחתימה על פסיקתא לפיה רשאית המבקשת לחתום בשם המשיב על ויתור על זכותו בדירה נדחתה ביום 7.12.17 כאשר ניכר היה אז, כי הקדימה את המאוחר, וממילא הסתן כי המשיב מתכוון להגיע לחתום על קבלת הדירה.
ביום 28.12.17 הבגישה המבקשת בקשה נוספת המאפשרת לה לחתום בשם המשיב על ויתור זכותו לקבלת הדירה. ביהמ”ש ביקש תגובתו בדחיפות והמשיב אישר ביום 29.12.17 כי אכן לא הגיע לפגישת החתימה, ואף הוגיע כי אין בכוונתו להגיע, משלט נמצא פתרון שהניח את דעתו באופן בו יטלו הצדדים משכנתאות נפרדות.
אי לכך, ביום 29.12.17 נחתמה פסיקתא על תנאי, לפיה רשאית המבקשת לעשות בה שימוש, ככל שהמשיב לא יגיע לפגישת החתימה הנוספת שנקבעה ליום 31.12.17.
כפי הנראה, המשיב לא הגיע אל משרדי “******” במועד הנ”ל והמבקשת מימשה את הפסיקתא.
כעת עותר המשיב בתביעתו לקבלת שווי הזכות לרכישת הדירה בסך 500,000 ₪ (זהו כאמור אחד מסעדי התביעה).
בעת הענקת הזכות לצדדים ויתר המשיב באופן מובהק על זכותו לקבלת הדירה. ביהמ”ש נתן למשיב מס’ הזדמנויות לממש את זכותו אולם הוא לא עשה כן. למעשה, עוד בדיון מיום 4.12.17 הודיע המשיב כי הוא מוותר על קבלת הזכות באופן בו לא יגיע לחתום על קבלתה, אולם דרש לקבל החלטה לפיה בשל היעדר יכולת או רצון לקבל הזכות מצידו, ימנע מהמבקשת לממש את זכותה, מן הטעם שככל שזכותה תמומש, ימנע ממנו להשתתף בהגרלה נוספת 6 שנים.
ובמילים אחרות – אם היה נעתר ביהמ”ש לבקשתו של המשיב וקובע כי הזכות למחיר למשתכן לא תמומש ע”י שני הצדדים בשל התנגדות של אחד מהם (בנידוננו המשיב כאמור), ממילא היה המשיב מפסיד את זכותו, אלא שאז לא היה יכול לעתור כעת נגד אף גורם לקבלת שווי זכותו.
עפ”י אנלוגיה זו, סבורתני כי סיכויי התביעה נגד המבקשת לקבלת שווי הזכות, אינם גבוהים.
מנגד למסקנתי בעניין דלעיל, התובע עתר בנוסף לאמור לעיל גם לחלוקת חובות ואיזון משאבים ואין ספק כי בין הצדדים שהיו יחד כבני זוג תקופה ממושכת, לא התנהלו הליכים אלו מעולם. בעניין זה אמנם לא הוצגו בכתב התביעה ראיות להוכחת התביעה אולם דומני כי די במשך החיים המשותפים הממושכים שניהלו הצדדים כבני זוג, כדי להקים חזקה ולפיה הם צברו רכוש משותף לחיוב ולשלילה.
המבקשת בבקשתה לא הביאה טעם לדחיית התביעה לעניין זה ולא טענה להיעדר שיתוף בין הצדדים.
אכן יש לתהות באשר לעיתוי הגשת הבקשה בשים לב כי הצדדים פרודים מזה 6 שנים ואולם אין בכך משום קבלת הטענה לדחיית התובענה לעניין סעד זה.
מצבו הכלכלי של המשיב
המבקשת טענתה בבקשתה בכלליות כי המשיב לא שילם הוצאות משפט שנפסקו לו אולם לא הפנתה באופן קונקרטי להחלטות והפרותיהן. עם זאת, המשיב צבר חוב בגין אי תשלום מזונות קטין והגיע להסדר פירעון החוב, אך לאחרונה. המשיב גם אישר בתגובתו כי נקלע למצוקה כלכלית, ואכן פנה להליכי חדלות פירעון, אותם ביקש בהמשך לבטל מיוזמתו, אולם מכאן עולה החשש כי ככל שתביעתו תידחה, לא יהא בידו כדי לשלם ההוצאות.
בנוסף לכך, המשיב עתר לפטור מתשלום אגרה בשל מצב כלכלי דחוק ואכן בקשתו נתקבלה.
במצב דברים זה ישנו סיכון כי ככל שהתביעה תידחה והוא יחויב בהוצאות לטובת המשיבה, הוא לא ישלמן.
כפי שסברתי לעיל, סיכויי התביעה בעניין המחיר למשתכן אינם גבוהים. יחד עם מצבו הכלכלי של המשיב, עפ”י דין, דינה של הבקשה להתקבל.
עם זאת, לנוכח כל האמור, ובשים לב למסקנותיי השונות לסעדים השונים, הנני נעתרת לבקשה באופן חלקי ומורה כי על המשיב להפקיד ערובה בסך 10,000 ₪, סכום שאין בו משום חסימת דרכו של המשיב לביהמ”ש.
סוף דבר-
הבקשה מתקבלת באופן חלקי.
המשיב יפקיד ערובה בסך 10,000 ₪ בתוך 15 ימים וככל שלא יעשה כן, סעדי תביעתו לעניין מחיר למשתכן ימחקו וביהמ”ש יוסיף לדון בסעדי התביעה הנוספים בלבד.
כתב הגנת המבקשת יוגש בתוך 21 ימים ממועד הפקדת הערובה.
ימי החירום אינם במניין הימים.
בשל המסקנה המשולבת אליה הגעתי, איני עושה צו להוצאות.
החלטה זו תפורסם תוך השמטת מלוא הפרטים המזהים, אלא אם תוגש התנגדות מי מהצדדים עד ליום 28.11.23, שאז תינתן החלטה לגופו של עניין (למעקב המזכירות).
ההחלטה תובא לעיונו של כב’ המותב הדן בהליך.
ניתנה היום, ז’ כסלו תשפ”ד, 20 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.
