בפני
כב’ הרשמת בכירה ריבי לב אוחיון
מבקשים
1. *** *** ת”ז ********
2. **** ***** ת”ז ********
3. ****** ***** ת”ז ********
נגד
משיב
***** *** ת”ז ********
החלטה
לפני בקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה, בסכום שלא יפחת מ- 30,000 ₪, קרי 10,000 ₪ עבור כל מבקש, אותה מצאתי לקבל אם כי תוך חיוב נמוך מהמבוקש, ואסביר.
המדובר על תביעה כספית לתשלום 283,500 ₪ בטענה של המשיב להשקעה כספית בבניית נכס מקרקעין הממוקם במושב ****, משק **, בו מתגוררים המבקשים 2-3 כברי רשות. לטענת המשיב, המבקש 2 הציע לבניה”ז להשקיע בבניית דירה במשק, היא תהא בבעלותם והם ינהגו בה מנהג בעלים.
בהתאם, פנה המבקש 2 אל הגורמים הנדרשים וקיבל היתרי בנייה.
המבקשת 1 והמשיב הם בני”ז שנישאו בשנת 2006 ולהם שלושה ילדים.
המבקשים 2 ו-3 הם הוריה של המבקשת 1.
המשיב טוען כי השקיע בבנייה ומימנה באמצעות כספי חסכונות שהיו לו.
נימוקי הבקשה
המבקשים טוענים כי במשק היה בית אימון (מבנה לאפרוחים) ומתוך רצון לעזור לבניה”ז, הציעו להם המבקשים 2-3 להכשיר המבנה למגורים תוך שנדרשה השקעה של עשרות אלפי שקלים בלבד.
לטענת המבקשים ההליך דנן הינו גלגול שני של הליכים משפטיים שמנהל המשיב מולם, כאשר שטענותיו לטענתם שקריות. המבקשים טוענים כי תביעתו הראשונה של המשיב נמחקה ע”י המותב הדן בתיק לאחר שהמשיב הטריח המבקשים לחינם {ראו: תמ”ש 50340-03-22 (להלן: “ההליך הקודם”)}.
לטענת המבקשים, בין תביעה זו לתביעה בהליך הקודם ישנן סתירות כך לדוג’, במסגרת ההליך הקודם טען המשיב כי השקיע במבנה נשוא המחלוקת סך של 1,000,000 ₪ מחסכונות שצבר לפני הנישואין, ובתביעתו עתה טען כי השקיע מאות אלפי ₪, כאשר בפועל, מעיון במסמכים נראה כי המשיב השקיע כ- 20,000 ₪, וכן לטענתם סכומים אלה הושקעו לצורך אחזקת המבנה במהלך השנים.
לטענת המבקשים ניתן ללמוד את הנתונים להם הם טוענים אף מקבלות אותן הציג המשיב בעצמו. כן טוענים המבקשים, כי מעיון בתדפיסי חשבון הבנק אשר הוצגו בהליך הקודם לא נמצאה אסמכתא המעידה על חסכונות כלל, וכי עצם שינוי הגרסה מהליך זה לקודמו מעיד על חוסר תו”ל.
עוד טוענים המבקשים, כי תוך שימוש בטענות אלה עתר המשיב בהליך הקודם להטלת צו מניעה במעמד צד אחד תוך שהוא פוגע בזכויות הקניין של המבקשים וגרם להם לנזק בעוד הוא מוסיף לנהל הליך סרק מולם, כפי שפועל עתה.
המבקשים טוענים כי כיוון שנטל הראייה להוכחת התביעה מונח על כתפי המשיב והוא לא מצליח להוכיחה, ולו בקירוב, ולא הציג ראיה כי השקיע מאות אלפי ₪ או כמיליון ₪ בנכס, מכספי חסכונותיו או בכלל, הרי שדין תביעתו להידחות, וכי כבר עתה סיכויי תביעתו קלושים.
התנהלותו הכלכלית של המשיב כפי שטוענים לה המבקשים
לטענת המבקשים המשיב לא עומד בתשלומי מזונות אשר נפסק כי ישלם וזאת למרות שהוא עובד ויש לו הכנסה (הכנסתו אינה מדווחת והוא עובד במספרה ב ***** ******).
עוד טוענים המבקשים כי מלא נטל הטיפול בילדי בניה”ז מוטל על כתפיהם, וכי המשיב לא לוקח חלק בגידולם, לא עומד בזמני השהות ומתנהל באופן מניפולטיבי.
לטענת המבקשים, המשיב גם סירב לשאת בעלויות מבחן הרישוי השנתי לרכב המשותף של הצדדים, זאת למרות שנטל אותו מאת המבקשת 1 והרכב היה ברשותו. בתמצית יאמר כי המשיב סירב להשיב את הרכב לידי המבקשת 1 וכן לחתום על ייפוי כח על מנת שתוכל להעביר אותו טסט (ראו לעניין זה החלטת המותבת הנכבדה מיום 20.11.22 בתמ”ש 44582-05-22).
לטענת המבקשים המשיב עושה שימוש ציני בהיותו מיוצג ע”י הסיוע המשפטי שכן הוא לא משלם אגרות בשל ניהול ההליכים, וכן למשיב אין קושי לטעון טענות סרק שהרי בשל התנהלותו החמקנית לא ניתן להיפרע מימנו.
לטענת המבקשים גם ניהול הליכי הוצל”פ מול המשיב לא מסייעים במאומה לגביית תשלומי מזונות, גם צו מאסר אשר הוצא כנגד המשיב לא סייע בגביית הכספים, בהקשר לכך הפנו המבקשים להחלטת הרשמת עידית גור אריה מיום 31.1.23 המורה על מאסר המשיב לתקופה של עשרה ימים, תוך שהיא מתנה את ביטול המאסר בהפקדת סך של 10,000 ₪ (כאשר החוב בהוצל”פ עמד נכון לאותו מועד על סך 40,000 ₪).
עוד טוענים המבקשים כי מאוחר יותר וביום 7.5.23 נאסר המשיב לאחר שסירב לשלם סכום של 4,500 ₪ מתוך חוב אשר עמד באותו מועד על סך 50,000 ₪.
עוד טוענים המבקשים כי נכון למועד זה לא שילם המשיב דמי מזונות כלל, זאת מלבד סכום אשר התקבל ממכירת רכב ועוקל ע”י הוצל”פ לטובת חוב המזונות, זאת על אף שבמשך השנים עבד כספר במס’ מקומות ועם עזיבתו את הבית העלים יחד עמו סכומי כסף אשר צבר במזומן.
לטענת המבקשים, המשיב עובד משעות הבוקר ועד לשעות אחה”צ במספרה ב****** והוא עמוס בעבודה, עד כדי שאחד מילדיו ביקש להסתפר אצלו והוא טען כי אין לו תור פנוי לשבוע הקרוב, אולם כספים אשר מתקבלים מעבודתו לא מופקדים לחשבון הבנק אלא מוסתרים על ידו.
בנוסף לכך, לטענת המבקשים, לאופי ניהולם של ההליכים שבין בניה”ז בביה”ד הרבני לעניין גירושין ומשמורת קטינים ע”י המשיב, יש השלכה על הדרך בה הוא מנהל ההליך דכאן, ובשל התנהלותו שם, נדרש לחייבו בהפקדת ערובה בהליך זה.
תגובת המשיב
לטענת המשיב יש לסלק את הבקשה על הסף ולחייב המבקשים בהוצאות משפט כיוון שטענות המבקשים מתבססות על הליכים אחרים המתנהלים בדלתיים סגורות בין המבקשת 1 למשיב, הליכים החוסים תחת חיסיון, והיה עליהם לפנות בבקשה מתאימה להסרת החיסיון ולא לעשות דין עצמי. כך גם לעניין טענת המבקשים על רישום המשיב לאתרי היכרויות שהיא בעלת אופי רכילותי.
לטענת המשיב ההליך הקודם נמחק מסיבות פרוצדוראליות בלבד. כן טען המשיב כי פסיקת ביהמ”ש אינה מכירה במצב של חסימת גישתו של בעל לערכאות בטענה כי הוא “שקרן”, וכי אין להצדיק חסימת זכותו הבסיסי לערכאות או להכביד על זכות זאת.
עוד טוען המשיב כי אין סתירה בין הליך זה לקודמו, כיוון שההפרש בין הסכומים ביחס לבניית הדירה אינו משנה לנוכח העובדה שאין מחלוקת בין הצדדים כי המשיב שילם עבור בניית הדירה ואף צירף חוו”ד מומחה המעריכה את עלות הבנייה. עוד טען כי אין בטענה ביחס לסכומי התביעה כדי להשליך על סיכויי התביעה אלא לשאלת הסכום בלבד.
לטענת המשיב כישורי הורותו (ההליך המתנהל בבד”ר) ורישומו (או העדר רישומו) לאתרי היכרויות אינם מהווים סיבה לחסום את זכות גישתו לערכאות.
בנוסף טוען המשיב כי אין בעובדה שעדכן מען שונה רלוונטיות במקרה של בקשה להפקדת ערובה אלא במצב בו בעל דין הינו תושב חוץ, ובמקרה זה על כל פנים אין מקום להעלאתה כיוון שהמשיב מיוצג וכן זוהי כתובתו המעודכנת במשרד הפנים.
המשיב טוען כי הטלת חיוב בהפקדת ערובה הינה צעד חריג והפנה למבחן הפסיקה (רע”א 6353/12 אברהם נ’ יגרמן) ובהתאם לו טען כי לא ניתן להגדיר את ההליך כהליך סרק, וככל וביהמ”ש היה סבור כי התביעה מופרכת היה עושה שימוש בסמכות המוקנית לו ומורה על מחיקתה.
לטענת המשיב ביום 15.3.23 הגישו המבקשים בקשה להבהיר האם יש מקום בניהול הליך המהו”ת וביהמ”ש קבע כי מדובר בהליך אשר מתאים מאד להתברר במהו”ת, לו סבר ביהמ”ש כי מדובר בהליך סרק לא היה מפנה הצדדים לגישור.
עוד טען המשיב כי קבלת טענת המבקשים לפיה המשיב מיוצג מטעם הלשכה לסיוע משפטי מחייבת הפקדת ערובה, משמעות קבלת טענה זאת היא כי לעולם יוטל חיוב על בעלי דין המיוצגים מטעם הלשכה לסיוע משפטי (ראו רע”א 9934/16 אירג’ קרמנשהצ’י נ’ טיזאבי ביזאן).
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית
הזכות לפנות לערכאות השיפוטיות היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה (רע”א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע”מ נ’ נילי מפעלי מתכת בע”מ [1], בעמ’ 650). יש הסוברים כי קיומה הוא תנאי לקיומן של שאר זכויות היסוד (ע”א 733/95 ארפל אלומיניום בע”מ נ’ קליל תעשיות בע”מ [2], בעמ’ 629). זכות זו נתונה לכול, ואין היא נחלתם הבלעדית של אלה שבידם יכולת כלכלית לממן הליך משפטי. ייתכן שעצם היכולת לפנות למערכת השיפוטית היא זכות קניין המוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. ניתן לראותה אף כזכות הבאה לשרת זכות אחרת, של תביעה בגין פגיעה בקניין (ראו ש’ לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד [10], בעמ’ 26). עם זאת הוסמך בית-המשפט בתקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. הרציונל העומד בבסיס הסמכות להטיל ערובה הוא למנוע תביעות סרק ובעיקר להבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע, בייחוד כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים (ראו למשל: רע”א 8010/01 מימון נ’ אלדן [3]; ע”א 2877/92 אל לטיף נ’ מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע”מ [4]).
ברירת המחדל בהליכים אזרחיים הינה כי כל צד נושא בהוצאותיו, אולם הדין מאפשר לבית המשפט סמכות להורות כי צד אחד יישא בהוצאות הצד שכנגד [ראו למשל רע”א 7687/18 מדינת ישראל – רשות המסים – מנהל מע”מ לוד נ’ מרעב חסן בנייה וסחר בע”מ, [פורסם בנבו] פס’ 7 (15.07.2020) (להלן – עניין מרעב חסן בנייה וסחר)].
יתרה מזו, לבית המשפט סמכות לחייב תובע בהפקדת ערובה, שתשמש לתשלום הוצאות המבקשים במקרה בו יפסקו לטובתו הוצאות במסגרת ההליך.
ההסדר החקיקתי הקובע את סמכותו של בית המשפט לחייב תובע יחיד בהפקדת ערובה קבוע בתקנה 157 (א) לתקנות, וזו לשונה:
“157. (א) בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע.”
בין שיקולים אלו נקבעו בפסיקה ארבעה שיקולים עיקריים, שאינם מצטברים, כדלהלן [רע”א 2142/13 שויהדי נעמאת נ’ יצחק קרמין, [פורסם בנבו] פס’ 7 (13.11.2014): א- תושבות חוץ של התובע, ב- אי ציון מען עדכני בכתב התביעה, ג- סיכויי התביעה, ד- מצבו הכלכלי של התובע.
בענייננו רלוונטיים שלושה שיקולים: אי ציון מען עדכני בכתב התביעה, סיכויי התביעה ומצבו הכלכלי של המשיב.
שיקול ראשון- אי ציון מען התביעה- ציון מען נכון ותקף בכתב התביעה נועד לספק למבקשים כתובת אליה יוכלו לפנות לצורך גביית הוצאותיהם, ככל שייפסקו לזכותם.
שיקול שני – סיכויי התביעה – יש לבחון את סיכויי התביעה על פניה, אך גם בכך אין טעם בלבדי המספיק לשם חיוב התובע בהפקדת ערובה;
ההלכה הנוהגת בפסיקה היא שכאשר עסקינן בהליך שנמצא בערכאתו הראשונה – שיקול זה כלשעצמו אינו יכול, על פי רוב, להביא לחיוב התובע בערובה להוצאות הנתבע [ראו למשל רע”א 6353/12 אברהם נ’ יגרמן, [פורסם בנבו] פס’ 5 (16.01.2013); רע”א 2142/13 שויהדי נעמאת נ’ יצחק קרמין, [פורסם בנבו] פס’ 7 (13.11.2014)].
עוד נקבע בפסיקה כי ברירת המחדל היא שתובע לא יחויב בהפקדת ערובה. בהתאם לכך, נקבע לא אחת, כי מתוך שאיפה לצמצם את הפגיעה בזכות הגישה לערכאות, המהווה זכות חוקתית, בית המשפט יפעיל את סמכותו לפי תקנה 157 (ותקנה 519 בשעתה) אך במקרים חריגים [רע”א 3746/20 קריל נ’ ריטיקר [פורסם בנבו] (12.11.2020) (להלן – עניין קריל); רע”א 6562/14 פלונית נ’ מדינת ישראל – משרד הבריאות, [פורסם בנבו] פס’ 5 04.12.2014)).
שיקול שלישי – מצבו הכלכלי של התובע יש לאזן בין הקושי של יכולת התובע לשיפוי הנתבע בגין הוצאותיו בתום ההליך, ובין החשש לפגיעה בזכות הגישה לערכאות, כאשר כפות המאזניים יטו לטובת הגנה על זכות הגישה לערכאות.
מן הכלל אל הפרט
השיקולים שהובאו בפסיקה אינם מצטברים, אולם ככלל ביהמ”ש לא יחייב בהפקדת ערובה רק בשל טענה לקלישות סיכויי תביעה או בשל מצב כלכלי דחוק או אי ציון מען – אלא יביא בחשבון מס’ נתונים.
אי ציון מען עדכני בכתב התביעה
לטענת המבקשים, המשיב לא ציין מען עדכני בכתב התביעה, אלא כתובת מגורים של מקום בו התגורר כשנה עובר להגשת התביעה, וזו אחת הסיבות לחייבו בהפקדת ערובה. מנגד טוען המשיב כי אי ציון מען בכתב התביעה רלוונטי רק מקום בו בעל הדין מתגורר מחוץ לישראל וכן טען כי כתובת ב”כ מצוינת על כתבי הטענות כך שאין כל מניעה לאתר את המשיב, וכן טען כי הכתובת שמופיעה בכתב התביעה היא כתובתו המעודכנת במשרד הפנים.
אכן ניתן לראות בעייתיות בהצגת מען לא מעודכן. ניתן לסבור כי הוצג מען לא עדכני בשל הליכי גביית מזונות בהוצל”פ, ומכאן ניתן להסיק כי אף לו יחויב המשיב בהוצאות במסגרת הליך זה, יתקשו המבקשים לאתרו לצורך גבייתן.
סיכויי התביעה
כחלק מבחינת סיכויי התביעה, עיינתי בהליך הקודם שנמחק. בהליך שם הורתה כב’ המותבת הדנה בהליך, בהחלטה מיום 20.9.22 למשיב לבצע מס’ פעולות לצורך ניהול ההליך, ובין היתר ניתנה לו הזדמנות לתקן מחדליו ולהגיש כתב תביעה מתוקן בתוך 7 ימים.
בסופו של דבר, משלא קיים המשיב את האמור בהחלטה מיום 20.9.22 נמחק ההליך, והמשיב פתח בהליך דנן.
לא מצאתי כי עצם קיומו של הליך קודם באותו עניין, הליך אשר נמחק מחמת חוסר מעש, כדי לקבוע סיכויי התביעה בהליך דכאן.
ובעניין ההליך דנן – המשיב עותר לקבלת סכום כספי מהמבקשים בסך של 283,500 ₪. זהו סכום התביעה, כאשר המשיב מסביר את שיעור הסכום בכך שמחצית מהנכס שייכת למבקשת 1 בהיותה רעייתו ומאחר שמדובר בנכס משותף לבניה”ז. לכתב התביעה צירף המשיב אסמכתאות שלטענתו מעידות על שיפוץ מקיף שנעשה בבית המגורים, וחוו”ד שמאי שצירף העריכה את עלויות הבנייה בסכום של 567,000 ₪.
כן צירף המשיב את צוואת המבקשים 2 ו-3 המעידה כי הם חפצים בבא העת להעביר את החלק במשק עליו בנוי הנכס למבקשת 1, וכן הותירו בידה את האפשרות לבצע פרצלציה במשק, כך שהשטח עליו בנוי הנכס יוסדר על שמה.
בניגוד לסכום התביעה דכאן, אכן בהליך הקודם טען המשיב כי בוצעה בנכס המקרקעין בנייה בהשקעה של כ-מיליון ₪. כעת טוען המשיב כי ההשקעה בבנייה היתה בשיעור של כ-חצי מיליון ₪. הפער הגדול בין הסכומים לא נומק כדבעי. לא הובן כיצד פעם אחת טוען המשיב כי הושקע סכום של מיליון ₪ ופעם אחרת טוען כי הושקע סכום של חצי מיליון ₪. נהיר כי כאשר אדם משקיע בבנייה הוא יודע את סדרי הגודל של ההוצאה הכספית ואם אם ישנה סטייה, בהכרח תהא סטייה קלה ולא של חצי מיליון ₪.
המשיב גם לא הוכיח כי השקיע מכספו סכום של 500,000 ₪. לאמור, אף אם עלות הבנייה הערכה ע”י השמאית בכחצי מיליון ₪, לא הובאה ראיה לכך שבניה”ז השקיעו סכום זה.
ואולם, אין באמור כדי לקבוע כי המשיב לא השקיע מכספיו כלל. למעשה מהקבלות אשר צורפו ע”י המשיב עולה כי אכן השקיע בנכס סכומי כסף. יתרה מזו, אף המבקשים אינם מכחישים טענת המשיב בדבר השקעת כספים, ברם לטענתם, המדובר בהשקעה כספית בבית אימון (בית גידול לאפרוחים) אשר בו השקיעו יחד בניה”ז סכום כסף של עשרות אלפי שקלים בודדים ובתמורה ניתנה להם האפשרות להתגורר בנכס לתקופה מוגבלת. לטענת המבקשים המשיב לא בנה מבנה אלא שיפץ תשתית קיימת.
הצדדים אפוא אינם חלוקים בשאלת ההשקעה הכספית של המשיב בנכס, אך חלוקים בשאלת הסכום.
מהמסמכים שצירף המשיב לכתב התביעה עולה כי הוא השקיע בנכס סכום של כ-20,000 ₪, וכן המבקשים טענו כי בניה”ז השקיעו סכום כסף בשיפוץ, אולם לא הוכח הסכום הנתבע.
אי לכך, ובאין הוכחה להשקעה של 283,500 ₪, סיכויי התביעה אינם גבוהים, לכל הפחות לעניין סכומה.
מצבו הכלכלי של המשיב
מן המסמכים שצורפו לבקשה עולה כי המשיב אינו משלם או לפחות לא שילם את מזונות ילדיו כסדרם, וננקטו נגדו הליכי הוצל”פ משמעותיים לצורך הגבייה.
בשל סיכויי התביעה, למצער לעניין סכומיה, עשוי ביהמ”ש לחייב את המשיב בתשלום הוצאות למבקשים.
לכך יש להוסיף גם כי המשיב מיוצג ע”י עו”ד מטעם הלשכה לסיוע משפטי, מה שמעיד על מצב כלכלי ירוד. אמנם אילו היה טעם זה לבדו שיקול לחיוב המשיב בהפקדת ערובה, קרוב לוודאי שהבקשה היתה נדחית. ברם בשקלול מכלול הנתונים, יש ממש בבקשה דנן.
נוכח האמור , יש לקבל הבקשה גם מטעם זה.
שיקולים בקביעת גובה הערובה
אשר לסכום הערובה, מלכתחילה יש להבי בחשבון את סכום התביעה. כאמור לעיל, בשלב זה לא מצאתי כי המשיב ביסס תביעתו לעניין סכומה. אי לכך, יתכן כי התביעה תתקבל באופן חלקי ונמוך משמעותית מסכום התביעה.
משכך, הנני מוצאת לחייב את המשיב בהפקדת ערובה בשיעור של 10,000 ₪.
גובה הערובה צריך לאזן בין זכות המשיב להגשת תביעה והבטחת זכות הגישה לערכאות לבין זכותם של המבקשים להבטיח את הוצאותיהם בשל “גרירתם” לבית המשפט בתביעה שסיכוייה אינם גבוהים. יתכן עד מאוד, כי אילו סכום התביעה היה ריאלי ביחס להשקעה מצידו של המשיב, ההליך היה מתייתר או מבעוד מועד או לאחר קבת התביעה בידי המבקשים – שאז היו הצדדים מגיעים להסכמות.
בשקלול כל אלה, יש לקבוע ערובה שתהווה ערובה משמעותית להבטחת ההוצאות בהליך מצד אחד, אולם תהווה ערובה שלא תשמש מכשול מפני זכותו של המשיב לנהל תביעתו.
סוף דבר-
הבקשה מתקבלת באופן בו יפקיד המשיב סך של 10,0000 ₪ להבטחת הוצאות המבקשים וזאת בתוך 21 ימים. ימי החירום במניין הימים.
ככל שהערובה לא תופקד, ההליך ימחק.
החלטה זו תפורסם תוך השמטת כל פרט מזהה, אלא אם תוגש התנגדות מי מהצדדים עד ליום 28.11.23, שאז תינתן החלטה לגופו של עניין.
למעקב המזכירות.
החלטה זו תובא לעיון כב’ המותבת הדנה בהליך.
ניתנה היום, ח’ כסלו תשפ”ד, 21 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.
