לפני
כבוד השופט אלעד לנג
תובעים
1. איטום נתן ובניו בע"מ
2. גלעד נתן
ע"י ב"כ עוה"ד נחום הרפז ויוסי אלעד
נגד
נתבע
חוג'ה אברהם
ע"י ב"כ עוה"ד אסף טופול
פסק דין
לפני תביעה לפיצוי כספי בסך של 271,000 ש"ח בגין נזקים והוצאות שנגרמו לתובעים כתוצאה משריפה של ציוד עסקם אשר מקורה, לפי הטענה, במעשיי הנתבע.
העובדות
ביום 1.11.21, לפנות ערב, הגיע הנתבע ביחד עם אדם נוסף (פועל בעסק חמו של הנתבע בשם: "איאד") לרח' הזריחה הנמצא באזור הדרום מזרחי של היישוב קידר. הנתבע ואיאד הבעירו מדורה במקום, בה שרפו מסמכים שונים, ובכללם חשבוניות מס ישנות אשר היו שייכות לעסק חמו של הנתבע (להלן: "המדורה").
בסמוך למקום המדורה, במרחק של כ-7 מטרים, נמצא שטח עסק התובעים אותו שכרו מוועד היישוב קידר ובו אחסנו ציוד הנדרש לעסק בתחום האיטום ובכלל כך יריעות איטום, דבקים, מכונות, בלוני גז, מיכל סולר ועוד (הסכם השכירות הוגש לתיק ביום 20.9.23). כן נמצאו במקום משרד במבנה יביל, קונטיינר אחסון וכן בעלי-חיים מסוג כבשים ותרנגולות. שטח עסק התובעים הפונה אל מקום המדורה גודר ברשת ברזל (להלן: "עסק התובעים"). בין מקום המדורה לבין שטח עסק התובעים נמצא "בור" ברוחב של כ-2 מטרים המשמש לאיסוף גזם יישובי והוא מוקף בחלקו בחומה נמוכה, כאשר עיקרה נמצא מתחת לשטח פני הקרקע.
באותו מועד, ביקרה אשת התובע 2, הגב' אורטל נתן, בשטח עסק התובעים ובצאתה ממנו ניגשה אל מקום המדורה וביקשה מהפועל איאד לדאוג לכיבוי המדורה, לנוכח קיומם של חומרים דליקים ומסוכנים בשטח עסק התובעים. הגב' נתן עזבה את מקום המדורה והותירה את הנתבע ואיאד במקום כשהמדורה בוערת.
באותו יום, בשעה 18:21, התקבלה במוקד כיבוי-אש שביישוב מעלה אדומים קריאה אודות שריפה עזה שפרצה בשטח עסק התובעים, אליה נשלחו 5 צוותי כיבוי אש אשר ביצעו פעולות כיבוי במקום. ברם, חרף פעולות אלה, שטח עסק התובעים נשרף כליל.
בעקבות הנזקים וההוצאות שנגרמו לעסק התובעים הוגשה נגד הנתבע התביעה שלפניי.
טענות הצדדים וראיותיהם
הצדדים בהליך שלפניי חלוקים הן בשאלת אחריות הנתבע לפרוץ השריפה בעסק התובעים והן בשאלת שיעור הנזק שנגרם לתובעים כתוצאה מהשריפה. התובעים טוענים כי הנתבע אחראי לפרוץ השריפה בעסקם בכך שזו נגרמה כתוצאה מהתפשטות המדורה שהבעיר הנתבע אל שטח עסקם. מנגד, הנתבע טוען כי השריפה בעסק התובעים פרצה כשעתיים לאחר שהוא עזב את מקום המדורה, וזאת לאחר שהקפיד לכבות את אש המדורה באמצעות מים ששפך עליה ואיסוף של שאריות הנייר שהיו בה. עוד טוען הנתבע כי התובעים אחראים, או, למצער נושאים באשם תורם, להיווצרות השריפה ולנזקיה שכן החזיקו בעסקם חומרים מסוכנים (ובהם מיכל סולר, בלוני גז וקש) וכן בעלי-חיים, כל זאת ללא רישיונות כדין, ומבלי שננקטו על ידם אמצעי זהירות והתראה מפני הסכנה הטמונה במקום. בתגובה לכך, טוענים התובעים כי החזיקו כדין את כל הציוד שנמצא בשטח עסקם וכי וועד היישוב שהשכיר להם את השטח ידע היטב מה הציוד המוחזק בו, מבלי שהעלה כלפיהם כל דרישה להסרתו או לנקיטה באמצעי זהירות או התרעה מפני, וזאת עד לפרוץ השריפה נשוא התביעה.
לתמיכה בטענות התובעים הוגשה מטעמם חוות דעת מומחה כיבוי אש מטעם מר יעקב נחמה (הוגשה וסומנה ת/1), חוות דעת מומחה שמאי מטעם מר דורון עד (הוגשה וסומנה ת/2) וכן נשמעו עדות אשת התובע 2, הגב' אורטל נתן ועדות התובע 2 – הוא בעלים ומנהל של התובעת 1.
לתמיכה בטענות הנתבע – העיד הנתבע בעצמו.
ביום 21.4.24 נשמעו עדויות כל עדי הצדדים, ובכללם המומחים מטעם התובעים, בסופם נשמעו סיכומי הצדדים בעל-פה.
דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את כל מסמכי התיק, התרשמתי מעדויות העדים שהעידו בפניי ושקלתי את טענות הצדדים, אני סבור שדין התביעה להתקבל. להלן אבאר החלטתי זו.
ג.1. אחריות הנתבע לפרוץ השרפה
כידוע, סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מעביר אל כתפי הנתבע את נטל הראיה להוכיח כי לא התרשל לגבי מקורה של האש או התפשטותה, מקום בו התובע מוכיח כי נגרם לו נזק כתוצאה מאש וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבערת האש (לעניין האקטיביות הנדרשת בפעולת הבערת האש ר' ת"א (מחוזי י-ם) 3427/01 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' אלדור מחשבים בע"מ ואח (22.5.05) מעמ' 9). באשר לנטל ההוכחה המוטל על הנתבע נאמר בפסיקת בתי המשפט כי מדובר ב"הוכחה כבדה" בה נדרש הנתבע להראות כי נקט אמצעי זהירות כאלה עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו, תהא סיבת האש אשר תהיה (ר' מושכלות ראשונים ב-ע"א 382/59 הפטקה נ' בוסט, פ"ד טו 388, 393-392 וכן ע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ' הסנה – חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נ(1) 866).
בענייננו, התובעים הוכיחו בראיות שהוצגו מטעמם, בדרגת הוכחה העולה משמעותית על מאזן ההסתברויות, כי הנזק לעסקם נגרם כתוצאה מאש שהובערה על ידי הנתבע במדורה, וזאת בהתבסס על הראיות הבאות:
ראשית, חוות דעת מומחה כיבוי האש מר יעקב נחמה אשר היה בין אנשי כיבוי האש הראשונים שהגיעו אל המקום, פעל ביחד עם חבריו לכיבוי האש וכן ערך חקירה אודות הגורם שהביא לפרוץ השרפה (חוות דעתו הוגשה וסומנה ת/1). מר נחמה קבע בחוות דעתו באופן חד משמעי כי הגורם לפרוץ השרפה בעסק התובעים הנו המדורה שהובערה בסמוך לשטח עסק התובעים וזאת הן על יסוד ממצאים שאיתר במקום אשר כללו פיסות נייר שרופות כליל ושרופות למחצה לאורך ציר כיוון הרוח החל ממקום המדורה, המשך בגדר רשת הברזל של עסק התובעים וכלה בשטח עסק התובעים, והן על יסוד צפייה בסרטוני מצלמות האבטחה של התובעים – אליהם אתייחס בהמשך. ממצאי ומסקנות מר נחמה בחוות דעתו עמדו איתנים גם בחקירתו הנגדית בבית המשפט, שם תיאר כיצד מצא שובל של שרידי נייר שרופים לכל אורך הציר המחבר בין מקום המדורה לעסק התובעים – כאשר ממצאים אלה עולים בקנה אחד עם כיוון הרוח שנשבה באותו יום (ממערב למזרח), עם לוח הזמנים בו התקבלה הקריאה בכיבוי-אש וכן עם הנחזה בבירור מצילומי מצלמות האבטחה.
שנית, שני סרטונים שצולמו ממצלמות אבטחה שהותקנו סביב עסק התובעים, האחד- סרטון באורח 39 דק' המתעד את מקום המדורה ושטח עסק התובעים ב-4 מצלמות אבטחה שונות (צילומי המצלמות השונות מוצגים בסרטון ברצף, להלן: "הסרטון הארוך") והשני- סרטון באורך 2:51 דק' אשר צולם על ידי הגב' מתן באמצעות טלפון נייד ובו תיעוד של הנחזה במוניטור מצלמת אבטחה נוספת, שצילם מכיוון מתחם עסק התובעים אל עבר המדורה (להלן: "הסרטון הקצר"). עיון בסרטונים מעלה כי הנתבע ומר איאד היו האנשים היחידים שהגיעו לאזור עסק התובעים בכל הזמנים הרלוונטיים לענייננו – החל מעת הדלקת המדורה על ידם ועד לפרוץ השריפה בעסק התובעים, כאשר על אף הזוויות הרחבות יחסית של מצלמות האבטחה השונות – לא ניתן לראות אנשים אחרים שהגיעו למקום, קל וחומר כאלה אשר הדליקו אש באזור. והנה, בסרטונים אלה נחזים הנתבע ואיאד מגיעים למקום באמצעות רכב מסחרי, מבעירים את המדורה במקום בשעת אור ומזינים אותה באופן מתמשך גם לאחר הגעת שעת החשיכה, בחומר בעירה נוזלי ובניירות נוספים, כאשר ניתן לראות בבירור כי גובה הלהבות של המדורה גבוה וחלקי ניירות בוערים (גיצים) עפים מאזור המדורה אל כיוון עסק התובעים כאשר חלקם מגיעים בבירור אל בור הגזם הנמצא בין המדורה לעסק התובעים (ר', למשל, החל מהדקה 4:30 ואילך לסרטון הארוך). זאת ועוד, עיון בסרטונים מלמד כי דקות ספורות לאחר שהתובעים עוזבים את המקום, כשהמדורה נחזית להיות כבויה, ניצתת אש גלויה לעין בבור הגזם, היא מתלקחת לכדי בעירה גדולה מאוד וזו מתפשטת לשריפה האוחזת בעסק התובעים (ר' תחילת הבעירה בבור הגזם בדקה 14:34 לסרטון הארוך). ודוק: בהינתן העובדה שהוכחה כי הנתבע ואיאד היו האנשים היחידים שהיו במקום המדורה וכי חלקים בוערים מהמדורה עשו דרכם אל כיוון עסק התובעים והגיעו אל בור הגזם – ניתן לקבוע בבירור כי מקור השריפה בעסק התובעים הנו במדורה שהבעירו הנתבע ואיאד, וזאת בין אם גיצי המדורה עברו באופן ישיר לשטח עסק התובעים (ולכן נמצאו בו שרידי ניירות שרופים על ידי כיבוי אש) ובין אם אלה מצאו דרכם אליו באופן עקיף, לאחר שהמדורה שהבעיר הנתבע התפשטה אל בור הגזם, בואכה אל שטח עסק התובעים.
אשר למחלוקת שהתגלעה בין הצדדים באשר לשעה בה הבעיר הנתבע את המדורה ועזב את המקום ובכך בהתייחס לטענת הנתבע כי עזב את המקום כשעתיים טרם פרוץ השרפה בעסק התובעים, מקובלת עלי טענת התובעים כי השעה המוצגת בסרטון הארוך אינה מייצגת נכונה את שעת האירוע בפועל וכי השעה המצוינת בסרטון הקצר היא השעה הנכונה. זאת, משעל פי השעה המופיעה בסרטון הארוך הנתבע הגיע למקום בשעה 15:22, החשיכה ירדה במקום כ-20 דק' לאחר מכן (ב-15:40) והנתבע ואיאד עזבו את המקום בשעה 15:48. ברם, ידיעה שיפוטית היא שהחשיכה ביום 1.11.21 לא יורדת בשעה כה מוקדמת וממילא ברור כי נתוני הזמן המופיעים בסרטון הארוך הנם שגויים שהרי מצוין בו תאריך יום 10.9.21 (או, למצער 9.10.21 בהיפוך) כאשר אין חולק כי האירוע התרחש בכלל ביום 1.11.21. תחת זאת, יש להעדיף את הנתונים המופיעים בסרטון הקצר בו מצוין התאריך הנכון (1.11.21 בהיפוך) כאשר בשעה 17:10 המופיעה בו ניתן עדיין לראות את הנתבע מזין את המדורה בחומרי בעירה באור יום, או למצער, באור דמדומים. מסקנה זו מתיישבת גם עם השעות שצוינו על ידי הגב' מתן בעדותה לפיהם ניגשה לדבר עם הנתבע ואיאד אחרי השעה 17:00, לאחר מכן חזרה לביתה, התקשרה אל בעלה וזה הנחה אותה לצלם את הנחזה במצלמת האבטחה – וזאת עשתה החל מהשעה 17:08. הנה כי כן, על יסוד האמור אני קובע כי בשעה 17:10 הנתבע ואיאד עוד היו במקום המדורה והזינו אותה בחומרי בעירה, כך שטענת הנתבע לפיה עזב את המקום כשעתיים לפני פרוץ השריפה בעסק התובעים אינה יכולה להתקבל. בהקשר זה אוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך, כי העובדה שהקריאה לכוחות כיבוי-אש נשלחה בשעה 18:21, לאחר שתושבי היישוב הריחו ריח של שריפה וחזו בשריפה ממש, מתיישבת היטב גם עם המסקנה אליה הגעתי – וזאת משיש להניח שבין המועד שבו גילו תושבי היישוב את דבר התפרצות השריפה לבין המועד שבו זו פרצה חלף פרק זמן ממושך, המגיע כדי עשרות דקות, ולכך שלקח זמן לשריפה שהתלקחה בבור הגזם והגיעה אל שטח עסק התובעים להתפתח למימדים גדולים שהסבו את תשומת לב התושבים ביישוב.
שלישית, עדות הגב' נתן, בה מסרה כי הגיעה לעסק התובעים בסביבות השעה 17:00, כפי שנהגה לעשות כל יום, וכי ניגשה אל הנתבע ואיאד וביקשה מהם לדאוג לכיבוי המדורה לנוכח קיומם של חומרים דליקים ומסוכנים בשטח עסק התובעים. הגב' נתן העידה כי הנתבע ואיאד היו האנשים היחידים במקום, קל חומר היחידים שהדליקו אש בסביבה, וכי על אף שפנתה אל שניהם – רק איאד נחזה כמקשיב להתרעותיה, על אף שהיא סברה כי הנתבע עצמו שמע את דבריה. בתוך כך העידה הגב' נתן כי לאחר מכן נסעה לביתה מרחק של דק' בודדות, התקשרה אל התובע 2 וזה הנחה אותה לצלם את הנתבע – כפי שעשתה. עדותה של הגב' מתן בעניינים אלה נותרה איתנה גם בחקירתה הנגדית, ודבריה אומתו גם בעדות התובע 2.
למען הסדר הטוב יצוין כי באשר לטענת הגב' מתן לפיה אחרי פרוץ השריפה פגשה בנתבע במקום וזה מסר לה שהוא נוטל אחריות מלאה על האירוע – אניח לזכות הנתבע כי לא אמר את הדברים, או, למצער, כי הדברים שאמר לא הובנו כהלכה, וזאת משהנתבע מסר בעדותו בבית המשפט כי לא אמר את הדברים וכי ייתכן שלא הובן כהלכה כיוון שלא נטל אחריות על השריפה.
מכל מקום, על יסוד האמור אני קובע כי התובעים הוכיחו כי הנזק לעסקם נגרם כתוצאה מאש שהובערה על ידי הנתבע במדורה.
אשר לחובה המוטלת על הנתבע להוכיח כי הוא לא התרשל לגבי מקורה של האש או התפשטותה, כאמור בסעיף 39 לפקודת הנזיקין, אני קובע כי הנתבע לא הרים נטל "כבד" זה המוטל עליו, וזאת מהטעמים הבאים: ראשית, אין ולא יכול להיות חולק כי הנתבע ואיאד הבעירו מדורה בסמיכות לעסק התובעים ובצמידות ממש למקום בו נאסף גזם יישובי – בו, מטבע הדברים, נמצאו חומרים דליקים (עץ, עשבים וכיו"ב). מדורה זו, הזינו הנתבע ואיאד בניירות ובחומר בעירה שהביאו ללהבות אש בגובה רב, תוך שחלקי נייר בוערים הועפו עם הרוח לכיוון שטח עסק התובעים. בעדותו בבית המשפט לא הבהיר הנתבע מדוע בחר להשמיד את הניירת של עסק חמו בדרך של שריפתה במקום פתוח, מעל פני הקרקע, ולא, למשל, למסרה לגריסה, להשליכה במקום ייעודי או לשרפה בתוך מיכל מתאים. מעשי הנתבע נעדרי הסבר אלה עולים כדי מעשה התרשלות ממש. ודוק: גם אם נקבל את טענת הנתבע לפיה תושבי היישוב נהגו לערוך במקום מדורות ל"ג בעומר מדי שנה (טענה שהועלתה מפי הנתבע ללא ראיה לתמיכה בה והוכחשה על ידי הגב' מתן) אין בכך כדי לפטור את הנתבע מאחריותו לתוצאות מעשיו, מקום בו בחר להקים את המדורה בסמיכות, ואף בצמידות, לחומר בעירה מסוכן (בור הגזם) ושרף בה נייר, אשר כל רוח קלה, יכולה הייתה להעיפו ולהביא להתפשטות השריפה לשטח הסמוך – כפי שארע בענייננו. שנית, צפייה בסרטונים מעלה, כאמור, כי האש שהבעיר הנתבע התפשטה אל שטח בור הגזם, בו התבססה והתחזקה על פני פרק זמן של כ-10 דק' – עד להיווצרות של שריפה גדולה וחסרת שליטה שהגיעה אל שטח עסק התובעים. בנסיבות אלה, גם אם נקבל את טענת הנתבע כי בטרם עזב את המקום דאג לכבות את המדורה, לרבות באמצעות שפיכת מים ואיסוף הניירות שנותרו, נמצא כי הנתבע התרשל בכך שלא ווידא כי גיצי המדורה שעפו ברוח אל כיוון שטח עסק התובעים ובור הגזם (אותם, כאמור, ניתן לראות בבירור מצפייה בסרטוני מצלמות האבטחה) – לא הביאו לבעירה נוספת, או למצער, מחדש, של אש המדורה. בנסיבות אלה, עזיבתו של הנתבע את מקום המדורה מבלי שווידא אי התפשטותה אל חומר הבעירה שנמצא בסמוך אליה – עולה כדי התרשלות. שלישית, טענות הנתבע כי בטרם עזב את המקום כיבה את המדורה באמצעות שפיכת מים ואיסוף הניירת שנותרה לא נתמכה בראיה אובייקטיבית או אחרת, פרט לעדות הנתבע עצמו – היא עדות בעל דין המעוניין בתוצאה. בתוך כך, יובהר כי בסרטונים של מצלמות האבטחה לא נחזה הנתבע מכבה את השריפה בדרך כזו או אחרת, וטענתו כי קטעים אלה בסרטונים הושמטו במכוון, עת התובעים "ערכו" את הסרטונים – לא נתמכה בכל ראיה שהיא, לרבות בחוות דעת מומחה לעניין. אמנם, הסרטון הארוך איננו רציף והוא "מדלג" בין צילומי כ-4 מצלמות אבטחה שונות, ואולם אין בכך כדי להוכיח, ברמת ההוכחה הגבוהה הנדרשת כאמור, כי דווקא הדקות החסרות, כביכול, בסרטון המתפרש על פני 39 דק' – כולל את הצילומים של הנתבע ממלא מים בברזייה, מכבה את השריפה ואוסיף את שיירי הנייר שנותרו בה. בנוסף, הנתבע נמנע מלזמן לעדות את איאד, אשר פרטיו היו ידועים לו היטב, וזאת על אף שעדות איאד הייתה חיונית לצורך תמיכה בטענות הנתבע, משהוא האדם היחיד אשר שהה איתו במקום ובעת האירוע. חרף כך, נמנע הנתבע מלבקש לזמן את איאד למסור עדות בעניין (לרבות באמצעות הגשת בקשה מתאימה לבית המשפט) ומכאן שאין לי אלא להניח כי לו היה איאד מגיע למסור עדות – הוא היה מוסר גרסה אשר אינה תומכת בטענות הנתבע (לעניין הכלל בדבר הימנעות מהבאת ראייה ראה: ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760). רביעית, גם אם תמצא לומר כי הנתבע לא ידע כי בשטח עסק התובעים קיימים חומרים דליקים ולכן יש לנקוט משנה זהירות בהבערת מדורה בסמיכות אליהם (חרף טענת הנתבע כי הוא מכיר היטב את המקום וחרף העובדה כי עסק התובעים מגודר ברשת אשר ניתן היה לראות דרכה את הנמצא במקום), הרי שהוכח בפני בית המשפט כי גב' מתן ניגשה אל הנתבע ואיאד והתריע בפניהם אודות הסכנה שבהבערת המדורה במקום והצורך בנקיטת משנה זהירות – כך שניתן לקבוע כי הנתבע התרשל במעשיו בכך שלא בירר עמה את הסכנה הטמונה במקום, חרף כך שהיא ניגשה אליהם במפגיע בכדי להתריע מפני סכנה זו.
סיכומה של נקודה – הנתבע לא הרים את הנטל להראות כי לא התרשל לגבי מקורה של האש או התפשטותה ומעשיו הרשלניים של הנתבע הם שגרמו לנזקי התובעים.
ג.2.שיעור הנזקים שנגרמו לתובעים
להוכחת נזקי השריפה הגישו התובעים לבית המשפט חוות דעת מומחה השמאי דורון עד (ת/2) וכן נמסרה עדות מר מנחם, התובע 2 והגב' מתן – לפיהם כלל הציוד בעסק התובעים נשרף כליל בשריפה.
חוות דעת השמאי עד ביססה את הערכת הנזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה מהשריפה על בחינה פיזית של מקום עסק התובעים לאחר השריפה, על עותק טופס פחת לציוד שנערך לעסק התובעים ועל מידע אודות כמויות וציוד שנמסר מטעם התובע 2, בצירוף חשבוניות (כל אלו צורפו כנספחים לחוות הדעת). במסגרת חוות הדעת הובא פירוט מלא של כלל הציוד (כולל מבנים) שניזוק בשרפה, בציון עלות שווי וערכו המוערך בהתחשב בזמן השימוש שנעשה בו – כאשר בסופה העריך השמאי את שווי השבת הנזקים הריאליים לקדמותם בסך של 232,816 ש"ח, בתוספת מע"מ. בגין חוות דעת השמאי שילמו התובעים סך של 6,886 ש"ח (עמ' 83 לכתב התביעה) ובגין עדות השמאי עד בבית המשפט שילמו התובעים סך נוסף של 1,404 ש"ח (ת/3).
השמאי עד נחקר בבית המשפט על חוות דעתו, וסיפק הסברים מניחים את הדעת ביחס לכל ההערכות הנזק עליהן נשאל – תוך שהסביר את סבירות האומדנים בהם נקט, בהתחשב בעובדה כי הציוד שהיה קיים במקום נהרס כליל, וגם הציוד העשוי מברזל (כגון הקונטיינר ורשת הברזל) וכן רצפת הבטון נהרסו והתעוותו כליל מהחום העז של השרפה באופן שאינו מאפשר עוד שימוש בהם.
נוכח האמור, אני מקבל את חוות דעת השמאי עד כמהימנה להוכחת הנזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה מהשרפה, וזאת בשיעור של 272,394 ש"ח (כולל מע"מ), נכון למועד הגשת התביעה.
בנוסף עתרו התובעים לחיוב הנתבע בתשלום פיצוי בסך של 30,000 ש"ח בגין "עוגמת נפש" – בשל המשאבים הרבים שנדרשו לתובעים לצורך שיקום נזקיהם, שחזור מסמכים ובדיקות לצורך הערכת התביעה ודיווחים שונים לשלטונות המס (ס' 20-21 לכתב התביעה).
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין זה, ובשים לב לטענות התובעים לפיהם הם משקמים את נזקי השריפה עד היום, כמו גם לעובדה כי משרד התובעים בו התנהלה הנהלת החשבונות של העסק נשרף כליל – אני מחייב את הנתבע, על יסוד אומדנא, בתשלום נזקי התובעים אלה בסך של 10,000 ש"ח.
ג.3 קיומו של אשם תורם
בחינת התנהלות התובעים בענייננו מעלה כי מבלי לגרוע מאחריות הנתבע לנזקים שנגרמו להם כתוצאה ממעשיו, מוטלת עליהם אחריות מסוימת להתרחשות הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהשריפה.
בתוך כך, יש לזקוף לחובת התובעים את העובדה כי החזיקו בשטח עסקם חומרים דליקים ומסוכנים כגון מיכל סולר (1,000 ליטר), 35 בלוני גז (שלא התפוצצו בשריפה) וקש להאכלת בעלי חיים, וזאת מבלי שהציבו במקום מערכת לכיבוי אש כלשהי (לרבות בדמות מטפי כיבוי), לא שמרו את החומרים הללו במקום סגור ובטוח ואף לא הציבו שלטי אזהרה אודות קיומם. אמנם, הוכח בפניי, כאמור, כי הגב' מתן ניגשה להזהיר את הנתבע ואיאד מפני הסכנה הקיימת במקום, ואולם לא הייתה בפי התובעים טענה כי מעבר לאמירה כללית בדבר הצורך בכיבוי המדורה, נמסר לנתבע ולאיאד פירוט של מהות החומרים המסוכנים הנמצאים במקום ומידת הסכנה הגלומה בהדלקת אש בקרבתם, ולכן הסתפקותה של הגב' מתן באמירה כללית שכזו, ועזיבתה את המקום ללא פיקוח והדגשת הסכנה שבמעשי הנתבע – מקימים אשם תורם לכשעצמם.
למען הסדר הטוב אבהיר כי איני רואה לנכון לייחס משקל של ממש, מחד, לטענות התובעים לפיהם לא נדרשו על ידי וועד היישוב (בתורת משכיר הנכס או בכלל) להציב ציוד לכיבוי אש ושלטי אזהרה במקום, ומנגד לטענות הנתבע כי לתובעים לא היה "רישיון עסק" או רישיון להחזקת מיכל הסולר, בלוני הגז בעלי-החיים שהחזיקו במקום. זאת, משקיומה או היעדרה של דרישה פוזיטיבית מצד וועד היישוב, אינו גורע מאחריות מחזיק המקרקעין לדאוג לקיומו של ציוד כיבוי אש (לרבות אמצעי התרעה כגון גלאי אש, וציוד כיבוי כגון ספרינקלרים, מטפים וכיו"ב) גם אם הוא לא נדרש במפורש לעשות כן על ידי משכיר הנכס, מקום בו ציוד שכזה מקים או מגדיל קיומה של סכנה לשריפה. ומנגד, היעדרם של רישיונות נטענים – אשר חובת החזקתם הוכחשה על ידי התובעים וממילא לא הוכחה על ידי הנתבע – אינה רלוונטית להוכחת אחריות התובעים, מקום בו ייחסתי להם לעיל חובה לנקוט באמצעי זהירות והתרעה אלה, ללא קשר לצורך ברישיון.
לאחר ששקלתי את הדברים, אני מעמיד את שיעור האשם התורם של התובעים בהיווצרות הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהשריפה על 25%.
ד. סוף דבר
התובעים הוכיחו אחריות הנתבע לנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהשריפה והנתבע לא הוכיח כי לא התרשל במעשיו. לפיכך, התביעה מתקבלת.
שיעור נזקי התובעים המוכחים (נזקי הרכוש ועוגמת נפש) עומד ע"ס של 282,394 ש"ח (כולל מע"מ) ולאחר ניכוי שיעור האשם התורם של התובעים (25%) – ע"ס של 211,795 ש"ח, נכון למועד הגשת התביעה (5/22), סכום אותו אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים.
בנוסף, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים את הוצאותיהם בסך של 6,981 ש"ח (אגרת ההליך) ו-8,790 ש"ח (שכ"ט השמאי ושכר עדות מר נחמה) וכן שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ש"ח.
זכות ערעור כדין.
ניתן היום, ט"ו ניסן תשפ"ד, 23 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.
