לפני כבוד השופטת אלה פטל
בעניין:
התובעת
א.ז. ת"ז XXX- בגירה
א.ז. ת"ז XXX- קטין
ק.ז. ת"ז XXX
באמצעות ב"כ עוה"ד סוויד כרכבי
נגד
הנתבע
ס.ז. ת"ז XXX
באמצעות ב"כ עוה"ד לסרי
פסק דין
בפני תביעת התובעת, להגדלת מזונות ילדים אשר נקבעו בפסק דין מיום 08.08.21.
רקע
הצדדים, בני הדת הנוצרית קתולית, נישאו זה לזו ביום XX.XX.04 ומנישואין אלו נולדו להם 4 ילדים- א' בן כ-30 (יליד XX.XX.95, להלן: "א'"), מ' בת כ- 29.5 (ילידת XX.XX.96, להלן: "מ'"), ב' בת כ-19.5 (ילידת XX.XX.05, להלן: ב'") וג' בן 14 (יליד XX.XX.11, להלן: "הקטין").
ביום 8.8.21, ניתן פסק דין בתביעת מזונות (תלה"מ 52542-05-18), על ידי המותב הקודם בתיק, לאחר שמיעת הוכחות והגשת סיכומים (להלן: "פסק הדין").
כעולה מפסק הדין, שבמועד שניתן עמדו לנגד עיני בית המשפט הנתונים הבאים:
הכנסות התובעת- התובעת קבלה קצבת נכות בסך של 5,229 ₪ לחודש והיתה זכאית לקצבת ילדים בסך של 241 ₪ ולסיוע בשכ"ד בסך של 1,100 ש"ח. התובעת טענה כי אינה מסוגלת לעבוד בשל נכותה.
הכנסת הנתבע- מתלושי השכר של הנתבע עלה כי הוא משתכר לכל הפחות סך 10,500 ₪ נטו לחודש. התובעת טענה כי לנתבע הכנסות נוספות מעבודות מזדמנות וכי פוטנציאל השתכרותו עולה על סך של 30,000 ₪ בחודש. המותב הקודם בתיק לא קבע כי הוכחו טענות אלו.
גילאי ילדי הצדדים ומגוריהם- ב' היתה בת כ- 15.5 והקטין בן כ- 10 שנים (בכל הנוגע לפסק הדין יקראו שניהם "הקטינים"). מ' גרה עם התובעת וא' עם הנתבע. הצדדים היו חלוקים באשר למצבם הכלכלי של הילדים הבגירים ולהכנסותיהם.
זמני השהות של הנתבע עם הקטינים- בעת מתן פסק הדין לא התקיימו זמני שהות בין הנתבע לבין הקטינים ובית המשפט קבע כי בנסיבות מוטל נטל גידול הקטינים לרבות הוצאותיהם על האם/התובעת המטפלת.
צרכי הקטינים- בית המשפט פירט את ההוצאות הנטענות של התובעת והקטינים, לרבות מדור שעמד לעת ההיא על סך של 2,500 ₪ תוך התייחסות גם לסיוע שקיבלה בגינו (כ-1100 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין) ואת טענות הנתבע ביחס לסכומי ההוצאות.
בית המשפט אמד את צרכי הקטינים על סך של 1,500 ₪ לחודש ואת מדורם ע"ס של 560 ₪ לחודש לשני הקטינים (40% מהסך של 2,500 ₪ בניכוי סיוע בשכ"ד בסך של 1,100 ₪).
בפרק הסיכום של פסק הדין קבע בית המשפט, בין היתר, כי:
"החל מיום 1/9/2021, ובכל 1 לחודש אחריו, ישלם הנתבע, לידי התובעת, למזונות כל קטין סך של 1,800 ₪ לחודש (כולל מדור).
הסכומים הנ"ל יוצמדו למדד המחירים לצרכן, על בסיס מדד חודש 7/2021 ויתעדכנו אחת לשלושה חודשים ללא תשלום הפרשים בין עדכון לעדכון.
המזונות ישולמו עד הגיע כל קטין לגיל 18 ו/או סיום בית הספר התיכון לפי המאוחר מבניהם. ממועד זה ועד מלאות לכל קטין 21 שנה, יעמוד החיוב במזונותיו על שליש מן הסכום ששולם בתקופת הקטינות, כפי הצמדתו למדד באותה העת.
…בנסיבות נוכח פער ההכנסות/יכולות בין הצדדים ואחריות האב, עפ"י הדין החל על הצדדים, לשאת במלוא הוצאותיהם של הקטינים – ישא האב בהוצאות החינוך של הקטינים: שכ"ל, אגרות חינוך וכל תשלום נוסף הנדרש מאת המוסד הלימודי בו לומדים הקטינים.
בהוצאות חינוך נוספות כגון: חוגים, שיעורי העשרה והוצאות חריגות נוספות יישאו הצדדים בחלקים שווים, ככל שתהיה ביניהם הסכמה מראש בכל הנוגע להוצאות ולעלותה.
הצדדים יישאו, בחלקים שווים, בהוצאות רפואיות חריגות של הקטינים, אשר אינן מכוסות ע"י קופ"ח או ביטוח רפואי משלים…
קצבאות הקטינים מהמל"ל ומענק לימודים חד שנתי – ישולמו לידי האם בנוסף לדמי המזונות".
ביום 27.6.23 הגישה התובעת בקשה ליישוב סכסוך וביום 19.10.23 הגישה התובעת את התביעה להגדלת מזונות מושא פסק דין זה, במסגרתה עתרה להגדיל את המזונות השוטפים בסך של 750 ₪ לכל קטין ממועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך וכן לחייב את הנתבע במלוא הוצאות הבריאות והחינוך של הקטינים.
הנתבע הכחיש בכתב ההגנה כי התקיימו עילות בדין להגדלת דמי המזונות ובהיעדר הסכמות בין הצדדים, בשני קדמי משפט שנערכו, נערך דיון הוכחות ביום 28.11.24 במסגרתו נחקרו הצדדים. בהמשך הגישו הצדדים סיכומיהם וכעת בשלה העת להכריע.
תמצית טענות התובעת בסיכומיה:
התובעת מבססת את התביעה להגדלת מזונות על שלושה שינויים נטענים בנסיבות לאחר מתן פסק הדין:
הפסקת זמני השהות עם הקטינים- לטענת התובעת, הנתבע הפסיק לפגוש את הקטינים באופן מוחלט לאחר פסק הדין. בעקבות האמור, הילדים נקלעו למצוקות רגשיות רבות. לטענתה, מאחר ונטל גידול וחינוך הקטינים הוטל על כתפיה בלבד, יש לחייב את המשיב בתשלום הוצאות טיפול משמעותיות.
גל התייקרויות במשק- לטענת התובעת מאז מתן פסק הדין חל גל התייקרויות דרסטי במשק בכל הוצאות המחיה ובפרט בשכר הדירה דבר אשר חייב אותה לשלם 900 ₪ יותר בגין שכ"ד עבור אותו שטח דירה באותו איזור של העיר התחתית.
התובעת פרטה כי במועד פסק הדין ועד ליום 31.7.21 שכרה דירת שני חדרים וסלון בגודל של כ-60 מ"ר בעלות של 2,500 ₪ לחודש, בין מועדים 1.8.23 ועד ל-10.8.23 התגוררה בדירה אחרת בת שני חדרים וסלון בשכ"ד בסך של 2,900 ₪ והחל מיום 10.8.23 היא מתגוררת בדירה בת שני חדרים וסלון בשכ"ד בסך של 3,400 ₪.
התובעת טענה כי נוכח המצוקה הכלכלית אליה נקלעה היא עלולה לטענתה לאבד את קורת הגג היחידה שיש לה.
הפסקת הסיוע בשכ"ד- עד לחודש 1/23 קיבלה התובעת סיוע בשכ"ד בהיקף של 1300 ₪. ביום 14.2.23 הודע לה, לטענתה, ממשרד הבינוי והשיכון על הפסקת תשלום הסיוע בשכ"ד לו הייתה זכאית, וערר על החלטה זו נדחה ביום 30.5.23. התובעת טענה בסיכומיה כי לא ניתן לגלות מה הסיבות שבגינן משרד השיכון סירב לחדש את הזכאות של התובעת לקבלת סיוע בשכ"ד מאחר ומשרד השיכון לא השיב לצו שניתן לו להבהיר עניין זה ולא התייצב לדיון. לטענת התובעת בסע' 11 לסיכומיה: "יתכן כי הדבר אירע בשל הפחתת מספר הילדים הקטינים או מכל סיבה אחרת ומכאן אין כל הוכחה להיות הדחיה קשורה בהיעדר קיומו של פסק דין לגירושין או לא". בכל מקרה נטען כי הנתבע כרך את הסכמתו להמרת דתו ולגירושין בויתור התובעת על כל זכויותיה הממוניות הנטענות – דבר המכשיל כשלעצמו את קבלת הגירושין בנדון ואת השבת הסיוע בשכ"ד. עוד נטען כי באפשרות הנתבע היה להגיש תביעה לבטלות הנישואין ומשלא עשה כן – אין לו להלין אלא על עצמו.
נטען כי המדור שנקבע בפסק הדין חושב על יסוד הסיוע במדור ובהתאם חושבו המזונות. משבוטל הסיוע, הרי שיש להגדיל המזונות בהתאם. נטען כי מדובר בשינוי דרסטי המחייב חישוב מחדש של המדור עבור כל קטין עד הגיעו לגיל 18, כך שעד לחודש 8/24 יש להוסיף לדמי המזונות סך של 440 ₪ לחודש וממועד זה להעמיד את דמי המדור ע"ס של 220 ₪ בלבד עד הגיע הקטין לגיל 18 או סיום לימודי התיכון בגין עילה זו בלבד.
התובעת טענה גם לעניין הכנסות והוצאות הצדדים-
לעניין הכנסתה, טענה התובעת כי קיבלה קצבת נכות ע"ס של 6,159 ₪ עד לחודש 8/24 והחל מחודש 9/24 החלה לקבל סך של 5,397 ₪. לתובעת אין פוטנציאל השתכרות.
לעניין הנתבע, טענה כי הוא השתכר בעבר סך של 21,000 ₪ ברוטו אולם לאחר הגשת התביעה הפחית הכנסותיו לסך של 14,000 ₪ ברוטו וזאת לצורך ההליך. נטען כי לנתבע הכנסות נוספות (אגב הפניה לעדות הנתבע בהליך מושא פסק הדין הקודם).
עוד טענה כי הבן א' מתגורר עם הנתבע והכנסתו מגיעה לסך של 10,000 ₪ וחשבון הבנק שלו ביתרת זכות של 60,000 ₪ דבר שמקטין את הוצאות המחייה של הנתבע.
מנגד, נטען כי הבת מ' הסתבכה בחובות בהוצל"פ, היא מתגוררת בדירת סבה והיא חסרת הכנסה מאז 7/24.
תמצית טענות הנתבע בסיכומיו:
הנתבע טען כי לא הוכח שינוי נסיבות מהותי לרעה שיש בו כדי להוות עילה להגדלת המזונות:
לעניין טענה בדבר הפסקת זמני שהות- דמי המזונות בפסק הדין נקבעו בשים לב לכך שלא התקיימו כלל זמני שהות בין הנתבע לבין הקטינים. דווקא מאז פסק הדין חל שיפור ניכר בקשר שבין הנתבע לבת הבגירה ב' והחלו זמני שהות עם הקטין. לפיכך לא רק שלא חל שינוי נסיבות לרעה, חל שינוי נסיבות לטובה בענין זה.
לעניין טענה בדבר עלייה ביוקר המחייה- דמי המזונות שנפסקו בפסק הדין הוצמדו למדד יוקר המחייה ועל כן אין בסיס לטענה כי יש להעלותם עקב עלייה ביוקר המחייה. ממילא עילה זו לא יכולה להוות עילה לא להגדלת מזונות. הנתבעת היא זו שבחרה משיקוליה לעבור לדירה מרווחת יותר ובמקום טוב יותר בשכ"ד גבוה ב-900 ₪, וזאת חרף הפסקת הסיוע בשכר הדירה וחרף העובדה שהבת מ' עזבה את הבית.
לעניין טענה בדבר הפסקת סיוע בשכר הדירה- כעולה ממוצג נ/1 בהחלטה מיום 14.2.23 נדחתה בקשת התובעת להמשך קבלת סיוע בשכר דירה מהטעם: "סיבה לאי זכאות לפי נוהל נשואה שחיה בנפרד ללא הליכי גירושין/ביטול נישואין פעילים". התובעת ידעה שלצורך המשך קבלת הסיוע עליה להתגרש או לכל הפחות להראות כי הנה בהליכים פעילים לגירושין. חרף האמור, נקטה בחוסר מעש ולא פעלה לפתיחת תיק בבית הדין האורתודוקסי או להגיש תביעה לשם "סיום העניינים הכלכליים" (דבר שלטענתה מהווה תנאי לגירושין בבית הדין). יתירה מכך, התובעת אף לא שתפה פעולה עם פניות הנתבע בענין קידום הגירושין ואיזון המשאבים. כך שהתנהלות התובעת היא שהובילה להפסקת הסיוע בשכה"ד ואין מקום להגדיל המזונות בגינה.
לעניין יתר טענות התובעת- טען הנתבע כי בעת הגשת התביעה להגדלת מזונות קיבלה התובעת מדי חודש קצבת נכות בסך של 6,503 ₪ בנוסף לסיוע כספי נכבד וקבוע מאביה או מעבודה, עליו לא הצהירה בתביעה (כפי שעלה בחקירה הנגדית ומעיון בדף החשבון). מדובר בשינוי נסיבות לטובה, שעה שהתובעת המשיכה לקבל מזונות גבוהים ללא הצדקה. הנתבעת אף מחזירה הלוואה בסך של 930 ₪ שנטלה לצרכיה לאחר פסק הדין.
עוד נטען כי הבת ב' בת 19.5 לא התגייסה לצבא, מתגוררת עם התובעת ועובדת תוך שהנתבע משלם שליש מזונותיה כך שראוי היה גם לבטל את מזונותיה.
כן נטען כי בעוד שהתובעת אינה ממצה את כושר ההשתכרות שלה הנתבע עובד באותו מקום בו עבד ובאותה רמת שכר ואין לו כל הכנסה נוספת או סיוע מאף אחד, לרבות מבנו א1 (נהפוך הוא).
בנסיבות העניין עתר הנתבע לדחות את התביעה תוך הטלת הוצאות משפט הולמות וראויות.
דיון:
כידוע, פסק דין למזונות, בין אם ניתן לאחר שמיעת ראיות ובין אם ניתן בהסכמה, אינו מהווה מעשה בי-דין וכל צד יכול לעתור לבית המשפט בעניין זה. יחד עם זאת, נפסק כי תביעה לשינוי מזונות מחייבת הוכחת שינוי נסיבות מהותי המצדיק התערבות ושינוי פסק הדין שניתן (בג"צ 4407-12 פלוני ואח' נ' בית הדין הרבני הגדול פ"ד סו(1) 369 (2013), ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה פ"ד לו (3) 187).
נטל ההוכחה מוטל על הטוען לשינוי הנסיבות קרי: על התובעת והנו כבד משקל. בכלל זה, יש צורך בשכנוע של ממש שיצדיק סטייה מהפסק, שכן פסק דין למזונות צופה מטבעו פני עתיד, כך שרק שינוי משמעותי בנסיבות, אשר לא נצפה ולא ניתן היה לצפות מראש, עת ניתן פסק הדין יצדיק בחינה חוזרת של בית המשפט בסוגיית המזונות (ע"א 5478/93 כרמי נ' (12.12.94), ע"א 472/78 אשתר נ' אשתר פ"ד לד (1) 57).
בהקשר זה נפסק כי רק נסיבות היורדות לשורשו של פסה"ד הקודם, דהיינו היכולות להשפיע ממש על עצם החבות של החייב במזונות או כאלו הפוגעות/עלולות לפגוע בגובה החיוב או לשורשו של סכום החיוב, כשפגיעה זו היא שורשית ועניינית שאין להתעלם ממנה – יהוו את השינוי המהותי הדרוש כדי שלביה"מ תהיה האפשרות שבדין, לבחון ולשקול מחדש את עניין שיעור המזונות (ע"א 1880/94 קטן נ' קטן, פ"ד מט (1) 215,220; ע"א 381/86 אבין נ' אבין (31.12.86), (בע"מ 3148/07 פלונית נ' פלוני (13.6.07)).
בבע"מ 3984/15 פלונית נ' פלוני (13.09.2016) נקבע כי:
"… … ההלכה מגבילה ומצמצמת את הדיון החוזר, כאמור, רק לאותם מקרים, בהם חל שינוי מהותי בהשוואה למצב שבעבר. שינוי בלתי משמעותי על תוצאותיו צריך להיספג על-ידי הצדדים להתדיינות הקודמת, והם חייבים להתאים עצמם למשמעותו, בלי לשוב ולפנות לערכאות". (ההדגשה אינה במקור).
בתלה"מ 64065-11-19 פלוני נ' אלמונית (18.10.2021) סוכמה ההלכות המשפטיות כדלקמן:
" על מבקש השינוי, בהיותו בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה", הנטל להוכיח כי מתקיימים שלושה תנאים מצטברים: שינוי נסיבות מהותי, שהוא בלתי צפוי ההופך את חיוב המזונות הקיים לבלתי צודק ומצדיק דיון מחדש בחיוב המזונות".
ודוק- הבדיקה אינה נעשית כאילו הגיעו הצדדים לראשונה לפתחו של בית המשפט, אלא יש לבדוק האם חל שינוי נסיבות מהותי לרעה מהמועד בו ניתן פסק הדין, והאם מדובר בשינוי היורד לשורשו של פסק הדין שקבע את המזונות (ראה בעניין זה ע"א 315/78 לוי נ' לוי פ"ד לג(1) 22 וכן עמ"ש (מחוזי תל אביב יפו) 17592-01-20 פלונית נ' פלוני (3.12.20)).
עוד נפסק כי על המבקש לשנות את גובה המזונות, לפעול בתום לב ולגלות את מלוא האינפורמציה והמסמכים הנוגעים לטענותיו שאירע שינוי נסיבות מהותי המצדיק את הפחתת המזונות (עמ"ש (מחוזי תל אביב-יפו) 17590-01-20 פלונית נ' פלוני (3.12.2020))
לבסוף, נפסק כי בבואו לדון בתביעה לשינוי מזונות, "על בית המשפט להביט על התמונה בכללותה, ולבחון כל שינוי לגופו על-פי השכל הישר, נסיון החיים ופרטי המקרה" (בע"מ 3148/07 פלוני נ' פלוני (13.6.07), ע"א 32/81 צונן נ' שטל פ"ד לז(2), 761)).
על רקע האמור אבחן שינוי הנסיבות הנטען על ידי התובעת בכתב התביעה.
לעניין טענה לשינוי נסיבות בשל הפסקת זמני השהות של הנתבע עם הקטינים
כאמור, בעת מתן פסק הדין לא התקיימו זמני שהות בין הנתבע לבין הקטינים ובית המשפט קבע במפורש במסגרתו כי "בנסיבות מוטל נטל גידול הקטינים לרבות הוצאותיהם על האם/התובעת המטפלת".
משכך, לא יכולה להתקבל טענת התובעת לעניין שינוי נסיבות לרעה בהקשר זה ואני דוחה הטענה.
לעניין טענה בדבר עלייה ביוקר המחייה-
כבר נפסק כי שעה שדמי המזונות בפסק הדין הוצמדו למדד אין לראות בעליית יוקר המחייה, עילה להגדלת דמי המזונות. מטרת ההצמדה למדד הנה להבטיח לאורך זמן את צרכיו של מי שזכאי למזונות ולמנוע ככל האפשר פניות חוזרות לערכאות ראה בעניין זה האמור בע"א 296/80 קנטי נ' קנטי פד"י ל(4):
"ההצמדה למדד יוקר המחיה יש בה כדי לענות להתייקרות, יהיה קצב ההתייקרות אשר יהיה ולא נמצא הסדר טוב מהסדר ההצמדה כדי לפתור את שאלת ההתייקרות באופן יעיל וכדי למנוע התדיינות חוזרת ונשנית".
(ראה בעניין זה גם ע"א 51-78 פלוני נ' פלונית, פד"א לג(1) 505 (1979), ע"א 1754/74 בנין נ' בנין פ"ד כ"ט(2) 46).
התובעת אף לא הוכיחה כי היתה עלייה דרסטית ובלתי צפויה בין המדד ממועד פסק הדין בחודש 8/21 לבין מועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך בחלוף פחות משנתיים לאחר מכן (27.6.23). בוודאי שלא הוכחה עלייה כזו שיש בה כדי להוות עילה לסטייה מכלל ההצמדה הנהוג. ראה בעניין זה בשינויים המתחייבים האמור בע"א 177-81 גלעדי נ' גלעדי, פ"ד לו(3) 179 (1982):
"שהרי ההסכם בין האם לבין האב אינו יוצא דופן בכך שקבע הצמדה למדד יוקר המחיה. נהפוך הוא, על פי הנחייתו של בית-משפט זה כביטויה בפסיקה, מוצמדים הרוב המכריע אם לא כל הסכמי המזונות למדד, והוא הדין, כמובן, לגבי מזונות, הנפסקים בבתי-המשפט. בית המשפט המחוזי לא ראה לנסות ולאבחן בין המקרה, נושא ערעור זה, לבין כל אותם אלפים רבים של תיקי מזונות אחרים, בין של בתי המשפט הרגילים ובין של בתי הדין הרבניים, בין של חייבי מזונות שכירים ובין של חייבי מזונות עצמאיים, בהם יש הצמדה למדד. בית המשפט המחוזי אמנם לא קבע כי ההצמדה למדד, אותה ראה בית-משפט זה מאז ומתמיד כדרך הסבירה והנכונה ביותר, פסקה להיות כזאת, אך, למעשה, כאילו פתח פתח לדיון חוזר בכל תיקי המזונות, בהם נקבעה ההצמדה למדד. לא הובאו לפנינו וגם לא לפני בית-משפט קמא נימוקים, שיהיה בהם כדי להצדיק סטייה כה עקרונית מן המקובל ברוב המכריע של המקרים הזהים…".
כן לא הוכיחה התובעת, שעה שהנטל מוטל על כתפיה, כי אכן הסיבה לעליית דמי השכירות נובעת אך ורק מעליית יוקר המחייה. בפועל, אין מחלוקת כי עליית דמי השכירות היתה כתוצאה מהעתקת מקום מגורים של התובעת ולא מעליית שכר הדירה של הדירה אותה שכרה בעת מתן פסק הדין. התובעת לא הוכיחה בכל דרך כי הדירה בגינה שילמה התובעת שכ"ד בסך של 2900 ₪ לחודש זהה בתנאיה (מס' חדרים, גודל דירה, מיקום) לדירה אותה שכרה התובעת בעת פסק הדין בתמורה לשכ"ד בסך של 2,500 ₪.
לא זו אף זו, מהסכם השכירות העדכני עולה כי הדירה ששוכרת התובעת כיום (בתמורה לשכ"ד בסך של 3,400 ₪ לחודש), הנה דירה בת 3.5 חדרים, בעוד שהדירה הקודמת ששכרה (בגינה שולם שכ"ד בסך של 2,900 ₪) היתה בת 3 חדרים בלבד. זאת בשעה שפחתו מס' הדיירים בדירה (ראה עדות התובעת בע' 6 ש' 27-38 ובע' 9 ש' 1-12 לתמלול).
בנסיבות, לא ראיתי בעובדה ששכר הדירה של התובעת עלה לאורך השנים, משום עילה להגדלת המזונות בהתאם להלכות הפסוקות.
לאור כל האמור, אני דוחה טענת התובעת כי יש להגדיל המזונות בתיק עקב עלייה ביוקר המחייה.
לעניין טענה בדבר הפסקת הסיוע בשכר הדירה של התובעת-
ראשית יש לציין כי התובעת טענה בהקשר זה מספר טענות עובדתיות שונות-
בכתב התביעה ובתצהיר מטעמה טענה התובעת במפורש כי סיבת הפסקת הסיוע הנה העובדה כי הצדדים נוצרים פרודים ואינם גרושים. מנגד, בסע' 11 לסיכומיה, למעשה חזרה בה התובעת מטענה זו וטענה כי: "לא היה ניתן לגלות מה הסיבות שבגללן משרד השיכון סירב לחדש את הזכאות….יתכן כי הדבר אירע בשל הפחתת מספר הילדים הקטינים או מכל סיבה אחרת ומכאן אין כל הוכחה להיות הדחיה קשורה בהיעדר קיומו של פסק דין לגירושין או לא".
כך או כך, סברתי כי גם טעם זה אינו מהווה עילה להגדלת המזונות. אנמק טעמיי-
קביעת סכום המזונות כסכום כולל על יסוד מארג נתונים משתנים מעצם טבעם וטיבם-
בפסק הדין פורטו נתונים רבים לקביעת המזונות הזמניים- לרבות השתכרות הצדדים, צרכי הקטינים, זמני שהות ועוד ובסופו נפסק סכום גלובאלי למזונות שוטפים. מדובר במארג של נתונים, משתנים מטבעם, כשאין זה נכון להתייחס רק לאחד מהם ולהתעלם מהיתר בעת פסיקת המזונות.
נושא הסיוע בשכר דירה הנו אך אחד מהנתונים שנשקלו וכמו האחרים, גם צפוי שהוא יהא נתון לשינויים (ולמעשה כבר בסעיף 19 לפסק הדין פורטו שינויים שבוצעו לאורך הזמן בגובה הסיוע שניתן). המציאות מראה שגם בפועל, נתון זה, כמו נתונים אחרים שנבחנו בפסק הדין השתנו לאורך הזמן, וכל עוד השינוי היה לטובת התובעת, לא עתרה היא לעדכן את המזונות השוטפים שנפסקו.
כך למשל- זמן קצר לאחר פסק הדין הוגדל הסיוע שקיבלה התובעת בשכר הדירה מסך של 1,100 ₪ לחודש לסך של 1,300 ₪ לחודש, גדלה קצבת התובעת מסך של 5,229 ₪ בעת פסק הדין עד לסך של 6,503 ₪ (ראה נספח 3 לתצהיר התובעת). כן השתנו צרכי המחייה בשים לב לטענה כי הבת הבגירה מ' עזבה את הבית והבת ב' הגיעה לגיל בגרות (ולא התגייסה, על כל המשתמע מכך לעניין פוטנציאל ההשתכרות שלה).
כאמור, התובעת לא עתרה בנסיבות דאז להורות על הקטנת המזונות שנפסקו לה עקב הגדלת הסיוע במדור או הגדלת קצבת הנכות שקיבלה ולא בכדי.
השינוי הנטען בנסיבות הוא זניח-
שינוי הנסיבות עליו מתבססת התובעת הנו זניח כשבהתאם לפסיקה יש וניתן לספוג אותו לאור שינויים אחרים בנסיבות כפי שפורטו לעיל. למעשה, עסקינן בביטול סיוע בשווי של כ-1,100 ₪ כשחלקם של הקטינים חושב בעת פסק הדין ע"ס של 560 ₪ (40% מדמי השכירות בניכוי הסיוע שהתקבל לעת ההיא) חלף סך של 1,000 ₪ (שהיה מגיע ללא הסיוע). דהיינו מדובר בסכום הפרש זניח של 440 ₪ לשני הקטינים, לאחר ביטול הסיוע. סכום זה אף הופך זניח יותר בשים לב לעובדה שבסמוך למועד הגשת התביעה בגרה גם ב' וסיימה לימודי התיכון בחודש 6/24 לכל המאוחר. כמו כן, דומה שלמצער בחלק מהמועדים התגוררה גם הבת מ' בדירה (ראה בע' 9 ש' 1-16 לתמלול ותצהיר התובעת מיום 28.11.24).
השינוי הנטען בנסיבות הנו שינוי צפוי-
באם הפסקת הסיוע בשכר הדירה מקורה בהפחתת מס' הילדים הקטינים (ולא כך עולה מהאסמכתאות שהוגשו), ממילא מדובר בנסיבה צפויה.
באם הפסקת הסיוע נובעת מהעובדה שהצדדים לא התגרשו ממילא לא הוכח כי יש להטיל על הנתבע את האחריות לעניין זה-
התובעת טענה כי פנתה באמצעות ב"כ לנתבע בבקשה לקבל את הסכמתו לגירושין ולהמרת הדת אולם זה האחרון דחה את הפניה והתנה את הסכמתו בויתור מוחלט של התובעת על קבלת זכויותיה הממוניות (סע' 13 ג, 13ד ו-13ח לכתב התביעה וסע' 8ב-8ד לתצהיר התובעת). אלא שהתובעת לא הציגה כל אסמכתא להוכחת הטענה כי פנתה לנתבע בעניין טרם הגשת התביעה.
יתירה מכך, הנתבע טען כבר בקדם המשפט הראשון כי כלל לא ידע על הפסקת הסיוע בשכ"ד טרם הגשת התביעה ואף טען כי מיד עם הגשת התביעה פנה, באמצעות ב"כ לב"כ התובעת, בכדי לקדם הליך פירוק השיתוף והגירושין. הנתבע צירף בתמיכה לכך לתצהירו תכתובת שהוחלפה בין ב"כ הצדדים בעניין זה- אלא שהתובעת התנגדה להגשת תכתובת זו כראיה, מן הטעם שאינה קבילה בהיותה חלק ממו"מ.
לא זו אף זו, הנתבע חזר ומסר הסכמתו, בקדם המשפט מיום 3.3.24 (בע' 2 ש' 23-36 לפרוט'), בהודעה שהוגשה על ידו ביום 23.3.24 ובמועד ההוכחות לשתף פעולה בפירוק השיתוף והנישואין ואף העיד כי פנה בעניין לכומר (בע' 21 ש' 21-39 בע' 22 ובע' 23 ש' 1-19).
התובעת מנגד, לא נתנה כל טעם מדוע ישבה בחיבוק ידיים, משך למעלה מ-4 שנים, מאז פסק הדין למזונות ועד ליום 27.1.25 (אז הגישה לבסוף תביעה לאיזון משאבים) ולא נקטה בכל הליך שיש בו כדי לקדם הגירושין/פירוק השיתוף לצורך חידוש הסיוע. הדברים יפים מקל וחומר שעה שמעדויות הצדדים ומהדיונים עלה למעשה כי המחלוקת העיקרית בין הצדדים בנוגע לאיזון המשאבים הנה טענת התובעת כי היא זכאית למחצית זכויות בדירה בדמי מפתח של עמידר שקיבל הנתבע בירושה מהוריו ז"ל (בע' 22 ש' 30-39 ובע' 23 ש' 1-19). ברי כי מדובר בטענה שבהתאם להוראות חוק יחסי ממון התשל"ג- 1973 הנטל להוכחתה מוטל על התובעת ולכן אין לצפות מהנתבע כי יזום ההליך בעניין זה.
בנסיבות, כאמור, לא סברתי כי יש להטיל על הנתבע את האחריות בגין ביטול הסיוע בשכר הדירה ובוודאי שאין מהטעמים שפורטו לעיל להגדיל את דמי המזונות שנפסקו בשל כך.
להשלמת התמונה יש לציין כי התובעת לא מקדה טענותיה לעניין שינוי נסיבות בהכנסות הצדדים וממילא לא התרשמתי כי הוכח שינוי לא צפוי בהכנסות אלו.
לעניין הנתבע- כעולה מתלושי השכר שהוגשו, ממוצע הכנסות הנתבע לחודשים 6/23-10/24 עמד ע"ס של 11,944 ₪ נטו, כשבעת מתן פסק הדין נקבע כי הכנסות אלו עומדות ע"ס של כ-10,500 ₪ לכל הפחות.
לעניין התובעת- הרי שקצבתה האמירה לאחר פסק הדין עד לסך של כ-6,500 ₪ ולאחרונה בשל הגיע הבת ב' לגיל בגרות, הופחתה לסך של כ-5,400 ₪. גם בעניין זה הרי שמדובר בנסיבה צפויה שכן הבת ב' אינה סמוכה יותר לשולחנה יותר כקטינה, ומשאינה צפויה להתגייס, אין כל מניעה כי תפעל למיצוי פוטנציאל השתכרותה. כך או כך, עדיין מדובר בקצבה העולה על הקצבה שחושבה בעת פסק הדין.
לעניין הכנסות הבגירים המתגוררים עם הצדדים- בעת מתן פסק הדין וגם בהליך זה הצדדים היו חלוקים ביחס למצבם הכלכלי של א' (המתגורר עם הנתבע) ושל מ' (שגרה לעת ההיא עם התובעת) ושל הבת הבגירה ב' המתגוררת עמה היום.
בנסיבות, בשים לב להלכה הפסוקה לפיה בית המשפט אינו בודק מהו סכום המזונות שהיה פוסק היום, אילו הנתונים דנן הובאו בפניו במסגרת תביעת מזונות חדשה, אלא יש לבחון האומנם חל שינוי נסיבות מהותי (עמ"ש 10801/01 י.ש נ' נ.ש (5.8.23)) ושעה שהתובעת עצמה מיקדה את הטענות לשינוי נסיבות בשלוש הפרמטרים שפורטו לעיל, ואף לא הוכח שינוי נסיבות מהותי אחר בהכנסות הצדדים, לא ראיתי כי יש בעניין זה כדי להביא להגדלת דמי המזונות שנפסקו בפסק הדין.
סוף דבר:
אני מורה על דחיית התביעה להגדלת מזונות.
לעניין הוצאות משפט:
בתקנה 152 לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט – 2018 נקבע כי:
"בתום הדיון יפסוק בית המשפט הוצאות סבירות והוגנות, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור".
מכאן, שברירת המחדל היא פסיקת הוצאות משפט בתום הדיון אלא אם מתקיימים טעמים מיוחדים (ראה למשל ת"א (מחוזי ת"א) משמרון בע"מ נ' ס.ש.ת. מסחר והשקעות בע"מ (ניתן ביום 4.2.2024).
בענייננו, מחד גיסא לקחתי בחשבון שמדובר בהליך שנוהל עד תומו במסגרתו נאלץ הנתבע, בין היתר, להגיש כתב הגנה, להתייצב לשני דיוני קדם משפט ולדיון הוכחות, להגיש תצהירים וסיכומים.
מאידך גיסא, שקלתי את מהות ההליך (מזונות), נסיבות הצדדים, ואת השלכת פסיקת ההוצאות גם על מצבם הכלכלי של הילדים. כמו כן, לא הונחה לפני אסמכתא להוצאות ששילם הנתבע בפועל עבור ייצוגו בהליך.
בנסיבות העניין, ולאור המפורט לעיל, אני מחייבת את התובעת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לטובת הנתבע בסך של 7,500 ₪.
המזכירות תמציא לצדדים ותסגור התיק.
פסק הדין מותר לפרסום בעוד 10 ימים, בהשמטת כל פרט מזהה, תיקוני עריכה והגהה.
מובהר כי הפרסום יבוצע אך ורק באמצעות בית המשפט על ידי מערך הדוברות וההסברה של הרשות השופטת בישראל. אף אחד מהצדדים אינו רשאי לפרסם את פסק הדין בעצמו.
ניתן היום, כ"ז שבט תשפ"ה, 25 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.
