א.כ. ת"ז …., א.ד.כ. ת"ז …,ע"י עו"ד רוני כהן, פ.א. ת"ז …,ע"י עו"ד צבי טהורי, פסק דין

בפני

כב' השופטת הילה גלבוע

תובעים

1. א.כ. ת"ז ….

2. א.ד.כ. ת"ז …

ע"י עו"ד רוני כהן

נגד

נתבעת

פ.א. ת"ז …

ע"י עו"ד צבי טהורי

פסק דין

תביעה לסעד הצהרתי לפיו הדירה ברח' …. ב….. (להלן – "הדירה") שייכת לעיזבון סבתם המנוחה של התובעים – ולהורות על העברת הרישום בדירה בלשכת רישום המקרקעין על שם המנוחה או עיזבונה.

רקע עובדתי

הגב' מ.ל. ז"ל, ילידת שנת 1934, הלכה לבית עולמה ביום 9.4.2020 (להלן – "המנוחה").

התובעים הם ילדיה של הנתבעת, ונכדיה של המנוחה – אמה של הנתבעת.

הנתבעת התגרשה מאבי התובעים בשנת 2000, עת הנתבעים היו כבני 6 ו-12 (ראו סעיף 2 לתביעה וסעיפים 17 ו-27 לכתב ההגנה).

הנתבעת נישאה בשנית בשנת 2010.

בשנת 2012 או בסמוך לכך התובעים עברו להתגורר עם סבתם המנוחה. (ראו סעיף 6 לתביעה וסעיפים 134 ו-137 לבקשת הנתבעת מיום 13.5.21), ולגרסתם ניתקו קשר עם אימם, הנתבעת. (הנתבעת טענה כי הבן א.ד.כ המשיך להיות אתה בקשר מסויים).

כעשרים שנה קודם לפטירת המנוחה, בהיותה כבת 66 שנים, נערכו בין המנוחה לנתבעת מספר הסכמים, כולם מיום 28.3.2000, במסגרתם הועברה הדירה על שם הנתבעת:

תצהירי מתנה – שנחתמו במקביל על ידי המנוחה והנתבעת (להלן – "תצהירי המתנה"), ולפיהם הוצהר על ידי המנוחה: "אני נותנת ללא תמורה את כל זכויותי בדירה הנ"ל לבתי….ומבקשת להעביר את בעלותי וכל זכויותי בדירה הנ"ל לבתי הנ"ל" (סעיף 2 לתצהיר); "העברה זו כפופה לזכותי למגורים בדירה במשך כל ימי חיי" (סעיף 3 לתצהיר) ;

במקביל הצהירה הנתבעת: "אני מקבלת במתנה וללא תמורה את כל זכויותיה של אימי בדירה הנמצאת ברחוב …" (סעיף 2 לתצהיר); "אני מסכימה לקבל את ההעברה בכפוף לזכות אימי לגור בדירה במשך כל חייה" (סעיף 3 לתצהיר).

הסכם שכותרתו "הסכם על תצהיר שנחתם ביום כ"א אדר ב' תשס 28.3.00" (להלן– "ההסכם הנוסף" או "הראיה") בו נרשם, בכתב יד, כדלקמן:

"במידה וביתי… תנשא ותקים בית יבוצע שינוי על תצהיר הנל שנחתם בתאריך

שינוי וביטול תצהיר יבוצע אך ורק כאשר הבת תנשא בשנית

וכן שינוי וביטול תצהיר הנ"ל יבוצע במידה שהאם מוכרת את הדירה [הנכס]

או תשכיר לא יהיה מניע ביד הבת לעכבה ולמחות בידה

והיה בעת מכירה לא תוכל הבת לבקש מאמא ממון כספי בעד המכירה בהחלטת האם וכן לא תוכל לתבוע כל תביעה שהיא

הבת אינה יכולה להשכיר את הבית או למוכרו בלי רצון האם"

הן תצהירי המתנה והן ההסכם הנוסף (להלן יקראו יחד – "הסכמי המתנה"), אשר כאמור נערכו כולם באותו היום (28.3.2000), נחתמו על ידי המנוחה והנתבעת, כאשר החתימות של תצהירי המתנה אומתו על ידי עו"ד יצחק מינא, ואילו חתימותיהן של השתיים על ההסכם הנוסף, אומתו בפני עורך דין ממשרדו – עוה"ד אברהם משה סגל.

המנוחה המשיכה להתגורר בדירה עד למעברה לבית אבות בחודש מרץ 2018 (ראו סעיף 37 לבקשה מיום 13.5.21). התובע 2 התגורר עם המנוחה בדירה בחייה והמשיך להתגורר בה אף לאחר פטירתה (ראו סעיף 6 לתביעה).

בצוואתה מיום 3.3.2014 (להלן – "הצוואה") הורישה המנוחה את כל עיזבונה לשני נכדיה – התובעים, תוך שהדירה מפורשות את בתה הנתבעת מעיזבונה, וזהו לשונה של המנוחה בצוואה לעניין זה:

"5. אני מדירה ומסלקת בזאת מצוואתי ומכל רכושי ועזבוני עלי אדמות את בתי הגב' פ.א. (אימם של היורשים לעיל), אשר הוליכה אותי בדרכי כחש ומרמה, והוציאה ממני בערמה את בעלותי על דירתי היחידה בה אני מתגוררת כיום ברח'…

6. בדעתי כיום לתבוע את בתי בבית משפט על מנת לנסות ולקבל בחזרה את בעלותי על הדירה הנ"ל.

7. ככל שאקבל בחזרה את הבעלות על דירתי הנ"ל הרי שגם היא תיכלל בעזבוני, ותחולק בין נכדי היורשים הנ"ל בסעיף 4".

ביום 18.6.2020 ניתן תוקף לצוואת המנוחה על ידי הרשם לענייני ירושה.

לאחר עריכת הצוואה האמורה, עתרה המנוחה (בחייה) בשלוש תביעות כנגד הנתבעת, במסגרתן עתרה להשבת הדירה לבעלותה:

תמ"ש 55742-10-15 מיום 27.10.15, תביעה אשר נמחקה מחוסר מעש (בהחלטה מיום 1.12.2016);

תמ"ש 42665-03-19 מיום 18.3.19 , תביעה שהוגשה מטעם המנוחה ביחד עם שני נכדיה (התובעים בהליך זה) ונמחקה אף היא מחוסר מעש לאחר שניתנו הוראות לתיקון התביעה (בהחלטה מיום 19.3.19);

תמ"ש 6270-02-20 מיום 3.2.20, אשר נמחקה בשל היעדר תשלום אגרה במועד שנקצב (ראו החלטה מיום 13.2.2020).

פירוט ההליכים שלפני

בסמוך לאחר פטירת המנוחה, עתרו התובעים בתביעה דנן למתן סעד הצהרתי ולהורות כי הדירה שייכת לעיזבון המנוחה.

משלא הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעת, ניתן פסק דין בהיעדר הגנה מיום 2.8.20 הנעתר לתביעה, אשר מכוחו נרשמה הדירה על שם התובעים 1-2 .

לאחר מתן פס"ד בהיעדר ההגנה, ביום 9.11.2020 נערך הסכם מכר בין שני התובעים לפיו מכר התובע 1 את חלקו בדירה לתובע 2 ולרעייתו (שאינה צד להליך זה) (להלן – "עסקת המכר"), מכוחו נרשמה הערת אזהרה לטובת התובע 2 ורעייתו.

לימים בוטל פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה (ראו החלטה מיום: 8.8.21) אולם הרישום נותר על כנו.

ביום 14.6.21 עתרה הנתבעת בתביעה מטעמה בתמ"ש 31702-06-21, בה עתרה לסילוק יד של הנתבעים מהדירה וחיובם בדמי שימוש בגין שימושם הבלעדי בדירה לאחר יציאת המנוחה לבית אבות (החל מחודש 3/2018) ולאחר פטירתה (4/2020), ולאחר מכן השכרתה לצדדים שלישיים ונטילת דמי השכירות לידיהם.

בנוסף, עתרה הנתבעת ביום 22.6.21 בתביעה נוספת – בתמ"ש 49093-12-21 – ובה עתרה לסעד הצהרתי המורה על ביטול עסקת המכר שנערכה בין התובעים; וכפועל יוצא מכך להורות על ביטול הרישום שנעשה על שם התובעים 1-2 בחלקים שווים מכוח צו קיום צוואת המנוחה, וכן להורות על ביטול הערות האזהרה שנרשמו על מחצית הזכויות הרשומות על שם התובע 1 במרשם המקרקעין לטובת התובע 2 ורעייתו; ולחייב הנתבעים לסלק את המשכנתא שהוטלה על הדירה – תביעה זו נמחקה על פי החלטת המותב הקודם מיום 18.1.22 בשים לב לאפשרות שניתנה לנתבעת לתקן את כתב תביעתה הנוסף בתמ"ש 31702-06-21, ולאחד במסגרתו את כלל הסעדים מטעמה המבוססים על אותה מסכת עובדתית.

בהחלטה מיום 8.2.22 נקבע כי התביעה המתוקנת (אשר תכלול את כלל הסעדים מטעם הנתבעת בשתי התביעות שהוגשו מטעמה) תידון לאחר שתוכרע תביעת התובעים דנן, וכפועל יוצא מההכרעה בה.

להשלמת התמונה, כיום הדירה מושכרת לצדדים שלישיים כאשר דמי השכירות מופקדים לקופת ביהמ"ש על פי הסכמתם הדיונית של הצדדים לה ניתן תוקף של פסק דין. ראו: פסק דין מיום 23.11.21 בה"ט 35487-11-21; אשר תוקפו הוארך בהחלטותיי מיום 6.12.22 , מיום 18.12.23 מיום 17.6.24 ובהחלטתי האחרונה מיום 31.10.24.

עיקר המחלוקת בהליך דנן נסובה אודות הבעלות המהותית בדירה.

טענות התובעים

לטענת התובעים, המנוחה חתמה על המסמכים להעברת הדירה כביכול לטובת הנתבעת בהיעדר גמירות דעת ותחת לחץ, כאשר על פי הבנתה הם נועדו אך לצורך נטילת הנתבעת משכנתא על הדירה בכדי לאפשר לנתבעת לרכוש דירה אחרת (רכישת חלקו של בן זוגה לשעבר בדירת המגורים לנוכח גירושיהם), ולא לשם העברת הבעלות המהותית.

לטענתם, ההסכם הנוסף היה למעשה ההסכם האמיתי בין הצדדים, המשקף את אומד דעת הצדדים. (סעיף 42 לסיכומים) כך העיד גם מר ח' שהוא שערך את המסמך בכתב ידו. (עמ' 162 ש' 25-27).

הנתבעת ידעה זאת ואף הצהירה על כך מפורשות בשלל הליכים קודמים ומתקיים השתק שיפוטי המונע ממנה לטעון אחרת במסגרת ההליך דנן.

לשיטתם, העסקה המקורית בין המנוחה לנתבעת הייתה עסקת מתנה על תנאי מפסיק, והעברת הזכויות נעשתה לזמן קצוב, עד להתקיים התנאי שנקבע – נישואי הנתבעת. משהתקיים התנאי המפסיק- עם נישואי הנתבעת – חדל הסכם המתנה להתקיים ועל הנתבעת להשיב את המתנה למנוחה. כמו כן, מאחר ומטרת המתנה הייתה העמדת בטוחה לטובת הבנק שמימן לנתבעת בשנת 2000 הלוואה, הרי מרגע שהלוואת המשכנתא האמורה נפרעה על ידי התובעים (ראו עדות התובע 2 בעמ' 16 ש' 30) – הדירה אמורה לשוב לבעליה המקוריים- המנוחה – באמצעות עיזבונה ויורשיה.

אף לנוכח התנהגותה המחפירה של הנתבעת, ומכוח עקרון תום הלב ו"זעקת ההגינות" יש להורות על ביטול המתנה בנסיבות דנן.

לאור כל האמור עתרו התובעים לקבל את תביעתם ולהצהיר כי הדירה שייכת להם מכוח היותם יורשי המנוחה, ולחייב הנתבעת בהוצאות משפט גבוהות.

טענות הנתבעת

יש לדחות התביעה מפאת מעשה בית דין או היעדר יריבות, בנסיבות בהן המנוחה בעצמה (או התובעים בשם המנוחה) עתרה בחייה בשלוש תביעות, אשר נמחקו כולן או נדחו, באופן המלמד על ויתור או מחילה של המנוחה על עילת תביעתה, וכן מלמד על כך שהמנוחה מימשה את זכות התביעה, כך שאין בידי יורשיה אפשרות לעתור בתביעה שמומשה על ידה זה מכבר עוד בחייה, ונזנחה על ידה כאמור (פרק ו' לסיכומים);

כמו כן יש לדחות התביעה לנוכח השיהוי הניכר, בהגשת תביעתם רק לאחר פטירת המנוחה, לאחר שהמנוחה עצמה זנחה את תביעתה לעניין זה בעודה בחיים; אף לו הייתה בידם עילת תביעה, הרי לנוכח טענת התובעים לפיה כאשר הנתבעת תינשא עליה להשיב את הדירה למנוחה (טענה מוכחשת וחסרת היגיון וסבירות) הרי שעילת התביעה קמה לכאורה בשנת 2010 בעת נישואיה השניים ולפיכך יש מקום למחוק התביעה גם מטעם של התיישנות.

לטענת הנתבעת ההסכמים מדברים בעד עצמם ותקפים, ועל פיהם הדירה הוענקה לה במתנה על ידי אמה המנוחה, על פי רצונה החופשי, מתוך רצון לסייע כלכלית לבתה היחידה, כך שלנתבעת ולילדיה התובעים תהיה דירת מגורים לאחר שהתגרשה מאביהם של התובעים; על פי עדויות עורכי ההסכמים האם הייתה צלולה הבינה את משמעות חתימתה ולא הייתה נתונה לכל השפעה או לחץ מצד הנתבעת.

מאחר שעסקינן במתנה תקפה, הרי שרק הצד שהתקשר בחוזה רשאי לבטלו בשל פגם בכריתתו; כך שלתובעים אין כל מעמד בתביעה דנן והם אינם יכולים לטעון כי ההסכמים נערכו תחת לחץ או בהיעדר גמירות דעת.

ממילא, מדובר במתנה שהושלמה ולא ניתן להורות על ביטולה כעת.

התנאי היחיד בו הותנתה המתנה היה- זכות מגורים לכל חייה של המנוחה בדירה, והוא התקיים כדבעי. לעניין זה טענה כי ממילא הפרת התנאי הצמוד למתנה אינו מפקיע את המתנה אלא מעניק אך סעדים הנוגעים לאותו תנאי בהיותו חיוב עצמאי שאינו קשור בעסקת המתנה שהושלמה.

בכל מקרה, בשלב מסוים הנתבעת נתנה למנוחה להתגורר בדירה שהושכרה על ידה (וקיבלה מדודתה – אחות של המנוחה( ובעצם שינוי במגורי המנוחה על פי הסכמתה, היא למעשה ביטלה את התנאי למגוריה בדירה והתנאי פקע.

המסמך שנערך בכתב יד על ידי העד ח', לטענתה, אינו מהווה "הסכם" בעל תוקף משפטי, ואין לייחס מכוחו כל תנאי נוסף בו הותנתה כביכול המתנה; ממילא לא ניתן בידי התובעים לבסס עילת תביעה לאכיפת אותו הסכם כביכול עת המנוחה טוענת לפגמים ברצון בגינו.

המנוחה ויתרה על זכותה לחזור בה מהמתנה בעצם חתימתה על ייפוי כוח בלתי חוזר שמהווה תחליף להשלמת רישום המתנה במרשם. אף לו הייתה למנוחה זכות לחזור בה ממתנתה, הרי שמדובר בזכות אישית ובמידה והיא לא מומשה במהלך חייה הרי שהיא פקעה עם פטירתה (סעיף 41 לסיכומים והאזכורים שם – 2215/00 וע"א 11/75).

התובעים לא עתרו לביטול המתנה ולכל היותר עתרו ל"אכיפת ההסכם" שערך ח', אולם לשיטתה כאמור אין כל תוקף מחייב להסכם זה, וממילא לא נכתב במסמך שהמתנה תבוטל ויש לרשום את האפשרות לביטול המתנה במפורש ולא בדרך של פרשנות. (סעיף 56 לסיכומים). המבקשת הפנתה לעניין זה לע"א 5997/92 דוד מלק נ' מנהל עיזבון הרב יהושע דויטש ז"ל, נא(5) 1 (1997)‏‏.

בכל הנוגע להצהרתה בבקשה לדיור חלוף אליה הפנו התובעים טענה הנתבעת כי היא ציינה באותה בקשה כי על אף שהדירה רשומה על שמה ולמעשה בבעלותה הבלעדית בפועל היא שייכת לאמה בשל הזכות להתגורר בדירה. לדבריה היא מעולם לא טענה כי הבעלות בדירה שייכת לאמה, להיפך היא ציינה כי הדירה רשומה על שמה, היא הבעלים של הדירה מכוח רישום, והדירה בשימוש בלעדי של אמה (זכות מגורים בלתי הדירה). מכאן לטענתה אין להסיק כי הנתבעת סברה שהדירה בבעלות האם, וכל טענה אחרת חוטאת לאמת.

לדבריה, התובעים הם אלה שהפעילו על המנוחה לחצים ואלמלא היו מסיתים אותה נגדה, היא לא הייתה מעלה בדעתה לבטל ההעברה של הדירה שממילא הייתה מיועדת להוריש לה בתור בתה היחידה; תוך שהכחישה הטענות בדבר התנהגות מחפירה כלפי המנוחה, הפנתה לתמונות שצירפה כראיה לקשר חם ואוהב בינה לבין אמה, וטענה כי אין לטענה זו כל רלוונטיות להליך זה שהרי התביעה אינה לביטול המתנה אלא לאכיפת המסמך שערך ח'.

לאור כל האמור, עתרה לדחות התביעה ולהורות לתובעים להסיר המשכנתא שרשמו עליה בתוך 15 יום; וכן ליתן פסק דין הצהרתי לפיו היא הבעלים היחיד של הדירה, הזכאית לחזקה בה ולרשום אותה על שמה חזרה.

טענות מקדמיות

אסקור תחילה את הטענות המקדמיות שהעלתה הנתבעת ולאחר מכן אדון בטענות לגופן.

שיהוי והתיישנות

בפתח הדברים יובהר כי טענת ההתיישנות הועלתה ע"י הנתבעת לראשונה רק בסיכומיה.

הנתבעת לא העלתה טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה (היא למעשה בקשתה לביטול פסק דין בהיעדר הגנה מיום 13.5.21 – המסמך הראשון בו שטחה את גרסתה העובדתית והגנתה כנגד התביעה). אף במסגרת כתב הגנתה שהוגש לאחר מכן (ביום 9.8.21) היא לא העלתה כל טענת התיישנות (להבדיל משיהוי) – די בכך על מנת לדחות טענה זו.

למעלה מן הצורך אציין כי ככל שלשיטת הנתבעת עצמה עילת התביעה דנן קמה לכאורה בעת נישואיה מחדש- בשנת 2010 – הרי שגם אז לא חלפה תקופת ההתיישנות (לא ביחס לעילת התביעה של המנוחה עצמה שתביעתה הראשונה הוגשה כאמור בשנת 2015, ולא ביחס לתביעת יורשיה – התובעים, שעתרו בתביעתם דנן בשנת 2020), עת עסקינן בתביעה במקרקעין – אשר תקופת ההתיישנות בגינה היא 15 שנים (ביחס למקרקעין שאינם מוסדרים), ו- 25 שנים (ביחס למקרקעין מוסדרים). ראו סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958; וסעיף 6 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ולא 7 שנים, כפי שניסתה הנתבעת לטעון בסעיף 9 לסיכומיה, הרלוונטית לתביעה שאינה במקרקעין, שלא כבעניינינו אנו.

לעניין השיהוי בהגשת התביעה – סבורתני כי יש לדחות גם טענה זו.

קודם לפטירה לכאורה לא היה לתובעים מעמד לעתור בשם המנוחה או להצטרף לתביעה, למצער ביחס לברירת ביטול ההסכם מחמת פגמים ברצון, מאחר והם אינם צד להסכמים נשוא עסקת המתנה העומדת בבסיס התביעה. הנתבעת עצמה טענה כי "התובעים שאינם צד לעסקת המתנה לבת, אינם יכולים מחד להעלות טענות בדבר פגם שנפל ברצון המנוחה ליתן הדירה במתנה…".

עם זאת, על פי הפסיקה ברירת הביטול מחמת פגמים ברצון עוברת ליורשים בתור חליפיו של המוריש, והם למעשה נכנסים בנעליו של המוריש. ראו: תלה"מ (משפחה ירושלים) 35186-04-17 נ.מ.ז. נ' נ.ש.ז (12.8.2021)‏‏, פסקה 50 לפסק הדין; ע"א 92/89 ראובן עובדיה נ' שולמית סיבהי, פ"ד מה(5) 113 (1991)‏; והשוו לתמ"ש 24826-06-18 א.פ נ' ס.פ (2020); וכך אף ביחס לזכות לביטול של מתנה מחמת פגם ברצון הנותן. ראו: מרדכי אלפרדו ראבילו, פירוש לחוקי החוזים, "חוק המתנה, תשכ"ח-1968", מהדורה שנייה (תשל"ט), ע"מ 52 (להלן – "ראבילו"); אלא אם כן ניתן ללמוד על ויתורו של המנוח על זכות התביעה בחייו, אז זכות זו לא תעמוד עוד ליורשיו. ראו: עמ"ש (מחוזי מרכז) 5174-09-15 א. ג נ' א. מ (19.2.2017)‏‏; ע"א 5774/91 יהלום נ. מס שבח (1994).

גם הפסיקה אליה הפנתה הנתבעת תומכת במסקנה כי יש מעמד ליורשים לעתור לביטול המתנה לאחר פטירת נותן המתנה, שהרי תמ"ש (משפחה נצרת) 2187-04-18 א.ק נ' ז.ק (29.6.2022)‏ אליו הפנתה בסעיף 44 לסיכומיה, דן לגופה של תביעה (להבדיל מדחייתה על הסף בשל טיעון של היעדר יריבות) שהוגשה על ידי אחד משני בניה של המנוחה שהעניקה את דירתה במתנה לגרושתו של בנה השני, כאשר התביעה הוגשה שנים לאחר פטירתה.

בנוגע לברירת הביטול שהייתה מצויה בידי המנוחה, דומה כי הן בצוואתה והן בתביעותיה היא אכן הפעילה אותה ועמדה על רצונה בהקשר זה, אלא שכאמור התביעות נמחקו בנסיבות האמורות לעיל, וכפי שיבואר להלן לא ראיתי בכך משום ויתור או על זניחתה של המנוחה את עילת תביעתה.

משעה שלאחר הפטירה יורשי המנוחה זכאים לבוא בנעליה לעניין התביעה דנן, ולאחר שהובהר כאמור כי עילת התביעה של המנוחה לא התיישנה בחייה, בנסיבות בהן התביעה דנן הוגשה ביום 3.6.2020 (כחודשיים לאחר פטירת המנוחה), הרי שאין מקום לטענה כי התביעה הוגשה ב"שיהוי ניכר".

למעלה מן הצורך, בפסיקה עמדו על כך שהשימוש בדוקטרינה של שיהוי לצורך דחיית התביעה ייעשה אך במקרים חריגים בלבד, כאשר הדבר יתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע; ובהתקיים כל התנאים לקיומו של שיהוי – השתהות בפנייה לביהמ"ש שיש בה משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – המגיעה לכדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי, ועת הוכח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, ובמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. ראו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003)‏‏ (להלן- "עניין תלמוד תורה").

עוד נקבע כי במסגרתו של דיון בטענת שיהוי אין להתעלם מעקרון תום הלב, כאשר יש רלוונטיות בהקשר זה גם לתום ליבו של התובע וגם לתום ליבו של הנתבע. יפים לעניין זה דברי כבוד השופטת פרוקצ'ה בעניין תלמוד תורה, לפיהם: "…במסגרת בחינת תום-הלב של התובע עשויה להיבחן גם שאלת תום-לבו של הנתבע, למשל אם פעל בשקידה סבירה במסגרת משא ומתן שניהל עם התובע לפתרון הסכסוך מחוץ לערכאות, ואם אפשר שהתנהגותו תרמה לשיהוי ולשינוי מצבו לרעה".

בכל הנוגע לעילת התביעה שבידי המנוחה לא נטענה באופן ישיר כל טענת שיהוי, אולם לו נראה בדבריה של הנתבעת בסיכומיה לפיהם המתנה בת 20 שנים מעת שנרשמה הדירה על שמה מהווה שיהוי ניכר (סעיף 1 לסיכומיה), או בטענתה לפיה המנוחה ידעה במשך שנים כי הדירה הייתה רשומה על שמה בהמשך לתצהירי המתנה ואלמלא התובעים היו מסיתים אותה לא הייתה מעלה על דעתה לבטל את ההעברה (סעיף 74 לסיכומיה), כמכוונת לכך, הרי בנסיבות בהן עילת התביעה אליה התייחסה הנתבעת בסיכומיה – מועד נישואיה בשנת 2010, ובהינתן טענות התובעים אודות קיומו של תנאי מפסיק בו הותנתה המתנה – המתייחס לנישואי הנתבעת, הרי תביעה שהוגשה על ידי המנוחה כעבור כ- 5 שנים ממועד הנישואין של הנתבעת, לא עולה לדעתי כדי שיהוי ניכר שהיה בו להביא לדחיית התביעה של המנוחה על הסף.

לעניין זה לא ניתן להתעלם אף מדברי המנוחה בעצמה בתביעתה הראשונה משנת 2015, לפיהם "…החתום מטה פנה כבר לפני שנה לבא כוח הבת עת שנישאה ומכרה דירותיה, אך זו מתברר מכרה נכסיה ומסתתרת במושב ב… וממתינה בשקט. היא הבת אינה בקשר עם האם או קרובי משפחתה גם לא בניה כך לפי עדות האם מזה שנים …"(סעיפים 49-50 לכתב התביעה) ; וכי "…האמת היא שבפועל לא הסבירו לאם ושני האחיינים כי המדובר בהעברת בעלות מלאה של הדירה בשם הבת והדברים התבררו רק בשנים האחרונות ומאז הבת מסתתרת במושב ולא מגלה כי התמלאו כל תנאי ההסכם התחתנה מכרה את הבית שלה" (סעיף 7 לתביעה).

התובעים הבהירו אף הם כי "במשך מספר שנים פנתה המנוחה אל הנתבעת על מנת לברר מה קורה עם הדירה אולם הנ"ל ניתקה אתה כל קשר, "נעלמה" ובאותם הפעמים בהם הסכימה לומר למנוחה משהו אמרה לה כי "אין לך מה לדאוג הדירה שלך". המנוחה שהייתה אישה פשוטה וחסרת כל הבנה משפטית אמנם חשה כי הנתבעת מסובבת אותה בכחש, אולם בלא ייעוץ משפטי הולם לא היה לה מושג מה באמת ארע…בעקבות הפגישות של המנוחה עם עו"ד לוק…הבינה המנוחה לראשונה בעזרת עו"ד לוק כי נפלה קורבן לרמאויות של בתה. המנוחה לא המתינה דקה ועוד בחייה היא פנתה ביום 16.9.2014 אל מחלקת פניות הציבור בבנק מזרחי טפחות בע"מ וביקשה מהבנק…. לא לאשר [לבתה]… כל עסקה בנכס זה היות וזה נכס שלי" (ראו סעיפים 80-84 לתביעה דנן).

הנתבעת לא הוכיחה שינוי לרעה במצבה, עת עולה מהראיות כי עלה בידה ליטול משכנתא על דירת המנוחה לצורך רכישת חלקו של בעלה לשעבר בדירה בה נותרה להתגורר לאחר הגירושין, והיא אף נישאה מחדש בשנת 2010. אף טענותיה להשקעות או השבחות שביצעה בדירה בהסתמך על זכות הבעלות בה לא הוכחו על ידה כדבעי. לא עלה בידה להוכיח את טיב השיפוצים וההשבחות שנעשו לאורך השנים או את גובה הסכומים שהשקיעה בגינם. כך לא הוכח על ידה כי היא זו שמימנה את ההשקעות מכספה שלה. העד ח' העיד בהקשר זה כי הוא זה ששיפץ את הדירה "אני עשיתי אז בזמנו את המטבח ואת השיפוץ" (עמ' 180 ש' 31), לבקשת הנתבעת והמנוחה (עמ' 181 ש' 5-6), ולא לקח על כך תשלום – "עשיתי את זה במתנה" (עמ' 181 ש' 10).

אף לו הייתי מקבלת את הטענה כי נערכו אי אלו שיפוצים בדירה במימונה של הנתבעת, דומה כי לכל היותר מדובר בתיקונים מינוריים, כפי שהודתה הנתבעת עצמה בנוגע לשיפוץ בשנת 2011 – "זה לא מדובר בשיפוץ, זה היה סדקים שנוצרו בדירה שאמרו שהמבנה מסוכן…" (עמ' 155 ש' 29), אשר הנתבעת עצמה העריכה את עלותו בסדר גודל של "נראה לי 15,000 של היום 15,000" (עמ' 156 ש' 16) כך שלא התרשמתי מטענות אלה של הנתבעת שלא עוגנו בראיות כלשהן ואף נסתרו בעדותו של העד מטעמה- מר ח', ולא מצאתי כי יש בהם כדי לבסס טענה של שינוי מצב לרעה והסתמכות.

אף טענתה לקיומו של נזק ראייתי כביכול שנגרם לה בגין השיהוי בהגשת התביעה דנן לא פורשה כדבעי (ראו סעיף 23 לסיכומיה; וסעיף 8 סיפא לתביעתה). ככל שכוונתה באשר לטענת הנזק הראייתי שנגרם לה כביכול נעוצה בכך שהתביעה הוגשה לאחר פטירת המנוחה, הרי מעבר למובהר לעיל לפיו לא היה בידי התובעים לעתור לסעדים של ביטול המתנה או לאכיפת ההסכם הנוסף בחייה של המנוחה; הרי שלא ניתן להתעלם בהקשר זה אף מחלקה של הנתבעת עצמה בשיהוי זה, עת לטענת המנוחה עצמה כפי שפירטה בתביעותיה, היא סירבה לשתף עמה פעולה ו"הסתתרה" מפניה, באופן שלא היה ניתן להמציא לה את תביעותיה ולקדמן עוד בחייה.

המנוחה הצהירה לעניין זה במסגרת תביעתה השלישית כי "…הנתבעת עונה לטלפונים. אך מסרבת לקבל התביעה מסתתרת ממתינה לתום חייה של האימא…" (סע' 17-18 לתמ"ש 6270-02-20); "במשך שנים ניסו לתפוס את הבת שלי ולמסור לה את המסמכים אך היא מסתתרת" (סעיף 29 לתצהיר המנוחה שצורף כתמיכה לתביעתה בתמ"ש 6270-02-20).

לעניין זה יוער כי גם בחקירתה בהליך זה, התחמקה הנתבעת לתת כתובת מדויקת להמצאת כתבי בית דין (ראו עמ' 105-107 לפרוט'); והודתה כי לא עדכנה את כתובתה הנוכחית במשרד הפנים (עמ' 109 ש' 1 ו-13).

לאור כלל האמור לא מצאתי לדחות התביעה בטענת סף של שיהוי או התיישנות (טענה שממילא יש לדחותה לנוכח השלב בו נטענה), וטענותיה המקדמיות של הנתבעת בעניין זה נדחות.

מעשה בית דין

העובדה כי תביעות המנוחה שהוגשו בחייה נמחקו בהיעדר עילה או בשל חוסר מעש, אינה מהווה מעשה בית דין או השתק (ראו תקנה 41(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018).

הדוקטרינה של מעשה בית דין נחלקת לשני כללים עיקריים: האחד – "השתק עילה" ולפיו אין לחזור ולהיזקק לתביעה שהוכרעה לגוף העניין, אם זו מבוססת על אותה עילה אשר נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך ומשכך מוצתה בהליך הקודם. בהקשר זה ניתנה למושג "עילת תביעה" משמעות רחבה מעבר למשמעות המקובלת, במטרה להגשים את תכלית הכלל ולמנוע את הטרדת הנתבע בתביעות חוזרות בשל אותו מעשה. ראו: ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני פד"י כב(2), 561; השני – "השתק פלוגתא", ולפיו כאשר פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים, הוכרעה באופן פוזיטיבי בפסק דין סופי (במפורש או מכללא), ההכרעה הייתה חיונית לתוצאה הסופית, ולבעלי הדין "היה יומם" ביחס לאותה פלוגתה, יהיו בעלי הדין (או חליפיהם) מושתקים מלהתדיין לגביה שוב. ראו: נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א), עמ' 137-141; ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (2005); ע"א 246/66 שמואל ו-רחל קלוז'נר נ' רנה שמעוני, פ"ד כב(2) 561 (1968)‏.

מטרתו של הכלל בדבר מעשה-בית-דין היא למנוע הטרדה חוזרת של בעל-דין בגין אותה עילה ולמנוע מבית-המשפט את הצורך לברר ולהכריע שוב בעילה או באחת מהפלוגתות שעלו בה, פעמים מספר. התנאי לכך הוא, כמובן, שלבעל-הדין שנגדו נטענת טענת מעשה-בית-דין הייתה הזדמנות להעלות את טענותיו בהליך הקודם. ראו: ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4) 18, 23-24 (2001); ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511 (2004).

במקרה דנן לא נערך כל דיון מהותי ולא הוכרעו המחלוקות בין הנתבעת למנוחה (בחייה) באופן פוזיטיבי, עת על פי הנטען המנוחה התקשתה להמציא לידי הנתבעת את תביעותיה, וממילא היא לא הגישה עמדתה בתביעות אלו אשר לטענת הנתבעת היא כלל לא ידעה עליהן. (ראו טענת התובעים לעניין זה בסעיף 2ז' לתשובתם לסיכומי הנתבעת; וכן טענות התובעת עצמה בתביעות שהגישה בחייה);

לפיכך לא ניתן לטעון לקיומו של מעשה בית דין מעצם הגשת תביעות שנמחקו בסופו של יום בנסיבות האמורות; וכפי שקובעת במפורש לעניין זה תקנה 41(ב) לתקסד"א – הרי ש"מחיקת כתב תביעה לפי תקנות אלה אינה מהווה מעשה בית דין".

זניחה או וויתור של המנוחה בחייה על תביעותיה בעניין הדירה

זאת ועוד, בנסיבות המקרה דנן, לא מצאתי בעובדה כי התביעות נמחקו בנסיבות של חוסר מעש כדי ללמד על מחילה, זניחה או ויתור מצד המנוחה על זכות התביעה מטעמה; זאת, בפרט לנוכח גילה המתקדם של המנוחה והקושי שהעלתה המנוחה בניהול הליכים כנגד הנתבעת, כמו גם העובדה שהמנוחה עיגנה את רצונה זה אף בצוואה שערכה בסמוך להגשת תביעותיה, אשר נועדה לדבריה – "ועל מנת להבטיח את בעלות הנכדים בדירה השייכת לתובעת ערכה התובעת צוואה ברורה כי הבת מתברר מושכת את האימא כבר שנים של סירוב…" ראו: סעיף י"ט(יב) לתביעה בתמ"ש 55742-10-15.

עינינו הרואות, המנוחה התריעה על התנהלותה של הנתבעת, שנועדה, לשיטתה, לגרום לסחבת בהליכים המשפטיים עד לפטירתה – "הנתבעת תעשה כל מה שניתן לעשות בכדי להיוותר בעליה של הדירה דבר שהאם בצער על כך מספר שנים רב ולכן האם מבקשת מזה שנים לתכנן את זקנתה ללא הבת אך זו חוסמת את דרכה" (סעיף 58 לתביעתה הראשונה); ולפיכך עתרה במסגרת תביעתה כי "בית המשפט מתבקש לזמן התובעת מוקדם ככל האפשר – במעמד צד אחד – ולהכשיר את הצוואה כל זאת בשל גילה המתקדם של התובעת אישה צלולה בדעתה מאוד וכן לאור העובדה כי לאור מסמך הבעלות המאומת בידי בא כוח הצדדים אין כל מעמד לנתבעת בעניין הבעלות בדירה…" (סעיף י"ט(יד) לתביעתה הראשונה); גם בתביעתה השלישית משנת 2020, טענה כי "הנתבעת מסרבת לקיים התחייבויותיה כלפי התובעת באמתלות שונות וככל שהשנים נוקפות היא מעלה טענות אודות צרכי סיעודה של האם בעל פה באוזני החתום מטה. היא לא יוצרת קשר עם שום גורם ממלכתי מחשש שהדירה תילקח ממנה כרכוש האם. לצערו של החתום מטה ולאור הידיעה כי יקח זמן עד שבית המשפט ידון בהליך ….מצ"ב כמסמך בתיק עותק מצוואת התובעת שתיבדל לחיים ארוכים….בית המשפט מתבקש לזמן את התובעת מוקדם ככל האפשר…" (סעיפים 39-41 לתביעה בתמ"ש 6270-02-20).

ודוק, אף לו הסעד לו עתרה המנוחה כאמור בתביעתה הראשונה – "להכשיר הצוואה כל זאת בשל גילה המתקדם…" לא היה אפשרי בעודה בחיים, הרי שיש בדברים אלה ללמד כי הלך רוחה של המנוחה היה כי הצוואה שערכה במקביל להגשת תביעותיה, מגבה את זכותה לעמוד על זכות תביעה זו גם לאחר פטירתה באמצעות יורשיה על פי הצוואה שערכה – הם התובעים דנן, שכן עולה כי על פי הייעוץ המשפטי שקיבלה, הצוואה שערכה נועדה לחזק את עמידתה על זכות תביעה זו וללמד על היעדר זניחתה או וויתורה עליה.

לעניין זה לא ניתן להתעלם מהודאת הנתבעת בחקירתה הנגדית כי המנוחה ביקשה ממנה עוד בחייה לתת את הדירה לתובעים (עמ' 148 ש' 3-9; עמ' 148 ש' 35-36).

זאת ועוד, בתסקיר שהוגש ע"י העו"ס בתיק האפוטרופסות ביום 18.8.19 נאמר על ידי העו"ס, כי: "גב' ל' [המנוחה] אימתה את הדברים שא.כ., נכדה, אמר לי בפגישתנו לגבי דירתה ולגבי פ' [הנתבעת]. ידעה לומר לי שיש תביעה משפטית ושעו"ד לוק מטפל בתביעה. כמו כן סיפרה לי כי פנתה בעבר, כשגילתה שבתה העבירה את הבית על שמה, לעורכת דין מעמותת "יד ריבה" לייעוץ משפטי והיא ייעצה לה לקחת עורך דין שייצג אותה"; "התרשמתי כי מצבה הקוגניטיבי של גב' ל' מאפשר לה לקבל החלטות בנוגע לגופה ולרכושה…".

בנסיבות אלה לא ניתן אפוא ללמוד על וויתור או זניחת המנוחה את עילת תביעתה כנגד הנתבעת, אף לאחר שתביעותיה נמחקו על ידי בית המשפט בעטיים של קשיי המצאה, עת המנוחה כאמור כבר הייתה מצויה בבית אבות ובמצב סיעודי (ראו סעיפים 4, 28, 80-83 לתביעה; תסקיר העו"ס מיום 18.8.2019 בתיק האפוטרופסות), ותלויה בבא כוחה לצורך ניהול התביעות שהגישה כנגד בתה לשם עמידה על טענתה בדבר היותה הבעלים הבלעדי בדירה, ובנסיבות בהן לפי כוונתה היא ביקשה להותיר בידי נכדיה התובעים זכות תביעה זו לאחר פטירתה מכוח צוואתה.

לאור האמור לעיל, ומשהובהר כי התובעים – יורשי המנוחה – באים בנעלי המנוחה לצורך ביטול עסקת המתנה שנכרתה בינה לבין הנתבעת (ראו סעיף 131 ו-151 לתביעה) או בטלותה לנוכח קיומו של תנאי מפסיק (ראו סעיף 2א' לסיכומי התשובה); סעד לו על פניו עתרה המנוחה מפורשות עוד בחייה (ראו סעיפים 24-25 ו-37 לתביעת המנוחה בתמ"ש 55742-10-15; סעיפים 32-34 לתביעה בתמ"ש 6270-02-2020), ומשעה שבנסיבות דנן לא ניתן ללמוד ממחיקת התביעות על זניחתה את זכות תביעתה לעניין זה, הרי שאין מקום לטענות הנתבעת בכל הנוגע למעמדם של התובעים מכוח צוואת המנוחה (ראו פרק ו' לסיכומי הנתבעת).

מעמד התובעים בתביעה דנן כפי שהובהר לעיל, הוא מכוח היותם באים בנעלי המנוחה לממש את זכות התביעה לה עתרה עוד בחייה כנגד הנתבעת.

לאור האמור הרי שאף טענתה המקדמית של הנתבעת לעניין זה – נדחית.

לאחר שמצאתי לדחות כאמור שלל הטענות המקדמיות שבפי הנתבעת, אפנה להלן להכריע בתביעה לגופה, ולבחון את טיב העסקה שנערכה בינה לבין המנוחה.

דיון לגופם של דברים

בפתח הדברים אציין כי בעניינו לא נטען כי המנוחה לא הייתה כשירה בעת עריכת הסכמי המתנה; התובעים אף טענו לעניין זה כי "המנוחה הייתה אמנם "צלולה"…" (סעיף 124 לתביעה). בנסיבות בהן כעבור כעשרים שנה לאחר עריכת הסכמי המתנה התרשמה גם העו"ס בתסקיר שהוגש מטעמה ביום 18.8.2019 לתיק האפוטרופסות הקשור מצלילותה וכשרותה המשפטית של המנוחה, בהתבסס על הערכת גריאטרית של רופא מטעם בית האבות בו שהתה המנוחה (ראו תסקיר העו"ס מיום 18.8.2019 שהוגש לתיק האפוטרופסות א"פ 42629-03-19 שהתנהל בעניינה), דומה כי לא יכול להיות חולק לעניין כשרותה של המנוחה במועד עריכת הסכמי המתנה בשנת 2000.

למען השלמת התמונה יוער כי במסגרת תביעתם, העלו התובעים (כמו גם המנוחה בחייה) שלל טענות אודות פגמים שנפלו כביכול ברצון המנוחה בעת כריתת הסכם המתנה- כגון: הטעייה (סעיף 105 לתביעה), עושק (סעיף 137 לתביעה), היעדר גמירות דעת (סעיפים 133-136 לתביעה), שעולה אף כדי טענת אפסות – "לא נעשה דבר" (סעיף 116 לתביעה), ניצול והשפעה בלתי הוגנת מצד הנתבעת (סעיפים 124-125 לתביעה).

אולם דומה כי בסיכומיהם הם זנחו מרבית הטענות הנוגעות לפגמים ברצון המנוחה, כגון עושק או כפייה, השפעה בלתי הוגנת, או טענת האפסות "לא נעשה דבר".

גם לגופם של דברים, טענות אלה לא הוכחו כדבעי, והן אף אינן עולות בקנה אחד עם הראיות שהובאו לפני.

מהראיות והעדויות שהובאו לפני עולה כי מעמד החתימה על מסמכי המתנה נערך בנוכחות בני משפחה נוספים שהמנוחה סמכה עליהם. כך למשל העד ח'- אחיינה של המנוחה, מונה על ידי המנוחה בצוואתה מיום 3.3.2014 כמנהל עיזבון חלופי ככל שלא יעלה בידי התובעים להגיע להסכמות בדבר חלוקת העיזבון ביניהם (סעיף 11(ב) לצוואה), באופן המלמד על האמון שרכשה בו. עד זה, הוא שערך את ההסכם הנוסף שנחתם על ידי הצדדים למתנה (עמ' 159 ש' 19-20 לפרוט'), ואשר לטענת התובעים הוא ההסכם האמיתי שנערך בין המנוחה לנתבעת ושיקף את אומד דעתה האמיתי של המנוחה בכל הנוגע לעסקה שנכרתה באותו היום.

ודוק, עצם העובדה כי נכחו באותו מעמד בני משפחה נוספים יש בה להסיר חשש בדבר ניצול כפייה או עושק שבעטיו חתמה המנוחה על מסמכי המתנה; והרי, המנוחה עצמה סמכה את תביעתה לביטול המתנה על ההסכם הנוסף שערך העד ח' וטענה לעניין זה בתביעתה הראשונה כי ההסכם הנוסף, אותו ערכו "נציגיה", נועד לגשר על הפער בין תצהירי המתנה לבין כוונתה האמיתית שלא להעביר את הדירה במלואה לידי הנתבעת ללא אפשרות חזרה, אלא אך לסייע לה לצורך רכישת דירת המגורים מהגרוש שלה. (ראו סעיף ד' בעמ' 2 לתמ"ש 55742-10-15) ; כך עולה גם מטענת התובעים עצמם בסיכומיהם, לפיה: "…א.כ. העיד כי המנוחה סיפרה שח' ואחיו מ', הגיעו במיוחד לפגישה כדי לוודא שהסיכום המלא בין הצדדים יועלה על הכתב וכדי שלא תעשה לה את שעשתה לאחותה, ב.כ. ….- ר' עדותו בעמ' 79 ש' 36 לפר' ובעמ' 90 עמ' 6" (סעיף 42 לסיכומים; ההדגשה שלי-ה.ג).

בנסיבות בהן נטען כי ההסכם הנוסף נועד למעשה לעגן את כוונתה האמיתית של המנוחה ולהגן עליה ונערך מטעם נציגיה של האם – הרי שישנו קושי לקבל הטענה כי היא לא הבינה על מה היא חתמה באותו מעמד, או כי לחצו עליה לחתום על מסמכי המתנה באותו מעמד.

בנוסף, לא הוכחה על ידי התובעים כדבעי הטענה בדבר קיומה של תלות מקיפה ויסודית של המנוחה בנתבעת באופן בו היא הייתה לטענתם -"כלי שרת בידי הנתבעת-בתה, למילוי מטרותיה והיא עשתה ברכוש המנוחה כרצונה והניעה אותה כבובה לצורכה, ועל כן ניתן לראותם כשוללים מהמנוחה את יכולת הבחירה" (סעיף 124 לתביעה), ולפיכך לא מצאתי כי הוכחה כדבעי טענת התובעים בדבר השפעה בלתי הוגנת. (לעניין התנאים להקמת החזקה האמורה, לרבות הלכת החוטים השזורים, ראו: עניין א.ב.ז., פסקאות 14-18 לפסק הדין). 

זאת ועוד, לא השתכנעתי אף מטענות הנתבעת לפיהן המנוחה הייתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת מצד התובעים, וערכה את צוואתה או הגישה את תביעותיה כנגדה בערוב ימיה, אך בשל לחצים פסולים או השפעה בלתי הוגנת מצד התובעים. כאן המקום לומר כי לא הוגשה מטעם הנתבעת כל התנגדות לצוואת המנוחה ולפיכך לא היה כל מקום לטענותיה בהקשר זה כפי שנטענו בסיכומיה.

התובעים בסיכומיהם התמקדו בטענות העיקריות הבאות, להן אדרש להלן:

קיומו של פער בין גמירות דעתה של המנוחה כפי שמשתקף מתצהירי המתנה (מבחינה אובייקטיבית) לבין כוונתה האמיתית (הסובייקטיבית) – המשתקפת בהסכם הנוסף, המכונה על ידי התובעים "ההסכם המשלים", אשר לשיטתם, הוא ההסכם האמיתי בין המנוחה והנתבעת, פער ממנו ניתן ללמוד כי עסקינן במתנה על תנאי מפסיק – נישואי הנתבעת ופירעון ההלוואה – אשר בהתקיימם בטלה המתנה ועל הנתבעת להשיב את הדירה לידי המנוחה או עיזבונה.

השתק שיפוטי – מצד הנתבעת שהצהירה מפורשות בשלל הליכים והודעות מטעמה לאורך השנים לאחר עסקת המתנה כי הדירה שייכת לאמה, הצהרות התומכות לשיטתם בכוונה האמיתית של הצדדים למתנה ובטענתם כי ההסכם האמיתי שנכתב אותה עת בין הצדדים היה – ההסכם הנוסף (פרקים ב'-ג' לסיכומים).

התנהגות מחפירה או זעקת ההגינות מכוח עקרון תום הלב, לאורם יש מקום להורות על ביטול המתנה (ראו סעיפים 58, 64-66 לסיכומים).

המסגרת המשפטית – מתנה

מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה. (סעיף 1(א) לחוק המתנה, תשכ"ח-1968 (להלן – "חוק המתנה" או "החוק").

סעיף 2 לחוק, קובע כי: "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה"; מכאן שלשם שכלולו של חוזה המתנה דרושים שני אלמנטים הכרחיים: הסכמת הצדדים כי הדבר ניתן במתנה, והקניית דבר המתנה.

המתנה כמוה כחוזה לכל דבר – מדרישת ההסכמה האמורה בסעיף 2 לחוק עולה אפוא כי החוק רואה במתנה עסקה משפטית דו-צדדית (להבדיל מפעולה משפטית חד צדדית כגון צוואה או שליחות), הדורשת מפגש רצונות ומשתכללת על ידי הצעה (בדרך כלל מצד הנותן) וקיבול (בדרך כלל מצד המקבל).

פועל יוצא של הגדרת המתנה כחוזה הוא כי בעניינים שאין חוק המתנה דן בהם ישירות, יחולו דיני החוזים הכלליים. ראו: ע"א 495/80  ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד לו(4) 057 (1982)‏ (להלן – "עניין ברקוביץ"); מרדכי אלפרדו ראבילו, פירוש לחוקי החוזים, "חוק המתנה, תשכ"ח-1968", מהדורה שנייה (תשל"ט), עמ' 30 ו-33 (להלן – "ראבילו").

כבכל חוזה, גם בחוזה מתנה אבן היסוד העיקרית לשם השתכללותו היא גמירות הדעת. ראו: ע"א 6296/05 פ.כ. נ' עזבון המנוחה ב.כ. ז"ל (5.8.2007)‏ (להלן – "עניין המנוחה כ'").

במאמר מוסגר יצוין כי עניין המנוחה כ' קשור למקרה שלפנינו עת הוא עסק בתוקפה של עסקת מתנה שכרתה הנתבעת דנן עם דודתה המנוחה – ב.כ. ז"ל (שהייתה אחותה של המנוחה שלפנינו) ביחס לדירתה, כאשר גם במקרה זה נערכו תצהירי מתנה לפני עו"ד יצחק מינא.

ככלל, המבחן לגמירות דעת אצל צדדים המתקשרים בחוזה הוא אובייקטיבי, והדגש מושם על גילויה החיצוני של ההסכמה, ולא על הכוונות או המחשבות המלוות אותה.

פירוש הדבר, כי גמירות דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על פי אמות מידה של האדם הסביר, על פי מכלול הנסיבות החיצוניות והתנהגות הצדדים. כאשר "קנה המידה האובייקטיבי אינו של אדם חיצוני, זר להתקשרות, אלא של המתקשרים עצמם, שאת מעשיהם, דבריהם, התנהגותם, יש להעביר במשקפת הסבירות, ולשאול אם מתקשר סביר במעמדם היה מסיק ממה שהתרחש ביניהם, כי הם אכן גמרו בדעתם לכרות חוזה". ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים, כרך א', מהדורה שנייה (2018), עמ' 167 (להלן – "פרידמן וכהן"); עמ"ש (מחוזי מרכז) 62373-11-15 ר. י נ' א.י (22.07.2016)‏ (להלן – "עניין ר.י."); ועניין המנוחה כ' הנ"ל.

המבחן האובייקטיבי האמור חל אף ביחס להסכם מתנה, אלא שבחוזה המתנה ישנה הקפדה יתרה ומשקל מוגבר על גמירות דעתו של נותן המתנה. ראו: ראבילו עמ' 271-272; ועניין המנוחה כ', פסקה ח(5) לפסק הדין.

כלשונה של כב' השופטת דורנר בע"א 5187/91 יוסף מקסימוב נ' תמרה מקסימוב , מז(3) 177 (22.6.93): "אכן, מקור המתנה הוא רצונו של נותן המתנה להעניק מרכושו למקבל, ומבחינה חברתית לרצונו משקל מכריע. אף מבחינה משפטית אין מייחסים משקל שווה לרצון המקבל ולרצון הנותן". 

כפי שהובהר לעניין זה בעניין ר.י : "מכיוון שמדובר בחוזה חד צדדי, שביצועו מוטל על צד אחד בלבד והוא אינו יוצר חיובים הדדיים של המתקשרים בו- הרי שאין מייחסים משקל שווה לרצון המקבל ולרצון הנותן, והדגש הוא על רצון הנותן ועל גמירות דעתו בזמן יצירת החוזה. לפיכך, יש לוודא מעל לכל ספק, כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף את כוונתו הסובייקטיבית, כי אכן התכוון המעניק לתת מתנה מתוך רצון חופשי, וכי אין ליקוי דעת הפוגם בגמירות דעתו. אינטרס ההסתמכות של הניצע – מקבל המתנה – מפנה את מקומו במידה מסוימת למתן משקל מוגבר לרצונו של נותן המתנה וההגנה על אינטרס המקבל פוחתת (עניין בראשי הנ"ל וכן  מ' ראבילו, "המתנה", הוצאת נבו, מהדורה שנייה, תשנ"ז- 1996, בעמ' 37). ובדומה מצאנו אצל המלומדים פרידמן וכהן בספרם הנזכר בעמ' 494 – "יודגש: אף שהחוק מדבר על הסכמה (בין הנותן למקבל) שהדבר ניתן במתנה, הרי כמו במקרים אחרים בהם מתעוררת שאלה של כוונה בהקשר לעסקת חסד, היסוד המכריע הוא כוונתו של הצד הנותן" (פרידמן וכהן, לעיל, בעמ' 494). במקום בו מתגלה פער בין כוונתו הסובייקטיבית למצג האובייקטיבי של המעניק, יהיה זה מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה רק כאשר המצג האובייקטיבי של כוונת המעניק הוא ברור וחד משמעי והנסיבות והתנהגות הצדדים מצביעות בצורה ברורה וחד משמעית על כוונתו של המעניק להתקשר בחוזה…" (ההדגשות שלי – ה.ג.).

הדגש הוא כאמור על רצון נותן המתנה, כאשר "לנוכח אופייה של העסקה כעסקה ללא תמורה, צריך מקבל המתנה, לוודא כי הגילוי החיצוני של רצון המנוחה משקף נאמנה את כוונתה הסובייקטיבית". ראו: עמ"ש (מחוזי תל אביב-יפו) 12174-10-11 פלונית נ' עזבון המנוחה ד.ל ז"ל (26.1.2014) (להלן "עניין פלונית");

בתמ"ש (משפחה חיפה) 30847-03-16 ר.ד נ' א.ב.י (18.3.2019)‏‏, אף הובהר כי: "בהתייחס לחוזי מתנה שהם במערכת משפחתית, נפסק כי הדרישה לגמירות דעת לובשת צביון מיוחד שכן המערכת המשפחתית יכולה להטעות ולטשטש ולכן יש להקפיד על הדרישה לגמירות הדעת והבנת משמעויותיה, שכן "הסכם במסגרת אישית – משפחתית המתייחס לטובת הנאה רכושית [הוא] בעייתי יותר" דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים, כרך א ירושלים 1992 סעיף 9.54 בעמוד 371. ראו גם השופט אוקון בת"א (י-ם) 5240/03 ב.כ. נ' כ.פ. [פורסם בנבו] מיום 22.5.05, סעיף 13 לפסה"ד."

על רקע האמור יש לבחון את גמירות דעתה של המנוחה בשים לב ובקפדנות, ולפיכך אפנה להלן לתור ולבחון מה הייתה כוונתה האמיתית של המנוחה בכל הנוגע לעסקה שנערכה בינה לבין הנתבעת, והאם כנטען, היה פער בין הגילוי החיצוני של רצונה על פי תצהירי המתנה שנערכו בינה לבין הנתבעת, לבין כוונתה הסובייקטיבית והבנתה באותה עת, אם לאו.

מן הכלל אל הפרט – טיבה של העסקה בעניינו

במקרה דנן דומה כי אין חולק אודות הקניית הדירה לנתבעת, עת דירת המנוחה נרשמה על שמה מכוח תצהירי המתנה. ראו: נסח טאבו שצורף כנספח 2 לתביעה; וכן סעיף 6 לחוק המתנה, בשילוב עם הוראת סעיף 7 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969.

בכל הנוגע לרכיב ההסכמה הנדרש – אמנם "חתימתו של מתקשר מהווה בדרך-כלל אינדיקציה מכרעת לגמירת-דעת מצדו". ראו: ע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582 (1998) (להלן – "עניין בראשי")‏; כך שלכאורה, על פי המבחן האובייקטיבי, לנוכח חתימת המנוחה והנתבעת על תצהירי מתנה ברורים בפני עו"ד, ועדותו של עו"ד מינא כי הבהיר לצדדים את משמעות התצהירים והעסקה טרם חתימתם (ראו עדותו בעמ' 59 ש' 17-25 ובעמ' 68 ש' 33 לפרוט'), הרי שלפנינו עסקת מתנה שהושלמה ברישום ולפיה הזכות שהוענקה לנתבעת היא הבעלות על דירת המגורים של המנוחה.

לכאורה מאי? על שום שבנסיבות דנן התובעים טענו לקיומו של פער בכוונת הצדדים לעסקה, בין הגילוי האובייקטיבי הבא לידי ביטוי בתצהירי המתנה, לבין הכוונה הסובייקטיבית של המנוחה כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם הנוסף שנערך בסמוך לתצהירי המתנה ובהתנהלותה של המנוחה לאחר שהבינה, לדבריה, שהזכויות בדירה הועברו בפועל על שם הנתבעת.

עיקר המחלוקת בהליך זה נעוצה אם כן בסוגית אומד דעתה של המנוחה- נותנת המתנה –בכל הנוגע לשאלת המתנה שהוענקה לידי הנתבעת – האם המנוחה אכן התכוונה להעביר הבעלות המהותית בדירה לידי הנתבעת – כטענת הנתבעת; שמא כוונתה הייתה אך לסייע לנתבעת לצורך נטילת הלוואת משכנתא על הדירה, ללא העברת הבעלות בדירה (ראו סעיפים 11-25 לתביעה; סעיף ד' לתביעת המנוחה בתמ"ש 55742-10-15) – כטענת התובעים, וככל שהועברה הבעלות הרי שהדבר נעשה באופן פורמאלי מבלי שהיתה כוונה בידי המנוחה להעביר את הבעלות המהותית לידי הנתבעת והדירה למעשה הוחזקה בידיה אך בנאמנות, לשם מתן אפשרות ליטול משכנתא ותו לא; האם מדובר במתנה ובצידה חיוב – זכות מגורים למנוחה בדירה לכל חייה בלבד, שמא במתנה ותנאי מפסיק בצידה – ולפיו נישואי הנתבעת מחדש ו/או פירעון ההלוואה לשמה ניתנה הדירה כבטוחה- מביאים לבטלות המתנה והשבת הדירה למנוחה.

קיומו של פער בין הגילוי החיצוני לבין כוונתה הסובייקטיבית של המנוחה

טענתם העיקרית של התובעים נוגעת כאמור לאומד דעתה של המנוחה. לטענתם, כוונת המנוחה בשעת עריכת ההסכמים בינה לבין הנתבעת, הייתה למעשה שונה מזו המוצהרת על ידה בתצהירי המתנה עליהם חתמה בפני עו"ד מינא, וכי לא הייתה לה גמירות דעת ליתן את הדירה במתנה גמורה לידי הנתבעת ללא כל זכות חזרה, והיא קבעה בצד המתנה תנאים מפסיקים בהסכם נוסף, אותו יש לראות כמקשה אחת עם תצהירי המתנה; משהתקיימו התנאים המפסיקים – המתנה בטלה.

הנתבעת מצידה טענה, כי מדובר בעסקת מתנה ובצידה חיוב- זכות מגורים למנוחה לכל החיים – אשר הושלמה ברישום וכי המנוחה אף ויתרה על זכות החזרה ממנה בעצם חתימתה על ייפוי כוח בלתי חוזר לצורך העברת הרישום על שמה, ומכאן שלא ניתן בידי המנוחה (או התובעים בנעליה) לחזור בה ממתנתה שהושלמה כאמור; בכל הנוגע להסכם הנוסף טענה כי אין לו כל תוקף משפטי מחייב והוא מהווה אך "מסמך אישי" של מר ח', שנועד להוות ראיה על היותו עד למעמד עסקת המתנה.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים העדויות והראיות שהובאו לפני, שוכנעתי אודות קיומו של פער בין כוונתה של המנוחה כפי שמשתקפת מתצהירי המתנה, לבין כוונתה האמיתית כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם הנוסף, שנחתם בסמוך לחתימות המנוחה ובתה על תצהירי המתנה, ואשר על פי כותרתו קושר עצמו באופן מפורש לאותם תצהירי מתנה שנערכו קודם לכן על ידי המנוחה ובתה, באופן בו יש לראות את תצהירי המתנה וההסכם הנוסף – כמקשה אחת.

להלן אעמוד בהרחבה על השיקולים והראיות שהובילוני למסקנה זו.

מטרת העברת הדירה ע"ש הנתבעת

עוד בכתב הגנתה הצהירה הנתבעת על גרסתה אודות המטרה שעמדה ביסוד העברת הדירה על שמה: "הדירה ניתנה לה במתנה על מנת לסייע לה כלכלית עקב הגירושין הלוואת המשכנתא נשארה על שמה…" (סעיף 21 לכתב ההגנה; ההדגשה שלי-ה.ג.).

הנתבעת תיארה בכתב הגנתה מה הוביל אותה לבקש מאמה את עזרתה, והבהירה כי היא זו שלמעשה יזמה את העסקה הנדונה.

לדברי הנתבעת, היא סבלה מאיומים ומאלימות בחיי הנישואין וכאשר ביקשה להתגרש מבעלה, אבי התובעים, הוא דרש ממנה – "…הרבה מאוד כסף, וגם שהדירה שרכשו במשותף ב…, תישאר בבעלותה. והמשכנתא של בנק טפחות….שרבצה על הדירה תרשם על שמה בלבד. על כן, פנתה לאמה המנוחה ובקשה ממנה שתסייע לה כלכלית על ידי העברת הדירה על שמה, כדי שהיא תוכל להתגרש, ולה ולילדיה הקטנים (התובעים כאן), תהיה דירת מגורים לאחר הגירושין. המנוחה הסכימה להעביר את הדירה לבתה היחידה שהיא היורשת היחידה שלה. והמנוחה שהייתה אז בגיל 65 שנים, פחדה שרשויות המדינה ייקחו את הדירה למימון אשפוז בבית אבות סיעודי כאשר היא תזדקק לכך" (סעיפים 24-25 לכתב ההגנה; ההדגשה שלי- ה.ג.).

גרסת הנתבעת תואמת את גרסת המנוחה, כפי שהובאה בתביעות שהגישה בחייה, שם טענה המנוחה כי הנתבעת היא שיזמה את עסקת המתנה – "…בשנת 2000 הבת היא שגררה את האם ואת שני אחייניה של האם, אל משרד עורכי דין מטעמה…" (סעיף 3 בעמ' 6 לתמ"ש 55742-10-15); "שם הסביר לאחיינים ולאם עורך הדין מטעמה של הנתבעת 1 במעמד ההחתמה כי אין מדובר אלא ברצון להשתמש בדירה לצורכי קנייה של הדירה ב…" (סעיף 4 לתביעה בתמ"ש 55742-10-15); "על יסוד ההצהרה של הנתבעת כי היא זקוקה בדחיפות לסיוע בטוחה על מנת לקנות דירה מגירושיה וכי לא מדובר בבעלות אלא רק כהצגה של נכס כערובה בפניי בנק טפחות. כך נחתם הסכם מפורש מאומת בידי עורך דין…" (סעיפים 22-23 לתמ"ש 55742-10-15).

גם בחקירתה, אישרה הנתבעת לבסוף כי לאחר גירושיה הייתה צריכה כסף "למטרה שיהיה לי מגורים, לי ולילדים, כי מכרתי בית, לא היה לי מגורים" (עמ' 113 ש' 11-13) ; וכי "…אני שילמתי את חלקו בהסכם הגירושין" (עמ' 112 ש' 4) ותמורת תשלום חלקו של בעלה לשעבר במסגרת הסכם הגירושין הוא ויתר לטובתה בהעברה אגב גירושין על זכויותיו בדירה ב… – "כן" (עמ' 112 ש' 9-11).

אלא שכאשר נשאלה בחקירתה "ואת הכסף שהיית צריכה לתת לו לא היה לך מאיפה לקחת ולכן פנית לאמא שלך וביקשת ממנה שתסכים שתשעבדי את הדירה ברחוב ה… כדי שתוכלי לקחת משכנתה ולשלם לו?" – הכחישה זאת – "לא, לא" "ממש לא" (עמ' 112 ש' 12-17); ובהמשך עדותה אף העידה כי "אני לא זוכרת מה אמרתי לה, אני לא זוכרת…" (עמ' 121 ש' 33-34); באופן מנוגד לגרסתה שלה כפי ששטחה אותה בכתב הגנתה, כאמור לעיל.

מעיתוי העברת הזכויות בדירה, כמו גם מגרסאות הנתבעת והמנוחה, עולה בירור כי מטרת העברת הזכויות בדירה הייתה לאפשר לנתבעת למשכן את הדירה בכדי שתוכל לממן את חלקו של בן זוגה בדירה לאחר גירושיה.

ההסכם הנוסף

ככל שמטרת המתנה אכן הייתה כטענת הנתבעת להעביר לידיה את הבעלות הדירה במתנה גמורה לאור הבנתה של המנוחה כי ממילא תוריש לה אותה בבוא העת כבתה היחידה – כגרסת הנתבעת; הרי ניתן היה להסתפק בתצהירי המתנה שנערכו בפני עו"ד מינא. אם כך הוא- יש לתמוה מדוע אפוא נערך ההסכם הנוסף ומהי מטרתו.

בנסיבות דנן עצם קיומו של ההסכם הנוסף מלמד כי תצהירי המתנה, לבדם, ככל הנראה לא שיקפו את אומד דעתם של הצדדים למתנה באופן מלא, אחרת – לא היה כל צורך לערוך הסכם זה בנוסף להם.

עיון בהסכם הנוסף מלמד בבירור כי הוא נועד להוות המשך או השלמה לתצהירי המתנה, כנטען על ידי התובעים, ולמעשה ללמד על כוונת הצדדים האמיתית שעמדה ביסוד תצהירי המתנה שנערכו קודם לו.

כך עולה אף מעדותו של העד ח' שהעיד מטעם הנתבעת – כאשר נשאל בחקירתו האם המסמך הזה להבנתו שיקף את ההבנות שהצדדים הגיעו אליהם באותו מעמד? – הוא אישר זאת – "באותו מעמד, כן" (עמ' 162 ש' 25-27).

בהסכם הנוסף נקבע באופן מפורש כי המנוחה תוכל למכור את הדירה או להשכירה על פי רצונה ולא תהיה לנתבעת כל אפשרות "לעכבה ולמחות בידה" או "לבקש ממון כספי בעד המכירה"; כן, ההסכם הנוסף הגביל את הנתבעת לערוך פעולות משפטיות בנוגע לדירה ללא הסכמת המנוחה – "הבת אינה יכולה להשכיר את הבית או למוכרו בלי רצון האם" – באופן המלמד על הותרת הזכות הקניינית לקבל החלטות בנוגע לדירה בידי המנוחה- כבעלת הדירה המהותית.

כך פירשה את הדברים המנוחה אשר טענה לעניין זה בתביעותיה כי "ההסכם- נוסח כך במיוחד ובאופן חד משמעי הקובע כי הבת אינה הבעלים של הדירה…" (סעיף ו' בעמ' 2 לתמ"ש 55742-10-15); "…קיים הסכם מפורש בין האם לנתבעת באשר לבעלות המוחלטת של האם על דירת מגוריה וזכותה ללא מגבלה לבצע כל פעולה שתחפוץ בה" (סעיף 20 לתמ"ש 6270-02-20);

המנוחה עמדה על כך שכוונתה האמיתית, כפי שהובהרה לה באותו מעמד, נוסחה על ידי נציגיה באותה פגישה במשרדו של עו"ד מינא- באמצעות ההסכם הנוסף שנערך באותו מעמד: "…הנתבעת 1 באמצעות בא-כוחה במשרדו שכנעו את התובעת במשרדו אז בשנת 2000 כי הבת זקוקה בדחיפות בהולה לסיוע נקודתי מפני כינוס נכס דירה מגירושיה שלה….הסיוע נועד בכדי לרכוש בדחיפות כך הוסבר על ידי בא כוח נתבעת 1 מבנק טפחות הדירה השייכת לה מגירושיה ב…. אך האם סירבה מאז ומתמיד להעניק בעלות לנתבעת 1 על הדירה היחידה רכושה היחיד למרות נסיונות אין ספור ללא קשר לסיוע לקבל הבעלות בכוח מהאם. על כן נערך הסכם בכתב מפורש בנוכחות שני אחיינים בוגרים של התובעת הרב ח' והרב מ', באמצעות מסמך המסומן להלן הסכם ת2 והמאומת בידיו של עורך דין ממשרד עורכי דין…..התגברו כביכול משרד עורכי הדין על הבדלי המשמעויות המשפטיות בהן אחזו האם ונציגיה לעומת עמדה חד משמעית של האם שבכלל לא הבינה מה רוצים ממנה אך רצתה לעזור לבת ללא העברת בעלות על דירתה" (סעיפים ב-ד' בעמ' 2 לתביעת המנוחה בתמ"ש 55742-10-15 שאומתה בתצהיר מטעם המנוחה; ההדגשות שלי-ה.ג.).

בכתב התביעה דנן נטען ע"י התובעים באופן דומה כי "באותו המעמד ועל מנת להבטיח את זכויות המנוחה בדירה ולהרגיע אותה כי כוונת הנתבעת היא אך ורק לצורך קבלת ההלוואה מהבנק, נערך ביום 28.3.2000 בכתב יד הסכם וזאת במסמך נוסף…..די בהסכם הנ"ל ….על מנת לקבוע כי היה ידוע וברור לצדדים כי הדירה ה"מועברת" היא הדירה של המנוחה וכי המנוחה יכולה לנהוג בה מנהג בעלים למכור את הדירה או להשכיר את הדירה בלא שלנתבעת יהא מניע לעכב אותה או לבוא אל המנוחה בדרישה כספית כלשהיא". (סעיפים 12-13 לתביעה; ההדגשה שלי-ה.ג.).

כפי שהובהר בפסיקה שלעיל "נוכח אופייה של העיסקה החד-צדדית של מתנה, ישנה ציפייה סבירה שמקבל המתנה יעמוד על כוונותיו של המעניק ויוודא כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית. והיה כי יתגלה פער בין כוונתו הסובייקטיבית למצג האובייקטיבי של המעניק יהיה זה מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה רק כאשר המצג האובייקטיבי של כוונת המעניק הוא ברור וחד-משמעי". ראו: עניין בראשי.

במקרה דנן לשונו של ההסכם הנוסף ונסיבות עריכתו, מלמד בבירור על כוונה סובייקטיבית שונה של המנוחה מזו העולה מהגילוי החיצוני שהובע על ידה בתצהיר המתנה מטעמה וכי בפועל המנוחה חשבה והתכוונה כי המהלך נועד אך לצורך נטילת הלוואת משכנתא וסיוע לנתבעת לרכוש את דירת המגורים מבעלה הגרוש, וכי היא עדיין נותרה בעלת הדירה.

מההסכם הנוסף עולה כי המנוחה לא התכוונה להעביר את זכויות הבעלות במלואן לידי הנתבעת, וכי לכל היותר, העברת הדירה על שם בתה הנתבעת נעשתה בבחינת נאמנות; ולחילופין ההסכם הנוסף נועד לאפשר למנוחה לחזור בה ממתנתה כל אימת שתחפוץ בדירה לצרכיה היא- כמי שנותרה הבעלים של הדירה, חרף העברת הרישום בה על שמה של הנתבעת, תוך התניית עסקת המתנה בתנאים מפסיקים.

תוקפו של ההסכם הנוסף

טרם אפנה לבחינת לשונו של ההסכם הנוסף ופרשנותו, יובהר תחילה, כי בכל הנוגע לסוגיית תוקפו של הסכם זה – מצאתי כי מדובר בהסכם תקף ומחייב שלא עלה בידי הנתבעת לסתור את תוקפו, וממילא אין בטענה כי הוא נועד לשמש אך כראיה בלבד על מנת לשלול ממנו את תוקפו המשפטי.

טענות הנתבעת לפיהן אין מדובר בהסכם כלל אלא אך במסמך אישי של מר ח', או כי אין להסכם זה תוקף משפטי מחייב – נדחות, ומוטב היה לולא נטענו כלל, אולם משנטענו, אבהיר כי ההסכם האמור נערך באותו מעמד ונחתם על ידי הנתבעת והמנוחה שתיהן, במשרדו של עו"ד מינא, ואף עו"ד ממשרדו של עו"ד מינא אימת את חתימת הצדדים עליו.

התובעים לא העידו את עוה"ד סגל- אשר אימת את החתימה על ההסכם הנוסף, אולם משעו"ד מינא אישר כי מדובר בעו"ד שעבד באותה עת במשרדו (ראו: עמ' 63 ש' 36; עמ' 64 ש' 4-6), הרי שיש באימות החתימה על ידי עוה"ד סגל לחזק ולתמוך במעמדו המחייב של ההסכם, באשר הוא נועד למנוע טענה לזיוף או לכפירת מי מהצדדים לו על חתימתו עליו.

דומה כי לא בכדי הנתבעת לא ידעה להסביר בחקירתה את העובדה שעו"ד סגל חתום על המסמך – "אין לי הסבר" (עמ' 131 ש' 3), והעידה כי היא "לא זוכרת" מה הסיבה שדווקא עו"ד סגל אימת את החתימה ולא עו"ד מינא (עמ' 128 ש' 23-24); וכשנשאלה "למה עו"ד סגל היה צריך לחתום על המסמך הזה?" השיבה כי היא "לא יודעת". (עמ' 129 ש' 6-7 לפרוט'); ואף ניסתה להכחיש בהמשך חקירתה את נוכחותו של עו"ד סגל באותו מעמד- "…אני לא ראיתי את עו"ד סגל". (עמ' 129 ש' 8-15).

גם העד מטעמה של הנתבעת- מר ח'- העיד באופן תמוה כאשר נשאל למה הוא ביקש מעו"ד סגל לחתום על התצהיר והשיב: "אני לא זוכר" (עמ' 164 ש' 17-18).; אולם כאשר נשאל קודם לכן מדוע היה צורך בחתימת המנוחה והנתבעת ואף בחתימתו של עו"ד סגל על ההסכם הנוסף לו אכן כטענתו היה זה אך בגדר "תרשומת פנימית" שלו, הוא העיד מפורשות כי המטרה הייתה לחייב את הצדדים שלא יוכלו להתכחש לחתימותיהם.

וכך העיד מר ח' – "יפה, הראיה בשבילי לפעמים אתה רואה שדברים משתנים, וחתימות ולא מודים בהם…לכן אני עשיתי לעצמי את הדבר הזה שאם בבוא העת יבוא יום, אז אני אוכל להעיד שכן היה הדבר הזה….לכן החתמתי….ולא יוכלו להתכחש שהדודה נתנה לה חתימה על הבית" (עמ' 164 ש' 1-12 לפרוט').

הנה כי כן, עדויות הנתבעת והעד מטעמה לעניין זה, אשר התחמקו שניהם להסביר את פשר אימות החתימה של עו"ד ממשרדו של עו"ד מינא על ההסכם הנוסף, לא נמצאו מהימנות, ולא היה בהן להפריך את תוקפו של ההסכם הנוסף ומשמעות אימות החתימה של עוה"ד עליו.

פרשנות ההסכם הנוסף

משעסקינן בהסכם תקף כאמור, אשר לשיטת העד ח' שערך אותו אף שיקף את ההסכמות האמיתיות שהיו בין הצדדים באותה עת; ועת שוכנעתי כי ההסכם הנוסף היווה חלק בלתי נפרד מעסקת המתנה בכללותה, ונועד להוות השלמה או תוספת לתצהירי המתנה, כך שיש לקרוא את ההסכמים כמקשה אחת – על מנת לבחון את העסקה שנכרתה בפועל בין השתיים; הרי שיש להידרש למחלוקת שנפלה בין הצדדים בנוגע לפרשנותו של ההסכם הנוסף, בכל הנוגע למטרת עריכתו – האם ההסכם הנוסף נועד לשמש כראיה בלבד על עצם מעמד עריכת הסכמי המתנה – כנטען על ידי הנתבעת והעד מטעמה, מר ח' (שערך את המסמך בכתב ידו); שמא הוא מעיד על תוכנה של העסקה שנכרתה בין המנוחה לנתבעת (כטענת התובעים) – ומלמד על נאמנות ולחילופין מתנה על תנאי.

אציין כבר עתה, כי לא מצאתי לקבל את גרסת הנתבעת בכתב הגנתה, כמו גם את עדותו של מר ח'- שערך את המסמך האמור, לפיה מטרת המסמך נועדה לשמש כביכול אך כראיה על היותו של מר ח' עד למעמד עריכת הסכם המתנה בין הנתבעת למנוחה באותו יום.

מדובר בטענות בעל פה כנגד מסמך בכתב. ידועה ההלכה לפיה אין להתיר עדות בעל פה "כנגד תוכנו" של מסמך בכתב, שמקורה בהוראת סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית. הטעם העומד בבסיס הכלל האמור הוא שכאשר הצדדים העלו את ההסכם שביניהם על הכתב, יש להניח שבכך באו לסכם כל משא ומתן שהתנהל ביניהם בעל פה קודם לעריכת המסמך, ולמצות בכתב כל מה שהוסכם ביניהם. לפיכך אין אנו אלא נותנים תוקף לכוונת הצדדים, בדחותנו כל הוכחה המוצעת לסתירת המסמך, כי למסמך יש ערך קונקלוסיבי, ודברים שאינם כלולים בו אינם נשוא להוכחה בבית המשפט, מפני שאינם לעניין. ראו: ע"א 138/56 יעקב דוידון נ' חברת בוני חיפה בע"מ, י"ח 1484 (1957).

טענות הנתבעת אינן עולות כלל מתוכנו של המסמך, שהתיימר על פי לשונו להגדיר אי אלו תנאים, אשר בהתקיימם יערך "שינוי וביטול תצהיר"; להגביל את כוחה של הנתבעת למכור או להשכיר את הדירה, אלא על פי רצונה של המנוחה; וכן הורה כי למנוחה יש זכות למכור את הדירה או להשכירה ולנתבעת לא תהיה אפשרות למנוע ממנה לעשות כן או לדרוש ממנה כספים ממכירת הדירה, ומלמד למעשה על בעלותה המהותית של המנוחה בדירה.

ודוק, לו אכן מטרת ההסכם נועדה אך לשמש כראיה להיותו של מר ח' עד לחתימת המנוחה והנתבעת על תצהירי המתנה בלבד – כפי שניסו השניים לטעון- מצופה היה כי תוכנו של המסמך אכן ישקף עובדה זו, ודי היה בחתימת העד בעצמו עליו.

מכל מקום לא מצאתי היגיון בטענה זו, עת תצהירי המתנה לא נערכו במחשכים או במסגרת המשפחתית גרידא, אלא נערכו ונחתמו במשרד עורך דין שערך עבור הצדדים את התצהירים והחתימן עליהם, כך שלא נדרשה "ראיה" להעיד שמר ח' היה "עד" (נוסף) לאותו מעמד בכדי ליתן תוקף להסכם– בנסיבות בהן עורך הדין שערך את התצהירים עבור השתיים יכול להעיד על מעמד זה ועל חתימת הצדדים למתנה לפניו.

בשולי הדברים יוער כי עוה"ד מינא אכן העיד על תצהירי המתנה שנערכו לפניו, אולם מאחר ועו"ד מינא העיד כי הוא לא מכיר את ההסכם הנוסף וטען כי לא ידע עליו (ראו: עמ' 76 ש' 16 ועמ' 82 ש' 1-5 לפרוט') הרי שעדותו אינה יכולה לשפוך אור על כוונות הצדדים בכל הנוגע להסכם הנוסף ופרשנותו.

הנתבעת טענה כאמור, כי יש לפרש את ההסכם הנוסף לפי כוונת המנסח – מר ח' שהעיד מטעמה. לפיכך אפנה לבחון את גרסת העד ח' אודות ההסכם שערך בכתב ידו.

אקדים ואומר כי התרשמתי מהיעדר מהימנות הגרסאות ששטח העד ח' בהליך זה ומעדותו של עד זה בחקירתו הנגדית; ניתן היה להיווכח כי עדותו של העד אינה קוהרנטית, סותרת, וכי עד זה, שהודה בחקירתו כי הוא אהב את הנתבעת ואף רצה להתחתן אתה בזמנו (ראו: עמ' 191 ש' 13 ו-33 לפרוט' מיום 23.5.23) – מוטה באופן מובהק לטובתה, ונראה היה כי גרסאותיו בהליך זה ופרשנותו שניתנה בדיעבד למסמך שערך בעצמו לפני כשני עשורים, נועדה לסייע בידי הנתבעת בטענות ההגנה שנטענו על ידה כנגד הנתבעים, תוך שהוא ניסה בגרסתו ליישב את הפערים שישנם לגשר עליהם לשם כך.

בהקשר זה לא ניתן להתעלם מהשוני בין שני התצהירים שהוגשו מטעם עד זה, שהעיד מחד גיסא כי "אף אחד לא ביקש ממני" לשנות את התצהיר הראשון (עמ' 172 ש' 17); גם לא הנתבעת (עמ' 178 ש' 35-36; עמ' 179 ש' 4); ומאידך גיסא העיד מנגד כי "זה נעשה ביוזמתי על ידה גם", והבהיר "שהיא [הנתבעת] עזרה לי" (עמ' 179 ש' 6-8); כאשר מיד לאחר מכן הנתבעת הצהירה לפרוטוקול כי "אני ביקשתי" (עמ' 179 ש' 9-10); בכך יש ללמד על היעדר מהימנות של העד ח'- שאף הודה בראשית חקירתו כי הנתבעת- "…יש דברים שאמרתי, והיא הוסיפה מעצמה מילים מאותם סעיפים, אבל זה מה שאני אמרתי" (עמ' 158 ש' 27-28);

בהמשך עדותו עולה כי העד ח' אף נזקק להתייעץ עם חבר עורך דין (שסירב למסור את שמו) על מנת שיסייע בידו לטעון בהליך זה "ואז הסברתי לו שיש לי בעיה עם הדבר הזה שהם נתנו את המסמך של הזה, אז הוא הסביר" (עמ' 186 ש' 24-27 לפרוט'); הבדלים אלו בגרסת העד ח', כמו גם הצורך שלו לפרש בדיעבד את המסמך שהוא עצמו ערך, לגביו מצא לנכון להתייעץ עם עו"ד כאמור, מעלים תמיהות ביחס לגרסתו ומהימנותה.

בידי העד ח' שניסח את ההסכם לא עלה להבהיר כדבעי את גרסתו בדבר פרשנות ההסכם שהוא עצמו ניסח וגרסאותיו בנוגע לפרשנות שיש ליתן למסמך זה אינן מתיישבות לא עם לשון הפשט של ההסכם ואף לא עם נסיבות עריכתו ומטרת נוכחותו במעמד עריכת הסכמי המתנה – כנציג של המנוחה שאמור היה להגן על האינטרסים שלה באותה עסקה, כפי שטען.

העד ח' שטח לראשונה את גרסתו בכל הנוגע למטרת ההסכם הנוסף בתצהירו השני מיום 17.7.22: "מה שהיה זה שאני התגרשתי בתקופה שפ' התגרשה, ורציתי להתחתן עם פ', ולגור איתה בדירה שדודתי נתנה לה, ושדודתי תגור בדירה האחרת של פ', על מנת להיות קרוב להורים שלי שאוכל לטפל בהם כי הם לא היו בריאים והיו זקוקים לעזרה שלי. לכן כשהבת מתחתנת האמא מבטלת את זכותה לגור בדירה, כפי שכתוב: "במידה וביתי פ' תנשא ותקים בית יבוצע שינוי על תצהיר הנל שנחתם בתאריך… שינוי וביטול תצהיר יבוצע אך רק כאשר הבת תנשא ותקים בית יבוצע שינוי על תצהיר הנל" "(סעיף 16 לתצהירו השני).

לפי פרשנות זו של העד ח' דומה לכאורה כי התנאי האמור נועד להגן עליו ועל הנתבעת (מקבלת המתנה) ככל שיינשאו (כפי שייחל באותה עת), באופן שניתן יהיה לבטל את התנאי בו הותנתה המתנה- של זכות מגורים של האם בדירה.

דא עקא, מעבר לעובדה כי גרסה זו לא עולה כלל מלשון ההסכם הנוסף ומנוגדת לטענתו של מר ח' עצמו לפיה המסמך נועד אך לשמש כראיה שהוא עצמו היה עד לעסקת המתנה; היא אף אינה עולה בקנה אחד עם עדותו בחקירתו הנגדית, שם העיד כי המטרה הייתה דווקא כי – "שהבת לא תוכל להשאיר את הדודה בחוץ, מחוץ לבית"; "לכן כתבתי אז בזמנו, שינוי וביטול. אבל הנקודה הזאת, לא ידעתי שזה יתפרש כל כך…." (עמ' 173 ש' 3, 5-6) – כאשר לפי עדותו זו מטרת ההסכם הנוסף הייתה להגן דווקא על המנוחה (נותנת המתנה).

יתרה מזאת, ככל ואכן מטרת העד ח' הייתה לשיטתו להגן על זכות המגורים של המנוחה בדירה (להבדיל מזכות הבעלות של המנוחה), הרי כאמור לעיל, לא ברור מה הטעם שהיה בהוראות המצויות בהסכם הנוסף ובעריכתו, עת התנאי הנוגע לזכות המגורים לכל חייה בדירה הוזכר מפורשות בתצהירי המתנה שנערכו בין השתיים. (ראו בהקשר זה עדותו בעמ' 174 ש' 30-34).

העד הצהיר בנוסף בתצהירו השני כי "במצב שהאמא מחליטה למכור את הדירה, בתמורה של המכירה הבת יכולה לרכוש לעצמה דירה אחרת שזהו ממון רכושי ולא ממון כספי, ככתוב: "והיה בעת מכירה לא תוכל הבת לבקש מאמא ממון כספי בעד המכירה בהחלטת האם וכן לא תוכל לתבוע כל תביעה שהיא הבת אינה יכולה להשכיר את הבית או למוכרו בלי רצון האם". (סעיף 19 לתצהיר).

אלא שאף הצהרה זו סותרת את לשון ההסכם הנוסף, שנועד על פי פשט לשונו להגן על המנוחה- וכי מלבד זכות השימוש (מגורים לכל החיים) שעוגנה בתצהירי המתנה במפורש, הוא נועד להותיר בידה זכויות נוספות בדירה – שהרי עצם ההוראות המורות כי המנוחה (נותנת המתנה) תוכל (למרות המתנה) להחליט שהיא רוצה למכור את הדירה (מבלי לשלם לנתבעת תמורתה) או להשכירה וקבע מפורשות כי לנתבעת "לא יהא מניע ביד הבת לעכבה ולמחות בידה" – מלמדות כי נעשה פה ניסיון לשמור על זכותה הקניינית של המנוחה בדירתה, ולהותיר בידה הזכות להחליט האם למכור או להשכיר את הדירה ומתי, כמנהג בעלים.

בהקשר זה יוער כי הנתבעת עצמה העידה כי "…המשפחה הייתה מעורבת בכל העניין הזה שהיא הייתה אמורה לתת לי. אבא שלו היה צריך לבוא…" (עמ' 130 ש' 20-21). במעורבות משפחתה של המנוחה בעסקת המתנה שבין המנוחה לבתה יש לכשעצמה, לתמוך ולחזק את טענת המנוחה כי אחייניה (ילדיו של אחיה שהיה אמור להיות נוכח באותו מעמד) שימשו באותה עת כנציגיה וההסכם שנערך מטעמם על ידי אחיינה מר ח' נועד להגן עליה.

הדברים אמורים אף ביתר שאת על רקע נסיבות עריכת ההסכם הנוסף- בסמוך לתצהירי המתנה, באותו מעמד ממש, כאשר כותרת המסמך מלמדת בבירור כי הוא קשור באופן ישיר לתצהירי המתנה, שהרי נאמר במפורש בכותרת המסמך כי מדובר ב"הסכם על תצהיר" ואף צוין התאריך בו נערך התצהיר אליו מתייחס הסכם זה.

נאמנות

סעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979 (להלן- חוק הנאמנות) מגדיר נאמנות כ"זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת". בסעיף 2 לחוק נקבע כי "נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש".

החוק אינו דורש צורה מסוימת; חוזה נאמנות, ככל חוזה אחר, יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת. (ש' כרם, נאמנות, מהדורה רביעית מעודכנת (2004) עמ' 184). (להלן – "ש' כרם").

את הסכם הנאמנות יש לבחון בכלים הפרשניים המקובלים בדיני חוזים. מטבע הדברים, חוזה נאמנות נכרת לעיתים קרובות ללא פורמליות או פירוט תנאי הנאמנות, לנוכח יחסי האמון שיוצר הנאמנות רוחש לנאמן (ראו: ש' כרם, עמ' 185-178); לפיכך, הסכם נאמנות, ובכלל זה גם חוזה בעל-פה, ניתן לפירוש בהתאם להוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: " … לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". על אומד דעת הצדדים ניתן ללמוד גם מהתנהגותם, מנסיבות חיצוניות וכן מחזקות פרשניות.

הפסיקה הכירה אף "בנאמנות משתמעת", בפרט כאשר עסקינן ביחסי משפחה, כפי שנקבע בע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת, פ"ד מח(1) 801 (1994)‏ (להלן- "עניין וואלס"): " Lmplied trust נוצר במשפט האנגלי כדי לענות על מקרים שבהם עולה מהתנהגות הצדדים ומפעולותיהם כי הייתה כוונה ליצור נאמנות, אך מסיבה זו או אחרת כוונה זו לא הובעה במפורש … כך למשל, כאשר נכס מועבר לגורם כלשהו לצורך מטרה שלא יצאה אל הפועל, או כאשר הנכס מועבר לנאמן ללא ציון מטרת ההעברה, או כאשר א' רוכש נכס בעבור ב' אך רושם אותו, כפתרון זמני או קבוע, על שמו. בכל המקרים האלה, אף שכוונת הצדדים לא הובעה במפורש, משתמע ממערכת היחסים שביניהם ומהתנהגותם, כי למרות זאת שהנכס רשום על שם אדם אחד, "הזכויות שביושר" בו שייכת לאדם אחר."

ראו גם דבריו של כב' השופט עמית בע"א 9555/10 עמי הופמן נ' איל יפה ואח' (15.07.2013)‏‏, לפיהם: "…ספק אם השותפים השתמשו במילה "נאמנות" ביחסים ביניהם. מכל מקום, הראיות דלעיל מקימות גם את "חזקת הנאמנות" אשר שואבת את השראתה מדיני היושר, אם כי פרטיה ודקדוקיה לא זכו לפיתוח בפסיקה. על פי חזקה זו, מקום בו כסף לרכישת נכס ניתן על ידי ראובן אך הבעלות נרשמה על שמו של שמעון, אזי – בהיעדר אינדיקציה לכך שהכסף ניתן בהלוואה או במתנה נוכח יחסי קרבה מיוחדים בין הצדדים – קמה חזקה לטובת ראובן כי הוא הבעלים של הנכס ואילו שמעון הינו נאמן בלבד …במקרה דנן, כל אחד משלושת השותפים שילם עבור הקמת הבניין שעל המגרש, אך המגרש נרשם על שם יפה בלבד. מכאן, שניתן להחיל לטובת ריגר והופמן את חזקת הנאמנות.".

במקרה שלפני ההסכם הנוסף שנערך בסמוך לחתימת תצהירי המתנה, כחלק מהעסקה שנערכה בין המנוחה לנתבעת, מלמד על נאמנות משתמעת ביחסים שבין המנוחה לנתבעת.

לעניין זה יובהר כי על אף שטענה משפטית זו לא נטענה במפורש על ידי התובעים, הרי היא עולה מהעובדות שהוכחו לפני בהליך דנן. הדין הנוהג הוא, כי ככל שלפני ביהמ"ש עומדת מערכת עובדתית מסוימת, רשאי הוא לפסוק על פי נימוקים משפטיים שונים מאלה שהועלו על ידי הצדדים, ובלבד שהתמונה נובעת מהראיות שהייתה לצדדים ההזדמנות להידרש אליהן. השוו: ע"א 7183/13 אסתר ברק נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ (12.7.2015)‏, פסקה 16 לפסק הדין; ע"א 69/98 נהאד מחמד אסעד מחאג'נה נ' לביבה מחאג'נה (8.6.2005)‏, פסקה 12 לפסק הדין; ע"א 8854/06 חיים קורפו, עו"ד נ' משה סורוצקין (20.3.2008), פסקה 22 לפסק הדין; ודומה כי הדברים אמורים אף ביתר שאת בבימ"ש למשפחה, לנוכח הוראת סעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995. ראו: תלה"מ (משפחה ירושלים) 59064-02-20 ד.א.ב.ב נ' ק.ב (17.6.2022)‏‏, פסקה 37 לפסק דינו של כב' השופט נמרוד פלקס.

בתצהיר שצורף כתמיכה לתביעתה הראשונה (צורף כנספח 20 לתביעה דנן) הצהירה המנוחה כי "לא הביאו לידיעתי כי הבעלות עוברת לבת כן אמרו זה יעזור לבת לקנות את דירתה שלה" (סעיף 10 לתצהיר המנוחה מיום 22.6.2015).

גם תמליל השיחה שהתקיימה בין המנוחה לבין בא כוחה דאז – עו"ד לוק, ביום 14.4.2014, והוגשה כנספח 22 לכתב התביעה תומך בגרסת המנוחה וכי זה היה אומד דעתה. בכל הנוגע למשקלו של התמליל האמור – יוער כי בדיווח המקדמי שהוגש מטעם ב"כ התובעים ביום 28.10.21 נאמר במפורש כי "הוסכם כי כל המסמכים שצורפו עד כה לכתבי בי"ד הינם אותנטיים ואין לאף צד טענת זיוף ביחס למסמך כלשהו, למעט העמ' האחרון של נספח 21 לתביעת התובעים…שאינו מאומת על ידי עו"ד"; בכתב ההגנה לא הועלתה כל טענה מפורשת ביחס לקבילותו או משקלו של התמליל והנתבעת אך הכחישה באופן כללי את הנטען בסעיף 94 לכתב התביעה (ראו סעיף 82 לכתב ההגנה); גם בקד"מ לא הועלתה כל טענה כנגד קבילותו או משקלו של התמליל שצורף כנספח 22 לתביעה, ולראשונה נשאלו התובעים מדוע לא צירפו הקלטה שלתמליל השיחה בדיון ההוכחות מיום 23.5.23, והתובעים הבהירו כי לא הגישו דיסק של התמליל מאחר ולא התבקשו (ראו עמ' 122-123 לפרוט').

דבריה אלה של המנוחה מלמדים כי המנוחה לא התכוונה מעולם להעביר את מלוא הזכויות ואת הבעלות המהותית בדירה לידי הנתבעת, כפי שמשתקף מההסכם הנוסף שנערך בסמוך לתצהירי המתנה, ונועד כנטען, להבטיח את זכויות המנוחה בדירה למרות העברת הבעלות הפורמאלית לידי הנתבעת בהתאם לתצהירי המתנה.

מהראיות שהובאו לפני עולה כי המנוחה אכן הייתה מעוניינת לסייע לבתה ליטול משכנתא באמצעות הדירה שבבעלותה (על כך ניתן ללמוד אף מטענותיה של הנתבעת עצמה, כפי שיפורט להלן); אולם המנוחה לא התכוונה לוותר על זכויותיה הקנייניות בדירתה היחידה, כמתנה גמורה, אלא לשמר את זכויותיה בידה, או למצער להותיר בידה את זכות הביטול של המתנה (על כך מעיד יותר מכל – עצם קיומו של ההסכם הנוסף).

עינינו הרואות, למרות שהדירה נרשמה פורמלית על שם הנתבעת, הרי שמבחינה מהותית היא נותרה בבעלות המנוחה- כך שהלכה למעשה הדירה הועברה לידי הנתבעת בנאמנות עבור אמה המנוחה.

מתנה על תנאי

לחילופין, לשון ההסכם הנוסף מלמדת על כך שהמנוחה (באמצעות הנציגים מטעמה) ביקשה במעמד עריכת המתנה להותיר בידה זכות חזרה מן המתנה – ככל שיחול שינוי במצבה של הנתבעת והיא תינשא מחדש – וקבעה תנאי בהסכם לפיו "במידה ובתי פ' תנשא ותקים בית יבוצע שינוי על תצהיר הנל…"; וככל שתבקש למכור את הדירה או להשכירה – "וכן שינוי וביטול תצהיר הנ"ל יבוצע במידה שהאם מוכרת את הדירה [הנכס] או תשכיר…".

יפים לעניין זה דברי לדברי פרופ' מ.א. ראבילו בספרו חוק המתנה, התשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים בעריכת פרופ' ג. טדסקי, לפיהם: "אדם נותן בשל מניעים שונים. לעתים נשארים מניעים אלה נסתרים, ואין להם חלק בתוכנה של העסקה; אך במקרים אחרים מעניקים הצדדים חשיבות משפטית גם למניעים. הנותן יכול לעשות זאת על ידי התנאי והנטל" (עמ' 303).

גרסת התובעים הלומדים על קיומם של תנאים מפסיקים או למצער על זכות חזרה של המנוחה מהמתנה – תואמת למעשה את מובנו של פשט הלשון בה נוסח ההסכם, בהתאם לחזקה הפרשנית, לפיה תכלית החוזה תוגשם, אם תינתן ללשונו המשמעות הרגילה, הנודעת לו בלשון בה נקטו הצדדים; הנטל מוטל על הצד הטוען למשמעות מיוחדת. ראו: ד"נ 32/84 וויליאמס נ' בנק ישראל בריטניה, פ"ד מד(2) 265, 277 (1990).

ניסיונות הנתבעת לנמק את התנאים שנקבעו בהסכם הנוסף לא היו משכנעים. הנתבעת העידה לעניין זה כי: "…הנקודה היא שאמא שלי הרי קיבלה אפשרות לגור בדירה לכל החיים, אוקיי?….עכשיו פה מה שאני הבנתי שאני בעצם קיבלתי את הדירה, אוקיי? אני אסור לי להוציא אותה מהדירה ללא רצונה, כי אני התחייבתי לתת לה את הדירה, אוקיי? וכל העניין של השינוי וביטול תצהיר, זה בעצם לגבי זכות המגורים שלה, וזה בעצם מה שקרה בפועל". (עמ' 136 ש' 14-21; עמ' 137 ש' 23-24).).

כאשר נשאלה הנתבעת מדוע היתה התייחסות למצב בו היא מתחתנת, השיבה באופן לא ענייני "אני, הראש שלי לא היה בראש של ח' שבא כמו שהוא אומר "אני רציתי לגור בדירה", אני הראש שלי, הילדים הם קטנים, אוקיי? סידרתי להם בית, שיהיה להם בית, כאילו סידרתי כי זה בית שתכננתי אותו כמה שנים, זה בית שבבנייה, יש היום חדרים וזה, שאם אני מתחתנת, בעזרת השם, וגם זה התכנון שלי" (עמ' 136 ש' 28-31). בהמשך המשיכה והעידה באופן לא ענייני לגבי חשיבתה העתידית שאמה המנוחה תגור עם ילדיה בדירה כאשר היא תגור עם בן זוגה העתידי שיעשה פוסט דוקטורט בארה"ב (עמ' 136 ש' 33-34, עמ' 137 ש' 6-18), תיאוריות והסברים היפותטיים, אשר אינם מתיישבים עם התנאים הקבועים מפורשות בהסכם הנוסף.

הנה כי כן, בידי הנתבעת לא עלה להסביר את פשר התנאים שנקבעו בהסכם הנוסף, וטענתה כי התנאים היו קשורים לזכות השימוש של האם בדירה בלבד (להבדיל מהבעלות), אינה מתיישבת עם פשט הלשון כפי שהובהר לעיל, ואף לא עם הצהרותיה שלה בהליכים אחרים לאורך השנים, ויידונו להלן.

הנתבעת הפנתה לפסיקה בה נדחתה לטענתה טענת תנאי מפסיק בהסכם משלים להסכם מתנה בנכס מקרקעין שלפי הסכם המתנה נרשם על שם מקבל המתנה (סעיף 83 לסיכומיה); וטענה כי ממילא תנאי מפסיק אמור להיות מפורש וברור ובמקרה דנן אין כל תנאי לפיו נישואי הנתבעת מבטלים את המתנה (סעיפים 56 ו- 86 לסיכומיה).

בע"א 5997/92 דוד מלק נ' מנהל עיזבון הרב יהושע דויטש ז"ל, פ"ד נא(5) 1 (1997)‏, אליו הפנתה הנתבעת בהקשר זה, דן ביהמ"ש העליון בשאלה – אם הוכחה במידה הנדרשת גמירת-דעתם של הצדדים להתנות את הסכם המתנה בתנאי מפסיק נוסף, אשר לא נזכר בהסכם המתנה. באותו מקרה טען נותן המתנה (דוד מלק) כי מתנתו לרב דויטש ז"ל הותנתה בתנאי מפסיק לפיו עם מותו של הרב תוקנה הדירה לו.

בית המשפט הדגיש שם כי באותו מקרה דובר על טענה לתנאי מפסיק בקשר למתנה בנכס מקרקעין אשר על פי תנאי הסכם המתנה נרשם על שמו של מקבל המתנה, ולפיכך מן הראוי כי תנאי מפסיק שלא מצא ביטויו על הכתב יוכח באופן ברור ומשכנע, כפי שנפסק בע"א 343/87 דפנה פרי נ' משה פרי, פ"ד מד(2) 154 (1990)‏‏: "מי שמבקש להתנות מתנה בתנאי מתלה או בתנאי מפסיק… צריך לעשות זאת בצורה ברורה, הניתנת לזיהוי… צריך להיות מדובר בעניין שניתן לגלותו תוך בחינה של אומד דעת הצדדים או תוך שמיעת ראיות על דברים שהוחלפו ביניהם בעל-פה או בכתב. בהיעדר ראיות, אין מקום לטעון לקיומו של תנאי, ואין ליצור חיוב שלא גובש מעיקרו בעת מתן המתנה."

באותן נסיבות שנידונו בפרשת מלק התרשם בית המשפט העליון במכלול הנסיבות כי לו הייתה משתכללת הסכמה בעלת תוקף משפטי מחייב לעניין החזרת הדירה לידיו של מלק, "…ניתן היה לצפות כי בעת כריתת הסכם המתנה ייעשה מעשה, אשר יבטיח כי לאחר שמקבל המתנה ואשתו ילכו לעולמם, יהיה בכוחו של מלק לגרום להחזרת הדירה לידיו". ביהמ"ש קבע שם כי לא עלה בידי המערער לעמוד בנטל הראיה המוגבר המוטל עליו לעניין זה בנסיבות בהן התנאי המפסיק לא הוזכר מפורשות בהסכם על תנאי שנערך בינו לבין מקבלי המתנה ולנוכח התנהלות נותן המתנה לאורך השנים.

דא עקא, עניינינו אנו שונה לחלוטין שהרי במקרה שלפנינו כאמור, נקבעו תנאים מפורשים בהסכם הנוסף – שנוסח בכתב ונציגיה של המנוחה באותו מעמד אף דאגו להחתים עליו את הצדדים להסכם המתנה ולאמת את חתימתן באמצעות עו"ד ממשרד עוה"ד בו נערכו תצהירי המתנה.

אמנם, התנאי שביקשו התובעים להסיק לפיו עם פירעון הלוואת המשכנתא היה על הנתבעת להשיב את הדירה למנוחה –אכן לא מפורש ולא עולה כלל מלשון ההסכם הנוסף ואף לשיטתם מוסק ונלמד אך מכללא, לנוכח המסקנה בדבר מטרת הענקת המתנה (ראו סעיפים 4-5 ו- 57 לסיכומיהם);

אולם, התנאי של נישואין בשנית של הנתבעת – הוזכר גם הוזכר מפורשות בהסכם הנוסף, ובידי הנתבעת לא ניתן להתכחש לו, עת היא חתומה על המסמך והמסמך הוסבר לה לדברי העד מטעמה, קודם לחתימתה.

טענת התובעים מתבססת על ראיה בכתב– ההסכם הנוסף –שנוסח במעמד עריכת תצהירי המתנה על ידי נציג של המנוחה ונחתם ע"י עו"ד סגל, מהווה כאמור חלק מעסקת המתנה, ומלמד בבירור על אומד דעת הצדדים לו- ועל התנאים המפסיקים בהם הותנתה המתנה.

בנסיבות אלה, אף לו נפרש את העסקה שנכרתה בין המנוחה לנתבעת כעסקת מתנה על תנאי- סבורתני כי התובעים עמדו בנטל ההוכחה המוגבר המוטל לפתחם באשר לקיומו של תנאי מפסיק כאמור, אשר בהתקיימו- בטלה המתנה ויש להורות על השבתה.

הנתבעת הודתה כי נישאה בשנית בשנת 2010, ולפיכך אין חולק כי אירע התנאי הקבוע בהסכם הנוסף והגיע המועד בו – "יבוצע שינוי על תצהיר הנ"ל", דהיינו נישואי הנתבעת מהווים משום תנאי מפסיק, אשר בהתקיימו בטלה עסקת המתנה, ועל מקבלת המתנה – הנתבעת במקרה דנן – להשיב את 'דבר המתנה', קרי – הדירה, לידי המנוחה ובמקרה זה לידי עיזבונה.

אף לו ניתן להסיק מהמילה "שינוי" על אפשרות ביטול שנותרה בידי המנוחה (להבדיל מבטלות העסקה עם קיום התנאי המפסיק), הרי גם אז, בעצם הגשת תביעותיה של המנוחה בחייה יש לראות משום "הודעת ביטול" וללמד על אומד דעתה ורצונה לביטול העיסקה.

סיכומם של דברים, לאור כלל האמור מצאתי כי גרסת התובעים מסתברת יותר, ולפיכך אני מקבלת טענתם לפיה ההסכם הנוסף מעיד על כך שבין המנוחה לבין הנתבעת נערכה למעשה עסקת נאמנות; ולחילופין עסקת מתנה על תנאי, וכי יש בהסכם הנוסף להעיד על כך שמנוחה הותירה בידה זכות חזרה ממתנתה – זכות אותה מימשה בפועל עם הגשת תביעותיה בחייה לביטול המתנה.

הצהרות הנתבעת בהליכים אחרים – השתק שיפוטי

המסקנות האמורות לעיל – לפיה כוונת המנוחה הייתה להותיר בידה את הבעלות המהותית בדירה חרף החתימה על תצהירי המתנה – נתמכות בהצהרות הנתבעת עצמה בהליכים אחרים, אשר מלמדות על כך שאף הנתבעת סברה כך.

על כך ניתן ללמוד בבירור מהצהרותיה של הנתבעת עצמה לאורך השנים בהליכים משפטיים שהתנהלו לאחר עריכת ההסכמים.

התובעים הפנו בתביעתם למספר מסמכים ותצהירים שהוגשו מטעם הנתבעת במסגרת הליכי פינוי שננקטו כנגדה מטעם בנק מזרחי טפחות ממנו נטלה כאמור הלוואת משכנתא על הדירה.

כך למשל הצהירה הנתבעת כי הדירה בפועל שייכת לאמה- "כמו כן, יצוין כי יש גם דירה נוספת הרשומה על שמי, ואולם בפועל דירה זו שייכת לאימי. הסיבה היחידה שהדירה רשומה על שמי זה רק כי הייתי צריכה להעביר אותה על שמי לשם לקיחת המשכנתא, ואולם כאמור בפועל הדירה שייכת לאימי, ולמעט המשכנתא אימי היא זו שמשלמת את כל הוצאות הדירה" (סעיף 52 לתצהירה מיום 12.12.11 המצורף כנספח 7 לתביעה; ההדגשות שלי- ה.ג).

כאשר עומתה הנתבעת בחקירתה עם הצהרתה זו, היא נמנעה תחילה להשיב לשאלות עניינית (ראו עמ' 116-117 לפרוט'); ולבסוף, השיבה: "לקחתי משכנתה, זה השימוש שיכלתי לעשות בדירה. אני לא גרתי בדירה, זה השימוש שעשיתי בדירה. פה אני עומדת במצב של פינוי עם שני הילדים." (עמ' 118 ש' 30-31); "מחר אני צריכה להיות מפונה מהבית, הבנק טוען יש לך דירת מגורים אחרת, אני אומרת אין לי עוד דירה. " (עמ' 118 ש' 33-34); "הדירה היא לא שלי, היא דירת מגורים של האמא. היא שייכת לאמי למגורים. זהו. היא שייכת לאמי" (עמ' 119 ש' 1-2).

מהמשך עדותה ניתן ללמוד כי להבנתה של הנתבעת עצמה, במועד עריכת העסקה, היא סברה כי הדירה שייכת לאמה והיא אינה שלה בפועל, ורק אחר כך (לאחר שלמדה לימודי משפטים), היא הבינה כי ניתנה לאם המנוחה "רק" זכות מגורים לכל החיים בדירה, כברת רשות: " זה מה שהבנתי אחר כך, אבל כשהייתי שם, אומרים לי יש לך דירת מגורים אחרת, אז אני אומרת להם, לא, אין לי דירה בפועל". (עמ' 119-ש' 21-33; ההדגשה שלי-ה.ג.).

בהמשך חקירתה ניסתה הנתבעת לפרש את הצהרתה האמורה לפיה "הדירה שייכת לאימי" – במובן של שימוש ולא של בעלות – "זה לא תצהיר רגיל, זה תצהיר העברה, זה לא התצהיר שהוגש בבקשה לדיור חלוף אוקיי? …זה על תצהיר העברה אחרי שהבנק בא וטען שאני משקרת כביכול שיש לי דירות מגורים אחרות, אוקיי? ואז אם תשימו לב בכותרת שמדובר כאן, בתצהיר שמדובר כאן על העברה, שאני באה ומבהירה, נכון, יש דירות שלי, יש דירות בבעלותי, אבל הדירה הזאת אני לא יכולה להשתמש בה למגורים זה בשימוש של האמא." (עמ' 120 ש' 6-17); אולם, הסבר זה אינו עולה בקנה אחד עם לשון התצהיר האמור בו טענה הנתבעת: "בפועל דירה זו שייכת לאימי".

פרשנות זו אף אינה עולה בקנה אחד עם חלקה השני של הצהרתה האמורה, לפיה – "הסיבה היחידה שהדירה רשומה על שמי זה רק כי הייתי צריכה להעביר אותה על שמי לשם לקיחת המשכנתא". כאשר נשאלה בחקירתה על ידי בית המשפט מדוע המשפט נכתב באופן הזה? השיבה הנתבעת שוב באופן מתחמק וניסתה להשליך זאת על עוה"ד שניסחה את תצהירה- "אני לא ניסחתי, מי שהייתה שם, ישב פה עו"ד מעמותת ידיד, היא ניסחה את זה". (עמ' 120 ש' 22; ראו גם עדותה בעמ' 119 ש' 8); מבלי להסביר עניינית את הסתירה העולה מדבריה אלה לגרסתה בהליך זה לפיה הבעלות בדירה ניתנה לה כמתנה, ללא קשר לנטילת המשכנתא כביכול.

בהמשך חקירתה, הנתבעת טענה כי הדברים נוסחו באופן זה לשם הגנה מהליך הפינוי שנקט נגדה הבנק – "בסדר, אני לא מבינה בניסוח, היא ניסחה את זה, היא רצתה שלא נפונה מהבית, באותו יום, והעברה זה ביום של הפינוי, זה היום של הפינוי, היא באה להראות שבעצם אין לנו דירת מגורים אחרת שלא נזרק לרחוב, היא נסחה את זה טוב, לא טוב, אני במצב, תחשבי שאת עם שני ילדים צריכה להיזרק מהבית, אומרים לך לחתום, את חותמת". (עמ' 120 ש' 24-28); תשובה זו מותירה רושם של היעדר מהימנות וחוסר תום לב.

בנוסף, הפנו התובעים בתביעתם לנספח 15 – החלטה שיפוטית של כב' השופט ארנברג מיום 3.3.14 אשר ניתנה במסגרת ערעור שהוגש מטעם הנתבעת לביהמ"ש השלום, על החלטת רשם ההוצל"פ שדחה את בקשתה לביטול הליך מכר דירתה שאושר במסגרת הליך כינוס נכסים. בהחלטה זו צוין במפורש כי הנתבעת טענה במסגרת הערעור, בין היתר, כי "כב' הרשם קבע בהחלטתו שלמבקשת דירה נוספת ואולם בפועל אין לה דירה כזו, מדובר בדירת אימה שנרשמה על שמה רק כדי שתוכל למשכן אותה" (עמ' 8 להחלטה שצורפה כנספח 15 לתביעה; ההדגשה אינה במקור).

גם בהחלטה מיום 26.1.12 שצורפה כנספח 12 לתביעה וניתנה במסגרת ערעור שהוגש מטעם הנתבעת (ובעלה) על החלטת רשם ההוצל"פ הדוחה את בקשתם למתן דיור חלוף, נאמר במפורש כי הנתבעת (ובעלה) טענו בין היתר כי "לגבי הדירות הנוספות הרשומות בבעלות המבקשים טענו הם כי דירה אחת מושכרת…הדירה השניה אמנם רשומה על שמם אך משמשת בפועל למגורי אם המבקשת ושייכת לאם. הדירה הועברה על שם המבקשת רק כדי שתוכל לקחת משכנתה…".

הנתבעת לא הצליחה להסביר כראוי את פשר הסתירה בין הצהרותיה אלה לבין גרסתה בהליך זה. בכתב הגנתה היא אך הכחישה הנטען בהקשר זה בסעיפים 29-79 לתביעה באופן גורף וטענה כי "האמור בסעיפים אלו אינו רלוונטי, מדובר באנדרלמוסיה, בבליל של דברים זרים מוזרים וחריגים…" תוך שהפנתה שוב לתצהירי המתנה לפיהם לדבריה – "הדירה שייכת למנוחה למגורים במשך כל חייה ותו לא!" (ראו סעיף 81 לכתב ההגנה).

עדותה לעניין זה הייתה מתחמקת ולא מהימנה, ובסופו של יום ניסתה הנתבעת כאמור להשליך את ניסוח הצהרותיה על באת כוחה שייצגה אותה בהליך הפינוי.

אלא שהתובעים הפנו את הנתבעת בחקירתה הנגדית למסמך הערוך בכתב ידה והוגש לתיק במהלך הדיון כמוצג, ובו רשמה הנתבעת בכתב ידה (ראו הודאת הנתבעת לעניין זה בעמ' 113 ש' 14-16), כי: "הבנק התייחס אלי כאל עשירה שיש לה הרבה נכסים ולכן לא אכפת לו לפגוע בי ובילדי. למרות שהסברתי להם והבנק יודע שהנכס שאימי היה זה הבית שלה ומשמש אך ורק כבטחון כערובה לגבי הדירה של דודתי שנפטרה זכרה לברכה…".

גם לעניין זה השיבה הנתבעת באופן לא ענייני (עמ' 113-114 לפרוט') ולא ידעה להסביר את פשר הסתירה העולה מהצהרתה המפורשת לבין טענותיה בהליך זה והיא אך טענה כי "זה גנבו לי מהבית…זה גנבו לי מהבית של אמא שלי, זה שמרתי מסמכים, תעודות, דברים…" (עמק 113 ש' 22, 24 לפרוט'); "זה גניבה….זה כתב ידי שהוא גנוב" (עמ' 114 ש' 35).

בסופם של דברים, לא עלה בידי הנתבעת לנמק את הסתירה בין הגרסאות וליתן הסבר בדבר הצהרותיה בשורה של ההליכים הקודמים שסותרים את גרסתה בהליך דנן.

כלל ההשתק השיפוטי, יוצר השתק כלפי טענה עובדתית או משפטית מסוימת שנשמעת מפיו של בעל דין, באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים, עת בהליך קודם נטענה על-ידו טענה הפוכה, וזאת אף אם ההליך הקודם התנהל מול בעל דין אחר, שכן ההשתק השיפוטי חל במישור היחסים שבין בעל דין לבין בית המשפט, ועל כן אין נפקות לזהותם של המתדיינים בהליכים השונים.

ביסודו של ההשתק השיפוטי ניצבות תכליות של תום הלב ושמירה על טוהר ההליך השיפוטי, ומניעת הכרעות סותרות בין הערכאות. ראו: ע"א 5315/12 יוסף בדיחי נ' רפאל מיוסט (17.02.2015)‏, פסקה 35 לפסק הדין של כב' השופט א' שוהם; רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ (08.03.2005)‏‏.

ההלכה בנוגע לאופיו ותנאי תחולתו של ההשתק השיפוטי אמנם טרם גובשה עד תומה, והיא מצויה בשלבי התפתחות ודיון. כך למשל ישנן גישות שונות באשר לשאלה האם נדרש שבעל הדין הצליח בהליך הראשון, או שמא מספיק שטענתו התקבלה, ואף ייתכן שההשתק יחול אף אם נדחתה. ראו: בע"מ 8203/17 פלוני נ' פלוני (14.06.2018), שם הבהיר כב' השופט הנדל כי: "…לגישתי השימוש בהשתק השיפוטי צריך להיעשות במשורה, ורק במקרים בהם הדבר הכרחי לצורך שמירה על טוהר ההליך השיפוטי ומניעת הכרעות סותרות. השתקת בעל דין מלטעון טענותיו מהווה פגיעה קשה בזכותו לקבל את יומו בבית המשפט. …".

לעניין זה יפים אף דברי בית המשפט המחוזי בעמ"ש 64867-06-20 פלונית נ' אלמוני, "ההשתק יחול רק כשבכל הליך טען האדם טענה עובדתית או משפטית פוזיטיבית או ברורה, והטענות סותרות זאת את זאת סתירה של ממש…. כל מקרה אחר, ואפילו יש לנו ספק בדבר (לדוגמא עמימות מסויימת שאינה עולה כדי סתירה ברורה בין טענות) מחייבת זהירות רבה, עד כדי אי החלת כלל ההשתק השיפוטי".

במקרה דנן, מצאתי כי הצהרותיה של הנתבעת לעיל – כי הדירה שייכת למנוחה על אף הרישום על שמה (שנועד כאמור לדבריה אך לשם משכון הדירה) – מהוות הצהרות פוזיטיביות חד משמעיות הסותרות את גרסתה בהליך זה. הצהרות אלה אף נתמכות במסמך בכתב – ההסכם הנוסף – שמהווה לכשעצמו ראיה אובייקטיבית לאומד דעתן המשותף (הסובייקטיבי) של המנוחה והנתבעת – בעת עריכת העסקה ביניהן.

לא עלה בידי הנתבעת לנמק כדבעי את פשר הסתירה בינן לבין גרסתה בהליך זה. ובנסיבות אלה ההצהרות האמורות מהוות משום הודאת בעל דין והנתבעת מנועה ומושתקת לטעון אחרת – באופן המאיין את גרסתה בהליך דנן.

הצהרות אלה שניתנו על ידי הנתבעת במסגרת הליכים אחרים, תומכות אפוא באופן מפורש במסקנה כי אומד דעתן של הנתבעת ושל המנוחה והבנתן הסובייקטיבית את העסקה שנערכה במועד עריכת הסכמי המתנה – הייתה לשמר ולהותיר בידי המנוחה את זכות הבעלות המהותית בדירה, באופן המלמד על עסקת נאמנות; ומחזקות את גרסתה של המנוחה לפיה ההסכם הנוסף נועד לשקף כוונתה זו, להגן עליה, ולמצער, להותיר בידה את האפשרות לחזור בה ממתנתה בתנאים כפי שנקבעו בהסכמים.

התנהגות מחפירה, זעקת ההגינות, חוסר תום לב

התובעים הפנו לפסיקה בה נקבע אף ביחס למתנה שהושלמה, כי בנסיבות מסוימות, ניתן ללמוד על "תנאי מפסיק מכללא", בדמות חובת כיבוד אב ואם, אשר תוצאת הפרתו עלולה להיות במקרים המתאימים ביטול המתנה כולה; זאת, מכוח דיני תום הלב, חוש הצדק וזעקת ההגינות. ראו: תה"ס (משפחה נצרת) 47590-04-13 ש.נ נ' א.נ.ב.מ (11.5.2014)‏‏; תמ"ש (משפחה ירושלים) 43715-02-16 י.ט נ' ש.ט (18.9.2018)‏; עניין פלונית (המוזכר בסעיף 88 לעיל).

כב' השופט זגורי החיל זאת על מתנה ביחס למשק חקלאי, וקבע בעניין ש.נ, כי: " אמנם כן, מקום שאין הסכם מתנה מפורש הקובע חיובים ו/או תנאים לביטולו (בין הנותנים למקבלים) ובית המשפט קובע מכללא תנאים אלו, אינה קביעה פשוטה או שכיחה. זאת בייחוד שעה שעל פי דיני המתנה, התניית מתנה בתנאי מחייבת התניה מפורשת, הגלויה גם למקבל המתנה (ראו: ראבילו בעמ' 299 לספרו). אך מנגד, סבורני שלא יימצא חולק על כך שבן המקבל בחיי הוריו את משקם החקלאי (שהוא בדרך כלל כל או רוב רכושם), מחויב לכבדם ולהימנע מלנהוג כלפיהם התנהגות מחפירה… ברור איפוא לכל הצדדים להסכם המתנה, כי היא ניתנה לאותו בן משפחה בהנחה שיתמוך בהוריו וילווה אותם לעת זיקנה ובוודאי שיכבד אותם. אינטרס הציפייה וההסתמכות של ההורים הוא האינטרס המשמעותי שיש לדאוג שיוגן. בהקשר זה מקבל המתנה ייצא ידי חובה באם יכבד את הוריו ולא ינהג בהם התנהגות מחפירה. האם זו דרישה מוגזמת? בוודאי שלא. היא מובלעת בכל מתנה מכוח הוראת סעיף 5(ג) לחוק המתנה. היא אינהרנטית ביחסי מתנה בין קרובים שמתגוררים זה לצד זה בעקבות המתנה. היא מחוייבת המציאות כדי להגן על ציפיותיהם הסבירות של נותני המתנה. דברים אלה מלמדים, כי יכול וצריך בית המשפט לקבוע בהסכמי מתנה מסוג אלה תנאי מפסיק מכללא בדבר כיבוד הורים, בבחינת "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על הנחלה החקלאית שקיבלת מהם במתנה". הסכם מתנה בין הורה למי מילדיו ביחס למשק חקלאי נופל לסוג המקרים והנסיבות שמהן ניתן ללמוד על קיום תנאי מפסיק מכללא". (הדגשה שלי- ה.ג.).

באופן דומה נקבע על ידי חברי, כב' השופט גורדצקי בעניין י.ט, כי יש מקום להורות על ביטול מתנה של דירת ההורים לבנם, גם מכוחה של "זעקת ההגינות", והבהיר לעניין זה כי: "… בענייננו – תוצאת הענקת המתנה מדברת בעד עצמה. בעקבות הענקת המתנה, נשארים ההורים, לעת זקנתם, ללא קורת הגג, והם מחויבים במשכנתא בשיעור ניכר. ההורים חשופים לפינויים מהדירה ולחיוב כספי גבוהה. תוצאה עגומה זו מחייבת עשיית שימוש בכלל "זעקת ההגינות" גם במקרה בו חתם האב על מסמכי העברה בידיעתו. זאת משעה שקשה לקבל תרחיש על פיו הסכים האב למתווה, בו ההורים נשארים לעת זיקנתם עם שוקת שבורה. בתוך כך ניתן לבטל את עסקת המתנה מכוח "זעקת הגינות"."

לאור המסקנה אליה הגעתי לעיל בדבר קיומו של תנאי מפסיק מפורש וברור שנערך בכתב והוסכם על הצדדים למתנה, אשר בהתקיימו – המתנה בטלה, דומה כי מתייתר הצורך לדון בטענות התובעים אודות התנהגותה המחפירה של הנתבעת בגינה זעקת ההגינות והסקת תנאי מכללא מפסיק;

יחד עם זאת, למען השלמת הדברים, אציין במאמר מוסגר ולמעלה מן הצורך, כי יש טעם בדברי התובעים לעניין זה.

התרשמתי מהעדויות כי הנתבעת אכן ניתקה קשר עם אמה במהלך השנים לאחר שהדירה הועברה על שמה.

אמנם הנתבעת הציגה תמונות של ביקוריה את המנוחה בבית האבות יחד עם ילדיה הקטנים מנישואיהם השניים, המלמדים לשיטתה על טיפולה באם וקיום קשר תקין עמה.

אולם מנגד, העד מטעמה –מר ח' – העיד מפורשות בחקירתו כי היחסים בין הנתבעת לבין אמה המנוחה "התנתקו במשך הזמן" (עמ' 171 ש' 9); "אחרי שהיא חתמה.." (עמ' 171 ש' 23);"…אני לא יודע להגיד לך זמן שאני זוכר אבל שנים טובות, למעלה מ-8 שנים אחרי" (עמ' 171 ש' 20-21).

גם טענות המנוחה בתביעותיה ובתמליל השיחה שצורף כנספח 22 לתביעה דנן, מלמדות על התנהגותה המחפירה של הנתבעת כלפי אמה המנוחה, שהתחמקה מקבלת התביעות לידיה ומיצירת קשר עמה, וסירבה להשיב לה את הדירה.

כפי שנאמר בסעיף י' בעמ' 3 לתמ"ש 55742-10-15 "למרות כל הפניות לנתבעת 1 ובמשך השנים מאז התגלה העניין בשנת 2009 עומדת הנתבעת בסירובה בטענות שונות"; ובסעיף י"ד בעמ' 3 לאותה תביעה " למרות שיש לבת כיום כספים ממכר שתי דירות שהיו בבעלותה היא מסרבת להסיר המשכנתא אשר נטלה ורשמה על הדירה למרות שהתמלאו כל תנאי ההסכם עד תום לפניי שנים רבות מאוד"; ובסעיף 25 בעמ' 8 לתביעה "חלפו להם השנים מאז נחתם ההסכם בשנת 2000 ותנאי ההסכם כולם מולאו כולם עד תום מחד מכרה הבת את שתי דירותיה הנוספות וכן התחתנה אך היא מבקשת למשוך את התחייבותה בטענות כי עתה האם סיעודית והיא האחראית על רפואתה הדבר מרתיח את האם ומצער אותה מאוד היא הבת לא הופיעה שנים בחייה וטענה זו חמורה"; "ולצורך הנושא הסיעודי מבקשת האם כי הנכדים האם אשר יטפלו בה….הם כפופים לסיעודה ומתחייבים לכך כפי שעושים שנים והאימא רק מציצה לאחרונה בבתי החולים לוודא המצב אך בשום אופן האימא לא מטופלת בידי הבת" (סעיף 26 לתביעה).

גם בתסקיר העו"ס שהוגש בתיק הא"פ 42629-03-19 מיום 18.8.2019 נאמר בין היתר כי "גב' ל' אימתה את הדברים שא', נכדה, אמר לי בפגישתנו לגבי דירתה ולגבי בתה פ'. ידעה לומר שיש תביעה משפטית ושעו"ד לוק מטפל בתביעה. כמו כן סיפרה לי כי פנתה בעבר, כשגילתה שבתה העבירה את הבית על שמה, לעורכת דין מעמותת "יד ריבה" לייעוץ משפטי והיא ייעצה לה לקחת עורך דין שייצג אותה….גב' ל' אמרה לי כי בתה, פ', הגיעה לבקר אותה לאחרונה ביחד עם ילדיה הקטנים. גב' ל' אמרה שהיו לה הרבה בעיות עם בתה, אבל היא מסכימה שהיא תגיע לבקר אותה, אבל היא לא רוצה שיהיו בעיות וריבים. אמרה שגם אם הבת תבקש ממנה לחתום על טופס כלשהו היא לא תחתום לה כיוון שאינה סומכת עליה. לשאלתי על מי היא סומכת, גב' ל' ענתה שהיא סומכת על נכדיה, א.כ. וא.ד.כ . גב' ל' אמרה שהם מטפלים בה ודואגים לה";

כמו כן הצהירה המנוחה בתצהירה מיום 13.12.2020 שצורף לתמ"ש 6270-02-20, כי: "כאמור ניסיתי שנים לבקש הדירה בחזרה וזה לא עזר" (סעיף 11 לתצהיר); "מה שהיא עושה לי עכשיו עשתה לאחותי אני בבית אבות זועקת על עוול זה ואיש לא שומע לי הבת שלי הסתתרה ועדיים [צ"ל- עדיין] מסתתרת שנים ממני היא מגיחה אלי לבית חולים ולבית האבות במטרה לצלם אותי וחלץ [צ"ל-ולחלץ] ראיות כי הדירה תישאר בבעלותה" (סעיף 13 לתצהיר); "כל הניסיונות שלי לקבל טובה תחת הטובה שהונתה אותי לחשוב כי זו לא העברת בעלות לא הואילה התוכנית היא לחכות למותי" (סעיף 18 לתצהיר); "הבת שלי הונתה אותי שזו לא בעלות הראייה שהיא לא רוצה להחזיר לי הדירה" (סעיף 22 לתצהיר).

בתמ"ש (משפחה ירושלים) 53133-03-19 נ.א נ' מ.ח (6.2.2020)‏, עמד כב' השופט נמרוד פלקס על הפרשנות הרחבה שניתנה בפסיקה ביחס ל"התנהגות מחפירה", לאור אופייה המיוחד של המתנה ולאור חובת תום-הלב של המקבל, והבהיר כי: "למעשה די בהתנהגות בלתי ראויה כלשהי כדי להקים את עילת החזרה".

בעמ"ש (מחוזי תל אביב-יפו) 12174-10-11 פלונית נ' עזבון המנוחה ד.ל ז"ל (26.1.2014)‏‏, נקבע: "ובנוסף, עצם התעקשותה לדבוק במתנה, חרף תחינות המנוחה כי תסכים לבטל את המתנה, עולה כדי התנהגות מחפירה ועמידה על זכות בחוסר תום לב."

לעניין זה לא ניתן להתעלם כי הנתבעת עצמה הודתה כי המנוחה ביקשה ממנה עוד בחייה להשיב לה את הדירה על מנת שתוכל להעבירה לנכדיה- התובעים; ואף ערכה לשם כך צוואה בה הצהירה מפורשות כי "אני מדירה ומסלקת בזאת מצוואתי ומכל רכושי ועזבוני עלי אדמות את בתי הגב' פ' (אמם של היורשים לעיל), אשר הוליכה אותי בדרכי כחש ומרמה, והוציאה ממני בערמה את בעלותי על דירתי היחידה בה אני מתגוררת כיום….בדעתי כיום לתבוע את בתי בבית משפט על מנת לנסות ולקבל חזרה את בעלותי על הדירה הנ"ל. ככל שאקבל בחזרה את הבעלות על דירתי הנ"ל הרי שגם היא תיכלל בעזבוני, ותחולק בין נכדי היורשים הנ"ל…" (סעיפים 5-7 לצוואה המנוחה מיום 3.3.2014).

הנתבעת העידה לעניין זה כי: "….עכשיו אמא שלי, ריחמה עליהם, אמרה לי "פ', מסכנים, אין להם אבא, תתני להם את הדירה", אמרתי לה "אמא, את בחיים, אני בחיים, אני צריכה לדאוג לך, איך היום אני אקח את הדירה ואעביר אותה אליהם?" היא עוד לא הייתה בבית אבות, היא הייתה בבית ב-2015, אז אמרתי לה "בואי, הנה יש פה בית דין" היא גרה ב…., הבית דין ב…., ממש עניין של 100 צעדים, בואי עם המט"בית שלך, הייתה לה מט"בית, "בואי קחי כמה צעדים תבואי עם המטב"ית, נבדוק את העניינים", בית הדין של הרב עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה, יושבים שם דיינים, שיסבירו לך שאני לא יכולה לתת את הדירה לילדים." (עמ' 148 ש' 3-9); "היא ביקשה ממני" (עמ' 148 ש' 27) ; "רגע, היא כמו שהיא נתנה לי את הדירה, אוקיי? אמרה לי עכשיו את תתני את הדירה לילדים, אמרתי לה כל עוד היא חיה אני לא עושה את זה, וכל עוד שאני חיה אני לא אעשה את זה, זה הכל" (עמ' 148 ש' 35-36).

בהקשר זה יוער כי עדותה זו של זה הנתבעת אינה עולה בקנה אחד עם טענותיה לפיהן "…היא [הכוונה למנוחה] מעולם לא אמרה לי דברים כאלה, היה לה מספיק הזדמנויות עד שהיא נפטרה….נשמתה בגן עדן, להגיד את מה שהיא רצתה, היא הייתה איתי בבית…" (עמ' 122 ש' 27-31).

גם בנוגע לסיבה עליה העידה הנתבעת, מדוע סירבה לבקשת אמה בחייה – התגלו סתירות, כאשר מחד גיסא היא העידה כי "אמא, את בחיים, אני בחיים, אני צריכה לדאוג לך, איך היום אני אקח את הדירה ואעביר אותה אליהם?" היא עוד לא הייתה בבית אבות, היא הייתה בבית ב-2015, (עמ' 148 ש' 4-5); ומנגד העידה כאמור כי " … אמרתי לה כל עוד היא חיה אני לא עושה את זה, וכל עוד שאני חיה אני לא אעשה את זה, זה הכל". (עמ' 148 ש' 35-36); והרי, ככל שהנתבעת אכן דאגה למקור כספי עבור האמא ושהדירה תשמש לצרכי המנוחה (בחייה), הדבר לא מתיישב עם עדותה לפיה היא אמרה לבניה כי גם בשלב שלאחר פטירת המנוחה היא לא תשיב את הדירה – " לא, אחרי שאני אמות. אמרתי שהם יחכו עד שאני אמות, ושאני אחיה עד 120." (עמ' 149 ש' 1-2,6 לפרוט').

לעניין זה יוער עוד כי בפועל המנוחה בערוב ימיה שהתה בבית אבות ציבורי, ובתסקיר העו"ס שהוגש בתיק האפוטרופסות הקשור, נאמר בין היתר כי המנוחה "…ידעה לומר שנמצאת בבית אבות דרך משרד הבריאות כי אין לה אפשרות כלכלית אחרת". (נספח 24 לכתב התביעה).

התובעים טענו לעניין זה כי ככל שהמטרה של הנתבעת היה לדאוג לאמה המנוחה איך ייתכן שהיא סיימה את חייה בבית אבות ציבורי בתנאים ירודים כאשר הדירה שלה לא יכלה לשמש לה כמקור למימון אשפוז במוסד פרטי נאות (סעיף 31 לסיכומיהם); לעניין זה העיד התובע 1 בנוגע לחילופי הדברים שלשיטתו היו בינו לבין הנתבעת בזמנו – "…אני לא רוצה בית, אני רק רוצה שתחזירי את הבית על השם של סבתא שנוכל לקחת אותה לבית אבות…" (עמ' 75 ש' 21-22).

מכל מקום, לאור המסקנה אליה הגעתי, דיון זה בדבר התנהגות מחפירה הינו למעלה מן הצורך.

סיכום והכרעה

לאור כלל האמור, בחינת כלל הנסיבות והעדויות שנשמעו לפני מלמדים בבירור כי העסקה האמתית שנכרתה בין הצדדים לא נועדה להקנות לנתבעת זכות בעלות בדירה אלא אך להעמיד לרשותה את הדירה כבטוחה למשכנתא, וזכויות בדירה הועברו על שם הנתבעת בנאמנות בלבד, ולחילופין המתנה הותנתה בתנאי מפסיק, שהתקיימותו נישואיה מחדש של הנתבעת) מובילה לבטלות המתנה, ואפשרות המנוחה לחזור בה מהמתנה, כפי שביקשה לעשות עוד בחייה.

בנסיבות אלו, מצאתי להיעתר לתביעה שלפני ואני מצהירה בזאת על הדירה ברח' …. גוש …., חלקה ….., כדירה השייכת למנוחה ומהווה חלק מעיזבונה.

כפועל יוצא מהכרעה זו, דמי השכירות המופקדים בקופת בית המשפט, יועברו לידי התובעים בתוך 7 ימים.

לאור תוצאת פסק הדין, מתייתר הצורך להידרש לתביעות שהוגשו מטעם הנתבעת בהליכים הקשורים –תמ"ש 31702-06-21 ותמ"ש 49093-12-21; ולפיכך, ככל לא תוגש התנגדות בתוך 7 ימים, אורה על סגירת ההליכים הקשורים הנ"ל.

הוצאות משפט

משתמה ההכרעה בתובענה – יש להידרש לשאלת ההוצאות.

לשיטת התובעים, התנהלות הנתבעת והסחבת בה נקטה בהליכים דנן גרמו להם נזק עצום ולפיכך עתרו לחייב הנתבעת בהוצאות ניהול ההליכים דנן בסך של 150,000 ₪.

הנתבעת טענה מנגד כי יש להתחשב במהות התביעה בה שני ילדים תובעים את אמם מכוח צוואה שכפו על סבתם ולאחר שביצעו מחטף לגזול ממנה את הדירה. יש להוסיף להוצאותיה הוצאות שלא נפסקו בהחלטה מיום 3.4.23 ולבטל הוצאות שנפסקו לה לפני צירוף אישור על ניתוח בהחלטה מיום 26.3.23.

תכליתן של ההוצאות, כפי שבאה לידי ביטוי בתקנה 151 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, (להלן- התקנות) היא:

"(א) חיוב בעל דין בתשלום הוצאות נועד לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין.

(ב) החלטת בית המשפט בעניין פסיקת ההוצאות ושיעורן תבטא את האיזון הראוי שבין הבטחת זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שוויון בין בעלי הדין."

נקודת המוצא היא כי בעל דין שאינו זוכה בהליך יחויב בהוצאותיו הריאליות של הצד שכנגד שזכה. כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. הדבר נועד למנוע חיסרון כיס של הצד הזוכה; להרתיע תובעים בכוח מנקיטת הליכי סרק; ולעודד נתבעים בכוח להימנע מהתגוננות סרק מפני תביעה ראויה. ראו: רע"א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ (28.12.2020)‏; ע"א 9648/16 אורהייטק GIS בע"מ נ' חן אביטן משרד עורכי דין (28.2.2018), פסקה 67 לפסק הדין.

יחד עם זאת "זוהי נקודת מוצא בלבד. אין היא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין. שכר הטרחה וההוצאות שהוצאו בפועל הן אפוא נתון רלבנטי במסגרת פסיקת ההוצאות אולם לא נתון בלעדי … הוצאות המשפט אינן פרס או בונוס לצד הזוכה אלא החזר הוצאות נדרשות וראויות בהליך … פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה מבוססת היא אפוא על הפעלת שיקול דעת אובייקטיבי בכל מקרה על פי נסיבותיו." ע"א 2617/00 מחצבות כנרת נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה של נצרת עילית (6.12.2001)‏‏; ותקנה 152 לתקנות.

פסיקת הוצאות משפט מיועדת אפוא לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין שיקולים מוסדיים, ובהם מניעת תביעות סרק, שאיפה למניעת ניהול מכביד של ההליך או שימוש בהליך שלא בתום לב. על כן, ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ולמהותו, שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות-יתר על המפסיד להליך ולעודד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה.

שיעור ההוצאות הראוי נקבע תוך בחינת כל מקרה לגופו, תוך התחשבות במספר שיקולים: "בין גורמים אלה יש למנות את אופייה של התובענה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו. הדרך שבה פועל בעל דין הינה מרכיב חשוב בקביעת שכר הטרחה וההוצאות. בעל דין שאינו נוהג באופן יעיל וגורם להארכה שלא לצורך של ההליך, עלול למצוא עצמו נושא בשכר טרחה בשיעור גבוה מן המקובל, אם הפסיד בסופו של יום."… ראו: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 395 (2005).

בכל הנוגע להתנהלותו הדיונית של בעל דין בהליך המשפטי, ראוי אף להפנות להוראת סעיף 156 לתקנות, אשר קובעת במפורש כי: "סבר בית המשפט כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, באמצעות טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, ובלא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך בשיעור שימצא לנכון בנסיבות העניין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה"; ולחובת תום הלב שהוטלה על בעלי הדין לשם קידומו של הליך ראוי והוגן (סעיפים 1-5 לתקנות).

במקרה דנן התנהלותה הדיונית של הנתבעת לאורך ההליך דנן מצדיקה פסיקת הוצאות על הצד הגבוה.

הנתבעת הביאה לדחיית דיוני הוכחות בסמוך למועד שנקבעו. תחילה נקבע דיון ליום 20.11.22 אשר לנוכח בקשת הנתבעת בסמוך לו נדחה (ראו החלטות מיום 16.11.22, מיום 17.11.22 ומיום 6.12.22); גם הדיון שנקבע ליום 22.1.23 (בהחלטה מיום 6.12.22);נדחה לאחר שהוגשה בסמוך לדיון בקשה נוספת מטעם הנתבעת (ראו בקשה מיום 8.1.23, והחלטות מיום 9.1.23 , 15.1.23, 18.1.23); בהחלטתי מיום 29.1.23 נקבע בפעם השלישית מועד נוסף להוכחות – ליום 9.3.23, וזאת לאחר שהנתבעת לא הגישה מועדים מוסכמים מטעמה כפי שנדרשה בהחלטה מיום 18.1.23 (ראו החלטה מיום 29.1.23); אלא שגם דיון זה נדחה שוב לבקשת הנתבעת מיום 5.3.23 (ראו החלטה מיום 7.3.23).

הנתבעת שלא הייתה מיוצגת לאורך כל ההליך, הציפה את בית המשפט בשלל בקשות, נקטה בהליכים מקבילים נוספים שהיוו משום כפל תביעות (ראו החלטה מיום 8.2.22), והתנהלותה הקשתה על יעילות הדיון. ראו למשל החלטות מיום 9.1.22, 30.11.22, 30.11.22, 15.1.23.

בנסיבות אלה מצאתי כי יש מקום לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט ברף הגבוה.

יחד עם זאת, התובעים לא תמכו טענותיהם להוצאות שכר טרחה בשיעור של 150,000 ₪ שהוזכר בסיכומיהם, ומכל מקום דומה כי סכום זה אינו סביר ומידתי בנסיבות העניין.

לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, לרבות מהות ההליך והיקפו, מספר הדיונים שהתקיימו, משך ניהול ההליך וההליכים הקשורים, התנהלות הנתבעת לאורך ניהול ההליך, נחה דעתי כי הסכום הסביר והמידתי שיש לפסוק בנסיבות העניין כשכר טרחה כולל, והוצאות עבור התובעים הינו סך של 60,000 ₪.

הנתבעת תשלם את סכום ההוצאות הנ"ל בסך של 60,000 ₪ לידי הנתבעים בתוך 30 יום.

פסק הדין הותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, ט' חשוון תשפ"ה, 10 נובמבר 2024, בהעדר הצדדים.