בפני
כב' השופט נמרוד פלקס
המערערים
1. א.פ.
2. י.פ.
3. ו.פ.
ע"י ב"כ עוה"ד ל' טורלבסקי
נגד
המשיבה
רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול
ע"י ב"כ עוה"ד ד' תמר-פרבר
מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
פסק דין
ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952 בערר (י-ם) 1670-23. פסק הדין ניתן ביום 6.6.23 על ידי כב' הדיין ח' גוגנהיים (להלן בהתאמה – "פסק הדין", "בית הדין" ו – "חוק הכניסה לישראל").
ברקע ההתדיינות העובדות הבאות. המערערת מס' 1 (להלן – "המערערת"), אם המערערים מס' 2 ומס' 3, אזרחית מולדובה, נכנסה לישראל בשנת 2002, בהיותה בת 25 שנים, תחת זהות שאולה וברישיון תייר מסוג ב/2. בישראל חברה המערערת לבן זוגה לשעבר, אף הוא אזרח מולדובה אשר שהה בישראל שלא כדין (להלן – "האב"). בשנת 2003 נולד לבני הזוג, בישראל, המערער מס' 2 (להלן – "י.פ."), ובשנת 2011 נולד לבני הזוג, בישראל, המערער מס' 3 (להלן – "ו.פ.") (שניהם יחדיו להלן – "הילדים"). הילדים התגוררו ומתגוררים כל חייהם בישראל, התחנכו בה, התערו היטב בחברה הישראלית וחשים קשר אמיץ והזדהות עם מדינת ישראל. הילדים דוברים עברית, ואינם דוברים את השפה השגורה במולדובה. י.פ. אף עבר ברית מילה בגיל מבוגר והוא מבקש להתחיל בהליך גיור ולהתגייס לצבא. בשנת 2014 הורחק האב מישראל למולדובה. המערערת טענה, כי התמכר לאלכוהול והקשר בינו לבין הילדים נותק לפני שנים רבות, וממילא אינו תומך בה או בילדים.
בשנת 2018 עוכבה המערערת לראשונה ע"י נציגי המשיבה, נערך לה שימוע וניתן כנגדה צו הרחקה מישראל. רק לאחר הוצאת צו ההרחקה פנתה המערערת לייצוג משפטי. ביום 11.6.2019 הגישו המערערים בקשה למתן מעמד מטעמים הומניטריים. הבקשה נדחתה על הסף, וכך אף נדחה ערר פנימי על החלטה זו. אזי פנו המערערים אל בית הדין בשני עררים: האחד, על צו ההרחקה; והאחר, על דחיית בקשתם למתן מעמד מטעמים הומניטריים. שני העררים נדחו בידי בית הדין. ערעור שהוגש לבית משפט זה התקבל ונפסק, כי קיים סיכוי מסוים לקבלת בקשתם למעמד מטעמים הומניטריים. לפיכך נקבע, כי עניינם של המערערים יובא לדיון בפני הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים (להלן – "הוועדה") (עמ"נ (י-ם) 279-09-19 פ. נ' רשות האוכלוסין (15.7.2020), כב' השופט ר' וינוגרד). לאחר הדברים הללו רואיינו המערערת וי.פ., בנפרד, עת לו.פ. לא נערך ראיון כלל.
בעניינו של י.פ. הוגשה חוות דעת מטעם השירות הפסיכולוגי בחולון משנת 2016 בה צוין כי עקב אמירות אובדניות שהשמיע בבית ספרו הוא הופנה לאבחון. באבחון עלה חשש למצבו הנפשי, הומלץ על המשך טיפול פרטני ומעורבות טיפולית בעניינו. בנוסף הוגש תסקיר מטעם עו"ס מנסברג משנת 2019 בו תוארה המשפחה הגרעינית כחמה ותומכת. מכלל הראיות ניכרת השתלבותם והתערותם של המערערים בחברה הישראלית.
בעת הזו המערערת מתפרנסת מעבודות משק בית, ו.פ. לומד בבית הספר וי.פ. ממתין להחלטה בעניינו נוכח רצונו להתגייס לצה"ל. בני המשפחה דוברים ביניהם את השפה העברית, חשים קשר עז ואמיץ לחברה הישראלית, לילדים חברים רבים בישראל והם חוגגים עמם את החגים, חיים "כצברים" לכל דבר וחווים את התרבות הישראלית כתרבותם היחידה. בתסקיר צוין, כי גירוש הילדים מישראל יגרום להם משבר נפשי חמור.
הוועדה המליצה לדחות את בקשת המערערים והמלצתה אומצה בידי מנכ"ל המשיבה. הטעם העיקרי לדחיית בקשת המערערים היה, כי אין בשהייה ארוכת שנים לבדה, והתערות בחברה הישראלית – הנובעת משהייה זו – כדי להצדיק מתן מעמד בישראל. עוד נכתב, כי קשיי הילדים נובעים ממעשיה הפסולים של המערערת וכי "האם וילדיה חיו במרמה ובשקר בכל שנותיהם כשמעמדם לא ברור ובידיעה ברורה שהם עוברים על החוק בכל הפרמטרים האפשריים". כמו כן נדחתה חוו"ד עו"ס מנסברג עת צוין, כי זו פגשה במשפחה פעם אחת בלבד ונוכח מעשיה הפסולים של המערערת אין המדובר כלל במשפחה נורמטיבית ובעלת זיקה ערכית לישראל.
ערר שהוגש על החלטה זו נדחה בפסק הדין. עיקר נימוקי בית הדין לדחיית הערר הם, כי לא נפל פגם בדיוני הוועדה או בהחלטה לגופה, וכן שלשיטת בית הדין, כל אחת מהטענות שהעלו המערערים אינה מצדיקה לבדה מתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים. צוין כי הוועדה שקלה בכובד ראש את מכלול השיקולים העומדים על הפרק ועמדתה לדחיית הבקשה נמצאה מוצדקת. התא המשפחתי של המערערים עתיד לעבור בשלמותו למולדובה ועל כן לא תיגרם לילדים פגיעה משמעותית, כאשר ממילא אין די בפגיעה כלשהי בכדי להצדיק מתן מעמד. עוד צוין כי לא הוגשה חוות דעת עדכנית אודות מצבו של י.פ. וכי חוות הדעת שהוצגו אינן מספקות ואינן מלמדות על כך שי.פ. יהיה בסיכון נוכח גירושו מישראל.
לטענת המערערים שגה בית הדין בפסיקתו. המערערים הצביעו על כך שמעמדו של י.פ., וכנובע מכך מעמד המערערת וו.פ., היה מוסדר לו רק הייתה מוגשת בעניינו בקשה מכוח החלטת ממשלה מס' 2183 מיום 1.8.2010 (להלן – "החלטה 2183"). עוד צוינה מידת התערותם הגבוהה של המערערים בישראל, אשר לה לא ניתן משקל מספק בהחלטת המשיבה. כן צוינה הפגיעה המשמעותית הצפויה לילדים לו יגורשו מישראל וכן מצבו הנפשי של י.פ. אשר יורע אך יותר במידה ויורחק מישראל. עוד צוין, כי עניינו של ו.פ. למעשה כלל לא נבחן בידי המשיבה.
לטענת המשיבה בצדק נדחה הערר. החלטת מנכ"ל המשיבה הייתה אך סבירה, עת מדובר במערערת אשר נכנסה שלא כדין לישראל ולא פעלה להסדרת מעמדה במשך 16 שנים. בכך הובילה למצב בו נוצר המשבר המשפחתי בו מצויים המערערים כיום. אין די בשהות ארוכת השנים בכדי להצדיק מתן מעמד בישראל. נהפוך הוא, מתן מעמד בנסיבות כניסה שלא כדין לישראל יובילו למצב בו "חוטא יצא נשכר". באשר לטובת הילדים נטען, כי דווקא שהות במדינה בה חוקיות שהייתם מוטלת בספק יכולה להוביל לפגיעה בניגוד לטובתם.
באשר לעמידת י.פ. בתנאי החלטה 2183 טענה המשיבה, כי בסעיף 12 להחלטה עצמה נקבע שבקשות מכוחה יוגשו בתוך 21 ימים בלבד מהמועד הקובע הנקוב בה. משלא נעשה כן בעניינו של י.פ., ממילא הוא אינו יכול להיבנות מהחלטה זו. קבלת בקשת י.פ. היא בגדר חריג כפול – חריג להחלטה לגופה, שלעצמה מהווה חריג למדיניות ההגירה הנוהגת.
דיון
דין הערעור להתקבל, באופן בו יינתן לי.פ. מעמד, מטעמים הומניטריים מיוחדים, ואילו עניינם של ו.פ. והמערערת יושב אל הוועדה לשם בחינה חוזרת של עניינם. להלן אפרט טעמיי.
נקודת המוצא היא, כי לשר הפנים – אשר מכח סמכותו ניתנה החלטת מנכ"ל המשיבה – נתון שיקול דעת רחב בהפעילו את סמכותו למתן אשרות ורישיונות ישיבה בישראל מכוח חוק הכניסה לישראל, לרבות כאשר מדובר בהחלטה בדבר מתן אשרה או רישיון מטעמים הומניטריים חריגים. בהתאמה, גדר התערבות בית המשפט בהחלטות ממין זה מצומצם ויוגבל למקרים יוצאי דופן בהם נפל פגם חמור בהחלטה היורד לשורש העניין. ראו: בג"ץ 2629/03 איבשין נ' שר הפנים (28.9.2008); עע"מ 11538/05 נטיוסוב נ' שר הפנים (25.11.2007). יחד עם זאת אין משמעות הדברים, כי החלטות מנכ"ל המשיבה, מכוח סמכות השר, פטורות מביקורת שיפוטית – זאת עת הביקורת השיפוטית אינה מוגבלת אך להחלטת מנכ"ל המשיבה עצמה, אלא משתרעת גם על ההליך שקדם לקבלתה והן על אופן גיבושה. ראו: בג"ץ 4380/11 פלונית נ' מדינת ישראל (26.3.2017).
בעניינם של ילדי זרים, ששהו בישראל שנים רבות וקשרו קשרים אמיצים בארץ, קבע בית המשפט העליון, כי על מנת שיקום טעם הומניטרי המצדיק היעתרות לבקשה להסדרת מעמדם, אין די בטעם זה לבדו ויש צורך ב"דבר מה נוסף". כאלה הם למשל מקרים בהם סובל הילד ממחלה קשה או מנכות, מקרים בהם הילד אינו גדל עם שני הוריו או מקרים בהם הורי הילד הם ממדינות שונות, תוך שהודגש שאין באלה משום "רשימה סגורה" וכל מקרה ייבחן לגופו. ראו: עע"ם 1086/09 קרוז נ' שר הפנים (7.7.2009).
עוד נקבע בפסיקה כי עניינם של ילדי שוהים בלתי חוקיים מצדיק קבלת יחס שונה מזה שמקבלים, ככלל, הוריהם, שכן יש להתייחס אליהם כאל "תינוקות שנשבו". שהרי, השוהים הבלתי חוקיים עצמם בחרו להישאר במדינה לאחר שפגה אשרתם (או שנכנסו לישראל שלא כדין) – ובכך הם תרמו בצורה פעילה למצב שבו הם נמצאים. בניגוד לכך, ילדיהם "מצאו עצמם" בישראל, לעתים לתקופות ארוכות ובשנים בעלות חשיבות מיוחדות להתפתחות הילד, ועל כן – על אף שגם הם נחשבים משפטית כ – "שוהים בלתי חוקיים", ברי כי יש להתייחס אליהם בצורה שונה – כ"תינוקות שנשבו". היחס השונה נדרש גם מכיוון שקיימים מצבים שבהם קריעתם של הילדים מן המדינה, בגיל מבוגר יחסית ומבלי שיש להם סיכוי אמיתי להשתלב במדינת מוצאם (שהיא, לעתים, רק מדינת המוצא של הוריהם) עלולה, פעמים, שלא לעלות בקנה אחד עם אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל, עם מחויבותה לשמירה על זכויות האדם, או עם התחייבויותיה הבינלאומיות לשמור על 'עקרון טובת הילד'". ראו: עע"מ 9094/07 סנצ'ס נ' משרד הפנים (4.3.2013); עע"מ 9890/09 נוואה נ' משרד הפנים (11.7.2013).
מהאמור אף עולה, כי מתן מעמד בהתקיים אותם טעמים הומניטריים מיוחדים אינו "הטבה לפנים משורת הדין", אלא יישום הדין. שכן נפסק זה מכבר, כי "מדינת ישראל הינה מדינת חוק; מדינת ישראל היא דמוקרטיה, המכבדת זכויות אדם, והשוקלת בכובד ראש שיקולים הומניטריים. שוקלים אנו שיקולים אלה משום שהחמלה וההומניות טבועה באופיינו כמדינה יהודית ודמוקרטית; שוקלים אנו שיקולים אלה, שכן יקר בעינינו כבודו של כל אדם…". ראו: בג"ץ 794/98 עובייד נ' שר הביטחון, פ"ד נה(5) 769, 774 (2001); בג"ץ 7094/05 עמותת רופאים לזכויות אדם נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים (27.4.2010). עניינו של י.פ. מגלה את אותו טעם הומניטרי מיוחד המצדיק מתן מעמד בישראל. אבאר.
נקודת המוצא לדיון היא החלטה 2183. החלטה זו ביקשה להעניק פתרון לילדים שהוריהם שוהים בישראל שלא כדין, אך הם עצמם הפכו "ישראלים". זאת, מתוך הבנה שכתוצאה משהייה ארוכת שנים בישראל עשויות לא פעם להיווצר סיטואציות רגישות שבהן היא הפכה בית עבור מי שנעדרים שורשים בכל מקום אחר. להחלטה האמורה קדמו החלטות ממשלה אחרות בנושא – ההחלטה הידועה כהחלטת ממשלה 156 מיום 18.6.2006, וההחלטה הידועה כהחלטת ממשלה 3807 מיום 26.6.2005. מההחלטות האמורות עולה, כי תכליתן לתת מענה לאותם ילדים שהתערו בישראל ולמעשה אין להם שורשים במקום אחר. ראו: בר"ם 446/18 פלונית נ' מדינת ישראל (24.7.2019). כעולה מהכתוב בהחלטה 2183, עת מוענק מעמד קבע לילד של הורים ששהו בישראל שלא כדין, הרי כנגזרת מכך, יוענק מעמד ארעי להורים ולאחים של אותו ילד, וזאת עד הגיע הילד לגיל 21, שאז האחרונים יוכלו לפנות בבקשה לקבלת רישיון קבע.
המשיבה מסכימה, כי אילו הייתה מוגשת בעניינו של י.פ. בקשה להסדרת מעמד, בתוך פרק הזמן שנקצב בהחלטה 2183 לשם הגשת בקשה, היה י.פ. זכאי להסדרת מעמדו (עמ' 3 סיפא לפרוטוקול מיום 17.1.2024). זאת אף שלכאורה לא מתקיים בעניינו אחד מתנאי ההחלטה האמורה, הוא כניסת הוריו לישראל כדין – באשרת תייר, עובד זר, או מתנדב (סעיף 1(ה) להחלטה 2183). שהרי, המערערת – אמו – נכנסה לישראל בזהות שאולה. יחד עם זאת ניכר שעניינו של י.פ. בא בגדר אותם "מקריים גבוליים", המצדיקים מתן מעמד בהתאם להחלטה 2183, על אף אי התקיימות התנאי בדבר כניסת הוריו לישראל כדין. ראו: עע"ם 1983/11 פלוני נ' משרד הפנים (7.2.2012); עמ"נ (י-ם) 24757-03-22 פלונית נ' שרת הפנים (29.9.2022).
ענייננו אפוא במצב דברים בו אך מחדלה של המערערת לפנות בבקשה מתאימה בתוך פרק הזמן שנקבע בהחלטה 2183 שלל מי.פ. (ואף מהמערערת ומו.פ. מכוחו של י.פ.) זכות מהותית, אשר ניתנה לו מכח החלטת הממשלה האמורה. אכן לא ניתן לקרוא לתוך החלטה 2183 את שלא נכתב בה, וברי, כי נוכח מחדלה האמור של המערערת לא זכאים המערערים לקבל מעמד מכח אותה החלטה. ודוק, עמידת י.פ. בתנאי החלטה 2183, אילו אכן היה פועל לממש את זכותו על פיה, מקרינה על אופן בחינת התקיימות אותו טעם הומניטרי מיוחד בעניינו, או שמא על עוצמת מיוחדות אותו טעם הומניטרי אשר תידרש בכדי להעניק לי.פ. מעמד בישראל. לבחינה מקלה משהו של אותו טעם הומניטרי שני טעמים: האחד, בהחלטה 2183 הכירה הממשלה כי נסיבותיה של אותה קבוצה מצומצמת בה מתקיימים תנאי החלטה 2183, מצדיקות מתן מענה מיוחד, מטעמים הומניטריים; האחר, אלמלא מחדל המערערת לפנות בבקשה מתאימה עבור י.פ., בתוך פרק הזמן שנקצב בהחלטה 2183, היה זוכה י.פ. למעמד מכח ההחלטה האמורה. אף כאן יש לנהוג בזהירות עת פוקדים עוון, או מחדל, אמהות על בנים. השוו: בג"ץ 3353/18 קליבורן נ' משרד הפנים (22.9.2020) פסקה 39.
נסיבות המקרה דנן מלמדות על כך שאכן התקיים בי.פ. אותו דבר מה נוסף המקים טעם הומניטארי מיוחד. זאת אף ללא צורך להידרש לסטנדרט בחינה מקל, כפי שיש לטעמי להחיל כאמור לעיל, ולא כל שכן עת מחילים סטנדרט בחינה מקל כאמור. מידת התערות י.פ. בחברה הישראלית רבה עד מאד. זאת בשונה מהמקרים בהם נקבע בפסיקת בתי המשפט שאין די בשהייה ממושכת בישראל כדי להקים את אותו טעם הומניטארי מיוחד. בכל אותם מקרים היה גיל הילדים שעניינם נדון שם צעיר משמעותית מגילו של י.פ., וממילא משך שהייתם בישראל הייתה קצרה בהרבה. ראו לדוגמא: עע"מ 1086/09 הנ"ל – קטין בן 11 שנים; עת"מ (י-ם) 49030-01-14 פלוני (קטין) נ' משרד הפנים (17.7.2014) – קטין בן 8 שנים. עמ"נ (י-ם) 33395-08-17 א' א' נ' רשות האוכלוסין (26.4.2018) – קטין בן 11 שנים. יש להבחין אף בין עניינו של י.פ. לעניינם של אחרים, אשר דברו את שפת מדינת מוצאם, כאשר כאמור ספק האם ניתן כלל לראות במולדובה כמדינת מוצאו של י.פ., עת מעולם לא גר בה ואינו דובר את שפתה. ראו: בר"מ 9020/18 Alfredo Elias Maestre Aroca נ' משרד הפנים (21.8.2019), שם הילדים דיברו את שפת מדינת המוצא, התגוררו בה תקופה ארוכה וקרוביהם גרים שם ועוד. דברים אלה באו לידי ביטוי אף בעע"מ 9094/07 הנ"ל, בו הוסבר, כי היחס השונה שהובא לביטוי בהחלטה 2183 נבע מכך שקיימים מצבים בהם קריעת הילדים מן המדינה, בגיל מבוגר יחסית ומבלי שיש להם סיכוי אמיתי להשתלב במדינת מוצאם שהינה, לעיתים, רק מדינת המוצא של הוריהם, עת מדובר לרוב במידת מה ב"הגליה תרבותית", עלולה שלא לעלות בקנה אחד עם אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל, עם מחויבותה לשמירה על זכויות האדם, או עם התחייבויותיה הבינלאומיות לשמור על עקרון טובת הילד.
עניינו של י.פ. דומה יותר לנסיבות שהובאו בעמ"נ (י-ם) 5441-06-21 ולדגיורגיס נ' רשות האוכלוסין (17.1.2022). שם נקבע, כי מירב הזיקות ביחס למערער, בן 22 שגדל והתחנך כל חייו בישראל, מצדיקות בחינה מחודשת בעניינו בפני הוועדה. בפסק הדין צוין כי: "באשר המערער נולד וגדל כל שנותיו בישראל, הוא בוגר של מערכת החינוך בישראל, דובר עברית, קשריו למשפחתו במדינת מוצאה של אמו לא נתבררו עד תום, ומכל מקום, הוא רואה בחבריו בישראל כמשפחתו. בכל אלו יש כדי להצדיק מתן מעמד למערער לישראל". בנסיבות דומות במידת מה נפסק לאחרונה בעמ"נ (י-ם) 65497-12-22 פלוני ואח' נ' מדינת ישראל (26.12.23) לגבי מערערת בת 20 אשר גדלה והתחנכה כל חייה בישראל, כי מידת התערותה הרבה בארץ, קשריה החברתיים ומצבה הרפואי אינם מאפשרים הרחקתה למדינת המוצא של הוריה. ניתן לה אפוא מעמד ארעי למשך שנתיים, מכוח טעמים הומניטריים. כך אף בבר"מ 446/18 הנ"ל נדון ערעור בת 20 על בקשתה למתן מעמד מכוח החלטה 2183. נקבע כי חרף העובדה שלא התקיים "תנאי הרצף" הנדרש באותה החלטה, הרי שעצם השהות הארוכה בישראל מקימה את עילות ההחלטה ולכן ניתן למערערת מעמד. בית המשפט קבע כי המערערת היא: "נערה שאין לה זיקה לשום מקום אחר בעולם, ומבחינות רבות היא-היא זו שהחלטת ממשלה 2183 מדברת עליה … המערערת נולדה בישראל לפני כעשרים שנה להוריה … מרבית שנות חייה של המערערת עברו עליה בישראל, כאן הכתה היא שורשים – למדה במוסדות לימוד ישראליים, היתה פעילה בתנועת נוער "הצופים", רכשה חברים, התערתה בתרבות הנוהגת, הרגילה לשונה בשפה העברית, וגיבשה את זהותה בהתאם. לא זו אף זו, לאחר תום לימודיה חפצה המערערת לשרת בצבא וכשהדבר לא הסתייע, התנדבה לשירות לאומי. נראה אם כן, כי החלטה 2183 של הממשלה – על תכליותיה … כמו נתפרה למידותיה של המערערת".
אין חולק כי אף לי.פ. ולמעשה למערערים כולם אין בסיס משפחתי או תמיכה אחרת זולת חבריהם ומכריהם בישראל. מהתיאורים העולים מטענות המערערים, עליהם המשיבים אינם חולקים, למערערת אין כל בני משפחה או מקורות תמיכה אחרים במולדובה. המערערת הגיעה לישראל בהיותה בת 25, הוריה נפטרו ואחיה היחיד היגר לקנדה, אליה היא אינה יכולה להגר. אמנם עניינה של המערערת אינו זה העומד על הפרק בחלקו זה של הדיון, המתמקד בעניינו של י.פ., אך הנסיבות המתוארות לעיל יפות באשר לי.פ. שבעתיים.
קשה להלום את עמדת המשיבים, אותה אימץ אף בית הדין, כי די בעובדה שהמשפחה הגרעינית של המערערים תסולק בשלמותה למולדובה בכדי לקבוע שהתא המשפחתי אינו נזקק למקורות תמיכה נוספים. י.פ. ו.פ. אינם מכירים איש במולדובה (למעט אביהם, האלכוהוליסט, עמו אינם בקשר), הם אינם בעלי קשרים חברתיים שם ואינם דוברי השפה. אין אפוא במעבר המערערים כולם למולדובה כדי להקהות את עוצמת הפגיעה בכל אחד ואחד מהם נוכח המעבר. לא נעלמה מעיני הפסיקה אליה הפנה בית הדין. דומני, כי אין הנדון דומה לראיה. כך לדוגמא בעמ"נ (י-ם) 41373-09-20 פלונית נ' משרד הפנים (9.2.2021), אליו הפנה בית הדין, התגוררו אם המערערת שם ובני משפחתה במוסקבה, אליה היו עתידים המערערים שם לעבור ומשכך נקבעו מירב הזיקות של מערערת שם לארץ מוצאה. במקרה דנן, כאמור, אין למערערים איש במולדובה, למעט אולי האב, אשר נוכח התנהלותו המתוארת לעיל, ספק האם ניתן לראותו משום תמיכה אפשרית במערערים.
אף מצבו הנפשי של י.פ. בא בגדרי אותו "דבר מה נוסף" המלמד על מיוחדות הטעם ההומניטרי בעניינו. תואר כי מפאת הערעור במעמדו ופחדו מפני גירוש מישראל גילה י.פ. כבר בגיל צעיר מאוד סיכון לאובדנות והוא טופל בגין כך. מדובר בנסיבות שהן אכן חריגות לגיל זה, ועל פי המפורט בחוות הדעת הפסיכולוגית, הן תוצאה ישירה של קשיי י.פ. למול חוסר המעמד בישראל ולאור הקשיים הכלכליים שחוותה המשפחה. בפסק הדין צוינה לשלילה העובדה כי לא הונחה בפני הוועדה חוות דעת עדכנית אודות מצבו הנוכחי של י.פ. צוין כי הטענות אודות היותו מצוי בדיכאון אינן יכולות לעמוד, שעה שלא ברור האם מצבו הנפשי הדיכאוני המשיך להתקיים לאחר שנת 2016. לטעמי יש ללמוד מהיעדר חוות הדעת, אשר נדרשה לשיטת הוועדה, דווקא על פגם במלאכת הוועדה, אשר נמנעה מלדרוש חוות דעת נוספת ככל שסברה שיש בה צורך.
טעם נוסף המצביע על פגם במלאכת הוועדה הוא אופן ראיון המערערים, אשר לא היה מעמיק דיו. עיון בפרוטוקול חקירות המערערת וי.פ. מעלה כי השאלות שנשאלו היו קצרות ושטחיות. ראיונו של י.פ. מסתכם בכעמוד אחד בלבד. לא התרשמתי כי הועלו שאלות המלמדות על בחינה מעמיקה של הטעמים ההומניטריים העומדים בבסיס המלצת הוועדה. כך לא נשאלה המערערת מדוע לא הגישה את הבקשה להסדרת מעמד מכוח החלטה 2183, ואילו י.פ. לא נשאל אודות שליטתו בשפה השגורה במולדובה או אודות קשרים כלשהם שיש לו שם. אזכיר כי מדובר בנער בן 20 במועד חקירתו, אשר נולד וגדל כל חייו בישראל, אך הוועדה כלל לא מצאה לנכון לבחון האם יש לו קשר חברתי או משפחתי כלשהו במדינת המוצא או לתהות אודות סיכוייו להתערות במולדובה ככל שיגורש למדינה זו. הדברים שאמר י.פ. בתום ראיונו היו מכמירי לב. הוא הצביע על הקשר הרגשי העמוק שלו לישראל והזדהותו עם העם היהודי אך הדברים לא הועלו ולא נבחנו ע"י חברי הוועדה עצמם. לדבריו: "אין לי ארץ אחרת. לעבור לארץ ששם אני לא מכיר שפה, לא חיים, לא יודע איך אסתדר שם מבחינת כסף. יש לי זכרונות וחיים שלמים. לא אסכים לשכוח את העבר שלי ולהשאיר אותו מאחור. חונכתי חינוך ציוני, ישראלי". כך גם לא נשאל י.פ. אודות הליך ברית המילה שעבר או על כוונתו להתגייר וכן אודות מצבו הנפשי הנוכחי לאור חוות הדעת שניתנו בעניינו. עריכת ראיון באופן זה אינה עולה בקנה אחד עם חובת הרשות לשאול שאלות שנועדו לסייע לי.פ. בהצגת הטעמים התומכים בבקשתו ומבססים את זיקתו לישראל. חובה היפה ביתר שאת עת עסקינן באדם צעיר בימים, אשר מטבע הדברים נמצא בעמדת נחיתות מן ההיבט של הצגת מידע רלוונטי באופן וולונטרי. ראו: בע"מ 446/18 הנ"ל, בפסקה 38.
אף המלצת חברי הוועדה השונים הייתה דלה והתמקדה בהתנהגות המערערת ובקביעה כללית, לפיה אין די בחלוף השנים בכדי להצדיק מתן מעמד. זאת חלף בחינה מעמיקה של נתוניהם הפרטניים של המערערים. בהחלטת מנכ"ל המשיבה אמנם פורט יותר אודות נסיבות הגשת הבקשה, אך גם שם לא נערך דיון ממשי בטענות אודות מצבו הנפשי של י.פ.
מכל המקובץ עולה, כי מתקיימים בי.פ. אותם טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים, מתן מעמד של תושב ארעי (רישיון א/5) למשך שנתיים מיום פסק דין זה. בתום תקופה זו יהיה י.פ. זכאי להגיש כל בקשה לפי מיטב הבנתו והמשיבה תכריע בה. מצאתי לנכון להורות כאמור, חלף החזרת עניינו של י.פ. אל הוועדה, עת בנסיבות הקונקרטיות דנן נדונה סוגיית מעמדו של י.פ. מספר פעמים, משך תקופה ארוכה. השוו: עמ"נ (י-ם) 65497-12-22 הנ"ל; בע"מ 446/18 הנ"ל בפסקה 42.
באשר לו.פ. יאמר, כי עינינו למעשה כלל לא נבחן בידי המשיבים, או למצער לא נבחנו נסיבותיו הפרטניות. כך, אף שהיום גילו כשלוש עשרה שנים, לא נערך לו כל ראיון. לא נטען כלל, כי הייתה מניעה כלשהי לראיין את ו.פ. קשה אפוא להלום את עמדת המשיבה (סעיף 54 לתגובתה), כי טובת הקטינים (עת אך ו.פ. הוא קטין) נשקלה בכובד ראש. לא נעלמה מעיני טענת המשיבה, לפיה עת נערכו הראיונות האחרונים לי.פ. ולמערערת (ביום 13.7.22) טרם הגיע ו.פ. לגיל 12 שנים (גילו של ו.פ. באותה עת היה אחת עשרה שנים ושלושה חודשים). לטעמי אין בטענה זו ולא כלום. החובה לבחון את טובת הקטין נוגעת לכל קטין, ואינה מוגבלת אך לקטין שגילו עולה על 12 שנים. אכן הדעת נותנת ששיח עם קטין שאך נולד לא יוסיף רבות לתשתית העובדתית הרלבנטית עליה מושתת החלטת המשיבה. יחד עם זאת עת דנים בעניינו של קטין, אשר לא נטען כלל שאין תועלת בשיח עמו, אך מתבקש כי הרשות תשמע את דבריו.
עסקינן אפוא בהפרת חובת ההגינות החלה על הרשות, אשר ממנה נובעת אף החובה לבסס את ההחלטה על תשתית עובדתית הולמת. אם על דרך הכלל יש להביא בחשבון את פערי הכוחות הניכרים שבין היחיד לבין הרשות, הרי, עת עסקינן בעניינו של קטין פערים אלו מתחדדים עוד יותר. בשים לב לכך, על הרשות לנהוג כלפי הקטין ואפוטרופוסיו במידת "את פתח לו", תוך עריכת בדיקה מדוקדקת – מיוזמתה – אודות צרכיו, קשייו והשלכת החלטתה בעניינו על חייו.
עקרון טובת הילד הוכר זה מכבר כערך מרכזי בשיטתנו המשפטית, ועל חשיבותו אין צורך להכביר מילים. ככלל "אין כל אפשרות לעסוק בעניינם של קטינים בלא לבחון את טובתם". ראו: ע"א 7206/93 גבאי נ' גבאי, פ"ד נא(2) 241, 251 (1997); דנג"ץ 8916/02 דימיטרוב נ' משרד הפנים (6.7.2003). בשים לב לדברים אלו לא ניתן אפוא לבחון את טובת הילד כלאחר יד, וממילא אין די בטענה בעלמא, לפיה "טענת הקטינים נשקלה בכובד ראש", כדי לצאת ידי חובה במקרה זה. בהינתן שהפגם במלאכת הרשות בעניינו של ו.פ. כה מובהק, אסתפק בהפניה לדיון המפורט בעמ"נ (ת"א) 41621-09-19 אופרטי נ' רשות האוכלוסין (21.5.23). בנסיבות אלה מן הראוי להחזיר את העניין לפתחה של הוועדה, אשר תתכבד לדון כדבעי בעניינו של ו.פ. מובן שדיון זה יערך בהתחשב בנסיבות העדכניות, ובכללן: טענת אלימות האב שהעלתה בדיון בפני (טענה לה לא נדרשתי, עת הועלתה באיחור, תוך הרחבת חזית לה התנגדה המשיבה), הסדרת מעמדו של י.פ., ואף בנתונים שילמדו מראיון שיערך לו.פ. כדבעי.
אפנה כעת לעניינה של המערערת עצמה. בשים לב לקביעות דלעיל בעניינם של הילדים דומה שטרם בשלה העת לדון בעניינה. הדעת נותנת שההחלטות בעניין הילדים ישליכו על ההחלטה באשר למערערת, בין לזמן מוגבל ובין לטווח ארוך. בנסיבות אלו יש להחזיר אף את עניינה של המערערת לדיון בפני הוועדה – לשם הכרעה בבקשה למתן מעמד מטעמים הומניטריים, אף בשים לב להחלטות שניתנו ויינתנו בעניינם של הילדים.
אשר על כן הערעור מתקבל, כדלקמן:
יינתן לי.פ. מעמד של תושב ארעי – א'5 – למשך שנתיים ממועד פסק דין זה. בתום תקופה זו בידי י.פ. להגיש כל בקשה, אשר תידון על ידי המשיבה.
עניינם של ו.פ. והמערערת מוחזר אל המשיבה, לשם דיון חוזר בבקשתם למתן מעמד, מטעמים הומניטריים מיוחדים. החלטת המשיבה בעניינם תתקבל עד ליום 1.7.24.
המערערת ו.פ. לא יורחקו מישראל עד חלוף תקופה של 45 יום מהחלטה סופית שתינתן בעניינם במסגרת הדיון בבקשתם לקבל מעמד מטעמים הומניטריים.
החיוב בהוצאות שהושת על המערערים בפסק הדין מבוטל.
המשיבה תישא בהוצאות המערערים בסך 10,000 ₪.
ככל שהפקידו המערערים עירבון הוא יושב להם באמצעות ב"כ.
היות ופסק דין זה כולל פרטים הנוגעים לצנעת הפרט, יותר פסק הדין לפרסום ללא פרטים מזהים.
ניתן היום, כ' אדר א' תשפ"ד, 29 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.
נמרוד פלקס, שופט
