התובעים
פלונית ואח’
ע”י ב”כ עו”ד איילת סבג
נגד
הנתבע
יהודה בן דוד (אסיר)
ע”י ב”כ עו”ד לחיאני יעקב
פסק דין
מבוא
תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים, מכוח סעיף 77 בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984, לפיצוי בסך 10 מיליון ₪, אשר הוגשה בעקבות הרשעתו של הנתבע בתיק 8107-09-18 (להלן- “ההליך הפלילי”), בביצוע עבירות של מעשים מגונים בתובעות 1 עד 3 (שלושתן יכונו להלן יחדיו- “הנפגעות”).
הנפגעות, שלוש אחיות בנות למשפחה חרדית, היו קטינות במועד ביצוע המעשים שבהם הורשע הנתבע: תובעת 1 – ילידת שנת 2000 (להלן- “נ'”); תובעת 2 – ילידת 2003 (להלן- “א'”); ותובעת 3 – ילידת 2004 (להלן- “ר'”).
על פי עובדות כתב האישום המתוקן (להלן- “כתב האישום”) בהליך הפלילי, שימש הנתבע, בן 70 במועדים הרלוונטיים, כראש בית כנסת בעיר המצויה בדרום הארץ, ונהג להציג את עצמו כרב. במשך כשני עשורים עמד בקשר הדוק עם הורי הנפגעות, תובעים 4 ו-5 (להלן- “האם” או “האב”, לפי העניין, ושניהם יחדיו- “ההורים”). בכתב האישום פורט כי כל בני המשפחה פיתחו תחושות של הערצה ויראה כלפי הנתבע, נהגו להיוועץ ולהיעזר בו בתחומי חיים רבים, באופן שהוביל את כלל בני המשפחה לפתח בו תלות. בין היתר צוין כי הנתבע יעץ לאם להתגרש מהאב; יעץ לה עצות שונות בנושאי רפואה ופיריון; הנחה את ההורים למכור בית שהיה בבעלותם והשכיר להם בית שהיה בבעלות בנו. הודגש כי מעמד זה הקנה לנתבע גישה בלתי אמצעית לנפגעות, אשר עמדו עמו בקשר ישיר, ללא תיווך מצד הוריהן.
על פי עובדות האישום הראשון, במהלך שנת 2012 הגיעה ר’ לבית הכנסת, בהיותה בת כ- 8 שנים, יחד עם אחיה הקטן. בעת שאחיה התפלל, ישבה ר’ עם הנתבע בסמוך למשרדו והשניים שוחחו. בהזדמנות זו החל הנתבע ללטף את רגלה של ר’, ובהמשך עבר ללטף ולמשש את חזהּ. בשל מעשים אלו הואשם הנתבע בעבירה של מעשה מגונה בקטינה מתחת לגיל 14, לפי סעיף 348(א) בחוק העונשין, התשל”ז- 1977 (להלן- “חוק העונשין”), בנסיבות סעיף 345(א)(3) בחוק העונשין.
על פי עובדות האישום השני, במהלך שנת 2012 הגיעה נ’ לבית הכנסת, בהיותה בת כ- 12 שנים, יחד עם שני אחיה הקטנים, במטרה לקבל ברכה מהנתבע. הנתבע הורה לשני אחיה של נ’ ללכת לאחד החדרים בבית הכנסת, וביקש מ-נ’ להתלוות אליו לחדר אחר. בעת ששהו בחדר האחר, שאל הנתבע את נ’ האם היא אוהבת אותו, ובהמשך נישק אותה על פיה והחדיר את לשונו לפיה. בשל מעשים אלו, הואשם הנתבע בעבירה של מעשה מגונה בקטינה מתחת לגיל 14, לפי סעיף 348(א) בחוק העונשין, בנסיבות סעיף 345(א)(3) בחוק.
בעובדות האישום השלישי פורטו מספר אירועים שהתרחשו בשנת 2018, לאחר שמלאו ל-א’ 14 שנים:
במהלך חודש מרץ 2018, הגיעה א’ בבוקר יום שישי לבית הכנסת, שם פגשה בנתבע, אשר הוביל אותה לאחד מחדרי בית הכנסת. בהגיעם לחדר, הצמיד הנתבע את א’ לקיר, ושאל האם היא רוצה שהוא יגע בה וישכב עמה. נוכח חששה מהנתבע, והנסיבות שאליהן נקלעה, השיבה א’ בחיוב. או אז החל הנתבע ללטף את ישבנה ואת חזהּ של א’, הצמיד את גופו לגופה ובמשך מספר דקות התחכך עם איבר מינו באיבר מינה בעודם לבושים. לאחר אירועים אלו, בטרם עזבה א’ את המקום, ביקש ממנה הנתבע שלא לספר לאף אחד אודות מה שהתרחש ביניהם.
מספר ימים לאחר מכן, הגיעה א’ עם אמה וחברתה של אמה לבית הכנסת. בעוד שהאם וחברתה המתינו לנתבע במשרדו, הלכה א’ עם הנתבע לאחד מחדרי בית הכנסת, שם הצמיד הנתבע את א’ לקיר, שאל אותה האם היא מוכנה לשכב עמו והאם היא מוכנה לפשוט את בגדיה. א’ סירבה ואמרה לנתבע כי הם נמצאים בבית כנסת ולכן הדבר אסור. הנתבע השיב כי “כאן זה מותר”, החל ללטף את חזהּ של א’ והתחכך במשך מספר דקות עם איבר מינו באיבר מינה בעודם לבושים.
במועד אחר הגיעה א’ למשרדו של הנתבע בבית הכנסת. הנתבע ביקש ממנה לכתוב לו על פתק את דבר אהבתה אליו, ושאל אותה האם היא רוצה להתנשק עמו. א’ השיבה כי היא אינה יודעת.
במועד נוסף הגיעה א’ לאחד מחדרי בית הכנסת, שם פגשה את הנתבע, אשר הצמיד אותה לקיר וביקש ממנה לגעת באיבר מינו. לאחר ש-א’ עשתה כדבריו, שאל אותה הנתבע האם היא רוצה לראות את איבר מינו, וזו השיבה בשלילה. במועדים רבים לאורך התקופה הרלוונטית, נהג הנתבע לשלוח ל-א’ הודעות למכשיר הטלפון הנייד, בהן כתב לה על אהבתו אליה. הנתבע ביקש מ-א’ למחוק את כל ההודעות ששלח לה, וזו עשתה כמצוותו.
בחודש אוגוסט 2018, מספר ימים לפני חזרתה של א’ ללימודים, הלכה א’ עם אחותה ר’ לבית הכנסת, על מנת לקבל מהנתבע תלבושת לבית ספרה. בהגיען לשם, נכנסה א’ למשרדו של הנתבע ואילו ר’ המתינה מחוצה לו. בהזדמנות זו, אמר הנתבע ל-א’ כי הוא לא רוצה יותר כל קשר עמה, וזו עזבה את המקום.
בשל המעשים המתוארים באישום השלישי, הואשם הנתבע בביצוע מעשים מגונים בקטינה מתחת לגיל 16, שלא בהסכמתה החופשית, לפי סעיף 348(ב) בחוק העונשין, ובנסיבות סעיפים 345(א)(1) או (4) בחוק.
ביום 14.5.2019 הורשע הנתבע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, לאחר ניהול הוכחות, למעט בעובדה אחת שנכללה באישום השני, לפיה החדיר הנתבע את לשונו לפיה של נ’, עובדה אשר לגביה נקבע כי היא לא הוכחה.
כב’ השופט י’ עדן, אשר דן בהליך הפלילי, ציין כי עדויותיהן של הנפגעות היו “מהימנות וכנות”, וכי ניכר היה בדבריהן הכאב שבחשיפת המעשים אשר ביצע בהן הנתבע, וכי הן הקפידו לדייק בדבריהן – לא להוסיף ולא לגרוע. מנגד, התייחס כב’ השופט י’ עדן לעדותו של הנתבע, וקבע כי זו לא הייתה אמינה כלל, וניכר היה כי הנתבע מנסה לחמוק ממתן תשובות ברורות ולהטיל דופי בנפגעות. צוין כי היעדר אמינותו של הנתבע נלמד מההתרשמות הישירה של בית המשפט; מהמגמתיות שבה התאפיינה העדות; ומהסתירות שנתגלו בין דבריו של הנתבע בחקירות במשטרה לבין עדותו בבית המשפט.
בית המשפט התייחס בהכרעת הדין למאורע שבו חשפו הנפגעות את מעלליו של הנתבע (להלן- “אירוע החשיפה”), אשר אירע במוצאי שבת 25.8.18. פורט כי על רקע מריבה בין א’ לבין אחיותיה באשר לביצוע עבודות בבית, חשפה א’ את מעלליו של הנתבע, לאחר שאחת מהאחיות טענה ש-א’ אינה מקריבה דבר עבור המשפחה. בתגובה השיבה א’ שהם אינם יודעים מה היא מקריבה בשבילם, פרצה בבכי, והחלה לספר לאחיותיה על המעשים שביצע בה הנתבע. האחיות פרצו בבכי, והאב, ששמע את קול הבכי, הגיע לברר מה פשרו. לאחר שסיפרו לו את הדברים התקשר האב לאם, אשר לא היתה בבית באותה עת, והזעיק אותה לביתה. כאשר הגיעה האם ושמעה את הדברים, התעלפה, והאב התקשר למשטרה.
בית המשפט ציין כי ניכר מהראיות שאירוע החשיפה היה מלווה ב”התרגשות רבה, בכי, ומצב נפשי סוער מאוד” הן מצד הנפגעות והן מצד בני משפחתן. בין היתר הזכיר בית המשפט את הקלטת שיחתו של האב עם מוקד המשטרה לאחר אירוע החשיפה, אשר ממנה עלתה בבירור סערת הרגשות הגדולה שבה היה מצוי האב באותה עת, עובדה ששימשה חיזוק לעדויותיהן של הנפגעות.
בהכרעת- הדין דן בית המשפט במעמדו של הנתבע בעיניי הנפגעות וההורים, ועמד על האופן שבו ניצל הנתבע את מעמדו לשם ביצוע העבירות.
הודגש כי העדויות מלמדות כי מעמדו של הנתבע ביחס לבני המשפחה היה מעמד של רב, מורה דרך, אדם נערץ, ובעל מעורבות רבה ביותר בכל דבר ועניין המתנהל במשפחה. בתוך כך תואר, על יסוד עדויותיהן של הנפגעות ושל ההורים, כי לנתבע היה מעמד מרכזי בעיניי בני המשפחה, הם חשו כלפיו תלות והערצה, וקיבלו את עצותיו בעניינים גדולים כקטנים. הנתבע היה מעורב בענייני המשפחה הפנימיים, ובכלל זאת בהחלטות רפואיות וכלכליות של ההורים, בין היתר בשל כך שבני המשפחה התגוררו בדירת בנו.
בהכרעת- הדין אף נקבע כי הנתבע ניצל את מעמדו כלפי הנפגעות ומשפחתן, את היראה ממנו, ההערצה כלפיו והתלות בו, לביצוע מעשים מגונים במתלוננות, בהיותן קטינות בגיל צעיר ואף צעיר מאד.
בית המשפט התרשם כי גרסאותיו של הנתבע בעניין זה משתנות לפי צרכיו – בעוד שבמסגרת העימות במשטרה עם הנפגעות אישש את מעמדו הרם בעיני המשפחה, במסגרת עדותו בבית המשפט ניסה להפחית ממעמד זה באופן מגמתי.
בגזר-הדין שניתן ביום 10.10.19, גזר בית המשפט על הנתבע עונש מאסר בן 48 חודשים לריצוי בפועל; עונש מאסר על תנאי לתקופה בת 12 חודשים; ופיצוי כולל לנפגעות, בסך של 150,000 ₪. בין היתר ציין כב’ השופט י’ עדן בגזר הדין, את העובדה שהנתבע לא נטל כל אחריות למעשיו, ולא הביע כל צער וחרטה.
ערעור שהגיש הנתבע לבית המשפט העליון בע”פ 7474/19, נדחה ביום 12.7.2020. לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט העליון הוגשה התביעה שלפני, ביום 5.10.2020.
למותר לציין כי בהתאם לסעיף 42 ד’ בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל”א-1971 (להלן- “פקודת הראיות”), בתובענה אזרחית הנגררת להרשעה בפלילים רואים את הנתבע כמי שאחריותו למעשים שבגינם הוגשה נגדו התובענה הוכחה, וכל שנותר לדון בו הוא בשאלת הנזק.
ההליכים בתיק זה
לכתב-התביעה צורפו חוות-דעת מיום 21.9.2020, של ד”ר יעקב פולאקביץ, מומחה בפסיכיאטריה לילדים ונוער (להלן – “המומחה”), שבגדרן התייחס המומחה למצבן הנפשי של הנפגעות בעקבות האירועים נושא התביעה.
ביום 10.12.2020, הגיש הנתבע כתב הגנה. במספר סעיפים בכתב- ההגנה ציין כי חרף פסיקתם של בית- המשפט המחוזי ובית- המשפט העליון, הוא מכחיש את העובדות שנקבעו בהכרעת-הדין, ואולם הוא נאלץ לקבל את החלטת בית המשפט לאור הוראת סעיף 42 בפקודת הראיות. בכתב- ההגנה חלק הנתבע על קביעות שונות של המומחה, ואולם הוא נמנע מלצרף לכתב ההגנה חוות דעת מטעמו.
בהחלטתי מיום 10.12.2020 נקבע שעל הנתבע להבהיר תוך 10 ימים האם יש בכוונתו להגיש חוות דעת רפואיות מטעמו. ביום 22.12.2020 הודיע הנתבע כי בכוונתו להגיש חוות דעת, ולבקשתו ניתנה לו ארכה בת 60 ימים.
ביום 29.12.2020 הוגשה בקשתו של האב לתקן את כתב התביעה ולצרף חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו, בטענה שגם לו נותרה נכות נפשית בעקבות המעשים שבהם הורשע הנתבע. לאחר ששקלתי את הבקשה ואת התנגדות הנתבע התרתי את תיקון כתב התביעה ואת הגשת חוות- הדעת, וביום 18.1.2021 הוגש כתב תביעה מתוקן שאליו צורפה חוות דעת של המומחה בענייננו של האב.
ביום 24.1.2021 ניתנה החלטתי שלפיה רשאי הנתבע להגיש כתב הגנה מתוקן בתוך 60 ימים. ביום 30.3.2021, ולאחר שהנתבע לא הגיש כתב הגנה מתוקן או חוות דעת מטעמו, הוגשה בקשתם של התובעים לקבוע כי הנתבע לא יהא רשאי להגיש כתב הגנה מתוקן או חוות דעת מטעמו. בהחלטתי מיום 5.4.2021 נקבע מועד לדיון קדם משפט.
ביום 31.5.2021 התקיים קדם המשפט. בתום הדיון ניתנה לנתבע לבקשתו ארכה בת 10 ימים להגשת כתב הגנה מתוקן, וכן ארכה בת 45 ימים להגשת חוות דעת מטעמו. כתב ההגנה המתוקן הוגש 6.6.2021. ביום 10.10.2021, ולאחר שהנתבע לא הגיש חוות דעת מטעמו, אף לא בקשה כלשהי בעניין זה, ניתנה החלטתי שלפיה רואה בימ”ש את הנתבע כמוותר על הגשת חוות דעת מטעמו. באותה החלטה נקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית. תצהירי עדות ראשית מטעם התובעים הוגשו ביום 10.12.21. ביום 26.12.2021 הוגשה בקשת התובעים לקביעת מועד לשמיעת ראיות, לאחר שהנתבע לא הגיש ראיות מטעמו במועד שנקבע, אף לא הגיש כל בקשה. בבקשת התובעים נטען, בין היתר, כי הנתבע אינו משתף פעולה עם ההליך, ואינו מתייחס למועדים שנקבעו על ידי בית- המשפט. בשל כך התבקש כאמור לקבוע דיון לשמיעת ראיות.
בהחלטתי מיום 3.1.2022 נקבע כי מאחר והנתבע לא הגיש תצהירי עדות ראשית, אף לא בקשה אחרת, אני רואה אותו כמוותר על הגשת ראיות. התיק נקבע לשמיעת הוכחות ביום 4.4.2022. ערב דיון ההוכחות ביום 3.4.2022, בשעה 17:00 לערך, כשנה לאחר שנתנה לנתבע ארכה להגשת חוות- הדעת רפואיות מטעמו, הוגשה בקשתו של הנתבע למתן ארכה להגשת חוות דעת בתחום הפסיכיאטרי. בבקשה צוין כי עקב טעות חמורה לא הוגשו חוות- הדעת מטעם הנתבע, וחרף תקלה חמורה זו התבקש בית המשפט לקבל את חוות- הדעת לתיק. בבקשה צוין כי ב”כ התובעים מתנגדת ככל הנראה לבקשה. לבקשה צורפו ארבע חוות- דעת, בענייניהם של המתלוננות והאב, אשר נכתבו לכאורה, על פי התאריך המצוין בהן, עוד ביום 4.7.2021! היינו, כתשעה חודשים לפני שהתבקשה ארכה להגישתן.
בתחילת דיון ההוכחות דחיתי את הבקשה למתן ארכה להגשת חוות הדעת, וציינתי כי אף שהבקשה נומקה ב’טעות חמורה’ ו’בתקלה’, לא פורטו בבקשה מהותן של אותה ‘תקלה’ או ‘טעות’; הבקשה לא נתמכה בתצהיר המפרט מה היא אותה ‘תקלה’ או ‘טעות’; ולא הובא טיעון מפורט באשר לנסיבות הגשת חוות- דעת בשלב כה מאוחר של ההליך. בהחלטה סקרתי את ההחלטות השונות שניתנו בעניין הגשת חוות-דעת, אף ציינתי כי תקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט- 2019 (להלן- “תקנות סדר הדין האזרחי”), משקפות דרישה להקפדה גבוהה יותר מצד הצדדים על עמידה בדרישות סדרי הדין, נוכח שאיפתן ליצור איזון נאות בין אינטרס הצדדים לבין האינטרס הציבורי ב”קיומו של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל”; תוך “חיסכון במשאבי זמן ועלויות”, כאמור בתקנה 5 בתקנות סדר הדין האזרחי. כמו כן ציינתי כי בתקנה 4 בתקנות סדר הדין האזרחי נקבע כי אל לבעל הדין לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט, בכלל זאת, פעולה בהליך שמטרתה או תוצאתה לשבשו, להשהותו, או להטריד בעל דין. לאור תכליות אלו, אשר עוגנו במפורש בתקנות, תהיה ידו של בית המשפט קפוצה יותר במתן ארכות ממה שהיה נהוג בעבר, לפני תיקון תקנות סדר הדין האזרחי (ר’ למשל רע”א 3510/21; רע”א 5060/21; ועוד). בהחלטתי ציינתי כי משמעות הגשת חוות דעת בשלב זה, אינה רק קביעת מועד דיון הוכחות נוסף, כי אם גם אפשרות שבית המשפט ייאלץ למנות מומחים מטעמו בשל הפערים בין חוות הדעת של מומחי הצדדים. מדובר בהשבת ההליך לשלביו הראשונים, שעה שהוא נמצא בשלב מתקדם של שמיעת הוכחות. לא מדובר בענייננו רק בעיכוב נוסף בבירור תביעתם של התובעים מעבר לעיכובים שהיו עד כה, אלא גם בפגיעה ממשית באינטרס הציבור לקיים דיונים משפטיים יעילים, תוך חיסכון במשאבי זמן ועלויות.
לשם השלמת התמונה אציין כי לבקשת הנתבע לא התרתי מנגד צירוף חוות דעת משלימה בעניינה של א’, שבגדרה קבע המומחה כי היתה החמרה בנכותה הנפשית, מהטעם שהיא צורפה לראיות התובעים, מבלי לקבל את אישור בית המשפט לכך מבעוד מועד, ומבלי שתוקן כתב התביעה לשם כך.
במהלך דיון ההוכחות נחקר המומחה חקירה נגדית, והוצגו בפניו מסמכים שונים בדבר מצבן של הנפגעות ושל האב, לרבות מסמכים שלא גולו בשלב גילוי המסמכים אף לא הוגשו במסגרת תיק מוצגים. בסיכומה של החקירה הנגדית לא מצא לנכון המומחה לחזור בו מקביעותיו בדבר הנכות שנותרה לתובעים בחוות הדעת שהגיש. אומר כבר עתה כי בסיכומיו טען הנתבע טענות שונות באשר לחוות הדעת, אף טען כי לא נותרה ל-נ’ ול-ר’ נכויות כלשהן (חרף העובדה שמומחה מטעמו של הנתבע קבע בחוות הדעת שלא התרתי את הגשתן כי נותרה לאותן תובעות נכות).
אקדים ואציין כי לא מצאתי לנכון לקבל את טענותיו של הנתבע. כידוע קובעת תקנה 87(א) בתקנות סדר הדין האזרחי כי בעל דין המבקש להוכיח עניין שברפואה יצרף לכתב טענותיו חוות דעת של מומחה בתחום מומחיותו. על פי תקנה 87(ד) בתקנות סדר הדין האזרחי מסורה אמנם לבית המשפט הסמכות לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת בתחום הרפואה, אם מצא הצדקה לכך. הנתבע לא ביקש פטור מהגשת חוות דעת רפואית, וממילא פטור שכזה לא ניתן לו. מעבר לדרוש אציין כי לא קיימת הצדקה כלשהי למתן פטור מהגשת חוות דעת בענייננו.
תוצאת המנעותו של הנתבע להגיש חוות דעת רפואית במועדים שנקבעו לכך היא שלילת יכולתו להוכיח עניינים שברפואה. אמנם לבית המשפט מסורה הסמכות להכריע בשאלות רפואיות, גם במצבים שבהם ממנה בית המשפט מומחה מטעמו, אך הנטל המוטל על נתבע שנמנע מהגשת חוות דעת במועד הינו נטל מוגבר, ובענייננו אינני סבורה שעלה בידי הנתבע להתגבר על העדר חוות דעת מטעמו באמצעות חקירה נגדית של המומחה. המומחה השיב בחקירתו הנגדית לשאלות שעליהן נשאל במקצועיות רבה, התייחס באופן מקצועי גם למסמכים שהוצגו בפניו לראשונה במועד חקירתו הנגדית, וניכר היה כי ממצאיו מבוססים על בדיקה יסודית ומעמיקה, ועל כן לא מצאתי הצדקה לסטות מחוות דעתו.
הנזק הנפשי- כללי
בכל חוות- הדעת שהגיש התייחס המומחה למעמדו המיוחד של הנתבע מבחינת בני המשפחה כ”רב”, ולהתנהלות בני המשפחה מולו. הודגש כי הנתבע היה דמות סמכותית מבחינת המשפחה, דמות שהחליטה לגבי אורח החיים. פורט כי ההורים פנו אל הנתבע לאחר נישואיהם, בעקבות קשיים בכניסה להיריון. כשהצליחו להרות, ראו בכך התגשמות של ברכת הנתבע, נשבו בקסמיו, וראו בו בעל כוחות מיוחדים, מנהיג, ואיש רוח. במהלך השנים התנהלו בני המשפחה בהתאם להנחיותיו, בכל תחומי חייהם האישיים: הזוגיים, הבריאותיים, המשפחתיים, הכלכליים. לדברי ההורים שלט הנתבע בכל אורחות חייהם והם לא ערערו על דרכו או על החלטותיו. בין היתר, פירטה האם בפני המומחה כי הנתבע הורה לה במשך מספר שנים שלא ליטול טיפול תרופתי כנגד מחלת האפילפסיה שממנה היא סובלת. הנתבע קבע את דרכי החינוך של הילדים, ולעיתים גזר עליהם שיבוץ במסגרות חינוכיות שלא תאמו את יכולתיהם. בני המשפחה ראו עצמם כפופים לנתבע, באמונה שלמה וללא עוררין, נמנעו מלחלוק על דעתו או לגלות עמדה עצמאית. עוד פורט בחוות הדעת כי ההורים היו חסרי יכולת כלכלית ותלויים בנדיבות ליבו של הנתבע בחלוקת מזון ובחלוקת מוצרים כגון חולצות בית ספר.
בכול אחת מחוות- הדעת פירט המומחה כי בעקבות אירוע החשיפה פנו ההורים לטיפולה של גב’ ורד ארנון, מטפלת זוגית. ממכתבה למד המומחה כי בעקבות הפגיעה בנפגעות וגילויה, חל זעזוע עמוק במשפחה, בכל הרבדים, וכאוס עצום אשר בא לידי ביטוי בהתנגדויות קשות, מאבקים, פריקת עול והתפרצויות זעם מצד הנפגעות. החיים בבית הפכו לסיוט, האווירה נפגמה, אי אפשר היה לייצר מפגש נעים ואיכותי, ונוצרה קואליציה של הנפגעות נגד ההורים, מלווה בהתנהגויות קשות שהביעו את הכאב, חוסר האונים, והאמון שנשבר. ההורים, שבעצמם חוו פגיעה ושבר עצום, התקשו להתמודד עם התגובות והסיפטומים המתוארים. נוצר משבר גדול בסמכות ההורים, בחוויית כישלון, וצורך עצום לפצות את הנפגעות בדרך שהעצים את הכאוס וההתפרקות של הנפגעות, אשר היו זקוקות, דווקא בשלב זה, לגב הורי חזק ויציב. הפגיעה בנפגעות, כמו גם העומס הרגשי בעקבות ההליך המשפטי, גזלו זמן ומשאבים שפגעו בשגרה וביציבות, ותרמו לחוסר שקט ולחוסר יציבות במערכת הבינאישית המשפחתית. המטפלת הזוגית סיכמה את הדוח בכך שהפגיעה במספר בנות מאותה משפחה העצימה את הפגיעה האישית ואת תחושת הלכידות, חוסר ההגנה וחוסר הביטחון, פגעה במרקם המשפחתי, פלגה אותו לקבוצות. עוד צוין כי בעקבות המקרה נותרו בני המשפחה והנפגעות חשופים להרחקה ונידוי מצד בני הקהילה שנותרו נאמנים לנתבע, והאשימו את בני המשפחה בקשירת קשר לפגיעה במנהיג.
לצד סקירה זו, שהופיה בכל חוות הדעת, התייחס המומחה בכל אחת מחוות הדעת, למצבו הספציפי של כל אחד מהתובעים, כפי שאפרט להלן.
הנכות הנפשית של נ’
בחוות-הדעת מיום 21.9.2020, פירט המומחה כי המעשה שעשה הנתבע ב-נ’ היה מבחינתה אירוע טראומתי, שבו נשברו כל כללי ההתנהגות המקובלים. היתה תחושה קשה של פריצת גבולות, שבירה באמון וחדירה לפרטיות, תוך תחושה של נגיעה בעולמות אסורים. בעקבות האירוע חשה נ’ אכזבה מהדת ועלו בקרבה הרהורים בדברי עזיבת הדת. כיום נ’ נוהגת ביתר מתירנות בתחום הדתי, אך עדיין מקפידה על חיי צניעות. המומחה ציין כי בעוד שלשתי אחיותיה מומנו טיפולים בתחום הנפשי על ידי עמותה שסייעה לבני המשפחה קשת היום, הרי ש-נ’ לא הופנתה לטיפול בעקבות חשיפת הפרשה, כיוון שהיתה בגירה באותה עת, ועל כן נאלצה להתמודד עם האירוע בכוחות עצמה.
במהלך הבדיקה פירטה נ’ בפני המומחה כי בעקבות האירוע נמנעה מלהגיע אל הנתבע, דבר שגרר עימותים ומריבות בינה לבין ההורים. נ’ הסבירה במהלך הבדיקה שבקרב הציבור החרדי מהווה ההטרדה המינית אות קלון, והיחס לנפגעת הוא כאל האשמה באירוע, במיוחד כאשר מדובר באדם מכובד בקהילה. בעקבות אירוע החשיפה, שבגדרו חשפה אחותה א’ את מעלליו של הנתבע, חשה נ’ רגשות אשם על כך שלא סיפרה להורים קודם לכן על שאירע לה, ואולי בכך היתה חוסכת את ההתעללות באחיותיה הצעירות ממנה.
לאחר אירוע התקיפה חשה נ’ דחייה מריח מסוים שהיה לנתבע, פחדה מסוג רכב מסוים שהיה בבעלותו, שמא הנתבע הוא נוסע בו; חששה לעבור במקומות מסוימים, והעדיפה קיצורי דרך כדי להימנע מלעבור ליד ביתו של הנתבע או ליד בית הכנסת. לאחר האירוע חשה דחייה מהדת, ואף חשבה לחזור בשאלה אך בסוף נותרה דתיה אף שהיא נוטה ליתר פתיחות, דבר הבא לידי ביטוי בהופעתה החיצונית.
המומחה חיווה את דעתו כי בעקבות הפגיעה שחוותה נ’ מצד הנתבע, שהיה כאמור דמות משמעותית בקרב בני המשפחה, פיתחה נ’ הפרעה בתר חבלתית (PTSD) שהשליכה על המשך דרכה והתפתחותה. בעקבות ממצאיו קבע המומחה כי נותרה ל-נ’ נכות צמיתה בשיעור 15%, לפי פרט 34(ב)(2-3) בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט”ז – 1956 (להלן- “התוספת לתקנות”).
המומחה המליץ על טיפול נפשי, פעם בשבוע במשך שנתיים, בעלות של 350 ₪ בצירוף מע”מ; מעקב אצל פסיכיאטר אחת לחודשיים, למשך שנתיים, בעלות של 700 ₪; ועל טיפול זוגי להורים, בתדירות של אחת לשבוע, במשך שנתיים בעלות של 350 ₪ בצירוף מע”מ.
בחקירתו הנגדית השיב המומחה כי ל-נ’ יש פוסט-טראומה, אף ציין כי נשים אשר חוו פגיעות מיניות אינן נמנעות לחלוטין מליצור קשרים חברתיים. עוד ציין כי הוא לא מצא מגבלה ברורה בתפקודה של נ’ , יחד עם זאת קיימת פגיעה באמון בבני אדם, ביכולת שלה לסמוך על מישהו, באפשרות שלה להתפתח, אף קיים שינוי בתפיסת העולם שלה. עצם העובדה שהיא מצליחה להשלים לימודיה אינה מעידה על כך שהיא אינה נושאת טראומה.
הנתבע חלק כאמור על קביעת המומחה באשר לנכות שנותרה ל-נ’, וטען בסיכומיו, כי לא נותרה ל-נ’ נכות כלשהי (אף שבחוות הדעת שביקש להגיש נטען כי נותרה לנ’ נכות בשיעור 10%). בין היתר טען כי המומחה יצא מנקודת הנחה של ביצוע מעשים מגונים רבים ב-נ’, בשעה שמדובר באירוע אחד; וכי המומחה לא טרח לגשר בין הסתירות בדבריה של נ’ בדבר שבירה באמון וחדירה לפרטיות, לעומת התקפי זעם, חוסר תקשורת עם הסביבה הקרובה וערות בלילות שתיארו ההורים. נטען כי נ’ סיימה לימודיה והחלה לעבוד בעבודה מסודרת. לא נמצאו קשיים בעבודתה, אף לא קשיים חברתיים, זעם או סיוטים. הנתבע הפנה לכך ש-נ’ לא טופלה טיפול פסיכיאטרי. במהלך 6 שנים מיום האירוע לא הועלתה כל תלונה ביחס לבעיה נפשית. הנכות נקבעה למעשה בשל ספקותיה האם להיות אדם דתי, ספקות שאינם מעידים על הפרעה נפשית.
הרושם שהתקבל בחקירתה הנגדית של נ’ היה כי דבריה כנים ומשקפים את נזקיה ואת סבלה כהוויתם, מבלי לייפותם או להעצימם, בדומה לרושם שהתקבל מעדותה גם בהליך הפלילי. עדותה הייתה אמינה ולא מצאתי שנפלו בה סתירות. כפי שציינתי קודם לכן, לא מצאתי שדי היה בטענותיו של הנתבע כדי לסתור את האמור בחוות דעתו של המומחה, ולפיכך אני מאמצת את קביעת המומחה שלפיה נותרה לנ’ נכות נפשית בשיעור 15%.
קביעת הנזק לנ’
בתצהיר עדותה הראשית הצהירה נ’ כי כשסיימה לימודיה בבית ספר אחד, הועברה לצערה הרב, על פי החלטתו של הנתבע, לבית ספר אחר, שם שולבה בכתה לחינוך מיוחד, וזאת מבלי שעברה וועדת השמה. אף שהרגישה שכתה זו אינה מתאימה ליכולות שלה, היו הוריה שבויים בקסמו של הנתבע ופעלו רק בהתאם לעצותיו. הנתבע הסביר לה ולהוריה כי פעולה זו היא “התיקון שלה”. את בית הספר סיימה בציונים טובים מאחר והלימודים היו קלים לה מדי. בשנת 2016 הורה הנתבע להורים להוסיף לה את השם “ע'”, גם זאת כ”תיקון”, בטענה שמהלך זה ישפר את הצלחתה. עד שיחלפו 7 שנים אין ביכולתה של נ’ להסיר את השם “ע'”, אך היא מתכוונת לעשות זאת מיד כשהדבר יתאפשר. מאז אירוע החשיפה ועד היום מצאו את עצמם בני המשפחה לבדם. הקהילה לא תמכה בהם, אנשים היו יורקים על בני המשפחה ברחוב. בני הקהילה המשיכו להאמין לנתבע ו”סימנו” את בני משפחתה.
נ’ העידה כי חשיפת הפגיעה המתמשכת בא’ זיעזעה אותה והציפה אותה ברגשות אשמה ובהרגשות גועל כלפי הנתבע, גרמה לה להסתגר בחדרה לשינה מרובה ולהתקפי זעם קשים. מאחר שהיתה בגירה במועד אירוע החשיפה, לא מומנו לה טיפולים נפשיים על ידי העמותה שטיפלה באחיותיה, למעט תמיכת עו”ס מהרווחה. בשלוש השנים שחלפו עד סיום ההליך הפלילי בשתי הערכאות, שובש ועוכב מסלול חייה. אירוע החשיפה אירע בתקופה שבה החלה את לימודיה במכללה, ובשל חוסר ריכוז לא עלה בידה לעמוד בחובותיה הלימודיים, היא נאלצה לעזוב את הלימודים לאחר כשלושה חודשים. ניסיונותיה להשתלב בעבודה זמנית כשלו, ובמשך שלוש שנים עבדה בקושי במשך 12 חודשים במצטבר. רק לאחר שלוש שנים חזרה ללימודיה במכינה להנדסת תוכנה, ולאחר שסיימה את לימודי המכינה, החלה את הלימודים עצמם. בעדותה סיפרה על קשייה הנפשיים, הקושי להירדם, סיוטים והסתגרות, על השבר באמון בדת, הקושי למצוא שידוך בשל הפגם שדבק בה ובמשפחתה. בעדותה ציינה כי היא וא’ ישנות באותו חדר, ולעיתים היא מתעוררת בשל הסיוטים שממנה סובלת אחותה א’.
בחקירתה הנגדית השיבה נ’ שהיא עדיין מתגוררת בבית הוריה. היא עוזרת להוריה ואחיה. לדבריה, עצם העובדה שהיא מתפקדת בבית ומציגה חזות חזקה, אינו מעיד על כך שהיא לא נפגעה או שאינה סובלת. כמו כן השיבה כי היא מרגישה כאב גדול על אחיותיה ועל כן היא מציגה חזות חזקה ומשתדלת לתמוך בהן וזאת למרות הכאב והסבל שמהם היא סובלת.
בסיכומיה, עתרה נ’ לפיצוי כדלקמן:
כאב וסבל – 300,000 ₪ ;
טיפולים פסיכולוגיים, על פי הערכת המומחה – 41,328 ₪;
טיפולי פסיכיאטר, על פי הערכת המומחה – 41,277 ₪;
טיפולי מטיבים בעבר- כ- 30,000 ₪.
עזרת הזולת – לעבר 50,000 ₪, ולעתיד, עד תום תוחלת החיים – 253,000 ₪.
הפסדי שכר – בעבר מגיל 18 עד היום 88,648 ₪ ולעתיד – 533,000 ₪.
הפסד זכויות פנסיה – בשיעור 12.5% לעבר ולעתיד – 77,000 ₪.
הנתבע טען כאמור בסיכומיו כי לא נותרה לנ’ נכות כלשהי בעקבות האירועים. כמו כן טען כי מדובר במעשה חד פעמי, שלא נמצא ברף הגבוה של המעשים הפליליים. המעשה לא גרם לנזק חברתי או תעסוקתי, נ’ לא נזקקה לטיפול רפואי כלשהו, ולא היתה כל השפעה חברתית או תעסוקתית. בנסיבות האמורות טען שאין לפסוק סכום הגבוה מ- 15,000 ₪ בגין כאב וסבל. כמו כן טען כי אין לפסוק פיצוי בגין הפסדי השתכרות, מאחר שהמומחה אישר בחקירתו הנגדית כי לא נותרה לנ’ הגבלה תפקודית. אשר להוצאות בגין טיפולים ותרופות, טען הנתבע כי הטיפולים מומנו בידי שירותי הרווחה, הטיפולים העתידיים ניתנים במסגרת סל הבריאות ללא תשלום, ועל כן אין לפסוק פיצוי כלשהו.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת הראיות שהובאו, מצאתי שיש לפסוק ל-נ’ פיצוי כדלקמן:
כאב וסבל-
השיקולים הנשקלים לעניין הערכת כאב וסבל הינם אופי הפגיעה, עוצמתה ומשכה (ראו למשל אליעזר ריבלין “פיצויים בגין נזק לא מוחשי ובגין נזק לא ממוני – מגמות הרחבה” ספר שמגר – מאמרים חלק ג’ 21, 61 (2003)).
מבחינת טיבו של המעשה, מאופיין הנזק של כאב וסבל בעבירות מעין אלה במאפיינים שאינם קיימים בתביעות רגילות בגין נזקי גוף שמקורן הבהתרשלות, והם פגיעה קשה בכבוד האדם, פגיעה באוטונומיה, ועלבון.
אף שהמעשה ב-נ’ שבו הורשע הנתבע הינו מעשה יחיד, שאינו ברף הגבוה מבחינת חומרת המעשים האפשריים, מבחינת הערכת הכאב והסבל שנגרמו ל-נ’ יש לשקול את העובדה שהתקיפה בוצעה בידי אדם בעל מעמד נכבד בחייה, אשר שימש כרב נערץ מבחינה רוחנית, מנחה ומנהיג בחיים האישיים והמשפחתיים, מעורב באופן רחב ועמוק בהחלטות בדבר חינוך, בריאות וכלכלה. ניתן היה לצפות מאדם במעמדו של הנתבע שיפעל על פי עקרונות הצדק והמוסר המזוהים עם תפקידו כרב, שיפעל לטובת מאמיניו, לרבות לטובתה של נ’, ידאג לשלומה ולרווחתה. לא זו בלבד שהנתבע לא פעל כמצופה ממנו, הוא הפר את האימון הבלתי מסויג שניתן בו מצד ההורים והנפגעות כאחד, לרבות מצד נ’, וביצע ב-נ’ מעשה מגונה לסיפוק יצריו. מעשה זה גרם לביזויה של נ’, השפלתה, פגיעה באוטונומיה שלה ובכבודה.
מעבר לטיבו של המעשה, יש לשקול את הנכות הנפשית שנותרה ל-נ’ בעקבות המעשה, בשיעור של 15%, ואת גילה של נ’ במועד האירוע; הכאב וסבל שנגרמו ל-נ’ התעצמו בגין התרחשותם של מעשים דומים באחיותיה, רגשות האשם כלפי האחות הקטנה א’, והשבר שנגרם באורח החיים המשפחתי והדתי. המעשה גרם לשינוי תהומי באורח החיים, הן בשל השבר במשפחה, הן בשל הנידוי מהקהילה.
לצד זאת יש לזכור את הפגיעה והעיכוב בלימודיה של נ’, בעקבות התפוצצות אירוע החשיפה במועד קריטי מבחינת הלימודים.
הסבל שנגרם לנ’ הושפע גם מניהול ההליכים המשפטיים הממושכים, המנעותו של הנתבע מנטילת אחריות או מהתנצלות, ניהול ההוכחות, והכפירה במעשים גם במסגרת ההליך שלפני.
לאור שיקולים אלו מצאתי שיש לפסוק לנ’ פיצוי בסכום של 125,000 ₪ בגין כאב וסבל.
אבדן הכנסות-
את אבדן ההכנסות יש לפסוק על יסוד הנחות העבודה שנקבעו בהלכה הפסוקה לקביעת נזקיהם של קטינים, בראש ובראשונה באשר לזהות בין שיעור הנכות הרפואית, שיעור הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות; ושנית באשר לכך שאלמלא האירוע היה בסיס השכר של נ’ בגובה השכר הממוצע במשק.
בהתאם לבסיס שכר בסך 11,525 ₪ וגריעת כושר השתכרות בשיעור של 15%, יש לפסוק ל-נ’ לפיצוי בגין הפסד הכנסות בעבר, לתקופה בת 3 שנים, בסכום של 62,235 ₪; הפסד הכנסה בעתיד בסכום של 506,471 ₪; והפסד פנסיה (בשיעור 12.5%) בסכום של 71,088 ₪.
הוצאות-
בהתאם לעלות הטיפולים הרפואיים שפירט המומחה בחוות דעתו, מצאתי שיש לפסוק בראש נזק זה פיצוי בסכום של 51,105 ₪.
עזרת הזולת-
בשים לב לטיבה של הנכות שנקבעה לנ’ ולשיעורה מצאתי לפסוק 15,000 ₪ בראש נזק זה.
נכותה של א’
בחוות דעתו של המומחה מיום 21.9.2020, ציין המומחה כי א’ בת 17 במועד הבדיקה, תלמידת כיתה יא’ במסגרת חרדית, כיתה רגילה במסלול לבגרות. בגיל 15 אובחנה כסובלת ממחלת האפילפסיה ומטופלת כיום תרופתית. ההורים תיארו את א’ בפני המומחה כילדה עצובה, מסוגרת בתוך עצמה, מבלה בחדרה במיטה, ממעיטה ליצור קשר עם הסובבים אותה, חסרת ביטחון, שרויה בדיכאון, איבדה את התמימות, אינה מרשה שיחבקו אותה הרבה, נרתעת, איבדה את האמון באנשים, מתקשה לצאת מהבית, ממעטת באכילה, סובלת מסיוטי לילה וקשיי שינה. סובלת מהתפרצויות זעם, המסתיימות בדרך כלל בבכי. חסרת סבלנות וחסרת שאיפות לעתיד. צוין כי ההורים חוששים כי לאחר מה שעברה יהיה קשה לשדכה. בחוות-הדעת צוין כי לפני כשנה אובחנה א’ בחיידק בקיבה וטופלה תרופתית.
המומחה פירט כי לדברי א’ נהג הנתבע להטריד אותה במספר אירועים שארעו בחדרים שונים בבית הכנסת, כאשר הגיעה לשם על מנת לקבל מזון או מוצרים אחרים עבור בני המשפחה. א’ הבינה שהיא חייבת להיענות לדרישותיו של הנתבע, לשם קבלת העזרה למשפחה. לדבריה נגע בה הנתבע במקומות אינטימיים והתחכך בגופה, ואף לקח את ידה והניח על איבר מינו כשהוא לבוש. היא הרגישה שהיא צריכה להקריב את עצמה למען המשפחה. באירוע החשיפה אמרה לאביה שהיא רוצה לכרות את ידה, שהיא חשה שטמאה בעקבות מעשיו של הנתבע. לאם אמרה “שכבתי איתו” למרות שלמעשה לא ידעה כלל מה משמעות המילים. היא חשה הקלה מסוימת לאחר שהסיפור נחשף, אולם מנגד חשה בדיכאון ויאוש והעדיפה להסתגר בחדרה. סבלה ממחשבות שאין לה כוח לחיות וכי היא סובלת מסיוטי לילה, בין היתר, מגיעה אליה דמות הנתבע בחלום. לאחר התפוצצות הפרשה העדיפה לא ללכת לבית הכנסת.
א’ טופלה בטיפול רגשי במשך כשנה. בדוח שכתבה תיארה המטפלת ש-א’ בעלת אפקט דיכאוני ושטוח, אינה מצליחה לגייס כוחות על מנת להגשים את חלומותיה ורצונותיה. נוצר קושי ליצור עמה קשר לאחר שסבלה ממשבר אמון באדם קרוב אליה. מתוארות השלכות של שליטת הנתבע בחיי המשפחה, לרבות ערעור מערכת היחסים בתוך המשפחה. במהלך הטיפול עלו פגיעות משמעותיות ביכולת ליצור קשרי אמון ומערכת יחסים מיטיבה ומשמעותית. א’ תיארה בידוד חברתי וקושי ביצירת קשרים ובלימודים, התקשתה להתרכז ולהשקיע בלימודים. האירועים הטראומתיים החמירו את מצבה הנפשי לכדי חרדה מפני יציאה מהבית. צוין כי הטיפול ב-א’ הסתיים על רקע הקושי בהגעתה לטיפול. הומלץ כי היא תירתם ותגייס את כוחותיה לטיפול מעמיק על מנת להקל על הסיפטומים הדכאוניים.
בפרק הסיכום וההמלצות ציין המומחה כי מדובר בנערה שחוותה סדרת אירועים טראומתיים, שבהם מנהיג הקהילה, הדמות הנערצת על ידי הוריה, פגע בה מינית והטריד אותה, תוך ניצול התלות של המשפחה בו וחששה של הנערה מפניו. המומחה הביע דעתו כי א’ סובלת מהפרעה בתר-חבלתית, פוסט-טראומתית, עם פגיעה ביכולת ליצירת קשרים חברתיים, פגיעה באמון הבסיסי בדמויות הוריות, בביטחון העצמי וביכולת ההתפתחות האישית.
על רקע ממצאיו קבע המומחה כי ל-א’ נותרה נכות נפשית בשיעור של 25%, על פי פרט 34(ב)(3-4) בתוספת לתקנות. המומחה המליץ על המשך טיפול רגשי, בתדירות של פעמיים בשבוע למשך שנה, ולאחר מכן פעם בשבוע למשך שנה נוספת. עלות הטיפול כ- 350 ₪ בצירוף מע”מ. כמו כן המליץ על מעקב של פסיכיאטר אחת לחודשיים, במשך שנתיים בעלות של 700 ₪.
המומחה הגיש כאמור חוות דעת משלימה, בשל החמרה במצבה הנפשי של א’, ואולם כיון שחוות הדעת לא הוגשה כנדרש, משכו באי כוחם של התובעים את חוות הדעת.
בחקירתו הנגדית השיב המומחה כי ההפרעה הפוסט טראומטית שממנה סובלת א’ קשורה בקשר סיבתי לפגיעה המינית שהיא חוותה, ולא לאירועים מהעבר שעליהם נשאל, אף לא למחלת האפילפסיה שממנה היא סובלת. עוד השיב המומחה כי על פי המסמכים שהוצגו לו מטעם הנתבע ניתן לייחס דווקא את האפילפסיה למצב הנפשי, וכי כתוצאה ממצבה הנפשי והרגשי, ועליית המתח, החלו ההתקפים האפילפטיים.
הנתבע חלק כאמור על חוות דעתו של המומחה, וטען כי הנכות שנותרה ל-א’ נעה בין 5% ל- 10% בלבד. לטענת הנתבע, מלמד תיק המל”ל על כך ש-א’ היתה תלמידה ממוצעת, ועוד בשנת 2011, זמן רב לפני האירועים נושא התביעה, היתה התדרדרות בלימודיה. הודגש כי הירידה בלימודים, כמו גם המצב החברתי, יוחסו על ידי כל הגורמים לאפילפסיה ולא לאירועים נושא התביעה. הנתבע הפנה לדו”ח מיטל, המעיד על כך שמערכת היחסים בין א’ לבין הוריה גרמה לפגיעה משמעותית ביכולתה של א’ ליצור קשרי אמון ומערכת יחסים מיטיבה ומשמעותית. יש לטענתו לייחס את מצבה של א’ לעזובה נפשית מצד האם ולאלימות פיזית ומילולית מצד אביה, שבה הודתה במהלך חקירתה הנגדית. בסיכומיו הוסיף הנתבע וטען כי חקירתו של המומחה מלמדת כי המומחה לא עיין בתיק הביטוח הלאומי, שם ייחסה האם את מלוא בעיותיה של א’ למחלת האפילפסיה, לכך שהמומחה לא היה מודע לחבלת הראש שממנה סבלה א’ בשנת 2011, חבלה שבעקבותיה חוותה א’ ירידה בלימודים, והוא לא עיין בדו”ח מיטל שם הוגדרה א’ כשקטה וחברותית. נטען כי אין מקום לטענתו של המומחה בחקירתו הנגדית כי התפרצות הבעיה הנפשית היא על רקע “גולגולת דקה”, קביעה שנעדרה מחוות הדעת, ומשמשת כתירוץ להתחמק מקביעה שיש לייחס חלק מהנכות שקבע המומחה לאירועים אחרים. על רקע זה טען הנתבע שלכל היותר יש לקבוע כי בעקבות האירועים נושא התביעה, נותרה לא’ נכות בשיעור של בין 5% לבין 10%.
הנתבע כאמור לא הגיש במועד חוות דעת מטעמו באשר למצבה הנפשי של א’ בעקבות האירועים, ולא מצאתי שעלה בידו להוכיח את טענותיו באשר לנכות הנפשית שנותרה ל-א’ בעקבות מסכת המעשים הממושכת שעשה בה הנתבע על יסוד המסמכים שהוגשו במהלך חקירתו הנגדית של המומחה, או על יסוד חקירתו הנגדית של המומחה. המומחה הבהיר בחקירתו הנגדית כי חוות דעתו מתייחסת לפוסט טראומה בלבד, הקשורה בקשר סיבתי למעשים נושא התביעה שבהם הורשע הנתבע, ולא לכלל נכותה הנפשית או הנכות הנוירולוגית של א’, שמקורה באפילפסיה. המומחה היה מודע למחלת האפילפסיה ולמחלה נוספת שממנה סבלה א’, וניתן להתרשם שהוא הביאן בחשבון והתייחס בחוות דעתו לנכות הנובעת מהאירועים נושא התביעה. בנסיבות אלו מצאתי שיש לאמץ את חוות דעתו של המומחה ולקבוע כי בעקבות המעשים שבהם הורשע הנתבע נותרה ל-א’ נכות צמיתה בשיעור של 25%, וזאת לצד נכויות אחרות שמהם היא סובלת.
קביעת נזקיה של א’
א’ פירטה בתצהיר עדותה הראשית כי מחלת האפילפסיה התפרצה בסמיכות למועד הדיון בהליך הפלילי. לפני כשנה אף הופיע חיידק בקיבה שבגינו אושפזה.
אירוע החשיפה ארע בהיותה בכיתה ט’. בעדותה העידה על עצמה כי היא עצובה, כבויה ומסוגרת, סובלת מהתפרצויות זעם, בוכה בכי רב, אין לה כוח לחיות, רוב שעות היום סגורה בחדרה ומבלה במיטה עם טלפון נייד, מעדיפה להימנע מלהתמודד עם מה שארע, לברוח, להימנע ממפגש עם אנשים. קשה לה ליצור קשר עם חברות; לתת בהן אמון; כך גם קשה לה לתת אמון במורים חדשים. ביטחונה העצמי נמוך, היא מרגישה שהיא בדיכאון, ממעיטה לאכול, סובלת מקשיי שינה ומסיוטים שבהם מופיע הנתבע. אין לה שאיפות לעתיד; הפערים שצברה בלימודים עצומים והיא חוששת שאין לה דרך להשלים אותם; ממעיטה להגיע לבית הספר; כמעט ולא עשתה בחינות בגרות. מסלול תעודת ההוראה או הנהלת חשבונות 1,2,3 שאליו פונות בנות גילה במגזר נחסם למעשה בפניה. גם לאחר שסיימה כיתה יב’ לא הצליחה להשתלב בעבודה. מידי פעם מתלקח מצבה הנפשי, למשל כאשר שמעה על פנייתו של הנתבע לוועדת שחרורים או על כך שהוגש נגדו לאחרונה כתב אישום נוסף.
בחקירתה הנגדית השיבה א’ כי תביעתה לנכות כללית נדחתה וכי היא הגישה ערעור על כך. לדבריה סבלה בעבר מהתקפי זעם שמקורם בכדורים שנטלה בעקבות התפרצות מחלת האפילפסיה, ואולם לאחר שהחליפה כדורים לא סבלה עוד מהתקפי זעם. א’ השיבה כי בעבר הפעיל האב נגדה אלימות מילולית אך לא אלימות פיזית. כאשר היו קטנים נהג האב להפריד ביניהם במכות כאשר רבו.
לכל אורך חקירתה הנגדית הייתה א’ כבויה, רעדה, ודיברה בקושי. לצד הקושי שבו עמדה, וסבלה הרב, ניכר היה גם בה שעדותה מתארת במדויק דברים כהוויתם, מבלי להעצימם.
מורתה של א’, המחנכת בכיתה י’, העידה כי מאז ששמעה על הסיבה להיעדרותה של א’ מהלימודים עשתה כל מאמץ כדי לסייע לה, לרבות בדרך של הקלות שניתנו לא’ בבית הספר, פטור מהרצאות רבנים, ומתן תעודה עם ציונים טובים בכיתה י’ כדי לנסות וליצור עידוד חיובי.
בסיכומיה עתרה א’ לפיצוי כדלקמן:
כאב וסבל – 500,000 ₪;
טיפולים רגשיים שקיבלה בעבר במשך 49 חודשים – 50,000 ₪;
טיפולים פסיכולוגיים, על פי חוות דעתו של המומחה – 41,328 ₪;
טיפולי פסיכיאטר, על פי חוות הדעת של המומחה – 41,277 ₪;
עזרת הזולת – לעבר בסכום של 100,000 ₪ ולעתיד בסכום של 342,000 ₪;
הפסדי שכר לעבר- 24,000 ₪; ולעתיד –919,802 ₪;
הפסד זכויות סוציאליות, בשיעור של 12.5% – 118,000 ₪.
הנתבע טען מנגד כי אמנם מדובר במספר אירועים, אך לא מדובר באירועים הנמצאים ברף החמור של המעשים; הנכות אינה משמעותית; ולפיכך יש לפסוק לכל היותר 70,000 ₪ בגין כאב וסבל. אשר להפסדי השתכרות, טען הנתבע כי בהתאם לנכות תפקודית בשיעור 10%, ועל יסוד שכר ממוצע במשק, הפיצוי הוא 356,707 ₪. בשים לב לנכויות הנוספות ולשיעור הנכות הנמוך, טען הנתבע כי יש לפסוק 40% מהסכום בלבד, היינו, 142,683 ₪. לכך יש להוסיף הפסדי פנסיה בשיעור 12.5%, סה”כ – 17,835 ₪.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת הראיות שהובאו, מצאתי שיש לפסוק לא’ פיצוי כדלקמן:
כאב וסבל-
השיקולים שציינתי באשר לפסיקת כאב וסבל בעניינה של נ’ זהים בעיקרם לשיקולים בעניינה של א’. יחד עם זאת יש לשקול כי הנתבע ביצע ב-א’ שורה ארוכה של מעשים מגונים בהיותה ילדה רכה, אשר הותירו בא’ נכות נפשית בשיעור של 25%. כמו כן יש לשקול את התפרצות האפילפסיה במקביל להליך הפלילי, את החיידק בבטן, תחלואים נוספים ברקע, שבשלם משקלה הסגולי של הנכות הנפשית גבוה יותר.
לאור שיקולים אלו מצאתי שיש לפסוק לא’ פיצוי בסכום של 250,000 ₪ בגין כאב וסבל.
אבדן הכנסות-
את אבדן ההכנסות יש לפסוק כאמור על יסוד ההנחה באשר לזהות בין הנכות הרפואית, הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות, ועל יסוד ההנחה שאלמלא האירועים היה בסיס שכרה של א’ בגובה השכר הממוצע במשק.
על רקע הנחות אלו מצאתי שיש לפסוק ל-א’ את הסכומים הבאים: 20,168 ₪ בגין אבדן הכנסות בעבר, מאז סיום לימודיה; 876,892 ₪ בגין הגריעה מכושר ההשתכרות; ו- 112,132 ₪ ₪ בגין הפסד פנסיה.
הוצאות-
המומחה פירט שורה של טיפולים רפואיים נדרשים ואת עלותם. בהתאם לחוות דעתו של המומחה מצאתי שיש לפסוק ל-א’ פיצוי בסכום של 71,744 ₪ ₪ בראש נזק זה.
עזרת הזולת-
בשים לב לטיבה של הנכות שנקבעה לא’ ולשיעורה מצאתי לפסוק 30,000 ₪ בראש נזק זה.
ניכוי תגמולי המל”ל
לטענת הנתבע, יש לנכות מהפיצוי מחצית מתגמולי המל”ל בגין קצבת ילד נכה, שכן על פי אישור המל”ל התקבלה הקצבה לא רק בעד האפילפסיה, אלא גם בעד PTSD. על פי חישובו שולמו להורים בגין נכותה של א’, בתקופה שמאפריל 2019 עד פברואר 2022, קצבאות בסכום כולל של 136,561 ₪, ועל כן יש לנכות מהפיצוי 50% מהסכום האמור, סה”כ 68,250 ₪, בצירוף הצמדה וריבית מאמצע התקופה.
עוד טען כי מאחר שהוגש ערעור על החלטת הוועדה אשר דחתה את תביעתה של א’ לקצבת נכות, יש להקפיא מחצית מתגמולי המל”ל הצפויים בסכום של 1,170,000 ₪, בהנחה שהקצבה תשולם עד גיל 67.
א’ טענה מנגד כי אין מקום לנכות קצבת ילד נכה, שכן היא לא שולמה בקשר לאירוע נושא התביעה, אלא בשל מחלת האפילפסיה שבה לקתה. פורט כי ביום 23.4.2019 אושפזה א’ לראשונה בשל פרכוסים, ובעקבות זאת הוגשה תביעה למוסד לביטוח לאומי. נטען כי ההורים קיבלו בגינה קצבת ילד נכה חודשית בסכום של 3,900 ₪, מאפריל 2019 ועד פברואר 2022. במסגרת הנכות הכללית הוכרו לא’ נכויות שונות בשל: דלקת בלבלב; אפילפסיה; ופוסט טראומה, ואולם לא היה די בנכויות אלו כדי לזכות את א’ בקצבת נכות, ועל כן אין להורות על ניכוי כלשהו מהפיצוי.
כלל בסיסי הוא כי מהפיצוי שמשלם המזיק לניזוק ינוכו תגמולי המוסד לביטוח לאומי המשולמים לניזוק, וזאת מהטעם שבמערכת היחסים ניזוק- מזיק- מוסד לביטוח לאומי אין לחייב את המזיק, הצפוי לתביעת שיבוב מהמוסד לביטוח לאומי, בתשלום פיצוי הגבוה מסכום הנזק; ומצד שני, אין הניזוק זכאי לתשלום פיצוי העולה על ניזקו (ראו למשל רע”א 496/22 פלונית נ’ שומרה חברה לביטוח (מיום 20.3.2022) (להלן- “פרשת פלונית”). בנסיבות שבהן משולמות גמלאות המוסד לביטוח לאומי במלואן בגין האירוע הנזיקי, לא מתעוררת כל שאלה באשר לניכוי הגמלאות, והן מנוכות כמובן במלואן. לעומת זאת, כאשר משולמות גמלאות גם בגין נכויות שאינן קשורות בקשר סיבתי לאירוע הנזיקי, יש לנכות רק את החלק היחסי בגמלאות הקשור בקשר סיבתי לתאונה, על מנת להגשים את העקרונות העומדים ביסוד הניכוי (ראו רע”א 3953/01 פרלה עמר נ’ אליהו חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נז (4) 350 (2003) (להלן- “פרשת פרלה עמר”)). הקושי בחילוץ החלק היחסי מגמלאות המוסד לביטוח לאומי מתעורר כאשר משולמת לניזוק קצבת נכות כללית, שלגביה לא נבחנת על ידי המוסד לביטוח הלאומי שאלת הגורם לנכות, והאם היא קשורה בקשר סיבתי לאירוע הנזיקי. כפי שבואר בהלכה הפסוקה, הסכום שאותו יש לנכות מהפיצויים ייקבע בשלושה שלבים: בשלב הראשון, על בית המשפט לקבוע את שיעור הנכות שנגרם עקב התאונה ואת שיעור נכותו הכוללת של הניזוק; בשלב השני על בית המשפט לעמוד על היחס בין שתי הנכויות; בשלב השלישי, יש להכפיל את היחס בין שתי הנכויות בסכום התגמולים המשתלמים על ידי המוסד. התוצאה שתתקבל היא הסכום שיש לנכות מן הפיצויים (ראו פרשת פרלה עמר; רע”א5123/10 ילנה זטולובסקי נ’ המוסד לביטוח לאומי ואח’ (מיום 21.8.2021); פרשת פלונית).
החלק היחסי מתגמולי המוסד לביטוח לאומי אשר יופחת מהפיצוי ייקבע, על פי ההלכה הפסוקה, על יסוד חוות הדעת של המומחים הרפואיים שדנו בתביעת הפיצויים של הניזוק, ולא על יסוד החלטות הוועדות הרפואיות במוסד לביטוח לאומי (ראו למשל רע”א 5670/10 פלוני נ’ הכשרת הישוב חברה לביטוח בע”מ (מיום 19.8.2010)(להלן- “פרשת הכשרת היישוב”); רע”א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ (מיום 27.3.2011)(להלן- “פרשת כלל”); רע”א 4712/19 המוסד לביטוח לאומי ירושלים נ’ מגדל חברה לביטוח בע”מ (מיום 28.11.2019) . יחד עם זאת הביע כב’ השופט י’ עמית את דעתו ברע”א 9388/12 מנורה חברה לביטוח בע”מ נ’ ליוונוב (מיום 28.5.2013)(להלן- “פרשת ליוונוב”), פסקאות 2-3, כי ספק האם מינוי מומחה מטעם בית המשפט על מנת לבחון את הנכות הכוללת היא הדרך הראויה, ובכל מקרה מדובר בעיקרון שהוא בבחינת הלכה, אף שאין נוהגים לפיו בפרקטיקה הקיימת. בין היתר ציין כי בשעה שהנכות הכוללת שנקבעה במוסד לביטוח לאומי ידועה, אין טעם במינוי מומחים מטעם בית המשפט, למעט במקרים שבהם לא ניתן לחלץ מקביעות המוסד לביטוח לאומי את שיעורי הנכות. (חיזוק לעמדתו מצא כב’ השופט י’ עמית בהלכה שנקבעה ברע”א 5123/10 זטולובסקי נ’ המוסד לביטוח לאומי (מיום 21.8.2012)). עוד אציין כי כב’ השופטת י’ וילנר ציינה בפרשת פלונית (פסקה 19) כי היא מסכימה עם הערותיו של כב’ השופט עמית באשר לדרכי ההוכחה, המתיישבים עם הפרקטיקה הנוהגת.
הסוגיה האחרונה שיש להזכירה בעניין זה, שהיא גם השנויה במחלוקת בין הצדדים, עוסקת בנטל המוטל על הצדדים בעניין הוכחת הניכוי. ההלכה הפסוקה עסקה בסוגיה זו לא אחת, והכריעה כי בעוד שעל המזיק הטוען לניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי מהפיצוי מוטל הנטל להוכיח את עצם קבלת התגמולים מהמוסד לביטוח לאומי, כמו גם את סכומם, הנטל להוכיח כי חלק מהגמלאות המשולמות לניזוק אינו קשור לתאונה מוטל על הניזוק (ראו פרשת הכשרת היישוב, פרשת כלל; פרשת ליוונוב).
בבואנו ליישם כללים אלו שנקבעו בהלכה הפסוקה יש להבחין בענייננו בין שניים: קצבת ילד נכה; וקצבת נכות כללית עתידית. לעניין קצבת ילד נכה, אין בין הצדדים מחלוקת על כך שלהורים שולמה קצבת ילד נכה בגין א’, בסכום של 3,900 ₪ לחודש, בתקופה שבין אפריל 2019 ועד פברואר 2022, סה”כ 136,561 ₪, כפי שניתן ללמוד מתעודת עובד ציבור של המוסד לביטוח לאומי שהוגשה לתיק. במסמך המוסד לביטוח לאומי (מוצג נ/3) צוין כי הנכות הינה בגין אפילפסיה, אך גם בגין PTSD. במצב דברים זה עמד הנתבע בנטל המוטל עליו להוכיח כי שולמו תגמולים וכן את סכומם. בהעדר הוכחה מטעם התובעים באשר לחלק היחסי של הגמלאות שיש לייחס לאירוע, יש לכאורה לנכות את מלוא הגמלאות, ואולם הואיל והנתבע בסיכומיו הסכים לכך שרק מחצית מהגמלאות ינוכו, אני מורה על ניכוי מחצית מהסכום האמור, 68,250 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופה, כפי שהתבקש, סה”כ- 75,890 ₪.
אשר לקצבת נכות, מתעודת עובד ציבור שהגיש המוסד לביטוח הלאומי לבקשת הנתבע, עולה כי לא’ נקבעה נכות כללית בשיעור של 43% בלבד, ועל כן היא נדחתה. אמנם א’ הגישה ערעור, ואולם הנתבע נמנע כאמור מלהגיש ראיות, לרבות חוות דעת אקטוארית באשר לגובה הגמלאות הצפויות. אילו היה עושה כן במועד, יתכן שהתובעים היו מתכבדים להגיש ראיות באשר לכלל הנכות לעומת הנכות הקשורה באירוע. במצב דברים זה לא עמד הנתבע בנטל המוטל עליו להוכיח את את שיעור הגמלאות הצפוי, ועל כן לא מצאתי שיש להורות על הקפאת סכום כלשהו מהפיצוי עד למועד שבו יסתיימו ההליכים במוסד לביטוח לאומי.
תביעתה של ר’
נכותה של ר’
בחוות דעתו מיום 21.9.2020, ציין המומחה כי ר’ הייתה בת 16 במועד הבדיקה, תלמידת כיתה י’ במסלול בגרות מלאה במגמת חשבונאות. ר’ תיארה למומחה כי לאחר האירוע נושא כתב האישום נעשתה שקטה יותר ומסוגרת ועל כן סבלה מקשיים חברתיים ומפגיעה בביטחונה העצמי. ר’ הוסיפה כי היא מרגישה שהיא מתרחקת מהדת, בעקבות הפגיעה על ידי מי שהצטייר בעיניה כדמות דתית שאכזבה. לאחר האירוע סירבה להמשיך ללכת אל הנתבע. ר’ סובלת מזכרונות חוזרים ונשנים המזכירים לה את הנתבע וגורמים לה לתחושה של אי נוחות, כגון ריח מסוים של בוטנים המזכיר לה את הריח שהריחה בחדרו. לעיתים כשהיא הולכת ברחוב היא רואה דמות גבר הנראה לה דומה לנתבע, דבר המקשה עליה וגורם לה תחושת אי נוחות.
לאחר שהפרשה התגלתה, החלה ר’ בטיפול. ממכתב המטפלת ניתן ללמוד על המתחים שמהם סובלת ר’. מצבה הרגשי תואר במכתב כמדאיג עם נטיה לדיכאון, תואר כי במהלך הטיפול נעשה ניסיון להטעין את ר’ בכוחות ולגרום לה להאמין בעצמה ובדרכה, ואולם הטיפול לא הצליח לשנות את המציאות החיצונית והפנימית. ר’ הרגישה חסרת כוחות וחסרת יכולת להניע לקראת מעבר מחינוך חרדי לחינוך מסורתי שבו היא חפצה. צוין כי הטיפול בר’ הופסק בתקופת הקורונה, ולסיכום צוין כי מצבה הרגשי של ר’ אינו טוב. קיים ייאוש וחוסר תקווה. הטיפול הסתיים עם דאגה רבה לשלומה הנפשי.
על יסוד בדיקתו וממצאיו קבע המומחה כי נותרה לר’ בעקבות האירוע שבו הורשע הנתבע נכות בשיעור של 15%, על פי פרט 34(ב)(2-3) בתוספת לתקנות. המומחה ציין כי ר’ זקוקה לטיפול פסיכותרפי, בתדירות של פעם בשבוע, למשך שנתיים, בעלות של 350 ₪, בצירוף מע”מ לטיפול. כמו כן, דרוש מעקב אצל פסיכיאטר אחת לחודשיים, בעלות של 700 ₪ לפגישה.
בחקירתו הנגדית השיב המומחה כי העובדה שר’ אינה סובלת ממצבים פסיכוטיים דכאוניים קיצוניים, אינה מעידה על כך שר’ אינה סובלת מהפרעה פוסט טראומתית על רקע הפגיעה שאותה ספגה והקשיים ההתנהגותיים שהופיעו לאחר מכן. לדבריו, קל לבוא עם חלקי מידע, כפי שעשה הנתבע, ולנסות לקעקע את העבודה היסודית שערך בחוות דעתו, בעקבות בדיקה ארוכה ומפורטת, אשר בסיומה קבע את מסקנותיו בדבר מצבה הנפשי של ר’. המומחה הדגיש כי מדובר במצב פוסט טראומתי, לילדה שנפגעה בהיותה בת 8, על ידי דמות משמעותית ומוכרת בחייה ובחיי בני משפחתה.
הנתבע טען מנגד כי לא נותרה לר’ נכות כלשהי בעקבות האירועים (למרות שכאמור המומחה מטעמו קבע בחוות הדעת שלא התרתי את הגשתה כי נותרה לר’ נכות בשיעור 10%). הודגש כי מדובר במעשה חד פעמי שלא נמצא ברף הגבוה של המעשה הפלילי, ולא נגרם לר’ כל נזק בתחום החברתי או בלימודיה, אף לא נזק בתחום התעסוקתי. עוד טען כי בתצהירה העלתה ר’ טענות שלא נטענו בפני המומחה באופן המעלה סימני שאלה באשר לאמינותה. נטען כי לאחר הבדיקה שערך המומחה, נבדקה ר’ ביום 18.11.20 בקופת חולים, ורופא אובייקטיבי קבע כי אין לה פגיעה קבועה וכי למרות שבעבר היו ירידות במצב רוחה, כיום קיים שיפור במצבה. פורט כי המחנכת אשר זומנה לעדות בעניינה של א’ נשאלה גם לגבי מצבה של ר’, והעידה כי לא היתה כל השפעה על מצבה, על הצלחתה בלימודים או על מצבה החברתי. נטען כי ממוצע הציונים של ר’ נותר גבוה מאד כפי שהיה בעבר. עוד טען הנתבע, כי עדותה של ר’ היתה מוחצנת ומוגזמת, רצופה בהתפרצויות בכי ללא כל קשר לחקירה. הנתבע טען כי הבעיה היחידה שממנה סובלת ר’ היא ההתלבטות האם להיות אדם דתי, התלבטות שאינה מעידה על קיומה של נכות נפשית. נטען כי בין ר’ לאם קיים ניכור הורי וכי כשפנתה לטיפול בקופת החולים לא זוהתה בעיה פסיכיאטרית.
במהלך עדותה פרצה ר’ מדי פעם בבכי. כמו כן השיבה כי על מנת להדחיק את מה שקרה, ולהימנע ממחשבות על הנתבע “במיוחד אחרי שהוא הרס לי את החיים”היא התמידה בלימודיה, וציוניה הטובים הם תוצאת נסיונותיה להדחיק את שארע, להימנע ממחשבות על כך ולהתרכז בלימודים. ר’ השיבה כי בגיל 12 אכן היתה לה מריבה עם אמה, אשר משכה לה בשיער. באותו יום בכתה לאורך כל היום בבית הספר עד שהגיעה היועצת וביקשה לדבר עמה. עוד השיבה כי הוריה אינם אלימים. לדבריה היו לה מחשבות אובדניות והיא חתכה את עצמה מספר פעמים. לדבריה בעבר לא היו לה יחסים טובים עם אמה. תמיד יש לטעמה את הילד שפחות מסתדרים איתו, והיא לא הסתדרה טוב עם אמה, ואולם כיום מערכת היחסים ביניהן מצוינת. לדבריה, היא הרגישה בעבר שהיא פחות מועדפת על האם לעומת שאר הילדים.
עדותה של ר’ הייתה עדות כנה ואמינה, ניכר בה שהיא משיבה על הדברים כהוויתם, מבלי לנסות ליפותם. לא קיימת בפני חוות דעת רפואית שיש בה כדי לבאר האם יש לייחס חלק מהנכות לאירוע בעבר. כפי שציינתי הפגיעות בנפגעות, לרבות הפגיעה בר’, אירעה לפני אירוע החשיפה, ותוצאת האירוע, המנעותה של ר’ מהנתבע, מבית הכנסת ומהדת, באופן שלא היה מקובל על ההורים, גרם מן הסתם למתיחויות משפחתיות.
הנתבע נמנע כאמור מלהגיש במועד שנקבע חוות דעת של מומחה פסיכיאטר מטעמו, ולא מצאתי כי די בטענותיו, בחקירה הנגדית או במסמכים שהוצגו, כדי להפריך את הנכות שקבע המומחה או כדי לקבוע כי הנכות, כולה או חלקה, קשורה לאירועים אחרים ומנותקת מהמעשה שעשה הנתבע בר’, ובגינו הורשע. המומחה השיב לשאלות בחקירה הנגדית באופן מקצועי, ולא מצא לנכון לשנות מחוות דעתו על יסוד מסמכים או טענות שהוצגו לו. ניתן להתרשם כי חוות דעתו מבוססת, וכפי שציין בדיקתו הייתה יסודית ומקצועית, ועל כן מצאתי שיש לאמץ את חוות דעתו ולקבוע כי נותרה ל-ר’ נכות בשיעור של 15% בעקבות האירוע נושא כתב האישום.
קביעת נזקיה של ר’
ר’ העידה על הסחרור המשפחתי בעקבות אירוע החשיפה, על הריחוק מהחברות, על הסתגרות, חוסר הריכוז, הפערים הלימודיים, והירידה בלימודים. כמו כן סיפרה על הפטור שקיבלה בבית הספר מהרצאות של רבנים. ר’ תיארה התקפי זעם כלפי ההורים והאחים, כעס רב וסיוטים, שבהם נתגלה לה דמות הנתבע. עוד תיארה הימנעות מדברים שמזכירים לה את הנתבע. כמו כן תיארה את הבדידות החברתית, ההרגשה שהיא ‘אאוט סאידרית’, הירתעותה מללמוד במגמת פסיכולוגיה, על מנת שאף אחד לא ינתח את מה שעברה. פורט כי מצבה גובל בפגיעה עצמית, הבאה לידי ביטוי בניסיונותיה להכאיב לעצמה באמצעות סרגל; הירידה בביטחון; במיוחד בנוכחות גברים; אף שהיא טופלה במספר מסגרות הצהירה שטרם עלה בידה לשקם את עצמה.
בסיכומיה עתרה ר’ לפיצוי כדלקמן:
סכום של 300,000 ₪ בגין כאב וסבל;
טיפולים רגשיים בעבר, אשר עלותם הוערכה על ידי העמותה בסכום של 30,000 ₪;
טיפולים פסיכולוגיים בעתיד, בהתאם לחוות הדעת של המומחה – 41,328 ₪;
טיפול פסיכיאטרי, בהתאם לחוות דעתו של המומחה – 41,277 ₪;
עזרת הזולת- 50,000 ₪ לעבר ו- 257,850 ₪ לעתיד.
הפסד כושר השתכרות לעתיד, לפי שכר הממוצע במשק, 551,881 ₪.
הפסד זכויות סוציאליות בשיעור של 12.5%, בסכום של 69,000 ₪.
הנתבע טען כי יש לפסוק לר’ לכל היותר פיצוי בסכום של 10,000 ₪, בגין כאב וסבל.
אשר להפסדי שכר נטען כי לא קיימת פגיעה בכושר העבודה, ועל כן אין לפסוק דבר בראש נזק זה. כך גם אין לפסוק סכום כלשהו בגין הוצאות עבור טיפולים רפואיים ותרופות, המצויים כולם בסל הבריאות.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת הראיות שהובאו, מצאתי שיש לפסוק ל-ר’ פיצוי כדלקמן:
כאב וסבל-
השיקולים שיש לשקול בקביעת הפיצוי בראש נזק זה דומים לשיקולים שנשקלו בקביעת הפיצוי בגין כאב וסבל לנ’, לרבות העובדה שמדובר במעשה אחד שבו הורשע הנתבע, ובנכות שהותיר בשיעור של 15%.
לאור שיקולים אלו מצאתי שיש לפסוק לר’ פיצוי בסכום של 125,000 ₪ בגין כאב וסבל.
אבדן הכנסות-
בהתאם להנחות שציינתי לעיל, מצאתי שיש לפסוק לר’ פיצוי בגין גריעה מכושר השתכרות (בהיוון כפול) בסכום של 464,132 ₪; ובגין הפסדי פנסיה- 58,016 ₪.
הוצאות-
בהתאם לטיפולים שעליהם המליץ המומחה, ולעלותם, מצאתי שיש לפסוק ל-ר’ בראש נזק זה פיצוי בסכום של 51,105 ₪.
עזרת הזולת-
בשים לב לטיבה של הנכות שנקבעה לנ’ ולשיעורה מצאתי לפסוק 15,000 ₪ בראש נזק זה.
תביעת האב
הנכות
לכתב התביעה המתוקן צירפו התובעים את חוות דעתו של המומחה מיום 7.1.2021. בחוות דעתו ציין המומחה כי מתיק הרווחה ניתן ללמוד כי אירוע החשיפה גרם לשבר עמוק במשפחה, רגשות אשם שחוו ההורים, ותחושה של אבדן כבד. האמונה העיוורת בצדיקותו וגדולתו של הנתבע התערערה, ובמקביל נודו בני המשפחה מהקהילה, ומקהל מעריציו של הנתבע, ונחשבו למוקצים. האב הסיר את זקנו, ובני המשפחה נקלעו למערבולת של הטחות אשמה הקשורות בפגיעה בנפגעות, אשר גברו במקביל להתקדמות ההליך הפלילי. האשמות מצד הנפגעות העצימו את רגשות האשמה שחש האב, עד להתפרצות שאירעה ביום 8.11.2019, שבמסגרתה התפרץ האב כלפי הבנות, במיוחד כלפי א’, הפך שלחן, נטל סכין ואיים לפגוע בעצמו. לאחר שנרגע השליך את הסכין ויצא מהבית לכיוון תחנת המשטרה, ואולם בדרכו נרגע, וכשהגיע לתחנה החליט לחזור לביתו, מבלי להיכנס לתחנה. בבית המתינו לו שוטרים אשר הוזעקו למקום על ידי שכנה. האב נעצר, נחקר, ושוחרר לבית אביו. על פי דרישת המשטרה נלקח למחרת היום לחדר מיון בבית חולים ברזילי באשדוד, שם נבדק על ידי פסיכיאטרית. האב אובחן כסובל מהפרעה הסתגלותית. הומלץ על טיפול תרופתי ועל מעקב פסיכיאטרי. בעקבות האירוע טופל על ידי פסיכיאטר, והחל בטיפול תרופתי. המומחה פירט כי לאחר שחרורו מהצבא החל האב בלימודי קודש, וסייע לאם בעבודות הבית.
המומחה הדגיש את המשבר שחווה האב לאחר שהתברר כי הנתבע, אשר נתפס על ידי האב במשך כל השנים כדמות מנחה, מדריכה, מנהיגה וקובעת את סדר החיים האישיים, הזוגיים, המשפחתיים, הבריאותיים והחינוכיים, התגלה כעברין מין חסר גבולות, אשר פגע ללא רחם בבנות המשפחה. מצבו הנפשי של האב התדרדר, גם לאחר שבנותיו הטיחו בפניו האשמות, בעקבות הנידוי מהקהילה, שחבריה ממשיכים להעריץ את הנתבע.
על יסוד ממצאיו קבע המומחה כי האב סובל מהפרעה הסתגלותית מתמשכת פוסט טראומטית, וכי הנכות שנותרה לו היא בשיעור 20%, על פי פרט 34(ב)(3) בתוספת לתקנות. המומחה המליץ על טיפול פסיכו תרפויטי פרטני, בתדירות של אחת לשבוע למשך 3 שנים, ובעלות של 350 ₪ בצירוף מע”מ. כמו כן זקוק האב להמשך מעקב פסיכיאטרי, לשם קבלת טיפול תרופתי, בתדירות של אחת לחצי שנה. עלות הטיפול היא 700 ₪ בצירוף מע”מ.
הנתבע טען מנגד כי יש לייחס את נכותו של האב לעבר, ואולם הוא נמנע כאמור מלהגיש חוות דעת במועד לתמיכה בטענותיו, והסתפק בהגשת מסמכים ובחקירה נגדית של המומחה. בין היתר הפנה הנתבע לתיק הרפואי של האב. ממסמך מיום 2.9.2007, תועדה תלונתו של האב על מצב רוח ירוד, חוסר סבלנות והפרעות שינה במשך שנתיים שקדמו לבדיקה. עוד נטען כי האב אובחן כסובל מדיכאון וקיבל טיפול תרופתי (נ/9); נטען כי יציאתו של האב מביתו בגיל 15, הינה טראומה וכי בסוף שירותו בצבא, התקשה מאד כפי שעולה מהמסמך (נ/8); בשנת 2010, ניסה להתאבד על רקע כלכלי (מסמך נ/8). הנתבע הפנה לכך שהאב לא עבד במשך שנים רבות, חרף מצבה הכלכלי של המשפחה וטען כי הדבר מעיד על בעיה נפשית.
בחקירתו הנגדית השיב המומחה כי אין מקום לייחס חלק מהנכות לעברו של האב, למרות שהאב נמנע מלצאת לעבודה לאחר פרישתו לפנסיה מהצבא, והסתפק בלימודי קודש, ואף שהוצג בפניו כי נקט באלימות כלפי ילדיו. כמו כן לא מצא המומחה לנכון לחזור בו מקביעתו בדבר שיעור הנכות. לא מצאתי כאמור שהיה בשאלותיו או בטענותיו של הנתבע כדי להפריך את קביעתו של המומחה בדבר שיעור הנכות שקבע לאב. לפיכך אני מאמצת את חוות דעתו של המומחה וקובעת כי לאב נותרה נכות בשיעור של 20% בעקבות האירועים נושא התביעה.
האם אחראי הנתבע לנזקיו של האב כניזוק משני
בין הצדדים התגלעה מחלוקת בשאלה האם מתקיימים בענייננו התנאים שנקבעו בפסיקה לשם הכרה בנזקיו של האב כניזוק משני. ההלכה הפסוקה הבחינה בין הניזוק הישיר, שהוא הקרבן הנמצא במעגל הסיכון הראשוני, אשר נפגע באופן ישיר מעוולתו של המזיק, ואשר כלפיו הופרה החובה שלא לגרום לו נזק גוף; לבין הניזוק המשני, שהוא מי שניזוק כתוצאה מפגיעה בניזוק הישיר הקרוב לו. מטבע הדברים, הפגיעה בניזוק הישיר פוגעת עד מאוד גם בבני המשפחה הקרובה, וגורמת להם סבל רב, לעיתים אף גורמת לנכות נפשית, זמנית או קבועה. ואולם מטעמי מדיניות לא מכיר המשפט בחבות המזיק לפיצוי בעד אותו נזק שנגרם לניזוק המשני, אלא במקרים חריגים. כב’ השופט י’ עמית עמד על כך בע”א 6894/13 פלוני נ’ אורט ישראל (מיום 16.3.2014), (פסקה 9) (להלן- “פרשת אורט”)-
“אירוע נזיקי משול לאבן המושלכת למים, אשר יוצרת מעגלים של אדוות שהולכות ומתרחקות עד שהן נמוגות. האירוע הנזיקי משפיע על הניזוק, אך גם על סביבתו הקרובה והרחוקה. אדם שנפגע, אשר מוקף במשפחה אוהבת ובחברים תומכים, שואב מסביבתו הקרובה והרחוקה משאבי זמן ונפש, ויש כאלה ש’לוקחים ללב’ ולנפש, עד כדי פגיעה זמנית או קבועה במצבם הנפשי. אולם, בשל החשש מהרחבת חוג התובעים עד אין גבול, אין לך שיטה משפטית אשר מכירה בכל מעגלי הפגיעה הנפשית שנוצרו עקב האירוע הנזיקי. זאת, אם בשל היעדר צפיות הנזק על ידי המזיק ובשל ריחוק הנזק, ואם משיקולי מדיניות של הפחתה בכמות ההתדיינויות ועלותן; החשש לתביעות סרק ותביעות בלתי ראויות בשל קושי בזיהוי הנזק ובהערכתו; חשש להרתעת-יתר; וחשש לשימור והעצמה של נזקים נפשיים בשל עצם העיסוק המשפטי בהם (ישראל גלעד גבולות האחריות כרך ב 969-968 (2012) (להלן: גלעד גבולות האחריות). הלכת אלסוחה על ארבעת התנאים שפורטו בה מאזנת בין השיקולים השונים …”.
בית המשפט העליון דן באיזון בין השאיפה להרחבת מעגל הזכאים לפיצוי, לשם עשיית צדק, לבין החשש מפריצת גבולות האחריות והפיצוי, ברע”א 444/87 אלסוחה נ’ עיזבון המנוח דהאן, פ”ד מד (3) 397 (1990)(להלן- “פרשת אלסוחה”), וקבע כי תביעתו של ניזוק משני בגין נזק נפשי שנגרם לו תוכר בהתקיים ארבעה תנאים מצטברים: הראשון- הנפגע המשני הוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הנפגע הישיר; השני- על הנפגע המשני להתרשם בעצמו מהאירוע; השלישי- נדרשת קרבה במקום ובזמן בין הייוצרות נזקו של הנפגע המשני לבין הפגיעה בנפגע העיקרי; רביעית- נדרשת פגיעה נפשית חמורה, אשר עולה כדי מחלת נפש (פסיכוזיס) או הפרעת נפש רצינית וממושכת (נוירוזיס), שיש בה משום נכות ניכרת (וזאת מעבר לתגובת אבל נורמטיבית).
ברבות השנים הוענקה לתנאים הראשון עד השלישי פרשנות מרחיבה, ובמקרים חריגים התירה ההלכה הפסוקה לפצות גם נפגע שאינו קרוב מדרגה ראשונה; לא נשללה זכותו של קרוב שהתרשם מהאירוע מכלי שני ונזקו היה צפוי בנסיבות העניין; אף נקבע כי אין לשלול את האפשרות כי הנזק התהוה הרחק מזירת האירוע, בחלוף זמן, או כתוצאה מתמשכת, להבדיל מהלם מיידי (ראו ע”א 754/05 לבנה לוי נ’ מרכז רפואי שערי צדק, פ”ד סב (2) 218 (מיום 5.6.07) והאסמכתאות המובאות שם (להלן- “פרשת לבנה לוי”). לעומת זאת, על התנאי הרביעי, פגיעה נפשית חמורה, אשר עולה כדי מחלת נפש או הפרעת נפש שיש בה משום נכות ניכרת, עמדו בתי המשפט בדווקנות (ראו ע”א 9466/05 שוויקי נ’ מדינת ישראל (מיום 16.3.08))(להלן- “פרשת שוויקי”); פרשת פלוני). כך למשל ציין בית המשפט העליון ברע”א 5803/95 ציון נ’ צח, פ”ד נא (2) 267 (1997) כי-
“מעגל הנפגעים נפשית מפגיעת יקיריהם עשוי להיות רחב ורב היקף והפגיעה הנפשית בהם אמיתית היא והיא מתבטאת בצער, ביגון, באבל ובכאב. זוהי פגיעה נפשית שהיא לצערנו חלק מחיינו, איתה על כל נפגע להתמודד בכוחות עצמו ואין לתרגמה לערכים כספיים אלא אם הגיעה לדרגת פגיעה חמורה. אין החברה ערוכה לשלם פיצויים בגין פגיעה קלה לכל מעגלי הנפגעים הבלתי ישירים. לפיכך, ראוי לסייג בדבר חומרת הפגיעה שישאר על כנו”.
לא למותר להזכיר את המקרים שבהם נשללה ההכרה בחבות כלפי הניזוק המשני. בפרשת שוויקי נדחתה תביעת הורים אשר צפו בירי בילדיהם, אשר הסתיים במותו של אחד הילדים ובפציעתו של השני. בע”א 8488/08 עיזבון המנוחה רוננה סושרד ז”ל נ’ מדינת ישראל- משטרת ישראל (מיום 5.6.2012) נדחתה תביעת ילדיה של נרצחת כניזוקים משניים; בע”א 2816/08 דהרי נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ (מיום 5.8.2010), נדחתה תביעת ילדה בת 4 אשר היתה מעורבת ביחד עם אמה בתאונת דרכים שבה נפצעה האם באופן קשה, מהטעם שלא נותרה לבת נכות נפשית בעקבות האירוע; בשלושה פסקי הדין שהוזכרו בפרשת שוויקי נדחו התביעות בגין אי התקיימות התנאי הרביעי: ע”א 6431/96 בר זאב נ’ ג’ומעה מוחמד פ”ד נב (3) 557 (1998) נדונה תביעתם של הורים שנכחו בתאונת דרכים שבה נפגעה בתם בת ה- 13 ונקבע כי לא התקיים התנאי בדבר נזק נפשי בעל עוצמה כנזכר בתנאי הרביעי בהלכת אלסוחה; בת”א 55469/94 גודלמן נ’ צור שמיר חב’ לביטוח בע”מ, – נדונה תביעתה של בת אשר נכחה בתאונת דרכים שבה נהרג אביה, ואולם תביעתה נדחתה בשל כך שעל פי חוות דעת המומחים לא הגיעה נכותה הנפשית לרמה של פסיכוזה או נוירוזה קשה; בע”א 4446/90 ברנע ואח’ נ’ אליהו חברה לביטוח בע”מ (מיום 8.3.1995) הייתה התובעת מעורבת בתאונת דרכים, כנהגת ברכב, והייתה עדה לפגיעה הקשה של בתה, אשר פניה נחבטו בחוזקה במוט ההילוכים של המכונית, אשר חדר לתוך עינה וגרם לעיוורונה. תביעת האםנדחתה מהטעם שמצבה הנפשי לא הגיע לרמה של “פסיכוזה” או “נוירוזה קשה”, אף שנותרה לה נכות עקב נוירוזה פוסט טראומטית בשיעור של 5%; בע”
בית המשפט העליון דן בסוגיית הנזק שנגרם להורים כניזוק המשני בהקשר של עבירות מין בע”א 1597/15 פלונית נ’ פלוני (מיום 20.1.2016), שם עסק בית המשפט העליון בתביעתה של אם אשר שמעה מבתה כי 20 שנה קודם לכן ביצע בה דודה מעשים בעלי אופי מיני, לרבות אונס, לעיתים ליד אחת מאחיותיה. כב’ המשנה לנשיאה (כתוארו אז), השופט א’ רובינשטיין הזהיר מפני הרחבה יתרה של הלכת פרשת אלסוחה, וקבע כי גם על פי הגישה המרחיבה, לא ניתן לקבל שבחלוף הזמן של 20 שנה ממועד האירוע מתקיימים התנאי השני והשלישי. מבחינת התנאי השני, לא ניתן לקבוע כי התפתחות נזק נפשי בחלוף 20 שנה הייתה צפויה, בפרט כאשר לאורך השנים לא הבחינה בהשלכות המעשים על בתה, לא נחשפה לסבלה של הבת בזמן אמת או בסמוך לכך. גם התנאי השלישי, שעיקרו קרבה במקום ובזמן בין הווצרות הנזק לנפגע המשני לבין הפגיעה בנפגע העיקרי, אינו מתקיים בחלוף 20 שנים.
בענייננו טען כאמור האב, יליד 3.7.65, כי מתקיימים התנאים שנקבעו בפרשת אלסוחה, ועל כן זכאי הוא לפיצוי כניזוק משני (יוער כי האב לא טען כי הוא ניזוק ישיר, או כי הוא ניזוק מעין –ישיר). התנאי הראשון, מתקיים שכן האב הוא אביהן של הנפגעות; התנאי השני, התרשמות ישירה של האב מאירוע הנזק או התרשמות מכלי שני, כאשר ניתן היה לצפות את הנזק כתוצאה מצטברת של האירוע, מתקיים, שכן כבר בהכרעת הדין עמד כב’ השופט י’ עדן על כך כי ניתן היה ללמוד על סערת הרגשות של האב בעקבות אירוע החשיפה. אשר לקרבה הסיבתית בין הנזק לניזוק המשני לבין אירוע הנזק, צוין כי המומחה עמד בחוות דעתו על הקשר הסיבתי הברור בין הנכות לבין המעשים המגונים שנעשו בנפגעות, ועל תחושות האשמה של האב, אשר לא הצליח לשמור על בנותיו ולהגן עליהן מפני הנתבע. התפרצות הזעם של האב בחודש נובמבר 2019 נבעה מתחושת חוסר האונים, תגובה של אלימות מילולית כלפי בתו בניסיון לפגוע בעצמו באמצעות סכין, ניסיון אשר סוכל בצעקתה של בתו שנכחה באירוע. אשר לתנאי הרביעי, של פגיעה נפשית חמורה, המגיעה עד כדי מחלת נפש נוירוזה הגורמות לנכות ניכרת, נטען כי הנכות שנקבעה על ידי המומחה, בשיעור 20%,מקיימת את התנאי הרביעי.
הנתבע טען מנגד כי לא מתקיימים בעניינו של האב התנאים להכרה בנזקיו, ועל כן יש לדחות את תביעתו. נטען כי הרקע למצבו הנפשי של האב אינו קשור לאירועים נושא כתב האישום, אלא היה קיים עוד בעבר. האב היה במצב דיכאוני שנים לפני האירועים; היה אנטי סוציאלי, וחסר עבודה במשך שנים רבות; האב אף היה אלים כלפי בני משפחתו. עוד נטען כי לכל היותר יש לפסוק נכות בשיעור שבין 5% לבין 10%, ועל כן לא מתקיים התנאי הרביעי שנקבע בהלכה הפסוקה. הנתבע הפנה לכך שהאב פנה לטיפול רפואי רק בנובמבר 2019, בעוד שאירוע החשיפה אירע ביולי 2018, ומכאן ניתן ללמוד שפגיעתו הנפשית לא נבעה מחשיפתו לאירועים אלא כתוצאה מכך שהנפגעות האשימו אותו במעשים. לא קיים אפוא קשר סיבתי לחשיפתו של האב למעשים שבגינם הורשע הנתבע.
אין בענייננו ספק בהתקיימות התנאי הראשון שנקבע בפרשת אלסוחה, שכן מדובר באביהן של הנפגעות.
אשר לתנאי השני, מדובר אמנם בהתרשמות מכלי שני, שכן האב למד על המעשים המגונים מדברי הנפגעות עצמן, ואולם הנסיבות מלמדות על עצמת הרגשות בחשיפה למידע. אירוע החשיפה שבגדרו נודע לאב על הארועים היה אירוע קשה ומטלטל, ובהכרעת הדין תוארה במפורט עוצמתו, כפי שבאה לידי ביטוי בשיחות למוקד המשטרה, שבה נשמע האב ממרר בבכי. השילוב בין עצם המעשים המגונים שנעשו בנפגעות הקטינות לבין זהות המעוול, מי שנתפס כמנהיג וכרב, העצימו עד מאוד את עצמת התרשמות, את הטלטלה ואת השבר שהגיע בעקבותיה. הפרישה מהקהילה לוותה בגינוי מצד חבריה, והנפגעות חזרו והעלו האשמות כלפי האב שהפקיר אותן. בנסיבות אלו סביר להניח קיומו של נזק נפשי להורה. זאת ועוד, אדם המשמש כמנהיג וכרב יכול לצפות את הנזק שיגרם לאב כתוצאה מסתברת מהמעשים שביצע.
אשר לתנאי השלישי, הקרבה הסיבתית בין הנזק הנפשי שנגרם לאב לבין הנזק לבנות, ראשית אציין כי לא מדובר בענייננו ב-20 שנים שחלפו בין חשיפת האירועים לבין מועדם, בניגוד לנסיבות שנדונו בפרשת פלונית. אירוע החשיפה אירע בסמוך לביצוע המעשים בנפגעות, במיוחד סמוך לביצוע המעשים ב-א’, על רקע קשייה התפקודיים של א’ בעקבות המעשים.
אשר לתנאי הרביעי, מצאתי כאמור שיש לאמץ את קביעת המומחה שלפיה נותרה לאב נכות בשיעור של 20%. נראה כי נכות בשיעור האמור, המצריכה טיפול תרופתי, טיפולים שוטפים ומעקב פסיכיאטרי, נכות אשר בעטיה התפרץ האב ואיים לפגוע בעצמו, עד שמשטרת ישראל מצאה לנכון להפנותו לבדיקה נפשית בבית החולים, היא נכות החורגת ממידת האבל הקיימת בהתמודדות עם נזק ישיר שאירע לניזוקים קרובים, ועל כן עומדת בתנאי הרביעי שנקבע בהלכת אלסוחה (וראו גם פסק דינו של כב’ השופט ג’ גדעון ב- 47105-05-12 ש.ש. קטינה ואח’ נ’ י.ש. (אסיר) (מיום 13.4.2014)).
אשר על כן מצאתי כי מתקיימים בענייננו תנאי הלכת אלסוחה, ולפיכך חייב הנתבע בנזקיו של האב.
האב עתר לפיצוי על פי נכות בשיעור של 20% כדלקמן:
כאב וסבל – 400,000 ₪;
הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד- בסכום של 5,197 ₪;
טיפולים רגשיים אשר מומנו בהתחלה על ידי עמותה, ובהמשך במימון פרטי, בסכום של 174,733 ₪ בעבר; טיפול לעתיד סך של 6,080 ₪;
עזרת הזולת לעבר – 51,450 ₪; ולעתיד 210,870 ₪;
הפסדי שכר לעבר – 98,000 ₪;
הפסד בגין גריעה מכושר השתכרות בעתיד 207,000 ₪;
כמו כן עתר האב לפיצוי בגין הפרשי שכירות, בטענה כי בעקבות הלחץ והנידוי מהקהילה עברה המשפחה, ביום 23.10.19, להתגורר בדירה חדשה, ובעקבות המעבר, נאלצה לשלם כ- 5000 ₪ לחודש, לעומת 4,200 ₪ בדירה הקודמת. בעקבות זאת, נתבעו הפרשי שכירות כנזק מיוחד נוסף בסכום של 29,600 ₪ למשך 37 לחודשים.
לטענת הנתבע, בשים לב לנכות המינורית שנותרה לאב, יש לפסוק לכל היותר, 20,000 ₪ בגין כאב וסבל. אשר להפסדי השתכרות, נטען כי אין לפסוק פיצוי בראש נזק זה, שעה שהוא לא נתבע בכתב התביעה, וכן מהטעם שהאב לא עבד שנים רבות ללא קשר לאירועים נושא תיק זה. כמו כן, נטען כי אין לפסוק פיצוי כלשהו בגין טיפולים או תרופות, שכן, הטיפול הזוגי קשור ברובו לבעיות בין האם והאב, ללא קשר לאירועים נושא התביעה, והטיפולים הנפשיים ניתנים במסגרת סל הבריאות ללא תשלום כך שאין הצדקה למימון טיפול פרטי.
לאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי שיש לפסוק לאב פיצוי כדלקמן:
כאב וסבל- בהערכת הכאב וסבל יש לשקול כי את העובדה שמבחינת ההורים פגיעות מיניות בילדיהם מסיבות להם סבל רב, במיוחד בשעה שהמעשים נעשים בידי דמות רוחנית שלו רוחשים ההורים הערצה ללא סייג, ובו הם בוטחים בטחון מלא. הסבל מתעצם בשעה שמדובר במספר ילדים, באחת מהן פגיעה מתמשכת, ובשעה שהנפגעות מטיחות באב האשמות בכך שלאור ההערצה העיוורת שרחש לנתבע לא הגן על בנותיו כנדרש. בשים לב לשיקולים האמורים מצאתי שיש לפסוק לאב פיצוי בסך של 100,000 ₪ בראש נזק זה.
לא מצאתי לנכון לפסוק פיצוי בגין הפסד הכנסות, מאחר שהאב לא עבד במשך שנים רבות שחלפו מאז שחרורו משירות בצה”ל.
נוכח טיבה של הנכות, ובהעדר עזרה בפועל, מצאתי שיש לפסוק לאב פיצוי בגין עזרת הזולת בסכום של 15,000 ₪.
אשר להוצאות לטיפולים רפואיים, לא הוצגו קבלות על מימון טיפולים בעבר, ונראה כי טיפולים אלו מומנו בסיוע עמותות. בשים לב להוצאות עבור טיפולים עתידיים על פי המלצת המומחה, בעלות הטיפול בפועל על פי האמור בסיכומים, וכן הוצאות עבור התרופות, מצאתי לפסוק פיצוי בסכום של 60,000 ₪ לעתיד.
הוצאות עבור הפרשי שכירות- בעקבות האירועים, הלחץ והנידוי מצד הקהילה, נאלצו בני המשפחה להעתיק את מקום מגוריהם, וכפועל יוצא נאלצו לשלם דמי שכירות גבוהים יותר. לפיכך מצאתי לפסוק לאב את ההפרש בדמי השכירות לעבר, בסכום של- 29,600 ₪.
פיצויים עונשיים
התובעים עתרו לפיצויים עונשיים בסכום של 800,000 ₪ בטענה כי מדובר בענייננו בהתנהגות מחפירה וקיצונית המצדיקה פסיקת פיצויים עונשיים, לנוכח אופיים המגונה והבלתי נתפס של המעשים.
ההלכה הפסוקה הכירה בסמכות המסורה לבית המשפט לפסוק לצד הפיצויים שנועדו להשיב את המצב לקדמותו, גם פיצויים עונשיים, החורגים מהפיצויים הנזקיים הרגילים, וזאת “בגין עוולות קשות אשר בוצעו מתוך זדון או הסבו לניזוק נזק ניכר” (ראו למשל פסק דינה של כב’ השופטת י’ וילנר בע”א 71/18 הרשות הפלסטינית ואח’ נ’ יורשי המנוחה שרון בן שלום ז”ל ואח’ (מיום 10.3.2021).בנסיבות שבהן הושתה על המזיק סנקציה פלילית, פסיקת פיצויים עונשיים תעשה במקרים חריגים שבחריגים (ראו למשל ע”א 132/21 פלונית נ’ פלוני ואח’ (מיום 13.4.2022). בענייננו לא מתקיימות הנסיבות החריגות המצדיקות הטלת פיצוי עונשי, מעבר לעונש שהוטל בהליך הפלילי.
סיכום
אשר על כן אני פוסקת לתובעים פיצוי כדלקמן:
הפיצוי ל- נ’ –
כאב וסבל -125,000 ₪;
הפסדי הכנסה בעבר-62,235 ₪;
גריעה מכושר השתכרות בעתיד-506,471 ₪;
הפסדי פנסיה –71,088 ₪;
הוצאות -51,105 ₪;
עזרת הזולת -15,000 ₪;
בניכוי הפיצוי שנפסק בהליך הפלילי-25,000 ₪.
___________________
סה”כ805,899 ₪
הפיצוי ל- א’ –
כאב וסבל -250,000 ₪ ;
הפסדי הכנסה בעבר-20,168 ₪;
גריעה מכושר השתכרות -876,892 ₪;
הפסדי פנסיה –112,132 ₪;
הוצאות -71,744 ₪ ;
עזרת הזולת -30,000 ₪ ;
בניכוי הפיצוי שנפסק בהליך הפלילי-100,000 ₪;
בניכוי חלק יחסי מתגמולי המל”ל-75,890 ₪.
___________________
סה”כ1,185,046 ₪
הפיצוי ל-ר’-
כאב וסבל -125,000 ₪;
גריעה מכושר השתכרות בעתיד-464,132 ₪;
הפסדי פנסיה –58,016 ₪;
הוצאות -51,105 ₪;
עזרת הזולת -15,000 ₪;
בניכוי הפיצוי בהליך הפלילי-25,000 ₪.
___________________
סה”כ688,253 ₪
הפיצוי לאב –
כאב וסבל -100,000 ₪;
הוצאות בגין טיפולים רפואיים60,000 ₪;
הוצאות בגין התאמת דיור-29,600 ₪;
עזרת הזולת -15,000 ₪
___________________
סה”כ204,600 ₪
הסכומים הנקובים לעיל הם בערכי יום מתן פסק הדין.
הנתבע ישלם את הפיצוי כמפורט בסעיף 86 בפסק הדין, בתוך 30 ימים. כמו כן ישלם הנתבע לתובעים במועד האמור את הוצאותיהם, וכן שכ”ט עו”ד בשיעור של 23.4% מהסכום שנפסק.
ככל שהסכומים האמורים לא ישלמו במועד שנקבע, יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד יום התשלום בפועל.
ניתן לפרסם את פסק הדין ללא פרטים מזהים.
ניתן היום, ה’ אדר תשפ”ג, 26 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.
