לפני הרכב כבוד השופטים:
סארי ג’יוסי [אב”ד]
עפרה ורבנר
עפרה אטיאס
בעניין המנוחה:
א’ ב’ ז”ל שנשאה בחייה
המערערת
ח’ א’
ע,י ב”כ עוה”ד ד. גלעד
נגד
המשיבים
1. האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון
2. ר’ ג’
3. ר’ ב’
4. מ’ נ’
5. נ’ ב’
המשיבים 2-5 ע”י ב”כ עוה”ד ל. ערפאת
ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב’ השופטת ענבל קצב-קרן) מיום 21/11/22 בתיק א”פ 24424-06-22.
פסק-דין
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב’ השופטת ענבל קצב-קרן) מיום 21.11.22 ב- א”פ 24424-06-22 שם התקבלה חלקית בקשת המערערת לפסיקת שכר טרחתה בגין מינויה כאפוטרופוסית על ענייניה של המנוחה א’ ב’ ז”ל.
רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים בבית המשפט קמא:
ביום 5.9.06 מינה בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, בהסכמת המשיבים, את המערערת כאפוטרופוסית על גופה ורכושה של אמה, המנוחה א’ ב’ ז”ל (להלן: “המנוחה”), שנפטרה ביום 11.4.22.
המערערת הגישה ביום 13.6.22 בקשה לבית המשפט קמא לפסיקת שכר טרחתה נוכח מינויה כאפוטרופסית על ענייניה של המנוחה, לתקופה שהחל מיום 5.9.2006 ועד ליום 11.4.2022. המערערת טענה בבית המשפט קמא כי לאורך כל תקופת המינוי פעלה לטובת המנוחה בתום לב ובשקיפות מלאה, ומאומה לא הוסתר מאחיה, המשיבים 5-2 (להלן: “האחים”), וכי במשך כל השנים ניהלה את חשבון הבנק של המנוחה כדבעי, ולראיה, המשיב 1 (להלן: “האפוטרופוס הכללי”), אישר את כל דו”חות “הפרטה” של המערערת. מנגד, טענו האחים בבית המשפט קמא כי המערערת והאחים דאגו למנוחה באופן שווה, אך המערערת ניצלה את “מרותה” ופעלה בניגוד אינטרסים מובהק “לריפוד” זכויותיה.
בין הצדדים הליכים מקבילים בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת הנוגעים לעיזבון האב המנוח: תמ”ש 11834-06-20, שעניינו ביטול הסכם מתנה בין האב המנוח למערערת ובעלה; וכן תמ”ש 48438-01-20 שם כבר ניתן פסק דין.
פסק דינו של בית המשפט קמא:
בית המשפט קמא קבע בפסק דינו כדלקמן:
שעה שההליכים המקבילים בין הצדדים נוגעים לעיזבון האב המנוח, ולא הוגשה בקשה לצו ירושה/קיום צוואה של המנוחה, הרי שאין להעביר את ההליך קמא לביהמ”ש לענייני משפחה בנצרת.
לא הוצגה כל ראיה לכך שהאחים עתרו לביהמ”ש להחלפת המערערת ו/או לביטול מינויה. כך גם לא הוכחו טענותיהם לגבי הוצאות בהן נשאו. מפניית האחים מיום 12.5.2019 לאפוטרופוס הכללי, עולה כי טענותיהם נסובו על עסקת המתנה ו/או עזבון האב המנוח, ואין בה כל התייחסות לטענתם לעניין העדר טיפול של המערערת במנוחה. ב”כ היועמ”ש לא טען להעדר דיווחים ו/או התנהלות שאינה תקינה מצד המערערת כאפוטרופוסית, ומכאן חזקה כי דיווחיה הוגשו כנדרש ואושרו על ידי האפוטרופוס הכללי. ככל שלאחים טענות כנגד התנהלות המערערת, היה עליהם לעתור בהליך נפרד.
בהתאם לעמדת ב”כ היועמ”ש, אין מקום לפסוק למערערת שכ”ט רטרואקטיבית מיום מינויה (5.9.2006), עבור 16 שנה, נוכח ההתיישנות החלה על חלק מתקופה זו, ובהינתן כי המערערת אף סירבה לעתור לפסיקת שכ”ט במהלך תקופה זו על אף שהוצע לה.
אין להיעתר לעתירת המערערת לפסוק לה בדיעבד “סל הרכישה” שאושר לה על ידי האפוטרופוס הכללי ואשר בו, לטענתה, לא עשתה שימוש. סל הרכישה מיועד להוצאות האשל”א, ואינו בבחינת זכות כספית נצברת. ככל שהמערערת מצאה לנכון שלא לנצלו בשעתו, הרי שהיא אינה יכולה להיפדות ממנו כיום ובדיעבד.
למעלה מן הצורך, ממילא לא הוצגו בהליך זה אסמכתאות לטענות המערערת לעניין הוצאות בהן נשאה. המנוחה שהתה בבית אבות מאז שנת 1997, וחזקה כי צרכיה מולאו על ידי המוסד הסיעודי. נדמה, כי אף הודאת המערערת לפיה, משך שנים רבות ויתרה על שכ”ט, כמו גם על מימוש ”סל הרכישה” במלואו, מעידה על כך שלכאורה לא היה צורך בהשקעת משאבים מרובים ו/או מאמצים מיוחדים במילוי תפקידה, וחזקה כי מילאה תפקידה.
לפיכך, בנסיבות, ולאחר עיון במסמכים ובטענות הצדדים, נפסק למערערת שכר טרחה בסך של 10,000 ₪.
טענות המערערת בערעורה:
המערערת טענה בערעורה את הטענות הבאות:
שגה בית המשפט קמא עת קיבל את עמדת ב”כ היועמ”ש, לפיה אין מקום לפסוק למערערת שכ”ט עבור כל 16 השנים נוכח ההתיישנות החלה על חלק מהתקופה, ופסק למערערת בסופו של יום, שכ”ט בסך של 10,000 ₪ בלבד.
במשך כל תקופת מינויה של המערערת כאפוטרופוסית של המנוחה, פעלה המערערת לטובת המנוחה במסירות, בתום לב ובשקיפות מלאה. סירובה של המערערת לקבל שכר בגין התקופה שבה המנוחה הייתה בחיים, נבעה ממצבה הבריאותי והנפשי של המנוחה.
במשך כל תקופת מינויה של המערערת כאפוטרופוסית, לא עלתה מצד האחים, כל טענה נגד המערערת, ואף אחד מהם לא ביקש ולא היה מוכן להחליפה. רק עתה, לאחר מות המנוחה, האחים מנסים להטיל רפש על המערערת ולטעון כי רק הם דאגו למנוחה.
פסיקתו של בית המשפט קמא בדבר שכ”ט בסך של 10,000 ₪ הינה בלתי סבירה. בחישוב גס, יוצא שבית המשפט קמא פסק למערערת, לתקופה של 7 שנים, החזר הוצאות חודשי בסך של 120 ₪ בלבד, כאשר רק לשם ביקוריה של המערערת את המנוחה ולקיחתה לטיפולים רפואיים, הוציאה המערערת כ- 400 ₪ בכל חודש, מבלי לקחת בחשבון הוצאות נוספות של המערערת.
שגה בית המשפט קמא בכך שלא פסק למערערת הוצאות ושכ”ט עו”ד חרף התנגדות האחים לבקשת המערערת ושלילת כל טענותיהם לעניין טיפולה במנוחה, על ידי בית המשפט קמא. בית המשפט קמא אף שגה שעה שלא נימק מדוע לא הטיל הוצאות. המערערת שכרה את שירותי בא-כוחה רק לאחר שהאחים הגישו את התנגדותם לבקשת פסיקת שכ”ט. ראוי היה להטיל על האחים הוצאות בגין התנהלותם בהליך קמא.
לפיכך, יש לקבוע כי לא חלה התיישנות על בקשתה של המערערת לקביעת שכרה; לקבוע את שכר טרחתה בהתאם לחישוב שערך ב”כ היועמ”ש; להטיל על האחים הוצאות ושכ”ט עו”ד; ולחייב את המשיבים בהוצאות הערעור, לרבות שכ”ט עו”ד.
טענות המשיבים 5-2 בתשובתם לערעור:
האחים טענו בתשובתם לערעור כי דינו להידחות על הסף מחמת הטענות הבאות:
צורכי המנוחה, כולל בדיקות רפואיות, מולאו על ידי המוסד הרפואי, והמערערת הודתה כי ויתרה על מימוש סל הרכישה במלואו, ובמשך שנים רבות ויתרה על שכ”ט, דבר המעיד כי לא היה צורך בהשקעת משאבים מרובים ו/או מאמצים מיוחדים במילוי תפקיד המערערת.
תפקיד המערערת התמצה בביקורים בלבד, ולא בטיפול ישיר במנוחה, אלא במקרים נדירים מאוד. המערערת פעלה בחוסר תום לב, לא השקיעה באמה המנוחה, ואף לא הייתה מתעדכנת באשפוזיה.
כאמור בהחלטת בית המשפט קמא, “דרישת שכ”ט באה לעולם נוכח הסכסוך בין הצדדים והתנהלות רעה והטלת רפש” מצד האחים.
המערערת הייתה מושכת באופן קבוע מחשבון המנוחה סך של 500 ₪ בחודש בטענה כי סכום זה הינו “לצורכי המנוחה”. המערערת והאחים היו דואגים למנוחה באופן שווה, ואף כשהיו מבקרים את המנוחה בבית אבות, היו דואגים לצרכיה מכספם האישי.
הסכום הנדרש על ידי המערערת חסר אחיזה במציאות. בית המשפט קמא לא פסק הוצאות ושכ”ט עו”ד משום שהמערערת לא הייתה מיוצגת על ידי עו”ד, ואף לא התקיים כל דיון בתיק.
כידוע, ערכאת הערעור אינה מתערבת בדרך כלל בממצאים העובדתיים הנקבעים על ידי הערכאה הדיונית, והמקרה שלפנינו אינו מקרה חריג שבו נוטה ערכאת הערעור להתערב.
דיון והכרעה:
לאחר שעיינו בהודעת הערעור ובתשובת המשיבים 5-2, ולאחר ששמענו את טענות ב”כ המערערת וב”כ המשיבים 5-2 בדיון שהתקיים לפנינו ביום 20.2.23, שוכנענו כי דין הערעור להתקבל באופן שהתיק יוחזר לדיון מחודש בפני בית המשפט קמא בסוגיית ההתיישנות ובסוגיית גובה שכר טרחת האפוטרופוסית, בין היתר, בשים לב לקביעתו בסוגיית ההתיישנות, וזאת לאחר שיקיים דיון במעמד הצדדים.
בית המשפט קמא ציין בפסק דינו כי הוא מאמץ את עמדת היועהמ”ש בעניין התיישנות חלק מן התביעה, וזאת מבלי שערך דיון בסוגיית תחולתו של סעיף 12 לחוק ההתיישנות שכותרתו “יחסי אפוטרופסות”, לפיו: “בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היה התובע אפוטרופוס של הנתבע או נתון לאפוטרופסותו”, ונראה כי סעיף זה נעלם, הן מעיניו של היועהמ”ש, והן מעיניו של בית המשפט קמא בפסק דינו.
בהקשר לפרשנות סעיף 12 לחוק ההתיישנות, ראוי להפנות לבע”מ 5376/05 האפוטרופוס הכללי נ’ עו”ד סלטון – האפוטרופוס לחסוי פלוני (נבו 5.7.2006) שם לא נשללה על ידי כב’ השופט רובינשטיין האפשרות של תחולת סעיף 12 ביחס לתביעה העוסקת בשכר טרחת האפוטרופוס. כב’ השופט רובינשטיין ציין בסעיף י’ לפסק דינו הנ”ל כי:
“כללם של דברים לענין זה: יש פנים שונים לשאלת ההתיישנות. אי אפשר לשלול תחולתו של סעיף 12 ולכן אין לנעול את הדלת בפני העלאתו, אך הדעת נותנת כי בית המשפט ישקול את הטענה בדבר החלת הסעיף בכל מקרה לגופו, והחלתו לא תהא אוטומטית. לדעתי, יתכנו מקרים שבהם לא תתקבל טענת סעיף 12 נוכח מרכיב תום הלב, החופה על כלל המשפט הפרטי (סעיפים 39 ו- 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973), ואם תועלה טענת סעיף 12 שלא בתום לב. בסופו של יום, תבוא פרשנות תכליתית של הסעיף, כך שייושם במקרים המתאימים – אך גם לא יאופשר ניצולו לרעה. בגדר השיטה הסבורה כי יחסי אפוטרופוס-חסוי, עם כל עדינותם ורגישותם, אינם מצדיקים כי תביעת שכר טרחה לא תוגש במועד סביר, ישקול האפוטרופוס הכללי כרשות ציבורית – החייבת גם לצמצם אפשרות לתביעות כנגדה מצד החסוי או יורשיו – ויעריך אימתי יש מקום לטענת התיישנות מצידו, ובמקרים כאלה יוכל להיאבק, על דרך הפרשנות התכליתית, ולפי עיקרון תום הלב, בהחלתו של סעיף 12.”
בנדון דידן, כאמור, בית המשפט קמא לא נימק את החלטתו לעניין התיישנות התביעה, מעבר ל-7 שנים, לא דן בפרשנותו התכליתית של סעיף 12, לא קבע ממצאים כלשהם בסוגיית תום הלב, לעניין תחולתו של סעיף 12, באופן שאין מנוס מהחזרתו של התיק לבית המשפט קמא לדיון מחודש בסוגיית ההתיישנות.
בית המשפט קמא אף לא פירט ולא נימק את אופן החישוב שנערך על ידו לעניין שכר טרחתה של האפוטרופוסית. אמנם, הסכומים הנקובים בתוספת השניה לתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (כללים בדבר קביעת שכר לאפוטרופסים), התשמ”ט-1988, הינם סכומים מירביים, ובית המשפט קמא אינו מחוייב לפסוק את הסכום המירבי, בפרט לאור קביעתו כי “לא היה צורך בהשקעת משאבים מרובים ו/או מאמצים מיוחדים במילוי תפקידה”. ואולם, משעה שבית המשפט קמא נקב בסכום גלובלי, לא מנומק, ואף לא קבע ממצאים עובדתיים כלשהם בעניין הוצאותיה של המערערת, אין באפשרותה של ערכאת הערעור, לעמוד על הלך מחשבתו של בית המשפט קמא ו/או להעמיד תחת שבט ביקורתו את הסכום שפסק, ואף לא לקבוע, בהתבסס על פסק דינו של בית המשפט קמא, מהו השכר שראוי לפסוק למערערת, בהנחה שיש תחולה לסעיף 12 לחוק ההתיישנות במקרה שלפנינו, ואיננו קובעים מסמרות בעניין זה.
משמוחזר התיק לבית המשפט קמא ישקול בית המשפט קמא במסגרת החלטתו, האם יש מקום לפסוק הוצאות משפט ואת שיעורם.
המשיבים ישאו בהוצאות המערערת בגין הליך זה בסך של 3,000 ₪.
פסק-הדין מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים ופרטים מזהים.
ניתן היום, ו’ אדר תשפ”ג, 27 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.
סארי ג’יוסי, שופט [אב”ד]
עפרה ורבנר, שופטת
עפרה אטיאס, שופטת
