בפני
כבוד השופטת אספרנצה אלון
המערערת
ע'
נגד
המשיב
מרכז בריאות הנפש מזרע (מזור)
ע"י פרקליטות מחוז חיפה- אזרחי
פסק דין
לפניי ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית שהתכנסה ביום 14.12.2022 בבית החולים "מזרע" (להלן: "בית החולים הפסיכיאטרי"), אשר דחתה את ערר המערערת על הוראת אשפוז שהוצאה על ידי פסיכיאטר המחוז מכוח סעיף 9 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: "החוק"). ביום 25.12.2022 התכנסה הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית בעניינה של המערערת פעם נוספת והורתה על הארכת הוראת אשפוזה הכפוי עד ליום 25.01.2023, מכוח סעיף 10(ג)(1) לחוק (להלן: "החלטת הוועדה הפסיכיאטרית"). בשל המתואר לעיל, החלטת הוועדה הפסיכיאטרית מיום 25.12.2022 היא ההחלטה הרלוונטית לערעור המערערת, ובהחלטה זו יעסוק הערעור.
ממסמכי הוראת אשפוזה של המערערת נלמד כי עסקינן באשה בת 32, פרודה, אם לקטין בן 5 הנמצא במרכז חירום, ללא מקום מגורים קבוע, ישנה בבית חב"ד, סובלת מסכיזופרניה, נמצאת במעקב בריאות הנפש בעיר ***. המערערת הובאה לחדר מיון רמב"ם על ידי מד"א לאחר שביקשה להיבדק בשל טענותיה לדימום בראש. מדובר היה בפנייתה החמישית לחדר מיון בחודש האחרון בשל תלונות דומות. לאחר בדיקות גופניות לרבות הדמיה לא נמצאו ממצאים. נלמד כי טרם אשפוזה של המערערת החלה החמרה פסיכוטית במצה על רקע של אי שיתוף פעולה ואי נטילת תרופות. בשל החמרה זו המערערת החלה מתנהגת באופן שתואר כהתנהגות חסרת שיפוט ובעלת מסוכנות, לרבות ניסיון להיפגש עם בנה הנמצא בבית שבתאי לוי למרות קיומו של צו הרחקה, הליכתה ברגל מבית שבתאי לוי לבית החולים רמב"ם, דחיפה של אמה מתוך מצבה הפסיכוטי. נכתב כי התנהגותה הינה בלתי צפויה וכי פעולותיה נובעים מתוך תכניה הפסיכוטיים. לאור מצבה הפסיכוטי והערכת סיכון פיזי מידי מצדה, הוצא למערערת הוראת אשפוז מיום 12.12.2022.
ביום 14.12.2022, דחתה הוועדה הפסיכיאטרית את ערר המערערת על הוראת אשפוזה הכפוי.
ביום 25.12.2022 החליטה הוועדה הפסיכיאטרית על הארכת האשפוז הכפוי עד ליום 25.01.2023.
בקשת מנהל המחלקה להארכת האשפוז הכפוי בחודש ימים התבססה על אבחנתו כי חלה החמרה במצבה של המערערת בשל מצבה הפסיכוטי והתנהגותה הבלתי מאורגנת, כי היא חושבת שהמשטרה משפיעה על גופה, כי היא ניסתה לקפוץ מהמרפאה דרך החלון, כי היא אינה מעוניינת בטיפול תרופתי, כי עד כה טרם הושג שיפור משמעותי במצבה וכי עודנה מצויה במצב פסיכוטי על סף התפרצות.
במהלך בדיקת הוועדה הפסיכיאטרית נמצא כי המערערת מרגישה וחושבת שיש לה דימומים בראש, מלמלה לעצמה באנגלית, התלוננה שאינה מצליחה ללכת בצורה טובה, אינה מצליחה לישון טוב, מרימה את היד בצורה בלתי נשלטת.
טרם קבלת ההחלטה מושא הערעור, הוועדה הפסיכיאטרית דיברה טלפונית עם אמה של המערערת, אשר אמרה כי היא חושבת שבתה "צריכה להיות מטופלת, לקבל כדורים וזריקות". עוד אמרה כי היא מבקרת את בתה המערערת פעמיים בשבוע, וכן הותירה את ההכרעה לגבי המשך הטיפול הרפואי בידי הרופאים ומיטב שיקול דעתם.
הוועדה הפסיכיאטרית קבעה כי רמת המסוכנות הקיימת מצד המערערת כלפי אחרים וכלפי עצמה הינה ברמה גבוהה. עוד נכתב כי עסקינן במטופלת השרויה במצב פסיכוטי פעיל מלווה במסוכנות גבוהה לעצמה ולאחרים, ולכן לא ניתן לשקול בשלב זה חלופות אשפוז.
הוועדה הפסיכיאטרית נימקה החלטה כדלקמן:
"מדובר במטופלת המוכרת למערכת הפסיכיאטרית ומאובחנת כלוקה בסכיזופרניה פרנואידית. מאושפזת בתוקף הוראת אשפוז מתאריך 12.12.22 והיום בקשת המחלקה להאריך את האשפוז הכפוי בחודש נוסף. על פי דיווח מהמחלקה עד כה ללא שיפור משמעותי במצבה, ממשיכה להיות במצב פסיכוטי עם ביטויי מתח, אי שקט, סף גירוי ותסכול נמוכים, על סף התפרצות. התנהגותה מושפעת מתכנים פסיכוטיים ועקב כך מהווה סיכון מידי לעצמה ולאחרים. בבדיקתה המטופלת שרויה במצב פסיכוטי פעיל, מגלה מחשבות שווא סומטיות ביזאריות עם השפעה ישירה על התנהגותה. חסרת כל תובנה למצבה ולצורך בטיפול. שיפוט ובוחן המציאות פגומים במידה ניכרת ועקב כך התנהגותה בלתי צפויה והיא עלולה להיות מסוכנת ברמה גבוהה לעצמה ולזולת."
תמצית טענות המערערת:
המערערת טענה בפניי כי טרם שבנה נלקח לבית שבתאי לוי, היא עמדה להתפרסם בתור אישה העוסקת בתודעה, ולכן ממשיכים לעזור לה אנשים עם התודעה שלהם. בנוסף, לגרסתה נעשה לה עוול עת הפרידו בינה לבין בנה, וכי הקשר ביניהם הוא הדבר היחיד שהחזיק אותה בחיים רגילים וסדירים. בנוגע להתקרבותה לבית שבתאי לוי המערערת הביעה את צערה והבהירה כי אינה מתכוונת להפר את צו ההרחקה פעם נוספת וכי הינה מחכה בסבלנות שבנה ישוחרר למשמורת הוריו. עוד טענה המערערת כי הינה נמצאת במצב של תת תזונה בשל היותה מאושפזת בבית החולים הפסיכיאטרי וכי מצבה עלול להידרדר עד אפיסת כוחות אם תישאר עד תום המועד שהוחלט.
תמצית טענות ב"כ המשיב:
ב"כ המשיב חזר על השתלשלות העובדות. עוד הוסיף כי המערערת ניסתה לצאת מהמחלקה ללא אישור, דבר הבא לידי ביטוי מהמסמכים ומדברי הוועדה הפסיכיאטרית (המערערת הכחישה האמור וטענה כי הדבר נעשה בשל רצונה לקבל בדיקת סי.טי ראש – א.א). ב"כ המשיב חזר על עיקר מסקנת הוועדה הפסיכיאטרית, כי המערערת חסרת כל תובנה למצבה, כי שיפוטה ובוחן המציאות שלה פגומים, כי נמצא שמצבה עדיין מעלה מסוכנות עצמית ולאחרים ברמה גבוהה, כי החלטת הוועדה הפסיכיאטרית הינה סבירה ויש להשאירה על כנה.
דיון והכרעה:
בהחלטה על אשפוזו הכפוי של אדם טמונה פגיעה בחירותו האישית, בחופש התנועה שלו, וייתכן שאף בשמו הטוב ובכבודו. מנגד, חולה הנפש אינו יכול תמיד להגן על עצמו, ועל החברה החובה להגן עליו ולטפל בו. אשפוז כפוי הוא מכשיר חשוב לטיפול בחולה הנפש. בצד שני אלה עומד השיקול השלישי, והוא השיקול של הגנה על הציבור. חברה צריכה להגן על עצמה בפני נזקים שחולה הנפש עלול לגרום. זכותה של חברה מאורגנת ואף חובתה להגן על עצמה מפני חולי נפש העלולים לסכנה. נדרש איזון בין גישות ערכיות אלה. האיזון משקף את תפיסותיה ועמדותיה של החברה. מחלת נפש אינה פשע אלא חולי. מטרת החברה אינה להקיא מתוכה את חולה הנפש אלא לטפל בו, וזאת תוך הכרה בזכותו כאדם מזה ובצורך לשמור על שלום הציבור מזה (עיינו רע"פ 2060/97 כרמלה וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי – תל-אביב, נב(1) 697 (1998)).
לאחר שמיעת המערערת בפניי, ולאחר עיון במסמכים שהונחו לפניי לרבות סיכומי ביקורים, דווח סיעודי, פרוטוקולי הוועדה הפסיכיאטרית והוראת האשפוז הכפוי, מצאתי כי ההחלטה על אשפוזה הכפוי של המערערת ניתנה כדין, והינו מבוסס על אדנים צודקים.
עברה הנפשי של המערערת ומצבה הנוכחי הבא לידי ביטוי בבדיקת הועדה הפסיכיאטרית, ביטויי דרישות המערערת לעבור בדיקות רפואיות נוספות, פעם אחר פעם, בשל מחשבות שנשללו כי הינה עוברת אירוע מוחי או דימום מוחי, רצונה לנסוע לצרפת ולהתאשפז שם, תחושתה כי הינה הולכת למות כל רגע, כי המשטרה השתלטה על גופה והם רוצים להמית אותה, כי הם [המשטרה – א.א] יכולים להסתכל לה מרחוק על איברים פנימיים ולשלוט על איבריה, כל אלה ועוד מעידים כי מצבה של המערערת מחייב בחינה ומעקב פסיכיאטרי. אכן, המסמכים הרפואיים בעניינה של המערערת תומכים במסקנות הוועדה הפסיכיאטרית באשר לאבחנה הרפואית של המערערת, לרבות מצבה הפסיכוטי, ביטויי מתח, אי שקט ומחשבות ביזאריות המשפיעות על התנהגותה. סבורני כי אכן נדרש היה להוציא למערערת הוראת אשפוז לצורך מעקב וטיפול.
על אף האמור, לא מצאתי תימוכין לעדויות שיש בהן כדי להצביע על רמת מסוכנות גבוהה מצד המערערת, לעצמה או לאחרים, שיש בהן כדי להצדיק את הארכת אשפוזה הכפוי למשך חודש ימים.
אין ספק כי המונח 'מסוכנות' מעורר קושי בהחלתו, זאת בהיעדר קריטריונים ברורים בחוק. גם הספרות הדנה בכושר הניבוי של פסיכיאטרים בנוגע למסוכנות של חולים, מלמדת שהניבוי אינו מהימן דיו, וכי מידת הניבוי בו נמוכה. פסיכיאטרים משפטיים מכירים בקושי שבתחזיותיהם, והם מודים שבמצבים רבים עשויים אנשים חסרי כל ניסיון או מומחיות לנבא מסוכנות זו כמותם. מעט ידוע על הערכת מסוכנות מעבר לתחשה אינטואיטיבית, והמבחן הפסיכיאטרי לניבוי – מי יבצע מעשה מסוכן – אינו מדויק כלל ועיקר (עיינו אמנון כרמי, בריאות ומשפט (2003), 879-880); דן שניט, "אשפוז כפוי: כלפי מי, על ידי מי ועל סמך מה", עיוני משפט ח' (1982) 535, 540), ע"ו (מחוזי חיפה) 2153-02-22 א' ג' נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית (נבו 09.02.2022)
הוועדה הפסיכיאטרית קבעה כי המסוכנות הנשקפת מצד המערערת לעצמה ולאחרים הינה ב'רמה גבוהה'. על אף האמור, לא שוכנעתי כי עמדה בפני הוועדה הפסיכיאטרית תשתית ראייתית מספקת להסיק מסקנה זו. קביעה זו לא גובתה באופן מספק באירועים או מקרים היכולים לאשש את סבירות קביעת הוועדה. לא מצאתי מהיכן למדה הוועדה הפסיכיאטרית כי המערערת מסוכנת לעצמה או לאחרים, כל שכן ב'רמה גבוהה', בהינתן שהמערערת לא אושפזה בשל אירועי אלימות לסביבתה החיצונית, לא אושפזה בשל איומים לאחרים, לא השמיעה אמירות אובדניות וכיו"ב. ודוק, בכל המסמכים שבהם עיינתי נלמד כי המערערת שוללת בתוקף מחשבות או תכניות לפגוע בעצמה או באחרים. על אף ההתנהגויות החריגות של המערערת, לרבות התלונות הרפואיות המרובות מצדה, לא מצאתי תימוכין לפעולות שיש בהן כדי לסכן את עצמה או אחרים ברמה גבוהה. הפרת צו ההרחקה מבית שבתאי לוי או מבנה השוהה שם, הליכת מרחק רב ואפילו דחיפת האם, אינן בגדר עילות המספקות הצדקה להארכת הוראת האשפוז משך חודש ימים נוסף, או שיש בהן כדי ללמד על מסוכנות מצד המערערת כלפי עצמה או אחרים, ברמה גבוהה.
סוף דבר, סבורני כי הוראת האשפוז ניתנה כדין, עם זאת סבורני כי החלטת הוועדה הפסיכיאטרית להארכת אשפוזה הכפוי של המערערת בחודש ימים הינה החלטה שהפרה את האיזון העדין בין שמירה על חירויות המערערת לבין החובה להגן על המערערת מפני עצמה וכן חובת ההגנה על הציבור. הארכת האשפוז הכפוי משך חודש ימים נוסף הינה החלטה שחרגה במקצת מהאיזון העדין הדרוש בענייננו, וארוכה יתר על המידה בנסיבות העניין.
סוף דבר:
יש לקצר את משך הזמן שנקבע על ידי הוועדה הפסיכיאטרית, כך שעניינה של המערערת ייבדק פעם נוספת עד ליום 14.01.2023.
פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ולבית החולים ותסגור את התיק.
ניתן היום, ח' טבת תשפ"ג, 01 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.
