בפני
כבוד השופט אריה נאמן
המבקשת:
מ.ר
ע"י ב"כ עוה"ד איגור גלידר
במינוי מטעם הסיוע המשפטי
נגד
המשיב:
ו.ל
ע"י ב"כ עוה"ד נטלי יורובסקי
במינוי מטעם הסיוע המשפטי
החלטה
בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש קמא מיום 27.9.23 (כב' הרשם הבכיר יניב לוזון) במסגרתה נקבע כי צו עיכוב היציאה מהארץ כנגד המשיב יבוטל כנגד הפקדה כספית של 40,000 ₪.
[הערה: ההדגשות בציטוטים שיובאו בפסה"ד להלן, אינן במקור ונועדו לשם ההדגשה בלבד]
לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתיק קמא, ומכח סמכותי על פי תקנות 138(א)(1)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות"), אשר הוחלו גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020, שוכנעתי לדחות את הבקשה אף ללא צורך בתשובה, מהטעמים שיפורטו.
ראשית נזכיר, כי החלטה על עיכוב יציאה מן הארץ והתנאת ביטול הצו בתנאים כאלו ואחרים, הינה החלטה העוסקת בסעד זמני.
הלכה פסוקה היא שבהחלטות שעניינן סעד זמני, שיקול דעתה של הערכאה הדיונית הוא רחב, נוכח יכולתה להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהצדדים להליך (ובעניינינו התקיים דיון). משכך, התערבות בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית שמורה למקרים חריגים בלבד. (ראו מיני רבים: רע"א 5129/22 א. מרתון גיא בע"מ נ' חי, סע' 16 (03.08.2022); רע"א 3751/22 בנילוז נ' לוי, סע' 14 (28.06.2022)).
בענייננו, ההחלטה מושא הבקשה דנא אינה נופלת בגדר החריגים שנמנו לעיל ואינה מצדיקה מתן רשות ערעור, בפרט מחמת התמהמהות המבקשת בהגשת ערעורה המעידה על אי-חשש אמיתי שהמשיב לא ישוב ארצה, הכל כפי שיפורט להלן.
צו עיכוב היציאה מן הארץ כנגד המשיב (להלן: "הצו"), ניתן עת קיים נגדו חיוב מזונות זמניים בסך 1,700 ₪ בתוספת מחצית הוצאות החינוך והבריאות, עבור שני ילדים קטינים (12.5 ו-10) ובת בגירה מעל גיל 18. אין כל טענה שהמשיב לא עומד בתשלומי המזונות. חששה היחיד של המבקשת בבקשתה לצו עיכוב היציאה היה: שהמשיב לא ישוב ארצה ובכך יסוכל מהלך המשפט וגם לא תהיה לה דרך לאכוף עליו את חיובי המזונות ככל ויפסיק לשלם.
ביום 22.5.23 נערך דיון בעניין הצו לאחר שניתן במעמד צד אחד, ובסופו נקבע כי הצו יבוטל כנגד המצאת ערב צד ג' שיערוב לחזרתו לארץ בתנאים שקבע ביהמ"ש.
52387544513500היות והמשיב לא מצא ערב כאמור, פנה לביהמ"ש בבקשה להחלפת הבטוחה בהפקדה כספית נמוכה של 20,000 ₪, ולאחר קבלת תגובת המבקשת שהתנגדה, נתן בימ"ש קמא החלטתו על המרת ערבות צד ג' בהפקדה כספית של 50,000 ₪:
ביום 19.9.23 פנה המשיב לביהמ"ש וטען כי מצבו הכלכלי אינו מאפשר לו להפקיד 50,000 ₪. לאחר קבלת תגובת המבקשת החליט בימ"ש קמא ביום 27.9.23 את החלטתו מושא הערעור (להלן: "ההחלטה") על הפחתת ההפקדה הכספית לסך של 40,000 ₪:
12192001143000
עוד באותו היום 27.9.23 בסמוך לשעה 14:00, הגישה המבקשת בקשה לבימ"ש קמא לעיכוב ביצוע ההחלטה בטענה שהינה חפצה לערער עליה, ואף ציינה בבקשתה כי בהתחשב בתקופת החגים בכוונתה להגיש ערעורה בתוך 14 ימים. [משמע שאלמלא תקופת החגים הערעור היה מוגש בפחות מ-14 ימים כלומר בסמיכות ממש] >> התנהלותה זו של המבקשת בהגישה את בקשתה מייד בסמוך למתן ההחלטה ועוד באותו יום ממש, תוך שהינה מציינת כי בכוונתה להגיש ערעורה מיידית, מעידה לכאורה כי הינה חוששת באמת ובתמים כי הערובה שנקבעה אין בה די כדי למנוע מהמשיב לברוח מן הארץ לבלי שוב ועל כן אצה רצה לבימ"ש קמא עוד באותו יום על מנת לפעול לעיכוב ביצוע ההחלטה. (ציינתי "לכאורה" בלבד, שכן התנהלותה לאחר מכן כפי שמייד נפרט, מעידה ההיפך).
מכל מקום ועל גבי בקשתה זו של המבקשת לעיכוב ביצוע, הורה בימ"ש קמא ביום 28.9.23 שעל המבקשת להמציא הבקשה למשיב ועל המשיב להגיב לבקשה עד ליום 8.10.23. המועד 8.10.23 חלף וכל תגובה לא הוגשה מטעם המשיב, למעשה עד היום.
בשלב זה ציפיתי לראות בתיק קמא שהמבקשת פועלת לקדם את בקשתה התלויה ועומדת ומגישה מייד בסמוך ליום 8.10.23 בקשה למתן החלטה בהעדר תגובת המשיב בצירוף אסמכתת מסירה, שהרי המבקשת כאמור חוששת שמא המשיב יבצע ההחלטה, יפקיד את ההפקדה הכספית הנדרשת ויצא מן הארץ לבלי שוב!
אלא שמעיון בתיק קמא עולה כי המבקשת כלל לא פעלה לקדם את בקשתה התלויה ועומדת ולמעשה זנחה את הבקשה! אין כל פעילות בתיק כלל ממועד מתן ההחלטה 28.9.23 ואילך!
זאת ועוד: גם ההליך הערעורי לא ננקט- לא כעבור 14 ימים כפי שהצהירה בבקשתה וגם לא כעבור 20 ימים; למעשה מאז מתן ההחלטה הנ"ל 27.9.23 והגשת בקשתה לעיכוב ביצוע עוד באותו היום, חלף למעלה מחודש-חודש וחצי עד שהואילה המבקשת לנקוט את ההליך הערעורי רק בחודש 11/23 (מעיון בתיק קמא עולה כי תחילה הגישה את ערעורה ביום 2/11 בטעות לבימ"ש קמא עצמו, ביום 14/11 מחק בימ"ש קמא את הערעור מחוסר סמכות עניינית והערעור הוגש מחדש לבימ"ש זה ביום 21/11), כשבבקשת רשות הערעור סוקרת המבקשת את השתלשלות ההליכים עד למתן ההחלטה מושא הערעור וזהו! המבקשת לא מציינת שלאחר ההחלטה מושא הערעור הגישה בקשה לעיכוב ביצוע, שלכאורה עודנה תלויה ועומדת, ומה נעשה עם אותה בקשה (כאמור לא נעשה דבר מצד המבקשת…) >> התנהלות זו של המבקשת ולוח הזמנים בו התנהלה ממועד מתן ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע (27.9.23) ועד להגשת ערעורה (11/23), מעידים לטעמי שלא באמת הינה חוששת שהמשיב יברח מהארץ, שאם לא כן- מדוע התמהמהה בהגשת ערעורה למעלה מחודש ימים, כאשר מנגד לא פעלה לקדם את בקשתה לעיכוב ביצוע התלויה ועומדת? >> מכאן שלא באמת חוששת המבקשת שהמשיב יעזוב את הארץ לבלי שוב…
זאת ועוד: עיון בתיק קמא מעלה שיומיים טרם הגשת ערעורה לכאן, ביום 19.11.23 בוטל צו עיכוב היציאה (כנראה שהמשיב הפקיד הערובה שנקבעה ובכוונתו מן הסתם לצאת מן הארץ מיידית) >> מה שמעלה חשד כי הגשת הערעור יומיים לאחר מכן נועדה למטרה טקטית בלבד וכחלק מצעדי המלחמה בתיק, וחבל.
ייאמר מייד: המבקשת אמנם הגישה את ערעורה תוך סד הזמנים הקבוע בתקנות, ברם בשים לב למהות ההחלטה [=התרת יציאת המשיב מן הארץ] ואופן התנהלות המבקשת בתיק קמא [=הגשת בקשה מיידית לעיכוב ביצוע עוד באותו יום וזניחתה לאחר מכן], הרי שהגשת ערעורה בחלוף חודש-חודש וחצי ממועד מתן ההחלטה ויומיים בלבד לאחר שצו עיכוב היציאה כבר בוטל, תוך שהמבקשת יודעת שבינתיים לא עוכב ביצוע ההחלטה ובקשתה בעניין תלויה ועומדת מבלי שפעלה לקדם אותה והמשיב יכול איפה לצאת מהארץ בכל עת "ולברוח", הרי שאופן הגשת הערעור בלוח הזמנים הנ"ל מעיד לטעמי על חוסר רגישות כלפי המשיב במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב על חוסר תום לב תוך שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש על מנת לסכל את יציאת המשיב מהארץ סמוך למועד יציאתו.
אכן "בדרך כלל אין להלין על בעל דין הממצה את מלוא התקופה שהוקנתה לו בחקיקה לביצוע פעולה מסויימת. עם זאת, במקרים מסוימים מוטלת חובה על בעל דין להזדרז ולעשות מעשה עוד בטרם תמה התקופה שהוקצתה לו, שאם לא כן נוטל הוא סיכון שמא ייקבע כי בהתנהלותו נפל שיהוי. […] השתהות בהגשת הבקשה לרשות ערעור עלולה לגרום לתקלות דיוניות שונות […] מן האמור ניתן לגזור שתי חובות המוטלות על בעל דין: ראשית, כאשר מבקש בעל דין להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים העשויה להשפיע על מהלך הדיון…שומה עליו לכלכל את צעדיו בזריזות. עליו להחליט במהירות האפשרית האם ברצונו להגיש בקשת רשות ערעור. אם החליט בחיוב, עליו להוציא את החלטתו אל הפועל תוך זמן קצר ולא למצות את מלוא התקופה הנתונה לו בחקיקה […] מן הנמנע לשרטט קווים מנחים קשיחים בשאלה מתי מוטל על בעל דין שלא למצות את תקופת 30 הימים להגשת בקשת רשות ערעור ובמקרה כזה מהו פרק הזמן שלא ייחשב לשיהוי. המענה לשאלה זו ייגזר מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, […] שיהוי בהגשת הבקשה לרשות ערעור עשוי, בהצטרפו לטעמים נוספים, להביא לדחייתה של הבקשה לרשות ערעור.
רע"א 9489/09 חיים רוזנברג נ' בולוס גד תיירות ומלונאות בע"מ (14.2.2010)
הדברים האמורים לעיל הינם קל וחומר בעניינינו כשהמבקשת הצהירה בבקשתה לעיכוב ביצוע כי בכוונתה להגיש ערעורה מיידית ותוך 14 ימים בהתחשב בתקופת החגים, ולא פעלה כן.
"קביעת רף עליון למועד להגשת בקשת רשות ערעור, אינה פוטרת את בעלי הדין מהחובה לפעול על פי עקרונות היסוד של תקנות סדר הדין האזרחי, ובכללם החובה לנהוג בהגינות דיונית ולסייע לבית המשפט לנהל את ההליך באופן יעיל."
רע"א 2631/22 פלוני נ' המרכז הרפואי המשולב ע"ש שיבא תל השומר (24.4.2022)
וראה עוד:
רע"א 6861/21 מדינת ישראל-בי"ח זיו נ' פלונית
רע"א 3615/22 יחזקאל ניסן ו-31 אח' נ' מנהלת תחבורה ציבורית בירושלים
נראה כי הדברים מודגמים באופן ברור במקרה שלפנינו כפי שתואר לעיל, ועל כן ומשהוגשה בקשה לרשות ערעור בלוח הזמנים כפי שתואר לעיל, נקל עליי לדחותה ולו מטעם זה, תוך שאני שם לפניי את הוראת תקנה 5 לתקנות שעניינה באיזון האינטרסים בין בעלי הדין והאינטרס הציבורי; כאשר בנוסף- התנהלותה זו של המבקשת כפי שתוארה לעיל מעידה לטעמי על כך שהמבקשת לא באמת "חוששת" שהמשיב יצא מן הארץ לבלי שוב, ומכאן שבדיעבד (ושמא אף לכתחילה מבחינת בימ"ש קמא שקיים דיון והתרשם מהצדדים), החלטת בימ"ש קמא להתנות את יציאת המשיב מהארץ תמורת הפקדה כספית של 40,000 ₪ הינה החלטה מאוזנת, המאזנת בין חופש התנועה של המשיב לבין זכות הבטחת המזונות ואינה חורגת ממתחם הסבירות באופן המצדיק התערבות ערכאת הערעור, לבטח לא לנוכח לוח הזמנים שבו התנהלה המבקשת כאמור לעיל.
לאור כל האמור אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור.
משלא נדרשה תשובה אין צו להוצאות.
פסק דין זה מותר לפרסום בהשמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.
ניתנה היום, י' כסלו תשפ"ד, 23 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.
