לפני
כבוד השופט סארי ג'יוסי
מבקשים
א' ב'
ע"י ב"כ עוה"ד אבנר רון
נגד
משיבים
ג' ב'
ע"י ב"כ עוה"ד אבנר זינגר או עו"ד שירי קוברסקי
החלטה
על הפרק: טענות בדבר סייג לתחולת חיסיון על הסכם ביניים לרבות חוות דעת שהתקבלו במסגרת גישור.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בחדרה (כב' השופטת יפעת שקדי שץ) (להלן: "בית משפט קמא") בתלה"מ 9091-08-23 מיום 11.02.2024 במסגרתה נקבע כי על המבקשת להגיש הסכם ביניים שנערך בעקבות הליך גישור בין הצדדים.
תמצית העובדות:
הצדדים, בני זוג לשעבר, נישאו ביום 1996xx.xx.. מנישואין אלו נולדו שלושה ילדים. ביום xx.xx.2023 התגרשו הצדדים.
בין הצדדים מתנהלים מספר הליכים המתבררים בפני בית משפט קמא, לרבות תובענה לאיזון משאבים.
לאחר שהגישה המבקשת תביעתה לבית משפט קמא, התנהל הליך גישור שעלה על שרטון בישיבת הגישור האחרונה שהתקיימה ביום 2023xx..xx.
בין הצדדים לא הייתה מחלוקת בשאלת הצורך בהערכת שווי החברות והפרויקט שבניהול המשיב. מטיעוני הצדדים עלה כי טרם הפסקת הליך הגישור, נערך הסכם בכתב בחודש xxxx 2022, לצורך "מינוי מעריך שווי", אשר נחתם על ידי הצדדים, באי כוחם, וכן על ידי המגשר.
לטענת המשיב, הצדדים הסכימו כי הערכת השווי תשמש אותם גם במסגרת ההליך המשפטי, ככל שיהא בכך צורך, כחוות דעת מוסכמת מטעמו של בית המשפט. עוד לטענתו, הוסכם כי ככל שהערכת השווי תוגש לבית המשפט, אזי יעמוד המומחה לחקירה על חוות דעתו, לבקשת מי מהצדדים. בנוסף, הוסכם כי שכר טרחת מעריך השווי ישולם על ידי שני הצדדים, בחלקים שווים.
לאחר ישיבת הגישור האחרונה, המשיך המומחה המוסכם לבצע את מלאכת הכנת הערכת השווי וביום 15.06.2023 נשלחה הערכת השווי למגשר ולבאי כוח הצדדים.
ביום 28.05.2023 הגישה המבקשת לבית משפט קמא במסגרת תלה"מ 62743-06-22 בקשה למינוי מומחים, בה ביקשה בין היתר מינוי מומחה לצורך הערכת שווי החברות והפרויקט, וכן זכויות המשיב בחברת xxxxx.
ביום 18.06.2023 הגיש המשיב את תגובתו לבקשה למינוי מומחה, במסגרתה צירף לתגובתו את הערכת השווי שנערכה וביקש להורות כי זו תשמש גם במסגרת ההליך המשפטי בהתאם להסדר שנערך בין הצדדים.
הבקשה למינוי מומחה נדחתה ביום 22.06.2023 על ידי בית משפט קמא, זאת בעיקר מכיוון שבאותה העת נקבע כי הצדדים חלוקים ביחס למועד הקרע.
בהחלטה מיום 03.10.2023, במסגרתה הוכרעו עניינים נוספים, הורה בית משפט קמא כי על הצדדים להגיש טיעוניהם ביחס להסתמכות על חוות הדעת לעניין שווי החברות.
המשיב, חזר על בקשתו לאכוף את ההסדר ולקבוע כי הערכת השווי שבוצעה על ידי מומחה מוסכם בגדרי הליך הגישור תשמש גם במסגרת ההליך המשפטי. המבקשת לעומתו טענה כי אין להסתמך על חוות הדעת שהוכנה אגב הליך גישור חסוי וכי חשיפת מסמך שהוכן במהלך ניהול הליכי הגישור, מבלי שהגישור הבשיל לכדי הסכם, פוגע באופן חמור בכלל החיסיון שהוא כלל בסיסי ומהותי בהליכי גישור.
ביום 22.12.2023 הורה בית משפט, כי על המבקשת לצרף את הסכם הגישור וכי עליה להתייחס להוראות הכלולות בהסכם ביחס להסתמכות על חוות הדעת במקרה שהליך הגישור יכשל.
ביום 11.01.2024 הגישה המבקשת השלמת טיעון, במסגרתם שבה והתנגדה להצגת הסכם הגישור בהיותו חסוי.
החלטת בית משפט קמא:
ביום 11.02.2024 ניתנה החלטת בית משפט קמא מושא בקשת רשות הערעור. בית משפט קמא דחה את עמדת המבקשת ביחס לחיסיון ההסכם עליו חתמו הצדדים, אשר הסדיר את ההסכמות ביחס להליך הגישור, והורה על הגשת ההסכם שנחתם בחודש xxxx 2022. כמו כן, הורה בית משפט קמא למבקשת להגיש התייחסות ישירה וברורה להוראות הכלולות בו ביחס להסתמכות על חוות הדעת ולדרך הפעולה המוסכמת למקרה והגישור ייכשל.
ראשית, קבע בית משפט קמא כי לפי הוראת סעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984, תוכן הליך הגישור לא יהווה ראיה בהליך משפטי, אולם אין בכך כדי ליצור חיסיון על ההסכם שהסדיר את הסכמת הצדדים לפנות להליך הגישור.
שנית, נקבע כי הרציונל לקביעת חיסיון הליך גישור, מבוסס בין היתר על הרצון לעודד ולחזק מסגרות חלופיות לישוב סכסוכים, זאת באמצעות שמירה על סוגיות, מצגים וויתורים שניתנו במסגרת הליך המשא ומתן, אך רציונל זה לא חל על ההסכם שקבע את מסגרת הדיון בגישור.
שלישית, נקבע כי טענתו של המשיב היא שהצדדים הסכימו להסתמך על תוצר שיופק במסגרת הליך הגישור, קרי, חוות דעת המומחה, ככל שהליך הגישור יכשל. כלומר, לטענת המשיב, הוסכם על אופן הבירור של הטענות ביחס לחוות הדעת במסגרת הליך משפטי, ככל שלא תתגבשנה הסכמות.
לאור האמור לעיל, נקבע כי ככל שהוסכם להסתמך על חוות הדעת, יש לפעול בהתאם להסכמות, אולם על מנת לבחון זאת על בית המשפט לעיין בהסכם. על כן, הורה בית משפט קמא על הגשת ההסכם אשר נחתם ביחס להליך הגישור.
טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור:
המבקשת מיאנה להשלים עם החלטת בית משפט קמא והגישה את בקשת רשות הערעור המונחת כעת בפניי.
לטענת המבקשת, ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור שגויה משפטית, עד כדי גרימת עיוות דין וחוסר צדק כלפי המבקשת ופגיעה מהותית בה, וכן לא עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה שקבע בית המשפט העליון.
עוד נטען כי החלטת בית משפט קמא כופה על המבקשת לצרף הסכם גישור חסוי זמני כשמעולם לא הוגשה בקשה לבית משפט קמא לאשר אותו כהסדר ביניים. כמו כן, טוענת המבקשת כי ההחלטה מאיינת את אחד העקרונות המהותיים ביותר לפיו הליך הגישור חוסה בצל חיסיון מוחלט.
אשר לנימוק הראשון בהחלטתו של בית משפט קמא, טוענת המבקשת כי הינו שגוי שכן ההסכם הפותח את הליך הגישור ו/או הסדר ביניים זמני שלא הוגשה בקשה לאשרו הוא חלק מתוכן הליך הגישור ומכאן חסוי מכל וכל. כמו כן טוענת המבקשת כי הרישא של הנימוק הראשון סותרת את הסיפא שכן ההסכם שהסדיר את הסכמת הצדדים לפנות להליך הגישור הוא חלק אינהרנטי ובלתי נפרד מתוכן הליך הגישור.
לטענתה, על פי ההלכה הפסוקה, די בכך כי המבקשת אינה מסכימה להגיש את הסכם הגישור שלא ניתן לו מעולם תוקף של פסק דין/החלטה/הסדר דיוני, על מנת לקבוע שהוא אינו קביל.
אשר לנימוק השני, טוענת המערערת כי הקביעה שהרציונל לעודד מסגרות חלופיות לא חל על ההסכם שקבע את מסגרת הדיון בגישור, אינה עולה בקנה אחד גם היא עם ההלכה הפסוקה שקבעה כי כל שהוחלף בהליך הגישור חסוי הוא.
אשר לנימוק השלישי, טוענת המבקשת כי המשיב לא הגיש כל בקשה לאכיפת הסכם הגישור שלא ניתן לו תוקף של הסדר ביניים מוסכם מעולם, וכי על פי ההלכה הפסוקה ניתן לאכוף הוראות מהסכם גישור, בתנאי שיינתן להן תוקף כמוסכם על ידי הצדדים. לטענתה, המשיב לא הגיש בקשה נפרדת ועצמאית לאכיפת ההסכם ולכן שגה בית משפט קמא בבואו לדרוש מהמבקשת לצרף הסכם שאינו קביל. בנוסף, טוענת המבקשת כי עצם ההחלטה בדבר צירוף הסכם הגישור בהיותו חסוי, מרוקנת מתוכן את כלל החיסיון הקבוע בהליכי גישור.
התבקשה תשובת המשיב וזו הוגשה בכתב. לטענתו, בית משפט קמא הורה זה מכבר להגיש את ההסדר החתום לתיק, במסגרת החלטתו מיום 22.12.202. לכן לטענתו, חלף המועד להגשת בקשת רשות הערעור.
לגופו של עניין, טוען המשיב כי אין בעצם הגשת הסדר הביניים לתיק בית המשפט משום קביעה אופרטיבית שיש בה כדי להשפיע על ניהול ההליך או על תוצאותיו ובאין בהחלטה זו כדי על ניהול ההליך או על תוצאותיו. על מנת לבחון האם הייתה הסכמה מפורשת בין הצדדים כי הסכם הביניים יהיה בר אכיפה בהליך המשפטי, דרש בית משפט קמא מהמבקשת להגיש את ההסדר לתיק. מטרת ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור היא לאפשר למותב קמא להכריע בסוגיות הקבילות, התוקף והאכיפה של הסדר הביניים, ומכאן שהשפעת ההחלטה אינה משליכה על אופן ניהול הדיון באופן שיקשה על השבת המצב לקדמותו.
לטענת המשיב, הסדר הביניים שנעשה בעניין מינוי מומחה כלל הסכמה מפורשת כי יהיה לו תוקף מחוץ להליך הגישור, שכן הוסכם בין הצדדים כי חוות הדעת תשמש כחוות דעת מומחה לצורך ההליך המשפטי. עוד מוסיף המשיב כי ההסכמה כי הערכת השווי תשמש את הצדדים במסגרת ההליך המשפטי, לא הותנתה בכך שמלאכתה תסתיים קודם להפסקת הגישור.
בנוסף, טוען המשיב כי המבקשת לא עתרה להוצאת הערכת השווי מהתיק, וזאת עשתה אך במסגרת השלמת טיעון מיום 15.12.2023, ושתיקתה לאחר הגשת הערכת השווי מהווה הסכמה מצדה להגשת הערכת השווי ולכל הפחות מקימה השתק המונע ממנה להתנגד להכללת הערכת השווי בחומר הראיות שבתיק מחמת חיסיון.
אשר לנימוק הראשון בהחלטת בית משפט קמא, טוען המשיב כי על פי ההלכה הפסוקה, הסדרי ביניים שנערכים בהליך גישור, הגם שאינם מהווים הסכם גישור סופי, מוחרגים בנסיבות המתאימות מכללי אי קבילות והחיסיון החלים על הליכי גישור הן מכוח דיני החוזים הכלליים והן מטעמים של מדיניות שיפוטית רצויה, שמטרתה לחזק את המוסדות האלטרנטיביים ליישוב סכסוכים.
אשר לנימוק השני, טוען המשיב כי כידוע, חיסיון הוא דיספוזיטיבי וצדדים יכולים להסירו בהסכמה, כפי שנעשה בעניין דנן. לטענתו, הרציונל של שמירה על סודיות הגישור אינו חל על הסדר הביניים שבענייננו שכן הצדדים ויתרו על סודיות ההסדר למינוי מומחה והגשת הערכת שווי וכי לא נעשו על ידי המבקשת שום ויתורים.
אשר לנימוק השלישי, טוען המשיב כי הסדר הביניים מסייע למבקשת לברר ולהוכיח את תביעתה הרכושית ונתונה בידיה האפשרות לקבוע כיצד היא חפצה להוכיח את תביעתה. עוד לטענתו אין על המשיב להחליט עבור המבקשת כי תביעתה תוכח באמצעות מינוי מומחה ועריכת חוות דעת. אשר על כן, לא היה מקום לכך כי יעתור מיוזמתו למתן תוקף של החלטה להסדר הביניים שהושג בגישור. אולם, משהגישה המבקשת בקשה למינוי מומחים ועתרה למינוי מומחה מטעם בית המשפט לצורך ביצוע הערכת שווי שכבר בוצעה, התעורר הצורך להעלות בפני בית משפט קמא את קיומו של הסדר הביניים והדרישה לאכיפתו. לאור ההשתלשלות הדיונית, טוען המשיב כי יש לראות את בקשותיו להורות על אכיפת הסדר הביניים, כבקשות מפורשות של המשיב למתן תוקף להסדר ולאכיפתו.
דיון והכרעה:
לאחר שנתתי דעתי להחלטת בית משפט קמא, לבקשת רשות הערעור ולתשובת המשיב לבקשת רשות הערעור, מסקנתי היא כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.
סעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד – 1984, קובע כי: "דברים שנמסרו בהליך גישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי".
בעקבות סעיף זה, נקבע בסעיף 2א לתוספת לתקנות בתי המשפט (גישור), תשנ"ג – 1993 (להלן: "תקנות הגישור") כי: "בעלי הדין מתחייבים לא למסור לבית המשפט דברים שנאמרו בהליך הגישור ולא להציג מסמכים בכל ענין שהועלה, במישרין או בעקיפין, בהליך הגישור".
בנוסף, תקנה 9(ג) לתקנות הגישור קובעת כי: "בית המשפט רשאי לתת תוקף של פסק דין להסדר הגישור, וכן רשאי הוא לזמן את בעלי הדין לבית המשפט כדי שיתנו לו הסברים על הסדר הגישור".
אמנם, תקנות הגישור מסדירות אפשרות של מתן תוקף של פסק דין להסדר גישור, אך הן אינן מסדירות מצב בו נחתם בין הצדדים הסכם ביניים במסגרת הליך גישור.
ב-רע"א 5273/19 דוד אביבי נ' רפאל אסולין [פורסם בנבו] (19.12.2019) כבוד השופטת וילנר דנה בהבחנה בין הסכמי ביניים שנכרתו במסגרת הליך גישור שניתן להם תוקף של החלטה, לבין הסכמי ביניים כאמור שלא ניתן להם תוקף:
"25. כך למשל, נדמה כי במקרה בו צדדים להליך גישור מגיעים להסכם ביניים מפורש בעניין דיוני או מהותי המצוי במחלוקת ביניהם, ואף מסכימים כי להסכם זה יינתן תוקף מחוץ לחדר הגישור, בין אם הליך הגישור כולו יצלח ובין אם לאו – יהיה קושי לקבוע כי להסכמות אלה אין כל תוקף חוזי אך בשל חזרתו של מאן דהוא מהסכמתו בנדון בשלב מאוחר יותר, וזאת ללא כל הצדקה חוזית לעשות כן. יתר על כן, ניתן להניח כי במקרים לא מעטים הצדדים אף מתחילים לפעול בהתאם להסכמי הביניים שהושגו בגישור. החלטה לפיה להסכם הביניים בגישור במקרים כאלה לא יהא כל תוקף חוזי עלולה להוביל לפגיעה ניכרת באינטרסים שלהם (או של חלקם), ובעקרונות הבסיסיים ביותר של דיני החוזים, כאמור.
26. בנוסף לכך, אני סבורה כי תוצאה שכזו אף עלולה לחבל בהליכי הגישור ולפגוע ביעילותם, שכן הליכים אלו – שלעתים עוסקים בסכסוכים מורכבים ביותר – דורשים לא פעם הגעה להסכמות ביניים, והתקדמות מדורגת עד לסיום הסכסוך כולו. במקרים אלו, הנחת עבודה לפיה כל הסכמה, שאינה הסדר גישור סופי, לא תחייב מבחינה חוזית איש מהצדדים מחוץ לחדר הגישור, אף אם הייתה הסכמה מפורשת לכך, תוביל למצב בו כל צד יוכל לפרוש מהגישור בכל שלב, אף לאחר השקעת משאבים רבים, מבלי לשאת בסיכון כלשהו בעשותו כן. כאמור, תוצאה שכזו אינה סבירה בעיני, והיא מנוגדת לעקרונות בסיסיים של חובת תום הלב במשפט האזרחי ובדיני הגישור.
27. השאלה הנשאלת היא, אם כן, מהו האיזון הראוי בין השאיפה לאפשר את הגמישות והפתיחות הנחוצות להצלחת הליך הגישור לבין אינטרס ההסתמכות, עיקרון תום הלב והכלל הבסיסי לפיו "חוזים יש לקיים". נראה לי כי נקודת האיזון היא זו המכבדת את הסכמות הצדדים אשר הושגו בגישור, אף אם מדובר בהסכמי ביניים, אך זאת תוך נקיטת גישה דווקנית ומצמצמת כלפי האמור בהסכמים אלה. אבהיר עמדתי.
28. נראה כי אכיפה חוזית של הסכמי ביניים בגישור היא רצויה, אך זאת רק במקרים בהם הצדדים הסכימו באופן מפורש כי להסכם יהיה תוקף ומעמד אף מחוץ לחדר הגישור, וזאת אף אם הליך הגישור כולו לא יצלח. בכל מקרה אחר, בו הסכמה שכזו אינה מפורשת, יהיה זה סביר להניח כי הצדדים הניחו ש"מה שקורה בהליך הגישור נשאר בהליך הגישור", וזאת בהתאם לעקרון ההפרדה המתואר, והצורך לאפשר את הגמישות והפתיחות בהליך זה.
29. לפיכך, השאלה אותה יש לברר במקרה בו אחד מהצדדים להסכם ביניים בגישור מבקש לאוכפו חרף התנגדותו של הצד השני, היא האם הצדדים הסכימו באופן מפורש כי הסכם הביניים יהיה בר-תוקף ובר-אכיפה אף מחוץ להליך הגישור. ככל שהתשובה על שאלה זו תהיה חיובית, יהיה ניתן לאכוף את הסכם הביניים (וזאת כאמור, ככל שלא הוכחו פגמים בכריתה או הצדקה חוזית אחרת לאי-אכיפתו). ככל שהתשובה על כך תהיה שלילית – בית המשפט יימנע מלאכוף את הסכם הביניים".
ובהמשך:
"31. במצב דברים זה, ולאור האמור לעיל בדבר נקודת האיזון הראויה, אני סבורה כי גישה דווקנית ומצמצמת ביחס לפרשנות ההסכם מוליכה למסקנה לפיה הצדדים לא הסכימו כי ההסכם ייאכף על-ידי בית המשפט אם הבודקת טרם סיימה את דו"ח הבדיקה. לפיכך, המסקנה היא, כי אף אם נראה בבקשה למתן הוראות שהגיש המשיב כבקשה לאכיפת הסכם הביניים מכוח דיני החוזים, לא היה מקום לקבלה.
32. אסכם אפוא ואומר כי בפני המבקש לאכוף הסכם שהושג בגישור (ולרבות הסכם ביניים) שני מסלולים – מסלול ראשון, שהוא המסלול המהיר, הוא בקשה למתן תוקף של החלטה או של פסק דין להסכם, וזאת ככל שהתנאים הצורניים הנזכרים בתקנה 9 לתקנות הגישור מתקיימים. במסלול זה התנאים הצורניים מבטיחים כי הצדדים מסכימים לאכיפת ההסכם שהושג בגישור, באופן שאינו דורש מבית המשפט להיכנס לנסיבות הכריתה ותוקף ההסכמה. המסלול השני, הוא בקשה לאכיפת ההסכם מכוח דיני החוזים הכלליים. מסלול זה ייבחר על-ידי הצד המבקש לאכוף את ההסכם מקום בו התנאים הצורניים הקבועים בתקנות הגישור אינם מתקיימים, ובעיקר כאשר הצד השני מתנגד לאכיפת ההסכם (ראו: אלעד פינקלשטיין "הפרטה ורגולציה: ההסדרה המשפטית של הליך הגישור" עיוני משפט ל(3) 623, 649-648, 659 וההפניות שם (התשס"ח)). במצב דברים זה, המשוכה העומדת בפני המבקש גבוהה, שכן עליו להוכיח כי מתקיימים התנאים החוזיים לאכיפת ההסכם, וכי בהסכם עצמו מוסכם באופן מפורש כי יהיה לו מעמד ותוקף אף מחוץ לחדר הגישור. במקרה כזה, בית המשפט יפרש את הסכמת הצדדים בעניין אכיפתו באופן דווקני כמפורט לעיל."
מן האמור עולה כי קיימים שני מסלולים בנוגע לבקשות למתן תוקף להסדר גישור. מסלול ראשון הנוגע להגשת הסדר הגישור לקבלת תוקף של פסק דין. המסלול השני, הוא דרך דיני החוזים – הגשת בקשה לאכיפת ההסכם. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, יש לבחון באופן דווקני האם הצדדים הסכימו שיהיה להסכם הגישור מעמד ותוקף שיאפשרו את אכיפתו.
בענייננו, אכן עולה השאלה האם להסדר הביניים שנערך בהליך הגישור קיים תוקף גם למקרה והליך הגישור לא צלח, וכי יש לבחון האם הצדדים הסכימו ביניהם במסגרתו להקנות לחוות דעתו של המומחה שביצע הערכת שווי בעניינם מעמד במסגרת ההתדיינות בבית משפט. ברם, על מנת לבחון זאת על בית המשפט לעיין בהסכם עצמו ולבחון את הוראותיו – שכן רק לאחר מכן ניתן לקבוע תוקפו בהתאם לנסיבות. כלומר, בשלב הראשון על בית משפט קמא לבחון את תוכן ההסכם ביחס להסכמות הנטענות, ולקבוע האם צד רשאי להסתמך עליה ולהגישה בגדרי ההתדיינות לפניו, אף שהיא הוכנה והתקבלה אגב הליך גישור.
אמנם, הנטל להוכחת קיומו של חריג לכלל החיסיון על הסכמות ומסמכים שהתקבלו אגב הליך גישור שלא צלח הוא על הצד הטוען לכך, ועל כן מקובל כי הוא זה שיידרש להציג הסכם הביניים הנטען ולהפנות להוראות הרלוונטיות על מנת שבית משפט יכריע בשאלת תוקפו וכי הוא מחייב בגדרי ההתדיינות בבית משפט. אלא שבענייננו, בית משפט קמא הורה דווקא למבקשת להגיש את ההסכם. יחד עם זאת לא מצאתי כי דרך זו גרמה לעוות דין או קפחה זכויות המבקשת וממילא נושא זה התעורר אגב בקשתה למנות מומחה, או אז העלה המשיב טענותיו בעניין זה. מכל מקום, העיקר הוא כי על מנת שבית משפט יכריע במחלוקת שהתעוררה, עליו לעיין בהסכם, ואין זה משנה אם הוא יוגש לעיונו ע"י המבקשת או המשיב, כל עוד התאפשר לשניהם למצות זכות הטיעון.
לסיכום יפים לענייננו דבריו של כבוד השופט גרוסקופף ברע"א 86/23 בלו מרבל בע"מ נ' רום גבס חיפוי וקירות (1997) בע"מ [פורסם בנבו] (13.02.2023) כדלקמן:
"אומנם איני נדרש לשאלת אכיפתם של הסכמי ביניים שהושגו במסגרת הליך גישור במסגרת הבקשה שלפניי, אך לשיטתי, יש באמור לעיל כדי לשפוך אור על הדיון המשפטי באיזון הראוי שיש לערוך בין תכליותיו של הליך הגישור בכלל – וביניהם כללי אי-הקבילות והחיסיון החלים לגביו – לבין עקרונות יסוד מתוקף דיני החוזים, כפי שיפורט כעת….
בענייננו, ההסכם הדיוני, שקיבל תוקף של החלטה שיפוטית, מתייחס באופן מפורש למעמדו ולתוקפו מחוץ להליך הגישור, בראש ובראשונה במסגרת ההסכמה לפיה אם הליך הגישור לא יצלח, תוגש חוות הדעת הסופית של המומחה לבית המשפט, כאשר תוקפה יהא כתוקפה של חוות דעת מומחה מטעמו (סעיף 7 להסכם הדיוני). לטעמי, בהסכמתם זאת הצדדים לא רק הביאו בחשבון כי בית המשפט ינהל דיוני הוכחות על סמך חוות הדעת שתוגש, במקרה שהליך הגישור לא יצלח – אלא אף התכוונו לכך באופן פוזיטיבי. במסגרת דיונים אלה, ברי כי הצדדים צפו שהמומחה ייחקר על טווח רחב של נושאים הנוגעים לחוות דעתו, אשר נתגבשה, הן מבחינה מהותית והן מבחינה פרוצדוראלית – במסגרת הליך הגישור ביניהם. בכך ויתרו הצדדים על מניעת חשיפתה של חוות הדעת של המומחה בפני בית המשפט, וזאת בין אם נראה בהסכמה זו חריג לחיסיון החל על הליכי גישור, ובין אם נראה בה חריג לכלל אי-הקבילות שבסעיף 79(ג) לחוק בתי המשפט. משעשו כן, ממילא נתנו הסכמתם גם לכך שבית המשפט יערוך בירור עובדתי – במקרה שיידרש לכך ולפי מיטב שיקול דעתו – הנוגע לחוות הדעת, ובכלל זאת, יידרש לשאלה האם היא "חוות דעת סופית" לפי סעיף 6 להסדר הדיוני. לשיטתי, לא רק שפרשנות זו מתיישבת עם השכל הישר וההיגיון הבריא, אלא היא אף עולה בקנה אחד עם עקרונות יסוד המקובלים בדיני החוזים…."
ודוק: הסוגיה שבפנינו נטועה בכלל הבסיסי ועתיק היומין, לפיו הסכמים יש לכבד – Pacta sunt servanda וכפי שהזדמן לי להעיר ב-ת"א 466-06-18 א. נ' ב. [פורסם בנבו] (06.07.2021): "לא לעתים, לא כאשר מתאים – אלא ככלל יש לקיים הסכמים".
יפים לענייננו דבריו של כב' הנשיא בדימוס, השופט א. ברק, ב-ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה, מב(1) 221:
"דיני החוזים לא באו אך להגביר את היעילות הכלכלית. הם באו לאפשר חיי חברה תקינים. חוזה יש לקיים – ולא רק לשלם פיצוי בגין הפרתו – כי בכך מעודדים בני אדם לקיים הבטחותיהם. קיום הבטחות עומד ביסוד חיינו, כחברה וכעם".
אמנם ההסכם הנטען בענייננו נעשה במסגרת הליך גישור, אך סבורני כי אין בכך כדי לאיין את הכלל הבסיסי כאמור, לפיו הסכמים יש לכבד, זאת כמובן בכפוף לכך שהסכם ביניים מהסוג לו טוען המשיב אכן נכרת במסגרת הגישור.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
המבקשת תשלם למשיב הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪.
מתוך העירבון שהופקד תעביר המזכירות את הסך של 2,000 ₪ לידי ב"כ המשיב, עבור המשיב ובגין ההוצאות שנפסקו לטובתו. היתרה ככל שתיוותר, תועבר לידי ב"כ המבקשת.
ההחלטה מותרת לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, כ"ה סיוון תשפ"ד, 01 יולי 2024, בהעדר הצדדים.
