לפני
כבוד השופטת תמר אברהמי
מערערת
א. ג.
ע”י ב”כ עו”ד אברהם בן צבי
נגד
משיב
מ. ת.
פסק דין
1. לפני ערעור על החלטת כב’ השופטת א’ מור-אל (בסמכותה כרשמת) מיום 1.10.2023 בעמ”ש 14340-01-23 (העמ”ש), לדחות את בקשת המערערת להגדיל את סכום הערובה אשר על המשיב להפקיד בתיק העמ”ש. יצוין כי כותרת הבקשה כפי שהוגשה בתיק העמ”ש התייחסה לבקשה “לחייב את המערער בהפקדת ערובה נוספת ולשלם אגרה עבור הגשת [ה]ערעור הנוסף אשר אוחד עם [ה]ערעור הקיים” (הבקשה).
2. כרקע לעניין זה יובהר כי מלכתחילה הוגש העמ”ש על ידי המשיב (המערער שם) על פסק דין מיום 8.12.2022 שניתן בבית המשפט לענייני משפחה, וכי בהחלטה מיום 3.9.2023 התקבלה בקשת המשיב לתקן את כתב הערעור כך שיתייחס גם להחלטה שניתנה על ידי בית המשפט לענייני משפחה ביום 11.1.2023.
המערערת ערערה על ההחלטה להתיר את התיקון; באותו ערעור התייחסה גם לאפשרות לחייב את המשיב בהפקדת ערובה נוספת. בפסק דין שניתן ביום 17.9.2023 נדחה הערעור על ההחלטה לאפשר את תיקון כתב הערעור בעמ”ש (ע”ר 8806-09-23). עוד נקבע בפסק הדין כי ההחלטה מיום 3.9.2023 לא התייחסה לבקשה להפקדת ערובה נוספת, לא לחיוב ולא לשלילה, ובעניין זה הערעור נמחק, תוך ציון כי “אין באמור כדי להביע כל עמדה לעניין בקשה לגבי הפקדת ערובה ככל שתוגש”.
3. לאחר זאת הוגשה ע”י המשיבה בתיק העמ”ש (המערערת כאן) הבקשה כהגדרתה לעיל. הבקשה הועברה לתשובה ולאחר שזו הוגשה, ניתנה ההחלטה מיום 1.10.2023 מושא הערעור הנוכחי (ההחלטה).
4. בהחלטה בואר תחילה כי בין השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבקשות מסוג זה נכללים אומדן ההוצאות הצפוי ככל שההליך יידחה, מורכבות ההליך והיקפו, מספר המשיבים וגובה ההוצאות שבהן חויב יוזם ההליך בערכאה הקודמת. כב’ הרשמת ציינה כי בעניין שלפניה מדובר בשני מתדיינים, כי בהליך קמא לא נפסקו הוצאות לטובת המשיבה לנוכח התנהלותה בהליך, כי מדובר בפסק דין והחלטה באותו עניין אשר יידונו ויוכרעו במסגרת דיון אחד, וכי מופקדים בתיק 15,000 ₪. בנסיבות העניין מצאה כב’ הרשמת כי אינה מתרשמת בצורך בהפקדה נוספת או כי יפסקו הוצאות בהיקף גבוה יותר אם יידחה ההליך. כב’ הרשמת הוסיפה כי גם אם יפסקו הוצאות נוספות, חזקה על המערער שישלם אותן וכי לא נטען לחסרון כיס של המערער. עוד הוסיפה כב’ הרשמת כי אכן היה בידי המערער להגיש ערעור נפרד ואז היה נדרש להפקדה נוספת אולם הוא פנה בבקשה לתיקון שהתקבלה בין היתר כי היה בה לייעל את הדיון, ובנוסף, בהליך מקביל יכול היה המערער לעתור לפטור מהפקדה.
בנסיבות אלה נדחתה הבקשה.
5. המערערת משיגה על ההחלטה ומלינה כנגד קביעותיה. לאחר עיון מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט-2018 (התקנות), לדון בערעור ולדחותו ללא צורך בקבלת תשובה. כך גם לא מצאתי צורך להידרש למעין בקשה או הצעה הנזכרת בשלהי הערעור “לאפשר”, או שמא נכון יותר לומר – להורות, ליועץ המשפטי לממשלה להתייחס “לסוגיות אשר עולות מהחלטת כב’ הרש’ ומהערעור דנן על ההחלטה” (סע’ 41 לערעור).
6. בסופו של יום וחרף הטיעונים הנרחבים והמלומדים, מדובר בסוגייה של גובה עירבון בהליך ערעור. מן המפורסמות הוא כי שיקול דעתו של רשם בית משפט בענייני אגרה וערובה הוא רחב ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (ר’ מני רבים: ער”מ 4657/23 מרכז לאומנויות הבמה הכיכר ע”ר נ’ עיריית תל אביב (20.6.2023)). מקרה זה אינו בא בגדר המקרים החריגים בהם יהא מוצדק להתערב בשיקול דעת רחב זה. להשלמת התמונה אוסיף מספר הערות בלתי ממצות.
7. חלק ניכר מהערעור מוקדש למעשה להסתייגות מפורשת או משתמעת מההחלטה לאפשר את תיקונו של העמ”ש, שלא לומר “ויכוח” עם החלטה זו. כך למשל ר’ טענת המערערת כי הגשת ערעור נפרד הייתה הדרך “היחידה” שעמדה לפני המשיב (סע’ 15 לערעור). במובן מסוים משתקפת עמדתה זו של המערערת גם בדרך בה כינתה את הבקשה כפי שהוגשה בעמ”ש (ר’ לעיל). דא עקא, ההחלטה לאפשר את תיקון הערעור בעמ”ש ופסק הדין שדחה את הערעור על החלטה זו, אינם הסוגיה העומדת לדיון בערעור הנוכחי. לא נעלם מעיני כי בנימוקי ההחלטה מושא הערעור נכתב בין השאר, בהקשר שתי ההכרעות הרלוונטיות של בית המשפט לענייני משפחה, כי “מדובר בפסק דין והחלטה באותו עניין ממש”, אך לא מצאתי באמירה זו כדי להוסיף או לשנות את הקביעות שכבר נכללו בהחלטה מיום 3.9.2023 ואושרו בפסק הדין מיום 17.9.2023, ובכללן הקביעה כי “דיון יעיל וענייני מצדיק” שההשגות על שתי ההכרעות של בית המשפט לענייני משפחה יידונו יחדיו.
8. נראה כי המערערת מבקשת לקבוע הלכה לפיה במקרה בו ניתן היתר לתיקון ערעור באופן שאיפשר לכלול בו השגה על החלטה שניתן היה עקרונית להגיש לגביה ערעור עצמאי (ואולי לבקש את איחוד הערעורים), יש להתייחס לדבר, לכל הפחות לגבי עירבון, כאילו מדובר בשני ערעורים שאוחדו ולא כאל ערעור שתוקן. עמדה זו עולה לאורכו ולרוחבו של הערעור. בהתאם, טוענת המערערת בין השאר כי בראש ובראשונה יש לבצע, באופן מובנה, שמא “אוטומטי”, חיוב בעירבון נוסף; וכי יש להטיל על מערער כזה (שניתן לו היתר לתיקון ערעור ולא הגיש ערעור נפרד, כמו המשיב) את הנטל לבסס מדוע אין לחייבו בעירבון נוסף או מדוע יש להקטין את סכומו של עירבון כזה.
לא אותרה בערעור הפנייה לפסיקה או אסמכתא אחרת הקובעת את אשר טוענת לו המערערת ועד כמה שידיעתי מגעת, לא זה הדין. העובדה שהתיקון שהותר הוא השגה שיכולה הייתה להיות מוגשת גם כערעור עצמאי יכולה להיות שיקול בשאלת מתן היתר לתיקון ואף בשאלה לגבי גובה העירבון (אם ניתן היתר תיקון, כבענייננו), אך לא מצאתי כלל לפיו מעת שהותר תיקון כאמור, חלים לגביו באופן מובנה וכחובה ראשונית, הכללים החלים על הגשת ערעור נוסף.
אני נכונה לקבל כי גם אין כלל הפוך. קרי, העובדה שהותר למערער לתקן את כתב הערעור כך שיכלול השגה על החלטה נוספת (למרות שברמה העקרונית יכול היה להשיג על אותה החלטה בערעור נפרד ואולי לבקש את איחוד הערעורים), אינה סוף פסוק ואין בה כדי להכריע בשאלת העירבון. כלומר, היתר תיקון ערעור באופן זה אינו מונע את האפשרות כי במקרים המתאימים יוגדל סכום העירבון שעל מערער להפקיד בשל השינוי בהיקף או במתכונת הערעור. בהחלט יתכן כי בדומה למצב של תיקונים אחרים ולעתים גם מבלי שתוקן ערעור, יקבע במקרים המתאימים ובעקבות בקשה, שינוי בגובה העירבון. תקנה 47(ב) לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ”א-2020, בדומה לתקנה 135(ב) לתקנות, קובעת כי בית המשפט רשאי להורות על שינוי סכום עירבון, וזאת מבלי להגביל את הדבר להקטנה או להגדלה. ברם, אין כלל אוטומטי של חובת הפקדת עירבון נוסף. נדחית טענת המערערת כי מדובר בחובה וכי אין צורך להפעיל את הסמכות ואת שיקול הדעת לפי התקנה הנזכרת. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו.
9. הסוגייה העומדת על הפרק היא אפוא ולמעשה, בחינת נסיבות התיק הקונקרטי (וכאן – העמ”ש הקונקרטי) העומד על הפרק, בהקשר היקף העירבון. סוגייה זו היא אף שפתחה את החלטת כב’ הרשמת. ההחלטה דנה ברובה בשאלות של כמות צדדים, פסיקת הוצאות בערכאה קמא וכד’ (והאמור בהחלטה לאחר זאת, אינו אלא הערות נוספות). אלה הן סוגיות בלב ליבו של שיקול דעתו של רשם בית המשפט ולא מצאתי להתערב בשיקול דעת זה, כאמור.
10. אבהיר כי עיינתי גם בחומר גופו והגעתי למסקנה כי אין להתערב בתוצאת ההחלטה גם מבלי לסבור שיש “חזקה” כי המשיב יבצע תשלום במידת הצורך. אוסיף כי לפי ההחלטה אין טענה לחסרון כיס של המשיב וגם בערעור כאן לא אותרה טענה לחסרון כיס של המשיב (או טענה כי הועלתה טענה כזו לפני כב’ הרשמת). המערערת אף העירה כי המשיב כנראה לא היה זכאי להפחתה של אגרה או עירבון לו עתר לכך. עמדתה של המערערת כי לא עליה להעלות טענות בעניין מצבו הכלכלי של המשיב נגזרת מהשקפתה כי יש להתייחס לתיקון העמ”ש דנן באופן אוטומטי כאילו הוגש ערעור נוסף נפרד. עניין זה נדון לעיל.
11. המערערת טוענת שכב’ הרשמת לא יכולה הייתה להתרשם לגבי היקף ההוצאות הצפויות שכן “המערער טרם המציא למשיבה את כתב הערעור המתוקן” (סע’ 28 לערעור). כידוע מן הסתם למערערת, כתב הערעור המתוקן נמצא בתיק העמ”ש מאז יום 13.9.2023, בין אם הומצא למשיבה ובין אם לאו, ובהתאם הוא עמד לפני כב’ הרשמת בעת מתן ההחלטה לגבי היקף העירבון. יתר על כן, מדובר במקרה בו רבות מטענות שני הצדדים כבר הובאו לפני כב’ הרשמת בעת הדיון בבקשה לתיקון הערעור והן מוכרות לה.
12. לא מצאתי בטיעוניה האחרים של המערערת או בשיקולים אחרים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של עניין (ע”א 578/17 יבלינוביץ נ’ פרטנר תקשורת בע”מ (18.11.2018); ע”א 2112/17 גרסט נ’ נטוויז’ן בע”מ ((2.9.2018; רע”א 1491/16 פלונית נ’ פלוני (14.4.2016); רע”א 9294/09 חן נ’ בנק הפועלים (25.3.2010); ע”א 4861/05 שיכון עובדים נ’ מנהל מיסוי מקרקעין (11.8.2008); ע”א 84/80 קאסם נ’ קאסם, פ”ד לז(3) 60 (15.6.1983)), ובכלל האמור טענות לגופן של מחלוקות שנדונו בבית המשפט לענייני משפחה, לרבות בעניין הגשתה לקיום של “צוואה לא כשרה ואף מזויפת”, השכרת הדירה לשוכר חדש בחודש יולי 2020 (“גניבה. פשוט גניבה”, סע’ 33.4 לערעור), טענות המלמדות לשיטת המערערת כי המשיב “…לא רק… זייפן וגנב, הוא גם שקרן מוכח” (סע’ 33.5 לערעור); טענות לגבי הליכים אחרים בהם לטענת המערערת, הצליח המשיב “להשחיל עצמו” בלי לשלם אגרות, להעמיד התחייבויות או “להוכיח את אשר נדרש להוכיח” כדי לקבל פטורים או הנחות (סע’ 24 לערעור); ועוד.
הערעור נדחה.
ניתן היום, כ”ח חשוון תשפ”ד, 12 נובמבר 2023, בהעדר.
____________________
תמר אברהמי, שופטת
