לפני
כבוד השופט גלעד הס
התובעים/הנתבעים שנכגד 1-8
1. משה קידר
2. אריאלה אורן
3. אריה אורן
4. בעז זגמן
5. יעקב טימור
6. דור גל
7. ג. בנימין אחזקות בע"מ
8. איתן לייפר
9. יוסף בלאופלד שדות
10. תומר שדות
11. איתן אקרמן
12. אלנה זינגר
13. בר אברהמי
14. עינב אברהמי
15. ענבל אברהמי
16. אופיר לסרי
17. שוהם בן חמו
18. ד"ר רפאל בן עמי
19. ד"ר סופי ססיל דהן
נגד
נתבעים/התובעת שכנגד 2
1. מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל
2. מינהל מגורים ישראל – מ.ש.י בע"מ
3. שלמה ונטורה
4. מרדכי פלד
5. יאיר מורט
6. עו"ד יואב זהבי
7. עו"ד יהודה זהבי
8. כלל חברה לביטוח בע"מ
פסק דין חלקי
רקע
לפניי בקשות לסילוק התביעות על הסף מחמת מעשה בית דין. ההליכים שלפניי הם רבים ומורכבים ומתנהלים שנים רבות, לפיכך אסקור ברקע רק את עיקרי הדברים הנדרשים להכרעה בבקשות שלפניי.
ביום 1.7.2015 פרסמה רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י") את מכרז מס' תא/2015/126 (להלן: "המכרז"), לחכירתו לדורות של המגרש הידוע כחלקה 8 בגוש 7101 באזור דרום הקריה בעיר תל אביב-יפו (להלן: "המגרש").
התכנית החלה על המקרקעין אפשרה לבנות על המגרש כ- 324 יחידות דיור וכן שטחי משרדים ומסחר.
הנתבעת 2 והתובעת שכנגד בהליכים שלפניי, מינהל מגורים ישראל – מ.ש.י בע"מ (להלן: "מינהל המגורים") וכן הנתבעים 3-5 בחלק מהתביעות, בעלי המניות בנתבעת 2, ה"ה שלמה ונטורה, מרדכי פלד ויאיר מורט, החלו לגבש קבוצת רכישה בשם "יונייטד שרונה" לצורך הגשת הצעה לרכישת הזכויות במקרקעין במסגרת המכרז (להלן: "קבוצת הרכישה").
הנתבעים 6-7, עורכי הדין יואב ויהודה זהבי, נשכרו להיות היועצים המשפטיים של קבוצת הרכישה (להלן: "היועצים המשפטיים").
לשם הנוחות יכונו מינהל המגורים, בעלי המניות בה וכן היועצים המשפטיים כ- "המארגנים".
התובעים בהליכים שלפניי הינם רוכשים של זכויות ליחידות דיור שיוקמו על המגרש, רוכשים שהצטרפו לקבוצת הרכישה במועדים שונים. אתייחס להבחנות בין התובעים השונים, ככל שאלו רלוונטיות להכרעה בבקשות שלפניי וזאת בהתאם לעניין.
בחודש פברואר 2016 הגישה מינהל המגורים, בשם קבוצת הרכישה, הצעת לרכישה המגרש בסך של כ- 1,250,000,000 ₪, וביום 21.3.2016 אושרה הזכייה של קבוצת הרכישה.
בסמוך לאחר הגשת ההצעה והודעת הזכייה, התגלעו סכסוכים בין חלק מחברי קבוצת הרכישה לבין רוב חברי קבוצת הרכישה, וכן סכסוכים בין חלק מחברי קבוצת הרכישה לבין מינהל המגורים והיועצים המשפטיים.
סכסוכים אלו הולידו שורה ארוכה של הליכים משפטיים, אשר אסקור את ההליכים הרלוונטיים לצורך הכרעה בבקשות שלפניי.
סוג ההליכים הראשון שהתנהל הינן התביעות שלפניי, תביעות של חלק מחברי קבוצת הרכישה כנגד מינהל המגורים וכנגד היועצים המשפטיים. בשלב מסוים תוקנו כתבי התביעה, כך שאלו הוגשו גם כנגד מדינת ישראל (להלן: "תביעות חברי קבוצת הרכישה כנגד מינהל המגורים").
תביעות חברי קבוצת הרכישה כנגד מינהל המגורים הוגשו חלקם לבית המשפט השלום בתל אביב, בתיקים המפורטים לעיל: 8996-10-16, 43763-10-19, 47051-09-17, 17367-09-17 ו- 64941-09-16. בתיקים אלו ניתנה ביום 17.1.2023 החלטה של בית משפט השלום (כב' השופט אלקלעי) כי הוא מתיר לתקן את כתב התביעה, כך שיוגש כתב תביעה מאוחד לכלל התיקים הללו. עוד קבע בית משפט השלום, כי היות וסכום התביעה המאוחד עולה על 2,500,000 ₪, התיק יועבר לבית המשפט המחוזי.
כתב התביעה המתוקן בסך של 7,216,426 ₪ בתיקים אלו הוגש לבית המשפט המחוזי ביום 23.2.2023 וזאת מטעם התובעים 9-12 ו- 16-19. במסגרת תביעה זו, נתבעו כלל הנתבעים כאן. לשם הנוחות בלבד, התביעה המתוקנת לגבי התיקים הללו תכונה להלן: "תביעת השלום".
כמו כן, הוגשו על ידי תובעים אחרים חברי קבוצת הרכישה, תביעות בבית המשפט המחוזי בתיקים הבאים: 64085-09-17 ו- 44720-12-17.
ביום 16.1.2023 הוגש כתב תביעה מתוקן בתיקי בית המשפט המחוזי וזאת על סך של 12,563,325 ₪ מטעם התובעים 1-8 ו- התובעים 13-15. במסגרת תביעה זו נתבעו הנתבעים 1-2, 7-6 ו- 8, לשם הנוחות בלבד, התביעה המתוקנת לגבי התיקים הללו תכונה להלן: "תביעת המחוזי".
כך, לפניי בית המשפט עומדים כיום שני כתבי תביעה מתוקנים, האחד מטעם התובעים 1-8 ו- 13-15, והשני, מטעם התובעים 9-12 ו- 16-19.
הטענה המרכזית של כלל התובעים בכלל התביעות (אשר כולם מיוצגים על ידי אותם באי כוח) הינה, כי ההתקשרות שלהם עם המארגנים וחברי קבוצת הרכישה, כפי שבאה לידי ביטוי, בין היתר, במסמכי ההצטרפות לקבוצת הרכישה, הייתה על סמך מצג שווא של מינהל המגורים והיועצים המשפטיים, כאשר אלו פעלו, לטענת התובעים, בתרמית, הטעיה, רשלנות והפרו את חובת תום הלב כלפיי חברי קבוצת הרכישה.
מכאן, גם הסעד המבוקש בכלל התביעות, הינו זהה והוא, בעיקרו, ביטול ההסכמים והשבת הסכומים ששולמו על ידי התובעים למינהל המגורים כהון עצמי לרכישת המקרקעין וכן השבת שכר הטרחה ששולם ליועצים המשפטיים.
מינהל המגורים הגיש תביעה שכנגד כנגד כלל התובעים, כאשר הטענה המרכזית בכתב התביעה שכנגד הינה, כי על התובעים לשלם למינהל המגורים את שכר הטרחה המגיע לה בהתאם לקבוע בהסכם המארגן.
במקביל להליכים שלפניי כפי שתוארו לעיל, אשר הינם הליכים בין חלק מחברי קבוצת הרכישה, התובעים כאן, לבין מינהל המגורים והיועצים המשפטיים, הנתבעים כאן, התנהלו הליכים בין חלק מחברי קבוצת הרכישה, לרבות רוב התובעים כאן, כנגד יתר חברי קבוצת הרכישה, וארחיב.
ביום 29.1.2018, במסגרת ה"פ 65590-01-18, הגישו חברי קבוצת הרכישה כנגד התובעים כאן, וכן כנגד בעלי דין נוספים, המרצת פתיחה וזאת בדרישה למנות בורר שיידון במחלוקות בין הצדדים.
ביום 30.1.2019 ניתן פסק דין מנומק (כב' השופטת עידית ברקוביץ') אשר הורה על מינוי בורר שיכריע במחלוקת בין התובעים לבין קבוצת הרכישה.
ראוי לציין, כי במסגרת ההליכים למינוי הבורר בבית המשפט המחוזי, העלו התובעים את אותן הטענות המועלות בהליכים שלפניי, ר' ס' 10 לפסק הדין מיום 30.1.2019, אולם בית המשפט, כאשר החליט להורות על מינוי בורר, לא נדרש לטענות לגופן.
בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין האמור, נדחתה (רע"א 1376/19).
כמו כן, הוגשה בקשה נוספת לבית המשפט למינוי בורר, על ידי נציגות קבוצת הרכישה כנגד חברים נוספים בקבוצה (הפ"ב 16317-05-19), וביום 19.12.2019 הורה בית המשפט (כב' השופטת חנה פלינר) כי ימונה בורר גם לבירור מחלוקת זו.
כב' השופט (בדימוס) זילברטל מונה כבורר (להלן: "כב' הבורר") במחלוקות בין התובעים כאן וכן תובעים נוספים לבין חברי קבוצת הרכישה בשני התיקים האמורים לעיל.
במסגרת הבוררות הוגשה תביעה על ידי חברי קבוצת הרכישה כנגד התובעים כאן (להלן: "הנתבעים בבוררות"), פרט לתובעים 10, 17 ו-18. הנתבעים בבוררות הגישו כתב תביעה שכנגד כנגד חברי קבוצת הרכישה.
ביום 13.6.2022 ניתן פסק הדין בבוררות, במסגרתו קבע כב' הבורר, כי התביעה שכנגד נדחית וכי התביעה העיקרית מתקבלת במרביתה (להלן: "פסק הבורר").
ביום 6.10.2022 ניתן בת"א (מחוזי תל אביב) 30030-07-22 פסק דין המאשר את פסק הבורר.
יצוין כי טרם ניתן פסק הבורר, חתמו התובעים 1-4, 6-8 ו- 16 על הסכמי פשרה מול נציגות קבוצת הרכישה, כאשר הסכמים אלו קיבלו תוקף של פסק בורר לאחר שפורסם פסק הבורר.
לאור פסק הבוררות ולאור הגשתו, לאחרונה, במסגרת הראיות מטעם מינהל המגורים, הוגשו על ידי המארגנים הבקשות לסילוק על הסף עקב מעשה בית דין.
התובעים הגישו תשובה לבקשות והמארגנים הגישו תגובות לתשובה.
תמצית טענות הצדדים
טענת המארגנים בבקשות מטעמם הינה פשוטה יחסית, כאשר לטעמם פסק הבוררות הכריע בטענות והעילות העומדות בבסיס התביעות דנא, ולפיכך קיים השתק עילה והשתק פלוגתא ביחס לטענות ועילות אלו.
עוד טענו המארגנים, כי התנאים לתחולתו של מעשה בית דין מתקיימים במקרה זה, שכן התובעים בהליך זה היו צד להליך הבוררות, המסכת העובדתית בשני ההליכים זהה, מהות ההתקשרות בפרויקט והמערכת ההסכמית שעליהן הושתתו עילות התביעות כאן, זהות להליך הבוררות ונדונו בו, ובפרט, כי הטענות שנטענו בהליך הבוררות, ונטענות שוב בהליך זה, על אודות המארגנים, התבררו ונדונו במסגרת הבוררות ונדחו.
כמו כן נטען, כי התובעים מבקשים להעיד בהליך זה את אותם העדים שהעידו בהליך הבוררות, ואף חוות הדעת שהוגשו בהליך הבוררות הוגשו כמות שהן בהליך זה.
בנוסף טענו המארגנים, כי יש להחיל את מעשה בית הדין גם על התובעים שלא היו צד פורמאלי להליך הבוררות, וגם על התובעים שחתמו על הסכמי פשרה טרם ניתן פסק הבוררות.
לחילופין טענו המארגנים, כי ככל ולא תתקבל עמדתם בדבר דחיית התביעות עקב קיומו של השתק עילה, הרי שיש לקבוע השתק פלוגתא לגבי הטענות שנדונו והוכרעו בהליך הבוררות.
מנגד טענו התובעים, כי בענייננו לא מתקיימים התנאים והמבחנים לקיומו של מעשה בית דין.
כמו כן, טענו התובעים, כי כב' הבורר קבע מפורשות בפסק הבוררות, כי לא קם מעשה בית דין כנגד המארגנים וכי קיימת אפשרות להכרעות סותרות בין תוצאת הליך הבוררות לבין ההליך בבית המשפט, כך שלטעמו של כב' הבורר בית המשפט כאן יכול לקבל את טענות התובעים בהליך בבית המשפט כנגד המארגנים, ובכך שמר כב' הבורר על זכות התובעים בתביעה כנגד המארגנים.
עוד טענו התובעים, כי כב' הבורר קבע כי שיקול מרכזי לדחיית טענות התובעים כנגד נציגות קבוצת הרכישה הינו, כי תרופת התובעים יכולה להיות בתביעת נזקיהם מהמארגנים.
התובעים טענו בנוסף, כי בפסק הבוררות לא נקבעו קביעות פוזיטיביות בקשר לפלוגתאות המשותפות לשני ההליכים, אלא רק קביעות נגטיביות ומכאן, ובהתאם לפסיקה, קביעות אלו לא מקימות השתק פלוגתא לגבי פלוגתאות אלו.
טענה נוספת של התובעים הינה, כי הצדדים כאן, פרט למספר תובעים בודדים, לא היו בעלי הדין בהליך הבוררות ומכאן שאין תחולה לדוקטרינת מעשה בית דין.
עוד טענו התובעים בהקשר זה, כי כמחצית מהתובעים בהליך זה הגיעו בהליך הבוררות לפשרה במסגרתה נקבע מפורשות, כי כל טענותיהם ותביעותיהם כנגד המארגנים שמורות להם, ופשרה זו קיבלה תוקף של פסק בורר.
בנוסף טענו התובעים, כי אילו היו זוכים בהליך הבוררות וטענותיהם שם כלפי המארגנים היו מתקבלות, התובעים לא היו טוענים כי חל לחובת המארגנים מעשה בית דין בהליך זה, ולכן ולאור כלל ההדדיות, אין מקום להחיל עליהם את כלל מעשה בית דין.
התובעים הוסיפו וטענו, כי בפסיקה נקבע כי גם במקרה בו יכול לקום מעשה בית דין, הרי שלבית המשפט שיקול דעת רחב האם להחילו, ובמקרה זה אין מקום להחילו.
כמו כן טענו התובעים, כי עיתוי הגשת הבקשות נגוע בחוסר תום לב קיצוני שכן ככל והמארגנים היו סבורים כי כלל ההדדיות מתקיים בין הליך הבוררות לבין ההליך זה, היה עליהם להגיש עוד בראשית הליך זה בקשה לעיכוב הליכים, אולם הם לא עשו זאת והמתינו לראות מה תהיה תוצאת הבוררות וכי אילו התוצאה לא הייתה מתאימה להם, היו טוענים כי אינם כבולים לפסק הבוררות.
במסגרת התגובות לתשובה שבו המארגנים על טענותיהם והשיבו לטענות התובעים.
דיון והכרעה
מבוא
תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות") קובעת כך:
"בית המשפט רשאי לדחות תביעה בכל עת בשל קיומו של מעשה בית דין, התיישנות או מכל נימוק אחר, שלפיו הוא סבור כי ראוי ונכון לדחות את התביעה."
כלומר, התקנה מסמיכה את בית המשפט לסלק תביעה על הסף מפאת מעשה בית דין, וזאת כאשר על בסיס העובדות הנטענות בכתב התביעה מתקיים אותו מעשה בית דין נטען.
בכל מקרה ראוי לציין את ההלכות הנוקשות לגבי סילוק על הסף של תביעה, הלכות אשר קבעו, כי בית המשפט יסלק על הסף תביעה רק במקרים חריגים ונדירים, ר', למשל, י' זוסמן, 'סדרי הדין האזרחי' (מהדורה שביעית) 1995, 387 והאזכורים שם.
עוד נקבע, כי רק במקרים בהם ברור, כי מכוח העובדות המפורטות בכתב התביעה עצמו, עולה מעשה בית דין, באופן בו התובע לא יוכל לזכות בסעד המבוקש על ידו, אף אם יעלה בידו להוכיח את כלל העובדות המפורטות בכתב תביעתו, תסולק התביעה על הסף, ר' ע"א 2582/09 הדייה גנאים נ' בית החולים רמב"ם [פורסם במאגר נבו] (8.8.2010).
מכאן יש לבחון, האם פסק הבוררות יוצר מעשה בית דין ביחס לעילות המפורטות בכתבי התביעה המתוקנים, וזאת על רקע ההלכות בעניין דחיה על הסף, מעשה בית דין וטענות הצדדים.
פסק בוררות כיוצר מעשה בית דין
סעיף 21 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות") קובע כך:
"בכפוף לסעיפים 24 עד 28 ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי-הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין."
כלומר, כל עוד פסק הבוררות לא בוטל על פי סעיפים 24-28 לחוק הבוררות, הרי שפסק הבוררות מחייב את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית דין.
אציין, כי על פי הפסיקה נקבע כי פסק בוררות מהווה מעשה בית דין בין הצדדים לבוררות או חליפיהם ללא תלות באישור פסק הבוררות על ידי בית המשפט, ר' רע"א 1347/94 נציגות הבית המשותף, רחוב יפו 33 חיפה נ' מוסא דאהר [פורסם במאגר בנבו] (27.6.1994).
בענייננו כאמור, מדובר בפסק בוררות שאושר על ידי בית המשפט, כאשר אין טענה כי פסק הבוררות בוטל, ומכאן באופן פוטנציאלי יש ביכולתו ליצור מעשה בית דין לגבי ההליכים שמתנהלים בתיק שלפניי.
מעשה בית דין – כללי
דוקטרינת 'מעשה בית דין' הינה דוקטרינה המונעת מבעל דין להביא בפני בית המשפט עילה, או פלוגתא, אשר הוכרעו בהליך משפטי קודם.
הרציונל העומד מאחורי דוקטרינת מעשה בית דין הינו סופיות ההליך המשפטי, ומכאן מניעת הטרדתו של בעל דין בהתדיינויות חוזרות ונשנות לגבי אותה עילה, או לגבי אותה פלוגתא, שכבר הוכרעו בהליך משפטי קודם.
טעם נוסף לדוקטרינה זו הינה שמירה על עקביות הכרעות שיפוטיות ומכאן מניעת עומס יתר על בתי המשפט, ר' ע"א 8273/16 Fundacio Gala-Salvador Dali נ' וי. אס מרקטינג (ישראל 2005) בע"מ [פורסם במאגר נבו] (11.7.2021):
"דוקטרינת מעשה בית דין קובעת כי פסק דין שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, מקים מחסום דיוני המונע התדיינות נוספת בין אותם בעלי דין או חליפיהם, בכל עניין או שאלה שהוכרעו בפסק הדין. שני שיקולים מרכזיים עומדים ביסוד הדוקטרינה, ומצדיקים שלא להידרש בשנית להליך שכבר נדון והוכרע לגביו. השיקול האחד, הבטחת סופיותן של הכרעות שיפוטיות וכפועל יוצא מכך יעילות ההליך השיפוטי. זאת על מנת למנוע הטרדתו של בעל דין שכנגד בעניין שכבר נדון והוכרע או שניתנה הזדמנות להעמידו לדיון ולהכרעה. השיקול השני נוגע לאינטרס הציבורי במניעת עומס יתר על מערכת בתי המשפט בהתדיינות חוזרת בעניינים שכבר נדונו. עניין זה קשור אף להיבט העקביות שבהכרעות השיפוטיות ולצורך בשמירה על האמון במערכת המשפט… "
עם זאת, ראוי לציין, כי עקרון מעשה בית דין אינו עקרון מוחלט ולבית המשפט מוקנה שיקול דעת לסטות מעקרון זה כאשר הצדק מחייב זאת, ר' רע"א 4936/20 עזבון המנוח מוחמד מחמוד סומרין ז"ל נ' הימנותא בע"מ [פורסם במאגר נבו] (3.4.2023).
דוקטרינת מעשה בית דין נחלקת לשני ענפים – השתק עילה והשתק פלוגתא, ר' ע"א 2634/09 גדעון רוטנברג נ' אלגו השקיה בע"מ [פורסם במאגר נבו] (06.1.2011):
"מעשה בית דין" מסתעף לשתי דוקטרינות עיקריות: השתק פלוגתא המונע מהצדדים לשוב ולהעלות טענה עובדתית שהוכרעה במשפט הראשון ביניהם, והשתק עילה היוצר מחסום בפני בעלי דין לשוב ולהתדיין באותו עניין שהיתה לגביו הכרעה שיפוטית (ע"א 303/79 אבני נ' גליקסמן, פ"ד לה(1) 92 (1980))."
כלל השתק העילה קובע, כי כאשר עילה מסוימת נדונה והוכרעה בהליך משפטי, מנועים הצדדים מלהביא עילה זהה פעם נוספת בפני בית המשפט, ר', לאחרונה, ע"א 8444/19 ישעיהו גיבור נ' אזורים בנין (1965) בע"מ [פורסם במאגר נבו] (26.04.2022) (להלן: "עניין גיבור"):
"הכלל בדבר מעשה בית דין, ככל שהוא נוגע להשתק עילה, קובע כי "מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה""
יודגש, כי על מנת להקים השתק עילה יש להוכיח קיומם של שלושה תנאים מצטברים: עילה זהה, זהות בעלי הדין או חליפיהם והכרעה לגופו של עניין, כך:
"כידוע, הכלל השתק עילה קובע כי בית-משפט לא ייזקק לתביעה נוספת בין בעלי-דין או חליפיהם מקום שתביעה קודמת בין אותם בעלי-הדין, המבוססת על אותה עילה, נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך"
ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ [פורסם במאגר נבו] (23.5.2001)
עוד נקבע, כי ככלל השתק העילה יחול בעילות הזהות בבסיסן אולם לאו דווקא בפרטיהן:
"מעשה בית דין יתקיים מקום ששתי התביעות מבוססות על עילות זהות בבסיסן, וזאת גם אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת"
ר' ע"א 3395/13 נועם בלום נ' מדינת ישראל רשות המים ומשרד החקלאות [פורסם במאגר נבו] (11.8.2014).
לעניין השתק עילה נקבע בנוסף, כי "זהותן של העילות לצורך קיומו של מעשה-בית-דין איננה מושפעת מסוגי הסעדים הנתבעים" ר' ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ [פורסם במאגר נבו] (14.6.2004).
הענף הנוסף של מעשה בית דין הינו, כאמור, השתק הפלוגתא. כלל השתק הפלוגתא קובע, כי כאשר פלוגתא מסוימת נדונה והוכרעה בהליך משפטי בין אותם הצדדים, הכרעה זו מחייבת את הצדדים בהליכים עתידיים.
על מנת לקבוע כי מתקיים מעשה בית דין לאור קיומו של השתק פלוגתא, על הטוען להשתק הפלוגתא להוכיח קיומם של ארבעה תנאים במצטבר:
א. זהות בפלוגתא שעמדה לדיון;
ב. קיום התדיינות בפלוגתא בין הצדדים;
ג. הפלוגתא הוכרעה בהליך הראשון ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי;
ד. ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק הדין בתביעה הראשונה;
עוד לעניין התנאים הנדרשים לביסוס השתק פלוגתא, ר' רע"א 2401/21 סאמי ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ [פורסם במאגר נבו] (1.3.2022):
"במה דברים אמורים? כידוע, לצורך הוכחת קיומו של השתק פלוגתא צריכים להתקיים ארבעה תנאים מצטברים: הפלוגתא זהה מבחינה עובדתית ומבחינה משפטית לפלוגתא שנידונה בהליך הראשון; בהליך הראשון קיימו הצדדים התדיינות באותה פלוגתא; הפלוגתא הוכרעה בהליך הראשון ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי; ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק הדין בהליך הראשון"
ראוי להוסיף, כי במסגרת התנאי הדורש את זהות הצדדים על מנת להחיל השתק עילה או השתק פלוגתא, נכללת דרישה נוספת, אשר נקבעה בפסיקה, והיא מכונה 'כלל הדדיות', ר' ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם במאגר נבו] (12.10.09) (להלן: "עניין אספן"):
"תנאי זה להקמתו של השתק פלוגתא, דהיינו התנאי בדבר זהות בעלי הדין, הינו ביטוי לכלל ההדדיות שהינו יסוד מוסד בדיני מעשה בית דין. בהתאם לכלל זה, כוחו המחייב של פסק דין יפה ביחס לצדדים לאותה התדיינות בלבד. פלוני, שהינו זר להליך ונעדר קרבה משפטית כלשהי לצדדים לו אינו רשאי להסתמך על אותו הליך בהתדיינות מאוחרת, כך שיהא עליו להוכיח את תביעתו או את הגנתו, בהתאם לעניין, מבלי שיהנה מן היתרונות "המניעתיים" שמצמיחה הכרעה שיפוטית אחרת [ראו: זלצמן, בעמוד 525]. במילים אחרות, כלל ההדדיות משמיענו כי אין בעל דין יכול להסתמך על מימצא שהוכרע לטובתו כדי להשתיק את יריבו, אלא אם היה בידי היריב להשתיק את אותו בעל דין עצמו לו הוכרע המימצא לטובתו הוא"
עם זאת, בית המשפט בעניין אספן ריכך את 'כלל ההדדיות', כך:
"עם השנים ניכרת בפסיקתו של בית משפט זה מגמת עידון של כלל ההדדיות, אם כי לא סטיה מלאה הימנו. כך, נקבע כי גם צד זר להליך שכבר הוכרע יוכל לטעון להשתק פלוגתא בהליך מאוחר בהתבסס על ההליך הראשון, ובלבד "שכל האינטרסים עליהם בא עקרון 'זהות הצדדים' לשמור, [יהיו] מוגנים"
בית המשפט העליון שב וחזר על גמישות זו בהפעלת כלל ההדדיות ברע"א 2812/13 קולומביה ציוד וצרכי צילום בע"מ נ' דלתה דיגיטל בע"מ [פורסם במאגר נבו] (11.7.2013):
"בעקבות הביקורת שנמתחה על כלל ההדדיות בהקשר של מעשה בית דין, הִגמיש בית משפט זה את הכללים לקיומו של השתק פלוגתא גם במקרים בהם הצד שמעלה את טענת ההשתק לא היה צד להתדיינות הראשונה, אך זאת כאשר הטענה מועלית כטענת הגנה כנגד תובע שהיה צד להתדיינות הראשונה" (הדגשה שלי – ג.ה.).
מן הכלל אל הפרט
לאור ההלכות בעניין מעשה בית דין, כפי שפורט לעיל, ולאור הנסיבות של ההליכים שלפניי, אני סבור כי במקרה שלפניי קיים מעשה בית דין הן מכוח השתק עילה והן מכוח השתק פלוגתא בגינו יש לסלק את התביעות שלפניי, מלבד התביעות של התובעים 10 ו- 17. ואנמק:
השתק עילה
האם מדובר בעילות זהות?
כאמור, בכדי להקים את השתק העילה יש לוודא תחילה, כי העילות בשני ההליכים זהות בבסיסן.
הגדרת 'עילת התביעה' במשפט הישראלי אינה חד ערכית, כך שהיא מקבלת הגדרה שונה במקצת בהקשר לשימוש שנעשה בה, כך למשל הגדרת 'עילת התביעה' מקבלת תוכן שונה לצורך התיישנות, מחיקה על הסף בהעדר עילה או מעשה בית דין.
בכל מקרה, ההלכה במשפט הישראלי הינה, כי לצורך מעשה בית דין, 'עילת התביעה' תוגדר באופן רחב המשקף פן מהותי של עילת התביעה ולא רק פן פורמאלי.
ר' פסק הדין המנחה בעניין בע"א 1545/08 אברהם מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בע"מ [פורסם בנבו] (04.03.2010):
"כאשר צד להליך מעלה טענה בדבר השתק עילה בשל עילות תביעה זהות, המבחן לו נזקק בית המשפט חורג מן הבחינה הפרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה. הוא בוחן האם על-פי מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לאותו עניין עצמו והאם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים. כמו כן בוחן בית המשפט את מידת הדמיון בתשתית העובדתית הניצבת ביסוד שני ההליכים". (הדגשה שלי – ג.ה.).
וכן ר' ע"א 3065/22 יעקב יעקב נ' שרותי כשרות ושמיטה בד"ץ העדה החרדית ירושלים [פורסם באתר נבו] (17.2.2022):
"כדי לזהות האם העילה שנתבעה בהליך המאוחר זהה לעילה שעמדה במוקד תביעה מוקדמת שכבר הוכרעה בפסק דין אחר, יש לבחון "האם מבחינה מהותית מדובר בשתי התדיינויות באותו עניין עצמו" (ע"א 8444/19 גיבור נ' אזורים בנין (1965) בע"מ, פסקה 21 [פורסם בנבו] (26.04.2022)). את הדיבור "באותו עניין עצמו" פירש בית משפט זה בפרשנות רחבה.
כך נקבע כי "העיקרון של מעשה בית דין יחול אף אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ורכיבים שלא נזכרו בתביעה הקודמת" (ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ, נח(6) 447 453 (2004)). על בית המשפט לבחון בין היתר האם התשתית העובדתית הבסיסית שעומדת בלב התביעה המוקדמת והמאוחרת זהה, כאשר כל "טענה אפשרית הקשורה קשר ענייני הדוק בעילה, אפילו לא הועלתה בפועל על ידי התובע" תחסם על ידי השתק העילה (ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות, פסקה 24 [פורסם בנבו] (05.01.2011)"
ור' גם ד"ר יששכר רוזן-צבי "ההליך האזרחי", הוצאת נבו, התשע"ה-2015, בעמ' 500.
עיון בעילות התביעה בשתי התביעות שלפניי והשוואתן עם עילות התביעה בתביעה שכנגד שהגישו התובעים בהליך הבוררות, מוביל למסקנה ברורה וחד משמעית, כי מדובר באותן העילות בדיוק.
יוטעם, מכלל הפרמטרים הנדרשים להגדרת "עילת תביעה" עולה המסקנה הברורה, כי מדובר באותן עילות תביעה, כאשר הזהות מתבטאת הן בתשתית העובדתית עליה נשענת עילת התביעה, הן בעילה המשפטית הנטענת על סמך התשתית העובדתית והן במהות הדברים, וארחיב.
כאמור, בשלב זה לאחר תיקון כתבי התביעה מונחים בפני בית משפט זה שני כתבי תביעה מתוקנים תביעת השלום ותביעת המחוזי.
המסכת העובדתית והעילות המשפטיות זהות למעשה בשתי התביעות הללו, ומכאן מדובר באותה עילת תביעת בשתי התביעות שלפניי. אציין, כי אין גם טענה של התובעים כי מדובר בעילות תביעה שונות בין תביעת השלום לתביעת המחוזי.
עיון בכתבי התביעה הללו שלפניי מגלה, כי התשתית העובדתית הנטענת בשתי התביעות הינה, בעיקרה, כי התובעים חתמו על הסכמי ההצטרפות לקבוצת הרכישה תוך הטעיה ועושק וכי המארגנים פעלו בחוסר תום לב במשא ומתן והפרו את חובת הגילוי בשלב הטרום-חוזי.
בפרט טענו התובעים במישור העובדתי בתביעות שלפניי, כי המארגנים הבטיחו הבטחות סרק לתובעים, לפיהן ירכשו דירות בפרויקט במחירים נמוכים משמעותית ממחיר השוק, כי התובעים הוטעו על ידי המארגנים באשר לעלויות המס הצפויות, עליות המימון הצפויות, יכולת הקבוצה לבצע את הפרויקט והסיכונים הכרוכים בפרויקט. כמו כן טענו התובעים, כי המארגנים לא צפו מראש את העלויות ולא ערכו תכנון נכון של נושא זה. ר' סעיפים 153-161 לכתב תביעת השלום, וכן 161-169 בכתב התביעה המחוזי.
עילה נוספת המוזכרת בכתבי התביעה שלפניי מתבססת על הטענה, כי היועצים המשפטיים והמארגנים הפרו את חובת הזהירות והנאמנות, ר' סעיפים 164-165 לתביעת השלום וכן סעיפים 172-173 לתביעת המחוזי.
התובעים טענו, כי מעשים אלו של המארגנים מהווים רשלנות רבתית, ויוצרים עילה מכוח עוולת הרשלנות וזאת כאשר המארגנים או היועצים המשפטים לא נהגו כפי חובתם כמארגנים ויועצים משפטיים סבירים, מיומנים, נבונים וזהירים בנסיבות העניין באופן שגרם לתובעים לנזקים, ר' סעיף 166 לתביעת השלום וכן סעיף 174 לתביעה המחוזי.
התובעים טענו טענות זהות ממש בכתב התביעה מטעמם בתביעת הבוררות.
כך, התשתית העובדתית המפורטת בכתב התביעה שכנגד שהוגש על ידם בבוררות, זהה למעשה לתשתית העובדתית בכתבי התביעה שלפניי, ר' פרק ב' לכתב התביעה שכנגד- "התשתית העובדתית – העובדות כהוויתן" בסעיפים 5 עד 86 לכתב התביעה שכנגד אשר הינו דומה, ובחלקים רבים אף זהה, לפרק "התשתית העובדתית" בתביעת השלום וכן לפרק "התשתית העובדתית" בתביעת המחוזי.
העילות המשפטיות בתביעות שלפניי שעניינן, כאמור, טעות, הטעיה, הפרת חובת אמון ורשלנות, הינן למעשה חופפות לעילות בכתב התביעה שכנגד בהליך הבוררות, ר', בין היתר, סעיפים 87-99 לכתב התביעה שכנגד בבוררות. כמו כן ר' עמ' 18-21 לפסק הבורר המציין את עילות התביעה שכנגד אשר זהות בבסיסן לעילות בתביעות שלפניי.
למען השלמת התמונה חשוב לציין, כי למעשה התובעים עצמם בכתב התביעה שכנגד מודים ומאשרים, כי התביעה שכנגד שהוגשה על ידם זהה מבחינת הנושאים העובדתיים והמשפטיים לתביעה כאן, ר' סעיף 4 לתביעה שכנגד:
"יצוין בפתח הדברים, כי אלמלא הופנו הצדדים לריב ריבם במסגרת הליך הבוררות, היה דינה של תביעה זו להתברר במאוחד עם תביעות שהגישו התובעים מיד עם מתן הודעות הביטול מטעמם נגד מארגני קבוצת הרכישה ויועציה המשפטיים, אשר בעת הגשת התביעה דנן תלויות ועומדות בפני בתי המשפט, ואשר עניינן בשאלות זהות של עובדה ושל משפט, הנוגעות לנסיבות צירוף התובעים לקבוצת הרכישה ופרישתם הימנה [במסגרת ת"א 47051-07-19, ת"א 64941-09-16, ת"א 8996-10-16, ת"א 64085-09-17, ת"א 17367-09-17, ת"א 44720-12-17] בהקשר זה יבקשו התובעים להבהיר ולהודיע כדלקמן:" (הדגשה שלי – ג.ה.).
ודוק, התובעים עצמם טוענים כי מדובר בשאלות זהות הן של עובדה והן של משפט.
לאור האמור לעיל, אני קובע כי העילות בתביעות שלפניי הן אותן העילות שנטענו על ידי התובעים במסגרת התביעה שכנגד בהליך הבוררות.
האם העילות נדונו והוכרעו לגופן?
מכאן, יש לבחון האם העילות שהועלו במסגרת הליך הבוררות, ואשר כאמור הן אותן העילות הנטענות על ידי התובעים בתביעות שלפניי, נדונו והוכרעו לגופן בהליך הבוררות.
לטעמי, התשובה לכך ברורה, עילות אלו נדונו והוכרעו כנגד התובעים.
ראשית, כב' הבורר בפסק הבוררות, מסביר כי עליו להכריע בטענות של התובעים כנגד "המארגן" כלומר בטענות התובעים כנגד הנתבעים כאן, וזאת בשתי סוגיות מרכזיות, אשר הינן למעשה, הסוגיות הנדרשות להכרעה בהליך שלפניי:
"שתי המחלוקת העיקרית בין הצדדים בעניין יחסי חברי הקבוצה עם המארגן הן אלה: האם הוטעו הנתבעים על ידי המארגן ובכלל זה האם פעל המארגן בניגוד למצגים שהציג לנתבעים ובניגוד למסמכים שחתמו עליהם המצטרפים לקבוצה קודם להגשת ההצעה במכרז; ובמקרה שהתשובה לכך חיובית, האם יש בכך כדי להקים לנתבעים עילה לביטול הסכם השיתוף כלפי יתר חברי הקבוצה."
יתרה מזאת, כב' הבורר, בפתח פרק הדיון וההכרעה בפסק הבורר העמיד כשאלה ראשונה להכרעה את השאלה הבאה:
"השאלה הראשונה העומדת אם כן לבירור במסגרת הדיון אם עומדת לנתבעים כלפי הקבוצה עילה לביטול הסכם השיתוף, היא, האם אמנם הוכיחו הנתבעים את טענותיהם כלפי המארגן במידה הדרושה בהליך האזרחי"
כלומר, כב' הבורר דן באופן מפורש בטענות התובעים כנגד המארגן, כלומר כנגד הנתבעים כאן.
כב' הבורר דן בטענות האמורות, ומכריע ברורות, הן במישור הכללי, והן במישור הפרטני, בסוגיות השונות, ודוחה את כלל טענות ועילות התובעים ללא יוצא מן הכלל.
כך, בסיכומם של דברים, פוסק כב' הבורר בעניין טענות התובעים כנגד "המארגנים" (ר' עמ' 70 לפסק הבורר):
"המסקנה העולה מן הדיון עד כה היא, שהנתבעים לא הוכיחו את טענותיהם בקשר להטעיה ותרמית במעשי המארגן והנציגות, ולא הראו כי עומדת להם עילת ביטול כלפי המארגן. כן לא הראו הנתבעים כי במעשי המארגנים והנציגות נפלו ליקויים ופגמים מהסוג המקים להם עילת ביטול כלפי חברי הקבוצה"
לאור מסקנה זו דוחה כב' הבורר את התביעות של התובעים כאן, ר' עמ' 77 ו- 91 לפסק הבורר, כאשר הבורר פוסק, כי התביעה שכנגד נדחית.
כלומר, כב' הבורר דוחה באופן ברור את כלל העילות של התובעים כנגד המארגנים.
אציין, כי לצורך מעשה בית דין מסוג השתק עילה, די בדחייה הכללית של טענות התובעים והתביעה מטעמם על מנת ליצור השתק עילה.
בכל מקרה, אציין, כי עיון בפסק הבורר מגלה, כי חלקו הארי דן בטענות התובעים כנגד המארגנים, כלומר בטענות הנטענות בהליך שלפניי, ובמסגרת זו כב' הבורר דן באופן ספציפי בעילות התביעה המשותפות לשני ההליכים ודוחה את עילות התובעים במספר הזדמנויות.
ר', למשל, בעמ' 57 לפסק הבורר, בעניין הטענה בדבר גיבוש התקציב:
"לפיכך, בהעדר ראיה לכך שההתייקרות שהתרחשה בדיעבד משקפת נטילת סיכונים בלתי סבירה במועד עריכת התקציב, אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה תקציב המארגן גובש תוך הפרת חובותיו כלפי חברי הקבוצה." (ההדגשה אינה במקור – ג.ה.)
ור', למשל, בעמ' 62 לפסק הבורר, לעניין הטענה בדבר מתן הטבות לחלק מחברי הקבוצה:
"מתקבל על הדעת שמי שהיו לו עניין ויכולת לשמש כחבר נציגות, הוא מי שמלכתחילה מעורה בעולם הנדל"ן והעסקים, ובנוסף מושקע בפרויקט בהון רב. נקודת מוצא זו יכולה להסביר כיצד קרה שדווקא חברי הנציגות קיבלו הנחות מהמארגן – שכן מדובר באנשי עסקים מנוסים שגם משקיעים בפרויקט הון רב – וזאת גם מבלי להגיע למחוזות התרמית והקנוניה. סיכומו של דבר, טענות הנתבעים בנושא נדחות."
ור', למשל, בעמ' 67 לעניין הטענות כנגד היועצים המשפטיים:
"לטענת הנתבעים, מדובר בהתנהלות לא ראויה של היועצים המשפטיים שנעשתה בכוונת מכוון והיא חלק ממסכת ההטעיה והמרמה של המארגן. איני מקבל טענות אלה."
ור', למשל, בעמ' 70 בדבר דחיית הטענה לניגוד אינטרסים:
"לסיכום עניין זה, למרות ליקויים אפשריים שיתכן ונפלו בהתנהלות הנציגות והיועצים המשפטיים, לא מצאתי שהוכח קיומו של גרעין שליטה הפועל מטעם או בתיאום עם המארגן בניגוד לאינטרס של כלל החברים, ולא מצאתי שנפל פסול במעשי הנציגות וחבריה המקים לנתבעים עילת ביטול להסכם השיתוף."
מן המקובץ עולה, כי כב' הבורר, בפסק הבורר, דן בעילות התביעה העומדות בבסיס התביעות שלפניי, הכריע בהן לגופן ודחה את טענות התובעים בקשר לעילות אלו.
האם קיימת זהות בין בעלי הדין או חליפיהן?
אין מחלוקת של ממש, כי מרבית התובעים כאן היו צד להליך הבוררות, פרט לתובעים 10, 17 ו- 18. כמו כן, אין מחלוקת כי הנתבעים כאן לא היו צד להליך הבוררות.
מכאן, השאלה העולה בעניין שלפניי הינה, האם ניתן להחיל את כלל מעשה בית הדין מסוג השתק עילה כנגד התובעים שנטלו חלק בהליך הבוררות, וזאת למרות שהנתבעים לא היו חלק מהליך הבוררות.
כאמור לעיל, העיקרון הבסיסי של השתק העילה הינו כי הצדדים יהיו זהים בשני ההליכים. אולם, בהתאם לרציונאליים של עיקרון השתק העילה, הכיר המשפט הישראלי בהשתק עילה גם כאשר אחד הצדדים לא היה צד בהליך הראשון.
הדוקטרינה במסגרתה הוכר מעשה בית דין גם כלפי צד שלא היה שותף בהליך הראשון הינה דוקטרינת הקרבה המשפטית (PRIVITY), כלומר כאשר קיימת קרבה משפטית בין הצד הטוען להשתק העילה לצד שהיה שותף להליך המשפטי הראשון.
ר', פסק הדין העקרוני, בעניין ע"א 718/75 שרה עמרם נ' גד סקורניק [פורסם במאגר נבו] (9.9.1976):
"אכן בדרך-כלל זהות הצדדים בשני ההליכים היא תנאי להשתק… בעל-דין זהה לענין זה הוא גם מי שעומד ביחסי קירבה משפטית (PRIVITY) עם בעל-דין, אם כחליפו בזכות או כמי שבא מכוחו בדרך אחרת."
כלומר, בית המשפט קובע שתי חלופות לקרבה המשפטית, הראשונה הינה חליפו בזכות, למשל יורש או כדומה, והשנייה הרחבה יותר -"בא מכוחו בדרך אחרת".
בפסק דין בע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות [פורסם במאגר נבו] (05.01.2011), פיתח בית המשפט העליון את ההלכה, והגדיר את מושג 'קירבה משפטית' לעניין מעשה בית דין, כך:
""קרבה משפטית" לצורך מעשה בית דין מתקיימת כאשר קיימת קרבה עניינית הדוקה בין בעלי דין בשני ההליכים העומדים באותו צד של המיתרס, כנגד בעל דין משותף לשני ההליכים (ענין צוריאנו, בעמ' 681; ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4) 18, 24 (2001); ענין פוליבה, פסקה 35; ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פסקה 23 ([פורסם בנבו], 21.2.2007); זלצמן, בעמ' 377). "קרבה משפטית" כאמור עשויה להיווצר, בין היתר, כתוצאה מקשרים משפחתיים, מסחריים, או מכוח זיקה משותפת לענין כספי משותף."
כלומר, המונח 'קרבה בדרך אחרת' יכול לכלול גם קשרים מסחריים, או זיקה משותפת, לעניין כספי מסוים.
מכאן, לצורך הבחינה האם קיימת קרבה משפטית, יש לבדוק, האם קיימת זהות אינטרסים בין הצד הטוען להשתק העילה לזה שהיה צד בהליך הראשון, ר' רע"א 4936/20 עזבון המנוח מוחמד מחמוד סומרין ז"ל נ' הימנותא בע"מ [פורסם באתר נבו] (3.4.2023):
"זאת בפרט במקרים בהם ישנו שיתוף אינטרסים בין בעלי הדין בהליכים השונים לעניין נושא ההתדיינות"
אני סבור כי המקרה שלפניי הינו מקרה מובהק בו הנתבעים כאן, כלומר "המארגנים", הינם בעלי קרבה משפטית לנתבעים שכנגד בהליך בפני הבורר, כלומר, חברי קבוצת הרכישה והנציגות מטעמה, ואנמק.
ראשית יש לציין, כי התובעים אשר כנגדם נטענת טענת מעשה בית דין, היו צד להליך הראשון, ומכאן הנטייה הינה לדחות טענה של צד שהיה צד להליך הראשון, כי תוצאות ההליך בו נטל חלק אינן יוצרות מעשה בית דין.
במילים אחרות, לתובעים היה מלוא יומם בהליך הראשון, וככל שנפגעו זכויות צד מסוים בהליך הראשון, הרי זה דווקא זכויות הנתבעים כאן, אשר לא נכחו בהליך הראשון. אולם, כאמור, נתבעים אלו הם אלו המבקשים להחיל את מעשה בית הדין.
שנית ומהותית, קיים שיתוף אינטרסים מלא וברור בין הנתבעים בהליך הראשון לבין הנתבעים כאן, שיתוף היוצר זהות אינטרסים וקרבה משפטית.
כך, בענייננו, מעיון בעילות התביעה שהועלו על ידי התובעים בתביעה שכנגד בהליך הבוררות עולה, כי אלו כוונו באופן חזיתי וברור כנגד המארגנים, כלומר הנתבעים כאן, על אף שלא היו בעלי דין באותו ההליך, ר', למשל, סעיפים 87-99 לתביעה שכנגד בבוררות.
כלומר, הנתבעים כאן לא רק שלא היו זרים להליך הראשון, אלא מרכז הכובד של התביעה שכנגד בהליך הראשון היה מצוי בטענות כנגד "המארגנים", כלומר הטענות כנגד הנתבעים כאן.
זאת ועוד, כפי שציטטתי לעיל, בסעיף 4 לתביעה שכנגד בהליך הבוררות טענו התובעים שכנגד, באופן ספציפי כך:
"יצוין בפתח הדברים, כי אלמלא הופנו הצדדים לריב ריבם במסגרת הליך הבוררות, היה דינה של תביעה זו להתברר במאוחד עם תביעות שהגישו התובעים מיד עם מתן הודעות הביטול מטעמם נגד מארגני קבוצת הרכישה ויועציה המשפטיים, אשר בעת הגשת התביעה דנן תלויות ועומדות בפני בתי המשפט, ואשר עניינן בשאלות זהות של עובדה ושל משפט, הנוגעות לנסיבות צירוף התובעים לקבוצת הרכישה ופרישתם הימנה"
כלומר, התובעים היו מודעים לכך, כי מדובר בשאלות זהות של עובדה ומשפט, וכי למעשה קיימת זהות אינטרסים בין המארגנים לבין חברי קבוצת הרכישה והנציגות אשר נתבעו בהליך הראשון.
בנוסף ברור, כי בעניין העילות שבמחלוקת בין הצדדים, המארגנים וחברי קבוצת הרכישה הינם באותו צד של המתרס הן בהליך הבוררות והן בהליכים שלפניי, כך שקיים להם אינטרס זהה, דבר אשר, כאמור, יוצר קרבה משפטית.
אבהיר, עיון בכתב ההגנה שכנגד מטעם חברי קבוצת הרכישה מגלה כי טענות ההגנה של חברי קבוצת הרכישה שם הינן למעשה אותן הטענות הנטענות כיום על ידי המארגנים. כך, שמדובר על מקרה מובהק בו האינטרסים של המארגנים יוצגו על ידי הנתבעים בהליך הקודם, כאשר שני הצדדים הינם בעלי אינטרס משותף.
ברור גם שקיים אינטרס משותף מסחרי-כספי בין המארגנים לחברי קבוצת הרכישה, והוא כי התביעה העיקרית בבוררות תתקבל והתביעה שכנגד תידחה.
בנסיבות אלו, מדובר במקרה מובהק בו קיימת 'קירבה משפטית' הדוקה בין המארגנים בתביעות שלפניי לבין חברי קבוצת הרכישה אשר היו בעלי הדין בהליך הבוררות, דבר המקנה זכות למארגנים לטעון להשתק עילה כנגד התובעים, וזאת כאשר טענותיהם כנגד המארגנים בהליך הקודם נדחו, וזאת למרות שהמארגנים לא היה צד להליך הקודם.
אציין, כי בתי המשפט החילו את דוקטרינת השתק העילה גם על נתבע שלא היה צד להליך הקודם, וזאת כאשר הייתה זהות אינטרסים בין צד זה לצד הנתבע בהליך הראשון, וזאת במקרה בו היה קיים קשר מסחרי-כלכלי ביניהם, ר', לדוגמא, ת"א (ת"א) 49072-05-20 אלעד ישראל מגורים בע"מ נ' חנן חדד [פורסם באתר נבו] (21.11.2021), כאשר בית המשפט קובע שם:
"לאור זאת, ברי כי לאדריכלית עניין משותף וזיקה ברורה לנושא התביעה שעלה או יכול היה להיות מועלה עוד במסגרת התביעה הראשונה, גם מן הבחינה המסחרית והמשפטית ולא רק מן הבחינה המשפחתית."
ונכונים דברים אלו גם לעניין שלפניי.
לאור האמור והמנומק לעיל, אני סבור כי התנאים הבסיסיים לקיומו של מעשה בית דין מכוח השתק עילה מתקיימים במקרה שלפניי. מדובר על אותן עילות בשני ההליכים, העילות נדחו באופן מפורש במסגרת פסק הבוררות, והנתבעים כאן הינם בעלי קרבה משפטית לנתבעים בהליך הקודם וזאת מכוח קשר מסחרי-כלכלי, ובפרט זהות אינטרסים, כך שגם הם זכאים ליהנות מפסק הדין של כב' הבורר, אשר דחה את הטענות כנגדם.
עם זאת, בקביעה זו לא מסתיים המסע במקרה זה, ולמעשה הוא רק בראשיתו, היות ולתובעים מספר טענות מהותיות הגורסות, כי אף אם מתקיימים התנאים הבסיסיים להשתק העילה במקרה זה, עדיין אין לקבוע כי קיים מעשה בית דין.
טענות התובעים לאי תחולת השתק העילה אף אם חלים תנאיו הבסיסיים הינן בשני מישורים. במישור הראשון, טענת התובעים הינה, כי לא מתקיים 'עיקרון ההדדיות' אשר בלעדיו לא ניתן לקבוע קיומו של מעשה בית דין. המישור השני, הינו מישור פסק הדין הבורר, כאשר לטענת התובעים, כב' הבורר עצמו קבע, כי הקביעות בפסק דינו לא יהוו השתק עילה.
אדון בטענות אלו.
כלל ההדדיות
אחת הטענות המרכזיות של התובעים בתשובה לבקשה מתבססת על "כלל ההדדיות", כאשר התובעים טוענים, כי על מנת להחיל את כלל השתק העילה על הטוען להשתק להוכיח, כי קיימת "הדדיות" בין הצדדים, כלומר, שפסק הדין בהליך הראשון מחייב גם את הטוען להשתק העילה.
התובעים מפנים לעניין זה לפסק הדין בעניין ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם באתר נבו] (12.10.1999) (להלן: "עניין אספן"), ובפרט לקביעה האמורה בפסיקה 15:
"במילים אחרות, כלל ההדדיות משמיענו כי אין בעל דין יכול להסתמך על מימצא שהוכרע לטובתו כדי להשתיק את יריבו, אלא אם היה בידי היריב להשתיק את אותו בעל דין עצמו לו הוכרע המימצא לטובתו הוא [ראו: ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1) 29, 35 (1976) (להלן: עניין עמרם); ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511, 522 (2004) (להלן: עניין מלמד)]."
מכאן, טענת התובעים כאן הינה, כי כאשר הנתבעים כאן אינם מחויבים לפסק הבורר ולא ניתן להשתיקם מכוחו, הרי הם אינם יכולים להסתמך על פסק הדין על מנת להשתיק את התובעים.
איני מקבל טענה זו של התובעים, ואנמק.
העיקרון עליו מתבססים התובעים בטענה זו, המכונה בפסיקה "כלל ההדדיות", הוא למעשה ענף של דרישת זהות הצדדים בה דנתי לעיל.
כלל ההדדיות, כענף של דרישת זהות הצדדים, אכן מבוסס היטב בפסיקה הישראלית, ר', למשל, הגדרת הכלל עוד בראשית ימי המשפט הישראלי בע"א 143/51 ראש העיר, חברי המועצה ותושבי רמת גן ואח' נ' חברת פרדס ינאי בע"מ [פורסם במאגר נבו] (12.12.1956):
"זה הכלל: אין אדם נהנה מהכרעה שנפלה במשפט, אלא אם כן היה קשור בה, לו ניתן פסק-הדין נגדו."
כמו כן, ר' הגדרת עיקרון ההדדיות בפסק הדין בעניין אספן לעיל, אליו מפנים התובעים, ובפרט לקביעה האמורה בפסיקה 15:
"במילים אחרות, כלל ההדדיות משמיענו כי אין בעל דין יכול להסתמך על מימצא שהוכרע לטובתו כדי להשתיק את יריבו, אלא אם היה בידי היריב להשתיק את אותו בעל דין עצמו לו הוכרע המימצא לטובתו הוא [ראו: ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1) 29, 35 (1976) (להלן: עניין עמרם); ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511, 522 (2004) (להלן: עניין מלמד)]."
אלא, שבמהלך השנים רוכך הכלל והפך ממבחן פורמאלי הבודק באופן טכני, האם הטוען להשתק מכוח פסק הדין יכול להיות מושתק מכוחו, למבחן מהותי הבוחן את מעמד הצדדים ושיקולי הגינות.
כך, למשל, נפסק מפורשות בפסק הדין בעניין אספן לעיל, אליו מפנים כאמור התובעים עצמם, בפסקה 16 לפסק הדין:
"ואולם, על כלל ההדדיות נמתחה ביקורת [ראו לעניין זה סקירה ממצה אצל זלצמן, בעמודים 525-561] שבמרכזה הטענה לפיה החלה דווקנית של הכלל תאפשר למי שהיה לו יומו בבית המשפט לשוב ולהתדיין בשאלות שכבר הוכרעו ובכך תסכל את המטרות העומדות ביסודו של העיקרון בדבר מעשה בית דין, לרבות מניעת הכבדה על המערכת השיפוטית בניהולן של התדיינויות חוזרות. ואכן, עם השנים ניכרת בפסיקתו של בית משפט זה מגמת עידון של כלל ההדדיות, אם כי לא סטיה מלאה הימנו."
וכן ר' בפסקה 19 לפסק הדין בעניין אספן לעיל:
"לדידי, הפעלה נכונה וצודקת של כלל ההימנעות הדיונית בין מי שהיה צד להליך הראשון לבין בעל דין זר לו, אינה יכולה להיעשות על ידי קביעה מראש של כללים נוקשים ויש להעניק לבית המשפט אשר לפניו מועלית טענה זו שיקול דעת נרחב להכריע בה בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי [ראו: עניין ברנוביץ הנ"ל, בעמוד 711. כן ראו אצל זלצמן, בעמוד 554]."
כלומר, כלל ההדדיות עדיין עומד על כנו, אולם אין מדובר עוד במבחן פורמאלי, אלא יש לבחון את הנסיבות של המקרה הספציפי על מנת לקבוע את תחולתו.
עוד על ריכוך כלל ההדדיות ומעבר ממבחן פורמאלי נוקשה למבחן מהותי, ר' בר"מ 10212/16 דלי דליה ועוד 333 אח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה [פורסם במאגר נבו] (1.4.2020):
"אכן, יש מקרים שבהם ניתן לראות בעל דין מחויב בהכרעה שיפוטית גם כלפי מי שלא היה בעל דין בהליך קודם, כחריג לעיקרון היסודי של הדדיות, וזאת כאשר מדובר בטענת הגנה שמועלית על ידי בעל דין שלא היה צד להליך הראשון (ראו: ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקאות 16-13 (12.10.2009)). אולם, בפסיקה הובהר גם כי בחינתן של טענות אלה תיעשה בזהירות, תהיה כפופה לחובת תום הלב ותותאם לנסיבותיו של כל מקרה (ראו: שם, בפסקה 19; רע"א 8954/12 נירוסופט תעשיות בע"מ נ' ימית סינון וטיפול במים בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 7 וההפניות שם (5.6.2013); נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך האזרחי 545-543 (1991))."
בענייננו, אני סבור כי כלל ההדדיות הפורמאלי אכן אינו מתקיים, וזאת כאשר התובעים כאן, אילו זכו בבוררות, לא היו יכולים להשתמש בפסק דין הבורר על מנת להשתיק את הנתבעים כאן, וזאת כאשר לנתבעים כאן לא ניתן יומם בפני כב' הבורר. עם זאת, אני סבור כי למרות העדרה של הדדיות פורמאלית, יש מקום להחיל את החריג לכלל ההדדיות, ולקבוע כי פסק דין הבוררות מבסס השתק עילה כנגד התובעים, ואפרט.
ראשית יש לציין, כי ההשתק שמבקשים הנתבעים להחיל כאן הוא השתק "הגנתי" ולא השתק "התקפי", כלומר הנתבעים אינם מבקשים על סמך פסק דין קודם לתבוע את התובעים ולקבל מהם סעד, אלא רק מבקשים להתגונן מתביעת התובעים, תביעה אשר כוללת את אותן הטענות והעילות שנטענו במסגרת הבוררות.
הפסיקה ערכה הבחנה ברורה בין השתק "התקפי" לבין השתק "הגנתי", כאשר הנטייה לסטות מכלל ההדדיות תהיה גדולה יותר כאשר מדובר בהשתק הגנתי, ר', למשל, בעניין אספן לעיל, בפסקה 17.
שנית, ומהותית, הנימוק המרכזי על בסיסו אני סבור שיש לסטות מכלל ההדדיות במקרה זה, הינה התנהלות התובעים בתביעת הבוררות. הרציונל העומד מאחורי כלל ההדדיות הינו רציונל של הגינות וחלוקת סיכונים, ר' פרופ' דורון מנשה "הערך שבשימור תנאי ההדדיות בדוקטרינת השתק פלוגתא" עיוני משפט כ"ג 343 (2000), כך שיש לבחון האם בהחלת מעשה בית דין נפגע השוויון בין העלי הדין וכן לשקול שיקולי הגינות.
במקרה שלפניי, איני סבור כי נפגע השוויון בין בעלי הדין, ואיני סבור כי החלת השתק עילה על התובעים הינה בלתי הוגנת, וזאת מהטעם שהתובעים עצמם בחרו להביא את טענותיהם כנגד המארגנים בפני כב' הבורר במסגרת תביעתם שכנגד.
יודגש. כאשר הוגשה בהליך הבוררות התביעה של חברי קבוצת הרכישה כנגד התובעים כאן, יכולים היו התובעים כאן להסתפק בהגשת כתב הגנה בלבד, או בהגשת תביעה שכנגד עם עילות כנגד חברי קבוצת הרכישה בלבד. אולם, וזה העיקר לעניין זה, התובעים הם אלו שבחרו להגיש כתב תביעה שכנגד המלא כרימון בטענות ועילות כנגד המארגנים.
יוטעם ויודגש, הדיון בעילות התביעה כנגד המארגנים בבוררות לא נכפה על התובעים כאן במסגרת הליך הבוררות, אלא שהתובעים, בבחירה מושכלת, כאשר הם מיוצגים על ידי עורכי דין מנוסים, החליטו להעלות ולטעון את מלוא העילות כנגד המארגנים וזאת במסגרת כתב התביעה שכנגד שהוגש מטעמם בהליך הבוררות.
אשוב אבהיר לאור חשיבות הנושא, לא הייתה מניעה לתובעים לנהל את הליך הבוררות ללא הטענות שנטענו על ידם כנגד המארגנים, והתובעים כאן הם אלו שבחרו להעלות במסגרת כתב התביעה שכנגד בהליך הבוררות את מלוא העילות שלהם כנגד המארגנים והם אלו שבחרו לנהל את הליך הבוררות על סמך טענות אלו, לרבות הגשת הסיכומים לגביהן. מכאן, צפייה סבירה והגונה של התובעים הייתה כי ככל וטענות אלו יידחו בבוררות, הדחייה תחייב אותם גם בהליך זה.
בנסיבות אלו, כאשר התובעים הם אלו שבחרו להעלות במסגרת כתב תביעה שכנגד בהליך הבוררות את העילות כנגד המארגנים, וזאת בצורה ברורה, חד משמעית ומפורשת, הרי הם נושאים בסיכון, כי דחיית עילות אלו, תיצור השתק עילה.
עוד אציין, כי היה וכב' הבורר היה פוסק לטובת התובעים בעילות אלו, הרי, ככל הנראה, לא ניתן היה לטעון להשתק עילה 'התקפי' כלפי הנתבעים כאן ולחייב אותם מכוח פסק הבורר, אולם עדין קיימת משמעות לכך שבורר, או בית משפט, דנו בטענות ובעילות של התובעים כנגד הנתבעים וקיבלו אותן.
עוד חשוב לציין, כי אילו היו זוכים התובעים כאן בתביעה שכנגד שהגישו בבוררות, ייתכן והתביעה כאן הייתה מתייתרת, היות ומדובר על סעדים ופיצויים זהים. כלומר, היה לתובעים כאן אינטרס לנהל את ההליך, לרבות העילות שנטענות כנגד המארגנים, במסגרת הליך הבוררות, היות וזכייה בטענות אלו הייתה מביאה לפיצויי מלוא הנזקים שלהם, ללא צורך לנהל תביעה גם כנגד המארגנים.
עוד מבחינת שיקולי הגינות וצדק, ראוי לציין כי לתובעים ניתנה מלוא ההזדמנות להוכיח את טענותיהם בפני כב' הבורר. כאמור, התובעים פרסו את מלוא העילות והטענות כנגד המארגנים בפני כב' הבורר, הוזמנו על ידם העדים הרלוונטיים, ועדים רלוונטיים אלו, לרבות אלו מטעם המארגנים, אף נחקרו על ידי התובעים. כך שהיה בפניי התובעים מלוא ההזדמנות להוכיח את טענותיהם כנגד המארגנים בהליך הבוררות.
מכאן, לטעמי, דרישת התובעים כאן להתבסס על כלל ההדדיות ולדחות את הטענה להשתק עילה, משמעותה מתן אפשרות לתובעים לנהל את אותו ההליך, באותן העילות, על בסיס אותה תשתית ראייתית פעם נוספת, כאשר ההבדל היחיד זה נוכחות הנתבעים כאן בהליך.
כלל ההדדיות, כפי שנקבע בפסיקה, לא נועד למנוע מעשה בית דין בנסיבות שכאלו, ולמעשה טענת התובעים בהקשר זה חותרת תחת עיקרון סופיות הדיון, העיקרון עליו מבוסס מעשה בית דין.
ודוק. אין כל טענה של התובעים, כי עקב העובדה שהנתבעים לא היו צד להליך הבוררות, נגרעה איזה זכות שלהם, דיונית או מהותית, בהליך הבוררות, או כי נפגמה יכולתם להוכיח את טענותיהם.
בנסיבות אלו אני סבור, כי במקרה שלפניי קיימות אותן נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מכלל ההדדיות והחלת השתק עילה כנגד התובעים.
הטענה כי כב' הבורר קבע כי פסק הבוררות אינו מהווה מעשה בית דין
התובעים טוענים, כי מפסק הבורר עצמו עולה, כי כב' הבורר לא התכוון כי פסק הבורר יחייב את התובעים ביחס למארגנים. התובעים מבקשים ללמוד זאת הן מאמירות מפורשות של כבוד הבורר, אשר מהן לעמדתם עולה כי פסק הבורר לא יחייב את התובעים ביחס למארגנים, והן מאמירות עקיפות של כב' הבורר, כי ניהול שני ההליכים יכול להוביל להכרעות סותרות.
איני מקבל טענה זו של התובעים, ואנמק.
ראשית, השאלה האם פסק דין יוצר או אינו יוצר מעשה בית דין, מסוג השתק עילה או מסוג השתק פלוגתא, אינה מסורה למותב הדן בהליך הראשון, אלא נבחנת לפי הכללים לקביעת מעשה בית דין.
לעניין זה ר' אמרת בית המשפט בע"א 822/77 יצחק בסה נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ [פורסם באתר נבו] (20.7.1978), עמ' 25.
מכאן, אף אם כב' הבורר, אכן סבר כי פסק דינו אינו יוצר מעשה בית דין כלפי המארגנים, הרי, כאשר פסיקתו עומדת בפרמטרים הנדרשים להוות מעשה בית דין כלפי צד מסוים, סברת כב' הבורר אינה מבטלת את השתק העילה או השתק הפלוגתא שיוצר פסק דינו.
בכל מקרה, אני סבור כי לא ניתן למצוא בפסק הבורר אמירה ברורה של כב' הבורר, כי פסק הדין לא יחייב את התובעים ביחס למארגנים, וארחיב.
ראשית אציין, כי בפתח פסק הבורר, הדגיש כב' הבורר כי אין מנוס מלברר את טענות התובעים כנגד כלל הנתבעים כאן, המכונים על ידו 'המארגנים'.
כלומר, כב' הבורר מציין באופן מפורש, כי במסגרת פסק דינו הוא דן בטענות התובעים כאן כנגד המארגנים, וזאת על אף שאלו אינם חלק מההליך בפניו.
עוד קובע הבורר בסעיף זה, כי תוצאות הבירור של טענות התובעים כנגד המארגנים לא יחייבו את המארגנים, אולם, וזה העיקר לעניין זה, הוא אינו קובע כי קביעות אלו לא יחייבו את התובעים.
לאור חשיבות הנושא אצטט את הסעיף האמור מפסק הבוררות:
"ביום 6.10.2019 ניתנה החלטת הבורר בבקשת הקבוצה לעיכוב הליכים בתביעה שכנגד.
הנתבעים-שכנגד טענו, כי יש לעכב את התביעה שכנגד מכוח הדוקטרינה הפסיקתית הידועה בשם Alibi Pendens Lis עד להכרעה בהליכים אחרים בהם נקטו התובעים שכנגד נגד מי שהיתה מארגנת הקבוצה במועדים הרלוונטים (מינהל מגורים ישראל מ.ש.י. בע"מ; להלן: "מינהל מגורים" או "המארגן"), יועציה המשפטיים של הקבוצה (משרד עורכי דין זהבי בלאו ושות'), וגורמים נוספים, בהם חברת הניהול ובעלי השליטה בקבוצה (כולם יחד להלן: "המארגנים"). במסגרת בירור הבקשה, העלה הבורר מיוזמתו את השאלה, האם ראוי להכריע כבר בשלב מקדמי זה במחלוקת שעניינה יכולת הנתבעים לטעון כלפי התובעים לפגמים בכריתת הסכם השיתוף, כאשר טענות הנתבעים להטעיה וטעות מכוונות כלפי מעשים או מחדלים מצד המארגנים, ולא כלפי תוכן הסכם השיתוף. לאחר שהצדדים הוסיפו טיעון בנושא, ניתנה ההחלטה האמורה מיום 6.10.2019, בה נקבע שאין מנוס מלברר בהליך דנא את טענות הנתבעים נגד המארגנים מכוח הטעמים שפורטו בהחלטה הנ"ל; אך הובהר שם כי תוצאות בירור זה בהליך דנא תתייחסנה להשלכות של התנהלות המארגנים על מערכת היחסים שבין התובעים לבין הנתבעים, ככל שתמצאנה השלכות כאלה, ועליה בלבד, ואין בהן כדי לחייב את המארגנים שאינם בעלי דין בבוררות דנא.
נוכח האמור, נדחתה הבקשה לעיכוב הליכים." (ההדגשה אינה במקור – ג.ה.).
והדברים ברורים, כב' הבורר מציין, כי לפניו מקרה לא שגרתי, במסגרתו הוא מברר טענות ועילות של התובעים כנגד צד ג' שאינו צד להליך שלפניו. עם זאת קובע כב' הבורר, כי בירור זה לא יחייב את אותו צד ג', המארגנים. ומכלל הן, לשיטתי, שומעים לאו, הבורר אינו קובע כי תוצאות אלו אין בהם לחייב את התובעים.
אציין, כי כב' הבורר אכן קובע, כי תוצאות הבירור יתייחסו רק להשלכות של התנהלות זו על היחסים בין התובעים לנתבעים שם, ופשיטא שכך הם פני הדברים לאור הסעדים שנתבקשו בבוררות שהינם סעדים כנגד הנתבעים שם בלבד. אולם כב' הבורר אינו קובע, כי קביעות אלו לא יחייבו את התובעים כלפי צדדים אחרים, ובפרט כלפי המארגנים.
ואם הדברים לא היו ברורים, הרי כב' הבורר הוסיף קבע באופן ברור, כדלהלן:
"נשוב ונדגיש – תוצאות ההכרעה בהליך דנא תתייחסנה להשלכות של התנהלות המארגנים על מערכת היחסים שבין התובעים לנתבעים, ככל שתימצאנה השלכות כאלה, ולא יהיה בהן כדי לחייב את המארגנים שאינם בעלי דין, או לזכות את הנתבעים כלפי המארגנים." (הדגשה שלי – ג.ה.).
כלומר, כב' הבורר מבהיר את עמדתו ביחס למעמדו של פסק הבורר במערכת היחסים בין התובעים למארגנים, ועורך הבחנה ברורה בין "חיוב" ו- "זיכוי". כך, לעמדת כב' הבורר, פסק הבורר אינו יכול לחייב את המארגנים כלפי התובעים כאן, ואינו יכול לזכות את הנתבעים (התובעים כאן) כלפי המארגנים. מכאן ברור, כי אילו היה סבור כב' הבורר כי פסק הבורר אינו יכול לחייב את הנתבעים (התובעים כאן) כלפי המארגנים היה רושם בפסק הבורר, כי הפסק אינו יכול "לחייב או לזכות את הנתבעים כלפי המארגנים", אולם כב' הבורר בחר במודע ובאופן ברור, לסייג ולכתוב, כי פסק הבורר אינו יכול לזכות את הנתבעים שם, כך שניתן להסיק כי פסק הבורר בהחלטת יכול לחייב את הנתבעים שם, שהינם התובעים שלפניי, כלפי המארגנים.
זאת ועוד, בהמשך פסק הבורר שב כב' הבורר ועורך את ההפרדה בין המארגנים עליהם לא חלות הקביעות מכוח פסק הבורר לבין הצדדים לבוררות, כלומר כולל התובעים כאן, אשר הקביעות בפסק הבוררות יחייבו אותם, וכך מציין כב' הבורר מפורשות (עמ' 7 לפסק הבורר):
"כ"הערת אזהרה" חשובה יודגש, כי מאחר שהמארגן, היועצים המשפטיים וגורמים נוספים שכלפיהם הועלו טענות על ידי הנתבעים, או מי מהם, אינם צד לבוררות זו, לא חלות עליהם הקביעות הנוגעות למסכת העובדתית והמשפטית שנדונה כאן, ואלה יחייבו אך את הצדדים לבוררות זו."
ודוק. כבוד הבורר אינו קובע, כי הקביעות יחייבו את הצדדים לבוררות רק במערכת היחסים ביניהם, והוא אף אינו קובע כי הקביעות שלו לא יחייבו את הצדדים כלפי המארגנים, אלא כב' הבורר קובע באופן גורף, כי הקביעות ביחס לטענות שהעלו התובעים כאן כנגד המארגנים, היועצים המשפטיים וגורמים נוספים יחייבו את הצדדים לבוררות, כלומר את התובעים כאן.
מכאן, בניגוד לטענת התובעים לפיה כב' הבורר קבע, כי הקביעות בפסק הבורר לא יחייבו את התובעים כאן, הרי, שהלכה למעשה, מפסק הבוררות של כב' הבורר עולה תמונה משתמעת הפוכה, של הבחנה בין המארגנים, שאכן לגביהם קבע כב' הבורר כי הקביעות המפורטות בפסק הבוררות לא יחולו עליהם, לבין התובעים כאן, אשר לגביהם קבע הבורר, כי הם מחויבים לקביעות בפסק הבוררות גם כלפי המארגנים.
לטעמי, כב' הבורר ערך את ההבחנה הנדרשת וקבע, כי התובעים כאן אכן אינם יכולים להיות זכאים כלפי הנתבעים כאן מכוח פסק הבוררות, אולם לא קבע כי התובעים כאן אינם יכולים להיות חייבים כלפי המארגנים, הנתבעים כאן.
טענה נוספת של התובעים בהקשר זה מתייחסת לציטוט מפסקה 37 לפסק הבורר, ציטוט אשר מצוטט בסעיף 3, לתגובה, כדלקמן:
"הנתבעים אמנם יידרשו לשאת בתשלומים אליהם לא נערכו, אך תישאר בידם הזכות ליחידה בעלת ערך רב, כאשר טענות שונות בקשר להטעיות ונזקים יכולות להיות מופנות כלפי המארגנים. מן הצד השני, ביטול הסכם השיתוף יכניס לחיי הקבוצה אי ודאות קשה באשר להמשך הדרך ועלול לגרור טענות ותביעות הדדיות בתוך הקבוצה"
לטענת התובעים, מציטוט זה ניתן ללמוד, כי כב' הבורר אישר לתובעים להגיש תביעה כנגד המארגנים באותן העילות.
איני מקבל טענה זו, ואנמק.
ראשית, ראוי לצטט את הפתיח של אותה פסקה 37 לפסק הבורר, אשר ברור ממנה, כי טענות התובעים כנגד המארגנים נידונו ונדחו:
"המסקנה העולה מן הדיון עד כה היא, שהנתבעים לא הוכיחו את טענותיהם בקשר להטעיה ותרמית במעשי המארגן והנציגות, ולא הראו כי עומדת להם עילת ביטול כלפי המארגן. כן לא הראו הנתבעים כי במעשי המארגנים והנציגות נפלו ליקויים ופגמים מהסוג המקים להם עילת ביטול כלפי חברי הקבוצה." (הדגשה שלי – ג.ה.).
בכל מקרה, עיון במכלול של פסקה 37 לפסק הבורר, ואף בציטוט עצמו, מגלה, כי זה מתייחס למצב בו סעד הביטול נדחה, והיחידה נשארת בידי התובעים, וכך נאמר בציטוט דלעיל: "…אך תישאר בידם הזכות ליחידה בעלת ערך רב…", במקרה שכזה קובע כב' הבורר כי התובעים יכולים להפנות טענות לנזקים כלפי המארגנים.
כלומר פיסקה זו מתייחסת למצב בו אכן נדחית התביעה כנגד המארגנים וחברי הקבוצה לביטול המערכת ההסכמית, כאשר במקרה שכזה, כב' הבורר סבור שניתן להעלות טענות כנגד המארגנים לנזקים.
אולם, וזה העיקר לעניין זה, התביעה שלפניי אינה תביעה המתבססת על השארת יחידות הדיור בידי התובעים ותביעת פיצוי בגין הנזקים, אלא תביעה לביטול הסכמי רכישת יחידות הדיור והשבה. למעשה, התביעה שלפניי הינה אותה התביעה שהוגשה על ידי התובעים בהליך הבוררות, ואשר נדחתה בפסק הבורר, לרבות הטענות כנגד המארגנים כמפורט, בין היתר, בסעיף 37 לפסק הבוררות.
מכאן, כאשר הבורר קובע בפסקה 37, כי ככל שיקבלו התובעים את המצב במסגרתו הם מחויבים להסכמי השיתוף וההסכם עם המארגנים ויישארו עם יחידת הדיור, הם יהיו רשאים לתבוע נזקים מהמארגנים, הרי קביעה זו אינה רלוונטית להליכים שלפניי. במסגרת ההליכים שלפניי, התביעות אינן תביעות לנזקים ופיצוי בגינם בהנחה שההסכמים בתוקף, אלא תביעה שעיקרה ביטול ההסכמים והשבה, תביעה שכאמור נדחתה על ידי כב' הבורר.
אבהיר, ככל שהייתה מוגשת כאן תביעה נזיקית שונה מהתביעה שהוגשה בהליך הבוררות, תביעה לנזקים ללא ביטול הסכם הרכישה, ניתן היה לטעון כי תביעה זו אפשרית לאור דברי כב' הבורר, אלא, כאמור, אלו אינן התביעות שלפניי.
מכאן ברור, כי אין בציטוט שהובא מפסקה 37 לפסק הדין של כב' הבורר רלוונטיות להליך שלפניי, ובוודאי שאין בו לסתור את טענת השתק העילה.
חשש כב' הבורר מקביעות סותרות כמלמד על העדרו של מעשה בית דין
טענה נוספת של התובעים בעניין זה הינה, כי כב' הבורר קבע שוב ושוב כי קיים חשש לקביעות סותרות בין ההכרעה בפסק הבוררות להכרעות בהליכים אחרים, ומכאן ניתן ללמוד כי כב' הבורר לא ראה בפסק הבורר מטעמו כיוצר מעשה בית דין כנגד המארגנים, ר', למשל, סעיף 2 לתגובה.
אני דוחה טענה זו של התובעים, ואסביר.
ראשית, אחזור ואציין, כי אף אם סבר כב' הבורר כי פסק דינו אינו מהווה מעשה בית דין, או יוצר השתק עילה, אין בעצם קביעה זו לחייב את בית משפט זה, והשאלה האם פסק הבורר יוצר או לא יוצר השתק עילה נבחנת לפי מבחני הפסיקה והדין ולא לפי קביעת כב' הבורר.
בכל מקרה, כפי שציינתי לעיל, אין באמירות כב' הבורר לא בעניין ההשתק שיוצר פסק הבורר ולא בעניין "הקביעות הסותרות" משום אמירה של כב' הבורר, כי פסק דינו אינו יוצר השתק עילה, ואנמק.
כב' הבורר קובע בעמ' 28 לפסק הבורר, כך:
"בהחלטה מיום 6.10.2019 בבקשת הקבוצה לעיכוב הליכים בתביעה שכנגד, קבעתי כי אין מנוס מלהכריע במסגרת הליך זה בטענות הנתבעים נגד המארגנים, אף שהדבר עלול לגרום לקביעות סותרות בסוגיה בין הליך דנא לבין ההליכים שמנהלים הנתבעים בבתי המשפט. כאז גם עתה אני סבור שלא ניתן לחסום מראש את טענות הנתבעים בדבר ההשלכות המשפטיות האפשריות של יחסי חברי הקבוצה עם המארגן על יחסי חברי הקבוצה בינם לבין עצמם."
למקרא הציטוט עולה בשלב הראשון, כי כב' הבורר מכריע בטענות של התובעים כנגד המארגנים. פשוט וברור.
לגבי החשש מקביעות סותרות, הרי כפי שהסברתי לעיל בהרחבה, יש לקרוא עמדה זו, על רקע העמדה הכללית של כב' הבורר כי פסק הבורר מחייב את התובעים אך לא מזכה אותם. מכאן, החשש לתביעות סותרות היה מתעורר רק ככל שהתובעים היו זוכים בתביעה, היות ובמקרה זה עמדת הבורר, כי פסק הבורר שלו אינו יכול לזכות את התובעים ביחס למארגנים, כך שלמארגנים הייתה הזכות להתגונן בתביעה שלפניי ואכן היה נוצר חשש להכרעות סותרות. אולם, כאשר נדחו טענות התובעים, הרי הם מחויבים לפסיקת כב' הבורר, ומכאן במקרה שכזה, קיים מעשה בית דין, ואין חשש לתביעות סותרות.
עוד ראוי לשים לב בהקשר זה, כי כב' הבורר קובע שאי אפשר לחסום מראש את אפשרות התובעים לטעון ביחס להשלכות מערכת היחסים של התובעים עם המארגנים על מערכת היחסים בין הקבוצה לבין עצמה. מכאן עולה, כי כב' הבורר אינו מכריע בטענות אלו של התובעים, אלא רק קובע שיש להם זכות לטעון זאת בפני בית המשפט.
שנית, הסיטואציה שמתאר הבורר, אינה הסיטואציה במקרה שלפניי, כך שכב' הבורר אינו קובע כי לא ניתן לחסום את הטענות בדבר מערכת היחסים בין התובעים לבין המארגנים לאור פסק הבורר.
לאור האמור לעיל, איני סבור כי האמירות בפסק הבורר כי קיים חשש לקביעות סותרות, יש בהן לשלול את היותו של פסק הבורר יוצר השתק עילה הגנתי בתיק זה.
תחולת השתק העילה על תובעים שחתמו על הסכמי פשרה
למדנו לעיל, כי פסק הבורר יוצר השתק עילה כלפי התובעים שהיו צד לבוררות, וזאת כאשר מתקיימים התנאים שנקבעו בדין להחלתו, וכאשר יש לדחות את טענות התובעים בעניין כלל ההדדיות וקביעות כב' הבורר בפסק הבוררות.
עם זאת, טענת התובעים הינה, כי אף קיים השתק עילה כלפי התובעים שהיו צד לבוררות עד לסיומה, הרי השתק העילה מכוח פסק הבורר אינו חל לגבי אותם התובעים אשר חתמו על הסכמי פשרה בהליך הבוררות.
הסכמי פשרה נחתמו על ידי התובעים הבאים: משה קידר, אריאלה ואריה אורן, בעז זגמן, דור גל, בנימין גל (ג. בנימין החזקות בע"מ), איתן לייפר ואופיר לסרי.
לטענת התובעים, הסכמי הפשרה אכן יוצרים מעשה בית דין כלפיי תובעים אלו, אולם היות ובמסגרתם נכתב באופן מפורש, כי הסכם הפשרה מתיר בידי אותם התובעים את זכות התביעה כנגד המארגנים, לא ניתן למנוע מתובעים אלו לנהל את התביעות שלפניי.
בפתח הדברים, ובמאמר מוסגר אציין, כי עמדה זו של התובעים, הגורסת כי הסכם הפשרה יוצר מעשה בית דין (ר', למשל, בסעיף 10.3 לתגובת התובעים – "…בהקשר של השתק עילה נפסק כי פסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה מהווה מעשה בית דין"), אינה מתיישבת עם טענתם הכללית כי פסק הבורר לא יוצר השתק עילה. הרי, היה והסכם הפשרה בין התובעים לקבוצת הרכישה יוצר השתק עילה במערכת היחסים בין התובעים למארגנים, הרי מקל וחומר, שפסק הדין עצמו יוצר השתק עילה.
בכל מקרה, ולגופה של הטענה, אני סבור כי אין בהסכמי הפשרה שנחתמו ואושרו על ידי כבוד הבורר ובית המשפט, בכדי למנוע את דחיית התביעות שלפניי מכוח עיקרון השתק העילה, ואנמק.
ראשית יש להבהיר, כי ההלכה במשפט הישראלי הינה, כי הסכם פשרה שמקבל תוקף של פסק דין, יוצר השתק עילה באופן זהה לפסק דין מלא, ר', למשל, בעניין גיבור לעיל בפסקה 21:
"עוד הובהר בפסיקתו של בית משפט זה כי לצורך החלתו של הכלל בדבר השתק עילה, אין הבדל בין פסק דין הנותן תוקף להסכמה שהתגבשה בין בעלי הדין לבין פסק דין הכולל הכרעה במחלוקות שבין הצדדים לאחר שהתנהל הליך בפני הערכאה הדיונית"
ור' גם פרופ' נינה זלצמן 'מעשה בית דין בהליך אזרחי' (1991) בעמ' 338.
מכאן, ברור כי העובדה כי חלק מהתובעים כאן חתמו על הסכמי פשרה, אינה גורעת באופן עקרוני מכך שפסק הבורר שאישר את הסכמי הפשרה מהווה מעשה בית דין בענף של השתק עילה.
עם זאת, כאמור, התובעים טוענים, כי הסכם הפשרה אכן יוצר השתק עילה, אולם תוכנו אינו חוסם אותם מלנהל את התביעה כאן כנגד המארגנים.
איני מקבל טענה זו.
כהקדמה ראוי לציין, כי הסכמי הפשרה נחתמו ביום 6.7.2021, עוד טרם ניתן פסק הבורר, אולם הוגשו לאישור כב' הבורר רק לאחר שניתן פסק הבורר המלא הדוחה את טענות התובעים.
עוד ראוי להוסיף, כי נוסח הסכמי הפשרה בסעיפים הרלוונטיים הינו זהה לכלל התובעים שחתמו על הסכמי הפשרה.
לשיטתי קיימים שלושה טעמים מרכזיים לדחיית טענה זו של התובעים: הראשון נעוץ בנוסח ובמהות של הסכמי הפשרה, השני במועד הגשת הסכם הפשרה לאישור כב' הבורר וחובת תום הלב והשלישי בכך שלא ניתן לחייב את המארגנים מכוח הסכם בין התובעים לבין קבוצת הרכישה, ואנמק.
הטעם הראשון נעוץ בנוסח הסכם הפשרה, כאשר הסעיף הרלוונטי לעניין הסכמי הפשרה, נוסח כדלקמן:
"אין באמור, קרי במכר היחידה על ידי הזוג אורן, כדי לגרוע מתביעותיהם ומכל טענה מטענותיהם שביסוד הודעת הביטול שמסרו כלפי חב' מינהל מגורים, בעלי השליטה בה, יועציה המשפטיים של הקבוצה, רמ"י וכל צד שלישי יחדיו להלן: "הצדדים נשוא טענות אורן" (זולת כנגד הגורמים מטעם הקבוצה (כהגדרתם בסעיף 9 להלן)."
אני סבור כי תניה זו בהסכם אינה יכולה להחריג את התובעים הללו מגדר מעשה בית הדין שיצר פסק הדין של כבוד הבורר, וזאת משני נימוקים, ואפרט.
הנימוק הראשון נעוץ בנוסח הסכם הפשרה. הצדדים להסכם זה היו רשאים לנסח הסכם זה כרצונם, אולם הם לא שללו במסגרת הסכם הפשרה את היותו מהווה מעשה בית דין ביחס לכלל הטענות כנגד המארגנים. כל שנאמר בהסכם הפשרה הינו כי "אין באמור, קרי במכר היחידה על ידי הזוג אורן, כדי לגרוע מתביעותיהם ומכל טענה מטענותיהם שביסוד הודעת הביטול…". כלומר, לא נאמר כי אין בהסכם הפשרה בכדי ליצור מעשה בית דין כנגד התובעים, אלא הצדדים חידדו והדגישו, כי אין "במכר היחידה" בכדי לגרוע מתביעותיהם ומכל טענה.
לטעמי, כאשר מדובר בהסכם המנוסח בזהירות, על ידי מומחים, הרי מכלל הן ניתן להסיק לאו, כלומר מעצם העובדה כי הצדדים בחרו לקבוע, כי רק "במכר היחידה" אין בכדי לגרוע מכל טענה, ניתן ללמוד כי להבדיל מנושא מכר הדירה, הרי בהסכם הפשרה כמכלול, יש בכדי לגרוע מהטענות שנטענו במסגרת הליך הבוררות.
ודוק. לא הייתה כל מניעה לתובעים שהגיעו להסכם פשרה, לכתוב באופן מפורש, חד משמעי וברור, "אין בהסכם פשרה זה בכדי להוות מעשה בית דין ביחס למארגנים", אולם למרות זאת בחרו לסייג ולגדור את ההסתייגות במילים "במכר היחידה" בלבד.
אציין, כי הסבר הגיוני להגבלת האמורה, הינה הבחנה בין שני סוגי טענות כנגד המארגנים. הסוג הראשון, הינן הטענות שנטענו במסגרת התביעה שכנגד בבוררות, והסוג השני הינן טענות אחרות כנגד המארגנים שלא נטענו בבוררות או שנוצרו לאחר מכן (להלן: "הטענות האחרות"). מכאן, פרשנות ראויה הינה, כי התובעים שהגיעו להסכם הפשרה, ביקשו לשמור לעצמם את הטענות האחרות כנגד המארגנים, טענות שלא נטענו, ולא הוכרעו, במסגרת הבוררות, וחששו כי מכר הדירה יפגע בטענות אלו. מכאן, ככל הנראה, נובע הניסוח המסויג. אולם, הסכם הפשרה אינו מבקש לאפשר לתובעים לנהל את אותה התביעה כנגד המארגנים באותן הטענות.
להשלמת התמונה אציין, כי ההבחנה בין הטענות שנטענו בבוררות, אשר לגביהן פסק הבוררות, הן המנומק והן זה שאישר את הסכם הפשרה, יצר מעשה בית דין, לבין טענות אחרות ונוספות, אשר לגביהן שומר הסכם הפשרה זכות להגשת תביעה כנגד המארגנים, מתיישבת גם עם סעיף 9 להסכם הפשרה, העוסק בוויתור על טענות.
עוד אציין בהקשר זה, כי עיון בהסכמי הפשרה מגלה, כי מהותית מדובר למעשה בדחייה של טענות התובעים שהועלו בתביעה, ומציאת הסדר פרקטי להקטנת הנזק.
לפיכך, אני סבור, כי פרשנות סבירה של הסכם הפשרה, הינו כי הוא יוצר מעשה בית דין לגבי הטענות שהועלו ונטענו במסגרת הבוררות כנגד המארגנים, אולם הוא אינו חל לגבי הטענות האחרות של התובעים.
מכאן, כאשר בתביעות שלפניי מדובר על טענות זהות לטענות שנטענו כנגד המארגנים בבוררות, נוצר מעשה בית דין מסוג השתק עילה גם על התובעים שחתמו על הסכם הפשרה.
הטעם השני להחלת השתק העילה על קבוצת התובעים שחתמו על הסכם פשרה הוא המועד בו הוגש הסכם הפשרה לאישור כב' הבורר. כאמור לעיל, הסכמי הפשרה נחתמו ביום 6.7.2021, אולם הוגשו לאישור כב' הבורר שנה לאחר מכן ביום 23.6.2022, לאחר שהתובעים כבר ידעו את תוצאת פסק הבוררות. כאמור, פסק הבורר נחתם ביום 2.6.2022 והופץ לצדדים ביום 13.6.2022.
כלומר, תובעים אלו חתמו על הסכם פשרה במהלך הליך הבוררות, אולם מבחירה שלהם, לא הגישו את הסכם הפשרה לאישור כב' הבורר, אלא המתינו לתוצאות פסק הבוררות, ורק כאשר נוכחו לדעת כי טענותיהם נדחו הגישו את הסכמי הפשרה לאישור כב' הבורר, אותם הסכמים אשר מכוחם הם מבקשים לטעון כיום, כי לא נוצר כלפיהם השתק עילה.
יוטעם, התובעים יכולים היו להגיש את הסכמי הפשרה במהלך הבוררות, ומכאן לסיים את הליך הבוררות טרם הכרעה בטענותיהם, אולם הם בחרו שלא לעשות כן, אלא לשבת ולחכות לתוצאות הבוררות, ורק כאשר התברר כי תוצאות אלו אינן לרוחם, הגישו את הסכמי הפשרה לאישור כב' הבורר.
לטעמי בנסיבות שכאלו, לא זכאים התובעים ליהנות מהתניות בהסכם הפשרה אשר לטענתם מעניקות להם פטור ממעשה בית דין, וזאת גם אם הייתי מקבל את הפרשנות שלהם לתניות אלו, ואבאר.
התובעים הללו כאמור הגישו כתב תביעה שכנגד הכולל טענות מפורשות כנגד המארגנים, במסגרת הליך הבוררות הגיעו אלו להסכם פשרה, אשר אמנם בעקבותיו עוכבו ההליכים בבוררות בתביעות שלהם, אבל, בידיעתם המלאה, נמשכו ההליכים לגבי יתר התובעים באותן הטענות בדיוק, כאשר חלק מהחתומים על הסכם פשרה אף נטל חלק אקטיבי בהליך הבוררות.
רק כאשר נוכחו התובעים הללו לדעת, כי טענותיהם נדחו לגופם של דברים, הגישו את הסכמי הפשרה לאישור.
בנסיבות כאלו, לטעמי, מעשה בית הדין לגבי התובעים הללו כבר התגבש בעת מתן פסק הדין של כב' הבורר, ולא ניתן באקט מאוחר יותר של אישור הסכם הפשרה, בכדי לבטל את מעשה בית הדין, שכאמור התגבש טרם הוגשו הסכמי הפשרה לאישור כב' הבורר.
קל וחומר, נכונים דברים אלו, כאשר חלק מהתובעים שחתמו על הסכמי הפשרה, ולא הגישו אותם לאישור עד לתום הליכי הבוררות, העידו במהלך הבוררות, ונטלו בה חלק אקטיבי.
לתוצאה זהה ניתן להגיע מכוח עיקרון תום הלב, חתימת התובעים על הסכם פשרה והימנעות מלהגישו לאישור עד לסיום הליך הבוררות, בוררות בה נקטו חלק אקטיבי, תוך המתנה לתוצאות הבוררות, אינה מתיישבת עם חובת תום הלב הדיונית הנדרשת מבעל דין.
הטעם השלישי לכך שהסכם הפשרה אינו מונע את תחולת השתק העילה על התובעים שהגיעו לפשרה, הינו, כי התובעים אינם יכולים לשלול את זכויות המארגנים בהסכם שנכרת בינם לבין חברי הקבוצה.
למעשה טענת התובעים הינה, כי במסגרת הסכם הפשרה הם שללו מהנתבעים את האפשרות לטעון להשתק עילה מכוח הליך הבוררות ופסק הבורר. אכן, בהתאם להלכה צדדים יכולים להתנות לגבי תחולת מעשה בית דין, אולם התניה זו תחול רק במערכת היחסים ביניהם ולא תחייב צד ג'.
לעניין זה ר' זלצמן לעיל, בעמ' 338 והאסמכתאות שם.
ודוק. למעשה וכאמור לעיל, בטענת התובעים בעניין הסכם הפשרה, טמונה הודאה כי פסק הבורר יצר מעשה בית דין כנגד התובעים, אשר כללו את הטענות כנגד המארגנים בכתב התביעה שכנגד. אלא שהתובעים טוענים, כי מכוח הסכם הפשרה בינם לבין קבוצת הרכישה הם 'השתחררו' ממעשה בית הדין מכוח התביעה שהגישו ויצרו מעשה בית דין אחר. לטעמי, אין בהסכמה של התובעים הללו, כמו גם בהסכמת חברי קבוצת הרכישה, בכדי לשחרר את התובעים ממעשה בית הדין שנוצר כנגד המארגנים מכוח התביעה שהגישו כלל התובעים ואשר נדחתה, לשם כך היה צריך לקבל את הסכמת המארגנים עצמם.
לאור הטעמים המפורטים לעיל, אני סבור כי השתק העילה חל גם על התובעים אשר חתמו על הסכם פשרה.
תובעים שלא נטלו חלק בהליך הבוררות
התובעים טענו כי התובעים הבאים: התובעת 17, גב' שוהם בן חמו (תובעת בת"א 64941-09-16), תובע 18, ד"ר רפאל בן עמי (אחד משני התובעים בת"א 8996-10-16) והתובע 10, מר תומר שדות (אחד משני התובעים במסגרת ת"א 17367-09-16) כלל לא היו צד לבוררות ואף לא נטלו בה כל חלק.
מכאן טוענים התובעים, כי לא ניתן להחיל על תובעים אלו מעשה בית דין, לא מסוג השתק עילה ולא מסוג השתק פלוגתא, כאשר אלו לא היו כלל צד להליך הבוררות.
המארגנים טוענים בעניין זה, כי יש להחיל את כלל מעשה בית דין גם על התובעים הללו, היות ויש ביניהם לבין התובעים שנטלו חלק בהליך 'קרבה משפטית' וזהות אינטרסים, וכן כאשר הוכח שהם ידעו על קיום הליך הבוררות.
באופן עקרוני מקובלת עליי העמדה של תובעים אלו, כי לא ניתן להחיל על תובעים אלו מעשה בית דין מכוח הליך בוררות בו לא נטלו כלל חלק.
כזכור הכלל הבסיסי של מעשה בית דין בכלל, והשתק עילה בפרט, הינה כי הוא חל רק לגבי צדדים אשר נטלו חלק בהליך הראשון. אכן, וכפי שציינתי לעיל, קיימים חריגים לכלל, בין היתר כאשר קיימת 'קרבה משפטית' לצד שנטל חלק בהליך מסוים.
אולם, לטעמי, עצם העובדה שתובעים אלו הם חלק מקבוצת הרכישה, או שיש להם קרבה משפחתית למי מחברי קבוצת הרכישה או התובעים, אין בה די ליצר את אותה 'קרבה משפטית' המאפשרת לחייב תובעים אלו בתוצאות הליך בו בחרו שלא לקחת חלק, כך שיש צורך בקרבה ממשית יותר.
לפיכך, יש לבחון לגבי כל אחד מהתובעים הללו את הקרבה שלו להליך הבוררות, וזאת על מנת לקבוע, האם יש מקום להחיל עליו את כלל מעשה בית דין.
בחינה של קרבה זו מובילה למסקנה כי לגבי התובע 18, ד"ר רפאל בן עמי, קיימת קרבה שכזו, ואילו לגבי התובעים 10 ו- 17 אין קרבה שכזו, ואפרט.
לגבי התובע 18, הרי זה רכש 2 דירות במסגרת קבוצת הרכישה ביחד עם בת זוגו, הנשואה לו כדין, ד"ר סופי ססיל דהן, התובעת 19 בהליך זה, לעניין זה ר' סעיף 6 לכתב התביעה המקורי מטעמם.
אציין, כי כפי שעולה מהתצהירים שהוגשו ומכתבי הטענות, כלל המסמכים שנחתמו בקשר לרכישה, ולאחר מכן בקשר להליכים שונים בנושא הרכישה נחתמו על ידי שני בני הזוג, התובעים 18 ו- 19.
בנסיבות אלו, בפרט כאשר מדובר בזוג נשוי, עולה, כי ההליך שניהלה התובעת 19 בבוררות, היה לא רק על דעתו של בן זוגה, התובע 18, אלא גם בשמו ומטעמו. אכן חזקה זו ניתנת לסתירה, אולם לא רק שחזקה זו לא נסתרה, אלא שכלל לא הועלתה טענה שכזו מטעם התובע 18.
יוטעם, התובע 18 לא טען בכתב התביעה, או בתשובה לבקשה לסילוק על הסף, כי ההליך הבוררות שניהלה בת זוגו נוהל שלא בשמו או שלא מטעמו.
אשר על כן, לטעמי, היותו של התובע 18 רוכש זכויות בצוותא חדא עם התובעת 19, בנוסף לעובדה שהתובע 18 הינו בן זוגה החוקי של התובעת 19, יוצרת קרבה משפטית מספקת על מנת להחיל עליו את כלל מעשה בית דין.
מסקנתי שונה ביחס לתובע 10 ולתובעת 17. התובע 10 הינו אכן נכדו של התובע 9, והוא אכן רכש את הזכויות שלו ביחד עם התובע 9, והתובעת 17 הינה אחיינית של התובעים 18 ו- 19, והיא רכשה את הזכויות שלה ביחד עם תובעים אלו.
אולם, לטעמי, בשלב זה, כאשר אין מדובר בבני זוג, לא ניתן לראות בהליך שניהלו קרובי המשפחה שלהם, כמחייב אותם מכוח 'קרבה משפטית' במעשה בית דין. בפרט נכונים הדברים, כאשר בשלב זה אין לפניי כל ראיה, כי תובעים אלו ביקשו את בני משפחתם לייצגם בהליך הבוררות.
עוד יש לזכור, כי מדובר בהליך של סילוק על הסף, כך שעל סמך כתבי הטענות, הבקשה והתגובה, לא ניתן לקבוע כי התובע 10 הינו חליף של התובע 9, וכי התובעת 17 הינה חליפה של התובעים 18-19, או כי קיימת "קרבה משפטית" מספקת להחלת מעשה בית דין, וזאת כאשר אין מדובר בבני זוג, אלא בקרובי משפחה בלבד, כאשר בפני הנתבעים שמורה הזכות להוכיח זאת במסגרת דיון ההוכחות.
אשר על כן, לשיטתי, בשלב זה, לא ניתן להחיל על התובעים 10 ו- 17, אשר לא היו צד להליך הבוררות, את כלל מעשה בית דין.
סיכום ביניים
לאור האמור והמנומק לעיל, אני סבור כי יש לדחות את התביעות של התובעים שנטלו חלק בהליך הבוררות כנגד המארגנים לאור קיומו של השתק עילה וכן את תביעת התובע 18, אשר מחויב במעשה בית דין מכוח ההליך שניהלה בת זוגו באותו העניין.
לעומת זאת, בשלב זה, אין מקום לדחות את תביעות התובעים 10 ו- 17 שלא נטלו חלק בהליך הבוררות.
מכאן, למעשה מתייתר הצורך לדון בענף הנוסף של מעשה בית הדין, השתק הפלוגתא. עם זאת, למען שלמות התמונה ולמען הסדר הטוב, אבהיר כי לגבי תובעים אלו מתקיים גם מעשה בית דין בענף השתק הפלוגתא, ואנמק.
השתק פלוגתא
כפי שציינתי לעיל על מנת לחיל את השתק הפלוגתא יש צורך בהתקיימותם של ארבעה תנאים, ר' רע"א 6853/18 סגל ישראל נ' אבי שמעון מריליוס [פורסם במאגר נבו] (17.2.2019):
"על-מנת שיקום השתק פלוגתא נדרשים התקיימותם של ארבעה תנאים: זהות הפלוגתא ברכיביה העובדתיים והמשפטיים; קיומה של התדיינות באותה פלוגתא בהליך הראשון; סיום ההתדיינות בהכרעה שבמסגרתה יקבע בית המשפט ממצא פוזיטיבי באותה פלוגתא, להבדיל מקביעה כי הפלוגתא לא הוכחה; וכן שההכרעה האמורה הייתה חיונית לצורך פסק הדין בהליך הראשון"
אציין, כי כמובן שלצורך החלת השתק פלוגתא נדרש גם התנאי של זהות בעלי הדין, ר' ע"א 1041-97 אבי סררו נ' נעלי תומרס בע"מ [פורסם באתר נבו] (24.2.2000), אלא שהמבחנים לתנאי זה זהים לעניין השתק עילה והשתק פלוגתא (ר' זלצמן לעיל, עמ' 137-38), ולפיכך מסקנותיי לעיל בדבר זהות הצדדים לצורך השתק עילה חלות גם על השתק הפלוגתא.
מכאן, יש לבחון האם מתקיימים ארבעת התנאים המקימים השתק פלוגתא בענייננו.
זהות הפלוגתא
אשר לתנאי הראשון, בענייננו, אין מחלוקת של ממש כי קיימת זהות פלוגתאות בין הפלוגתאות שעמדו בפני כב' הבורר לפלוגתאות המפורטות בכתבי התביעה מטעם התובעים. כאמור, התובעים בעצמם בכתב התביעה שכנגד בהליך הבוררות ציינו, כי מדובר בשאלות זהות של עובדה ושל משפט. לפיכך קיימת זהות פלוגתא כנדרש.
דיון בפלוגתא בהליך הבוררות
אשר לתנאי השני, כפי שאפרט להלן, בכלל הפלוגתאות שנדנו בבוררות, ואשר הינן חלק מכתבי התביעה בהליך זה, התקיימה התדיינות מלאה בהליך הבוררות, התדיינות אשר כללה כאמור את כל שלבי ההליך המשפטי, מהגשת הראיות, דרך הליך הוכחות ושמיעת עדויות וכלה בסיכומים ופסק בוררות מנומק.
למען הסדר הטוב, אפרט את הדיון בפלוגתאות המרכזיות.
כך לדוגמא, בסעיפים 41-47 לתביעת השלום ובסעיפים 42-48 בתביעת המחוזי, וכן בסעיפים נוספים, טענו התובעים כי לא התקיים התנאי המחייב שיעור ההצטרפות של 90% הנדרש לשם גיבוש הקבוצה לפי מסמכי היסוד עליו חתמו חברי הקבוצה, ומכאן טענו כנגד המארגנים כי אלו פעלו בתרמית בכדי לעקוף תנאי זה.
בפסק הבורר בסעיפים 19-21 דן כב' הבורר באריכות בטענה זו, כאשר כב' הבורר בחן את המסמכים והראיות שהוגשו בעניין, שקל את טענות הצדדים וקבע, כי טענת התובעים לעניין זה נדחית.
וכך, לדוגמא, בסעיפים 48-53 לתביעת השלום ובסעיפים 49-54 לתביעת המחוזי, וכן בסעיפים נוספים טענו התובעים, כי יחד עם חתימת מסמכי ההצטרפות לקבוצה נחתם מסמך נוסף אשר נותן הרשאה למארגנים להגדיל את רכיב עלות הקרקע ובהתאמה את אומדני עלות היחידה המשוערת עד לשיעור של 7% מהאומדן הכללי. עוד טענו התובעים, כי המארגנים לא עמדו בהתחייבות זו לגידור הסטייה, חרגו מהרשאה ופעלו בדרכי הטעייה ותרמית בנושא זה.
בסעיפים 22-23 לפסק הבורר נדונה טענה זו באריכות ונדחתה, תוך קביעה פוזיטיבית, כי המסמך האמור אינו כולל התחייבות למחיר מקסימלי ליחידות וכן כי לא הוכח כי הוצגו מצגי שווא לתובעים.
דוגמא כללית נוספת הינה הטענה השזורה בכתבי הטענות שלפניי, כי המארגנים פעלו לרכישת הקרקע בכל מחיר וזאת במטרה להתעשר על חשבון התובעים, ולצורך כך המארגנים הפרו את הדין וגרמו נזקים לחברי הקבוצה.
בפסק הבורר, בין היתר, בסעיפים 24-27, דן כב' הבורר בטענה זו וקובע, כי יש לדחות את טענת התובעים בדבר רכישת הקרקע בכל מחיר, ובפרט דוחה כב' הבורר את הטענה על פיה תקציב המארגן גובש תוך הפרת חובותיו כלפי קבוצת הרכישה.
מכאן, למקרא פסק הבורר ועל רקע הדוגמאות לעיל, ברור כי התקיים דיון לגופם של דברים במכלול הפלוגתאות המפורטות בכתבי הטענות, כך שתנאי זה מתקיים.
ממצא פוזיטיבי
התובעים טענו בתשובה מטעמם, כי כב' הבורר לא דחה את טענותיהם באופן פוזיטיבי, אלא רק הסתפק בממצאים נגטיביים, כלומר קבע שלא הוכחו הטענות, או שמדובר בהכרעות אגביות.
איני מקבל טענה זו, לא במישור המשפטי ולא במישור העובדתי.
במישור המשפטי אציין, כי נמתחה ביקורת על התנאי הדורש קיומו של ממצא פוזיטיבי, תנאי שהוא יציר הפסיקה וייחודי למערכת המשפט בישראל, ר', למשל, תא (י-ם) 55558-05-20 נאסר אבו דולה (אלדאוולה) נ' עזבון המנוחה אמילה בקר אבו אלדאוולה [פורסם באתר נבו] (26.3.2023) (להלן: "עניין אבו דולה") והאסמכתאות שם:
"הקובע כי על הממצא שישמש כבסיס להשתק פלוגתא להיות ממצא פוזיטיבי. דרישה זו היא ייחודית למשפט הישראלי ומעוררת קשיים ברמה העיונית והפרקטית שיתכן כי הם מצדיקים דיון מחודש (ראו נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי 191 (1991); יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 837-835 (מהדורה שניה, 2023), להלן: רוזן-צבי)."
בכל מקרה, ההלכה כיום כי המבחן לקיומו של ממצא פוזיטיבי לצורך השתק פלוגתא אינו מבחן טכני של אמירה בפסק הדין כי טענה מסוימת 'לא הוכחה', אלא מבחן מהותי, הבוחן האם הקביעה בדבר אי הוכחת טענה נעשתה לאחר דיון והכרעה מהותיים וקביעת ממצאים, או ללא דיון והכרעה ממצים. לעניין זה ר' עמדתו של כב' השופט דנציגר (במובחן מעמדתו של כב' השופט מלצר שם) בע"א 10443/08 זהבה לופו נ' בנק אגוד לישראל סניף הרצליה [פורסם במאגר נבו] (22.7.2010):
"בנוסף, ההתדיינות הקודמת בין הצדדים הסתיימה כאמור כאשר בית משפט זה קבע ממצא פוזיטיבי לפיו גרסתה של המערערת לא הוכחה במידת הודאות הנדרשת. יתרה מכך, בית משפט זה אף קבע ממצא פוזיטיבי באשר להתנהלותו של עו"ד פנחס בקובעו כי גרסתו, לפיה הוא מעולם לא אישר חתימה מבלי שהחותם התייצב בפניו כנדרש על פי חוק, הינה גרסה מהימנה. הכרעתו של בית משפט זה התבססה על חומר הראיות שהונח לפני בית המשפט המחוזי, ומכאן שאין לאפשר למערערת להסתמך על הטיעון שעו"ד פנחס לא היה צד לדיון בבית משפט זה. מדובר בסמנטיקה גרידא, ולא ניתן לאפשר לכל צד החפץ בכך, לאחר שלא השיג את מבוקשו ב"סבב הראשון", לערוך מקצה שיפורים ולפגוע באינטרס של בעל דין שאוזכר לעיל – שלא יוטרד בשנית לגבי פלוגתא בה התדיין בעבר בבית המשפט." (הדגשה שלי – ג.ה.).
וכן, ר' בעניין אבו דולה, לעיל:
"מכל מקום, ההבחנה בין ממצא פוזיטיבי לממצא שנקבע "בהעדר הוכחה" אינה נשענת אך על לשון פסק-הדין בהליך הקודם. עליה להתבסס על תוכן ההחלטה בהליך הקודם ולהיעשות תוך בחינה אם התוצאה שנקבעה בו נשענה על קביעת ממצא (רוזן-צבי, בעמ' 836)."
לפיכך, לטעמי, האמירה בפסק דין מסוים כי טענה מסוימת 'לא הוכחה', אינה מהווה ראיה חותכת לכך שאין לגבי טענה זו קביעה פוזיטיבית, ויש לבחון מהותית את הנימוק בפסק הדין, כך שלעיתים אכן המשמעות הינה, כי בית המשפט לא הכריע בטענה. אולם, במקרים רבים אחרים, בית המשפט דן בטענות הצדדים ומכריע בהן, תוך שהוא קובע בנוסף, כי הטענה "לא הוכחה", כך שקביעה זו תהווה השתק פלוגתא.
במקרה שלפניי וכפי שפירטתי לעיל, כב' הבורר אינו פוטר את טענות התובעים באמירה כללית כי אלו "לא הוכחו", אלא דן בכל טענה וטענה של התובעים כנגד המארגנים לעומקה, ומגיע לממצא חיובי כי יש לדחות טענות אלו, כאשר הממצא אינו רק כי הטענות לא הוכחו.
לעניין זה ר' ס' 19-21 לפסק הבורר בעניין הטענה בדבר תנאי ה- 90 אחוז, ר' סעיפים 22-23 לפסק הבורר בדבר הטענה על "מסמך שבעת האחוזים", ר' סעיפים 24-28 לפסק הבורר בדבר הטענות בעניין התקציב וכן סעיפים 29-33 לפסק הבורר בעניין הטענה להנחה למקורבים וגרעין שליטה.
רק על מנת לסבר את האוזן אציין, כי ניתוח הטענות הללו כנגד המארגנים ודחייתם, החל בסעיף 22 ועד סעיף 33 לפסק הבורר, משתרע מעמ' 30 ועד לעמ' 72 לפסק הבורר, כלומר 42 עמודים של ניתוח ודחיית טענות התובעים כנגד המארגנים.
מעבר לניתוח הנרחב בפסק הבוררות, ניתן לראות, כי גם כאשר מסכם כב' הבורר את מסקנותיו הוא אינו מסתפק בקביעה "לא הוכח", אלא קובע פוזיטיבית שהתובעים הפרו את הסכם השיתוף כאשר מסרו הודעת ביטול, כאמור הודעת ביטול הנשענת על טענותיהם כנגד המארגנים נשוא התביעות שלפניי. ר', לדוגמא, הקביעה הפוזיטיבית והברורה בעמ' 79 לפסק הבוררות:
"המסקנה היא שהנתבעים הפרו את הסכם השיתוף בסירובם לפעול על פי הוראותיו ובמסירת הודעות ביטול, ולפיכך זכאית הקבוצה לסעדי אכיפה ופיצויים. נוכח האמור, נדחית התביעה שכנגד המבוססת על ההנחה שביטול הסכם השיתוף נעשה כדין." (הדגשה שלי – ג.ה.).
למעלה מן הצורך אציין, כי בהקשר של ההליכים שלפניי, השתק הפלוגתא הנטען הינו השתק הגנתי, כלומר הנתבעים כאן מבקשים לחסום תביעה שמוגשת כנגדם ולא מבקשים להשתמש בהשתק הפלוגתא במסגרת תביעה שלהם כנגד התובעים. מכאן אף אם היה מדובר רק בממצא, כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה להוכיח את תביעתם כנגד המארגנים (וכאמור, לטעמי, קביעת כב' הבורר היא מהותית יותר), הרי עדיין די בכך על מנת לדחות פלוגתאות אלו גם בהליך שלפניי.
לאור האמור לעיל, אני קובע כי מתקיים התנאי הדורש קביעת ממצאים פוזיטיביים.
הכרעה בפלוגתא חיונית לצורך פסק הדין
התנאי הרביעי הנדרש הינו, כי ההכרעה הינה חיונית לצורך פסק הדין.
נראה, כי אין מחלוקת במקרה שלפניי כי ההכרעה של כב' הבורר בטענות התובעים כנגד המארגנים הייתה חיונית לצורך תוצאות פסק הבוררות, אשר בו נקבע, כי התובעים הפרו את ההסכמים עם קבוצת הרכישה וכי הודעת הביטול הינה שלא כדין.
למעשה, רוב העילות של התובעים לביטול ההסכמים נשענו על הטענות כנגד המארגנים, ומכאן מרבית פסק הבורר עוסק בטענות התובעים כנגד המארגנים, כך שהן ההכרעה בתביעה שכנגד בבוררות והן ההכרעה בתביעת הקבוצה כנגד התובעים, מתבססת על דחיית הטענות כנגד המארגנים.
מכאן, ברי, כי ההכרעה בפלוגתאות אלו בהליך הבוררות הייתה חיונית להכרעה שם.
לאור האמור לעיל, אני קובע כי לא רק שקיים השתק עילה לגבי כלל התובעים, מלבד התובעים 10 ו- 17, אלא קיים גם השתק פלוגתא.
מבט ממעוף הציפור – התמונה בכללותה
בטרם אחתום את פסק הדין, לטעמי ראוי לבחון את הסוגיה במבט ממעוף הציפור, ולבחון האם תוצאת פסק הדין אכן עושה צדק עם הצדדים.
לטעמי, התשובה לכך הינה חיובית, ואסביר.
התובעים הם שבחרו להגיש את התביעה שכנגד במסגרת הליך הבוררות והם שבחרו לכלול בתביעה שכנגד את מכלול הטענות כנגד המארגנים, באופן דומה, ולמעשה כמעט זהה, לטענות שלפניי.
מכאן, מראש, בעת הגשת כתב התביעה שכנגד, הצפייה סבירה של התובעים הייתה כי כב' הבורר יידון בטענות אלו ויכריע בהן לכאן או לכאן.
צפייה סבירה זו של התובעים כי כב' הבורר יכריע בטענות כנגד המארגנים התחזקה בעת ניהול הליך הבוררות על ידם, וזאת כאשר הראיות שהוגשו נגעו באופן ישיר לטענות כנגד המארגנים, וכאשר עדים מטעם המארגנים נחקרו ארוכות. גם סיכומי הצדדים, כפי שעולה מפסק הבוררות, התייחסו בהרחבה לטענות כנגד המארגנים.
למעשה, התובעים ניהלו הליך מלא ושלם בעניין הטענות והעילות כנגד המארגנים, הליך שהסתיים בפסק בוררות ארוך ומנומק.
מכאן עולה השאלה, מה למעשה מבקשים התובעים בהליך כאן? והתשובה ברורה – לנהל את אותו ההליך בדיוק, בתקווה שאולי בית המשפט כאן יגיע לתוצאה שונה מהתוצאה אליה הגיע כב' הבורר. אלא, שמטרת דוקטרינת מעשה בית דין, הינה למנוע מצב שכזה ולחסום התדיינות כפולה.
אדגיש, עיון בכתבי הטענות שהוגשו בהליכים שלפניי ובפרט בראיות שכבר הוגשו, מגלה, כי מדובר בניהול הליך זהה להליך שהתנהל בפני כב' הבורר. כתבי הטענות דומים, ובחלקים נרחבים למעשה זהים, העדים הם אותם העדים ואפילו חוות דעת המומחים זהות, כך שכל מטרת ההליך כאן, הינה לנסות לשכנע את בית המשפט כאן להכריע באופן שונה מכב' הבורר באותן הטענות ממש.
אבהיר, כי אני בהחלט מבין לליבם של התובעים, הם ניהלו הליך מורכב ורב הוצאות בפני כב' הבורר, והם סבורים בתום לב, כי כב' הבורר שגה וכי נעשה להם עוול. אבל, וזה העיקר, המשפט הישראלי, ולמעשה גם המשפט במרבית מדינות העולם, אינו מאפשר לנהל פעמיים את אותו ההליך בדיוק, גם כאשר צד סבור שנגרם לו עוול, אלא במקרים חריגים ונדירים של "משפט חוזר", שלא מתקיימים כאן.
לפיכך, גם כאשר אני בוחן את התמונה הכוללת, הרי לתובעים לא נגרם עוול דיוני או מהותי כלשהו, ניתנה להם מלוא ההזדמנות להוכיח את טענותיהם בפני כב' הבורר, הם הביאו בפני כב' הבורר את מלוא הראיות, חקרו את כלל העדים וסיכמו טענותיהם.
מכאן, אין מקום לתת לתובעים אפשרות לנהל את אותו ההליך פעם נוספת, רק בשל התקווה שאולי בית משפט זה יכריע באופן שונה מכב' הבורר.
סיכום, הוצאות והוראות למשך ההליכים
לאור האמור והמנומק לעיל, אני דוחה את התביעות מטעם התובעים 1-9, 11-16 ו- 19 כנגד הנתבעים 2, הנתבעים 6-7 וזאת מחמת מעשה בית דין.
מכיוון שהנתבעת 8 נתבעת רק כמבטחת הנתבעים 6-7, הרי גם התביעה כנגדה נדחית.
אני דוחה את הבקשות לסילוק על הסף כנגד התובעים 10, ו- 17, כך שהתביעות של תובעים אלו ימשיכו להתברר.
לעניין ההוצאות, הכלל במשפט הישראלי לעניין פסיקת שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט הינו, כי שכר הטרחה וההוצאות אמורות להשתלם לצד הזוכה במשפט, כך שעל צד שטענותיו נדחו לשלם לצד שטענותיו התקבלו את ההוצאות שהוצאו על ידו.
עם זאת, בית המשפט מבהיר כי מדובר בנקודת מוצא בלבד, וכי יש לשקול שיקולים נוספים, ובפרט יש לבדוק האם מדובר בהוצאות סבירות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין, ר' ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נצרת עילית [פורסם במאגר נבו] (30.6.2005).
כללים אלו לפסיקת הוצאות עוגנו בפרק י"'ח לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018. כך, תקנה 151(א) קובעת את החיוב לשפות את הצד שזכה בהוצאות שהוציא מצד אחד, ואת הצורך להביא בחשבון את המשאבים שנדרשו והתנהלות בעלי הדין מהצד השני, וכך, תקנה 153(ג) קובעת פרמטרים נוספים שיש לשקול עת פסיקת ההוצאות:
"153(ג) בקביעת שיעור ההוצאות יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשווי הסעד שנפסק וביחס שבינו לבין הסכום שנתבע, בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון, במורכבות ההליך, בהשקעת המשאבים בהכנתו ובניהולו ובסכום ההוצאות שהתבקש."
בית המשפט העליון חזר על העקרונות הללו בעניין ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ נ' תפן מדיקל בע"מ [פורסם במאגר נבו] (24.2.2022).
במקרה שלפניי, תביעת התובעים נדחתה על הסף, כך שיש לחייב את התובעים בהוצאות. לעניין זה יש להביא בחשבון, כי אמנם לא התנהל הליך משפטי מלא, כאשר לא התקיים שלב ההוכחות ושלב הסיכומים, מצד שני התקיימו עד היום דיונים רבים והוגשו תצהירי עדות ראשית.
עוד במסגרת השיקולים יש להתחשב בסכום התביעה או בשוויה, במקרה שלפניי מדובר בתביעה בסך כולל של כ- 15,000,000 ₪ ביחס לתובעים שתביעתם נמחקה, כך, שיש מקום כי ההוצאות ישקפו את שווי התביעה.
בנסיבות אלו, ישלם כל אחד מהתובעים שתביעתו נדחתה סך של 20,000 ₪ (כולל מע"מ) למינהל המגורים וסך של 20,000 ₪ (כולל מע"מ) ליועצים המשפטים.
כמו כן, ישלם כל אחד מהתובעים לנתבעת 8 סך מופחת של הוצאות בסך של 15,000 ₪, וזאת לאור כך שמצד אחד, התביעה כנגדה נדחתה, אולם, ומצד שני, זו לא הגישה בקשה נפרדת לסילוק על הסף.
לעניין התובעים 10 ו- 17 אשר הבקשה כנגדם נדחתה, הרי דחיית הבקשה אינה מסיימת את ההליך בתיק, ומכאן יש לפסק הוצאות מתונות יותר, לפיכך, מינהל המגורים תישא בהוצאות כל אחד מהתובעים 10 ו-17 בסך 7,500 ₪ (כולל מע"מ). כמו כן, היועצים המשפטיים יישאו ביחד ולחוד בהוצאות כל אחד מהתובעים 10 ו- 17 בסך 7,500 ₪ (כולל מע"מ).
לאור האמור לעיל, אני קובע את המשך ההליך, כדלקמן:
התביעות בתיקים: 8996-10-16, 44720-12-17, 43763-10-19, 64085-09-17, 47051-09-17 נדחות, והמזכירות תסגור תיקים אלו.
התובעים בתביעות אלו, יהיו זכאים להמשיך את הליכי התביעה כנגד מדינת ישראל בלבד וזאת במסגרת כתבי התביעה המתוקנים וזאת בתיקים 17367-09-17 וכן 64941-09-16.
סדרי הדין לגבי התביעות של התובעים 10 ו- 17, התביעות של כלל התובעים כנגד מדינת ישראל, וכן בתביעות שכנגד יידונו בקדם המשפט.
ניתן היום, כ"ח תשרי תשפ"א, 30 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.
