בפני
כבוד השופט אריה נאמן
המבקשת:
ר.מ
ע”י ב”כ עוה”ד רינת קדמי ו/או מרדכי שפירא ו/או אנה רובינזון גורביץ
נגד
המשיב:
י.מ
ע”י ב”כ עוה”ד סיגל בלינסון שפרן ו/או חני ארביב
החלטה
בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בימ”ש קמא מיום 11.10.23 (כב’ השופטת יפעת שקדי כץ) במסגרתה דחתה את בקשת המבקשת לסילוק התביעה על הסף.
[הערה: ההדגשות בציטוטים שיובאו בפסה”ד להלן, אינן במקור ונועדו לשם ההדגשה בלבד]
לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתיק קמא, מצאתי לדון בבקשה ולתת רשות ערעור בהתאם לתקנה 149(2)(א)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט-2018, אשר הוחלו גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ”א-2020, ומכח סמכותי עפ”י תקנה 138(א)(5) החלטתי שדין הערעור להידחות, אף ללא צורך בתשובת המשיב, בפרט שהמבקשת חוזרת למעשה על כל נימוקיה בבקשה שהגישה לבימ”ש קמא לסילוק התביעה על הסף (למעט הטענה שסעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה לא חל על תובענה זו- טענה אותה הרחיבה בבקשה זו), ומאידך עמדתו של המשיב גם היא מונחת בפני כפי שפירט אותה בתשובתו לבימ”ש קמא.
בין הצדדים נחתם “הסכם גישור לפרידה וגירושין” ביום 22.3.18 אשר אושר וקיבל תוקף של פס”ד ביום 8.4.18 (להלן: “ההסכם”).
ההסכם הסדיר בין היתר את מזונות הילדים, תוך שהצדדים הסכימו בהסכם כי חלף תשלום מזונות מהורה אחד למשנהו, יפתח חשבון בנק משותף אליו יפקיד כל צד סך שווה של 3,000 ₪, וכל הוצאה חריגה שלא נצפתה ע”י הצדדים כמפורט בדו”ח הוצאות הילדים, יתחלקו בה ההורים ביחס של 60% חלקו של האב ו-40% חלקה של האם.
בנוסף קבעו הצדדים בסעיף 75 להסכם מנגנון לבחינת שינויים בהסדרי המזונות כפי שנקבעו בהסכם, ומפאת חשיבות הדברים אביא הסעיף בשלמותו, תוך הדגשת חלקים רלוונטיים לעניינינו:
“75. בכל שינוי נסיבות מהותי בחיי מי מהם או בחיי ילדיהם לרבות שינוי יחס זמני השהות שלהם עם הילדים, שינוי מקום המגורים, צרכיהם המשתנים של הילדים, פיטורין או אבטלת מי מהם חו”ח, חולי חו”ח או שינוי מהותי אחר וכיו”ב, מתחייבים ההורים לבחון מחדש את צורכי הילדים וטובתם ויקבלו החלטות חדשות ומשותפות לטובתם הגבוהה של ילדיהם לרבות זמני השהות עימם, חלוקת הוצאותיהם וכיו”ב.”
(סעיף הנ”ל להלן: “סעיף 75 להסכם” או “סעיף מנגנון השינוי”)
ביום 12.6.23 הגיש המשיב את תביעתו לשינוי הסדרי המזונות כפי שנקבעו בהסכם, בטענה שחל שינוי נסיבות מהותי בהתאם לסעיף מנגנון השינוי, ולכן אף הגיש את תביעתו תוך שציין בכותרת התביעה כי התביעה מוגשת במסגרת “הליכי ביצוע לפי סעיף 7 לחוק ביהמ”ש לענייני משפחה וכנובע מכך ביטול ו/או שינוי סעיפים בהסכם הגירושין”.
בתביעתו פירט המשיב מהם השינויים שחלו בהתאם לסעיף מנגנון השינוי והמחייבים בחינת החלטות חדשות של הסדרי המזונות בהתאם לסעיף הנ”ל.
ביום 11.7.23 ניתנה החלטה של בימ”ש קמא המורה למשיב להבהיר מדוע התביעה הוגשה תחת סעיף 7 לחוק ביהמ”ש לענייני משפחה (להלן: “סעיף 7 לחוק”) ולא כתביעה לשינוי מזונות; השיב בתגובתו הפנה שוב לסעיף מנגנון השינוי והבהיר כי הואיל והצדדים כללו בהסכם הוראה בדבר המנגנון לבחינת שינויים בהסדרי המזונות, הרי שהינו רשאי להגיש את תביעתו לפי סעיף 7 לחוק העוסק באכיפת ההסכם שקיבל תוקף של פס”ד, ולעתור לאכיפת סעיף 75 להסכם הוא סעיף מנגנון השינוי.
במקביל הגישה המערערת בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל אותו נימוק שבימ”ש קמא עמד על כך בהחלטתו הנ”ל, המשיב הגיש את תגובתו וחזר על הפנייתו לסעיף מנגנון השינוי, וביום 11.10.23 ניתנה ההחלטה מושא הערעור כדלקמן:
18814551333600
תמצית טענותיה העיקריות של המערערת
החלטת בימ”ש קמא איננה מנומקת.
סעיף 7 לחוק איננו חל על סוג התביעה דנן לשינוי מזונות ובכלל זאת ביטול סעיפים העוסקים במזונות ותביעה מסוג זה ניתן להגיש אך ורק כתביעה לשינוי חיוב המזונות בעילת שינוי נסיבות מהותי ולא תחת סעיף 7 לחוק.
אוסיף כי למערערת טענות נוספות בדבר אימוצו של בימ”ש קמא את פרשנות המשיב להוראות פסה”ד, ועל כך שלא התחשב בהיעדר תום ליבו של המשיב, ברם לא ראיתי לנכון להתייחס לשיקולים אלו במסגרת שיקולי בימ”ש קמא, וזאת לנוכח ההלכה הפסוקה בדבר התערבותה המצומצמת של ערכאת הערעור בהחלטות ביניים שעניינן דחיית בקשה לסילוק על הסף.
עם זאת ראיתי לנכון כן להתייחס לשתי הטענות לעיל, שכן הינן טענות מהותיות, וההלכה הפסוקה בדבר התערבותה המצומצמת של ערכאת הערעור, החריגה את אותם מקרים חריגים שבהם נפלה טעות מהותית בהחלטה – זו למעשה טענת המערערת, שנפלה טעות מהותית בהחלטה, ועל כן ניתנת בזאת רשות ערעור, תוך שאנמק מדוע דין הערעור להידחות שכן בימ”ש קמא לא טעה בנימוקיו.
ראשית, אסיר את אבן הנגף של הטענה הראשונה שהחלטת בימ”ש איננה מנומקת. כפי שניתן לראות לעיל, החלטת ביהמ”ש מנומקת גם מנומקת. העובדה שההחלטה ניתנה בפיתקית ושהנימוק איננו מספיק לטענת המערערת, איננה הופכת את ההחלטה ל”לא מנומקת”. ביהמ”ש נימק את החלטתו כפי שנימק ודי בכך כדי לצאת ידי חובת ההנמקה. נכון הוא שבימ”ש קמא לא התייחס לכל טענה וטענה שהעלתה המערערת בבקשתה, ברם הלכה פסוקה היא שאין חובה מצד ביהמ”ש להידרש לכל טענה וטענה ולביהמ”ש נתון שק”ד מהן הטענות הרלוונטיות (ראו: רע”א 6509/14 זפט נ’ יעקב; רע”א 20/15 פרץ נ’ ורטיס; ועוד).
טענתה השנייה לעיל של המערערת הינה, שהואיל ומדובר למעשה בתביעה לשינוי מזונות, כשגביית המזונות נעשית בהליכי הוצל”פ, לא ניתן להגיש תביעה לשינוי מזונות תחת סעיף 7 לחוק שכן סעיף 7 לחוק מאפשר אמנם “תובענה בעניינו של קטין”, אך לשיטת המערערת, מתקנה 15 לתקנות ביהמ”ש לענייני משפחה (סדרי דין) תשפ”א 2020 (להלן: “התקנות”), ניתן ללמוד שתביעה בענייני מזונות של קטין איננה “תובענה בעניינו של קטין” ולפיכך סעיף 7 לחוק איננו יכול לחול חל על תביעה לשינוי מזונות.
הגם שניתוח זה של המערערת (ההיקש מתקנה 15 לתקנות) לא הופיע בבקשתה לבימ”ש קמא, מכל מקום דין טענתה העקרונית של המערערת להידחות לגופה – ואנמק:
סעיף 7 לחוק קובע במפורש כי כל הליכי ביצוע ב”תובענה בעניינו של קטין, למעט בענייני רכושו, יבוצעו על פי החלטות ביהמ”ש בענייני משפחה ובפיקוחו, זולת אם הורה ביהמ”ש על ביצועם באמצעות לשכת ההוצל”פ; כן רשאי ביהמ”ש להורות על ביצועם בדרך אחרת הנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות העניין”.
הניסיון להקיש מסעיף 15 לתקנות לגבי הגדרת “תובענה בעניינו של קטין”, איננו נכון כלל ועיקר, שכן ראשית סעיף 15 לתקנות איננו סעיף ‘הגדרות’ ואיננו עוסק כלל בהגדרות אלא בקביעה ש”תובענה בשל כל אחד מהעניינים המפורטים להלן תוגש בתביעה נפרדת…” – לעניין זה של הפרדת התביעות, מבחינה התקנה בין “תובענה למזונות ולמדור” בין של קטין ובין של אשה ו/או בגיר (ס”ק 2 שם) לבין “תובענה בעניין קטין לרבות בקשה להסדר שנושאה זמני שהות, חינוך, הבטחת קשר בין קטין להורהו או קרוב משפחה אחר, יציאת קטין מהארץ, וכל תובענה אחרת בין הורים בעניין ילדם הקטין, לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוס” (ס”ק 3 שם), תוך שהתקנה קובעת שתובענה למזונות קטין ותובענה אחרת בעניינו של הקטין, יוגשו כתביעות נפרדות. לא ניתן להקיש מכך שבכל מקום שכתוב בחוק בית המשפט לענייני משפחה “תובענה בעניינו של קטין” הכוונה היא לכל תובענה אחרת שאיננה תובענה למזונות ומדור > ראה למשל סעיף 3(ד) לחוק הקובע ש”בענין מענייני המשפחה הנוגע לקטין”, רשאי עובד סוציאלי להגיש תובענה לפי חוק זה – האם גם כאן תטען המערערת שסעיף זה איננו חל על תביעת מזונות? בוודאי שלא. גם אין כל היגיון בעריכת הבחנה לגבי אכיפת ביצוע של “תובענה בעניינו של קטין” בין משמורתו לבין מזונותיו. מדוע לגבי משמורת ניתן לעתור לאכיפת ביצוע ובמזונות לא?
אמנם נכון הוא, שאם לא נקבע בפס”ד מזונות ו/או בהסכם מזונות שקיבל תוקף של פס”ד, הוראה מפורשת הקובעת מנגנון לבחינת שינויי המזונות, ממילא לא ניתן להגיש תביעה לשינוי המזונות תחת סעיף 7 לחוק, שכן סעיף 7 לחוק עוסק באכיפת הוראות פסה”ד, ומשאין הוראה בפסה”ד לעניין אופן שינוי חיוב המזונות, הרי שלא ניתן לעתור לאכיפה של הוראה שאיננה קיימת; ברם בעניינינו קיימת בהסכם הוראה מפורשת בדמות סעיף מנגנון השינוי כי “בכל שינוי נסיבות מהותי בחיי מי מהם או בחיי ילדיהם לרבות…צרכיהם המשתנים של הילדים…או שינוי מהותי אחר וכיו”ב, מתחייבים ההורים לבחון מחדש את צורכי הילדים וטובתם ויקבלו החלטות חדשות ומשותפות לטובתם הגבוהה של ילדיהם לרבות…חלוקת הוצאותיהם וכיו”ב” >> הנה כי כן קיימת בהסכם, שקיבל כאמור תוקף של פס”ד, הוראה מפורשת שבקרות שינוי נסיבות מהותי המפורט באותו סעיף, מתחייבים ההורים לבחון מחדש…, ומשלטענת המשיב בתביעתו, המערערת מסרבת “לבחון מחדש”, הרי שלא נותרה לו הברירה כי אם להגיש את התביעה לפי סעיף 7 לחוק ולעתור לאכיפת הוראת סעיף מנגנון השינוי.
אף המשיב בתגובתו לבימ”ש קמא מודה שלולא קיומו של סעיף 75 בהסכם הוא לא היה יכול להגיש את תביעתו תחת סעיף 7 לחוק, וכרטיס הכניסה המאפשר לו את הגשת תביעתו תחת סעיף 7 לחוק הוא אך ורק אותו סעיף 75 שנכלל בהסכם, כאשר כל אשר הינו עותר לו הינו- אכיפת ביצוע סעיף 75 להסכם; נכון הוא שהסעדים בכתב התביעה הינם לשנות ו/או לבטל סעיפים כאלו ואחרים, אך מקריאת ניסוח פירוט הסעדים עולה כי סעדים אלו נובעים מאכיפת סעיף 75 להסכם היינו: לאור שינוי הנסיבות המהותי הנטען יש להורות – לא על ביטולם הפורמלי של הסעיפים הללו אלא על ביטול החיוב הנובע מהם:
left889000
יושם אל לב לרישא של סע’ ג שם: “כנובע מכך יש לידרש לשינויים המתבקשים מאליהם…”
כלומר: אמנם המשמעות האופרטיבית של אכיפת סעיף 75 להסכם (ככל שאכן קיים שינוי נסיבות מהותי) הינו שינוי המזונות, ברם אין בתוצאה אופרטיבית זו כדי לשלול מהמשיב להיכנס בשער הכניסה תחת סעיף 7 לחוק, שכן בחינת כתב התביעה נעשית בהתאם לעילת התביעה המצויינת ע”י התובע ובנידונינו הגדיר התובע את עילת התביעה באופן מפורש כאכיפת סעיף 75 להסכם.
טוענת המערערת כי לא ניתן להגיש תביעה לפי סעיף 7 לחוק במקביל להליכי גבייה בהוצל”פ, ברם טעות בידי המערערת שכן סעיף 7 לחוק, אשר כותרתו הינה “הליכי ביצוע”, כמוהו כהליכי הוצל”פ המתנהלים בביהמ”ש לענייני משפחה במקום בלשכת ההוצל”פ, וזאת לנוכח הרגישות המיוחדת הנדרשת ביחסים שבין בני המשפחה, אם כי יש לביהמ”ש סמכות להעביר זאת ללשכת ההוצל”פ, ברם זאת נתון לשיקול דעתו. (ראה גם תמ”ש 17161/04 א.צ נ’ א.י).
ואחרי ככלות הכל, יושם אל לב למען הסר ספק, כי בימ”ש קמא איננו קובע שבסופו של דבר על שינוי הנסיבות הנטען בתובענה דנן להיבחן אחרת מאשר לו הייתה מוגשת תביעה רגילה לשינוי מזונות בעילת שינוי נסיבות מהותי (קרי בהתאם להלכה הקיימת לעניין בחינת שינוי הנסיבות). לא מן הנמנע כי בסופו של יום לא תהיה נפקות משפטית למסלול בו הוגשה התביעה, שכן סעיף 75 להסכם קובע במפורש שהתנאי להפעלתו הינו “שינוי נסיבות מהותי” מבלי שהסעיף הגדיר ו/או קבע מה נקרא “שינוי נסיבות מהותי”, כך שבסופו של יום, ובאין הגדרה בסעיף מהו “שינוי נסיבות מהותי”, נראה לכאורה כי ברירת המחדל לבחינת “שינוי הנסיבות המהותי” תהיה זו הקבועה בפסיקה. ברם עניין זה יידון במהלך המשפט.
אדגיש כי בסופו של דבר גם סעיף 7 לחוק עצמו קובע כי הדבר נתון לשק”ד ביהמ”ש ולכן גם אם התוצאה הייתה הפוכה ובימ”ש קמא היה מקבל את הבקשה לדחייה על הסף, לא הייתי מתערב בהחלטתו זו.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל ניתנת בזאת רשות ערעור, תוך שאני מורה על דחיית הערעור בשים לב להבהרתי לעיל כי הואיל ובימ”ש קמא לא קבע כי קיימת נפקות משפטית למסלול בו הוגשה התביעה, הרי שעניין זה יידון במשפט גופו; כל אשר קבע בימ”ש בהחלטתו מושא התביעה הינו: “מאחר וההסכם…כולל הוראות מפורשות בדבר בחינת סוגיית המזונות בעת שינוי נסיבות… ההסכמות…מאפשרות דיון…במסגרת תביעה לאכיפת הסכם…יש עיגון משפטי להגשת התביעה כפי שהוגשה…” >> ודוק: “מאפשרות” ולא מחייבות, היינו משבחר התובע להגיש תביעתו באופן זה, צדק בימ”ש קמא משקבע כי יש לכך עיגון משפטי ולא ניתן לסלקו מעל פנינו ולחייבו להגיש תביעתו במסלול אחר. (הגם שכאמור לעיל אינני בטוח כי בסופו של יום תהיה לכך נפקות משפטית, ברם זו בקעה שעל בימ”ש קמא להתגדר בה במהלך המשפט, ולא בשלב מקדמי זה של בחינת סילוק על הסף).
משלא נדרשה תשובה אין צו להוצאות והעירבון ככל שהופקד יוחזר למפקיד באמצעות ב”כ.
פסק דין זה מותר לפרסום בהשמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.
ניתנה היום, י”ט טבת תשפ”ד, 31 דצמבר 2023, בהעדר הצדדים.
