בפני
כבוד השופט אריה נאמן
המבקשת:
נ.ד
ע"י ב"כ עוה"ד נעם אפשטיין
נגד
המשיב:
מ.ד
ע"י ב"כ עוה"ד אלכס וייג
פסק דין
בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש קמא מיום 9.8.23 (כב' הרשמת הבכירה אילנה הדר) במסגרתה הותירה את צו העיקול זמני שניתן במעמד צד אחד על זכויות המבקשת בדירת המגורים המשותפת לה ולבעלה שהינו בנה של המשיבה.
[הערה: ההדגשות בציטוטים שיובאו בפסה"ד להלן, אינן במקור ונועדו לשם ההדגשה בלבד]
לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתיק קמא, ומכח סמכותי על פי תקנות 138(א)(1)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות"), אשר הוחלו גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020, שוכנעתי לדחות את הבקשה אף ללא צורך בתשובה, מהטעמים שיפורטו.
עסקינן בהחלטה העוסקת בסעד זמני. הלכה פסוקה היא בהחלטות שעניינן סעד זמני, ששיקול דעתה של הערכאה הדיונית הוא רחב, נוכח יכולתה להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהצדדים להליך. משכך, התערבות בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית שמורה למקרים חריגים בלבד (ראו מיני רבים: רע"א 5129/22 א. מרתון גיא בע"מ נ' חי, סע' 16 (03.08.2022); רע"א 3751/22 בנילוז נ' לוי, סע' 14 (28.06.2022)).
בענייננו, ההחלטה מושא הבקשה דנא אינה נופלת בגדר החריג ואינה מצדיקה מתן רשות ערעור. בית משפט קמא דן באופן יסודי בטענות הצדדים, בחן את חומר הראיות שהונח לפניו והתרשם בדיון מחקירות הצדדים. על יסוד כל אלה ניתנה החלטתו המנומקת והמפורטת של בימ"ש קמא, ולא מצאתי בטענות המבקשת כל בסיס להתערבות בשיקול דעתו של בימ"ש קמא. וארחיב קימעא למען לא יצא חסר:
בין המבקשת ובעלה שהינו בנה של המשיבה, מתנהלים הליכים משפטיים, לרבות הליכים רכושיים ופירוק שיתוף באשר לדירת המגורים המשותפת, בה הזכויות רשומים ע"ש המבקשת ובעלה בחלקים שווים – להלן: "הדירה".
במסגרת כלל ההליכים קיימת תביעה נוספת היא תביעתה של המשיבה שהינה חמותה של המבקשת (אימו של בעלה של המבקשת), אשר הגישה כנגד המבקשת תביעה כספית בטענה שהמבקשת משכה כספים רבים מחשבונותיה במשך שנים וללא זכות שבדין לצורך שימושה האישי, לרבות את כספי הפנסיה שלה שמועברים ישירות מהפדרציה הרוסית לחשבון הבנק המשותף של המבקשת עם בעלה. לטענת המשיבה, המבקשת היא זו שעומדת מאחורי משיכות הכספים.
במסגרת תביעתה הגישה המשיבה בקשה למתן צו עיקול זמני על זכויות המבקשת בדירה, ניתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד והמבקשת הגישה בקשה לביטולו וטענה בין היתר כי המשיבה לא הציגה ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה, לא הוצגו מסמכי העברת כספים, מנגד הודתה המבקשת כי כספי הפנסיה של המשיבה מועברים לחשבון הבנק של שלה ושל בעלה אך טענה כי מדובר בהסדר מוסכם עם המשיבה וכי הסדר זה מתקיים כ-7 שנים. עוד טענה המבקשת כי מעולם לא הייתה שותפה בחשבונות הבנק של המשיבה ולא היה לה ייפוי כוח בהם ומי שהיה לו ייפוי כוח כאמור הוא בנה של המשיבה.
ביום 17.7.23 התקיים דיון במעמד הצדדים בבקשת ביטול העיקול, בית המשפט שמע הן את הצדדים והן את באי-כוחם באריכות רבה, שני הצדדים נחקרו, הפרוטוקול עצמו מונה 9 עמודים כאשר בימ"ש קמא מציין בהחלטתו כי הדיון ארך זמן, ובימ"ש אף איפשר לצדדים להגיש סיכומים בכתב, וביום 9.8.23 נתן את החלטתו המפורטת והמנומקת בדבר הותרת צו העיקול הזמני על כנו.
בהחלטתו, מפרט בימ"ש קמא את טענות הצדדים, כמו גם ההלכה הפסוקה מקדמא דנא במתן צו עיקול זמני, תוך שעומד על כך כי בסופו של דבר תמצית ההלכה הפסוקה הינה מקבילית הכוחות בין שיקול סיכויי התביעה לבין שיקול מאזן הנוחות וההכבדה על ביצוע פסק הדין, כל זאת בתוספת המידתיות שבסעד המבוקש וכן תום הלב.
לאחר סקירת ההלכה הפסוקה (עליה לא משיגה המבקשת בערעורה), עבר בימ"ש קמא ליישום ההלכה הפסוקה בעניינינו והגיע למסקנות הבאות, כל זאת לאחר בחינת חומר הראיות והתרשמותו הבלתי אמצעית בדיון מהצדדים ומחקירותיהם:
באשר לסיכויי התביעה – על יסוד התרשמותו מעדות המשיבה ומתשובותיה בחקירה, הגיע בימ"ש קמא למסקנה כי לא ניתן לשלול את טענותיה בתביעה וכי אין המדובר בתביעת סרק משוללת סיכויים. למסקנתו זו הגיע ביהמ"ש קמא כאמור על יסוד התרשמותו מהצדדים בדיון, בצירוף הודאת המבקשת שאכן כספי המשיבה עברו לחשבון הבנק שלה ושל בעלה- הודאה שיש בה עדי לחזק את טענות המשיבה לפיהן המבקשת הייתה מעורבת במשיכת כספים ממנה, כל זאת כמובן ברמת הלכאורה בלבד הנדרשת לשיקולי מתן צו עיקול זמני, כאשר טענת המבקשת מנגד שמדובר היה בהסדר מוסכם על המשיבה מזה כ-7 שנים, ראוי לה שתתברר במהלך הדיון.
באשר למאזן הנוחות – בימ"ש קמא עמד על כך שבבקשתה לביטול העיקול המבקשת לא התייחסה כלל לעניין מאזן הנוחות או ליסוד ההכבדה, וטענותיה בדיון ו/או בסיכומיה לגבי נזקים אפשריים הועלו באופן כללי וסתמי, וזאת לאור הרישום המשותף של הזכויות בדירה יחד עם בעלה, המונע ממנה ממילא לבצע פעולות דיספוזיציה בדירה, כאשר בסיכומיה טענה המבקשת שהואיל ולגישתה התביעה נטולת כל ביסוס ושיקול סיכויי התביעה נשלל לחלוטין, ממילא אין עוד צורך בבדיקת מאזן הנוחות ויסוד ההכבדה >> במילים אחרות: המבקשת מודה שיסוד ההכבדה כלל לא קיים (שכן ממילא הדירה רשומה במשותף על שמה ושם בעלה) אלא שלטענתה אין צורך בשקילת רכיב זה לאור טענתה שרכיב סיכויי התביעה נשלל לחלוטין; אלא שכאמור ברכיב סיכויי התביעה בימ"ש קמא הגיע למסקנה הפוכה – שלא ניתן לומר שסיכויי התביעה נשללים לחלוטין, ועל כן ברגע שרכיב זה קיים, אפילו במקצת, יש לשקול מנגד את שיקול ההכבדה ומאזן הנוחות ("מקבילית הכוחות"), והואיל וברכיב זה המבקשת לא טענה כלל ליסוד ההכבדה, ואכן המציאות העובדתית-משפטית הינה שממילא המבקשת לא יכולה לבצע דיספוזיציה בזכויותיה בדירה המשותפת לה ולבעלה, בנוסף המבקשת הודתה כאמור שאין לה נכסים אחרים ואין לה חסכונות ואף את משכורתה הינה מקבלת במזומן, הרי שבנסיבות אלה אין ספק שמאזן הנוחות נוטה במלואו לטובת המשיבה שכן אם תזכה המשיבה בתביעתה מבלי שיהיה עיקול על זכויות המבקשת בדירה, יקשה על המשיבה להיפרע מהמבקשת בהעדר נכסים אחרים, ומאידך המבקשת איננה ניזוקת כלל מהותרת העיקול שכן ממילא בשלב הזה לא ניתן לבצע דיספוזיציה בזכויות בדירה.
באשר ליסוד המידתיות – בימ"ש קמא קובע שבנסיבות העניין הותרת העיקול על כנו הינה מידתית שכן מדובר בעיקול ברישום בלבד וממילא מתנהל הליך של פירוק שיתוף בדירה כך שממילא שלא ניתן לבצע דיספוזיציה בזכויות בדירה.
לאחר כל הפירוט לעיל בהחלטה, מציין בימ"ש קמא ששקל את כל טענות הצדדים מזה ומזה, ובזהירות הראויה לשלב זה ומבלי לקבוע מסמרות בשאלת סיכויי התביעה, ברם הואיל והמשיבה עמדה בסף הנדרש לקיומן של ראיות לכאורה, ומאידך למבקשת אין כל הכבדה מהותרת העיקול על כנו, והואיל ולאור התרשמותו מהצדדים לא מצא פגם בתום ליבה של המשיבה ברמה המצדיקה את ביטול הצו, גם לא שיהוי שהיה בו כדי לפגוע בזכויות המבקשת, על כן ולאחר ששוכנע כי קיימת עילת תביעה לכאורה הדורשת בירור במסגרת ההליך העיקרי, ולאור מאזן הנוחות הנוטה במלואו לטובת המשיבה, הגיע בימ"ש קמא למסקנה כי יש להותיר את צו העיקול הזמני על כנו.
תמצית בקשת רשות הערעור של המבקשת מתמקדת ברכיב הראיות לכאורה ובהשגות על מסקנתו של בימ"ש קמא כי התביעה איננה משוללת סיכויים, ובמסגרת השגתה זו יורדת המבקשת בערעורה לרזולוציית העובדות והחקירות, מפנה לשאלות ותשובות בחקירת המשיבה, מנסה לאושש את גירסתה כי לא היא זו שמשכה כספים מחשבונות המשיבה ועוד; אלא שדומה כי המבקשת נתפשה לטעות בהבנת ההלכה הפסוקה בדבר שיקול זה של סיכויי התביעה, כמו גם באופן שקילתו אל מול מאזן הנוחות במסגרת מקבילית הכוחות:
ההלכה הפסוקה, כמו גם תקנה 95(ב) לתקסד"א, איננה דורשת כי על מבקש הסעד הזמני/העיקול לבסס באופן סביר ומשכנע את עילת התביעה אלא "די בכך שהתביעה איננה בגדר תביעת סרק והיא מעוררת שאלות ממשיות הראויות לדיון ולהכרעה" (רע"א 260/19 יורם כהן נ' כונס הנכסים (נבו 28.2.19); רע"א 7139/96 טריגוב נ' "טפחות" בנק למשכנתאות לישראל בע"מ (נבו 2.4.97); אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 12, 2015) עמ' 863).
בעניינינו התקיים דיון, במהלכו נחקרו הצדדים באריכות רבה כפי שעולה מהפרוטוקול ובימ"ש קמא מבסס את מסקנותיו כי אין המדובר בתביעת סרק בין היתר על יסוד התרשמותו בדיון מהצדדים וכן על ראשית הראיה של הודאת המבקשת כי אכן הועברו כספים מחשבון המשיבה לחשבון המשותף שלה ושל בעלה, כאשר את טענתה הנגדית של המבקשת שמדובר בהסדר מוסכם יש לברר במסגרת ההליך העיקרי.
מנגד, המבקשת בערעורה לא משיגה ולא מתייחסת כלל למסקנת בימ"ש קמא בדבראי-ההכבדה עליה כלל ומאזן הנוחות הנוטה באופן מובהק לטובת המשיבה ולמעשה המבקשת מודה כי לא נגרם לה כל נזק מהותרת צו העיקול על כנו, וזאת בין היתר לאור העובדה שממילא לא ניתן לעשות דיספוזיציה בזכויות בדירה המשותפת לה ולבעלה ואף קיים הליך של פירוק שיתוף בזכויות.
כאשר מאזן הנוחות נוטה במלואו לטובת מטיל העיקול, ומנגד העיקול אינו מכביד כלל על המעוקל, הרי שבמקבילית הכוחות יש להקל מנגד על הסף הנדרש ברכיב סיכויי התביעה – זו בדיוק משמעותו של המושג "מקבילית הכוחות": כאשר הרכיב האחד לא רק נוטה באופן מובהק אלא קיים במלואו, הרי שמלוא קומתו של הרכיב האחד גורר ממילא "נמיכות קומה" של הרכיב השני, בפרט שמלכתחילה הסף הנדרש ברכיב השני-סיכויי התביעה הינו נמוך ממילא: "די בכך שהתביעה איננה בגדר תביעת סרק"; וכדברי ביהמ"ש העליון ב-רע"א 2806/18 דב יששכר יקטר נ' צבי אורטנר (נבו 06.06.2018) סע' 10: "כידוע, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה לסעד זמני, עליו לאזן בין שני שיקולים עיקריים: סיכויי ההליך מזה ומאזן הנוחות שבין שני הצדדים מזה. בין שני השיקולים הללו מתקיימת 'מקבילית כוחות', ולפיה חוזקו של השיקול האחד יכול לפצות על חולשתו של האחר (ראו למשל רע"א 7547/16 לשכת עורכי הדין בישראל נ' זכותי מומחים לזכויות רפואיות בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 13 וההפניות שם (3.11.2016))."
זאת ועוד: שני השקולים – סיכויי התביעה לעומת מאזן הנוחות – אינם שווים ביניהם, ו"פעמים רבות יינתן משפט הבכורה לשיקול בדבר מאזן הנוחות (רע"א 9045/15 בן עמי נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 9 וההפניות שם (7.1.2016))." (רע"א 2806/18 דב יששכר יקטר נ' צבי אורטנר (נבו 06.06.2018) סע' 10)
על כן, גם אם המבקשת מצאה בערעורה פגמים כאלה או אחרים ברכיב סיכויי התביעה המפחיתים את עוצמתו של הרכיב, כל עוד רכיב ההכבדה ומאזן הנוחות נוטה באופן מובהק ובמלואו לטובת המשיבה ולמעשה העיקול איננו מכביד כלל על המבקשת, הרי שאף אם רכיב סיכויי התביעה הינו על הצד הנמוך (אבל קיים), שיקולי בימ"ש קמא להותיר העיקול על כנו בנסיבות הללו עומדים באמות המידה הנדרשות ("מקבילית הכוחות") ואין כל הצדקה להתערב בשיקול דעתו. "כידוע, להחלטה בבקשה לסעד זמני עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת על האינטרסים של הצדדים ועל ההליך, שכן במקרים רבים היא עשויה לחרוץ את גורל התביעה בטרם נערך בירור מעמיק של טענות הצדדים לגופן (ראו: רע"א 6700/17 ואקו פק תעשיות בע"מ נ' ירקת ירקות צעירים וארוזים בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 7 (8.11.2017)). לפיכך, נקבעו אמות מידה המתוות את שיקול דעת בית המשפט במתן סעדים זמניים, וזאת במטרה לאזן באופן ראוי בין זכויות הצדדים (ראו: רע"א 4837/14 אסולין נ' פלאפל אסולין 2003 בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 15 (21.10.2014))". (רע"א 260/19 יורם כהן נ' כונס הנכסים (נבו 28.02.2019))
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור.
משלא נדרשה תשובה אין צו להוצאות והעירבון ככל שהופקד יוחזר למפקיד באמצעות ב"כ.
פסק דין זה מותר לפרסום בהשמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.
ניתן היום, כ"ז אלול תשפ"ג, 13 ספטמבר 2023, בהעדר הצדדים.
