רמיש 28711-02-22 א. נ' ב.
תיק חיצוני:
בפני
כבוד השופט סארי ג'יוסי
המבקש
המשיבה
א.
ע"י ב"כ עוה"ד איל שוויקה ואח'
במינוי לפי חוק הסיוע המשפטי, התשל"ב – 1972
נגר
החלטה
לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט נ. זיתוני), ב-
יייס 50946-11-21, מיום 13.01.2022, במסגרתה נדחתה בקשתו של המבקש להורות למשיבה
להודיע לו, מבעוד מועד, על כל פעולה רפואית הנוגעת לקטינים, לרבות חיסונים, כדי לאפשר לו
להיות נוכח בפעולה שכזו יחד עימם (להלן: "ההחלטה").
הנסיבות הצריכות לעניין הן בתמצית אלו:
לצדדים שני ילדים: ג' ילידת 2014, ו-ד', יליד 2018 (להלן: "הקטינים").
ביום 06.12.2021, התיר בית משפט קמא למשיבה לחסן את הקטינים בכל חיסוני השגרה בהתאם
להנחיות משרד הבריאות, ללא צורך בהסכמת המבקש. עוד נקבע, כי לגבי חיסוני שפעת וקורונה,
ההיתר לחסן את הקטינים מותנה בהסכמת הקטינים שתינתן לפני האם בלבד.
ביום 12.12.2021, דחה בית משפט קמא את בקשת המבקש לעיין מחדש בהחלטה האמורה, וביום
13.12.2021, נדחתה בקשת המבקש, לעכב את ביצוע ההחלטה מיום 06.12.2021, שעה שבתגובת
המשיבה לבקשה לעיכוב ביצוע היא ציינה, כי המבקש מפחיד את הקטינה לגבי החיסונים, והלה
אף לא הסכים שהקטינה תבצע בדיקת אנטיגן.
שגרה.
ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור, עסקה בבקשת המבקש ליתן החלטה בהעדר תגובה לבקשה
מיום 21.12.2021 ולהורות למשיבה להודיע לו, מבעוד מועד, על כל פעולה רפואית הנוגעת
לקטינים, לרבות חיסונים, כדי לאפשר לו להיות נוכח בפעולה שכזו יחד עם עימם. בהחלטת בית
משפט קמא, מיום 21.12.2021, נדרשה המשיבה להגיב לבקשה, אולם לא עשתה כן.
בית משפט קמא דחה, כאמור כבר לעיל, את בקשת המבקש, וקבע, כי לא ברור מדוע המבקש
זקוק לצו שיפוטי כדי לדעת מראש על כל טיפול רפואי שמקבלים הקטינים, מקל וחומר שעה,
שכפי שעולה מטיעוני שני הצדדים המחלוקת ביניהם נטועה בסוגית החיסונים בלבד, ולא בנוגע
לטיפולים אחרים. לא נטען, כך נקבע, וממילא לא הוכח, כי למבקש אין גישה ישירה לקבלת מידע
רפואי, הנוגע לילדי הצדדים.
עוד נקבע, באשר לחיסונים, כי כעולה, בבירור, מן התשתית הראייתית, מטרת ההגעה של המבקש
לחיסונים היא למנוע את מתן החיסון, וכי ייכפי שציינתי כבר בהחלטה מיום 6.12.21, האב לא
מגדיר את עצמו כסרבן חיסונים, אך בפועל התנגד לכל החיסונים שהאם ביקשה לבצע לקטינים
ולא ציין ולו חיסון אחד שניתן בהסכמתו . במצב דברים שכזה, משמעות קבלת הבקשה היא
טרפוד יישום ההחלטה מיום 6.12.21 לצד גרימת עוגמת נפש מיותרת הן לאם, הן לקטינים והן
לכל עובדי המרפאה, שיהיו נוכחים בויכוח הצפוי בין ההורים בנוגע לחיסונים".
המבקש מיאן להשלים עם תוצאת ההחלטה, ובקשת רשות הערעור שהגיש מונחת בפני.
לטענת המבקש, שגה בית משפט קמא הואיל ואין לבקשת המבקש כל נפקות לעובדה, כי המידע
הרפואי הנוגע לקטינים פתוח בפניו. ברי, כי המבקש אינו מצוי מול המחשב בכל שעות היממה
ובוחן את התיקים הרפואיים של הילדים, מקל וחומר שעה שהתיקים הרפואיים מספקים מידע
בדיעבד.
באופן טבעי, כך נטען, יש לחייב הורים, מקל וחומר שעה שהם גרושים, ליידע באופן הדדי את
ההורה האחר על כל טיפול רפואי או חיסון שאמור להינתן לילדים המשותפים.
עוד נטען, כי אין כל נפקות גם לשאלה אם המבקש מסכים לחיסונים לעניין מידורו מהם. למבקש,
כך נטען, קיימת זכות בסיסית להיות נוכח בכל עניין רפואי הקשור לילדיו, ואין למנוע זאת ממנו,
במיוחד עת אין למבקש, כך לטענתו, כל ייעבריי של מי שמפר החלטות שיפוטיות.
לאחר קריאה מעמיקה של בקשת רשות הערעור על נספחיה ושל תיק בית משפט קמא מצאתי, כי
יש לדחות את בקשת רשות הערעור אף ללא צורך בתשובה, מכוח סמכותי על-פי תקנה 138(א)(1)
לתקנות סדר הדין האזרחי התשעייט – 2018.
עניינה של בקשת רשות הערעור שבפני היא החלטת ביניים של בית משפט, לפיה נדחתה בקשתו
של המבקש להורות למשיבה להודיע לו, מבעוד מועד, על כל פעולה רפואית הנוגעת לקטינים,
לרבות חיסונים, כדי לאפשר לו להיות נוכח בפעולה שכזו יחד עם עימם.
הגם שבקשת האב נחזית לבקשה כללית, אשר מתייחסת לכלל הפעולות הרפואיות הנוגעות
לקטינים, הרי שהלכה למעשה, כפי שעולה מן ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור, המחלוקת
בין הצדדים נסובה סביב סוגית החיסונים בלבד, ייעולה מטיעוני שני הצדדים כי המחלוקת
ביניהם היא בנוגע לחיסונים ולא בנוגע לטיפולים אחרים", כלשונו של בית משפט קמא, בפסקה
6 להחלטה.
היינו, מלבד סוגית החיסונים, מדובר בבקשה תיאורטית. דומני, כי אין צורך להכביר מילים על
דינן של בקשות תיאורטיות, לא כל שכן במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטה זמנית, שניתנה
בגדרי הליך לישוב סכסוך, וזאת אף בשים לב לפסיקה העקבית ורבת-השנים של בית המשפט
העליון, בדבר התערבותה המצומצמת של ערכאת הערעור בסוגיות כגון דא.
באשר לתחולת בקשת המבקש על סוגית החיסונים, אפנה לסעיף 18 (א) לחוק הכשרות המשפטית
והאפוטרופסות, התשכ"ב – 1962 (להלן: "חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות"), אשר קובע
כך :
"בכל ענין הנתון לאפוטרופסותם חייבים שני ההורים לפעול תוך הסכמה;
הסכמתו של אחד מהם לפעולתו של רעהו יכולה להינתן מראש או למפרע,
בפירוש או מכללא, לענין מסויים או באופן כללי; וחזקה על הורה שהסכים
לפעולת רעהו כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. בענין שאינו סובל דיחוי רשאי
כל אחד מההורים לפעול על דעת עצמו".
תכלית הוראת חוק זו, אשר עוסקת בקבלת החלטות משותפות של ההורים, היא בין היתר,
להדגיש, כי האפוטרופסות מקנה להורים זכויות וחובות כאחד, וזאת גם באמצעות קידום
התקשורת ביניהם לטובת ילדיהם.
השימוש הפסול שעושים הורים, לעתים, בכלי ההסכמה המשותפת, הקבוע בהוראת החוק
האמורה, עולה גם ממחקר שערך מרכז המידע והמחקר של הכנסת עבור הוועדה לזכויות הילד,
בעניין "מתן טיפול רפואי לקטין בלי הסכמת הוריו או במצבי מחלוקת ביניהם", 24.02.2014
(להלן: "המחקריי), סעיף 5.1 :
ממשרד הבריאות נמסר כי התקבלו תלונות מעטות על מתן טיפול רפואי
לילדים במצבי מחלוקת בין ההורים. לדברי נציגי המשרד, הקשיים העיקריים
מתעוררים במצבי סכסוך שבהם ההורים משתמשים בכלי ההסכמה המשותפת
להתנגח ביניהם על חשבון הקטין ומשרד הבריאות והצוותים הרפואיים
עומדים בתווך ומנסים להגן על שלומו של הקטין…."
בענייננו, על אף שבקשתו של המבקש נחזית להיות ייתמימהיי ואף מוצדקת, הלכה למעשה
מצביעה המציאות הנכוחה אחרת, כפי שעולה הן מן התשתית הראייתית והן מהחלטת בית משפט
קמא.
אפנה בעניין זה, לפסקה 7 להחלטת בית משפט קמא:
"….כפי שציינתי כבר בהחלטה מיום 6.12.21, האב לא מגדיר את עצמו כסרבן
חיסונים, אך בפועל התנגד לכל החיסונים שהאם ביקשה לבצע לקטינים ולא
ציין ולו חיסון אחד שניתן בהסכמתו . במצב דברים שכזה, משמעות קבלת
הבקשה היא טרפוד יישום ההחלטה מיום 6.12.21 לצד גרימת עוגמת נפש
מיותרת הן לאם, הן לקטינים והן לכל עובדי המרפאה, שיהיו נוכחים בויכוח
הצפוי בין ההורים בנוגע לחיסונים".
כלל ידוע הוא, כי אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות ובקביעת עובדות,
אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, והיא אינה מעמידה עצמה במקום הדרגה הראשונה בבחינת
המערכת הראייתית שנפרשה בפניה, קל וחומר כשכסקינן בסעדים זמניים. שונה הדבר, עת בולטת
על-פני הפסק טעות משפטית שורשית או כשהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים (ר'
בספרם של ט' חבקין וח' בן-נון הערעור האזרחי מהדורה שלישית עמודים 475-474).
אפנה לדבריו של כב' השופט ד. מינץ ב-ע"א 8191/16 דיאליט נ' אברהם הרר (17.06.2019):
בענייננו סבורני, כי החלטת בית משפט קמא נטועה היטב בתשתית הראייתית שנפרשה בפניו,
ולפיכך אין אני מוצא מקום להתערב בהחלטה, וזאת גם בשים לב לאופי טענות המבקש, שעיקרן
נסוב סביב קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא.
אפנה לעניין זה גם לפסקה 4 להחלטה מושא בקשת רשות הערעור:
"המבקש לא הגיע למפגש הראשון ביחידת הסיוע שנקבע ליום 3.1.22. לא
מצאתי בתיק כל הסבר לאי התייצבותו למפגש ביחייס, שהינה חובה. ניתנה
החלטה המזמנת את הצדדים למפגש נוסף ביחידת הסיוע ליום 21.2.22 בשעה
וכן לפסקה 7:
"11:00
"שנית
, באשר לחיסונים
, נראה בבירור מהחומר המצוי בתיק כי מטרת ההגעה
של האב לחיסונים היא למנוע את מתן החיסון".
בנוסף יודגש, כי סעיף 19 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע כהאי לישנא:
"לא באו ההורים לידי הסכמה ביניהם בענין הנוגע לרכוש הקטין, רשאי כל
אחד מהם לפנות לבית המשפט והוא יכריע בדבר. לא באו ההורים לידי הסכמה
ביניהם בענין אחר הנתון לאפוטרופסותם, רשאים הם יחד לפנות לבית
המשפט, ובית המשפט, אם לא עלה בידו להביאם לידי הסכמה ואם ראה שיש
מקום להכריע בדבר, יכריע הוא בעצמו או יטיל את ההכרעה על מי שימצא
לנכון".
"(א) בית המשפט רשאי, בכל עת, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-
כוחו או לבקשת צד מעונין ואף מיזמתו הוא, לנקוט אמצעים זמניים או קבועים
הנראים לו לשמירת ענייניו של קטין, ושל אדם שמונה לו אפוטרופוס, אם על-
ידי מינוי אפוטרופוס זמני או אפוטרופוס לדין, ואם בדרך אחרת; וכן רשאי בית
המשפט לעשות, אם הקטין או האדם שמונה לו אפוטרופוס פנה אליו בעצמו.
(ב) היתה הבקשה להורות על ביצוע ניתוח או על נקיטת אמצעים רפואיים
אחרים, לא יורה על כך בית המשפט אלא אם שוכנע, על פי חוות דעת רפואית,
כי האמצעים האמורים דרושים לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין או
האדם שמונה לו אפוטרופוס, לאחר ששקל את רצונו של האדם, חשיבות
הטיפול, נחיצותו, דחיפותו, הפגיעה האפשרית באורח חייו ואת סיכויי השיפור
באיכות חייו של האדם".
הואיל וברי, כי אין הצדדים שבפני מסכימים ביניהם, הרי שההכרעה בענייננו מצויה בגדרי סעיפי
החוק הללו. כפי שפירטתי לעיל, בית משפט קמא הכריע בעניין החיסונים זה מכבר, והשגתו של
המבקש בבקשת רשות הערעור דנן, כלל אינה עוסקת בהכרעתו זו של בית משפט קמא.
יתרה מכך, בקשת המבקש, כפי שעולה מן המחקר של הכנסת, הוסדרה בהוראות משרד הבריאות
לקופות-החולים השונות (ר' סעיף 5.1 למחקר):
:
"הרקע לגיבוש חוזר מנכ"ל זה הוא תלונות שהתקבלו מגופים ציבוריים
ופרטיים במשרד הבריאות הקובלות על יחס לא שוויוני כלפי הורים גרושים
והורים שאינם נשואים מצד מערכת הבריאות. התלונות עסקו בעיקר במימוש
זכותם של שני ההורים לקבל מידע על הטיפול הרפואי בילדם הקטין ולשתפם
בקבלת החלטות בנוגע לטיפול הדרוש לו. במשרד הוקמה ועדה מיוחדת לבחינת
הנושא והיא הסיקה כי יש אי- בהירות בנוגע לזכויות ההורים ולחובות הסגל
המטפל בנושא. לפיכך פרסם משרד הבריאות חוזר מנכ"ל שנועד להביא לפני
הסגלים של כל שירותי הבריאות – בתי החולים, המרפאות, קופות החולים
ומוסדות רפואיים אחרים – את הוראות החוק ולהנחותם כיצד לפעול במצבים
שבהם נדרשת נקיטת צעדים שמעבר להוראות החוק, ובתוך כך לשמור על טובת
הקטין ולהימנע מפגיעה באפוטרופסות ההורים.
נוסף על חוזר זה פרסם משרד הבריאות שורת נהלים הקשורים למתן טיפול
רפואי לקטינים, ובהם חוזר של האגף לפיקוח על קופות החולים המאפשר
לשני ההורים גישה לשירותי הבריאות למשל מתן ססמה אינטרנטית לביצוע
פעילויות באתר הקופה ומתן כרטיס מגנטי של קופת החולים לכל אחד
מההורים".
עוד יצוין, כי גם תורים או טיפולים רפואיים עתידיים מצויים במערכות המחשב של קופות-
החולים השונות, מקל וחומר בעידן הקורונה, ולפיכך אין בידי לקבל את טענת המבקש, לפיה
התיקים הרפואיים נותנים מידע בדיעבד בלבד.
אין בידי לקבל אף את טענות המבקש, לפיהן שגה בית משפט קמא שהחליט בבקשתו, מבלי לקבל
את תשובת המשיבה והסתמך על תשובות אחרות בעניינים דומים. לו סברה המשיבה, כי נפל פגם
בסוגיה זו, חזקה, כי הייתה משיגה עליה בהתאם להוראות הדין. לא ברור מדוע סבור המבקש, כי
יש לטעון בשמה של המשיבה, כי לא קיבלה את זכות הטיעון, שעה שברור, כי זכות זו הוענקה
למבקש בנדיבות רבה. יתרה מכך, מעיון מעמיק בתיק בית משפט קמא עולה, כי תגובת המשיבה,
דווקא הוגשה לבית משפט קמא ביום 23.01.2022.
,
לסיכום, ענייננו בבקשה של אב, אשר מבקש להורות לאם להודיע לו, מבעוד מועד, על כל פעולה
רפואית הנוגעת לילדיהם המשותפים, לרבות חיסונים, כדי לאפשר לו להיות נוכח בפעולה שכזו
יחד עימם. לכאורה, מדובר בבקשה עניינית ומוצדקת, וככלל קיימת חשיבות מובהקת לשיתוף-
פעולה מעין זה בין הורים לטובת ילדיהם.
יחד עם זאת, כפי שפורט לעיל עולה בבירור, כי בקשתו של המבקש מתייחסת, הלכה למעשה,
לסוגית החיסונים בלבד, כי "האב לא מגדיר את עצמו כסרבן חיסונים, אך בפועל התנגד לכל
החיסונים שהאם ביקשה לבצע לקטינים ולא ציין ולו חיסון אחד שניתן בהסכמתו", וכי "נראה
בבירור מהחומר המצוי בתיק כי מטרת ההגעה של האב לחיסונים היא למנוע את מתן החיסון"
(ר' פסקה 7 להחלטה).
יתרה מכך, עולה מן האמור לעיל, כי אין מדובר בבקשה ייתמימהיי ומוצדקת, כי אם ניסיון לעשות
שימוש לרעה בכלי ההסכמה המשותפת, וכי יימשמעות קבלת הבקשה היא טרפוד יישום
ההחלטה מיום 6.12.21 לצד גרימת עוגמת נפש מיותרת הן לאם, הן לקטינים והן לכל עובדי
המרפאה, שיהיו נוכחים בויכוח הצפוי בין ההוריום בנוגע לחיסונים", ולכך, מן הסיבות
שפירטתי לעיל, אין בידי להסכים.
בשולי הדברים, אולם לחלוטין לא בשולי חשיבותם, אעיר, כי טוב יעשו הצדדים, אם לטובת
ילדיהם, יעשו כל שלאל ידם על-מנת לפעול במשותף, מתוך רצון כנה ואמיתי, ובכך, אין ספק, הם
יטיבו עמם.
דברי אלו מקבלים משנה תוקף לנוכח אחת מן המסקנות של המחקר האמור (ר' סעיף 10 למחקר),
ולפיה:
"פעמים רבות הנפגעים העיקריים מפירוד ומפירוק התא המשפחתי הם
הילדים הטיפול הרפואי בקטין עלול להתעכב במצב שבו ההורים משתמשים
בכלי ההסכמה המשותפת לטיפול כדי להתנגח ביניהם על חשבון הקטין".
משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.
מותר לפרסום בהשמטת שמות ופרטים מזהים נוספים
