לפני
כבוד השופט אלעזר נחלון
בעניין:
המאשימה
מדינת ישראל
נגר
הנאשמים
1. פלוני
2. פלוני
בשם המאשימה:
עוייד יעל איגרא אונגר; עוייד יעל ריצ’קר
בשם נאשם 2 :
עוייד מוחמד מחמוד
הכרעת דין משלימה וגזר דין בעניינו של נאשם 2- נוסח מותר לפרסום
א. כללי
.1
נאשם 2 (להלן: הנאשם) הודה במסגרת הסדר טיעון כי בהיותו קטין כבן 17 ביצע עבירות
חמורות על רקע לאומני, הן כחלק מאירוע התפרעות המוני והן במסגרת אירוע נוסף שבו היה מעורב
עם נאשם 1 (להלן: הנאשם הנוסף). בהכרעת דין מיום 25.6.23 נקבע כי הנאשם ביצע את העבירות,
וכעת יש להשלים את ההליך הפלילי בהרשעתו – שעליה הנאשם לא חלק – ובגזירת עונשו.
ב. המעשים שבהם הודה הנאשם והעבירות שביצע
.2
כתב האישום המתוקן, שבעובדותיו הודה הנאשם, מייחס לו מעורבות באישומים השלישי
והרביעי מבין ארבעה אישומים שבאותו כתב האישום (בשני האישומים הראשונים היה מעורב
הנאשם הנוסף לבדו).
.3
על פי האישום השלישי, הראשון מבין השניים שיוחסו לנאשם, ביום 25.10.22 השתתף
הנאשם בהתפרעות. ההתפרעות נערכה במהלך פעילות של כוחות הביטחון בבית קרוב משפחה של
מפגע, אשר כשבועיים וחצי קודם לכן ביצע פיגוע רצחני. במסגרת ההתפרעות הושלכו לעבר
הכוחות מטעני צינור ויודו לעברם אבנים. גם הנאשם עצמו, יחד עם הנאשם הנוסף, השליך מטען
עמוד 1 מתוך 14
צינור כאמור. חלק מן האבנים פגעו בכוחות, ושניים מן המטענים התפוצצו ממש בסמוך אליהם.
אחד השוטרים נהדף ושמיעתו נפגעה, ורק בנס לא נפגע שוטר נוסף אשר נמשך לאחור על ידי חברו.
בגין כך נקבע כי הנאשם ביצע עבירות של מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיפים
329(1) ו-29 לחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק) יחד עם סעיף 37 לחוק
המאבק בטרור התשע”ו-2016 (להלן: חוק המאבק בטרור); פעולה בנשק למטרות טרור, לפי סעיף
30(א) לחוק המאבק בטרור; תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 274(2)-(3) ו-29 לחוק
העונשין; והתפרעות, לפי סעיף 152 לאותו חוק.
.4
על פי האישום הנוסף (הרביעי בכתב האישום), ביום 8.11.22 ביקש הנאשם מן הנאשם
הנוסף לצלמו כשהוא משליך מטען צינור. השניים הלכו לעבר מגדל שמירה (“פילבוקס”) הנמצא
בכניסה למחנה הפליטים שועפאט, כשהנאשם נושא עמו את המטען. בהגיעם למקום השליך הנאשם
את המטען אל המגדל, בעוד שהנאשם הנוסף הסריט אותו. בגין כך נקבע כי הנאשם ביצע עבירה
של ניסיון הצתה לפי סעיפים 448(א) רישא ו-29 לחוק העונשין.
ג. ההליך בעניין העונש
.5
עוד קודם להכרעת הדין שוחרר הנאשם למסגרת מוסדית נעולה. הנאשם שהה במסגרת זו
מספר חודשים, ולאחר הכרעת הדין הוסיף לשהות בה בהתאם להמלצות שירות המבחן ולהחלטות
שניתנו מעת לעת.
.6
למרבה הצער, ביום 28.11.23 הומלץ מטעם המסגרת על שובו של הנאשם למעצר, וזאת
בין היתר על רקע הימלטותו לכאורה לביתו, בעת שיצא מן המסגרת בלוויית מדריך לצורך מסוים.
בעקבות זאת אכן נעצר הנאשם בהסכמתו עד תום ההליכים נגדו.
.7
לבקשת הנאשם, הוגשה בעניינו חוות דעת של וועדת אבחון לפי חוק הסעד (טיפול באנשים
עם מוגבלות שכלית התפתחותית), התשכ”ט-1969 (להלן: חוק הסעד). כמו כן בהתאם להוראות
הדין הוגש בעניינו של הנאשם תסקיר לעניין העונש. המאשימה הגישה גם תיעוד רפואי בעניינו של
השוטר שנפגע כתוצאה מהשלכת המטען באישום השלישי (ת/1; יצוין כי חלק מן התיעוד שהוגש
חסר).
עמוד 2 מתוך 14
משטרה. הערכאה הדיונית גזרה על הקטין ארבע שנות מאסר בפועל לצד עונשים נוספים, וערעורו
על העונש נדחה. במקרה שכאן, המעשים עצמם חמורים יותר. כמו כן מאז אותו גזר דין הוחמרה
מדיניות הענישה, כמשתקף בחוק המאבק בטרור שנחקק בינתיים, וכבר נקבע כי “לא נוכל אפוא
להנחות את עצמנו עוד לפי מדיניות הענישה שנהגה עובר לכניסתו של חוק המאבק בטרור לתוקף,
ולהותיר את הוראות החוק בבחינת משפט עלי ספר” (ע”פ 1466/20 הנזכר, פיסקה 12). מנגד,
הנאשם נעדר עבר פלילי, היה צעיר יותר, ונתון במצב קוגניטיבי ונפשי מורכב.
.31
המאשימה הפנתה אל גזרי דין שניתנו בעניינם של מעורבים נוספים בהתפרעות שבה היה
מעורב הנאשם כמתואר באישום השלישי.
כך, בת”פ (מחוזי י-ם) 20704-12-22 נידון עניינו של קטין שבמסגרת אותה התפרעות
השליך אבנים. בגזר הדין הורשע הקטין בעבירות דומות לאלה שבהן הורשע הנאשם בעטיו של
האירוע, למעט עבירה של פעולה בנשק למטרות טרור, ונגזרו עליו 18 חודשי מאסר בפועל לצד
עונשים נוספים. אלא שעניינו של הנאשם שכאן חמור משמעותית, ממספר טעמים: ראשית, הנאשם
הורשע באירוע נוסף, שבו הוא היה הרוח החיה מאחורי השלכת מטען לעבר מגדל שמירה. שנית,
באירוע ההתפרעות הנאשם עצמו לא רק יידה אבנים אלא גם השליך מטען יחד עם הנאשם הנוסף,
ובהתאם הוא הורשע אף בעבירה של פעולה בנשק למטרות טרור, שהעונש המרבי עליה לבדה עומד
כאמור על 20 שנות מאסר. שלישית, התסקיר בעניינו של הנאשם מלמד על הפנמה פחותה ממשית
של חומרת העבירות מזו של אותו קטין.
מנגד, בת”פ (מחוזי י-ם) 20733-12-22 נידון עניינם של שני נאשמים נוספים שהיו מעורבים
באותה התפרעות, בהיותם בגירים בני 21.5 ו-18.5. הנאשם המבוגר מבין השניים היה מעורב גם
בשני אירועי ההתפרעות שפורטו באישומים הראשון והשני (בדומה לנאשם הנוסף בהליך שכאן),
והנאשם הצעיר מביניהם היה מעורב גם באירוע ההתפרעות שפורט באישום השני. נקבע כי מתחם
העונש ההולם בעניינו של הנאשם הראשון נע בין 4.5 ל-7.5 שנות מאסר בפועל, ובעניינו של הנאשם
השני בין 4 ל-7 שנות מאסר בפועל. בית המשפט גזר על הנאשם הראשון עונש של 6 שנות מאסר
בפועל, ועל הנאשם השני עונש של 5 שנות מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים. עניינו של הנאשם
שכאן חמור פחות ממספר טעמים: ראשית, המעשים בוצעו בהיותו קטין, על כל המשתמע מכך
לעניין אופן גזירת הדין ושיקולי הענישה; שנית, הנאשם סובל כאמור ממצב קוגניטיבי ונפשי
מורכב; שלישית, בשונה משני הנאשמים שם, הנאשם לא היה מעורב באירועי התפרעות נוספים,
עמוד 11 מתוך 14
והאירוע הנוסף שבו הוא היה מעורב כלל השלכת מטען בודד לעבר מגדל שמירה מוגן (מבלי
להפחית מחומרת מעשה זה בפני עצמו). רביעית, מידת מעורבות הנאשם באירוע ההתפרעות
המשותף פחותה מזו של שני הנאשמים שם, שכן הנאשם הראשון מבין השניים השליך מספר מטעני
צינור ואף חילק מטענים לאחרים, ואילו הנאשם השני סיפק מראש חומר גלם לשם ייצור המטענים.
חמישית, נראה כי התסקיר בעניינו של הנאשם השני שם היה שלילי יותר מזה של הנאשם כאן, שכן
בגזר הדין צוין כי בפני שירות המבחן לא נטל אותו נאשם אחריות על העבירות שביצע (בעניינו של
הנאשם הראשון כלל לא הוגש תסקיר).
ז(4) נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות
.32
הנאשם הוא צעיר כבן 18, המצוי בתחילת דרכו. הדבר רלוונטי גם לעניין הפגיעה של העונש
בו. כמו כן לטעמי יש ליתן משקל ממשי לכך שהנאשם נטל אחריות על מעשיו בפני בית המשפט,
והביא לחיסכון במשאבים שיפוטיים ובמשאבי גורמי האכיפה. מנגד, יש ליתן משקל להתרשמות
שירות המבחן בנוגע למידת ההפנמה המוגבלת של הנאשם את חומרת מעשיו, ולחשיבות שעליה
הצביע שירות המבחן להרתיעו מפני מעשים דומים. עניין זה מצטרף לגישה הכללית שלפיה
בעבירות ממניע לאומני יש לתת משקל יתר לשיקולי הרתעת הרבים (עניין ראזם, פיסקה 24; ע”פ
3982/22 מדינת ישראל נ’ חג’וג’, פיסקה 11 (27.10.2012) ועוד רבים). זאת, גם כאשר מדובר
בקטינים (ראו לאחרונה ע”פ 4907/23 מדינת ישראל נ’ פלוני (27.12.2023)).
נשקלה גם העובדה שהנאשם היה נתון בחלופת מעצר מוסדית לפרק זמן מסוים, וכן
העובדה שהוא היה נתון זמן מה במעצר שתנאיו נוקשים מתנאי המאסר.
יצוין כי מצבו הקוגניטיבי והנפשי של הנאשם הובא בחשבון כחלק מן הנסיבות הקשורות
לביצוע העבירה.
ז(5) העונשים
.33
באיזון בין השיקולים השונים, לרבות בראי נסיבותיו האישיות של הנאשם על רקע מצבו
הקוגניטיבי והנפשי, סבורני כי יש לגזור על הנאשם עונש של 36 חודשי מאסר בפועל, לצד עונשי
מאסר על תנאי.
עמוד 12 מתוך 14
.34
אציין כי עמדתה של המאשימה, שעתרה לגזור על הנאשם 4.5 שנות מאסר בפועל, אינה
מתיישבת לטעמי עם עמדתה כי על הנאשם הנוסף בהליך היה מקום לגזור חמש שנות מאסר. זאת
שכן הנאשם הנוסף היה מעורב לא בשניים כי אם בארבעה אירועים (באחד מהם כמסייע), ולא נטען
כי מצבו הקוגניטיבי והנפשי מורכב.
.35
כמו כן בשים לב לנזק לשוטר שנפגע מן האירוע המתואר באישום השלישי (כעולה גם
מת/1), סבורני כי יש להטיל על הנאשם לפצותו. בקביעת סכום הפיצוי יש ליתן את הדעת למידת
הפגיעה בשוטר, ומנגד לשיקולים הנזכרים לעיל בעניינו של הנאשם, לרבות היותו כבן 18 שלא
נטען כי יש לו רכוש משלו ואשר יהיה נתון מאחורי סורג ובריח בתקופה הקרובה. בשים לב לכך,
ולפיצוי שנפסק לאותו שוטר במסגרת גזרי הדין בעניינם של המעורבים האחרים, אני מורה כי
הפיצוי יעמוד על סך של 3,000 ₪, אך הוא ישולם לשיעורין כאמור להלן. נוכח הנסיבות שפורטו
ונוכח העובדה שהמניע לעבירות לא היה כלכלי, איני סבור שיש להטיל על הנאשם גם קנס.
ח. סיכום
.36
הנאשם מורשע אפוא בעבירות שלהלן:
באישום הראשון שיוחס לו (השלישי בכתב האישום) מעשה טרור של חבלה בכוונה
מחמירה, לפי סעיפים 329(1) ו-29 לחוק העונשין יחד עם סעיף 37 לחוק המאבק בטרור; פעולה
בנשק למטרות טרור, לפי סעיף 30(א) לחוק המאבק בטרור; תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי
סעיפים 274(2)-(3) ו-29 לחוק העונשין; והתפרעות, לפי סעיף 152 לאותו חוק.
באישום השני שיוחס לו (הרביעי בכתב האישום) – ניסיון הצתה לפי סעיפים 448(א) רישא
ו-29 לחוק העונשין.
.37
הנאשם יישא בעונשים הבאים:
א.
36 חודשי מאסר בפועל, בניכוי הימים שבהם שהה במעצר מאחורי סורג ובריח
בגין ההליך שכאן.
עמוד 13 מתוך 14
ב.
ג.
ד.
מאסר על-תנאי לתקופה של 12 חודשים. הנאשם יישא עונש זה אם במשך שלוש
שנים מיום שחרורו יעבור עבירת הצתה, עבירת אלימות מסוג פשע, עבירת נשק
מסוג פשע, או עבירה על חוק המאבק בטרור.
מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים. הנאשם יישא עונש זה אם במשך שנתיים
מיום שחרורו יעבור עבירת אלימות מסוג עוון, עבירת נשק מסוג עוון או התפרעות.
פיצוי לשוטר נ”פ (עד תביעה 3 בכתב האישום המתוקן) בסך של 3,000 ₪. הפיצוי
ישולם ב-5 תשלומים חודשיים שווים, החל מיום 1.3.24 ובכל 10 בחודש שלאחר
מכן. לא ישולם אחד התשלומים במלואו ובמועדו תעמוד יתרת הסכום לפירעון
מיידי.
.38
הצדדים יודיעו בתוך שבעה ימים אם קיימת מניעה לפרסם את הכרעת הדין המשלימה ואת
גזר הדין בנוסחם, תוך השמטת שם הנאשם. העדר הודעה במועד יתפרש כהסכמה.
.39
ניתן לערער על פסק הדין בתוך 45 ימים.
ניתנו היום, י”ג שבט תשפ”ד, 23 ינואר 2024, במעמד הצדדים.
עמוד 14 מתוך 14
אלעזר נחלון, שופט
.8
המאשימה הגישה עיקרי טענות בכתב, ובדיון מיום 10.1.24 טענו שני הצדדים את
טענותיהם לעניין העונש.
.9
להשלמת התמונה יצוין כי הנאשם הנוסף שוחרר ממעצר בטרם ניתן גזר דינו, וזאת מכוח
החלטת ממשלה בדבר שחרור אסירים לשם השבת חטופים שנחטפו על ידי ארגון הטרור חמאס.
לעת הזו, ההליכים בעניינו של נאשם זה תלויים ועומדים.
ד. חוות הדעת והתסקיר
.10
מחוות הדעת בעניינו של הנאשם עלה כי הוא אינו עונה להגדרה של “אדם עם מוגבלות
שכלית התפתחותית” כהגדרתה בחוק הסעד; כי הוא כשיר לעמוד לדין; וכי הוא אחראי למעשיו.
עם זאת צוין כי קיימת אצלו “הנמכה קוגניטיבית”, על רקע קשיים התנהגותיים ורגשיים. עוד צוין
כי הנאשם סובל מהפרעות קשב וריכוז ומהפרעות התנהגות; כי בעבר הוא היה באשפוז פסיכיאטרי
וכיום הוא מצוי במעקב ובטיפול בתחום זה; וכי לאורך השנים הוא שולב במסגרות של חינוך
מיוחד. כמו כן צוין כי קיימים אצלו קשיי ויסות וכי הוא חסר תובנה למצבו.
.11
בתסקיר שירות המבחן צוין, בתמצית, כי הנאשם הוא בגיר כבן 18, ילד צעיר משלושה לזוג
הורים שהתגרשו לפני כשנה. שירות המבחן התרשם כי לצד מצבו הבסיסי של הנאשם, כפי שתואר
גם בחוות הדעת, מערכת היחסים הקשה בין ההורים נתנה בו את אותותיה. שירות המבחן ציין כי
בשל מצבו המורכב, הנאשם שהה במסגרות שונות מכוח צווים שניתנו על פי חוק הנוער (טיפול
והשגחה), התש”ך-1960. גם בשנים שקדמו לאירועים מושא כתב האישום שהה הנאשם במסגרת
מעין זו, אולם נמלט ממנה שבועות ספורים קודם לאותם אירועים. כפי שכבר צוין, במהלך ההליך
נעשה ניסיון לשלב את הנאשם במסגרת מוסדית חלף מעצרו, אולם ניסיון זה לא צלח ושירות המבחן
תאר את התנהלות הנאשם באותה מסגרת, שעוד קודם להימלטותו לא הייתה על מי מנוחות. שירות
המבחן התייחס לאבחון פסיכולוגי שעבר הנאשם בעת שהותו במסגרת, וציין כי הנאשם מתקשה
בוויסות עצמי, כי מגיל צעיר הוא מתאפיין בחוסר יציבות תפקודית ורגשית, וכי היענותו לגבול
חיצוני היא לתקופה מוגבלת. שירות המבחן התרשם כי מעשי העבירה נובעים מדרך התנהלותו
הכללית של הנאשם ומרצונו בהשתייכות, וכי לא עלה שהנאשם אוחז בעמדות לאומניות (אם כי
ראו בעניין זה את האמור בעמוד 9 לתסקיר, שממנו עולה עמדה שונה של שירות המבחן, ולטעמי
מסתברת יותר). הנאשם ציין כי כיום הוא מתחרט על מעשיו, אך שירות המבחן העריך כי עמדה זו
עמוד 3 מתוך 14
משקפת את האימפולסיביות שלו, וכי גם החרטה אינה מלמדת על הבנה מעמיקה של הקשיים
בהתנהלותו וממילא אינה ממתנת את החשש מהישנות עתידית שלה. במכלול סבר שירות המבחן
כי הנאשם “זקוק לגבול חיצוני ברור שיגן על הציבור ויהווה הרתעה ממשית מפני הישנות עבירות”.
ה. טענות הצדדים לעניין העונש
.12
המאשימה עמדה על הערכים החברתיים הרבים שבהם פגע הנאשם: חיי אדם, שלמות הגוף,
בטחון הציבור, הסדר הציבורי, ושלטון החוק. המאשימה טענה כי הפגיעה חמורה במיוחד בשים
לב לשימוש במטעני צינור מסוכנים, לצד התפרעות “המונית ומשולהבת”, והכל על רקע לאומני.
המאשימה גם עמדה על כך שמעשים מעין אלה הפכו נפוצים בירושלים, לרבות על ידי קטינים,
ומצדיקים ענישה מרתיעה.
מבחינת נסיבות הקשורות בביצוע העבירות, מעבר לנסיבות העולות מן המעשים עצמם,
המאשימה טענה כי המעשים כולם נעשו ממניע לאומני ולאחר תכנון. עוד טענה המאשימה כי חלקו
של הנאשם בהתפרעות שבאישום השלישי הוא משמעותי; כי הוא היוזם של ניסיון ההצתה באישום
הרביעי; וכי מדובר במעורבות בשני אירועים בתוך כשבועיים. כמו כן טענה המאשימה כי באירוע
המתואר באישום השלישי נגרם לאחד השוטרים נזק גופני ונזק נפשי, ובאופן כללי נגרמה פגיעה
בעבודתם החשובה של כוחות הביטחון, בייחוד כאשר עסקו בפעולות לאיתור מפגעים שביצעו
פיגועים קשים. המאשימה הוסיפה וטענה כי הנזק הפוטנציאלי היה גדול, ורק בנס לא נגרמו נזקים
פיסיים חמורים יותר.
בנוגע לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות ציינה המאשימה את העובדה שהנאשם
נעדר עבר פלילי ואת הודאתו במסגרת הסדר הטיעון. כמו כן צוינה אותה “הנמכה קוגניטיבית”
שממנה סובל הנאשם. מנגד צוין כי תסקיר שירות המבחן מלמד על קושי בהפנמת חומרת העבירות,
וכך גם התנהלות הנאשם במסגרת שבה שהה.
במכלול עתרה המאשימה להטיל על הנאשם עונש של 4.5 שנות מאסר בפועל, לצד מאסר
על תנאי, קנס ופיצוי לשוטר נפגע העבירה באישום השלישי. לשיטת המאשימה, עמדה זו מקילה
עם הנאשם ביחס לעונש הראוי לעת הזו שבו אנו נתונים במצב חירום מלחמתי, והיא נובעת מכך
שבעניינם של מעורבים אחרים באירוע המתואר באישום השלישי ניתנו עמדות עונשיות קודם למצב
זה.
עמוד 4 מתוך 14
.13
בא כוח הנאשם מצדו לא חלק על הפגיעה בערכים החברתיים שפורטו, ולא טען כי אין
להרשיע את הנאשם בעבירות שביצע.
בטיעוניו התמקד בא כוח הנאשם בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, והפנה לאמור
בחוות הדעת ובתסקיר. בא כוח הנאשם טען כי עמדתה העונשית של המאשימה אינה עולה בקנה
אחד עם עיקרון אחידות הענישה בשים לב לכך שבנוגע לנאשם הנוסף, שנקבע כי היה מעורב
בארבעה אירועים, היא עתרה לעונש של 5 שנות מאסר. כמו כן טען בא כוח הנאשם כי גם אם
מבקשת המאשימה להחמיר במדיניות הענישה, יש לעשות זאת באופן הדרגתי.
במכלול עתר בא כוח הנאשם להטיל על הנאשם עונש שלא יעלה על 15 חודשי מאסר
בפועל.
.14
הנאשם עצמו ציין כי הוא טעה, קיבל אחריות על מעשיו, למד את הלקח, וביקש להתחשב
,
בו.
ו. הרשעת הנאשם
.15
:
כיוון שהנאשם נידון כקטין, בהכרעת הדין נקבע כי הוא ביצע את העבירות שפורטו, אך
הוא לא הורשע בהן (ראו סעיף 21 לחוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול), התשל”א-1971
(להלן: חוק הנוער)). עתה הגיע השלב שבו יש להחליט אם להרשיע את הנאשם (שם סעיף 24).
הנאשם לא טען כי אין להרשיעו, ונוכח חומרת העבירות – בצדק. אני מרשיע אפוא את הנאשם
בעבירות שנקבע כי ביצע במסגרת הכרעת הדין מיום 25.6.23.
ז. גזר הדין
.16
הנאשם ביצע את מעשיו בהיותו קטין.
.17
כידוע, “הקטינות כשלעצמה נתפסת כשיקול משמעותי בענישה הפלילית” וזאת משלושה
טעמים נפרדים: מעין אחריות מופחתת מובנית, הנובעת ממידת האשם הפחותה שיש לייחס למי
שביצע עבירה בגיל צעיר; ההנחה כי עונש המוטל על קטין ישפיע עליו קשה יותר מעונש זהה
המוטל על בגיר, שאישיותו כבר מעוצבת יותר; והאינטרס החברתי בשיקומו של קטין אשר נמצא
בראשית דרכו, וגם סיכויי שיקומו הם בדרך כלל גבוהים יותר (ראו ע”פ 7416/15 פלוני נ’ מדינת
ישראל (22.5.2016); ע”פ 49/09 מדינת ישראל נ’ פלוני, פיסקה 9 (8.3.09)). לפיכך, “בעת גזירת
עמוד 5 מתוך 14
עונשו של קטין, אף אם הורשע בעבירות קשות וחמורות במיוחד, שומה על בית המשפט ליתן משקל
יתר לשיקולים אינדיבידואליים הנוגעים לאותו הקטין…”, כאשר “עיקר מטרתו ושאיפתו של בית
המשפט לנוער בבואו לגזור את דינו של קטין, היא להעניק לו טיפול במטרה להביא לשיקומו”
(שם). מנגד, הודגש גם כי “קטינות אינה יוצרת חסינות, ולעתים שיקולים של הרתעה, מניעה ותגמול
עולים במשקלם על השיקול השיקומי” (ע”פ 8164/02 פלוני נ’ מדינת ישראל, פ”ד נח(3) 577, 583
.((2003)
.18
על רקע היחס הייחודי לקטין בשלב הענישה, קובע סעיף 40טו(א) לחוק העונשין כי על
ענישתו יחולו הוראות חוק הנוער, ולא הוראות סימן או לפרק ו של חוק העונשין (המתייחס בין
היתר לחובה לקבוע מתחם עונש הולם וככלל לגזור את העונש בתוכו). עם זאת, סעיף 40טו(ב)
קובע כי גם בעת קביעת עונשו של קטין ניתן להתחשב בעקרונות ובשיקולים המנחים שפורטו
בסימן, תוך התאמתם. כך אנהג במקרה שכאן.
.19
השיקולים הרלוונטיים בענישה הם הערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירות, מידת
הפגיעה בהם, נסיבות הקשורות בביצוע העבירות, מדיניות הענישה הנהוגה, ונסיבות שאינן קשורות
בביצוע העבירות (סעיף 240 לחוק העונשין). בשים לב לכך שמדובר בשני אירועים בהפרש של
שבועיים, אשר בשניהם השליך הנאשם מטען צינור ממניעים דומים, אתייחס אליהם כמכלול, כפי
שעשו שני הצדדים.
ז(1) הערכים החברתיים ומידת הפגיעה בהם
.20
לא הייתה מחלוקת כי הנאשם פגע בערכים של חיי אדם, שלמות הגוף, שלום הנפש, בטחון
הציבור, הסדר הציבורי ושלטון החוק. נראה כי הנאשם פגע גם בערך של שלמות הרכוש (ראו
והשוו: ע”פ 8114/22 מדינת ישראל נ’ ראזם, פיסקה 17 (30.1.2023), להלן: עניין ראזם; ע”פ
2313/22 סרור נ’ מדינת ישראל, פיסקה 9 (7.11.2022); ע”פ 2090/22 מדינת ישראל נ’ פלוני,
פיסקה 10 (29.5.2022), להלן: עניין פלוני; ע”פ 9821/16 פלוני נ’ מדינת ישראל, פיסקה 13
1 יצוין כי על פי לשון סעיף 40טו ניתן היה לומר שהוא חל רק על מי שגם בשלב הענישה עודנו קטין (ראו הגדרת
המונח “קטין” בחוק העונשין), ולא על מי שבשלב הענישה כבר הפך לבגיר, כמו הנאשם (ראו גם ע”פ 5725/15
פלוני נ’ מדינת ישראל, פיסקה 11 (4.8.2016)). עם זאת, הצדדים עצמם לא טענו כי יש לקבוע בעניינו של הנאשם
מתחם עונש הולם, ולמיטב ידיעתי כך מקובל לנהוג בנסיבות מעין אלה.
עמוד 6 מתוך 14
(30.11.2017)). מבחינת מידת הפגיעה, הרי שביצוע המעשים כלפי כוחות הביטחון משקף פגיעה
יתירה בערכים הנזכרים, שכן מעבר לתעוזה הגלומה בו, הוא מפריע לפעילות שנועדה לקדם את
אותם ערכים, ואף משקף פגיעה מובהקת יותר בשלטון החוק (ראו למשל עניין ראזם וכן ע”פ
1594/21 מהרטו נ’ מדינת ישראל, פיסקה 9 (1.7.2021)). בשים לב לכך; וכן לחומרה שבמעשי
הנאשם בשני האישומים בעניינו, הכוללים גם השלכת מטעני צינור מידת הפגיעה בערכים
החברתיים היא גבוהה.
המניע הלאומני, העולה מעצם הרשעת הנאשם בעבירות על חוק המאבק בטרור, לא רק
מגביר את חומרת המעשים, כאמור להלן, אלא מביא לפגיעה נפרדת בערכים נוספים, ובהם לכידות
חברתית, ועלול להגביר מתח ושנאה בין קבוצות שונות (ראו והשוו ע”פ 5794/15 מדינת ישראל נ’
טויטו, פיסקה 14 (31.1.2016)).
ז(2) נסיבות הקשורות בביצוע העבירות (סעיף 40ט לחוק העונשין):
.21
.22
מדובר בשני מעשים, שהשני מהם תוכנן על ידי הנאשם מבעוד מועד (ס”ק (1)).
הנאשם לא ביצע את המעשים לבדו (ס”ק (2)): באירוע ההתפרעות הוא היה חלק מהמון
וכן מקבוצת חברים שעמם הגיע, ואת יידוי המטען לעבר מגדל השמירה הוא ביצע בסיוע הנאשם
הנוסף. העובדה שהיו מעורבים נוספים מהווה נסיבה לחומרה, שכן היא מעצימה את הפגיעה
הכוללת. אשר לחלקו היחסי של הנאשם עצמו, הרי שבכל הנוגע לאישום הראשון הנאשם השליך
מטען צינור בעצמו, ובכל מקרה יש לראותו כאחראי למכלול המעשים שבוצעו: “כאשר מדובר
בעבירות שמבוצעות על ידי המון מתפרע… אחריותו של הנאשם] אינה נקבעת אך על פי תרומתו
הישירה לאירוע, אלא מתוך ראיה רחבה יותר של מטרתו המשותפת של ההמון שהוא היה חלק
ממנו” (ע”פ 901/22 מדינת ישראל נ’ אסווד, פיסקה 9 (24.2.2012), להלן: עניין אסווד). באישום
השני הנאשם היה היוזם והמבצע העיקרי.
.23
הנזק שהיה צפוי להיגרם הוא חמור (ס”ק (3)): השלכת המטענים והאבנים בהתפרעות
עלולה הייתה להביא באופן ישיר לאובדן חיים; השלכת מטען הצינור כלפי מגדל השמירה יכולה
לגרום לדליקה שקשה לחזות את תוצאותיה; ושתיהן יכולות היו להביא לפגיעה בגוף וכן לפגיעה
בשלומם הנפשי של אנשי כוחות הביטחון ולנזק רכוש. גם הנזק שנגרם בפועל אינו מבוטל, בייחוד
עמוד 7 מתוך 14
בשים לב לפגיעות במישור הגופני והנפשי שנגרמו בשל המעשים בהתפרעות, כעולה מן התיעוד
ת/1 (ס”ק (4)).
.24
המניע למעשים, שהוא כאמור לאומני, מהווה נסיבה מחמירה, הן מבחינת שיקולי הרתעה
אישית והרתעת הרבים, והן מבחינת שיקולי גמול, נוכח הפגיעה שהוא משקף בערכים נוספים,
כאמור לעיל (ס”ק (5)).
.25
הנאשם אמנם היה קטין, והדבר משליך על מידת האשמה שיש לייחס לו, אולם המעשים
בוצעו בהיותו כבן 17, על כל המשתמע מכך.
עם זאת יש לטעמי ליתן משקל לנסיבותיו האישיות של הנאשם, לרבות אותה “הנמכה
קוגניטיבית” שממנה הוא סובל, וכן לרקע הנפשי שלו ולקשיי הוויסות המתגלעים אצלו, כאמור
בחוות הדעת (ס”ק (6)-(7)).
ז(3) הענישה הנוהגת
.26
העונש המרבי בגין מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה הוא 25 שנות מאסר; העונש
המרבי בגין פעולה בנשק למטרות טרור הוא 20 שנות מאסר; העונש המרבי בגין הצתה הוא 15
שנות מאסר; העונש המרבי בגין תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות הוא 5 שנות מאסר; והעונש המרבי
בגין התפרעות הוא שנתיים מאסר.
.27
כבר נקבע כי עבירות אלימות המבוצעות במסגרת התפרעות על רקע לאומני, נושאות
חומרה יתירה במישור הגמול, ואף דורשות ענישה מרתיעה:
לא פעם, עמד בית משפט זה על חומרתן של עבירות אלימות הנעשות במסגרת
התפרעות המונית ובייחוד כשהעבירות נעשות מתוך מניע לאומני. מלבד
הסכנה המוחשית בהתפרעות אלימה, מעשה זה אף זורה אימה וחרדה בציבור
ומערער את יסודות שלטון החוק וגורמי האכיפה בכך שהפורעים מלבים במו
ידיהם את בעירת האלימות ומקשים על כוחות הביטחון להשיב את הסדר
האזרחי והציבורי על כנו.
בעובדה שלמרבה המזל לא נגרם נזק של ממש לחייהם של השוטרים, אין כדי
להקהות את חומרת מעשי המשיבים כנטען… בעבירות אלו, נדרשת מדיניות
ענישה מחמירה אשר תשקף את חומרתן, תבטא סלידה חברתית מביצוען
עמוד 8 מתוך 14
.28
ותסייע במיגור מעשי אלימות אלו בכלל, ובפרט אלו המופנים כלפי כוחות
הביטחון.
(עניין ראזם, פיסקה 17, בהשמטת אסמכתאות; ראו גם ע”פ 3245/23
מדינת ישראל נ׳ מאדי, פיסקה 12 (1.10.2023); עניין אסווד, פיסקה 8; ועוד
רבים).
כמו כן נוכח העובדה שבשני האירועים שבהם היה מעורב השליך הנאשם מטען חבלה, לא
למותר להזכיר כי כאשר דובר על הובלת מטענים נקבע ש”מסוכנותם הרבה של חומרי נפץ ומטעני
חבלה, ידועה לכל בר-דעת. סכנת נפשות, פשוטו כמשמעו” ושבענישה בגין כך “אין מקום
לפשרות” (ע”פ 5336/13 צדוק נ’ מדינת ישראל, פיסקה 6 (17.11.2013); ראו גם ע”פ 8017/20
מדינת ישראל נ’ גריפאת (22.12.2020)). הדברים הם קל וחומר כאשר מדובר בהשלכת מטענים,
כמו במקרה שכאן.
.29
על רקע האמור, אתייחס למדיניות הענישה הנהוגה. המאשימה עמדה על הקושי באיתור
גזרי דין בנסיבות דומות ממש, המתייחסות להשלכת מטענים, וגם גזרי הדין שאליהם הפנה הנאשם
אינם מתייחסים למעשים מעין אלה. לפיכך אדרש גם למקרים שבהם יידו קטינים בקבוקי תבערה,
וכמו כאן הורשעו בעבירות על חוק המאבק בטרור, על אף שמסוכנותם של מטענים נראית גדולה
עוד יותר.
.30
בעניין פלוני הנזכר מדובר היה בקטין כבן 17, שבמסגרת הסדר טיעון הורשע בכך שהגיע
עם אחרים למגדל שמירה, שם יידו האחרים בקבוקי תבערה לעבר המגדל. שוטרים החלו לרדוף
אחרי המתפרעים, ואז השליכו לעברם הקטין וחלק מן המתפרעים בקבוק תבערה נוסף ממרחק של
2
המאשימה הפנתה לשני גזרי דין שניתנו בעניינם של מעורבים אחרים בהתפרעות שבה היה מעורב הנאשם,
ואתייחס אליהם בנפרד להלן. אשר לארבעת גזרי הדין האחרים שאליהם הפנתה המאשימה, הרי ששלושה מהם
עוסקים בנאשמים בגירים, וממילא היכולת להסתייע בהם היא מוגבלת.
הנאשם מצידו הפנה לשני גזרי דין, אולם נסיבותיהם שונות מאלה שכאן: גזר הדין בת”פ (מחוזי י-ם) -35040-03
23 אינו כולל הרשעה בעבירות על חוק המאבק בטרור; מדובר היה שם בקטינים צעירים כבני 15-14; ונראה כי
תהליך השיקום של לפחות שניים מהם היה משמעותי יותר מזה של הנאשם שלפניי. גזר הדין בת”פ (מחוזי י-ם)
37550-11-22 ניתן במסגרת הסדר שכלל טווח ענישה מוסכם, אשר לא ברור מה היו טעמיו, וממילא קשה ללמוד
ממנו. כמו כן באותו מקרה צוין כי בקבוקי התבערה הושלכו על ידי אחרים, וכי בפועל לא נגרם נזק ניכר (פיסקה 13
לגזר הדין). המקרה שכאן חמור משמעותית בהיבטים אלה.
עמוד 9 מתוך 14
כעשרה מטרים. בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה על קולת עונשו של הקטין, וגזר עליו
25 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלווית. המקרה שכאן חמור יותר: באישום השני השליך הנאשם
לעבר מגדל השמירה מטען חבלה ולא בקבוק תבערה. הוא עשה זאת גם באישום הראשון, ובפועל
אף נגרם כאמור נזק גופני ונפשי. עם זאת, באותו מקרה מדובר היה בקטין בעל עבר פלילי רלוונטי,
שאף ריצה עונשי מאסר בפועל, ולא היה במצב קוגניטיבי ונפשי מורכב כמו הנאשם כאן.
בע”פ 1465/20 מדינת ישראל נ’ פלוני (19.3.2020) מדובר היה בשני קטינים בני כ-15 ו-
18, שבמסגרת הסדר טיעון הורשעו בכך שלאחר תכנון והתארגנות הראשון השליך בקבוק תבערה
ממרחק של כמטר לעבר מפתן עמדת משטרה בהר הבית, והשני ירה זיקוק לעבר השוטרים. כתוצאה
מן המעשים פרצה שרפה, לעמדה נגרם נזק ממשי, ושוטרים שהיו במקום שאפו פיח. בית המשפט
העליון קיבל את ערעור המאשימה והחמיר בעונשם של הקטינים, כך שעל כל אחד מהם נגזרו 32
חודשי מאסר בפועל לצד עונשים נוספים. המקרה שכאן חמור יותר מעיקרי הטעמים שנמנו לעיל,
וכן משום שבאירוע הראשון מדובר היה בהתפרעות המונית, ונזקי הגוף שנגרמו קשים יותר. כמו כן
הנאשם היה בן 17, היינו מבוגר משמעותית מהקטין שהשליך את בקבוק התבערה. עם זאת, הנזק
הרכושי שנגרם במקרה שכאן הוא פָּחוּת; נראה שבמסגרת האישום השני המטען יוּדָה לעבר עמדה
מוגנת יותר, והדעת נותנת שממרחק גדול יותר; ומצבו הקוגניטיבי והנפשי של הנאשם מורכב יותר.
בע”פ 1466/20 מדינת ישראל נ’ פלוני (22.7.2020) מדובר היה בקטין כבן 17, שבמסגרת
הסדר טיעון הורשע בשני אירועים של יידוי בקבוקי תבערה: באחד הוא יידה עם אחר שלושה
בקבוקי תבערה לעבר בית שבו מתגוררות משפחות יהודיות, תוך הפרת תנאי שחרור שהוטלו עליו;
ובשני הוא יידה עם אחרים בקבוקי תבערה לעבר רכב הסעות של יהודים. בית המשפט העליון
החמיר בעונשו של הקטין וגזר עליו 32 חודשי מאסר בפועל, לצד עונשים נוספים, בציינו כי לולא
מדובר היה בערעור, “היה העונש חמור אף יותר” (שם, פיסקה 14). המקרה שכאן משקף מחד גיסא
חומרה רבה יותר מעיקרי הטעמים שנמנו לעיל, ואף תעוזה רבה יותר שכן המעשים כוונו לעבר
כוחות הביטחון. מאידך גיסא, באותו מקרה הקטין עצמו ביצע יותר יידויים; הוא היה בעל עבר
פלילי; הפר תנאי שחרור; ולא היה במצב קוגניטיבי ונפשי מורכב כמו הנאשם.
בע”פ 3572/16 פלוני נ’ מדינת ישראל (3.1.2017) מדובר היה בקטין כבן 17 ו-9 חודשים,
בעל עבר פלילי מכביד, שהורשע לאחר שמיעת עדויות במעורבות בשני אירועי התפרעות, שבאחד
יידה אבנים לעבר שוטרים ובשני יידה בקבוק תבערה וגרם להצתת השמשה הקדמית של רכב
עמוד 10 מתוך 14
