לפני
כבוד השופט טרסי – אב"ד
כבוד השופט דרויאן-גמליאל
כבוד השופטת רוזנברג שיינרט
בעניין:
המאשימה
מדינת ישראל – פמ"מ
ע"י ב"כ עוה"ד אלעד אסרף
נגד
הנאשם
ראני אלכמלאת (עציר)
ע"י ב"כ עוה"ד יוסי זילברברג
גזר דין
השופט חגי טרסי – אב"ד:
הנאשם הורשע, על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן המייחס לו עבירות של רצח באדישות – עבירה על סעיף 300(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); חבלה חמורה – עבירה על סעיף 333 לחוק; נהיגה פזיזה – עבירה על סעיף 338(א)(1) לחוק; ונהיגה בשכרות – עבירה על סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה").
על פי העובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן, הנאשם מחזיק רישיון נהיגה משנת 2020 והינו "נהג חדש". ביום שישי, 10.6.22, בשעות הערב, בילה הנאשם בביתו ברהט עם חבריו אמג'ד אלעביד (להלן: "אמג'ד"), טמיר כמלאת (להלן: "טמיר"), עיסא אל כמלאת (להלן: "עיסא", ולהלן ביחד: "החברים") ואחרים, שם שתו משקאות אלכוהוליים.
בהמשך אותו הערב, נסעו הנאשם וחבריו ברכב מסוג פורד (להלן: "הפורד"), למקום בילוי בשם "לופט" בבאר שבע, שם פגשו בחברים נוספים אשר הגיעו ברכב מסוג הונדה ושם שתו הנאשם וחבריו משקאות אלכוהוליים. בסיום הבילוי ב"לופט", נסעו הנאשם וחבריו לפאב ה"טראבין" בראשון לציון, כשבפורד נהג עיסא, הנאשם ישב לימינו, ואמג'ד וטמיר ישבו במושב האחורי. בהיותם ב"טראבין", צרכו הנאשם וחבריו משקאות אלכוהוליים.
בהמשך הלילה, בשעה 04:30 לפנות בוקר לערך, יצאו הנאשם והאחרים מהטראבין. הנאשם, אמג'ד וטמיר נכנסו לרכב הפורד, כאשר הנאשם נוהג, אמג'ד יושב לימינו וטמיר במושב האחורי. חבריו האחרים של הנאשם יצאו אף הם מהפאב ונסעו ברכב הונדה וברכב BMW. כאשר הגיעו הנאשם וחבריו אל צומת הרחובות דרך המכבים ופרימן בראשון לציון, עצרו הם את כלי רכבם, וחלקם יצאו ורקדו בצומת בליווי מוזיקה. באותה העת, עברה במקום ניידת משטרה (להלן: "הניידת") שהבחינה במתרחש. משהבחין הנאשם בניידת, ובמטרה להתחמק מבדיקה על ידי השוטרים, נכנס הנאשם לפורד והחל בנהיגה במהירות מופרזת בסטייה ימינה לדרך המכבים, לכיוון צפון.
כבר בסמוך לתחילת הנהיגה המהירה, פגע הנאשם במונית שהייתה בנתיב הפניה ימינה, וחרף הפגיעה המשיך בנסיעה מהירה לכיוון צפון, על דרך המכבים. או אז, החלו השוטרים שהיו בניידת לבצע מרדף אחר הנאשם, תוך הפעלת אורות כחולים וסירנה, ואף כרזו לו לעצור, כשבמקביל העבירו דיווח אודות המרדף למרכז השליטה של משטרת ישראל. במהלך המרדף נהג הנאשם במהירות גבוהה, שלא פחתה מ-126 קמ"ש, שהינה מהירות מופרזת, שאינה תואמת את תנאי הדרך בה המהירות המרבית המותרת הינה 70 קמ"ש. הנאשם נהג במהירות למרחק של כ-2.2 קילומטרים, תוך שהוא חוצה את צומת הרחובות דרך המכבים וטוליפמן כשמופע האור ברמזור בצומת בכיוון נהיגתו היה אדום.
אותה עת, על דרך המכבים לכיוון צפון, מוקם מחסום משטרתי לבדיקת שכרות (להלן: "המחסום"), ובו ארבע ניידות משטרה, שחסמו שניים מתוך שלושת נתיבי הנסיעה והותירו את הנתיב השמאלי ביותר בלבד פתוח. פנסיהן של ארבע הניידות דלקו, כאשר אחת מהן מוצבת נגד כיוון הנסיעה וניידת נוספת עם אורות כחולים-אדומים מהבהבים. כמו כן, היו פזורים במחסום אבוקות אלקטרוניות וטרפזים מוארים. במחסום עמדו שמונה אנשי משטרה, וביניהם המנוח, המתנדב רס"ב עמיחי כרמלי ז"ל, כשהוא עוטה אפוד זוהר. תאורת הכביש הייתה תקינה ומזג האוויר היה בהיר, כך שניתן היה להבחין במחסום למרחוק, ולכל הפחות, ממרחק של 227 מטרים.
למרות שהנאשם הבחין במחסום, הוא המשיך לנסוע לעבר המחסום במהירות גבוהה, ובתוך כך אף עקף משמאל רכב שהיה בדרכו בסמוך למחסום המשטרתי. הנאשם המשיך בנסיעה רצופה, וכשהוא שווה נפש לאפשרות גרימת פגיעה קטלנית במי מבין אנשי המשטרה שעמדו במחסום, פגע הנאשם בעוצמה רבה במנוח, שעמד בסמוך לאחת הניידות, וכן בניידת עצמה (להלן: "הפגיעה הקטלנית"). המנוח הועף למרחק של כ-30 מטרים בטרם הוטח על הארץ.
מיד לאחר מכן, פגע הנאשם בעוצמה בניידת משטרה נוספת שעמדה במחסום, פצע את השוטר ארקדי מיכאלצ'וק שהיה צמוד לאותה ניידת, וכן את השוטר גנאדי שניטמן שישב במושב הנהג. הנאשם לא חדל מנהיגתו עד שהתנגש במעקה הבטיחות מימין ונעצר תוך פגיעה בחלקו האחורי של רכב פרטי, שעמד במקום לצורך בדיקת שכרות, ובו היו שני נוסעים נוספים. עם עצירת הפורד, וחרף מודעותו כי פגע בכלי רכב ושוטרים שאיישו את המחסום, יצא הנאשם מהפורד, והחל לרוץ מהמקום עד שנעצר בקרבת מקום על ידי שוטרים שהיו במחסום. במהלך הנהיגה, בטרם ובעת הפגיעה הקטלנית, נהג הנאשם כשהוא שיכור, בהתאם להגדרה שבפקודה, לאחר שצרך משקאות אלכוהוליים.
כתוצאה מהפגיעה הקטלנית של הנאשם, מצא המנוח את מותו במקום. בנוסף, כתוצאה ממעשיו של הנאשם, נגרמו פציעות לשוטרים ארקדי וגנאדי, אשר פונו לקבלת טיפול רפואי בבית החולים, כאשר לארקדי נגרמו חבלות ראש ודימום. בנוסף, נחבלו גם חבריו של הנאשם שהיו איתו בפורד, שפונו גם הם לקבלת טיפול רפואי בבית החולים, כאשר לאמג'ד נגרמה פריקת מפרק ושבר ביד ימין ולטמיר נגרם שבר בעמוד שדרה צווארי וחבלה ביד ימין. במעשיו המתוארים לעיל, גרם הנאשם באדישות למותו של המנוח, לפציעות ולחבלות חמורות לשני שוטרים ולשני חבריו שנסעו עמו ברכב, נהג ברכב בדרך ציבורית בדרך נמהרת שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה, ונהג ברכב כשהוא נתון בשכרות.
בעקבות הליך גישור, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, במסגרתו הודה הנאשם והורשע בכתב האישום המתוקן, ללא הסכמה בדבר עונש נקוב. בהתאם להסדר, תעתור המאשימה למתחם עונש ראוי הנע בין 19 ל-25 שנות מאסר ולהטלת עונש המצוי ברף התחתון של המתחם, זאת לצד עונשים נלווים בדמות מאסר על תנאי; פיצוי מרבי למשפחת המנוח; פיצוי לשוטרים שנפגעו; פסילה מהחזקת רישיון נהיגה לתקופה ממושכת; פסילה על תנאי; וקנס. ההגנה תהיה חופשיה בטיעוניה. עוד הוסכם על קבלת תסקירים בנוגע לבני משפחת המנוח ותסקיר בעניינו של הנאשם, בטרם יישמעו הטיעונים לעונש.
תמצית תסקירי נפגעי העבירה
ביום 30.11.23, הונח לעיוננו תסקיר אודות רעייתו של המנוח, קרן כרמלי, ובנו, שגיא. לבקשת הרעיה, ובהמלצת עורכת התסקיר, אסרנו על הנאשם לעיין בתסקיר, ולפיכך יובאו רק עיקרי הדברים הדרושים לצורך גזירת הדין וקביעת היקף הפיצוי שיושת.
מהתסקיר עולה כי המנוח, כבן 46 במותו, עבד כמפקח ירי במטווחים והתנדב במשך כ-30 שנים במשטרת ישראל. משפחתו הגרעינית של המנוח מונה כיום שלוש נפשות, רעייתו קרן, כבת 46, עובדת בתחום הנדל"ן, בתו הבכורה יובל, כבת 20, משרתת בצה"ל בשרות סדיר, ובנו שגיא, בן ה-17, תלמיד תיכון. קרן מתארת בדבריה 29 שנים משותפות של קשר זוגי סימביוטי – קשר קרוב, טוב, חם ואוהב של חברות נפש, ואת הקשר הקרוב של עמיחי עם ילדיו, עבורם היווה אב דומיננטי, פתוח וערכי, ומודל לחיקוי עבורם.
באשר להשלכות האירוע על בני המשפחה, מתייחס התסקיר לאובדן הפתאומי של בן זוג ושל אב, כחוויה מטלטלת עולם וכאירוע טראומטי, המלווה בתחושה של הלם עמוק וקריסה של העולם המוכר והבטוח. רעייתו של המנוח סיפרה על מערכת יחסים חזקה וקרובה מאוד של אהבה, קרבה ושותפות, שהחלה בגיל צעיר, בהיותם בני נוער בלבד. היא תיארה את עמיחי כדמות משמעותית וערכית שהותירה חלל רב, ואת קשייה בניהול חיים בלעדיו. מאז מותו חיה קרן בתחושה כי היא אינה יודעת להתנהל בעולם בלעדיו.
קרן סובלת כיום מתופעה המוכרת כשכול טראומתי. היא מספרת שמאז נהרג עמיחי, הנפש שלה מרוסקת, ולאור מצבה הרגשי היא החלה בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי, ובשניהם אובחנה כסובלת מפוסט טראומה. היא חווה את כל הסימפטומים הגופניים והנפשיים הנלווים לכך ותיארה תחושה עמוקה של חוסר תוחלת ומיצוי החיים: "אני סיימתי את החיים ביום שהוא הלך". היא מתקשה לתכנן תכניות לטווח הארוך, וממשיכה לחיות למען ילדיה. היא סיפרה על כך שהיא פוקדת את קברו של המנוח לעיתים קרובות, ושוהה שם זמן רב, וכן תיארה קשיי שינה וירידה משמעותית בתאבון ואובדן משקל רב. הפסיכולוג המטפל בה ציין תגובת אבל קשה מאוד, הבאה לידי ביטוי ביגון כבד, חוסר עניין בחיים, אי יכולת להתנחם, תחושה שלא תוכל לשקם את חייה, והבנה שהיא ממשיכה לחיות רק מתוך מחויבות לילדיה. הוא אף הביע חשש ממשי מכך שהאבל אצלה יהפוך לכרוני.
התסקיר בעניינה של קרן מתייחס גם להשפעות הקשות של מות המנוח בנוגע לתחושת הבדידות וחוסר האמון. קרן מספרת שמאז נהרג בעלה, הרשת החברתית והמשפחתית שהקיפה אותם פחתה ותחושת בדידות חזקה מתלווה אליה. היא איבדה את האדם הקרוב אליה ביותר, אדם שהיה ממש חלק ממנה, וחשה שהסביבה הקרובה של המשפחה והחברים לא יודעת איך להכיל אותה ולהגיב אליה. היא כמהה לנחמה ולקשר אך אינה מוצאת מזור לכאביה מהסביבה. גם ההתמודדות והקשר עם המשפחה המורחבת מורכבים עבורה, שכן היא איבדה את אחיה שנפטר ממחלת הסרטן מספר חודשים לפני שהמנוח נהרג, כך שחוותה שני אובדנים סמוכים של אנשים שהיו קרובים אליה מאוד. לתחושתה, נותרה קרן בודדה בכאבה, ללא נקודת משען שבכוחה לסייע בהתמודדות עם היגון העמוק שהיא חשה.
בפרק בתסקיר העוסק בשגיא, בנו של עמיחי ז"ל, תיאר הבן קשר קרוב עם אביו ושיחות משותפות רבות על ענייני צבא ובטחון. הוא תיאר כיצד התקשה לקבל את הבשורה על מות האב וכיצד הסתגר בחדרו לאורך החופש הגדול כולו. תחילה עלו אצלו אף מחשבות אובדניות, ושינוי לטובה במצבו הרגשי חל רק לאחר שנרשם לפעילות כושר קרבי, ומאז חש כי הוא ממשיך את דרכו של אביו שהיה גאה בו על כך. הוא תיאר געגועים עזים לאביו, וסיפר שכשקשה לו הוא מתפרק לבד בחדרו ופעמים רבות ממשיך לכתוב הודעות לנייד של אביו על איך עבר יומו ואיך היה לו באימוני הכושר הקרבי. עוד מסר כי בזמן קושי או געגוע הוא משתדל שלא להעמיס על אמו, שגם היא לא חזרה להיות כפי שהייתה.
באשר להשפעת הפגיעה על המערכת המשפחתית, תיארה קרן כיצד בעבר תפקדו כיחידה משפחתית אחת קרובה ומאוחדת, שאהבה לבלות ולטייל יחד. כיום, מותו של המנוח חיבר עוד יותר בינה לבין ילדיה, אך גם הפך את היחסים, כשהם אלו שדואגים לה כעת. היא סיפרה על התחושה שהיא חייבת לדאוג לילדיה גם בשמו של המנוח, ועל כך שבמקביל הם אלה שמחזיקים אותה בחיים. גם שגיא סיפר על כך שהוא חש קרבה גדולה לאחותו הגדולה מאז מותו אביו, ועל כך שהם נעזרים יותר האחד בשנייה.
בהתייחסותם להליך הפלילי ולעונש, בקשתם של קרן ושגיא היא שייעשה משפט צדק, כך שבית המשפט יטיל על הנאשם עונש כבד. חשוב להם שבית המשפט יבין שהמנוח היה עולם ומלואו, איש של ערכים ותרומה וכי נהרג במהלך התנדבותו בכוחות המשטרה, ואילו הנאשם "הרס את החיים שלנו, והרס את החיים של המשפחה שלו".
בפרק הסיכום, ציינה עורכת התסקיר כי מותו של עמיחי קטע באכזריות ובפתאומיות את מהלך חייהם של בני משפחת המנוח. רעייתו ובנו מתמודדים כיום עם אובדן של בן זוג ואב שהיה כל עולמם. חייהם השתנו ללא היכר והותירו אותם ללא נחמה ומזור. רעייתו כואבת עד מאוד את מותו בטרם עת ומתקשה להתמודד עם האובדן ולהסתגל לחיים ללא יקירה. הנאשם, במעשיו "החשיך לה את השמיים" ומאז מותו היא "טובעת".
ביום 17.12.23, הונח לעיוננו תסקיר נפגעת עבירה אודות יובל, בתו של המנוח, ממנו עולה תמונת נזק עצובה וכואבת, זאת על רקע הקושי העצום של יובל, כצעירה בתחילת חייה הבוגרים, להכיל את האובדן המטלטל ולהתמודד עם נסיבות מותו הפתאומיות של אביה, אשר היווה עמוד התווך של המשפחה ועוגן רגשי עבורה. גם בחלוף למעלה משנה מאז מותו היא מתקשה להתמודד עם האובדן המטלטל וחווה בדידות, יגון, עצבות, כעס וייאוש.
יובל תיארה קשיי משמעת והתנהגות במהלך שנותיה בתיכון, וסיפרה כי המנוח היה הדמות שהתייצבה באופן קבוע לסייע לה במוסדות החינוכיים. הוא היה סבלני וסובלן כלפיה והיא זכתה ממנו ליחס מחנך ומכבד. מתיאוריה של יובל בלט כי היה לה קשר קרוב עם אביה והוא היווה עבורה עוגן איתן, שסיפק תחושת ביטחון ונינוחות לה ולמשפחה כולה, ואיחד את בני המשפחה באמצעות טיולים בטבע ובילויים משותפים. כיום, בדינאמיקה המשפחתית שהשתנתה, היא מתקשה לתמוך ולהיתמך במשפחת מוצאה. היא חווה כעס על הירצחו של אביה, כעס על התייחסות המערכת הצבאית שתייגה אותה "כבת למשפחה שכולה" ושללה ממנה את התפקיד שאהבה והעריכה, וכעס על התנהלות ההליך המשפטי המתמשך, כפי שהיא תופסת זאת.
יובל שיתפה בכך שעם הגעת הבשורה המרה חוותה חווית כאוס וסערת רגשות, וזעקה זעקות שבר. במעמד הלוויה נאלצה, נוכח כאבה, לקבל תרופות הרגעה. עורכת התסקיר התרשמה מתהום עצומה שנפערה באחת בחייה של יובל ומכאב תמידי שאינו מרפה ממנה מאז.
טראומת האובדן מוחרפת ומוקצנת על רקע הנסיבות הטראגיות של מות אביה ובעקבות אובדן דודה, שנפטר מספר חודשים לפני מות האב. יובל חווה אבל מתמשך, בלתי ניתן להכלה וגעגוע עז לאביה. היא נחושה בדעתה לשמר את זכרו וערכיו, ועל רקע זה התגייסה לשירות צבאי ושובצה בתפקיד לוחמה, כפי ששאפה ומתוך הזיקה לזיכרון אביה. אלא שלאחר מספר חודשים הוחלט, בניגוד לרצונה, להעבירה ליחידה אחרת, בשל הערכת הצבא כי נוכח התמודדותה עם מות אביה והשלכותיו, היא אינה בשלה להישאר בתפקיד זה. החלטה זו טלטלה את מצבה הרגשי, כשלתחושתה היא נשפטת ומוערכת רק על בסיס היותה בת למשפחה שכולה ולא בהתאם ליכולותיה. מבחינתה, החלטות הצבא מהוות חסם לעשייה ולהתקדמות ובחוויה שלה "אני נענשת כי רצחו את אבא שלי".
על אף תחושות אלו משתדלת יובל לתרום כמיטב יכולתה, בייחוד בעת הזו של מלחמת "חרבות ברזל". היא נשארת ללון בבסיס, וכמעט שאינה מגיעה לבית המשפחה, גם בשל השקעתה בעשייה כדרך התמודדות, וגם מכיוון שהיא מתקשה לשהות אצל אמה, שמתקשה בעצמה להתמודד עם מותו הפתאומי של האב ולשמור על היציבות והשגרה במרחב המשפחתי השברירי העומד על סף תהום. המשפחה שחיה בעבר בתחושת רציפות ולכידות, הפכה למערכת יחידים שבה תחושת בדידות וריחוק רגשי ואווירה של עצבנות ומתח.
נראה כי השימוש של יובל במנגנון ההגנה של ניתוק, מאפשר לה להמשיך בשגרת חייה ולתפקד באופן תקין במסגרת הצבאית, אך ההערכה היא כי קיים פער משמעותי בין תפקודה המעשי והקונקרטי, התקין בכללותו, לבין מצבה הרגשי. התמודדותה עם חווית האובדן, לצד הקשיים בשירות הצבאי וההתרחקות מבני המשפחה והסובבים אותה, מעצימים את חווית חוסר האונים וחוסר הוודאות, מצב אשר גוזל כוחות ומשאבים שאינם מנותבים לתהליך ההחלמה. באופן זה, נותרת יובל בחוויית תקיעות, מוחרפת המצוקה הרגשית שלה ונפגעת יכולתה להתנהל בצורה מיטבית וחיובית, כיום וגם בהמשך חייה.
תחום נזק נוסף קשור לתחושת התסכול וחווית ההחמצה שהיא חווה בקשר למות המנוח. תחושת החמצה עבורו שלא יזכה לקצור את פרי עמלו לאורך השנים ובעיקר המחשבה על היעדרו וחסרונו מכל אירועי חייה העתידיים ותחושת התייסרות והבנה שמשפחתה לא תשוב לעולם להיות שלמה. חסרונו של אביה המנוח נוכח בתודעתה כל העת.
בחירתה של יובל להגיע למפגש עם שירות המבחן והגשת תסקיר אודותיה, לוותה בתחושות אמביוולנטיות, מתוך כעס וחוסר אמון במוסדות המדינה. במהלך השיחה בלטו קשייה להתייחס להיבטים הרגשיים בהתמודדותה. היא מצויה במאמץ מתיש להציג כלפי חוץ תדמית מתפקדת וחזקה, דבר העומד בניגוד לנזקקותה לקשב, הכרה והכלה. היא רואה בפסק-הדין שיוטל על הנאשם, הזדמנות לקבלת הכרה של בית המשפט בחומרת הפגיעה ומשמעותה עבורה, זאת כחלק מציפייה ורצון שייעשה משפט צדק וכי עונשו של הנאשם יהלום את הפגיעה, הגם שלא יהיה בכך כדי להשיב את אביה לחיים.
יובל לא שולבה בטיפול לעיבוד חוויות האובדן, ואיננה סבורה כי טיפול תמיכתי יסייע לה. עמדתה זו משקפת את השימוש במנגנוני הגנה, ואת בחירתה בדרך התמודדות קונקרטית, של ביצוע מטלות ומשימות כדרך להסחת דעת חלקית, ופחות פניות רגשית בשלב זה להליך טיפולי. לאור מצבה, ההערכה היא כי תהליך ההחלמה שלה צפוי להיות ממושך ומורכב, גם אם תשיג שגרת חיים יציבה.
לסיכום, התרשמה עורכת התסקיר מבחורה אינטליגנטית ונחושה לתפקד באופן מיטבי וחיובי במסגרות השונות. היא בעלת שאיפות להתפתח, להתמקצע ולרקום לה עתיד בעל משמעות. מותו של המנוח הביא לשבר קשה, המלווה אותה כל העת, ומציף אותה בתחושות עצומות ומטלטלות של חוסר ואובדן. יובל נתונה כיום בחוויה של תלישות, חוסר שייכות, צער עמוק, כאב וגעגוע, וניכר כי היא מתקשה לעבד את האירוע הטראומטי שחוותה.
על אף תפקודה ונכונותה לבנות את עצמה ולהמשיך לנהל אורח חיים הישגי, ניכר כי היא מתמודדת עם תחושת ניתוק, שמחד, מאפשרת לה להמשיך ולנהל את חייה ומאידך, פוגעת בכוחותיה. לאור השבר והכאב העצום שחווה יובל ועל מנת להחזיר לה, ולו חלקית, חוויה של הכרה בתוצאות הטרגיות והקשות של מעשי הנאשם, בסבלה ובמשמעות של מות אביה עבורה, ראוי שיוטל על הנאשם, בין היתר, פיצוי כספי משמעותי לזכותה.
ביום 14.12.23, הונח לעיוננו תסקיר נפגע עבירה אודות אביו של המנוח. מהתסקיר עולה כי שירות המבחן התרשם מתמונת נזק כואבת ומהתמודדות קשה מנשוא של האב עם האובדן הפתאומי והאכזרי של בנו, ובחלוף שנה וחצי מאז מות המנוח הוא עדיין מתקשה להתמודד עם נסיבות מותו והיעדרו. הקושי בהכלת מותו של המנוח, מעורר באב תחושות יגון, צער ומצוקה קשה, ומתיאורו עולה חוויית בדידות תהומית.
עורכת התסקיר התרשמה כי תחושת חוסר הוודאות שמעורר העיסוק בהליך, מציפה ומקצינה את כאב האובדן ואת חוסר האונים הנלווה לו, כשלכך מצטרפת ההבנה כי כל עונש שיוטל על הנאשם, לא ישיב את בנו לחיים ואת שגרת חייו לקדמותה. לצד זאת, ביטא האב תקווה וציפייה כי גזר הדין שיוטל על הנאשם ישקף את חומרת הפגיעה ואת ההשלכות הקשות של אובדן בנו על חייו. ניכר כי האב מנסה לתעל את רגשותיו הקשות ולהתמקד בהליך המשפטי, כמקור בו נאחז להשבה, ולו גם באופן חלקי, של תחושת השליטה והסדר בחייו, מתוך אמונה כי במסגרת ההליך המשפטי ייעשה הצדק לו ולזכרו של המנוח.
האב שיתף באירועי חיים מטלטלים עמם התמודד לאורך השנים בעקבות אובדן בני משפחה, ובכך שהצליח, בחווייתו, לבנות תחושת חוסן ויציבות ואף לנתב את עצמו למסלול חיים מיטיב ומקדם, לצד הכאב והצער. מהתסקיר עולה כי בתהליך ההתמודדות וההכרה באובדן הנוכחי, של בנו האהוב, ניכר כי האב נמצא בשלבים ראשוניים של עיבוד הטראומה והטרגדיה, האישית והמשפחתית הבלתי נתפסת. ניתן היה להתרשם מקושי עצום הכרוך במגע עם תכני הפגיעה ומרצונו להימנע, ככל הניתן, מהתייחסות נרחבת ומעמיקה לתכנים המציפים טלטלה רגשית, ועלולים להפר את האיזון השברירי והעדין ולערער את תחושת השליטה, אותם הוא מנסה לייצר בחייו, על מנת לשמר אלמנטים של חוסן ומסוגלות בתפקודו.
משפחת המוצא של המנוח מנתה חמש נפשות, זוג הורים ושלושה ילדים. אמו של המנוח נפטרה, והמנוח היה הבן הבכור ולו שני אחים נשואים המתגוררים עם משפחותיהם. בהיותו הבן הבכור והנכד הראשון במשפחה המורחבת, הוא תואר על ידי אביו כילד אהוב, שקיבל מהסובבים אותו תשומת לב רבה ויחס מפנק. עוד שיתף האב בכך שהמנוח נקרא על שם סבו, ששירת כקצין במשטרה ונהרג בפיגוע, ובכך שמגיל צעיר התנדב עמיחי לאורך שנים במשטרה, כשהוא גדל על סיפורי גבורת סבו, והטמיע את תחושות הגאווה, המשמעות והערך שנלוו לפעילות המשטרתית ועברו במשפחה.
בהתייחסותו של האב לדמותו של המנוח, ולקשר הייחודי שהיה לו עמו, בלט הקושי הממשי בנשיאת הכאב והריק העצום שהותיר מותו של עמיחי, וניכר כי הוא מנסה להתמקד בעשייה ובעיסוקים שונים בחייו לצורך שמירה על תחושת המשמעות והערך. לתפיסת האב, על אף הנסיבות הטראגיות אשר הביאו למות בנו, היותו בעת מילוי התפקיד שכה אהב והתגאה, כשהוא לצד חבריו ובסביבה המוכרת והטבעית לו, מהווה אף היא מקור למעט נחמה ולחיזוק האמונה כי לדבריו, "אם היה צריך למות, רק באופן הזה".
אביו של המנוח, כבן 73, נישא בשנית לפני כשנה וחצי ופנסיונר מזה כארבע שנים. במהלך השנים, עשה שירות קבע בצבא ולאחר מכן עבד בשירות המדינה. בתחילת שירותו בקבע, נהרג אביו בפיגוע בעת מילוי תפקידו כקצין משטרה. תיאר כי לצד הכאב והאובדן הקשה, חווה את אמו כאישה חזקה, שתפקודה תרם משמעותית לתחושת חוזק בהתמודדות האישית והמשפחתית עם מות האב. כאמור, אשתו הראשונה ואם ילדיו, נפטרה לאחר התמודדות קשה עם המחלה. האב שיתף כי בדומה לאובדן אביו, גייס את כוחותיו לשמירה על תפקוד יציב ומיטיב על התא המשפחתי, ותיאר קשר קרוב עם בניו שהתבטא בתמיכתם ההדדית זה בזה. לצד הקרבה שחש לשלושת ילדיו, ניכר כי בינו לבין המנוח נרקם קשר ייחודי לאור היותו הבן הבכור. נוכח רצונו של האב להנציח את דמות אביו האהוב, הוא בחר כאמור, לקרוא לבנו הבכור על שמו. הרושם הוא כי בתפיסתו של האב, רוויית האשמה, בחירה זו גזרה על בנו גורל טראגי דומה, של מוות סתמי ואכזרי בגיל צעיר, באופן שמותיר אותו, פעם נוספת, חסר אונים מול חוויית אובדן מטלטלת. למרות היות האב ער לסיכון הכרוך בהתנדבות במשטרה, התנפצו חייו בין רגע עת קיבל את הבשורה המרה.
האב ביקש שלא להתייחס להשלכות מות בנו על תפקודו במישור חייו השונים, וכן נמנע מההתייחסות להשפעות האירוע הטראגי על הדינאמיקה המשפחתית. עורכת התסקיר ייחסה את החסם הרגשי וההימנעות בשיחה עמה, לחרדה שחווה ממגע עם תכנים אלו, כמו גם לרצונו לנסות ולשמר, בפני עצמו ובפני הסובבים אותו, חווית חוסן ויכולת התמודדות. נראה כי התכנים הטראומטיים מאובדן בנו ומאובדן בני משפחתו הנוספים, משתלבים זה בזה ומעצימים הדדית את חוויות הכאב, חוסר האונים ואובדן השליטה.
מהתסקיר עולה כי תחום נזק משמעותי עמו הוא מתמודד, קשור באובדן המנוח, כדמות משמעותית, אהובה, נוכחת ומעורבת בחייו עד למותו. היעדרותו הפתאומית מחייו, כמקור התייעצות ושיתוף, כחלק מההוויה המשפחתית וזהותה, שהשתנתה באחת ובאופן בלתי הפיך, נוכחת ומוחשית בכל יום ורגע. גם כיום, כשנה וחצי לאחר האירוע הטראגי והקטלני, מות המנוח והפרידה ממנו מוסיפים לטלטל אותו, וכדרך לשאת את הגעגוע הבלתי פוסק, סיפר האב על כך שהוא נוהג ללכת לבית העלמין בכל הזדמנות.
בנוסף להתמודדות הקשה מנשוא עם מות בנו, שיתף האב בצער על שהקשר עם אלמנת המנוח וילדיו, אותו דאג המנוח לקיים, התערער לאחר אירוע הפגיעה עד לניתוק מוחלט. הוא הוסיף וביטא כאב וצער על האובדן שנכפה על ילדי המנוח וגדילתם בצל היעדרו של אביהם, בחוויית אבל והחמצה, שתלווה אותם בהתבגרותם ותהיה לעד חלק מזהותם העצמית וממסע חייהם, כפי שחווה הוא עצמו בעקבות אובדן אביו.
תחום נזק נוסף, וייחודי לו כאביו של המנוח, קשור באשמה שהוא חווה בשל העובדה שהוא ממשיך לחיות לאחר מות בנו, וכן בלטה חוויית האכזבה העצמית עמה מתמודד, על שלא עלה בידו להגן על בנו, כחלק מההנחות המובנות בתפקיד ההורי. האב מסר על שמקבל מענה טיפולי פסיכולוגי מטעם משרד הביטחון, המסייע לו בהתמודדות עם כאב השכול והאובדן.
בפרק הסיכום, ציינה עורכת התסקיר כי אביו של המנוח ניהל שגרת חיים יציבה ופעילה, לצד כאב ומועקה שנשא בנפשו בעקבות אובדן היקרים לו במהלך השנים. מותו של המנוח, הותיר אותו בשבר נפשי עמוק והוא מנסה להסתגל לחיים בצל היעדרותו ולתחושת הריק התהומית, שלא יצליח למלא. תפיסת עולמו כי יוכל לשמור ולהגן על ילדיו נופצה ואת מקומה של הגאווה והנחת שאפיינו את יחסיו עם המנוח, תפסו תחושות עצב ויגון, שפלשו לחייו פעם נוספת. לצד המאמץ ליצור שגרה מחודשת בהתנהלותו, בולט העדר היכולת למצוא נחמה. אירוע הפגיעה במנוח נחקק בזיכרונו ורודף אותו מאז, באופן שאינו מאפשר שקט נפשי ופניות להחלמה. ניכר כי את תחושת הכעס, התסכול וחוסר האונים המייסרות, מנסה האב לנתב להליך המשפטי ולציפייה לעשיית צדק עבור בנו. לאור תמונת הנזק הקשה, ולאור הצורך המשמעותי של האב בהכרה של בית המשפט ושל הנאשם עצמו בחומרת הפגיעה והאובדן הבלתי הפיך שנגרם להם, סבור שירות המבחן כי ראוי שיינתן פיצוי כספי משמעותי לאביו של המנוח.
תסקיר שירות המבחן בנוגע לנאשם
מהתסקיר שנערך ביום 11.9.23 עולה כי מדובר בנאשם צעיר כבן 30, רווק, בעל 12 שנות לימוד ותעודת בגרות מלאה. לאחר סיום לימודיו עבד בעבודות עפר וריצוף, ובשנים האחרונות שקדמו למעצרו, עבד במפעל כפועל בפס ייצור. הנאשם הינו הבכור מבין ששה אחים, אביו אינו עובד מסיבות בריאותיות ואמו עקרת בית. הנאשם תיאר משפחה נורמטיבית בה שררו יחסים חיוביים בין בני המשפחה, על אף המצב הכלכלי הרעוע.
הנאשם שלל קשיים חברתיים, התנהגותיים או משמעתיים בתקופת נערותו, וכן שלל מעורבות באירועי אלימות, אירועים פליליים או צריכת סמים. עם זאת, תיאר כי נהג לצרוך אלכוהול בנסיבות אותן הגדיר כחברתיות, מבלי שזיהה בעייתיות בדפוסיו בהיבט זה. הנאשם נעדר עבר פלילי, אולם עיון בגיליון הרישום התעבורתי שלו מעלה כי על אף פרק הזמן הקצר שחלף מאז הוסמך לנהיגה, צבר מספר הרשעות בעבירות המשקפות נטילת סיכון.
במסגרת האבחון הנוכחי, בהתייחס לעבירות נשוא הדיון, קיבל הנאשם אחריות על ביצוען, ביטא צער, בושה ואשמה על מעשיו, וניכר כי הוא חווה סבל ומצוקה נפשית נוכח אחריותו למותו של המנוח ולפציעת חבריו והשוטרים הנוספים.
הנאשם תיאר כי בערב ביצוע העבירות, במסגרת בילוי חברתי, ולתפיסתו כתוצאה מלחץ חברתי, שתה לשוכרה, זאת בשונה מדפוסי צריכת אלכוהול מתונים ומבוקרים המאפיינים אותו בדרך כלל. הוא הדגיש כי לא התכוון לפגוע באיש וכי הוא מתקשה עד היום להכיל את תוצאות בחירותיו. עם זאת ולצד החרטה, התקשה הנאשם להסביר את בחירותיו השוליות עוד קודם לפגיעה, ובכלל זה את בחירתו לנהוג תחת צריכת אלכוהול מאסיבית, בחירותיו במפגש עם גורמי אכיפת החוק לקראת המחסום והיעדר היענות מצדו לגבול שביקשו להציב לו, כמו גם המשך נהיגתו הפרועה והיעדר היענות לבקשות חברו ברכב בו נהג. את אלה קשר ללחץ, שלתפיסתו פגע בשיקול דעתו.
הנאשם תיאר את חווית המעצר כקשה עבורו, זאת לצד התמודדותו עם תסמינים פוסט טראומטיים בעקבות העובדה שהרג אדם. הוא אינו משולב בטיפול כלשהו בשלב זה, ונתמך בעיקר בביקורים סדירים מצד משפחתו. עוד שיתף שהוא ער לכך שצפוי לרצות מאסר ממושך בכלא, וציין כי בכוונתו לנצל תקופה זו לצורך שיקום.
בבואו להעריך את הסיכון לעבריינות ואת הסיכוי לשיקום, ציין שירות המבחן את התרשמותו מאדם בעל יכולות תפקוד תקינות, שאינו מאופיין בדפוסים עברייניים מושרשים ושתפקודו כיום יציב. יחד עם זאת, בהיבטים רגשיים מגלה הנאשם חוסר בגרות ובשלות, עסוק בהוכחת מסוגלות בפני חבריו ומתקשה להציב לעצמו גבול בצריכת אלכוהול, ובכלל זה בחיבור בין אלכוהול ונהיגה. ניתן להתרשם מקיומו של דפוס בילוי הכולל צריכת אלכוהול מסיבית, תוך התעלמות מהסיכון העולה מבחירה זו בשילוב נהיגה. באשר לתחום התעבורה, הוא נטה לצמצם ממשמעות הפרת החוק ונטילת סיכון, ואופיין בקושי בוויסות ובהשפעה נמוכה של סנקציות עונשיות, באופן המגביר סיכון. מגיליון הרישום התעבורתי מתקבל הרושם שהנאשם התקשה לקבל על עצמו את מרות החוק, הקל ראש בביצוע עבירות תנועה והתנהל באופן שאינו אחראי. נראה כי ברקע לביצוע העבירות עומדים חוסר בשלות רגשית, דפוסי צריכת אלכוהול בעייתיים וצורך בהוכחות גבריות בפני חבריו. בצד אלה ניתן להתרשם כי בתקופת המעצר הארוכה עסוק הנאשם בפגיעה שגרם, ונדרש להתמודד עם קטיעת רצף חייו והפנמה הדרגתית של המצפה לו מבחינה עונשית. ניכר שמדובר בהתמודדות רגשית מורכבת המצריכה תהליך טיפולי בתחום הטראומה.
שירות המבחן העריך את גורמי הסיכון של הנאשם, ולקח בחשבון את אופי העבירות וחומרתן – נהיגה תחת השפעת אלכוהול, התעלמות מהוראות גורמי אכיפת החוק, נהיגה פרועה תוך כדי מרדף, ובכלל זה התוצאה הטראגית הכוללת אובדן חיים ופציעה של אחרים. עוד נלקחו בחשבון עברו התעבורתי, קשייו בקבלת מרות החוק בנוגע לעבירות תעבורה והרושם כי עונשים אשר הוטלו עליו בעבר לא היוו גורם מרתיע ומציב גבול עבורו. באשר לגורמי הסיכוי, נלקחו בחשבון העדר מעורבות עבריינית בשנים האחרונות, היעדר דפוסים עברייניים מושרשים, תפקוד תעסוקתי תקין, וכן קבלת אחריות על מעשיו ורצון לעבור תהליך שיקומי במהלך מאסרו.
לאור נתונים אלה, התרשם שירות המבחן כי נוכח תוצאותיו הטראגיות של האירוע, הוצב גבול והושגה הרתעה משמעותית, ועל רקע עונש המאסר והפסילה שיוטל עליו, צפויה הפחתה נוספת בסיכון להישנות עבירות תעבורה. עם זאת, ולצורך קידום ההפחתה בסיכון, נדרש תהליך טיפולי שיתמקד בעיבוד האחריות לתוצאה הקשה ובמוקדי הסיכון ברקע לבחירות השוליות שקדמו לה. בהתחשב בחומרת העבירות ובתוצאותיהן, כמו גם בעונש הצפוי, לא בא שירות המבחן בהמלצה שיקומית, אך ציין את החשיבות לכך שבמסגרת גזר-הדין, תופנה תשומת לב גורמי הטיפול בשב"ס לצורך לבחון את שילובו של הנאשם בתכנית טיפול ייעודית הפועלת במסגרת שב"ס לעוברי חוק בתחום התעבורה, במטרה לצמצם את הסיכון בעתיד.
עדויות לעונש
עובר לטיעוני הצדדים לעונש העידו מטעם המאשימה שני השוטרים אשר נפגעו בתאונה ורעייתו של המנוח.
מר ארקדי מיכלצ'וק, שוטר שנפגע בתאונה, שיתף בכך שמאז התאונה, בה ראה את מותו לנגד עיניו, חייו אינם עוד מאושרים. בתאונה נפגע בעיקר בעין שמאל, בה הוא רואה כעת מטושטש וחש שהוא מאבד את ראייתו. עוד סיפר על כך שהבטיח ללוות מעתה ואילך את בני משפחתו של המנוח, ותיאר כיצד הדבר מקשה עליו וכי הוא מטופל כיום אצל פסיכיאטר פרטי. לבסוף, ביקש מאתנו, השופטים, להטיל על הנאשם את העונש המגיע לו.
מר גנאדי שניטמן, שוטר שנפגע בתאונה, תיאר בהרחבה את השלכותיו מרחיקות הלכת של האירוע שחווה על חייו כיום. הוא שיתף בכך שמאז התאונה הוא סובל מבעיות שינה, סיוטים, דיכאון ומצבי רוח משתנים. עוד ציין כאבי גב, תגובות טראומטיות לסיטואציות בכביש המחזירות אותו לאירוע, ואת בקשתו לעבוד במשמרות לילה בלבד, על מנת להמעיט במפגשים אנושיים. עוד סיפר כי הוא מנסה להיות בקשר צמוד עם בני משפחת המנוח, שהפכו להיות חלק ממשפחתו שלו, ועל כך שהביא את הוריו ארצה לאחר שנוכח בחשיבותם של קשרי משפחה קרובים. לבסוף, סיפר על הצמיד שענד על ידו, אותו הכינה אשת המנוח לאחר התאונה, לכבודו ולזכרו של המנוח.
קרן, רעייתו של עמיחי, הקריאה את דבריה מתוך מכתב שכתבה (ע/1). היא סיפרה על ההיכרות ועל מערכת היחסים ארוכת השנים עם המנוח, החל מגיל 16 ולאורך 29 שנים. היא תיארה את עמיחי כאדם מיוחד, בעל יכולת נתינה עצומה, כמי שנהג לעזור לכל הסובבים אותו. סיפרה על המשפחה המלוכדת שהקימו יחד, על אהבת הארץ שפיעמה בו ועל הטיולים שנהגו לעשות יחד כמשפחה. מאז מותו של עמיחי, נעלמה השמחה מביתם. דברים רבים מזכירים לה אותו, ומדובר בהתמודדות קשה ויומיומית. היעדרותו של המנוח מחייה מכבידה עליה כמעט בכל היבט אפשרי, אך היא נמנעת מלבקש עזרה ואיבדה אמון באנשים רבים.
קרן שיתפה בכאב בתחושת ההחמצה על כך שהמנוח לא זכה ללוות את שני ילדיו באירועים משמעותיים של סיום לימודי התיכון, הוצאת רישיונות נהיגה וגיוס לצבא. עוד תיארה את קרבתם של ילדיו אליו, את השפעת האובדן עליהם, ואת הדרך שבה כל אחד מהם מתמודד עם קשייו נוכח האובדן. כמו כן, התייחסה לרצונם לשרת ולתרום למרות השכול, כחלק מהערכים הרבים שהוריש המנוח לידיו. קרן שיתפה בכך שהיא נפגשת אחת לשבוע עם פסיכולוג ונמצאת במעקב אצל פסיכיאטר, ובכך שהיא עובדת מהבית בשל קשיים חברתיים, אינה מרבה לצאת ושוהה רבות לבדה. היא סובלת מהפרעות שינה, וברוב הזמן היא בעצב וללא חשק כלל. הדרך בה נהרג עמיחי מקשה עליה לעלות על ההגה והיא נמנעת מלעבור במקום בו התרחשה התאונה, על אף שמדובר בצומת מרכזית. עוד שיתפה בבעיות רפואיות שנתגלו אצלה בשנה האחרונה, בכך שאיבדה את אחיה הקטן ממחלת הסרטן חודשים ספורים לפני מות המנוח, ובכך שפרט לילדיה, היא לא מוצאת טעם לחיות בלעדיו. לבסוף ציינה כי כל עונש שיוטל על הנאשם לא יחזיר להם את היקר מכול שאבד, וכי העונש האמיתי נגזר עליהם.
טיעוני הצדדים
ב"כ המאשימה, עו"ד אלעד אסרף, הגיש את גיליון הרישום התעבורתי של הנאשם (ע/2), והזכיר בפתח דבריו את עובדות כתב האישום ואת החומרה שבמעשיי הנאשם, אשר צרך אלכוהול במהלך אותו הלילה בשלוש הזדמנויות ומקומות שונים, ובסוף הלילה נכנס למושב הנהג בעודו תחת השפעת אלכוהול, תוך הבנת הסיכון שהוא נוטל לידיו והתוצאה האפשרית של מעשיו. עוד הזכיר התובע את נהיגתו הפרועה של הנאשם, במהירות מופרזת ותוך חציית צומת באור אדום, בניסיון להתחמק מניידת משטרה, אשר הבחינה בו ודלקה אחריו. לדבריו, לאורך הדרך כולה זעקו לעברו של הנאשם סימנים לחדול ממעשיו ולעצור, אך אלה לא הועילו והנאשם המשיך בנסיעה, שסופה בתוצאה הטרגית. הנאשם דהר לעבר המחסום בו היו שמונה שוטרים, ביניהם המנוח, שעטה על גופו אפוד משטרתי זוהר, כאשר תנאי הדרך אפשרו לו להבחין באלה, אך חרף זאת המשיך בנסיעה מהירה. בסמוך לכניסה למחסום אף ביצע עקיפה, כל זאת מתוך שוויון נפש לאפשרות של פגיעה קטלנית באנשי המשטרה, סיכון אשר למרבה הצער התממש במלוא חומרתו.
באשר לערכים המוגנים, ציין ב"כ המאשימה את הפגיעה בערך העליון של קדושת החיים, שלמות הגוף וכבוד האדם, וכן את השמירה על שלטון החוק. הוא התייחס לעבירת הרצח באדישות בה הורשע הנאשם, שיסודה בתיקון 137 לחוק העונשין, עבירה המבטאת החמרה ביחס למידת האשמה, שיש לתת לה ביטוי בעת גזירת עונשו של הנאשם. התובע המלומד הגיש אסופת פסיקה לעניין מדיניות הענישה, והדגיש כי בענייננו אין המדובר באירוע נקודתי, אלא באירוע שתוצאותיו היו צפויות לכל אורך הדרך נוכח התנהגותו הפסולה של הנאשם. לנאשם היו מספר צמתים לעצור ולחדול מהתנהגותו אך בכל צומת אליה הגיע, הוא בחר להמשיך לקבל את ההחלטה אשר הובילה לתוצאה הטראגית, מה שמלמד על אדישות רבה ועל מידת אשמה המצדיקה ענישה מחמירה.
עוד הזכיר ב"כ המאשימה את העבירה הנוספת בה הורשע הנאשם, עבירה של חבלה חמורה, שכן בנוסף לגרימת מותו של המנוח, פגע הנאשם בשני שוטרים נוספים שהיו במחסום, ובשני נוסעים שהיו עמו ברכב. לאור כל אלה, עתר לקביעת מתחם ענישה הנע בין 19 ל-25 שנות מאסר בפועל.
באשר לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, טען התובע כי אומנם לא היה תכנון מוקדם שקדם לביצוע העבירות, אולם על הנאשם היה למנוע את התנהגותו העבריינית בטרם עלייתו להגה, ובוודאי שבמהלך נסיעתו. הנאשם הינו המבצע היחיד למעשה העבירה והאחראי הבלעדי למעשיו ולתוצאותיהם. לדבריו, הנזק שנגרם הוא הנורא מכל, ובכך ציין את נזקיהם הפיזיים והנפשיים של השוטרים כתוצאה מהאירוע ואת נזקיהם הנפשיים של נפגעי העבירה עקב האובדן. בעניין זה, הפנה לתסקירים בנוגע לבני משפחת המנוח.
באשר לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, התייחס התובע ללקיחת האחריות, ולכך שהנאשם חסך בזמן שיפוטי ומנע את התמשכותו של סבלה הצפוי של המשפחה מעצם ניהול ההליך. עוד התייחס לעברו התעבורתי של הנאשם, אשר ביצע את העבירות בהיותו נהג חדש. נוכח חומרת העבירות והפגיעה בערכים המוגנים, לעמדתו של ב"כ המאשימה יש להפחית מהמשקל שיינתן לנסיבותיו האישיות של הנאשם בעת גזירת עונשו. עוד הפנה לאמור בתסקיר שירות המבחן ולהיעדרה של המלצה טיפולית, וכן לאמור בתסקירים ביחס לנפגעי העבירה ולדבריהם של העדים שהעידו לעניין העונש. לאחר כל אלה, ביקש תחילה התובע המלומד להטיל על הנאשם עונש המצוי בשליש התחתון של המתחם, אך לא ברף התחתון ממש, אך לאחר שהופנה להסדר הטיעון החתום בו נאמר במפורש כי המאשימה תעתור לעונש המצוי "בתחתית המתחם", הבהיר כי אין הוא מבקש לסטות מהסדר הטיעון. על רקע זה, עתירת המאשימה היא לעונש מאסר בפועל למשך 19 שנים, לצד מאסר על תנאי, פסילת רישיון הנהיגה ופיצוי כספי מקסימאלי לבני משפחת המנוח ולשוטרים שנחבלו.
ב"כ הנאשם, עוה"ד יוסי זילברברג, הדגיש בפתח דבריו את החשיבות הרבה שבהודאת הנאשם מיד בפתח המשפט, שיש בה גם נטילת אחריות מלאה וגם חסכון רב בהליכי משפט, וזאת בשים לב למספר הרב של העדים המוזכרים בכתב האישום, ולשאלה המשפטית בעלת המשקל ביחס להוראה העונשית המתאימה לאירוע. הסנגור המלומד סבור כי יש לתת לנתונים אלה משקל רב, כמו גם להיעדרו של עבר פלילי. בנוסף, לא חלק ב"כ הנאשם על עצם הנהיגה בשכרות, אך הדגיש כי כתב האישום המתוקן אינו מפרט את רמת השכרות או את כמות האלכוהול שנצרכה, וכי יש להבחין בין רמות שכרות שונות.
הסנגור הפנה לתסקיר שירות המבחן בנוגע לנאשם, ממנו עולה כי גדל ברהט, בשכונת מצוקה, ולמרות הקשיים עמם נדרש להתמודד, לא הסתבך בפלילים, חי חיים נורמטיביים, עבד לפרנסתו וסיים 12 שנות לימוד. הוא הדגיש את ממצאי שירות המבחן לפיהם הנאשם אינו ניחן בדפוסים עברייניים וכי צריכת האלכוהול הייתה על רקע חברתי. עוד תיאר את הקושי היומיומי של הנאשם סביב הידיעה שבעקבות מעשיו נהרג המנוח, את החרטה שלו על כך ואת ההשלכות הפוסט טראומטיות מהן הוא סובל. כמו כן, ציין כי מהתסקיר עולים ניצנים של שיקום, בכך שהנאשם מקיים שיחות עם העובדת הסוציאלית בבית הסוהר ומטפל בעצמו, ושירות המבחן מכיר בקיומו של אופק שיקומי ואף ממליץ על כך.
את עיקר טיעוניו הקדיש ב"כ הנאשם לעניין מדיניות הענישה הראויה בעבירת רצח באדישות אגב תאונת דרכים, להבדיל מכזו המתבצעת על רקע אירוע פלילי-עברייני. מדובר במקרה תקדימי, ובמסגרתו על בית המשפט להבחין בין עבירות שבוצעו באלימות, באמצעות נשק חם או קר, לבין עבירות שבוצעו אגב נהיגה. גם אם בשני המקרים מדובר לבסוף בתוצאות טרגיות וקשות, על מתחם הענישה לבטא הבחנה בין הקטגוריות השונות, ולהקל עם מי שביקשו לצאת לבלות, מבלי שהיו מעוניינים לפגוע באיש, גם אם הביאו בסוף לאותה תוצאה קשה. על מנת לבסס טענתו זו הפנה הסנגור לאסופת פסיקה נרחבת ביותר, תוך שציין מקרים שהנם חמורים יותר, לטעמו, מהמקרה שלפנינו, במסגרתם הטילו בתי המשפט לאורך השנים עונשים קלים בהרבה מאלו המבוקשים כעת על ידי המאשימה. על רקע זה ביקש לקבוע מתחם ענישה הנע בין 6 ל-11 שנות מאסר בפועל, ובשים לב להודאה, לעבר הנקי וללקיחת האחריות, עתר למקם את העונש ברף התחתון של המתחם הנ"ל.
לבסוף שמענו גם את דברי הנאשם עצמו, שביקש את סליחת בני משפחת המנוח, ומסר שלא התכוון לגרום למותו של המנוח והוא מצטער על כך.
דיון והכרעה
אבקש לפתוח את דברי בפנייה ישירה, בשמי ובשם חבריי, לבני משפחת המנוח, עמיחי כרמלי ז"ל. ברור לנו שאין מילים שבכוחם להביא מזור לכאב העמוק ולצער האינסופי שאתם חשים יום יום בשל האובדן הפתאומי שפקד אתכם. לכתו של עמיחי הותירה אתכם המומים, בתחושת טלטלה ואי יציבות, וזכרו נותר חקוק בזיכרונכם, בחייכם ובגופכם. בכל זאת אנו תקווה שתמצאו נחמה מועטה, בכך שמתוך הדברים שהשמעתם, כאן בבית המשפט, ולפני עורכות התסקירים, למדנו להכיר ולהעריך את דמותו של עמיחי, בן זוג, אב ובן מסור ואוהב, אדם ערכי המעמיד את צרכי הזולת לפני צרכיו שלו, בן גאה לעמו. מלח הארץ, כך פשוט. ומתוך דמותו משתמעות גם צוואתו אליכם וציפיותיו מכם, שתדעו להמשיך יחד, למרות הקושי, תשמרו על עצמכם וזה על זה, המשיכו את מורשתו כאנשים שלמים, מלאים, אוהבים, תורמים ומסורים. יהי זכרו ברוך.
וכעת – לנאשם, למעשיו ולעונשו.
מתחם העונש ההולם
מעשיו של הנאשם פגעו באופן קשה ובלתי הפיך בערך החברתי המקודש ביותר – ערך חיי האדם. הנאשם גרם במעשיו למותו של המנוח, בעת מילוי תפקידו של זה כדין, ומידת פגיעתו בערך החברתי מצוי אפוא ברף גבוה, גבוה מאד. בנוסף, פגע הנאשם בערכים חברתיים חשובים ובעלי משקל ובהם אלה הנוגעים לשמירה על שלומם הגופני והנפשי של משתמשי דרך אחרים, שהרי בפעולותיו הנמהרות, הביא הנאשם גם לפציעתם של ארבעה אחרים, שניים מחבריו שנסעו עמו ברכב ושני שוטרים נוספים שאיישו את המחסום. בנוסף, סיכן הנאשם באופן בו נהג במהלך המרדף את יתר השוטרים שאיישו את המחסום ואת כלל משתמשי הדרך, ופגע אגב כך פגיעה ממשית גם בערכים חברתיים הקשורים בשמירה על שלטון החוק והסדר הציבורי.
על מנת לעמוד על מידת הפגיעה בערכים חשובים אלה, ראוי יהיה להזכיר מקצת מהנסיבות המחמירות הנעוצות בהתנהגות הנאשם, כפי שהיא משתקפת בעובדות כתב האישום המתוקן. נתון מחמיר ראשון נעוץ בכך שהנאשם ביצע את המיוחס לו, ונהג ברכב באישון ליל, בעודו עדיין בגדר "נהג חדש", כשהוא נתון במצב של שכרות. רבות כבר נכתב על הסיכון הרב הכרוך בנהיגה בשכרות, סיכון שכבר התממש, למרבה הצער, לא פעם ולא פעמיים, והביא למותם בטרם עת של רבים וטובים. כידוע, מקים האלכוהול סיכון ניכר, גם במוחו ובגופו של נהג מיומן, ועל אחת פי כמה וכמה כאשר מדובר בנהג צעיר לימים, בעל וותק נהיגה מצומצם, הנוהג באזור לא מוכר בשעת לילה מאוחרת. כתב האישום אמנם אינו מציין את עומקה המדויק של השכרות, אך די בכך שמוסכם כי הנאשם היה שיכור, על פי ההגדרה שבפקודה. יתרה מכך, עובדות כתב האישום מתארות שלוש הזדמנויות שונות בהן צרך הנאשם אלכוהול במהלך אותו הלילה – תחילה בביתו ברהט, בהמשך במקום הבילוי בבאר שבע, ולבסוף בפאב בראשון לציון. אין מדובר, אפוא, בצריכת אלכוהול מבוקרת וחד פעמית, אלא בשתייה מתמשכת, על רקע בילוי משותף עם חברים, עד להגעתו של הנאשם למצב של שכרות, במובנה המשפטי המלא.
נתון מחמיר נוסף נעוץ באופן בו הגיב הנאשם להגעתה של הניידת המשטרתית ולמרדף שהתפתח בעקבות זאת. מעובדות כתב האישום עולה כי מיד כשהבחין בניידת, ועוד בטרם ביקשו השוטרים לבדוק אותו או את חבריו, החליט הנאשם לנסות להתחמק מבדיקה, נכנס למושב הנהג והחל להימלט מהמקום במהירות מופרזת, ותוך סטייה ימינה, במהלכה פגע במונית ששהתה בנתיב הפניה ימינה. בכך כבר ניתן לנאשם אות אזהרה ראשונה לגבי הסיכון הכרוך בהתנהלותו, אך לא רק שהנאשם לא שעה לאותו אות, ולא עצר את רכבו כמתחייב על מנת לבחון את נזקי הפגיעה במונית, אלא בחר הוא להמשיך ולהתרחק מהמקום בנסיעה מהירה. בעקבות זאת פתחה הניידת במרדף אחריו, במסגרתו הפעילו השוטרים אורות כחולים וסירנה, ואף כרזו לנאשם לעצור. והנה, לא רק שהנאשם לא ציית להוראות השוטרים ולא פעל כמצופה מכל אזרח שומר חוק, אלא שבמהלך המרדף האיץ הנאשם את רכבו למהירות שלא פחתה מ-126 קמ"ש, באופן שאינו תואם את תנאי הדרך, מקום בו המהירות המותרת הייתה 70 קמ"ש בלבד. לא זו אף זו, הנאשם נהג במהירות למרחק של כ-2.2 קילומטרים, ואף חצה צומת כשמופע האור ברמזור בכיוון נהיגתו היה אדום. לסיכום נקודה זו, מהרגע בו הבחין הנאשם בניידת, פעל הוא בניגוד גמור למתחייב על פי הוראות החוק, התעלם מהנחיות מחייבות של רשויות אכיפת החוק, סיכן את עצמו, את חבריו ואת כלל משתמשי הדרך באורח חמור, ופגע אגב כך פגיעה חמורה בערכים החברתיים שהוזכרו לעיל.
וכעת, באשר לסופו הטראגי של הלילה – באירועי המחסום. את המחסום הרכיבו ארבע ניידות משטרה, אשר חסמו שניים מתוך שלושת נתיבי הנסיעה והותירו נתיב אחד בלבד פתוח. פנסיהן של ארבע הניידות דלקו, כאשר אחת מהן אף הוצבה נגד כיוון הנסיעה. בניידת נוספת פעלו אורות כחולים-אדומים מהבהבים, ובמחסום היו פזורים אבוקות אלקטרוניות וטרפזים מוארים. את המחסום איישו שמונה אנשי משטרה, וביניהם המנוח, שעטה אפוד זוהר. תאורת הכביש הייתה תקינה ומזג האוויר היה בהיר, ועל פי כתב האישום ניתן היה להבחין במחסום למרחוק, ולכל הפחות ממרחק של 227 מטרים. מדובר במחסום מסיבי ובולט למרחוק, שכל כולו משדר מסר ברור, שאינו משתמע לשני פנים, המחייב כל נהג באשר הוא להאט, לעצור את רכבו ולהישמע להוראות השוטרים. והנה, למרות שהבחין במחסום, בחר הנאשם במפגיע להתעלם מהוראות הדין, ההיגיון והשכל הישר, ובמקום לעצור את הרכב, המשיך לנסוע לעבר המחסום במהירות גבוהה ובנסיעה רצופה. יתרה מכך, הנאשם אף עקף משמאל רכב שהיה בדרכו, בסמיכות למחסום, ובהתנהלותו זו סיכן סיכון משמעותי ביותר את נוסעי הרכבים ואת כלל השוטרים שניצבו במחסום, סיכון אשר למרבה הצער התממש במלואו עת הגיע הרכב למחסום, פגע במנוח בעוצמה, הטיח אותו באוויר למרחק של כ-30 מטרים וגרם למותו במקום. בנוסף, פגע הנאשם בשתי ניידות שעמדו במחסום וברכב פרטי נוסף, גרם לפציעתם של שני שוטרים ושל שניים מחבריו, וגם לאחר שנעצר ניסה לברוח רגלית, עד שנתפס על ידי השוטרים. בצדק טען אפוא התובע המלומד כי אין מדובר באובדן שליטה רגעי או בהחלטה ספונטנית של הנאשם, אשר הובילה לתוצאה הקשה, אלא בהתנהלות מתמשכת של נהיגה מודעת ברכב, במטרה להתחמק מידי רשויות אכיפת החוק, תוך התעלמות מוחלטת מהסיכון הכרוך בכך לכלל השוהים בדרך, ובראשם לשוטרים שבמחסום.
הנזקים שגרם הנאשם במעשיו חמורים וקשים, ובראשם, כאמור, מותו המצער של עמיחי, שוטר מתנדב גאה ומסור, אב, בן ובעל אוהב, שלכתו בטרם עת הותירה אחריה מעגלי הרס וחורבן. לא אשוב ואפרט את טיבם והיקפם של מעגלים אלה, ואסתפק בכך שאפנה לדברים שהשמיעה לפנינו אשתו, ולנתונים הקשים וקורעי הלב המצטיירים מהתסקירים שהוגשו לגבי בני המשפחה אותם הותיר אחריו. בנוסף, אין להקל ראש בצלקות, הגופניות והנפשיות, שהותיר הנאשם בגופם וברוחם של השוטרים ארקדי מיכלצ'וק וגנאדי שניטמן, אשר פונו פצועים מהזירה ונזקקו לקבלת טיפול רפואי בבית החולים. לארקדי נגרמו חבלות ראש ודימום, ולדבריו הוא סובל כיום מפגיעה באחת מעיניו ומקשיים נפשיים המצריכים טיפול. גנאדי תיאר בעדותו לעונש מגוון תופעות גופניות ונפשיות הפוקדות אותו מאז האירוע, ואת ההשפעה הקשה שהייתה לאותה חוויה טראומטית על מהלך חייו. אין להקל ראש גם בפגיעות שנגרמו לחבריו של הנאשם, שנסעו עמו ברכב, ונזקקו גם הם לטיפול רפואי. לאמג'ד נגרמה פריקת מפרק ושבר ביד ימין ולטמיר נגרם שבר בעמוד שדרה צווארי וחבלה ביד ימין. אציין כבר עתה כי לא מצאתי בטיעוני הצדדים כל הצדקה שלא לפסוק פיצוי מסוים גם להם, וכך בכוונתי לעשות. מכל מקום, הנזקים והפגיעות שנגרמו על ידי הנאשם הנם על כן עמוקים, נרחבים וארוכי טווח, ומתחייב להעניק להם את המשקל הראוי במסגרת קביעת מתחם העונש ההולם למעשים.
במסגרת ההסדר, וכמפורט בכתב האישום המתוקן, הורשע הנאשם בעבירה של רצח באדישות, אשר באה לידי ביטוי בכך שגם לאחר שהבחין במחסום המשיך בנסיעה רצופה ומהירה לעברו, כשהוא שווה נפש לאפשרות גרימת פגיעה קטלנית במי מבין אנשי המשטרה שעמדו במחסום, ומתוך הלך נפש זה פגע במנוח וגרם למותו. דומה, כי עיקר המחלוקת בין ב"כ הצדדים בנוגע למתחם הענישה שראוי להציב לצד מעשיו של הנאשם, ולגבי העונש שראוי להטיל עליו, נוגע לסוגיה זו, ולהשלכות הרפורמה בעבירות ההמתה, אשר באה לידי ביטוי בתיקון 137 לחוק העונשין, על סוגיות אלו. לפיכך, ארחיב מעט בנוגע להיבטים אלה.
עיון בפסיקת בית המשפט העליון בשנים הספורות שחלפו מאז חוקק התיקון, מלמד, שאחד ממרכיביה המרכזיים של הרפורמה הנה ביסוסו של שינוי משמעותי בתפיסת רמת החומרה הנעוצה במעשי המתה מתוך אדישות. כידוע, עד לאותו תיקון חסו מעשי המתה באדישות תחת עבירת ההריגה, לצד מעשי המתה בקלות דעת, ואילו כעת, בעקבות הרפורמה, מסווגים הם תחת עבירת הרצח, לצד מעשי המתה מכוונים. על השינוי התפיסתי הנ"ל ועל ההצדקה לו, עמד בית המשפט העליון במספר פסקי דין שניתנו מאז חקיקת הרפורמה, ויפים בהקשר זה דברי כב' השופט אלרון, מתוך פסק הדין בע"פ 2079/22 חוג'יראת נ' מ"י (13.8.23) (להלן: "עניין חוג'יראת"):
"מבין השינויים המשמעותיים שחוללה הרפורמה בעבירות ההמתה הוא מיקומו בחוק העונשין של מעשה המתה אשר נעשה ביסוד נפשי של אדישות (להלן: רצח באדישות). בעוד שעובר לרפורמה שכנו מקרים אלו, ככלל, תחת עבירת ההריגה (סעיף 298 לחוק, בנוסחו קודם הרפורמה), אשר העונש המרבי בצידה היה 20 שנות מאסר בפועל (ע"פ 1978/21 מדינת ישראל נ' עמאש, פסקה 13 (7.6.2023)); עתה חקוקים מקרים אלו תחת עבירת הרצח "הבסיסית" לפי סעיף 300(א) לחוק, לצד מעשה המתה ביסוד נפשי של כוונה.
יודגש כי בכך ביקש המחוקק לבטא הן מגמת החמרה ערכית-נורמטיבית המגולמת בתיוגו של הממית האדיש – כרוצח; הן מגמת החמרה בענישה כאשר העונש המרבי בגין מעשה המתה באדישות הוא עונש מאסר עולם. יתר על כן, המחוקק פסע צעד נוסף ביחס לממית האדיש בכך שקבע כי מעשיו אף יכולים לעלות כדי עבירת רצח בנסיבות מחמירות (סעיף 301א(א) לחוק) אשר העונש בצידה הוא מאסר עולם חובה (ע"פ 2649/21 סילברה נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (19.2.2023)).
מה ראה המחוקק להחמיר במידה כה ניכרת – הן נורמטיבית הן עונשית – ביחס לממית האדיש? על פני הדברים, ישנו פער איכותי בין הממית האדיש אשר במישור ההכרתי מודע לאפשרות גרימת התוצאה אך במישור החפצי לא אכפת לו אם הערך החברתי ייפגע אם לאו לבין הממית המתכוון החפץ בהתגשמות התוצאה. ללמדך, כי כריכתן של עבירת ההמתה באדישות יחד עם עבירת ההמתה בכוונה אינה דבר של מה בכך. קביעת המחוקק משקפת אפוא שינוי עמוק שביקש לחולל ביחס להמתה באדישות. כפי שכתבתי במקום אחר:
"עבור האדיש, היעדר העדפה לגבי התרחשות התוצאה מבטאת בחירה מלאה מצדו לפגיעה אפשרית בערך המוגן. משכך, היחס השלילי והמזלזל של האדיש כלפי ערך חיי אדם – והאשמה הנודעת למעשיו בגין יחס זה, קרובים יותר למתכוון המייחל להגשמת התוצאה ופועל להוציאה לפועל, מאשר לקל הדעת המקווה שזו לא תתרחש" (ע"פ 5806/22 מדינת ישראל נ' גריפאת, פסקה 15 (20.11.2022) (להלן: עניין גריפאת))."
אפנה באותו הקשר גם לאמור בע"פ 6063/21 מ"י נ' יאסין (26.3.24) (להלן: "עניין יאסין"), במסגרתו שב ועמד כב' השופט אלרון על מגמות הענישה המתחייבות בעבירת הרצח באדישות, ואף הדגיש מפורשות כי אין להקיש מרף הענישה שהוטל על ממיתים באדישות במסגרת עבירת ההריגה, לענישה הראויה למי שהורשע בעבירה החדשה של רצח באדישות. הנה כך באו הדברים לידי ביטוי בפסקאות 41-43 לפסק הדין (ההדגשות שלי – ח.ט.):
"ניתן אפוא לראות ברפורמה בעבירות ההמתה גילוי דעת מובהק של המחוקק בדבר החמרה מהותית, ערכית ועונשית במקרה של רצח באדישות. כך במספר מובנים – בתיוגו של הממית באדישות כ"רוצח" על כל המשתמע מכך; ב"אות הקין" שיישא בעקבות מעשיו; ובקביעת מאסר עולם כעונש המרבי במקרה של המתה באדישות (ע"פ 2654/22 מדינת ישראל נ' דישלבסקי, פסקה 10 (6.12.2022) (להלן: עניין דישלבסקי)).
אם כן, מתבקש לתהות מה מידת החשיבות שנותרה להבחנה בין אדישות לכוונה, אותה הבחנה שבעבר, עובר לרפורמה בעבירות ההמתה, הייתה כה מרכזית ודרמטית. התשובה לתהייה זו טמונה בעקרון בסיסי בדיני עונשין שלפיו חומרת העבירה וחומרת העונש נגזרים, בין היתר, מהיסוד הנפשי של המבצע.
ככלל, עקרון זה בא לידי ביטוי גם בעונשים המרביים שקבועים בגין עבירות ההמתה – וביתר שאת לאחר הרפורמה בעבירות ההמתה. העונש המרבי בגין גרימת מוות ברשלנות היה ונותר 3 שנות מאסר בפועל (סעיף 304 לחוק). העונש המרבי הקבוע בעבירת המתה בקלות דעת, שמקורה ברפורמה בעבירות ההמתה, הוא 12 שנות מאסר בפועל (סעיף 301ג לחוק); ואילו המתה ביסוד נפשי של אדישות או כוונה – דינה עונש של מאסר עולם כעונש מרבי (סעיף 300(א) לחוק) או כעונש חובה (סעיף 301א(א) לחוק).
כלומר, מכריכת האדישות עם הכוונה אין ללמוד על כך שישנה זהות מוחלטת בין שני היסודות. עונשו של רוצח אדיש אמנם יהא חמור משמעותית לאחר הרפורמה מאשר הממית באדישות עובר לרפורמה; אולם, מקום בו לבית המשפט נתון שיקול דעת, כאשר אין מדובר בעבירת רצח בנסיבות מחמירות שבצדה עונש מאסר עולם חובה, יוותר לרוב פער מסוים ברף הענישה בין האדיש לרוצח בכוונה. במילים אחרות – באותן הנסיבות בדיוק של מעשה הרצח, וכאשר הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה זהות אף הן, וכאשר ההבדל בין המקרים הוא אך ורק ביסוד החפצי של הנאשם – עונשו של הרוצח בכוונה ראוי שיהא חמור מעונשו של הרוצח באדישות.
זהו צד אחד של העניין. מן הצד השני, פועל יוצא של הכרעת המחוקק היא שההבחנה בין שני יסודות חפציים אלו, בכל הקשור לעבירות ההמתה, אינה חדה כבעבר. ייתכן בהחלט מקרה מסוים שבו רוצח אדיש, בהתחשב בכלל שיקולי הענישה המפורטים בחוק – ייענש באופן חמור מרוצח אחר, בנסיבות שונות, שהמית בכוונה את הקורבן. כלומר, אל לנו להציב בפסיקה רף ענישה עליון קשיח לרוצח באדישות, אחרת נרוקן מתוכן את הכרעת המחוקק כי ישנם מקרים בהם העונש הראוי בגין רצח באדישות הוא עונש של מאסר עולם (ראו והשוו: ע"פ 5806/22 מדינת ישראל נ' גריפאת, פסקה 20 (20.11.2022) (להלן: עניין גריפאת)).
באותה הנשימה, חובה עלינו להבהיר כי בחינת רף הענישה בגין רצח באדישות לפי רף הענישה שהיה נהוג בעבר במסגרת עבירת ההריגה, סותרת את תכלית הרפורמה בעבירות ההמתה. אשוב ואדגיש: כוונת המחוקק לא הייתה להפחית מחומרת מעשה רצח או מן התיוג הנלווה לכך, אלא להפך – להבהיר כי הממית באדישות רוצח הוא, ולהענישו בהתאם.
וראו גם האמור בפסקה 62 בעניין יאסין:
"כפי שתיארתי בהרחבה לעיל, הרפורמה בעבירות ההמתה מחייבת החמרה בענישה בעבירות של המתה ביסוד נפשי של אדישות, אשר כעת מהווה רצח. אחרת, במקום שנבטא את העמדה הרצויה והראויה, שלפיה המתה באדישות היא רצח, נשמר את ההבחנה אשר הייתה קיימת עובר לרפורמה ואשר אותה ביקש המחוקק לשנות. בהתאם, במספר משמעותי של מקרים קיבל בית משפט זה ערעורים של המדינה על קולת העונש והורה על החמרת עונשם של מי שהורשעו בעבירות רצח באדישות (פסקה 62)".
קביעותיו אלו של בית המשפט העליון, בעניין חוג'יראת ובעניין יאסין, כמו גם ביתר פסקי הדין שיפורטו להלן, מלמדות על הצורך בהחמרת הענישה בעבירות המתה אשר בוצעו מתוך יסוד נפשי של אדישות, בהשוואה לעונשים שהוטלו בעבר בגדרה של עבירת ההריגה. על פני הדברים, אותה מגמת החמרה צריכה לחול גם במקרים כגון זה שלפנינו, בו מדובר בגרימת מוות אגב פגיעה בלתי מכוונת, אך אדישה, במהלך נסיעה ברכב, כפי שהיא חלה גם על מקרים אחרים, בהם נגרמה ההמתה אגב אירועים אלימים בעלי רקע עברייני מובהק יותר. אך לא אקדים את המאוחר, ואתאר תחילה את השינוי שחל במדיניות הענישה בעבירות המתה באדישות בעקבות תיקון 137 לחוק, כפי שזו באה לידי ביטוי בפסיקת בית המשפט העליון מאז נחקקה הרפורמה. אציין כי לחלק מהפסיקה שתובא כעת, הפנה גם ב"כ המאשימה במסגרת טיעוניו לעונש, אך למען שלמות התמונה יפורטו גם פסקי דין נוספים, אשר יובאו בסדר כרונולוגי, כך שניתן יהיה לעמוד על התפתחות ההלכה בנושא זה.
בע"פ 1464/21 קפוסטין נ' מ"י (11.9.22), דובר במי שהורשע, לאחר ניהול ההוכחות, ברצח באדישות של אמו, בכך שהיכה אותה מכות נמרצות, תוך שימוש בחפצים שונים, וגרם לה לשברים ולחבלות שהובילו למותה. בית המשפט המחוזי קבע מתחם עונש הולם של 15 עד 22 שנות מאסר, והטיל על המערער, שבעברו שתי הרשעות בעבירות אלימות במשפחה, 18 שנות מאסר בפועל. בית המשפט העליון דחה את ערעור ההגנה על הכרעת הדין ועל חומרת העונש, קיבל את ערעור המדינה על קולת העונש והטיל על המערער, מבלי למצות את הדין, 22 שנות מאסר בפועל.
בע"פ 5806/22 מ"י נ' גריפאת (20.11.22) נדון עניינו של מי שהורשע, על פי הודאתו, בעבירת רצח באדישות, לאחר שבעקבות קטטה בה נפצע אחיו, נטל קרש עץ מסיבי, הניף אותו בעוצמה, חבט בראשו של המנוח וגרם למותו. בית המשפט המחוזי קבע מתחם עונש הולם שנע בין 9 ל-15 שנות מאסר, וגזר על המשיב 10 שנות מאסר בפועל. בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה, אימץ את מתחם הענישה שהציעה, הנע בין 14 ל-19 שנות מאסר, והטיל על המשיב, מבלי למצות את הדין עמו, 14 שנות מאסר בפועל.
בע"פ 2654/22 מ"י נ' דישלבסקי (6.12.22), דובר במי שהורשע, על פי הודאתו, ברצח באדישות של דר רחוב שהעלה את חמתו. המשיב תקף את המנוח בעוצמה ולאורך זמן בבעיטות ובאגרופים, דרך על ראשו וגרם לשברים, לשטפי דם ולנזק חמור למוח שהביא למותו של המנוח. בית המשפט המחוזי קבע מתחם עונש הולם של 17 עד 22 שנות מאסר בפועל, והטיל על המשיב עונש של 18 שנות מאסר. בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה על קולת העונש, קבע כי מתחם העונש ההולם צריך שיעמוד על 20 עד 24 שנות מאסר בפועל, והחמיר את העונש, מבלי למצות את הדין, ל-22 שנות מאסר.
בע"פ 4137/22 אנאנטאפאק נ מ"י (2.7.23), נדחה ערעור ההגנה על עונש של 17 שנות מאסר בפועל, שהוטלו על המערער בבית המשפט המחוזי לאחר שהודה, במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירה של רצח באדישות. המערער והמנוח היו עובדים זרים מתאילנד, אשר החלו לריב, להתווכח ולהתקוטט, לאחר ששתו שתייה חריפה. מאוחר יותר באותו לילה נטל המערער סכין, ודקר את המנוח דקירה אחת בבית החזה, בעודו שווה נפש לאפשרות גרימת תוצאה קטלנית. הדקירה גרמה למותו של המנוח. בית המשפט המחוזי קבע מתחם של 16 עד 22 שנות מאסר בפועל והטיל, כאמור, עונש של 17 שנות מאסר. בית המשפט העליון דחה את הערעור על חומרת העונש וקבע כי העונש אינו חמור, וניתן אף לומר כי הוא על הצד המקל.
בעניין חוג'יראת הנ"ל, הורשע המשיב 1, על פי הודאתו, ברצח באדישות, ואילו המשיב 2 הורשע בסיוע לאותו רצח. על רקע סכסוך בין משפחות הצטיידו השניים בנשק ונסעו בשעת לילה מאוחרת לכיוון שכונת המגורים של יריביהם. בשלב מסוים ירדו מהרכב והבחינו בשניים מבני המשפחה היריבה יושבים ברכב בשול הדרך. המשיב 1 החליט לירות לעברם בכוונה להטיל בהם נכות או מום, או לגרום להם חבלה חמורה, כשהוא שווה נפש לאפשרות גרימת מותם. המשיב 2 סייע לו בכך שאבטח אותו והקל עליו, בנוכחותו, לבצע את הירי. המשיב 1 ירה מספר יריות. אחד הכדורים פגע במנוח וגרם למותו. בית המשפט המחוזי קבע בעניינו של משיב 1 מתחם ענישה הנע בין 18 ל-25 שנות מאסר בפועל, והטיל עליו עונש של 18 שנות מאסר. בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה על קולת העונש והחמיר את עונשו של המשיב 1 ל-22 שנות מאסר בפועל. הוסבר כי מדובר במעשים המצויים ברף העליון של מעשי רצח באדישות לנוכח השימוש בנשק חם, התכנון וההתמדה בתכנית העבריינית והנכונות לחיסול חשבונות על פגיעה בכבוד. עוד ציין בית המשפט העליון כי מדובר בהחמרה מדודה בלבד בעונש, הן משום שמדיניות הענישה החדשה טרם התגבשה בעת מתן גזר דינו של בית המשפט קמא והן משום שערכאת הערעור אינה ממצה את הדין. אמרה זו נכונה הן לעניין חוג'יראת והן ביחס לפסקי הדין שקדמו לו ואשר פורטו לעיל.
בע"פ 1938/23 בלאי נ' מ"י (13.12.23), נדחה ערעור ההגנה על עונש בן 18.5 שנות מאסר שהוטל על מי שהורשע, על פי הודאתו, בעבירה של רצח באדישות, בכך שעל רקע וויכוח של מה בכך בין המנוח לבין חברו של המערער, שלף סכין ודקר את המנוח דקירה אחת בחזה ועוד 5 דקירות נוספות בחלקים שונים בגופו, שהובילו למותו של המנוח בחלוף מספר שעות. בפסק דינו קבע בית המשפט העליון כי מתחם העונש ההולם שנקבע בבית המשפט המחוזי ככזה הנע בין 18 ל-23 שנות מאסר בפועל, הולם את חומרת המעשים, וכי העונש שהוטל על המערער מתחייב, חרף גילו הצעיר, בשים לב לנסיבות החמורות של האירוע ולעבר הפלילי, הכולל הרשעה קודמת בעבירת פציעה בצוותא בסכין ונשיאת מאסר בן 11 חודשים.
לבסוף, בעניין יאסין (26.3.24) דובר במי שהורשע, לאחר שמיעת הראיות, בעבירת רצח בכוונה של רעייתו, ובעבירת איומים. על רקע סכסוך ממושך ביניהם, נטל המשיב סכין מטבח גדולה ודקר באמצעותה את המנוחה דקירה עמוקה בבית החזה, וכתוצאה מהדקירה נגרם מותה של המנוחה. בימ"ש המחוזי קבע מתחם ענישה הנע בין 19 ל-25 שנות מאסר בפועל והשית עליו 22 שנות מאסר בפועל בגין עבירת הרצח. בערעור, השיגה המדינה על קולת העונש ואילו המערער השיג על הכרעת הדין וגזר הדין. ביהמ"ש העליון דחה את ערעורה של המדינה, קיבל את ערעור המשיב ביחס ליסוד הנפשי וקבע כי המשיב רצח את המנוחה באדישות, ולא בכוונה. על רקע מסקנה זו בחן גם את העונש שהוטל וציין כי מגמות הפסיקה מובילות למסקנה כי אין מקום להקלה בעונש, וכי עונש של 22 שנות מאסר בגין רצח באדישות, בהתחשב בכלל נסיבות המקרה, אינו חמור, ולמעשה מתחם העונש שקבע בימ"ש קמא מתאים לעבירת רצח באדישות ולא לרצח בכוונה. יחד עם זאת, מאחר ומדיניות הענישה התפתחה באופן משמעותי לאחר שכבר נגזר דינו של המשיב, וחלק מטענותיו בערעור התקבלו ונקבע כי רצח מתוך אדישות, החליט ביהמ"ש העליון להקל בעונשו באופן מדוד, והעמיד את העונש על 20 שנות מאסר בפועל. כמו כן, הבהיר ביהמ"ש כי מקורה של הקלה זו הינה בנסיבות המקרה והיא אינה מבטאת את מדיניות הענישה הנוהגת ביחס לעבירת הרצח הבסיסית.
כפי שניתן לראות, בסקירת הפסיקה התמקדתי בהחלטות בית המשפט העליון, אשר מתווה לאורך השנתיים האחרונות את מדיניות הענישה המתגבשת בעבירת רצח באדישות. אני ער כמובן לעובדה שבמהלך אותה תקופה ניתנו גם גזרי דין נוספים בבתי המשפט המחוזיים, אך בחרתי שלא לעשות בהם שימוש בהקשר הנוכחי ממספר טעמים. ראשית, אף אחד מפסקי הדין הללו אינו דן בסיטואציה עובדתית דומה לזו שלפנינו. שנית, מטבע הדברים מבטאים הם אך תמונת מצב של התפתחות ההלכה נכון למועד השמעתם, בעוד בינתיים חלו התפתחויות נוספות בפסיקת בית המשפט העליון, שהוזכרו לעיל. לבסוף, על חלק ניכר מאותם גזרי דין תלויים ועומדים ערעורים לפני בית המשפט העליון, כך שגזר הדין שניתן במסגרתם אינו חלוט. מכל מקום, די בפסיקה שהובאה לעיל על מנת לעמוד על מדיניות הענישה הנוהגת בגין העבירה של רצח באדישות.
כאמור, אף אחד מגזרי הדין שניתנו בגין עבירה זו מאז חוקקה הרפורמה, לא עסק בסיטואציה עובדתית דומה לזו שהתעוררה בהליך שלפנינו, כלומר בסיטואציה של המתה באדישות על רקע של נהיגה פרועה ותחת השפעת אלכוהול. לנוכח תמונת מצב זו, ביקש הסנגור המלומד ללמוד על מתחם העונש ההולם מאסופת פסיקה נרחבת שהציג לפנינו ביחס לעבירות המתה שבוצעו בנסיבות דומות. ב"כ הנאשם לא הותיר אבן על אבן והפנה את תשומת לבנו ללא פחות מ-23 פסקי דין שניתנו בערכאות השונות, לרבות בבית המשפט העליון, בהם הוטלו עונשים קלים בהרבה מזה המבוקש על ידי המאשימה בהליך הנוכחי, בגין מעשי המתה במהלך נהיגה.
אלא שעיון מדוקדק בנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה מלמד כי כמעט כולם אינם בני השוואה להליך שלפנינו, מהטעם כי הם עוסקים, רובם ככולם, בעבירות של המתה בקלות דעת ולא בעבירת המתה באדישות, המסווגת כיום כעבירת רצח. כפי שנפסק בעניין חוג'יראת ובעניין יאסין, אחת ההשלכות המרכזיות של הרפורמה הייתה הפיצול שחל בעבירת ההריגה ההיסטורית, אשר כללה בעבר הן מעשי המתה בקלות דעת והן מעשי המתה באדישות. כיום, בעקבות הרפורמה, מעשי המתה בקלות דעת חוסים תחת עבירה חדשה שלצדה נקבע עונש מרבי של 12 שנות מאסר, ואילו מעשי ההמתה באדישות מסווגים תחת עבירת הרצח הבסיסית, ולצדם עונש של מאסר עולם שאינו חובה או עד 30 שנות מאסר. המחוקק מייחס אפוא חומרה יתרה לעבירות המתה באדישות, חומרה אשר מחייבת יצירת פער עונשי משמעותי בינם לבין מעשי המתה בקלות דעת, ועל כן לא ניתן להקיש מעונשים שהוטלו בגדרה של עבירת ההמתה בקלות דעת, יהיו המעשים הנכללים בגדרה קשים ככל שיהיו, לענישה הראויה בעבירה של רצח באדישות.
לפיכך, אתייחס כעת רק לשלושה מתוך פסקי הדין הרבים אליהם הפנה הסנגור המלומד, אשר עוסקים במובהק במעשי המתה באדישות, תוך שימוש ברכב. הסקירה תתבצע על פי סדר ההפניות במסמך "אומדנת הפסיקה", שהגיש ב"כ הנאשם לעיוננו.
בע"פ 5841/14 מ"י נ' ארקאן (8.7.15), הורשע המשיב, על פי הודאתו, בעבירות הריגה (באדישות); ניסיון להסעת שב"ח; הפקרה לאחר פגיעה; ושיבוש מהלכי משפט. דובר במקרה חמור ומצער בו מצא את מותו רבש"צ יישוב בקו התפר, אשר ביקש למנוע מהמשיב להסיע תושבי האזור, שנכנסו לישראל שלא כדין דרך פרצה בגדר, לתוך תחומי הארץ. מספר שוהים בלתי חוקיים הספיקו להיכנס לרכבו של המשיב, וחיילים שהבחינו בהם החלו לרוץ לעבר רכבו של המשיב. במקביל, הבחין בכך גם המנוח, אשר רץ אל מרכז הצומת ונעמד שם במטרה לעצור את הרכב. המשיב החל בנסיעה מהירה, הבחין במנוח נעמד מול רכבו במרכז הכביש, כשאקדח דרוך בידו, ולמרות שחשד כי מדובר באיש משטרה, המשיך בנסיעה ופגע במנוח כשהוא אדיש לגורלו. כתוצאה מהפגיעה, נהרג המנוח במקום. ביהמ"ש המחוזי קבע מתחם ענישה של 6 עד 10 שנות מאסר בפועל והטיל על המשיב 8 שנות מאסר בפועל. ערעור המדינה לבית המשפט העליון התקבל. נקבע כי אין מדובר באירוע תאונתי גרידא, אלא בנסיעה מכוונת לעברו של המנוח, מבלי שהמשיב עשה כל מאמץ למנוע את הפגיעה בו או לפחות למזער את הנזק. מתחם הענישה שנקבע בבית המשפט המחוזי אינו משקף כראוי את חומרת העבירה ואת מידת אשמו של המשיב, ועל כן נקבע בבית המשפט העליון מתחם הנע בין 8 ל-15 שנות מאסר בפועל, והעונש הועמד על 11 שנות מאסר בפועל, מבלי למצות את הדין.
בע"פ 7229/20 מירזייב נ' מ"י (20.12.21), המערער הורשע, לאחר שמיעת הראיות, בעבירת הריגה (באדישות) וזוכה מעבירת הפקרה לאחר פגיעה. בין המערער למנוח התפתח ויכוח על עניין של מה בכך, במהלכו סטר המנוח למערער, שהשיב במכת אגרוף. בשלב זה שלף המנוח מבגדיו חפץ חד והניפו לעבר המערער. המערער שב במהירות למושב הנהג ברכבו, ואילו המנוח פתח את הדלת האחורית של הרכב והתקרב לבן דודו של המערער אשר ישב במושב האחורי, כשהוא אוחז בידו בחפץ החד. בן הדוד סגר את דלת הרכב, והמנוח התקדם ונעמד בחזית הרכב מצדו הימני. הנאשם נסע מעט לאחור ואז האיץ את נסיעתו לפנים, תוך שהוא מסיט את רכבו ימינה לעבר המנוח, פגע בחוזקה במנוח עם חזית הרכב וגרם למותו. בית המשפט המחוזי סבר כי מידת הקרבה של מעשיי המערער לסייג ההגנה העצמית אינה מבוטלת, קבע מתחם ענישה הנע בין 5 ל-10 שנות מאסר בפועל והשית עליו 6 שנות מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים. המערער השיג על הכרעת הדין וגזר הדין, והערעור על שני חלקיו נדחה. ביהמ"ש העליון ציין כי העונש שהוטל על המערער רחוק מלהוות עונש המחמיר עמו, והעיר כי לעמדתו לא הייתה הצדקה לקביעה בדבר קרבה לסייג ההגנה עצמית, המשפיעה על מתחם העונש ההולם. מששקל ביהמ"ש קמא גם נסיבה זו לזכות המערער, וודאי שאין מקום להקל עמו עוד. כפי שניתן לראות, הנסיבות העובדתיות והמשפטיות האופפות פרשה זו שונות בתכלית מאלו שבמקרה שלפנינו, ועל כן אין די בנקודות הדמיון הכלליות – עבירת המתה באדישות אגב שימוש ברכב – כדי להצדיק היקש ממקרה זה לענייננו, וזאת בנוסף לנימוקים הכלליים שיובאו בהמשך ביחס לפסיקה בכללותה.
בת"פ (נצרת) 63106-09-17 מ"י נ' נסאר (4.3.20), הורשע הנאשם, על יסוד הודאתו, בעבירות הריגה (באדישות); הפקרה לאחר פגיעה; חבלה חמורה; תקיפה הגורמת חבלה של ממש; החזקת סכין; והסתייעות ברכב לביצוע פשע. על רקע סכסוך אלים בין פלגים שונים של אותה משפחה, נקרא הנאשם לסייע לאחיו בעימות פיזי שהתפתח באחד הימים. הנאשם הצטייד בסכין, החל בנסיעה מהירה לזירת העימות וכשהגיע למקום נסע במהירות לעבר המנוח, אשר עמד באותה עת בחצר ביתו, פגע בו בעוצמה פגיעה חזיתית וגרם למותו. הנאשם נמלט מהמקום, המשיך לנהוג בפראות ופגע במהלך הנסיעה בשניים נוספים. ביהמ"ש המחוזי קבע מתחם ענישה הנע בין 9 ל-15 שנות מאסר בפועל, והשית עליו 9.5 שנות מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים. להשלמת התמונה אציין כי ערעור שהוגש מטעם הנאשם על גזר הדין הנ"ל, נדחה, בהסכמתו, לאחר שנשמעו הערות בית המשפט העליון במסגרת ע"פ 2539/20 נסאר נ' מ"י (10.5.21). יובהר כי היכולת להקיש ממקרה זה על האירוע שלפנינו מוגבלת, לא רק בשל השוני העובדתי הרב, אלא גם לנוכח העובדה כי באותו מקרה, לנוכח נסיבות שאינן גלויות לעין, גובש הסדר טיעון, במסגרתו הגבילה המדינה את עתירתה העונשית ל-10 שנות מאסר בפועל.
לצד שלושת פסקי הדין הנ"ל, ראוי יהיה להזכיר גם את פסק הדין בע"פ 6026/11 טמטאווי נ' מ"י (24.8.15), אשר הוגש לעיוננו מטעם המאשימה, כפסק דין בודד מהתקופה שקדמה לרפורמה בעבירות ההמתה. באותו מקרה, גנבו המערער ושותפו כבלי חשמל, ובדרכם חזרה לאחר הגניבה נתקלו במחסום משטרתי. השוטר המנוח נעמד במרכז הכביש ואותת למערער לעצור, אך המערער האיץ את מהירות הנסיעה, היטה את הרכב לעבר המנוח, פגע בו במהירות גבוהה וגרם למותו. עיקר הדיון בבית המשפט העליון התמקד בשאלה האם ראוי היה להרשיע את המערער בעבירת רצח, נוכח העובדה כי מעשה ההמתה בוצע בניסיון להימלט מעונש לאחר ביצוע עבירה אחרת. בית המשפט העליון קיבל לבסוף את עמדת בית המשפט המחוזי, אשר הרשיע את המערער בעבירת הריגה (באדישות), ואישר את העונש שהוטל עליו: 14 שנות מאסר בפועל.
אין חולק על כך כי ארבעת המקרים הנ"ל משקפים רף ענישה מתון באופן ניכר מזה המוצע על ידי המאשימה בהליך שלפנינו. אלא שבכל ארבעת המקרים הללו מדובר היה בהרשעה בעבירת ההריגה, כפי שזו חלה עובר לחקיקת הרפורמה בעבירות ההמתה, ועל מקרים מעין אלה כבר קבע ביהמ"ש העליון בעניין יאסין, כפי שצוטט קודם כי "בחינת רף הענישה בגין רצח באדישות לפי רף הענישה שהיה נהוג בעבר במסגרת עבירת ההריגה, סותרת את תכלית הרפורמה בעבירות ההמתה" וכי "עונשו של רוצח אדיש… יהא חמור משמעותית לאחר הרפורמה מאשר הממית באדישות עובר לרפורמה". לפיכך, אפילו היה מקום לקבוע כי עובר לרפורמה נהגה מדיניות ענישה מתונה כלפי מי שגרמו באדישות למוות בנסיבות דומות לאלו שלפנינו, הרי שמדיניות זו מחייבת שינוי כיום, לאחר הרפורמה ובשים לב לאמות המידה לענישה שהותוו על ידי בית המשפט העליון. יתרה מכך, כפי שניתן לראות, במקרים בהם קיים דמיון ממשי לאירוע שלפנינו, כלומר בשני המקרים בהם גרמו עבריינים בנהיגתם הפרועה למותם של אנשי חוק שעמדו בדרכם, הטילו בתי המשפט עונשי מאסר ארוכים למשך 14 שנים, ולמשך 11 שנים (ללא מיצוי הדין).
התוצאה היא כי גם לפני כניסתה לתוקף של הרפורמה בעבירות ההמתה, ראו בתי המשפט בחומרה רבה התנהגויות כגון זו בה הורשע הנאשם, והטילו בגינה עונשי מאסר ממושכים, וגם אם הוטלו עונשים קלים יותר מאלו המתבקשים כיום על ידי המאשימה, הרי שנוכח הוראות תיקון 137 לחוק והנחיות בית המשפט העליון, מתחייבת כיום החמרה ניכרת במתחמי הענישה ובעונשים עצמם. מטבע הדברים, השאלה עד כמה יש להחמיר תלויה בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הקונקרטי. במקרה שלפנינו, ציין הסנגור בצדק לצד הקולה כי בשונה ממרבית המקרים שנדונו עד היום בגדרה של עבירת הרצח באדישות, לא יצא הנאשם בליל האירוע מביתו מתוך כוונה או מטרה לפגוע באיש, לא הצטייד בכלי משחית ולא היה מעוניין שיציאתו לבילוי עם חבריו תסתיים בצורה כה קשה וטראגית. מנגד, כפי שפורט לעיל בהרחבה, כללו מעשיו של הנאשם מרכיבי חומרה משמעותיים בדמות הצריכה המתמשכת של האלכוהול, ניסיון ההימלטות מהשוטרים, ההתעלמות המוחלטת מההוראות לעצור ומאותות האזהרה הרבים שניכרו בדרכו, המהירות המופרזת והאופן המסוכן של נהיגתו, עקיפת הרכב בסמוך למחסום, ומעל הכל – ההתעלמות מאותו מחסום מסיבי ובולט ומהוראתו המפורשת לעצור והפגיעה הקטלנית במנוח.
בנוסף, חייב המתחם שייקבע לבטא לא רק את הפגיעה הקטלנית במנוח, ואת השלכותיה על בני המשפחה, אלא גם את הנזקים החמורים שגרם הנאשם לארבעת הנפגעים הישירים הנוספים. כזכור, לצד עבירת ההמתה, הורשע הנאשם גם בעבירה של גרימת חבלה חמורה, עבירה מסוג פשע, וזאת בגין הפציעות והחבלות המשמעותיות שגרם לשני השוטרים הנוספים שנפגעו בעת פריצת המחסום, ולשני חבריו שהיו עמו ברכב. היבט זה של מעשיו מחייב החמרה מסוימת בקביעת המתחם, מעבר לזה אשר הייתי נדרש לו אילו מדובר היה בפגיעה במנוח לבדו.
בשים לב לכל אלה, אין אמנם לקבוע מתחם ענישה דומה לזה הנוהג בעבירות רצח באדישות אגב תקיפה מכוונת בנשק, אך יש בהחלט מקום לקביעת מתחם ענישה מחמיר, אשר יבטא את חומרת מעשיו של הנאשם ואת מדיניות הענישה המתחייבת כיום בגין מעשים מעין אלה. לפיכך, אני סבור כי יש לקבוע במקרה זה מתחם ענישה הנע בין 17 ל-21 שנות מאסר בפועל, לצד מרכיבי ענישה משלימים בדמות מאסר על תנאי, פסילה ממושכת של רישיון הנהיגה ופיצוי משמעותי ביותר לבני משפחת המנוח וליתר הנפגעים באירוע. אציין שוב, כי אני ער לכך שבמסגרת ההסדר לא התבקש פיצוי לשני חבריו של הנאשם, שנסעו עמו ברכב, אך לא מצאתי כל הצדקה שלא לפצות גם אותם לנוכח עצמת הפגיעות שנגרמו גם להם, כתוצאה ישירה ממעשיו של הנאשם.
העונש הראוי בגדר המתחם
משנקבע מתחם העונש ההולם, ובהיעדר כל הצדקה לסטות ממנו, יש לקבוע את עונשו של הנאשם בגדרו של המתחם, בהתאם למכלול הנסיבות אשר אינן קשורות בביצוע העבירה, אלא נוגעות יותר לנאשם עצמו, לעברו ולדפוסיו. בכל הנוגע להיבטים אלה קיימים שיקולים בעלי משקל המצדיקים הימנעות ממיצוי הדין. המדובר בצעיר כבן 30, אשר אין לחובתו רישומים קודמים בפלילים, ואשר עובר למעצרו עבד לפרנסתו וניהל אורח חיים נורמטיבי. מהתסקיר שהוגש בעניינו עולה כי הוא קיבל אחריות מלאה על העבירות שביצע, ביטא צער, בושה ואשמה על מעשיו, וניכר כי הוא חווה סבל ומצוקה נפשית נוכח אחריותו למותו של המנוח ולפציעת חבריו והשוטרים הנוספים.
בתוך כך, הודה הנאשם במיוחס לו בכתב האישום המתוקן, נטל אחריות וחסך לא רק זמן ציבורי רב, אלא גם ובמיוחד את הקושי הרב אשר עלול היה להיגרם לבני משפחת המנוח אגב ניהול ההליך. שירות המבחן התרשם מאדם בעל יכולות תפקוד תקינות, שאינו מאופיין בדפוסים עברייניים מושרשים ושתפקודו כיום יציב. עוד צוין בתסקיר כי נוכח תוצאותיו הטראגיות של האירוע, הוצב גבול והושגה הרתעה משמעותית, כאשר העונשים שיוטלו צפויים להביא להפחתה נוספת בסיכון להישנות עבירות תעבורה. כמו כן, הומלץ על שילובו של הנאשם בתכנית טיפולית ייעודית במסגרת שב"ס.
לצד נתונים חיוביים אלה, אין מנוס מלהזכיר גם את הקשיים והסיכונים המוזכרים בתסקיר, ואת התמונה המדאיגה המצטיירת ממנו ביחס לדפוסי הנהיגה ולשילוב בינם לבין צריכת אלכוהול. שירות המבחן התרשם מחוסר בגרות ובשלות, ומקיומו של דפוס בילוי הכולל צריכת אלכוהול מסיבית, תוך התעלמות מהסיכון העולה מבחירה זו בשילוב נהיגה. הנאשם גם נטה לצמצם ממשמעות הפרת חוקי התעבורה ונטילת סיכון, ואופיין בקושי בוויסות ובהשפעה נמוכה של סנקציות עונשיות, באופן המגביר סיכון. מגיליון הרישום התעבורתי מתקבל הרושם שהנאשם התקשה לקבל על עצמו את מרות החוק, הקל ראש בביצוע עבירות תנועה והתנהל באופן שאינו אחראי. ואכן, עיון באותו גיליון (ע/2) מלמד כי על אף שהנאשם החזיק ברישיון הנהיגה כשנתיים בלבד, נרשמו לחובתו כבר שלוש עבירות של נהיגה במהירות מופרזת.
בשים לב למאפיינים אלה, נראה כי את העונש הראוי לנאשם יש לאתר בחלקו התחתון של המתחם, אך לא ברף התחתון ממש. בנוסף, ראוי במקרה זה ליתן משקל מסוים לחומרה, בקביעת העונש בתוך המתחם, לשיקול של הרתעת הרבים. גם אם הנאשם עצמו למד את הלקח, והחשש כי ישוב על מעשיו אינו רב, הרי ששומה עלינו להבהיר לו ולצעירים אחרים כמותו כי יש לציית להוראות השוטרים, להימנע משילוב בין צריכת אלכוהול לנהיגה, ולהימנע בכל מחיר מפריצת מחסומים ומסיכון חייהם ושלמות גופם של שוטרים הממלאים תפקידם כדין בהגנה על הציבור. לא נעלמה מעיני עתירת התביעה למיקום העונש בתחתית מתחם העונש ההולם, כהתחייבותה בהסדר הטיעון, אך איני סבור שמשעה שקבעתי רף תחתון מקל ביחס לעתירת התביעה – 17 לעומת 19 שנות מאסר בפועל – מחויב אני להעמיד את עונשו של הנאשם בתחתית המתחם שקבעתי, ובפרט כאשר אין בעונש משום החמרת מצבו של הנאשם ביחס למוסכם. עם זאת, במכלול הנסיבות שפורטו, ונוכח החשיבות שבנטילת האחריות המלאה והמוקדמת, ההחמרה מעבר לרף התחתון תהיה מתונה בלבד. לפיכך, אציע להטיל על הנאשם עונש מאסר העולה במידת מה על הרף התחתון של מתחם העונש ההולם, לצד מאסר על תנאי, פסילה ארוכת טווח של רישיון הנהיגה, ופיצוי הולם לבני משפחת המנוח וליתר הנפגעים, לרבות חבריו של המנוח שנחבלו.
באשר לסוגיית הפיצוי, אזכיר כי לפי ההלכה הפסוקה מצבו הכלכלי של הנאשם ויכולת התשלום שלו אינם משפיעים על קביעתו של פיצוי. עוד נקבע, ביחס לתקרת הפיצוי, כי כאשר מדובר בניזוקים ישירים, כמו השוטרים שנפצעו, תחול תקרת הפיצוי על כל אחד ואחד מהם, ואילו כאשר מדובר בניזוקים עקיפים מאותו מעשה עבירה, כמו בני משפחת המנוח, ניתן יהיה לפסוק להם יחדיו סכום פיצוי כולל עד לתקרת הפיצוי הקבועה בחוק (ראו דנ"פ 5625/16 אסרף נ' טווק (13.9.17)). לפיכך, הפיצוי הכולל שייקבע לבני משפחת המנוח לא יעלה על סכום הפיצוי המרבי העומד על 258,000 ₪, ואילו לכל אחד מהנפגעים האחרים ייפסק פיצוי בהתאם לאומדן נזקיו, על פי הנתונים שהובאו לפנינו, אשר כוללים לעניין השוטרים גם את האמור בעדותם לפנינו, ואילו לגבי חבריו של הנאשם רק את המתואר בכתב האישום. עוד אזכיר כי סך הפיצוי לכל נפגע אינו ממצה בהכרח את הנזק אלא הוא בגדר "עזרה ראשונה" (וראו תמצית ההלכה בדנ"פ 3319/21 פלוני נ' פלוני ומ"י (04.08.21)). מועד תשלומו של הפיצוי יידחה ואילו דחייתו הנוספת או פריסתו לתשלומים יהיו במידת הצורך עניין לטיפול המרכז לגביית קנסות לפי סעיף 5ב. לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה-1995.
נוכח כל האמור לעיל אציע לחבריי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים:
מאסר בפועל למשך 17.5 (שבע עשרה וחצי) שנים, בניכוי ימי מעצרו.
18 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא כי במשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר לא יעבור הנאשם עבירה של נהיגה בשכרות או תחת השפעת סמים או אלכוהול, נהיגה בזמן פסילה או כל עבירת אלימות מסוג פשע.
הנאשם ייפסל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 12 שנים, מיום שחרורו מהמאסר. תנאי לחישוב הפסילה הנו ביצוע הפקדה כדין.
הנאשם יפצה את נפגעי העבירה בסכומים הבאים: 158,000 ₪ לאשת המנוח (עבורה ועבור בנה הקטין), 50,000 ₪ לבתו של המנוח ו-50,000 ₪ לאביו של המנוח. בנוסף יפצה את כל אחד מהשוטרים שנפצעו: ארקדי מיכאלצ'וק וגנאדי שניטמן, בסכום של 30,000 ₪ ואת כל אחד מחבריו שנחבלו: אמג'ד אלעביד וטמיר כמלאת, בסכום של 15,000 ₪. הפיצוי הכולל, בסך 348,000 ₪, יופקד בקופת בית המשפט בתוך 90 יום, ויועבר על ידי המזכירות לנפגעי העבירה, בהתאם לפרטים שיסופקו על ידי המאשימה.
השופט חגי טרסי, אב"ד
השופט עידו דרויאן-גמליאל:
מסכים.
השופט עידו דרויאן-גמליאל
השופטת הדס שיינרט רוזנברג:
מסכימה
השופטת הדס רוזנברג שיינרט
הוחלט כאמור בגזר הדין מפי השופט חגי טרסי, אב"ד.
תשומת לב גורמי הטיפול בשב"ס להמלצת שירות המבחן לבחון את שילובו של הנאשם בתכנית הטיפול הייעודית של שב"ס לעוברי חוק בתחום התעבורה.
העתק יועבר לשירות המבחן ולעורכות תסקירי נפגעי העבירה.
זכות ערעור בתוך 45 ימים.
ניתן היום, ג' תמוז תשפ"ד, 09 יולי 2024, במעמד הצדדים.