לפני
כבוד השופט טרסי, אב”ד
כבוד השופט דרויאן-גמליאל
כבוד השופטת רוזנברג שיינרט
מאשימה – משיבה
מדינת ישראל
ע”י ב”כ עו”ד איריס פיקר
נגד
נאשם – מבקש
אליהו ניר
ע”י ב”כ עוה”ד אביגדור פלדמן, חיים יצחקי ויגאל דותן
החלטה
לפנינו בקשת הנאשם, מפי באי-כוחו המלומדים, שהוגשה ביום 10.10.23 מכוח סעיף 70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט [נ”מ], תשמ”ד-1994, להאריך את תוקפו של צו האוסר פרסום שמו של המבקש וכל פרט מזהה אחר, שניתן בבית משפט השלום בפתח תקווה בשלב המעצר לצרכי חקירה, ביום 22.12.20 בתיק מ”י (פ”ת) 48414-12-20, והוארך מעת לעת עד החלטה אחרונה של בית משפט השלום הנכבד ביום 12.07.23 בתיק פ”ר (פ”ת) 36297-03-21.
חשדות והליכים:
ביום 21.12.20 נעצר המבקש ולמחרת היום הובא לפני בית משפט השלום בפתח תקווה להארכת מעצרו לצורך חקירה, בחשד לביצוען של עבירות מין בשתי נשים, בשנת 2017 וביום 25.11.20. לנוכח היותו של החשד “ראשוני ודל”, הורה בית המשפט על שחרורו של המבקש למעצר בית, ולעניין איסור פרסום, קבע ש”הואיל ומדובר בחשד ראשוני בלבד ובחשוד נעדר עבר פלילי, והנזק אשר עלול להיגרם לו, ככל ויתפרסם שמו, אני מורה על איסור פרסום שמו או כל פרט מזהה לגביו”. המשטרה לא עררה על החלטות אלו [מ”י 48414-12-20].
ביום 09.03.21 נדונה ונדחתה בבימ”ש השלום בקשתם של רשת מדיה בע”מ, המפיקה את תכנית הטלוויזיה “הצינור” ושל הכתב בר שם-אור, להתיר פרסומו של שם המבקש. בקשה נוספת שהגישו הנ”ל נדונה בבימ”ש השלום ביום 12.07.23, ובתום הדיון קבע ביהמ”ש כי יש להמתין לתוצאות השימוע העתיד להתקיים בפרקליטות בקרוב, טרם הגשתו של כתב אישום. החלטה דומה ניתנה גם ביום 09.10.23, משהגישו הנ”ל בקשה נוספת לביהמ”ש. נקבע דיון נוסף ביום 11.10.23, אך ביום 10.10.23 הוגש כתב האישום ולפיכך בוטל הדיון [פ”ר 36297-03-21].
כתב האישום, שהוגש כאמור ביום 10.10.23, כולל שלושה אישומים בעבירות מין. לפי הנטען, נהג המבקש ליצור קשר עם נשים באמצעות אפליקציית ההיכרויות טינדר (Tinder), ועם שלוש המתלוננות המוזכרות בכתב האישום גם נפגש. ביום 01.05.17 ביצע המבקש מעשה סדום במתלוננת א., כשהחדיר את אברו לפי הטבעת שלה בעודו אוחז בגרונה, על-אף בקשותיה שיפסיק; ביום 16.07.19 אנס המבקש את המתלוננת ב., כשהחדיר את אצבעותיו ואת אברו לאבר מינה של המתלוננת, בעודו גובר על התנגדותה; וביום 18.11.20 אנס המבקש את מתלוננת ג. וביצע בה מעשה סדום, כשהחדיר את אברו לאבר המין ולפי הטבעת שלה בעודו גובר על התנגדותה ומתעלם מבקשותיה שיפסיק.
ביום הגשתו של כתב האישום הגישה ההגנה “בקשה דחופה להארכת תוקף צו איסור פרסום” וניתן צו ארעי כמבוקש, עד להחלטה אחרת. עוד הוגשו “עמדת המבקש בעניין צו איסור הפרסום” מיום 19.12.23 ותגובות המשיבה מיום 15.10.23 ומיום 21.12.23. ביום 26.12.23 הוסיפו ב”כ הצדדים טיעונים בעל-פה, בדיון בו גם המבקש נשא דבריו, ועוד השלימה ההגנה טיעוניה בכתב במסמך שהגישה ביום 28.12.23.
תמצית טענותיהם של הצדדים:
המבקש סומך בקשתו בשלוש טענות:
תשתית ראייתית דלה ולקויה, כפי שהתרשמו השופטות הנכבדות שדנו בעניין בבית משפט השלום, שעמדו על התמיהות והפרכות שבחומרי החקירה בהם עיינו. התגלה כי חומרי חקירה קריטיים אבדו ואינם מצויים עוד בתיקי החקירה, ושאחד מהאישומים נסמך על תיק משטרתי שנסגר בהיעדר ראיות מספיקות ונפתח שוב, ללא נימוק ידוע. המבקש עמד על-כך, שביהמ”ש אינו יכול לפטור עצמו מהתייחסות לתשתית הראייתית, ובמיוחד לנוכח חומרת הנזק שעלול להיגרם מעצם האישום בעבירת מין. עוד מפנה המבקש לייחוד מהותי בעניינו, הנובע מכך ששופטות שסקרו את החומר, כאמור לעיל, לא מצאו בו בסיס איתן לחשדות. מכאן, שלא ניתן – כברגיל – לראות בהחלטת הפרקליטות על העמדת המבקש לדין, כמעידה על קיומה של רמה ראייתית מבוססת יותר, המטה את הכף נגד איסור הפרסום;
נזק חמור וחריג שיסב פרסום זהותו, שכן המבקש הוא שותף השקעות בכיר (Senior Investments Partner) בקרן הון-סיכון גדולה, OurCrowd, המתגאה בשלושים סניפים ברחבי העולם, במאתיים אלף משקיעים מתשעים מדינות, ובהשקעות ביותר מארבע-מאות חברות בישראל ובעולם, מהן כשבעים או שמונים מצויות בטיפולו האישי של המבקש. בנוסף, מכהן המבקש כדירקטור בחברות נוספות. המבקש טוען, שפרסום שמו כחשוד או נאשם בעבירות מין חמורות, יוביל לבריחת משקיעים בסדר-גודל שיאיים על פעילות הקרן, אם לא יהרוס אותה כליל, יפגע בהשקעות בקרן ועלול לגרור פגיעה ממשית ברווחיהם של רבים מהמשקיעים ופגיעה במאתיים וחמישים עובדי הקרן ובתלויים בהם. בנוסף, הפגיעה בשמו הטוב של המבקש תוביל להרס הקריירה שלו, וגם אם יזוכה סוף-דבר, לא יוכל לעבוד עוד בתחום;
שירות צבאי של המבקש, בנו ובתו, כאשר המבקש ובנו בשירות מילואים פעיל ובתו בשירות סדיר. בנו ובתו של המבקש, העושים תפקידם באמונה, אינם מודעים למצב הדברים לאשורו ולאפשרות הפרסום ולהשלכותיו;
המשיבה טוענת כי אין הצדקה לחרוג מהכלל הבסיסי, לפיו יש להעדיף את האינטרס הציבורי בפרסום, לרבות אזהרת הציבור מפני המבקש, ויידוע מתלוננות פוטנציאליות נוספות. המשיבה כופרת בצורך להעמיד תשתית ראייתית לכאורית כדי להצדיק את הפרסום; מוצאת כי הנזקים מהם חושש המבקש הם מסוג הנזקים הרגיל המלווה, למרבה הצער, את העמדתו לדין של אדם בגין עבירות מין חמורות; ונכונה לעכב את התרת הפרסום בשבועיים כדי לאפשר למבקש לשוחח עם ילדיו המשרתים בצבא.
המסגרת הנורמטיבית:
שורשו החוקי של איסור הפרסום, על שמות חשודים ונאשמים ועל פרטים אחרים, מצוי בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה ובסעיף 68 לחוק בתי המשפט הנ”ל. הראשון קובע ש”בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק”. הוראה כללית זו באה ללמדנו על חשיבות ערכו של כלל פומביות הדיון, שנקבע בחוק יסוד שנהנה מהגנה מיוחדת, לפי סעיף 22 לחוק זה. השני קובע הוראות קונקרטיות יותר:
הכלל הוא שבית המשפט ידון בפומבי [סעיף 68(א)], כש”עקרון הפומביות משמיע, כמובן מאליו, זכות לפרסם דברים שנאמרו בבית-המשפט, ועל דרך זו כמו להרחיב את אולם בית-המשפט גם למי שלא נכחו במקום בגופם.” [בש”פ 5759/04 תורג’מן נ’ מ.י. (2004)];
אך ישנם חריגים, שבחלקם מתייחסים להליכים ומצבים הקודמים או חיצוניים לקיום הליך בבית המשפט. לענייננו, רלוונטית הוראתו של סעיף 70(ה1)(1) – “בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום; הורה בית המשפט על איסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, יפקע האיסור עם הגשת כתב האישום נגד החשוד, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת”;
ההלכה הפסוקה עמדה על כוונת המחוקק, ושבה וקבעה את בכורתו של עקרון פומביות הדיון, המבטיח את שקיפות ההליך השיפוטי, מאפשר את קיומם של מנגנוני בקרה וביקורת, ומהווה רכיב חיוני במשטר דמוקרטי, שבליבו חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. הכלל הכופה שקיפות משרת גם מטרה חיונית של יצירת ושמירת אמון הציבור במערכת אכיפת החוק במובנה הרחב, ובהליכים המתנהלים בבתי המשפט בפרט, אמון שיאבד אם יסתבר שקיים דין אחד לשועי הארץ וְלַעֲשִׁירֶיהָ, ודין אחר ליתר אזרחיה ותושביה. פעולתם של מנגנוני הביקורת מהווה ערובה לרמה המקצועית, לענייניות, ולטוהר ההליך השיפוטי. הכלל הוא היתר הפרסום, שמכוחו של עיקרון הפומביות חל גם על זהותם של בעלי הדין, וחשודים בכלל זה [בש”פ 6988/19 פרץ נ’ מ.י. (2019); תורג’מן; בש”פ 1039/19 הוצאת עיתון הארץ בע”מ נ’ שופטת אלמונית (2019); בש”פ 1071/10 פלוני נ’ מ.י. (2010) – להלן פלוני];
החוק אמנם נותן לכלל הפומביות את הבכורה, אך מאפשר את הסגתו מפני ערכים אחרים, בהתקיים שני תנאים – אם פרסום שמו של החשוד יגרום לו “נזק חמור”, ואם בית המשפט יסבור כי יש להעדיף את מניעת הנזק על-פני העניין הציבורי של הפרסום:
בין הערכים שבכוחם לאתגר את מעמד הבכורה של כלל הפומביות, מצויות זכותו של חשוד ושל נאשם, ככל אדם, לכבוד, לשם טוב ולפרטיות, שהן זכויות יסוד חוקתיות, המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ייחוס חשד פלילי לאדם פוגע בזכויות אלה, כאשר הדימוי השלילי עלול להמשיך וללוות אותו במשך כל ימי חייו, וזאת אף אם לא הוגש נגדו כתב אישום [פרץ, סעיף 25; פלוני, סעיף 8; תורג’מן, סעיף 19];
רק אם נמצא נזק חמור וחריג, ייבחן קיומו של התנאי השני, של העדפת עניינו של החשוד על-פני העניין הציבורי [פלוני, סעיף 9];
ל”עניין הציבורי בפרסום”, שיש לאזנו מול נזק חמור לחשוד – ככל שנמצא כזה – משמעות כפולה: ברובד הכללי, הנחת המוצא היא, שלציבור יש עניין בפרסומם של הליכי חקירה ומשפט [תורג’מן, סעיף 14]; ברובד הפרטיקולרי, יש לבחון את הנסיבות הייחודיות לחשוד ולחשד, וביניהן את האינטרס הציבורי המיוחד בפרסום חשדות בעבירות מין [תורג’מן, סעיפים 15-16; רע”פ 4878/19 קולצ’ינסקי נ’ מ.י. (08.08.19), פסקה 3; בש”פ 6160/15 אברהם נ’ מ”י (28.10.15)];
כך גם לעניין פרסום שמו של חשוד, שהפך לנאשם:
לשונו של סעיף 70(ה1)(1) הנ”ל מבחינה בין חשוד לבין נאשם. חשוד יכול לזכות בהגנה מפני פרסום שמו, כשהפרסום עלול לגרום לנזק חמור ולאחר איזונם של אינטרס הציבור מחד גיסא ואינטרס החשוד מאידך גיסא; נאשם חייב בהצגתם של טעמים מיוחדים, מֵעֵבֶר או בנוסף למשקלו של החשש לנזק החמור, שבגינו נאסר פרסום שמו עוד בהיותו חשוד. מסקנה זו חולצה מלשון הסעיף (“אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת”), וממטרתו – שהלא האינטרס הציבורי שבפרסום שמו של נאשם עולה על זה שבפרסום שמו של חשוד, ובהתנהל משפט יש משקל רב יותר לפומביות הדיון, בהשוואה להליכי המעצר והחקירה טרם העמדה לדין [בש”פ 2563/23 חמאדה נ’ מ”י (02.04.23)];
הכלל הוא פרסום שמו של נאשם ואיסור פרסום הוא החריג, ולכן יש לפרש בצמצום את החריגים לכלל פומביות הדיון [בש”פ 4495/21 אוריל נ’ מ”י (27.06.21), פסקה 6];
מכלל האמור עולה, כי על נאשם המבקש להחריג עניינו מהכלל, להראות כי פרסום שמו יוביל לפגיעה חמורה חריגה, העולה על זו הנגרמת לכל או למרבית הנאשמים באופן מובנה וכתוצאה מההעמדה לדין פלילי. פגיעה צפויה בפרטיות, בעיסוק ובקריירה, בשם הטוב וברווחתם של בני משפחה, איננה חורגת ברגיל מאלו הנגרמות גם לנאשמים אחרים [אוריל, פסקה 6; רע”פ 7176/13 פינטו נ’ מ.י. (2013)]. נטל השכנוע מוטל על שכמו של הנאשם להראות כי עניינו החריג והמיוחד מצדיק חסיון שמו, חרף עליונותו של עקרון פומביות הדיון, ונטל זה הוא כבד במיוחד [פלוני, פסקה 9; בש”פ 2211/15 פלוני נ’ מ”י (14.04.15), פסקה 10];
לענייננו – דיון ומסקנות:
טענת המבקש נגד קיומה של תשתית ראייתית מספקת תידחה, שכן כבר נקבע כי “משעה שהוגש כתב אישום אין מקום להידרש, כעניין של מדיניות שיפוטית, לבחינת עוצמת הראיות בכל מקרה ומקרה כפי שנעשה הדבר לצורך מעצרו של נאשם עד תום ההליכים”, מה גם שאין זה רצוי ש”בעיצומו של ההליך הפלילי, עוד בטרם יישמעו כלל העדויות ובוודאי טרם תיפרס יריעת ההגנה, ביהמ”ש ייזקק לפרט עמדתו הלכאורית ביחס לעדותה ומהימנותה של המתלוננת לצורך הכרעה בשאלת איסור הפרסום”. עוד נקבע כי “עצם הגשתו של כתב אישום מעידה על קיומה של רמה ראייתית מבוססת יותר, ועל-כן נקודת האיזון נוטה לעבר זכות הציבור לדעת והאינטרס הציבורי בפומביות הדיון”. ונדגיש – כלל זה, לפיו אין להיזקק לבחינתן של ראיות לכאורה לצורך הכרעה בשאלת איסורו של פרסום, אושש כהלכה יציבה בהחלטות שונות של בית המשפט העליון לאורך השנים, וכך יושם גם בערכאות המבררות [אוריל, פסקה 7; בש”פ 1262/19 פלוני נ’ מ”י (27.02.19), פסקה 9; בש”פ 2211/15 פלוני הנ”ל, פסקה 12; בש”פ 197/12 חדד נ’ מ”י (16.02.12); בש”פ 2484/05 פרי נ’ מ”י (18.07.05); ע”ח (חי’) 48405-05-21 עודה יו”ר הרשימה המשותפת ואח’ נ’ המחלקה לחקירות שוטרים ואח’ (03.06.21); ע”ח (ת”א) 57900-07-14 דיין נ’ פמת”א (פלילי) (01.08.14) ובעקבותיו רע”פ 5420/14 פלוני נ’ מ”י (10.08.14), פסקה 9]. הסניגורים המלומדים ביקשו להסיק אחרת, בהסתמך על החלטה שניתנה בב”ש (מחוזי ת”א) 91881/05 עו”ד פלוני נ’ מ”י (29.06.05). כבודה של החלטה זו במקומה מונח, אך היא לא נסמכה על פסיקה, אף לא זכתה לְתוֹלָדוֹת בפסיקה עוקבת, והיא חורגת בעליל מהקו המובהק של ההלכה הנוהגת.
מדברינו לעיל תתברר גם עמדתנו, שאין כל הצדקה וצורך בהעברת הבקשה לדיון ולהכרעה לפני מותב אחר, תוך חריגה מהכלל לפיו “בית המשפט הדן בבקשה להורות על צו איסור פרסום הוא הערכאה הדיונית הדנה בהליך העיקרי” [בש”פ 1262/19 פלוני הנ”ל, פסקה 10].
כן תידחה טענת המבקש לקיומו של נזק חמור וחריג:
ראשית, המבקש לא עמד כלל בנטל השכנוע, שכן דברי הסניגורים והמבקש עצמו לא זכו לכל סימוכין. טענות מפליגות בדבר הפסדי-עתק ופגיעה בכלכלת המדינה הופרחו לאוויר האולם, אך ללא אסמכתאות התקשינו לקבל מצב, שבו כל המבנה העצום והמורכב של קרן OurCrowd יקרוס מעצם פרסום זהותו של המבקש.
שנית, אין בליבנו ספק ששמו הטוב והקריירה של המבקש עלולים להינזק מפרסום שמו, ואנו מניחים גם פגיעה פוטנציאלית ברווחתם של בני משפחתו, בפרט לנוכח טיב האישומים. עם-זאת, לא מצאנו כי פגיעות אלה חורגות מאלו הנלוות ברגיל להעמדה לדין בעבירות מין, ולא הוצג לנו יסוד ממשי לאבחנה בין המבקש לבין נאשמים אחרים, שהפגיעה במשלח-ידם, פרנסתם ומשפחותיהם קשה וחמורה אף-היא [וראו למשל עניינו של עורך-דין ברע”פ 4409/17 גרני נ’ משטרת ישראל מחוז ש”י (2017); עניינה של דמות ציבורית בקהילה קטנה וסגורה בעניין פינטו הנ”ל; ועניינו של רב שנטען לפגיעה קשה באחד-עשר ילדיו וביטול נישואי בתו בבש”פ 4231/07 גורליק נ’ מ.י. (2007)]. משלא עמד המבקש בתנאי ההכרחי של שכנוע בקיומו של נזק חמור וחריג, אין מקום להמשיך ולבחון את קיומו של התנאי הנוסף, של איזון והעדפה של עניינו על-פני העניין הציבורי [פלוני, פסקה 9].
עוד נותרה סוגיית היידוע של בנו ובתו של המבקש, אך פתרונה בהצעתה ההגונה של התובעת הנכבדה, לעיכוב הפרסום, ובנכונות בית המשפט להאריך מעט יותר את השהות שתוענק, על רקע שירותם הצבאי העכשווי של הנאשם ובני ביתו.
סוף-דבר:
בקשת הנאשם להארכת תוקפו של צו איסור הפרסום, שהוטל על שמו ועל פרטים העלולים להביא לזיהויו, נדחית.
תוקף הצו הארעי יפוג ביום 31.01.24 בשעה 13:00, כאשר עד למועד זה יעמוד איסור הפרסום בתוקפו.
מזכירות: נא להפצה לצדדים.
ניתנה היום, י”ט טבת תשפ”ד, 31 דצמבר 2023, בהעדר הצדדים.
