בפני
כבוד השופט צ. ויצמן, אב"ד
כבוד השופט א. סתיו
כבוד השופטת צ. גרדשטיין פפקין
מערערת בעמ"ש 43480-12-22
ומשיבה בעמ"ש 46522-12-22
י. ה.
נגד
משיב בעמ"ש 43480-12-22
ומערער בעמ"ש 46522-12-22
נ. ה.
פסק דין
ערעורים הדדיים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפ"ת (כב' הש' ע. בן דב ג'וליאן) מיום 4.11.22 במסגרתו חייב בית המשפט את המערערת בדמי שימוש בניכוי סך מסוים בגין התקופה בה התגוררה בדירת המשיב מאז גירושיהם ועד עזיבתה את הדירה.
המערערת טענה כי הסך בו חויבה הוא על הצד הגבוה וכי מצד הדין כלל לא היה מקום לחייבה בדמי שימוש, ואילו המשיב טוען כי היא חויבה על הצד הנמוך וכי שומה היה על בית המשפט אף לחייבה בהפרשי ריבית בנוסף על הפרשי ההצמדה על הסך בו חויבה.
מטעמי נוחות תכונה להלן המערערת בעמ"ש 43480-12-22 – המערערת ואילו המערער בעמ"ש 46522-12-22 יכונה – המשיב.
רקע הדברים
1. הצדדים בני זוג לשעבר, נישאו כדמו"י ביום 25.8.03 והתגרשו ביום 28.2.13. לצדדים שני ילדים ילידי 2005 ו – 2008 ובעת ההתדיינות הרלבנטית בסוגית דמי השימוש, לה נִדָרֵש להלן, הם היו קטינים.
ביום 23.4.14 הגיש המשיב תביעה לחיוב המערערת בדמי שימוש ראויים עבור מגוריה בדירה שבבעלותו בתקופה שמיום גירושיהם ועד למועד התפנותה מהדירה. הדירה פונתה ביום 4.3.21 (תמ"ש 33445-04-14).
כאן יש להוסיף ולציין כי בפסק דין מיום 7.1.15 נדחתה תביעת המערערת להצהיר כי יש לה זכויות בדירה (תמ"ש 25061-03-12), ערעור שהגישה המערערת על פסק הדין נדחה ביום 2.8.20 (עמ"ש 35047-10-19), בית המשפט העליון הוסיף ודחה בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דינה של ערכאת המחוזי ביום 2.12.20 (בע"מ 7071/20).
מתוך שכך ניתן ביום 19.1.20 פסק דין לפינוי המערערת אשר פינתה, כאמור את הדירה ביום 4.3.21 (תמ"ש 33483-04-14).
במסגרת ההליך מינה בית משפט קמא את השמאי, מר חיים מסילתי, כשמאי מטעמו להערכת שווי דמי שימוש ראויים, וזה העריך בחוות דעתו מיום 26.3.21 את דמי השימוש הראויים עבור כל שנה משנת 2013 ועד לשנת 2021.
הצדדים לא מצאו לשלוח לשמאי שאלות הבהרה על חוות דעתו ואף לא התבקשה חקירתו על ידי מי מהם.
זאת ועוד, במסגרת ההליכים השונים והרבים שנדונו בין הצדדים ניתנו הכרעות אף בתביעת מזונות הקטינים שהגישה המערערת. לתביעות אלו השלכה על שיעור החיוב בדמי שימוש שכן ככלות הכול המערערת התגוררה בדירה עם ילדיה בגינם מחויבים הצדדים אף בתשלומי מדור, לפיכך ככל שתחויב המערערת בדמי שימוש יהא לדבר השלכה אף על שיעור המזונות שאמור היה להיפסק ביחס לקטינים וזאת בכמה פנים, כפי שיובהר בהמשך הדברים. נביא, אפוא, בקצרה את עיקרי הפסיקה בעניין מזונות הקטינים, ילדיהם של הצדדים.
פסק הדין הראשון למזונות
ביום 12.7.16 ניתן פסק דין בעניין מזונות הקטינים (תמ"ש 12464-03-12; כב' השופטת מ. קראוס). בפסק דין זה חויב המשיב במזונות ילדיו בשיעור של 2,400 ₪ (1,200 ₪ לכל קטין). מאידך המשיב לא חויב במדור הקטינים נוכח מגוריה של המערערת בדירה ללא תשלום מצידה (כיוון שאז טרם חויבה בדמי שימוש), ואולם נקבע כי ככל שהמערערת תשכור דירה אחרת למגוריה עם הקטינים, ישלם לה המשיב, בנוסף לדמי המזונות, סך 1,000 ₪ בחודש עבור חלקו של כל קטין במדור (2,000 ₪ בחודש עבור שני הקטינים), החל ממועד המעבר (להלן – פסק הדין הראשון למזונות).
הצדדים הגישו ערעורים הדדיים על פסק הדין ואולם כיוון שבין לבין ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין בע"מ 919/15, פסק דין ששינה את אופן פסיקת המזונות הנהוג לקטינים מגיל 6 ואילך, הורתה ערכאת הערעור על החזרת הדיון במזונות הקטינים לבית משפט קמא לצורך יישום הלכת בע"מ 919/15 לגבי הצדדים (עמ"ש 25945-10-16).
פסק הדין השני למזונות
ביום 15.8.21 ניתן פסק דינו העדכני של בית המשפט לענייני משפחה בפ"ת (כב' הש' ע. בן דב ג'וליאן; תמ"ש 1061-03-18). בית המשפט עמד על כך שבהתאם להחלטת ערכאת הערעור בעמ"ש 25945-10-16 הוא נדרש בפסק דינו לשאלת חלוקת צרכי הקטינים לפי ההלכה שנקבעה בבע"מ 919/15, ולא לשאלה אם חל בנדון שינוי נסיבות (פסקה 25 לפסק הדין). בכל הנוגע לחלוקת צרכי הקטינים בין הצדדים בתקופה הרלוונטית להליך זה, עד 3/21 (מועד פינוי הדירה על ידי הנתבעת) נקבע (סעיף 32 בפסק הדין):
"בהתאם לצרכי הקטינים (2,500 ₪ בחודש לקטין), הכנסותיהם הפנויות של ההורים (60% האם, 40% האב) וחלוקת זמני השהות של הקטינים בין ההורים (65% עם האם, 35% עם האב, חלק מהתקופה הבן ע. שהה עם האב 50% מהזמן) ותוך התחשבות בהלכת בע"מ 919/15, על האב לשלם לאם כ-300 ₪ – 400 ₪ בחודש עבור מזונות הקטינים, כחישוב אריתמטי, בו כללתי גם את חלקם היחסי של הקטינים במדור ששכר האב כחלק מצרכיהם השוטפים (סה"כ חושב 3,500 ₪ לקטין).
-1682755080000כאשר אני מביאה בחשבון כי בתקופה זו האב שכר דירה למגוריו עם הקטינים ואילו האם התגוררה בדירת האב ללא תשלום שכ"ד ובנוסף את מצבה התעסוקתי היציב של האם בתקופה זו בעוד האב נאלץ לעבור בין עבודות והיו תקופות בהן לא עבד, וכן כי האם קיבלה בתקופה זו את מלוא קצבת הקטינים מהמוסד לביטוח לאומי לרבות מענקי קורונה – אני לא מוצאת לחייב את האב לשלם לידי האם עבור מזונות הקטינים בתקופה זו, בה נשא ישירות בצרכיהם השוטפים בזמנים בהם שהו עמו" (הדגשה שלנו).
נוכח מסקנתו זו לפיה המשיב אינו מחוייב במזונות הקטינים לידי המערערת בתקופה שממועד מתן פסק הדין בעניין בעמ 919/15, נדרש בית משפט קמא אף לתביעת המשיב להחזר כספים ששילם כמזונות לאחר מתן פסק הדין הראשון. בית המשפט פסק כי אין מקום לחייב את המערער בהחזר מזונות ששולמו על פי פסק הדין הראשון עד למועד בו נפסקה ההלכה בבע"מ 919/15 (יולי 2017). בכל הנוגע לתקופה שלאחר מכן ועד למתן פסק הדין (היינו, מיולי 2017 ועד אוגוסט 2021), קבע בית המשפט כי המערערת תשיב סך של 115,200 ש"ח.
המערערת הגישה ערעור על פסק הדין (עמ"ש 65143-10-21), וביום 21.7.22 ניתן פסק דינו של בית משפט זה בערעור. בפסק הדין צוין כי המערערת חזרה בה מערעורה בנוגע לשיעור המזונות בו חויב המשיב, ובדין עשתה כן. אשר לחיובה של המערערת בהשבת המזונות, קבע בית המשפט כי סכום ההשבה יופחת לסך של 50,000 ש"ח. ההפחתה נבעה מתיקון מסוים של טעות שנפלה בתקופת ההשבה (הפחתה של ארבעה חודשים), ומתוך פרשנו הערכאה המחוזית את הלכת "מזונות שנאכלו". עוד הורה בית המשפט על פריסת ההחזר לעשרה תשלומים.
מכאן נבוא לפסיסת בית משפט קמא באשר לסגיה שלפנינו – תביעת המשיב לדמי שימוש בגין השימוש שעשתה המערערת בדירתו מיום הגרושין ועד לפינויה מן הדירה.
פסק דינו של בית משפט קמא
8. בית המשפט פסק כי יש לחייב את המערערת בדמי שימוש בעבור התקופה בה התגוררה עם הקטינים בדירת המגורים של המשיב.
בית המשפט סקר את הפסיקה הנוגעת לחיוב בדמי שימוש ראויים ומצא כי חיוב זה קם כאשר אחד השותפים השתמש במקרקעין באופן בלעדי המונע משותפו להשתמש בהם (ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס (1993)) וכי כאשר עסקינן בבני זוג עצם העובדה שעקב סכסוך עוזב אחד מבני הזוג את דירת המגורים אפילו מרצון אין בה כשלעצמה כדי להעיד כי הוא מוותר על זכויותיו הקנייניות בדירה ובכלל זאת על הזכות לשכר ראוי עבור דמי שימוש, כאשר ביחס לתקופה שלאחר הגירושין הכלל הוא פסיקת דמי שימוש, והחריג הוא פטור – שיינתן רק בנסיבות של ויתור מפורש (בע"מ 5357/06 פלוני נ' פלונית (2006)). בית המשפט מצא כי בנדון נכונים הדברים ביתר שאת שכן המערערת אינה שותפה בדירה ואין לה בה כל זכות קניינית.
בית המשפט מצא כי המערערת מנעה מהמשיב שימוש בדירה לרבות השכרתה וקבלת דמי שכירות, וכי הוא נאלץ להתגורר בדירה ששכר למגוריו וכי ממועד הגירושין, כל עוד כפתה המערערת על המשיב את מגוריה בדירה וסירבה לפנותה, הרי שקמה מניעה אובייקטיבית לשימושו בדירתו. בית המשפט סבר כי מעצם העובדה שהמשיב הגיש את תביעתו לדמי שימוש כבר בשנת 2014, זמן קצר לאחר גירושי הצדדים, מוכח כי עמד על פינוי המערערת מהדירה וקבלת דמי שימוש ראויים כל עוד היא מתגוררת בה, מתוך שכך אף נדחתה טענת המערערת כי התביעה הוגשה בשיהוי.
בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המערערת כי המשיב מנע ממנה לעזוב את הדירה בשל צו מניעה שהגיש כנגדה ומצא כי בקשת המשיב למתן צו מניעה התייחסה להעתקת מגוריה מהעיר פתח תקווה ולא מהדירה עצמה וציין כי בכתב התביעה שהגישה המערערת עצמה ביום 19.4.16 במסגרתו עתרה להתיר לה להעתיק את מקום מגוריה עם הקטינים, היא הודתה מפורשות כי המשיב מתנגד למגוריה בדירה וחפץ בסילוק ידה מהדירה (סעיפים 5, 6, 7 לכתב התביעה בתמ"ש 37335-04-16).
כך דחה בית המשפט את טענת המערערת כי המשיב היה מנוע מלהיכנס לדירה בשל צו הגנה שהוצא כנגדו בשנת 2012 שכן המשיב צמצם את תביעתו למועד שלאחר הגירושין ולא עמד על תביעתו לקבלת דמי שימוש ממועד עזיבתו את הדירה עקב צו ההגנה. משהתגרשו הצדדים, קיימת מניעה אובייקטיבית למגורי המשיב בדירה עם המערערת ואין רלוונטיות לצו ההגנה שהוצא קודם לכן.
בהיסמך על חוות דעת השמאי שמונה מטעמו, ואשר לא נסתרה, קבע בית המשפט כי שיעור דמי השימוש הראויים לכלל התקופה מגיע ל – 424,600 ₪ (נומינאלית). ואולם בצד זה קבע כי יש מקום להפחית מהסך הנזכר את רכיב מדור הקטינים בתקופה הרלבנטית. בית המשפט התייחס לפסקי הדין אשר ניתנו בעניין חיובו של המשיב במזונות ילדיהם הקטינים של הצדדים ונתן דעתו לכך שבתקופה הנזכרת למעשה לא חויב המשיב במדור הקטינים בתקופה בה הם התגוררו בדירתו ובכך נחסך ממנו תשלום מדורם לו הייתה המשיבה שוכרת מדור חלופי למגוריהם. בית המשפט קבע כי מלשונו הברורה של פסק הדין למזונות, כפי שצוטט לעיל, דמי שימוש המערערת בדירה לא הובאו בחשבון, שכן באותה תקופה המערערת התגוררה בדירה ללא תשלום דמי שימוש. גם בבחינת הכנסות הצדדים כפי שהוערכו בפסק הדין הרי שמשלא שילמה המערערת דמי שימוש למשיב, לא נכלל הסכום בחישוב הכנסתו הפנויה של המשיב ולא נגרע סכום זה מהכנסתה שלה. ואם כן לאחר שנמצא כי על המערערת לשלם למשיב דמי שימוש ראויים, הרי שבתקופה הרלוונטית עד חודש 3/21, בהתאם לגובה דמי השימוש אותה תקופה, הכנסתה הפנויה של המערערת פחתה והכנסתו הפנויה של המשיב גדלה, באופן שיחס הכנסותיהם אמור להיות 40% למערערת ו – 60% למשיב, לפיכך בשים לב לחלוקת זמני השהות אותה תקופה (65% מהזמן עם המערערת ו – 35% מהזמן עם המשיב) הרי שהיה עליו להשתתף ברכיב מדור הקטינים עם המערערת. משכך יש מקום להפחית את הסכום בו היה מחויב לשלם למערערת מגובה דמי השימוש.
11. מכיוון שנמצא כי נכון לשנת 2021 שכר המשיב דירה למגוריו בסך כ-5,200 ₪ לחודש, סכום חודשי הדומה לדמי השימוש שעל המערערת לשלם לו עבור אותה שנה כעולה מחוו"ד השמאי, מצא בית המשפט לייחס לצדדים חיוב הוצאות מדור בתקופה הרלוונטית עד חודש 3/21 בסכומים דומים. לפיכך ולנוכח פערי ההכנסות הפנויות לטובת המשיב (לאחר חישוב דמי השימוש לשני הצדדים), ופערי זמני השהות בתקופה זו לטובת המערערת, מצא בית המשפט לייחס למשיב בגין הזכות לתשלום חלקם של הקטינים במדור עם המערערת, סך העולה כדי – 20% מדמי השימוש החודשיים, מדי חודש בחודשו בתקופה הרלבנטית. בסה"כ נמצא כי יש להפחית מדמי השימוש שנקבעו על ידי השמאי סך של 84,920 ₪, כך שהמערערת תידרש לשלם בגין דמי שימוש עבור כל התקופה סך של 339,680 ₪ (424,600-84,920) כשהם צמודים למדד (כשחישוב המדד ייעשה בגין כל שנה ושנה בנפרד החל מסיומה של אותה שנה). כמו כן חויבה המערערת בגין הוצאות משפט בסך של 25,000 ₪.
מכאן ערעוריהם ההדדיים של הצדדים.
תמצית טענות המערערת בערעורה (עמ"ש 43480-12-22)
שגה בית משפט קמא בקובעו כי דמי השימוש לא שוקללו בחיובי המזונות. בפסק הדין השני למזונות, שיקלל בית המשפט את דמי השימוש הצפויים בחיוב המזונות. המערערת לא קיבלה את דמי המדור המגיעים לה ע"פ פסק הדין הראשון למזונות ובהתאמה יחס ההכנסות בין הצדדים התהפך, ומתוך שכך נקבע כי בתקופה זו המשיב לא יחוב במזונות.
לחלופין, שגה בית המשפט בכך שלא קיזז כראוי את דמי המדור הראויים מתוך דמי השימוש והעמידם בשיעור של 20% בלבד מדמי השימוש, לא היה מקום להחלת הלכת בע"מ 919/15 לתקופה שבין 2013 ל – 2016, וממילא יש לזקוף לזכותה דמי מדור בסך 2,000 ש"ח לחודש. בית המשפט התעלם מהפגיעה בקטינים ומיכולת המערערת לשאת במזונותיהם.
שגה בית המשפט בכך שקבע כי יש להצמיד את דמי השימוש לאחר קיזוז דמי המדור.
15. שגה בית המשפט בהתעלמו מהנסיבות המיוחדות אשר אילצו את המערערת להתגורר בדירה – צו הגנה שניתן כנגד המשיב, צו מניעה שהגיש המשיב ואשר מנע את עזיבתה את הדירה עם הקטינים, העובדה שהמשיב מנע מהמערערת לקבל את חלקה בנכס ב**** ע"י סיכול מכירתו.
16. שגה בית המשפט בכך שחייב את המערערת בהוצאות משפט בסך של 25,000 ₪.
17. שגה בית המשפט בכך שלא פרס את חיובה של המערערת לתשלומים.
תמצית טענות המשיב בערעורו (46522-12-22)
18. שגה בית משפט קמא בקביעתו כי יש להפחית 20% מדמי השימוש הראויים בתקופה הרלבנטית בגין קיזוז רכיב מדור הקטינים שכן קביעה זו סותרת את קביעתו שלו כי לשני הצדדים הוצאה דומה ביחס למדור.
19.שגה בית המשפט בכך שחייב את המערערת בהפרשי הצמדה בלבד ולא בהפרשי הצמדה וריבית כחוק.
במידת הצורך ועל מנת שלא להאריך יתר על המידה, נתייחס להלן בפרק הדיון והמסקנות אף לטענות הצד שכנגד בכל אחד מהערעורים ככל שנדרש לכך.
****
חיוב המערערת בדמי שימוש
20. לא מצאנו כל ממש בטענות המערערת נגד חיובה בדמי שימוש וזאת מהנימוקים שהובאו בפסק דינו של בית משפט קמא. שוכנענו כי השימוש בדירה, שכאמור שייכת כולה למשיב, לאחר גירושי הצדדים נעשה בניגוד לרצונו שהובע באופן מפורש הן בכתב התביעה שהגיש לדמי שימוש והן במסגרת ההליכים השונים והרבים שקוימו בין הצדדים. יתר על כן, המערערת אינה יכולה להכחיש כי זה היה רצונו של המשיב שכן היא עצמה טענה זאת בתביעה שהוגשה על ידה ובמסגרתה עתרה להעתקת מגוריה לעיר שוהם בציינה, בסעיפים 5-7 לתביעתה, כי המשיב מתנגד למגוריה בדירה וחפץ לסלק את ידה ממנה (תמ"ש 37335-04-16). מעיון בהחלטות השונות שניתנו על ידי בית משפט קמא אין בנמצא צו מניעה האוסר על המערערת לעזוב את הדירה עצמה, להבדיל מיציאתה עם הקטינים את העיר פ"ת. זאת ועוד, גם אם היה מקום ליתן משקל מסוים לכך שהמשיב התנגד לכך שהמערערת תעבור לשוהם, הרי שמנגד בית המשפט הפעיל את שיקול דעתו לטובת המערערת ברכיבים אחרים (כגון לעניין אי פסיקת ריבית, כפי שנפרט להלן) ולא מצאנו שבאיזון הכולל יש הצדקה להתערב בכך. בדומה וכפי שציין בית משפט קמא אין לנדון כל נפקות ביחס לצו ההגנה שניתן כנגד המשיב שכן התביעה לדמי שימוש היא אך ורק מיום גירושי הצדדים ואין כל סיבה שהמערערת תתגורר בדירת המשיב בה אין לה כל זכות אחר גירושי הצדדים. מעת שהמערערת התגוררה בנכס של המשיב לאחר גירושיהם בניגוד לרצונו המובע, שומה עליה לשאת בדמי שימוש ראויים בגין שימוש זה (בע"מ 5357/06 פלוני נ' פלונית (2006); בע"מ 9126/05 פלונית נ. פלוני (2006)).
כיוון שאף אחד מהצדדים לא טען כנגד מסקנות חוות דעת השמאי בדין קיבל בית משפט קמא את קביעות השמאי באשר לשיעור דמי השימוש הראויים והעמידם בשיעור של 424,600 ₪ (נומינאלית) לאורך כל התקופה.
האם היה מקום להפחית סך מתוך דמי השימוש הראויים בגין חיוב מדור וכיוצ"ב ומהו שיעור ההפחתה הראוי ?
21. סוגיית דמי השימוש קשורה ואחוזה בסוגיית דמי המדור, וכל כך למה? כיוון שהשימוש אותו עשתה המערערת בדירה כלל את מגורי הקטינים בדירה, מגורים אשר שני הצדדים חבים לממנם בהתייחס ליכולתם הכלכלית ובהתייחס לזמני השהות שלהם עם הקטנים. יתר על כן, מעת שהמערערת נדרשת לתשלום דמי שימוש ותשלום זה חל רטרואקטיבית מיום הגירושין הרי שיש בדבר להשפיע למעשה על חיובי המזונות בכללותם שכן חיוב ממוצע של כ – 4,500 ₪ מהשתכרותה גורע סך זה מקופתה ומעשיר את קופת המשיב. בית משפט קמא בפסק דינו סבר שיש בכך לשנות את יחס ההכנסות בין הצדדים באופן שתחת יחס הכנסות של 60-40 לטובת המערערת יעמוד יחס ההכנסות על 40-60 לטובת המשיב. בנסיבות אלו שומה יהיה על המשיב לשאת ב-60% מהוצאות הקטינים ובנוסף נדרש להתחשב בעובדה כי הקטינים שהו עימו 35% מהזמן שאז נשא הוא בהוצאותיהם, ובמילים אחרות – חיוב המזונות שהיה מושת עליו אחר קביעת דמי השימוש היה גבוה יותר.
על הקשר שבין סוגיית דמי השימוש וסוגית המדור והמזונות עמד, כדוגמה, בית המשפט המחוזי בעניין עמ"ש (תל-אביב-יפו) 7396-12-09 פלונית נ' אלמוני (2013) –
"…מעת שבדיון בשאלת המזונות לא נצרך בית המשפט להיזקק לשאלת המדור, הואיל והדירה המשותפת משמשת למגורי האישה ו/או הילדים, קביעה של חבות בדמי שימוש ראויים לאחר מכן, ובהתייחס לתקופה בה נפסקו מזונות ללא חיוב במדור, תגרום ל"התעשרות" דווקא מצד התובע. משכך, התעלמות מרכיב זה בעת הפסיקה בשאלת דמי השימוש הראויים תוצאתה, כי התובע אומנם יקבל את אשר הוא זכאי לו בגין השימוש בזכויותיו בדירה, אולם מנגד, "ירוויח" או "יחסוך" את אשר היה עליו לשלם בגין המדור. יתר על כן, אם מדובר על מי מילדיו הקטינים אשר עושה שימוש בזכויותיו בדירה, הרי בגין שימוש זה, אין מקום שהתובע יבקש להיפרע מאם הקטין. עם זאת, אין אני סובר כי מעת שקיים חיוב למזונות, שוב אין להידרש כלל ועיקר לתביעה לדמי שימוש ראויים, אלא יש לבחון את ההיבטים הכספיים השונים, כולל אותו חיוב רעיוני".
22. הנה כי כן, יש להפחית מדמי השימוש את אותם כספים אשר המשיב "חסך" בשל כך שהדירה שימשה כמדור הקטינים, היינו "חסכון" בדמי המדור והמזונות בהם היה נדרש לשאת אילו היה הדירה הייתה בחזקתו. בית משפט קמא העריך "חסכון" זה בשיעור של 20% מדמי השימוש מבלי שהוצג על ידו תחשיב מדויק לכך.
אומנם בעניין זה ניתן לבית המשפט שיקול הדעת ואין הוא נדרש לחישוב אריתמטי מדויק ואולם לסברתנו יש להעריך את אותו חסכון בו "זכה" המשיב בשל כך שלא נדרש לחיוב המדור של ילדיו בשיעור גבוה יותר מהערכתו של בית שמפט קמא, אשר אנו אומדים אותו בשיעור של 30% מכלל דמי השימוש. אנו סבורים כי ראוי לאמץ שיעור זה בשל מכלול הנסיבות הבאות:
ראשית, ביחס לתקופה של 4 שנים מיולי 2013 ועד לחודש יולי 2017 לא חויב המשיב כלל בתשלומי מדור עבור ילדיו, הסיבה לכך הייתה שבעת פסיקת המזונות טרם ניתן פסק הדין בעניין דמי השימוש והמערערת לא הוציאה כל הוצאה בגין מדור הקטינים. ואולם מעת שחויבה בדמי שימוש בגין מגוריה בדירה הרי למעשה היא נשאה במלוא מדורם של הקטינים באותה עת תחת לחלוק בהם עם המשיב.
שנית, אומנם ביחס לתקופה השנייה מחודש יולי 2017 ועד יולי 2021 התחשב בית המשפט ברכיב המדור עת קבע את חיוב המזונות בפסק הדין השני למזונות, ומצא לפטור, בסופו של יום, את המשיב מכל תשלום כיוון שיחס ההכנסות בין הצדדים נטה לטובת המערערת, אלא שיחס זה היה משתנה מקצה לקצה לו היה חיוב דמי השימוש נקבע אותה עת, שכן מהכנסתה החודשית הפנויה של המערערת היה יורד סך ממוצע של כ- 4,500 ₪ ואילו הכנסתו החודשית הפנויה של המשיב הייתה עולה בסך דומה, דבר שהיה מביא לחיובו של המשיב במזונות כלפי המערערת באותה תקופה של 4 שנים – הן בשל רכיב המזונות המזונות הכללי והן בשל רכיב המדור.
מאידך, איננו מתעלמים מהעובדה, שכמפורט לעיל, בית המשפט פסק כי חלק מהמזונות ששולמו למערערת ביתר יישארו בידיה, למרות פסיקתו כי המשיב אינו חייב במזונות הילדים מחודש יולי 2017.
כאמור, מתוך שקלול של כלל הנסיבות הנזכרות, ומתוך מחשבה שעצם השימוש של הקטינים בדירה כשלעצמו יש בו להצדיק (אף ללא קשר לחיובי המדור) הפחתה בדמי השימוש המושתים על המערערת, שהרי לא היא לבדה שהתה בדירה, סברנו כי יש להעמיד את הקיזוז מתוך כלל דמי השימוש בשיעור גבוה יותר מזה שהעמידו בית משפט קמא (20%) ואנו מעמידים אותו על 30%.
מתוך שכך שיעור הקיזוז יעמוד על 127,380 ₪ נכון למועד פסק הדין של בית משפט קמא (424,600*30%) כאשר היתרה הנותרת לתשלום תישא הפרשי הצמדה למדד בדרך שפורטה בפסק דינו של בית משפט קמא.
23. בנסיבות אלו לא מצאנו ממש בטענותיה האחרות של המערערת להפחתת דמי השימוש ובכלל זה טענתה כאילו בית המשפט בפסיקת מזונות בפסק הדין השני התחשב בדמי השימוש המגיעים למשיב – עניין שאין לו כל אזכור בפסק הדין. מכל מקום, מצאנו כי בראייה כוללת, המביאה בחשבון את כלל הפסיקות השונות, ההפחתה אותה קבענו לעיל סבירה וראויה ומשקללת באופן מדוייק יותר את כלל הנסיבות.
האם יש מקום להורות על פריסת החיוב לתשלומים
24. טענה חלופית של המערערת הייתה כי בית משפט קמא לא פרס את השבת הסכומים שנדרשה לשלם בגין דמי השימוש לתשלומים. גם לפנינו טענה כי אין ביכולתה לעמוד בהחזר החוב בתשלום אחד כיוון שהיא אינה עובדת בעת האחרונה ואף לצורך התשלומים ששילמה עד כה על חשבון החוב היא נדרשה ללקיחת הלוואות.
המשיב טוען מנגד כי אין זה מתפקידו ומסמכותו של בית המשפט להורות על פריסת חוב לתשלומים וכי תפקיד זה הוא תפקידה של לשכת ההוצל"פ.
אכן, בדרך כלל בית המשפט אינו נדרש לסוגיית הגבייה של החוב, ואינו נוהג לפרוש אותו לתשלומים. אולם, אין לומר שהדבר אינו בסמכותו, ודאי כאשר מדובר בבית המשפט לענייני משפחה הנדרש לפעול "בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק" מכוח סע' 8 (א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ"ה – 1995. בענייננו, אחר שבחנו את טענות הצדדים ומצאנו כי אכן שיעור החוב לו נדרשת המערערת הוא גבוה באופן יחסי, אנו סבורים שיש מקום שנורה על פריסת יתרת החוב לתשלומים. במובן זה מצאנו לפרוס את יתרת חובה של המערערת לתשלומים כפי שיפורט להלן בפרק הסיכום של פסק הדין.
כעת נבוא לטענות הערעור של המשיב.
האם יש מקום לחיוב הפרשי ריבית בנדון בנוסף על חיוב בהצמדה?
25. טענתו הראשונה של המשיב ולפיה לא היה כל מקום להפחית מדמי השימוש את רכיב המדור, נדחתה על ידינו לעיל עת דנו בטענות המערערת להגדלת סכום ההפחתה והקיזוז מדמי השימוש שנפסקו. נעיר אך ורק כי אין ממש בטענת המשיב לפיה אין מקום להפחתת דמי מדור כיוון שהצדדים נושאים בעלויות המדור בסכומים זהים, כידוע חיוב מדור מחושב באופן בו בית המשפט קובע מהו סכום המדור לו נדרשים הקטינים על ידי הערכת שיעור חיוב מדור סביר ומתוך סכום זה מחייב כל אחד מההורים על בסיס יחס ההשתכרות ויחס זמני השהות. ממילא העובדה שכל אחד מהצדדים נדרש לתשלום בגין שכירות מדור אינו פוטר בהכרח את האחד מתשלום חלקו היחסי למשנהו, בוודאי שעה שבנדון יש להתחשב אף בתשלומי המזונות המוגדלים שיש להטיל על המשיב נוכח הגדלת קופתו וגריעת קופת המערערת בשל חיובה בדמי שימוש, כמפורט לעיל (לעניין אופן חישוב מדור ביחס לקטינים המתגוררים בשני בתים ראו, כדוגמה, עמ"ש (מרכז) 31135-07-20 ד.ש נ. מ.ש (2021); עמ"ש (מרכז) 65692-11-19 ס. נ. ס. (2020)).
נותר לנו, אפוא, לדון בטענת המשיב לאי חיובה של המערערת בהפרשי ריבית בנוסף להפרשי ההצמדה בהם חויבה.
26. טענה זו אין לקבל. בית המשפט מוסמך על פי דין לקבוע את אופן הצמדת החיוב עליו הוא מורה. כך סע' 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מורה כי-
"רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, רשאית, לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו" (הדגשה שלנו).
סע' 3א(א) לחוק מורה כי –
"במקום לפסוק ריבית רשאית רשות שיפוטית, לפי שיקול דעתה, לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית, במלואם או במקצתם" (הדגשה שלנו).
רוצה לומר – יש רשות טבועה לבית המשפט לפסוק ריבית ומנגד רשות טבועה לפסוק הפרשי הצמדה תחת הפרשי ריבית. אכן, על דרך הכלל נוהגים בתי המשפט לפסוק הפרשי הצמדה וריבית, וכך אף מורה הפסיקה. אולם, מדובר בעניין הנתון לשיקול דעת בית המשפט ובוודאי שכך הם פני הדברים באשר לפועלו של בית המשפט לענייני משפחה (או ערכאת הערעור הבאה תחתיו (ראו סע' 9 לחוק בית המשפט לענייני משפחה)). בנדון בהתחשב בכך שהמערערת נדרשת לתשלום חוב מצטבר בגין תקופה ארוכה של כ – 8 שנים המגיע לסך מכובד, קביעתו של בית המשפט לפיה יוצמד הסך למדד המחירים לצרכן ללא ריבית נראית סבירה בנסיבות העניין ואין מקום להתערב בה. זאת ועוד, כאמור לעיל ישנם שיקולים המושכים לטובת התחשבות מסוימת במערערת (כגון העובדה שהמשיב התנגד למעבר דירה שלה לשוהם), כך שבאיזון הכולל התוצאה לפיה תחויב המערערת בהפרשי הצמדה המחושבים מסוף כל שנה, ולא תישא בריבית, היא ראויה.
סוף דבר
27. ערעור המערערת מתקבל באופן חלקי, כך ששיעור הקיזוז מדמי השימוש שנקבעו על ידי בית משפט קמא יהיה 30%, כאשר סכומי החיוב החודשיים בניכוי הקיזוז יוצמדו למדד המחירים לצרכן כפי קביעת בית משפט קמא.
המערערת תוכל לשלם את יתרת חובה (סכום פסק הדין בהפחתת הכספים שכבר הועברו למשיב בין אם בתיק ההוצאה לפועל ובין אם טרם פתיחתו) באופן הבא –
התשלום הראשון יעשה על ידי העברת הערובה שהופקדה על ידה לידי המשיב באמצעות בא כוחו לאלתר, וכן על דרך קיזוז סכום ההוצאות הנפסק על ידינו מיתרת החוב בהוצאה לפועל.
היתרה שתיוותר תשולם ב-4 תשלומים חודשיים שווים וצמודים למדד המחירים לצרכן החל מיום 10.8.23 ומדי 10 לכל חודש.
כל עוד תעמוד המערערת בתשלומים הנזכרים במועדם יוקפא תיק ההוצל"פ שנפתח בעניינו של החוב, ולא יתווספו ריביות לתשלומים.
28. בנסיבות העניין בהן התקבל ערעורה של המערערת באופן חלקי בלבד וערעור המשיב נדחה, אנו פוסקים לה הוצאות משפט בשיעור של 10,000 ₪.
29. הערובה שהופקדה על ידי המערערת תועבר לידי המשיב באמצעות בא כוחו, כמפורט לעיל, ותשמש כתשלום הראשון לפרעון יתרת חובה.
הערובה שהופקדה על ידי המשיב תושב לידיו באמצעות בא כוחו.
30. ניתן לפרסום ללא פרטי הצדדים.
ניתן היום, י"ג תמוז תשפ"ג, 02 יולי 2023, בהעדר הצדדים.
צבי ויצמן, שופט
אבי סתיו, שופט
צבייה גרדשטיין פפקין, שופטת
אב"ד
