לפני
כבוד השופטת, סגנית הנשיאה ו. פלאוט
כבוד השופט צ. ויצמן
כבוד השופטת י. מושקוביץ
מערער
צ. ב. א.
ע"י ב"כ עוה"ד בצלאל הוכמן
נגד
משיבה
מ. ב. א.
ע"י ב"כ עוה"ד אליחי קדוש
פסק דין
ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' הש' ח. שירה) מיום 21.2.23 (תמ"ש 28296-09-20) במסגרתו מחק בית המשפט את תביעת המערער מבלי לקיים ישיבת הוכחות וזאת אחר שמצא כי אין באפשרותו להוכיח את עילת התביעה הנטענת על ידו, והיותה של התביעה קנטרנית וטרדנית.
עיקר טענתו של המערער היא כי לא היה מקום למחוק תביעתו טרם ישיבת הוכחות סדורה, קודם שנינה לו הזדמנות להוכיחה בדרך כזו או אחרת ובכלל זה חקירת המשיבה עצמה.
הנדרש לנדון
הצדדים הם בני זוג אשר נישאו בשנת 2003 וחיו יחדיו כ – 17 שנה עד לפירודם. לבני הזוג שלושה ילדים משותפים.
המערער הגיש תביעה נזיקית – כספית כנגד המשיבה, בסך של 3,000,000 ₪, אותה העמיד לצרכי אגרה על סך 1,000,000 ₪, וזאת בשל נזקים שנגרמו לו, לטענתו, בשל כך שהמשיבה הסתירה ממנו את מצבה הנפשי טרם נישואיהם.
התביעה הוגשה במקורה כנגד המשיבה והוריה, ואולם התביעה כנגד ההורים נדחתה על הסף בהחלטת בית משפט קמא מיום 29.12.20 בהעדר עילת תביעה. ערעור שהוגש על ידי המערער על פסק דינו זה של בית משפט קמא נדחה בהסכמה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 16.6.21 (עמ"ש 43749-01-21).
ודוק, בפסק דינו הנזכר מיום 29.12.20 לא מצא בית המשפט לדחות על הסף את התביעה כנגד המשיבה עצמה, בהבהירו כי לא חלה התיישנות על עילת התביעה שכן מרוץ ההתיישנות אינו מתחיל כל עוד הצדדים נשואים, וכי בהינתן קיומה של חובת גילוי החלה על בן זוג כלפי משנהו הרי שיש לברר התקיימותה של עילת תביעה זו.
במסגרת ההליך שהתקיים לפני בית משפט קמא עתר המערער, בין השאר, לגילוי תיעוד רפואי של המשיבה עובר לנישואיהם, וזאת על מנת להוכיח את טענותיו באשר לעברה הרפואי. בית משפט קמא קבע כי יתאפשר גילוי באופן בו יוצגו המסמכים תחילה לעיני בית המשפט בלבד ואז יִבָּחֵן האם יש מקום להעבירם לעיון המערער, נוכח הפגיעה העלולה להיגרם לפרטיותה של המשיבה (החלטה מיום 7.6.21). בר"ע שהוגשה על החלטה זו נדחתה על ידי ערכאת המחוזי (רמ"ש 30546-07-21).
מכל מקום, אחר שבית משפט קמא עיין ברשומות הרפואיות שנמסרו במסגרת הצו שניתן על ידו, ולא מצא ולו ראשית ראיה התומכת בטענת המערער לפיה מצבה הרפואי של המשיבה לימד על חולי נפשי כלשהו שהוסתר ממנו, הוא דחה את הבקשה לגילוי ולמתן עיון במסמכים למערער, נוכח הפגיעה שתהא בכך לפרטיותה של המשיבה בהעדר על זיקה של התיעוד שהוצג לטענות המערער בתביעתו.
בר"ע שהוגשה לבית המשפט המחוזי בעניין זה נדחתה אף היא תוך שבית המשפט (כב' הש' ו. פלאוט) מציין בהחלטתו מיום 16.3.22 (רמ"ש 2313-03-22) כי אף הוא עיין בתיעוד הרפואי ומצא, כי כעולה ממנו, הרי ש"התלונה של המשיבה עת הגיעה לראשונה לטיפול פסיכולוגי בקופת החולים, או הסיבה לתלונתה, מתייחסת לתקופה המאוחרת שנים רבות מאד לאחר הנישואין, ולא הייתה בפיה כל תלונה, או רמז לתלונה, לתקופה קודמת" (הדגשה שלנו).
בר"ע שהוגשה לבית המשפט העליון על החלטת המחוזי נדחתה אף היא בהחלטה מיום 28.4.22 (בע"מ 2682/22).
אחר הדברים האלה ואחר שהתיק נקבע לשמיעת ראיות וניתנו הוראות לעניין הזמנת עדים והגשת אסמכתאות וראיות, שבה המשיבה והגישה בקשה למחיקת התביעה על הסף, וזאת אחר שנמצא כי המערער לא הגיש כל ראיה ולא זימן כל עד שיש בו לסייע לו בהוכחת תביעתו. כאן כבר מצא בית המשפט בהחלטתו מיום 21.2.23 לקבל את בקשת המשיבה ולהורות על מחיקת התביעה אף טרם שמיעת ההוכחות, הכול כפי שיפורט להלן.
פסק דינו של בית המשפט מיום 21.2.23
בית המשפט הקדים וחידד את ההבדל שבין מחיקה או דחיית תביעה על הסף לבין מחיקתה או דחייתה לאחר התקדמות ההליך ובחינת טענות הצדדים וראיותיהם וזאת בהיסמך, בין השאר, על פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין בר"ע 7367/22 פלונית נ' פלונית (2023). באותו עניין התייחס בית המשפט העליון לסוגיית מתן פסק דין במהלך קדם משפט והוסיף והתייחס לסוגית מחיקתה ודחייתה של תביעה במהלך ההליך קודם למיצוי הליך שמיעת ראיות. בית המשפט הבהיר באותו עניין כי קיים שוני מהותי בין מחיקת תביעה על הסף, לבין מתן פסק דין בשלב קדם המשפט או עם התקדמות ההליך, וכי יש בשוני זה כדי להקטין את הסיכון להכרעה שיפוטית שגויה ואף לשרת את היעילות הדיונית ואינטרס הציבור בקטיעתו של דיון חסר תוחלת. לפיכך, אם נמצא, כבר בשלב המקדמי, כי אין טעם ותועלת בניהול התביעה, הרי שהדבר היעיל ביותר – הן לבעלי הדין, הן לציבור בכללותו – הוא עצירת ההליך לאלתר, טרם התמשכותו, סרבולו והסתעפותו – התנהלות שלא תביא אלא לאותה תוצאה, שברור היה כי אליה נגיע כבר מלכתחילה. הובהר כי הדברים עולים בקנה אחד עם הוראות תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט – 2018 ועם תקנה 2 (א) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין) התשפ"א – 2020, המורה כי בית המשפט הוא האחראי על ניהול ההליך השיפוטי ובתפקידו זה ידאג אף לצמצום ההתדיינות המשפטית בין בעלי דין שהם בני משפחה במטרה להגיע לסיום הסכסוך בניהם.
בית המשפט עמד על כך שבנדון טענות המערער בכתב תביעתו המתוקן עיקרן – הטעיה, הסתרה, תרמית, רשלנות, וחוסר תום לב, בשל אי גילוי מצבה הרפואי של המשיבה עובר לנישואין וזאת על אף חובת הגילוי העומדת לנגדה. אלא שעל מנת להוכיח קיומה של העילה הנטענת שומה היה על המערער להוכיח כי הייתה למשיבה בעיה רפואית נפשית קיימת הידועה לה עוד טרם נישואי הצדדים, וכי זו הוסתרה על ידה מהמערער באופן מכוון, ואף ניתן להניח כי באם היה יודע על בעיה זו בזמן אמת, כלומר טרם הנישואין – לא היה נישא לה. בית המשפט מתוך עיון בראיות שצורפו על ידי הצדדים, סבר כי "הדבר לא הוכח ואף לא בקרוב לכך", וכי הדרך להוכחת הנטען אינה קיימת בהינתן הראיות והעדויות שלא סופקו על ידי המערער עובר לישיבת ההוכחות הקבועה.
בית המשפט הדגיש כי בהחלטתו מיום 27/1/22 התבקש המערער להודיע כיצד הוא מבקש להמשיך לנהל התביעה. הוא השיב בשורה אחת כי "מבוקש לקבוע התיק להוכחות". לא התבקש זימון עדים מטעמו קודם לישיבת ההוכחות, לא הוגשה רשימת אסמכתאות או עדים שיש בדעתו להגיש או לזמן וזאת למרות שניתנה למערער הזדמנות לעשות זאת משך תקופה ארוכה אחר שבית המשפט הורה על צירוף רשימה שכזו בהחלטתו מיום 17.5.22.
בית המשפט סבר כי בהתייחס לנטל הראיה הגבוה המוטל לשכמו של המערער בטענת תרמית ובהתייחס לכך שהדרך להוכיח מצב רפואי/נפשי מסוים היא דרך תיעוד רפואי או עדים מתאימים, ובהינתן שעסקינן בבני זוג החיים יחדיו 17 שנה ולהם שלושה ילדים והעובדה שדווקא המשיבה היא זו שהגישה את תביעת הגירושין לבית הדין הרבני, כאשר לא הובהר מדוע המערער לא היה זה שהגיש את תביעת הגירושין אם טען נגרם לו נזק מאי גילוי מצבה הנפשי של המשיבה עובר לנישואין – 17 שנה קודם להגשת תביעתו. יש בדברים להעלות תמיהות רבות וללמד על קלישותה של התביעה והיותה טורדנית וריקה מתוכן אמתי, עניין המצדיק את מחיקתה הן נוכח הוראת סע' 41 (1) בהעדר עילת תביעה ברת הוכחה, סע' 41(2) בהיות התביעה טורדנית וקנטרנית והן נוכח הוראת סע' 41 (4) לתקנות, המאפשרת מחיקת התביעה מכל טעם אחר המצדיק זאת ובנדון – קלישותו ואי סבירותו של הנטען.
בית משפט קמא אף נתן דעתו לכך שלא בנקל יוכנס תחום הנזיקי לתחום דיני משפחה תוך שהוא מפנה, בין השאר, לע"א 8489/12 פלוני נ. פלוני ( 2013) במסגרתו הובהר כי מטעמים של מדיניות משפטית, שבבסיסם רתיעה של המשפט להיכנס אל תוך מערכות יחסים אינטימיות בינאישיות ובינזוגיות, אין להכיר, כדוגמה, בעילת תביעה בנזיקין של ניאוף ובגידה, ובדומה המחוקק בהוראת סע' 62 לפקודת הנזיקין (נ"ח), כדוגמה, מדגיש כי היחסים הנוצרים על ידי נישואין לא ייחשבו כחוזה.
בנסיבות אלו הורה בית המשפט, כאמור, על מחיקת התביעה בהתאם לסעיפים 41(1) (2) ו – (4) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט 2018. וכן חייב את המערער לשאת בהוצאות המשיבה בסך של 15,000 ₪.
תמצית טענות המערער
שגה בית משפט קמא בקבלו את בקשת המשיבה למחיקת התביעה על אף שלא הוגש כל ערעור על החלטת בית משפט קמא מיום 29.12.00 שדחתה את בקשתה למחיקת התביעה כנגדה על הסף.
שגה בית המשפט בסלקו את התביעה קודם לשמיעת ראיות על אף ההלכה המשפטית הקובעת כי אין לסלק תביעה ככל שיש אפשרות ולו קלושה כי התובע יצלח בתביעתו, כאשר בענייננו יש אפשרות ממשית להצלחת המערער. מה גם שלא ייגרם כל נזק ממשי למשיבה שאינו בר פיצוי באמצעות פסיקת הוצאות אם תדחה התביעה.
יתר על כן, הוכחת התביעה אפשר שתעשה אף על דרך חקירת הצדדים לרבות בעל הדין שכנגד בחקירה נגדית ואין למנוע מראש את זכותו של המערער לנקוט בדרך זו.
החלטת בית המשפט לא עמדה בחובת ההנמקה (תקנה 129 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי). כך קבע בית המשפט כי הוא מוחק התביעה מכוח הוראת תקנות 41 (1) (2) ו – (4) לתקנות מבלי להבהיר כיצד הנדון עונה לדרישת תקנות אלו. תקנה 41 (1) דנה בהעדר עילה כאשר נקבע כבר בהחלטת בית משפט קמא מיום 29.12.20 כי בנדון קיימת עילת תביעה לכאורית כנגד המשיבה. תקנה 41 (2) עניינה בתביעה טורדנית או קנטרנית ואולם כתב התביעה לא השתנה מאז שנדחתה בקשת המחיקה על הסף בהחלטה מיום 29.12.20 וכיצד לפתע הפכה התביעה לקנטרנית וטרדנית. תקנה 41 (4) דורשת את פירוט הנימוק האחר המצדיק את מחיקת התביעה – דבר שלא נעשה בנדון.
תמצית טענות המשיבה
צדק בית המשפט בפסק דינו הן מהפן העובדתי (קביעתו כי המערער לא גילה ולו ראשית ראיה לתביעתו) והן מהפן המשפטי (סמכותו של בית המשפט למחוק התביעה בשלב בו נמחקה).
אין כל ממש בתביעת המערער שאינה אלא "הטרלה" של המשיבה. למשיבה לא היו, ואין כיום, כל בעיות נפשיות והיא מעולם לא הייתה בבדיקה פסיכיאטרית עובר לנישואי הצדדים, כפי שניתן ללמוד מהתיעוד הרפואי שהוצג לעיני בית המשפט. המערער שטען כי המשיבה הייתה עמו "אצל מאות רופאים ו/או מטפלים גם מתחום הנפש" לא ידע למנות ולציין ולו שם אחד של מי מהם.
כך הוכח לבית המשפט מתוך עיון שעיין בתיעוד הרפואי כי המשיבה הגיעה לראשונה לטיפול פסיכולוגי במאי 2013, עשר שנים לאחר נישואי הצדדים, ואף זאת בשל לחציה כתוצאה מהתנהלות המערער במסגרת התא המשפחתי. מעת שלא הוגשו על ידי המערער כל ראיות חדשות קודם לישיבת ההוכחות, כנדרש, הרי שעולה בבירור כי אין למערער עילת תביעה מוכחת וכי מדובר למעשה בתביעת הטרדה.
המערער טען שוב ושוב בכתבי טענותיו כי המסמכים הרפואיים הנוגעים למשיבה הם שיוכיחו את טענותיו ואולם לא צורף על ידו כל תיעוד רפואי המוכיח את הנטען על ידו ותיעוד רפואי אחר נמצא כלא רלבנטי כמפורט מעלה. ובוודאי שלא הוכח על ידו מום מהותי, דוגמת מחלה נפשית, כדרישת הפסיקה (תמ"ש (פ"ת) 14022/05 ס.ב. ש. נ.ס. ס. (2013)).
הודאתו של המערער כי הוא כלל לא חפץ בגירושין וכי אפילו לאחר הגשת הבקשה לישוב סכסוך הוא חשב ש"אפשר לתקן" (סע' 84 לכתב התביעה המתוקן) מאיינת את התביעה הנזיקית גם אם הנטען בה נכון (והוא אינו נכון). לבד מכך מתקיים שיהוי בעצם הגשת התביעה במועדה.
אין להתעלם משפע הטענות העובדתיות הסותרות שהעלה המערער בתביעתו – מחד טען כי מגיע לו פיצוי על הטיפול המסור במשיבה ומנגד טען כי הוריה שילמו עבור הטיפולים להם נדרשה (לטענת המשיבה מכיוון שלא היו טיפולים ממילא הוריה לא נדרשו לשלם דבר). מחד טען כי דבר בעיותיה של המשיבה התגלה לו רק בשנים האחרונות ומאידך כי הוא משלם על בעיותיה כבר 17 שנה… וכיוצא באלה.
התנהלות המערער חסרת תום לב והתעלמותו מהחלטות בית המשפט המורות לו להבהיר כיצד בדעתו להוכיח את תביעתו די בה על מנת להצדיק מחיקת התביעה.
***
אחר שעיינו עיין היטב בטענות הצדדים מצאנו כי דין הערעור להידחות. להלן נימוקינו –
כמה וכמה תקנות נותנות בידי בית המשפט את הכוח לפסוק בדין ובכלל זה להורות על מחיקה או דחיית התביעה אף קודם לשמיעת ראיות סדורה. לרוב יעשה הדבר אחר התרשמותו של בית המשפט כי אין כל דרך בה יוכל התובע להוכיח את תביעתו במצב הדברים הנתון.
כך פרק ו' לתקנות סדר הדין האזרחי מאפשר מחיקת כתב תביעה או כתב בית דין בכל עת במספר מקרים. כך תקנה 41 לתקנות מעלה מספר אפשרויות למחיקת כתב התביעה – בהעדר עילת תביעה, בהימצא כי התביעה טורדנית או קנטרנית, במצב של אי קיום של תקנות סדר הדין או החלטות בית המשפט באופן שאינו מניח את הדעת מצד התובע או כל נימוק אחר המצדיק מחיקת התביעה. בתקנה זו עשה בית משפט קמא שימוש בפסק דינו.
כמו כן קיימת אפשרות למחיקת כתבי בי דין בשל שימוש לרעה בהליכי בית משפט (תקנה 42); דחיית תביעה מחמת התיישנות, מעשה בית דין או כל סיבה אחרת המצדיקה את דחיית התביעה (תקנה 43); הפסקת התביעה (תקנה 44); ומחיקה מנהלית מחוסר מעש (תקנה 45).
נוסף לכך התקנות מבהירות כי לבית המשפט במהלך ישיבת קדם המשפט יש סמכות, בין השאר –
"למחוק את כתב התביעה או לדחות את התובענה או לתת פסק דין אם מצא שכתב ההגנה אינו מגלה הגנה כלל" הדברים יכולים להעשות ביוזמתו של בית המשפט או לבקשת בעל דין" (תקנה 63 (ב) (16) לתקנות).
בצד האמור, סילוקו של כתב תביעה בטרם ניתנה לתובע ההזדמנות להוכיח את טענותיו יעשה במשורה והדברים עתיקים ומפורסמים – נפסק כי אין לסלק תביעה על הסף ככל שיש אפשרות ולו קלושה כי התובע יצליח בתביעתו (ע"א 76/86 פינשטיין נ. ה. ש. מלונות בע"מ (1988); רע"א 1926/16 צוריאל נ. מורד (2016) ורבים אחרים). הדרך הפשוטה למחיקת כתב התביעה היא כאשר כתב התביעה אינו מגלה עילה מעצם העובדות המועלות בו, או-אז מתקיים האינטרס הציבורי בכל הקשור להקצאתו של הזמן השיפוטי ואינטרס הצד שכנגד לבל יידרש להליך מייגע שתוצאותיו ידועות מראש. קשה יותר ההחלטה כאשר העילה קיימת ויש לה שם במשפט אך נדמה כי הדרך להוכחתה בלתי אפשרית או התאיינה בנסיבות העניין.
בעניין כאן – המערער טוען להסתרת מצבה הרפואי הנפשי של המשיבה מפניו עובר לנישואיהם דבר המעמיד לו, לטענתו, מספר עילות נזיקיות דוגמת תרמית ורשלנות. אלא שלא הרי תביעה נזיקית שעניינה ב"חובת גילוי" בין בני משפחה לכזו שבין זרים. "חובת הגילוי" בין בני זוג על אף קיומה העקרוני אינה חובה מלאה החלה על כלל הוויותו של אדם, כך נפסק על ידי בית המשפט העליון כי באופן עקרוני וגורף אין לאדם העומד להינשא לבן או בת זוגו חובה לגלות את נטייתו המינית או פרטים לגבי אמונתו ומחויבותו הדתית, ולכן בן הזוג מנוע מלתבוע ממנו פיצוי עבור נזקים, אם נגרמו לו, כתוצאה מהסתרת פרטים אלה (בע"מ 5827/19 פלוני נ. פלונית (2021)). באותו עניין נקבע, בין השאר, כי השאלה בדבר קיומה והיקפה של חובת גילוי משפטית בין בני זוג טרם נדונה באופן ממצה בפסיקה. הפסיקה עמדה על הקושי הכללי בהחלת דיני החוזים המסורתיים על יחסים זוגיים והאם ראוי להסדיר את יחסי המשפחה, ובכלל זה היחסים שבינו לבינה, באמצעות כללים משפטיים, ושאלות נוקבות אלה בדבר יכולתו של המשפט להכתיב לבני הזוג מה עליהם לגלות ולספר האחד לשני טרם הנישואין או במהלכם, נותרו כשאלות פתוחות אשר לא התבררו לעומקן. מכל מקום, הפסיקה נמנעה מלהכיר בקיומה של חובת הגילוי בכל הנוגע להקשרים אינטימיים ורגשיים בין בני זוג באשר אלה הם היבטים הספונים עמוק בנבכי נפשו של אדם, במרחב הפרטי והאינטימי ביותר שלו עם עצמו, עם נשמתו.
בצד זה בעניינים שונים שאינם נוגעים בהכרח לתחושותיו האינטימיות והילכי מחשבתו של בן הזוג, מצאנו פסיקה בערכאות הנמוכות בהן סבר בית המשפט כי אי גילוי של מום מהותי לבן הזוג עולה כדי אי עמידה בחובת גילוי בין בני זוג, וממילא, אף יש בה להקים את עילת הרשלנות במקרה של הוכחת נזק כתוצאה מכך. כך נמצא כי במקרים של אי גילוי מום רפואי מהותי כגון מחלה נפשית קשה – כסכיזופרניה או אי גילוי היותו של בן זוג מנוע מלהוליד או להביא ילדים לעולם או הצגת מצג שווא כאילו הילד הוא ילדו של בן הזוג מהווים עילה נזיקית ראויה לתביעה, וזאת מתוך הבנה כי שמירה יתירה על פרטיותה של בן זוג עלולה לפגוע באטונומיה של משנהו לכתוב את סיפור חייו (וראו לעניין זה כדוגמה – תמ"ש 14022-05 הנ"ל לעניין אי גילוי מחלה נפשית קשה; תלה"מ (ירושלים)40832-12-19 ב.ר נ. ח.ר (2020) לעניין הצגת שווא שילדה של האישה הוא בנו של בן הזוג; תמ"ש (קריות) 7613/02 מ.ח נ. ר.ר. (2010) שעניינו אי גילוי מחלת נפש בה לקה הבעל עובר לנישואיו ; תמ"ש (י-ם) 24760/08 ש.ב.ר נ' ר.ר. (2010) שעניינו אי גילוי שהבעל חסר כוח גברא לפני הנישואין, וכן ראו מאמרם של אביחיל ודוד סגל "הזכות לפרטיות בין בני זוג כזכות לאוטונומיה: קריאה בחוות דעתו של השופט סולברג בבע"מ 5827/19 פלוני נ' פלונית" בלוג רשות הרבים (28.8.2022().
ואם כן, ניתן לסכם ולומר כי על אף שתביעה נזיקית בין בני זוג המושתת על חובת גילוי תבחן במשנה זהירות אין לשלול אותה לחלוטין בנסיבות כאלה ואחרות, ואולם הטוען לכך נדרש להוכיח מום מהותי שבהתקיימותו לא היו הנישואין מתקיימים באופן אובייקטיבי.
בנדון מצא בית משפט קמא כי התובע לא הראה כל דרך כיצד יוכל להוכיח את העילה המשפטית לה טען, ואנו נאמר אף יותר מכך, לא זו בלבד שיש בפנינו קושי ראייתי ממשי, קושי ההופך את סיכויי התביעה לאפסיים, הרי שעיון בכתב התביעה ובטענות המערער, יש בו ללמד כי אף לו יצויר כי בחקירה נגדית יוצאת מגדר הרגיל של המשיבה יכול היה המערער להוכיח את הנטען על ידו – רוצה לומר כי אכן המשיבה הייתה בטיפול פסיכולוגי עובר לנישואיה עמו – עניין שנסתר לחלוטין מתוך התיעוד הרפואי שהוצג, כאמור, לבית המשפט ומתוך חקירותיה של המשיבה בהליכים השונים שנועלו עד כה, הרי שגם אז לא היה בכך, בנסיבות העניין כאן, בכדי להביא לסעד אותו הוא תובע. וזאת, בין השאר, נוכח העובדה כי המערער אינו טוען בתביעתו לליקוי או מום חמורים שלהם אבחון רפואי מוכר ואשר לא ניתן לחיות עימם בפן האובייקטיבי (ראו, כדוגמה, סעיף 18 לכתב התביעה בו מבהיר המערער כי אינו יודע לקרוא בשם לבעיה נפשית של המשיבה ככל שהיא קיימת), וממילא אין המקרה נמנה על סוג המקרים שהוכרו בפסיקה שחובת הגילוי חלה בעניינם.
יתרה מכך, המערער לא יוכל לזכות בתביעתו אף נוכח הצורך להוכיח קשר סיבתי בין הנזק לרשלנות הנטענת באי הגילוי, וזאת בהינתן שהצדדים היו נשואים משך 17 שנה במהלכן נולדו להם שלושה ילדים, והעדר הגשת תביעת גירושין מצדו כל אותן השנים. רושם זה מתחזק בהינתן שהמשיבה היא זו שהגישה את תביעת הגירושין והמערער לא נעתר לה על אתר. הגע בעצמך – כיצד יכול אדם לטעון שבן זוגו עוול כלפיו באי גילוי מצבו נפשי אם "סבר וקיבל" וחי עמו שנים ארוכות והביא עמו בנים ובנות, ואף אינו חפץ בגירושין לאחר כל אלה. הדברים מביאים לניתוק כל קשר סיבתי בין העילה הנטענת לקיומו של נזק נטען, מחד, ומאידך מחזקים את התחושה כי עסקינן בתביעה קנטרנית גרידא שכל מטרתה הצקה למשיבה. כך גם כעולה מהאמור בסע' 84 לכתב התביעה המתוקן בו טוען המערער –
"…התובע אהב את הנתבעת כשעוד מצבה היה בגדר "הנסבל". התובע כל כך מאמין בזוגיות שגם אחרי הגשת הבקשה ליישוב סכסוך 2/2020 הוא עדיין האמין שניתן לתקן" (הדגשה שלנו)
היינו בניגוד למסכת הנטענת על ידי המערער – אין חולק כי דווקא המשיבה הייתה זו שביקשה להיפרד מעל המערער אשר לא נענה לכך מיד עם בקשתה ו"האמין שאפשר לתקן" – וממילא, כאמור, נשלל קיומו של קשר סיבתי לנזק הנטען.
זאת ועוד, כידוע בתביעה נזיקית עומדת לתובע חובתו ל"הקטנת הנזק", כאן מודה המערער כי בחר להמשיך ולחיות יחד עם המשיבה על אף שלטענתו לא גילתה לו את מצבה הנפשי עובר לנישואין, ואם כן אין מקום שהמערער שנהנה מחיי משפחה וגידול ילדים יבוא ויתבע את בן זוגו על כל אותן שנות נישואין. אם רעות ושדופות היו שנים מדוע לא הפסיקן באחת אלא המתין עידן עד שזקנו הוא ורעייתו? שוב יש בדבר ללמד על אפסותה וקלישותה של התביעה גם אם נמצא בה עילת תביעה רעיונית כזו או אחרת, ואין אנו סבורים כך.
ערים אנו לכך כי מלכתחילה סבר בית המשפט קמא כי כתב התביעה על פניו מגלה עילה ראויה לבירור ומשום כך דחה את בקשתה הראשונה של המשיבה למחיקת התביעה על הסף ובחר להיעתר לבקשה רק עתה, לאחר שהתחוור לו כי אין בידי המערער ראיות כל שהן להוכחת תביעתו. סבורים אנו, כי בית המשפט קמא צעד כברת דרך עם המערער, ריסן עצמו בזהירות המתבקשת ואף למעלה מכך, על מנת לאפשר למערער לבסס תביעתו, שלטעמנו, עילתה הייתה קלושה, אם לא אפסית, אף מלכתחילה. כעת, מששב ובחן את בקשת המשיבה למחיקה על הסף ונעתר לה, פעל הן על פי שורת הדין, כפי שפירטנו לעיל, והן על פי שורת הצדק, כפי סמכותו, ואפשר אף חובתו, מכוח הוראת סע' 8 (א) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה המחייבת את שופט המשפחה להכריע באופן המיישם את עקרונות הצדק ולהעדיפן על שורת הפרוצדורה הרגילה.
זאת ועוד, גם הערכת הנזק לה טוען המערער אינה ברורה כלל וכלל ונראית כקלוטה מן האוויר. בסע' 102 לכתב תביעתו מפרט המערער את ניזקו –
"התובע מעריך את נזקיו בסך של 3 מליון ₪ בגין הפגיעה בכבודו, העלבון, הכאב, הסבל, הבושה, העצב והצער שגרמו לו נתבעים 1-3 במשך השנים או לחלופין, יהא זה השכר הסימלי שהוא צריך לקבל עבור הטיפול בנתבעת 1 …"
ואם כן ממה נפשך -אם העילה בה אוחז המערער היא עילת התרמית הרי שסע' 56 לפקודת הנזיקין (נ"ח) מעמיד תנאי לקיומה של העילה את היותו של הנזק הנובע ממנה נזק ממוני דווקא, ובלשון הסעיף –
"…אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון" (הדגשה שלנו)
כידוע נזק שעניינו – עלבון, כאב וסבל ובושה אינו בגדר נזק ממוני אלא נזק שאינו ממוני ואין בו לענות לדרישות קיומה של העילה.
ואם בעילת הרשלנות עסקינן הרי שכבר ציינו כי בנדון נקטע הקשר הסיבתי שבין הנזק הנטען לעוולה, ומעבר לכך הסך הנתבע נטען על דרך הסתם מבלי להבהיר ולחדד את עניינו, ותוך העלאת טענות חלופיות (עובדתיות) סותרות. כך נטען לנזק חלופי בגין טיפול במשיבה, כאשר מאידך נטען כי הורי המשיבה הם אלו שנשאו בעלויות הטיפול בה…
ואם כן – כאשר עסקינן בעילת תביעה מוקשת בהיותה עילה ייחודית למסגרת המשפחתית שחובות הגילוי בה טרם הובררו עד תום בפסיקה, ואשר עיקרה טענות למצב רפואי עליו לא באה כל ראיה, וכאשר מהות העילה שהוכרה בפסיקה עסקה במום מהותי (היינו, כדוגמה, אין די במצב נפשי אלא יש צורך למצער להוכיח מחלה נפשית וראו – תמ"ש 14022/05 הנ"ל), עניין שכלל לא נטען בתביעת המערער, ומקום בו על המבקש להוכיח טענה לתרמית לעמוד בנטלי ראייה גבוהים ביותר בהינתן שהמערער לא צירף לראיותיו כל אסמכתה או תיעוד רפואי להוכחת אותו מום נטען, כאשר גם אם יוכח מעשה עוולה הרי שהקשר הסיבתי לנזקיו נותק עקב הודאתו של המערער הן בכתב כי "סבר וקיבל" (סע' 84 לכתב התביעה המתוקן) והן בהתנהגות בהינתן חיי הנישואין הארוכים של הצדדים יחדיו במסגרתם נולדו להם 3 ילדים, כאשר דווקא המשיבה היא זו שביקשה להתיר את קשר הנישואין, הרי שהכול מצטרף ועולה לכך שאין בידי המערער עילת תביעה ברת הוכחה כלל ונראה שכל תכליתה של התביעה, כמו גם תכלית עמידתו של המערער על הוכחתה עד תום, להציק למשיבה ולפגוע בה.
בנסיבות ייחודיות וברורות אלה, אין כל סיבה כי בתי המשפט יתנו יד לתביעת המערער ויסייעו לו במלאכתו.
ויודגש, כפי שציין בית משפט קמא, בנדון אין עסקינן במחיקה על הסף, היינו עת ניצב התובע על סִיפּוֹ של בית המשפט וטרם נכנס בדלתו, אלא במחיקה במהלכו של ההליך, על סִיפָּה של ישיבת הוכחות, כאשר בית המשפט בחר לנהוג מתינות עם המערער ולמרות קלישותה של עילת התביעה אותה ביקש לטוות בתביעתו מלכתחילה, נתן בידו את ההזדמנות לגבש בסיס ראייתי ולו רעוע לצורך הוכחתה ורק אחר ששוכנע שאף זה איננו בנמצא קבע כי עסקינן בתביעה שלא ניתן יהיה לקבלה. מחיקתה של התביעה אף קודם סיום הליכי ההוכחות היא אקט דיוני שעל אף היותו חריג ביותר, היא בסמכותו של השופט מכוח תקנות סדר האזרחי, כפי שהבאנו לעיל, ומהווה כלי מכלי ארגז הכלים המצוי ברשותו בניהול ההליך המשפטי, במיוחד עת עסקינן בערכאת המשפחה, נוכח הבהרת התקנות כי מטרתו של שופט המשפחה היא, בין השאר, להביא למיצוי ההליכים בין בני זוג ולהביא ל"צמצום ההתדיינות השיפוטית בין בעלי דין שהם בני משפחה" (תקנה 2 (א) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין) תשפ"א – 2020), מתוך שכך ומכלל האמור אנו סבורים כי מחיקת התביעה מנימוקיה נעשתה בדין.
ואחרון – יש לתת את הדעת כי בית המשפט נקט בדרך של מחיקת כתב התביעה ולא דחייתו, היינו דרך דיונית בה מוסרת התביעה משולחנו של בית המשפט ואולם אין בכך להוות מעשה בית דין והמערער רשאי לשקול התנהלותו העתידית, ממילא ניתן לומר כי אינטרס כל אחד מהצדדים אוזן כראוי בנדון.
סוף דבר
הערעור נדחה.
המבקש יישא בהוצאות המשיבה בשיעור של 15,000 ₪. הערובה שהופקדה על ידי המערער תועבר למשיבה באמצעות ב"כ על חשבון ההוצאות.
ניתן לפרסום ללא פרטי הצדדים.
ניתן היום, כ"ח כסלו תשפ"ד, 11 דצמבר 2023, בהעדר הצדדים.
ורדה פלאוט, שופטת, סגנית הנשיאה – אב"ד
צבי ויצמן, שופט
יעל מושקוביץ, שופטת
