DOCPROPERTY DocDateEng * MERGEFORMAT 30 בינואר 2024
DOCPROPERTY DocDateHeb * MERGEFORMAT כ’ בשבט תשפ”ד
DOCPROPERTY DocNumber * MERGEFORMAT 4700-1039-2024-000962
תקציר הכרעת-דין – תפ”ח 30103-08-19 מדינת ישראל נ’ ויקטור קטן
אב”ד סג”נ השופטת ליאורה ברודי, השופטת מיכל ברק נבו, השופט מיכאל תמיר
הנאשם הואשם בעבירה של רצח בכוונה, לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין, התשל”ז-1977, ולאחר שמיעת ראיות הורשע בעבירה של רצח באדישות, לפי סעיף 300(א) לחוק.
האירוע התרחש ביום 28.7.19, עת הגיע הנאשם לחניון הנמצא בקניון ברמלה. בשעה שהנאשם החנה את רכבו, עמדה אשתו מחוץ לרכב וכיוונה אותו בנהיגתו. באותו זמן הגיע למקום המנוח ברכבו, יחד עם אשתו ושתי בנותיו. המנוח הלין על כך שהנאשם “תופס” שתי חניות, ועל רקע זה התפתח ויכוח בין המנוח, שבינתיים ירד מרכבו, ובין אשתו של הנאשם. משהבחין הנאשם בהתלהטות הרוחות, ומתוך דאגה לאשתו, שמצבה הרפואי מורכב, ירד אף הוא מרכבו. הנאשם נטל עימו את תיקו, שבו היה נתון אקדח שאותו החזיק ברישיון, הניח את התיק על גבי תא המטען של הרכב שלו, ופנה לעבר אשתו ולעבר המנוח. באותה עת הדף המנוח את אשתו של הנאשם, אשר נפלה בסמוך לרכבו של הנאשם והמנוח פנה לכיוון רכבו. הנאשם ניגש לרכבו, נטל את התיק שלו, הוציא מתוכו את אקדחו, דרך אותו, והתקרב לעבר המנוח שעמד ליד רכבו. הנאשם ירה במנוח מטווח קצר ופגע בחלק העליון של הירך הימנית שלו. אשתו של הנאשם והמנוח עצמו ניסו להניא את הנאשם מלהמשיך במעשיו. המנוח זעק לעבר הנאשם: “מה אתה יורה בי?”, ואילו אשתו של הנאשם ביקשה ממנו לחדול ממעשיו. ואולם, הנאשם כיוון את האקדח לפלג גופו העליון של המנוח וירה ירייה נוספת, שפגעה בחזהו של המנוח, בריאותיו ופילחה את ליבו. כתוצאה מהירי התמוטט המנוח, וכעבור זמן קצר נקבע מותו.
אשר לירי הראשון שפגע בירך של המנוח: בית המשפט דחה את טענת הנאשם בדבר “הגנה העצמית”, וקבע, בין היתר, כי בשלב הירי כבר הסתיים אירוע תקיפת אשתו של הנאשם על ידי המנוח. אשתו, שהייתה מוטלת סמוך לרכב הנאשם, לא הייתה נתונה בסכנה, וכך גם הנאשם עצמו. כמו כן נקבע שבנסיבות העניין לא הייתה הצדקה לנקוט אלימות כלפי המנוח ולא כל שכן להשתמש בנשק חם. ירי במנוח מטווח קצר, בפרט כשידיו של המנוח היו חשופות, אינו עומד בכל פרופורציה למעשה התקיפה.
אשר לירי השני שפגע בחזהו של המנוח, נדחו הטענות של הנאשם, שהן בעיקרן אלה:
בזמן הירי רעדה ידו של הנאשם, וההדק של האקדח נלחץ כתוצאה מפעולה בלתי רצונית שלו. כך גם נדחתה האפשרות שהכדור נפלט כתוצאה ממצבו של הנשק.
הנאשם פעל מתוך “אוטומטיזם שפוי”, קרי הנאשם היה נטול הכרה (או מודעות) אשר לנעשה איתו ומסביבו, ועקב כך לא שלט על תנועותיו.
הנאשם פעל מתוך טעות כנה במצב דברים בנוגע לרכיבי ההגנה העצמית – “הגנה עצמית מדומה”.
לעניין היסוד הנפשי, קבע בית המשפט כי בהערכה כוללת של כלל הראיות, תוך בחינה מדוקדקת של הלך נפשו של הנאשם, ההתרשמות היא כי בשניות הקריטיות שחלפו בין שתי היריות, נמשכו התחושות הפנימיות של הנאשם. הוא חש דאגה כנה לאשתו וחרדה של ממש לשלומה של אשתו, חוסר אונים וזעם: “אני ראיתי בהתחלה שאשתי קיבלה מכות ובאמת עלה לי את הדם לראש”, כלשונו. אומנם, בהיבט המשפטי גם קבלת החלטה כהרף עין יכולה להתקבל תוך שיקול דעת וחפץ בתוצאה ו/או צפייתה. ברם, על יסוד ניתוח מכלול הראיות, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי במקרה דנן לא הוכח מעבר לכל ספק סביר שהנאשם פעל מתוך גיבוש רצון או חפץ במותו של המנוח. בית המשפט התרשם כי במצבו של הנאשם, על רקע הנסיבות שאליהן הוא נקלע ומצבו הנפשי/רגשי המתואר לעיל, הוא לא נתן לעצמו דין וחשבון על תוצאות מעשיו, אלא פעל מתוך אדישות ברף הגבוה כלפי התוצאה, וכאמור, לא מתוך גיבוש רצון או חפץ במותו של המנוח.
נקבע אפוא כי קיים ספק באשר ליסוד “הכוונה” לגרימת התוצאה. הנאשם פעל מתוך מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה. ואולם, לעניין התוצאות, קרי: נטילת חייו של המנוח, הוא נהג בשוויון נפש לגרימתן.
*** התקציר אינו בא להחליף את הכרעת-הדין, הנוסח המחייב הוא זה של הכרעת-הדין המלא ***
