בפני
כבוד השופט רמי אמיר
תובעת
A-Z SHIRIN PROPERTIES LLC
ע”י ב”כ עו”ד אורי דניאל
נגד
נתבע
5. עו”ד אלי חסון
ע”י ב”כ עו”ד חן בניון
החלטה
שני עניינים עומדים להכרעתי: גדרה הלגיטימי של תביעה המחזיקה עילות וטענות עובדתיות חלופיות וסותרות; והסמכות העניינית לדון בתביעה.
כתב התביעה וההליכים בתיק
1. התובעת בתיק זה, חברה זרה בבעלות ובניהול של תושב ישראל, הגישה לבית משפט זה תביעה כספית לתשלום 1,050,506 ₪ נגד תושב ישראל (הנתבע 1), חברה ישראלית שבבעלותו ובניהולו (הנתבעת 2), שתי חברות זרות שנטענות להיות בבעלותו ובניהולו (הנתבעות 4-3), ועו”ד שהוא בן משפחה של הנתבע 1 (הנתבע 5).
לפי הנטען בתביעה, בין התובעת לבין מי מהנתבעים 4-1 נעשו עסקאות נדל”ן בארה”ב; ואולם משנפלו מחלוקות בקשר ליישומן של אותן עסקאות הגיעו הצדדים להסכם פשרה. עוד נטען בתביעה, שהנתבעים 4-1 התחייבו בהסכם הפשרה, בין כחייבים ראשוניים (החברות) ובין כערב (הנתבע 1), לשלם לתובעת סך של 950,000 ₪ (אשר ערכו המשוערך הוא סכום התביעה), וזאת למקרה של אי-השלמת רישום הבעלות בנכסים על שם התובעת.
עוד טענה התובעת, כי הנתבע 5 הצהיר שהוא מחזיק לצורך קיום הסכם הפשרה את הסך של 950,000 ₪ בחשבון נאמנות, כי היה זה מצג שווא, וכי הוא אחראי לשלם את הסכום האמור הן כנותן מצג שווא והן כנאמן.
2. בקדם המשפט הראשון הסתבר כי הנתבע 1 בפשיטת רגל; כי התובעת לא הצליחה לבצע מסירות לנתבעות 4-3 (החברות הזרות); וכי הנתבעות 3-2 (החברה הישראלית ואחת החברות הזרות) כלל אינן צד להסכם הפשרה.
לאור זאת, הסכימה התובעת למחיקת כל אותם נתבעים 4-1, ונותרה התביעה כנגד הנתבע 5 לבדו.
3. לאחר שכל הצעותיי לדרכי פתרון אלטרנטיביות לסכסוך לא התקבלו, העליתי בקדם המשפט בפני הצדדים את הקושי בדבר הסמכות העניינית לדון בחלק מעילות התביעה שאינן נאמנות בשים לב לסכום התביעה, ואת הצורך הלכאורי לפצל את התביעה.
הצדדים ביקשו לקיים הליך גילוי ועיון במסמכים כדי לנסות ולצמצם את המחלוקות, ואז יוכלו לגבש את דעתם כיצד לקדם את ההליך, וכיצד להתייחס לשאלת הסמכות העניינית.
הליך הגילוי והעיון נשלם, ואולם הצדדים לא הגיעו להסכמות.
4. בשלב זה, בהחלטה מיום 16.1.23, ביקשתי את תגובת התובעת לעניין הסמכות העניינית, בשים לב לעילות שאינן מבוססות על טענות בדבר נאמנות; ולעניין צמצום תביעתה לאחת מהעילות בלבד בשים לב לסוגיה של טענות עובדתיות סותרות.
ב”כ התובעת השיב לעניין הסמכות, כי זו מסורה לבית המשפט המחוזי בכל תביעה שעילתה בנאמנות, וכי כך הוא גם כאשר יש מחלוקת בדבר קיום הנאמנות, בין שהתקיימה בפועל ובין שהיו רק מצג שווא והטעיה בדבר התקיימותה. עוד טען, כי הסמכות מוקנית לבית המשפט המחוזי אף בעניין מצג השווא מכוח הסמכות שבגררה לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984 (“חוק בתי המשפט”).
ב”כ התובעת הוסיף וטען, כי פסק הדין בע”א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע”מ נ’ נחום ליפקונסקי, פ”ד נט(3) 497 (2004) (“הלכת פי.או.אס”) בדבר פיצול עילות התביעה בין בתי משפט שונים אינו רלבנטי לענייננו, משום ששם היה מדובר במערכות משפט נפרדות (מערכת בתי המשפט הראשית, ובית הדין לעבודה), ואילו בענייננו מדובר בבתי משפט שבתוך המערכת הראשית (בית משפט שלום, ובית משפט מחוזי).
באשר לאיסור על העלאת טענות עובדתיות סותרות, לסתירה שבין טענה למצג שווא בדבר קיום נאמנות ואי-קיומה בפועל ובין טענה לקיומה בפועל של נאמנות, ולתוצאה המתבקשת של מחיקת אחת הטענות הסותרות – בכל הנוגע לכך לא השיב ב”כ התובעת דבר.
דיון והכרעה
5. באופן טבעי הייתי אמור לפתוח בשאלת הסמכות העניינית, שהרי זו השאלה הראשונית שיש לברר כאשר תיק בא בפני בית המשפט. אלא שהסמכות העניינית נקבעת לפי התביעה, ובענייננו יש להקדים ולברר מהם גדריה הלגיטימיים של התביעה, כיוון שבירור זה משליך על הדין בשאלת הסמכות.
(א) הטענות העובדתיות הסותרות
6. כתב התביעה מחזיק 5 עמודים המתייחסים בעיקר למהלך הדברים בין התובעת ובין הנתבעים 4-1 או מי מהם; ואולם כל הנטען ביחס לנתבע 5, שהוא הנתבע היחיד שנותר בתיק, מתמצה בשני הסעיפים 32 ו-33 לכתב התביעה.
בסעיף 32 נטען שהנתבע 5 הצהיר שלצורך קיום הסכם הפשרה הוא מחזיק בחשבון נאמנות בסך של 950,000 ₪. בסעיף 33 נטען שהצהרה זו הייתה מצג שווא, וכי הנתבע 5 חייב לשלם את הסכום האמור הן על יסוד מצג השווא האמור שאותו נתן והן על יסוד אחריותו כנאמן.
7. אם נדייק בדברים, הרי קיימת כאן טענה עובדתית ראשונית בדבר מה שהצהיר הנתבע 5, ושתי טענות עובדתיות נוספות הסותרות זו את זו – האחת, שההצהרה האמורה איננה נכונה, וכי הוא איננו נאמן כמוצהר, ולכן אותה הצהרה היא מצג שווא; והשנייה, שההצהרה האמורה נכונה, וכי הוא באמת נאמן שהחזיק בכספים בנאמנות.
על יסוד האמור לעיל, טוענת התובעת שתי טענות משפטיות חלופיות לחבותו של הנתבע 5: האחת, כמי שנתן מצג שווא; והשנייה, כנאמן.
8. ברור ששתי הטענות העובדתיות הסותרות – שהנתבע 5 איננו נאמן והוא הטעה בעניין זה, או שהנתבע 5 הוא נאמן והצהיר אמת בעניין זה – שתי טענות אלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת ולהתקיים במקביל.
9. תקנה 27 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018 (“התקנות “) מורה בזו הלשון: “בעל דין אינו רשאי להעלות בכתבי הטענות טענה שבעובדה סותרת או חלופית, זולת אם אימת בתצהיר כי העובדות כהווייתן אינן ידועות לו”.
כלל זה שאוב מהנורמה הכללית של תום לב דיוני, נורמה המעוגנת כיום כשלעצמה בתקנה 3(ב), בחלק הכללי של עקרונות היסוד. הוא מתיישב גם עם כלל רחב יותר, של איסור על העלאת טענות סותרות בהליכים שונים, איסור הידוע כ”השתק שיפוטי”.
10. בענייננו לא נתנה התובעת כל תצהיר שהעובדות אינן ידועות לה כהווייתן בקשר לאותן שתי טענות עובדתיות סותרות, כמצוות תקנה 27 סיפא. כמו כן, ברור שהתובעת אף אינה יכולה לתת כל תצהיר כזה, משום שבעצם הטענה של מצג השווא, קרי של הטעיה בדבר קיומה של נאמנות, היא מעידה פוזיטיבית שהיא יודעת שלא הייתה כל נאמנות בפועל.
יתרה מכך, לאחר הליך גילוי המסמכים, צריך היה להיות ברור לתובעת אם הנתבע 5 החזיק 950,000 ₪ בנאמנות בחשבון בנק שלו או שלא היה כך. ויש לזכור, כי הצדדים הסכימו דיונית להקדים ולקיים את הליך הגילוי והעיון בדיוק מטעם זה, כדי לברר את גדר המחלוקת האמיתית בתיק.
11. יש אפוא למחוק את אחת משתי הטענות הסותרות, שכן זהו הסעד המתבקש בגין טיעון עובדתי סותר באותו כתב טענות.
אילו הייתה התובעת נענית לאתגר שהוצב בפניה לבחור במי מהטענות הסותרות, הייתי שוקל לכבד את בחירתה, שהרי ככלל התובע הוא “בעל הבית” בתביעתו והוא הבוחר מה לתבוע בגבולות המותר לפי הדין.
אלא שהתובעת בחרה שלא לנקוט כל עמדה בעניין זה. לכן, אפנה לניסוח כתב התביעה ולסדר הדברים כפי שנטען בו. והנה, לאחר שהתובעת תיארה (בסעיף 32 לתביעה) מה הצהיר הנתבע 5 בהסכם הפשרה, המשיכה התובעת וטענה (בסעיף 33 לתביעה) מהן טענותיה כנגדו, כאשר טענת מצג השווא (והחבות בשל כך) היא הטענה הראשונה, וטענת הנאמנות (והחבות בשל כך) היא הטענה השנייה.
ואולם לא רק סדר הטיעון בכתב הטענות קובע כאן, אלא גם מהות הטענות. טענת מצג השווא היא טענה פוזיטיבית שהנתבע 5 לא היה נאמן ורק הטעה את התובעת בעניין זה; בעוד שטענת היותו נאמן אינה מתייחסת פוזיטיבית לטענת ההטעיה ומצג השווא, אף שהיא אפשרית רק אם הטענה המפורשת האמורה אינה נכונה. לטענה פוזיטיבית מפורטת של אשם (הטענה למצג שווא והטעיה) צריכה להיות “בכורה מהותית” על טענה עובדתית סותרת שאין בה כל התייחסות קונקרטית לטענה הפוזיטיבית הזאת.
12. כיוון שכך, אזי יש להותיר על כנה את הטענה העובדתית הראשונה של מצג השווא בדבר קיום הנאמנות והיותו של הנתבע 5 נאמן שהחזיק בכספים בנאמנות; ויש למחוק את הטענה העובדתית השנייה והסותרת כי הנתבע 5 הוא אכן נאמן שהחזיק בכספים בנאמנות.
(ב) הסמכות העניינית
13. משהוריתי כאמור לעיל על מחיקת הטענה העובדתית בדבר קיום הנאמנות והיות הנתבע 5 נאמן, הרי שהתביעה נותרת להיות תביעה כספית “רגילה” בעילה של מצג שווא, כאשר סכום התביעה הוא מתחת לתקרת סמכותו של בית משפט השלום.
מדובר במקרה פשוט מבחינת הסמכות העניינית, ולא מתעוררת כאן כל בעיה של מבחן עילה וצורך בפיצול סמכויות לנוכח טענת נאמנות שכלל אינה קיימת עוד בענייננו.
14. אינני מתעלם מהכלל שהסמכות העניינית נקבעת לפי התביעה בעת הגשתה, בעוד שכאן יש שינוי בגדרה של התביעה מכוח החלטתי זו, וכאשר רק לנוכח אותו שינוי נקבע דין הסמכות כפי האמור לעיל.
אלא שמחיקת הטענות העובדתיות הסותרות, ועמן העילה על יסוד חוק הנאמנות, משקפת את תמונת המצב של התביעה כפי שמותר היה להגישה מלכתחילה. בנסיבות אלו, יש לבחון את הדברים לפי גדרה הלגיטימי של התביעה. אין להתיר לתובעת לצאת נשכרת מחטאה, במובן זה שתבסס סמכות בבית משפט זה על יסוד הגשת תביעה שלא כהלכה תוך הפרה של דיני הפרוצדורה.
15. אשר על כן, יש להעביר את התיק לבית משפט השלום מכוח סעיף 79 לחוק בתי המשפט.
(ג) בשולי הדברים
16. למעלה מהצורך, ורק לנוכח הטיעון שהועלה בפניי לעניין זה, ארחיב מעט גם לעניין המצב המשפטי המחייב אילו היה מדובר בתביעה שעילתה בנאמנות, ואילו היה מדובר בתביעה על יסוד כמה עילות שאחת מהן היא בשל נאמנות.
17. המבחן העיקרי בשיטתנו המשפטית לבחינת הסמכות העניינית הוא מבחן הסעד, ובתביעות שאינן במקרקעין הסמכות נקבעת לפי סכום התביעה או שוויה, כאשר עד לסך של 2.5 מיליון ₪ מוסמך בית משפט השלום, וכל תביעה אחרת היא בסמכותו של בית המשפט המחוזי. כך מורים לנו סעיפים 51(א)(2) ו-40(1) לחוק בתי המשפט.
אלא שלמבחן הסעד ישנם מספר חריגים, המבוססים על מבחן העילה. אלו הם בעיקרם מקרים בהם ישנן הוראות סטטוטוריות בחוקים מיוחדים שקובעים את הסמכות העניינית על בסיס עילת התביעה ולא על בסיס הסעד המבוקש בה.
מקרה קונקרטי כזה הוא המקרה של תביעה שעילתה לפי חוק הנאמנות, התשל”ט-1979. סעיף 37 לאותו חוק מורה לנו כי הסמכות תהא לבית המשפט המחוזי. וזאת לראות, כי במקרים חריגים אלו כשהסמכות נקבעת לפי מבחן העילה, אין חשיבות לסכום התביעה. כך, גם תביעה למתן הוראות לנאמן לשלם סך של 10,000 ₪ תהא בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי. לעניין זה ראו: רע”א 4298/98 כץ נ’ פישמן (26.11.98).
18. שאלה שנייה היא, מהו הדין כאשר תביעה לסעד מסוים נסמכת על שתי עילות שונות, האחת עילה “רגילה” (כגון עילה חוזית או נזיקית), והשנייה עילה “מיוחדת” שיש לה דין סמכות מיוחד (כגון עילה לפי חוק הנאמנות), וכל זאת כאשר סכום התביעה נמוך מתקרת הסמכות של בית משפט השלום.
בהתעלם מהעילה לפי חוק הנאמנות, נתונה התביעה לסמכות בית משפט השלום לפי סכומה. מצד שני, ככל שהתביעה עומדת על העילה לפי חוק הנאמנות, הרי הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי. מהו אפוא הדין?
במקרה כזה, של סתירה בדין הסמכות ביחס לחלקים שונים של התביעה, אין מנוס מפיצול הדיון בין שתי הערכאות המוסמכות, כאשר חלק התביעה שאינו בסמכות יימחק מהתביעה, וניתן יהיה להגישו בערכאה המוסמכת. כעניין פרקטי, נוהגים במקרה כזה לעכב את ההליכים באחת הערכאות כדי למנוע דיון מקביל. מכל מקום, סוגיית הסמכות שבגררה לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט כלל אינה רלבנטית למצב דברים זה. כל עניינו של סעיף 76 הוא בסמכות בית המשפט לקבוע ממצאים בשאלה, שאילו הייתה מוגשת כשלעצמה כתביעה לא הייתה בסמכותו, וזאת אך ורק לצורך הכרעה בתביעה שנמצאת בסמכותו. לעניין זה אין גם חשיבות אם מדובר בשני בתי משפט שבמערכת הכללית, או בבית משפט “כללי” ובבית דין “חיצוני”. לסוגיות אלו ראו את שנפסק בהלכת פי.או.אס.
19. אשר על כן, אילו הייתה התביעה שבפניי מבוססת על שתי עילות, אחת מהן עילת נאמנות והשנייה עילה אחרת שאין לה הסדר מיוחד לעניין הסמכות, והעילות לא היו סותרות זו את זו מבחינה עובדתית – או אז לא היה מנוס מהפרדת הדיון; ממחיקת העילה שאיננה בנאמנות, תוך מתן אפשרות לתובעת לתבוע בגינה בבית משפט השלום בשים לב לסכום התביעה; וההליכים היו מתנהלים במקביל, כאשר באחד מהם היה ראוי לעכב את ההליכים.
אך כאמור, לא זה המצב בענייננו, ובתביעה שבפניי לא ניתן היה לטעון את טענת הנאמנות, כיוון שהיא מבוססת על טענה עובדתית סותרת לטענה בדבר מצג השווא. בענייננו נותרה למעשה רק עילה אחת, של מצג שווא; אין לגביה הוראה מיוחדת לעניין הסמכות העניינית; ולכן דין התביעה להתברר בבית משפט השלום לנוכח סכום התביעה.
סוף דבר
20. על יסוד כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן:
א. כל הטענות העובדתיות להיותו של הנתבע 5 נאמן המחזיק ב-950,000 ₪ וחבותו לשלם על יסוד זה – נמחקות מהתביעה.
ב. התביעה נגד הנתבע 5 נותרת אך ורק על יסוד העילה הנטענת של מצג שווא שהציג בפני התובעת כי הוא נאמן המחזיק ב-950,000 ₪ להבטחת התחייבויות הצדדים האחרים לתשלום סכום זה לידי התובעת.
ג. בהעדר סמכות עניינית לדון בתביעה כהגדרתה דלעיל, ומכוח סמכותי לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט, אני מעביר את הדיון בתובענה לבית משפט השלום במחוז מרכז. התיק יובא לפני נשיא בית משפט השלום, אשר ייקבע באיזה מבתי משפט השלום שבמחוזו, ובפני מי מהשופטים, יידון התיק.
21. כיוון שכל הסוגיות נושא החלטתי עלו מיוזמתי, ולא נטענו ע”י הנתבע 5, לא יהיה צו להוצאות.
ניתנה היום, ט”ז שבט תשפ”ג, 07 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.
