לפני
כבוד השופטת יעל בלכר
התובעים
1. ויקטוריה יגלסקי
2. דמיטרי יגלסקי
ע”י ב”כ עו”ד רולנד רוט
נגד
הנתבע
יניב גביש, עו”ד
ע”י ב”כ עוה”ד אביחי ורדי ויוסף יפרח
פסק דין חלקי
(בעניינו של התובע מספר 2)
לפניי תביעת רשלנות מקצועית שהגישו התובעים, אח ואחות ששכלו את אמם בפיגוע טרור ביוני 2002, כנגד הנתבע, עורך דין במקצועו. בהליך קודם, שבו יוצגו התובעים בתחילה על ידי הנתבע ובהמשך על ידי בא כוחם דהיום – נדחתה מחמת התיישנות, תביעה לפיצויים עונשיים שהגישו התובעים כיורשי עיזבון האם, כנגד הרשות הפלסטינית. ערעור לבית המשפט העליון, נדחה אף הוא. מכאן התביעה כנגד הנתבע, בגובה הפיצויים שהחמיצו התובעים, לפי הטענה, בשל הגשת התביעה על ידי הנתבע בחלוף תקופת ההתיישנות.
הנתבע ביקש לסלק את תביעתו של התובע 2 ולהפחית את סכום התביעה במחצית, כחלקו של תובע זה בעיזבון, שכן תביעתו כנגד הרשות הפלסטינית התיישנה כבר בעת שהתובעים פנו לנתבע לשכור את שירותיו (כעשור לאחר הפיגוע). תביעתה של התובעת, שהייתה קטינה במועד הפיגוע, לא התיישנה במועד הנזכר, אך כפי שנקבע בהליך הקודם, התיישנה במועד הגשתה על ידי הנתבע.
לאחר שהוגשה בקשת הנתבע, הגישו התובעים בקשה לתיקון כתב התביעה באופן שהתובעת 1 תהא היורשת היחידה של עזבון האם, ומבלי שיפחת סכום התביעה. לטענתם, התובע הסתלק מהירושה לטובת אחותו-התובעת כבר מבראשית, סמוך לאחר מות האם. אלא שבכל ההליכים עד כה צוין, כי שני התובעים הם יורשים של האם, והטענה כי התובעת היא היורשת היחידה נטענו לראשונה רק כשנתיים לאחר הגשת תביעה זו, עת ביקש בית המשפט מהתובעים להבהיר מהו חלקו של כל אחד מהתובעים בעיזבון. מספר חודשים לאחר מכן גם המציאו התובעים צו ירושה אוקראיני וצו ירושה ישראלי שהוצא זה עתה, ולפיהם התובעת בלבד היא יורשת המנוחה. כחודשיים לאחר מכן הוגשה הבקשה לתיקון התביעה.
האם יש לאפשר לתובעים לטעון שהתובעת היא היורשת היחידה לאחר שהתובע הסתלק מחלקו בעיזבון לטובתה, אף שבהליכים הקודמים וגם בהליך זה, עד כה, נטען ההפך: כי התובע, אף הוא, יורש? האם עולה הדבר כדי שימוש לרעה בהליך שיפוטי? האם מנועים התובעים מלטעון שהתובע אינו יורש מכוח השתק שיפוטי, שעה שבהליך הקודם לא צלחה תביעתם (שנדחתה), ולא התקיים לכאורה “כלל ההצלחה הקודמת”? האם כלל זה הוא תנאי-בלעדיו-אין לתחולת ההשתק השיפוטי?
בשאלות אלה ושאלות נוספות תעסוק החלטה זו.
מבוא – רקע עובדתי ופסק הדין בהליך הקודם
התובעים הגישו כנגד הנתבע, שהיה בא כוחם בהליך קודם, תביעת רשלנות מקצועית על סך של 3,000,000 ₪, הוא הנזק שנגרם להם, לפי הטענה, בשל רשלנותו הנטענת של הנתבע בטיפול בתביעתם בהליך הקודם, שנדחתה על הסף מחמת התיישנות.
אמם של התובעים, הגב’ טטיאנה יגלסקי ז”ל (המנוחה), נרצחה בפיגוע טרור שאירע ביום 19.6.2002 בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים (הפיגוע או האירוע). המנוחה, כבת 43 במותה, התגוררה באוקראינה יחד עם בתה, התובעת 1 (התובעת), ילידת 20.6.1988, שהייתה כבת 14 שנים ביום הפיגוע. בנה של המנוחה, התובע 2 (התובע), יליד 26.12.1981, היה כבן 20 שנה בעת האירוע, שירת כחייל בודד בצה”ל, והפיגוע התרחש כשהמנוחה הגיעה לארץ לבקרו.
לפי האמור בתביעה (סעיף 4), התובעים פנו אל הנתבע בחודש דצמבר 2012 לצורך הגשת התביעה, דהיינו: למעלה מעשור לאחר הפיגוע. כשנה וחודשיים לאחר מכן, ביום 20.2.2014, הגיש הנתבע לבית המשפט המחוזי בירושלים בשם התובעים תביעה לפיצויים עונשיים כנגד הרשות הפלסטינית (הרשות או הרש”פ) (ת”א 43047-02-14 יגלסקי נ’ הרשות הפלסטינית. יוער כי בתחילה הוגשה התביעה גם כנגד ארגון הפת”ח, אך זו נמחקה).
בפסק דין מיום 5.12.2019 קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ש’ ליבוביץ’) את בקשת הרשות לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, ודחה את התביעה (פסק הדין של בית המשפט המחוזי).
ערעור שהוגש לבית המשפט העליון, נדחה (ע”א 465/20, להלן: פסק הדין בערעור).
לעיל ולהלן יכונו כלל ההליכים הנ”ל בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון: ההליך הקודם.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון בהליך הקודם – סקירה ומסקנות
בפתח הדברים אדגיש כי אין מדובר אך בסקירה של ההליך הקודם כי אם גם בניתוח הדברים, מסקנות וסיכום ביניים בכל אשר נדרש להמשך הדרך.
כאמור, בית המשפט המחוזי דחה את תביעת התובעים על הסף מחמת התיישנות. מכתבי הטענות עולה כי זמן קצר לאחר הגשת התביעה חדל הנתבע מלייצג את התובעים, ועו”ד רוט, המשמש גם כבא כוח התובעים בהליך זה, ייצגם בבקשה לסילוק על הסף (ראו גם הרישום כב”כ התובעים בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בבקשה לסילוק על הסף). עו”ד רוט ייצג את התובעים גם בערעור לבית המשפט העליון.
בשים לב לטענות התובעים בכל הקשור לעיזבון כבעל דין, אתעכב קמעא על כותרת פסק הדין של בית המשפט המחוזי בהליך הקודם. כך צוינו שם התובעים:
“טטיאנה יגלסקי (המנוחה) ז”ל באמצעות יורשיה:
1. ויקטוריה יגלסקי
2. דימטרי יגלסקי”.
כלומר, התובעים בהליך הקודם הם התובעים 1 ו- 2, יורשיה של המנוחה. בניגוד לטענת התובעים, העיזבון אינו התובע שם. ממילא גם אילו צוין כתובע, העיזבון אינו אישיות משפטית ואינו יכול לתבוע, והעיזבון אף לא ייפה את כוחו של הנתבע ולא יוצג על ידי הנתבע.
בתביעה שלפניי מצאו התובעים לציין כי עיזבון המנוחה הוא תובע מספר 1, התובעת היא תובעת מספר 2, ואחיה-התובע, הוא התובע מספר 3. כך נהגו לאורך כל הדרך, גם בכותרת בקשתם שלפניי לתיקון כתב התביעה וגם בכתב התביעה המתוקן שהם מבקשים להגיש במסגרת זו (כתב התביעה המתוקן שמבוקש להגיש). הדבר אינו עולה בקנה אחד עם הדין שלפיו עיזבון אינו אישיות משפטית, וברי כי בכינוי העיזבון כתובע מספר 1, אין כדי לשנות את (העדר) מעמדו זה שבדין. לצורך העמדת הדברים על מכונם, בכותרת החלטה זו, התובעת היא התובעת מספר 1 ואחיה-התובע הוא התובע מספר 2.
נחזור להליך הקודם. בית המשפט המחוזי בחן את טענת ההתיישנות ביחס לכל אחד מהתובעים-היורשים (כנדרש), תוך שהתייחס לנסיבות המיוחדות של התובעת שהייתה קטינה במועד האירוע, כך שתקופת ההתיישנות בעניינה הוארכה לפי החוק. אולם, כך קבע, גם תביעתה של התובעת התיישנה ביום 20.6.2013, כ- 8 חודשים לפני הגשת התביעה, שהוגשה רק בחודש פברואר 2014. בית המשפט הוסיף ונדרש גם לטענת שני התובעים, כי תקופת ההתיישנות הוארכה לפי החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי”ח-1958 לפיו מניין ההתיישנות יחל ביום שבו נודעו לתובע העובדות המהותיות המהוות את עילת התובענה. התובעים טענו שם, כי עד לשנת 2008 לא ידעו על האפשרות להגיש תביעה כנגד הרשות ולא ידעו על הקשר שבינה לבין הפיגוע. עולה מפסק הדין, כי התובע הגיש תצהיר ונחקר על תצהירו בהליך ההוכחות שהתקיים בבקשת הרשות לסילוק התביעה על הסף בשל התיישנות (בפסקה 22 לפסק הדין צוין כי זו העדות היחידה שהביאו התובעים, שכן על עדות המומחה מטעמם הם ויתרו). בית המשפט קבע, כי גם אם באופן סובייקטיבי לא ידעו התובעים על האפשרות להגיש תביעה עד שנת 2008, אין בכך די לאור הפסיקה, שלפיה די בקצה חוט אודות העובדות המקימות את התביעה. עוד נקבע, כי התובעים לא הוכיחו שבשנים הרלבנטיות לא ניתן היה לקבל תשובה משפטית לאפשרות הגשת התביעה כנגד הרשות; וכי אין לדחות את תחילת תקופת ההתיישנות כך שתימנה ממועד ההכרעה של ערכאה משפטית בארץ או מחוצה לה בעניין הגשת תביעה נגד הרשות הפלסטינית או עד למתן חוות דעת מומחה בעניין זה.
כאמור, עו”ד רוט הגיש בשם התובעים ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון, וזה נדחה. אעיר כי בהודעת הערעור מטעם התובעים (המערערים שם) הם הוצגו כפי שהוצגו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי (ראו הציטוט לעיל). בפסק הדין של בית המשפט העליון כפי שפורסם המערערים הם התובעת והתובע (“1. פלונית 2. פלוני”), ואף לא צוין כלל שמו של העיזבון. בית המשפט העליון אימץ את פסק הדין של בית המשפט המחוזי לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד – 1984 (התקנות הישנות) (כיום תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט – 2018 (התקנות או התקנות החדשות)). בית המשפט העליון הוסיף וחיזק את קביעותיו של בית המשפט המחוזי, כדלקמן:
“3. […] המערערים טענו להארכת תקופת ההתיישנות מן הטעם שמרבית עורכי הדין בישראל לא ידעו על קיומן של עילות תביעה ישירות נגד המשיבה בגין ביצוע פיגועי טרור; כי נושא מעמדה של הרש”פ וחסינותה מפני תביעה לא היה ברור; כי מרבית נפגעי הטרור לא הבינו שקיימת עילת תביעה נגד הרש”פ; כי על פי ייעוץ משפטי שקיבלו המערערים נאמר להם כי לא עומדת להם עילת תביעת נזיקין כלפי המשיבה; וכיו”ב טענות.
טענות אלה דינן להידחות. סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי”ח-1958 קובע מבחן סובייקטיבי אך גם מבחן אובייקטיבי. הלכה פסוקה עמנו, כי תקופת ההתיישנות אינה נעצרת בשל אי הבנת הדין או עד לקבלת חוות דעת משפטית, שאם לא כן אין לדבר סוף .
[…]
משך כל השנים שחלפו, לא נוספו כל עובדות חדשות, והמערערים לא הצביעו על עובדה חדשה שנודעה להם ואשר לא יכולה הייתה להיות ידועה להם קודם לכן. גם פסק הדין שניתן, ולפיו אין לרש”פ חסינות דיונית מפני תביעות נזיקין של נפגעי טרור, אינו מהווה עובדה חדשה לצורך סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי”ח-1958, כפי שפסק דין המפרש הוראת חוק הוא מעצם טיבו דקלרטיבי ופועל למפרע, בגדר הצהרה על פירושו של החוק […]”.
4. סוף דבר, שעם כל הצער על האובדן שחוו המערערים, תביעתם התיישנה ואין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא”.
ניתן לסכם ולומר כי בפסק דין חלוט של בית המשפט העליון נקבע שלא התקיימו התנאים להארכת תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות, וכי בכל הקשור לתובע חלה תקופת ההתיישנות הרגילה בת שבע שנים, שמניינה החל ממועד הפיגוע שבו נרצחה המנוחה (19.6.2002). נקבע כי תביעתו של התובע, שהוגשה ביום 20.2.2014, כ- 12 שנים לאחר הפיגוע, התיישנה. לא יכול להיות חולק, אם כך, כי תביעת התובע התיישנה כבר במועד שבו פנו התובעים לנתבע, בחודש דצמבר 2012; וכי אף אם הייתה התביעה מוגשת בסמוך לאחר הפניה לנתבע, לא היה בכך כדי למנוע את דחיית תביעת התובע מחמת התיישנות. לא כך, על פניו, ביחס לתביעת התובעת, בהיותה קטינה בעת האירוע ועל פי קביעת בית המשפט המחוזי, התיישנה תביעתה רק ביום 20.6.2013. לפיכך משעה שהתובעים פנו לנתבע בחודש דצמבר 2012, ניתן היה להגיש את תביעתה קודם ליום 20.6.2013, ובכך למנוע את דחייתה על הסף מחמת התיישנות.
השתלשלות ההליכים בתיק זה – פירוט ומסקנות
אף כאן, כמו בפרק הקודם, סקירת השתלשלות האירועים בתיק זה כוללת גם בחינה ומסקנות באספקלריה של המחלוקת העומדת לפתחו של בית המשפט. כל אלה ישמשו, מטבע הדברים, במסגרת פרק ההכרעה.
הבקשה הראשונה לתיקון כתב התביעה (בקשה מיום 22.3.2021)
ותמצית הטענות התביעה
בכתב התביעה המקורי מיום 16.6.2020 שהוגש בתיק זה, עמד סכום התביעה על סך של 30 מיליון ₪. התביעה הוגשה גם בשם עזבון האם של המנוחה, סבתם של התובעים (עיזבון הסבתא), תוך שנטען כי הנתבע התרשל גם בכך שלא הגיש את התביעה בהליך הקודם אף בשמו של אותו עיזבון (כתב התביעה מקורי).
בהמשך ביקשו התובעים לתקן את תביעתם, מחקו את עיזבון הסבתא (שכונה בתביעה “התובעת 4”) ותיקנו את סכום התביעה כך שהועמד על סך של 3,000,000 ₪. בבקשתם ציינו התובעים כי במועד הגשת התביעה “סכומי הפיצויים לקרובי נפגעי טרור היו תלויים במספר קרובי המשפחה, ובתי המשפט פסקו פיצויים עונשיים על סך של 10,000,000 ₪ לכל קרוב של הנרצח”. במצב דברים זה, כך הבהירו, ראו הם לנכון להגיש את התביעה המקורית מטעם שני התובעים וכן מטעם עיזבון הסבתא. אך לשיטתם בפסק דין מאוחר יותר של בית המשפט העליון שניתן ביום 10.3.2021 בע”א 71/18 הרשות הפלסטינית ואחרים נ’ יורשי המנוחה שרון בן שלום ז”ל ואחרים (עניין בן שלום) בית המשפט שינה “באופן עקרוני ובצורה דרמטית מהקביעות שניתנו לפי כן על ידי בתי המשפט בישראל”; ובית המשפט העליון קבע קנה מידה של פיצוי לכלל יורשי העיזבון בסך כולל של 3 מיליון ₪ בגין מותו של הנרצח בפיגוע, ללא קשר למספר קרובי המשפחה שלו. התובעים טענו כי כיוון שהרשלנות הנטענת כאן כלפי הנתבע נוגעת לעיזבון אחד של האם המנוחה, והפיצויים הם בסך של 3 מיליון ₪ בגין כל קרובי המשפחה של הנרצח, הם מבקשים “להעמיד את תביעתם על … פיצויים עונשיים שהחמיצו … בסכום של 3 מיליון ₪ בלבד” ו”נאלצים לוותר על פיצוים עונשיים בגין כל קרובי המשפחה של הנרצח” (ראו סעיפים 5-7 לבקשה, בקשה מספר 11 מיום 22.3.21 לתיקון כתב התביעה, להלן: הבקשה הראשונה לתיקון כתב התביעה).
בהסכמת הצדדים אישר בית המשפט הגשתו של כתב תביעה מתוקן כנוסחו מיום 14.4.2021, וזאת תוך שמירה על טענות (כתב התביעה המתוקן) (החלטה מיום 2.5.2021 בבקשה 111). אעיר כי כתב התביעה המתוקן הוגש כשכותרתו כללה (שוב) גם את עיזבון הסבתא. עם העברת התיק לטיפולי ביקשתי הבהרת התובעים בעניין זה, וב”כ התובעים הבהיר כי עיזבון הסבתא אינו נמנה עוד עם התובעים בתיק (ראו ההודעה מיום 22.3.22 בגינה ניתנה החלטה מיום 24.3.22 בבקשה 26).
מהשוואת שני כתבי התביעה נמצא כי התיקונים שבוצעו הם ביטול סעיף 7 לכתב התביעה המקורי, שבו נטען כי אי צירוף עיזבון הסבתא כתובע לתביעה בהליך הקודם גרם להפסד פיצויים עונשיים של 10 מיליון ₪; וכן תיקון סכום התביעה, שהועמד לאחר התיקון על סך של 3 מיליון ₪ לטובת שני התובעים (ראו סעיף 28 בכתב התביעה המתוקן וסעיף 29 לכתב התביעה המקורי). נשמט סעיף 12 לכתב התביעה המקורי, אך לא מצאתי שיש לכך חשיבות לענייננו.
אעיר, כי על אף קביעות פסק הדין בעניין בן שלום שבעטיו התבקש תיקון התביעה, בכתב התביעה המתוקן נותרה על כנה סקירת הפסיקה של בתי המשפט המחוזיים שעליה ביססו התובעים את תביעתם המקורית לפיצוי בסך של 10 מיליון ₪ לכל תובע, אף שהפכה לא רלבנטית לעניין סכום הפיצויים שהוחמץ (כאמור התביעה מקורית הייתה על סך 30 מיליון ₪ – 10 מיליון ₪ לכל אחד מהתובעים-האחים, ועוד 10 מיליון ₪ לעיזבון הסבתא). רק בסופה של הסקירה הוסיפו כי “יצוין שלאחרונה, בשנת 2021, ניתן פסק דין מנחה בפרשת בן שלום בבית המשפט העליון”. הא ותו לא.
מעיון בשני כתבי התביעה, זה המקורי וזה המתוקן, נמצא כי בסוגיות שעל הפרק במסגרת החלטה זו בקשר עם הטענה להסתלקות התובע, לא נעשה כל שינוי.
בשני כתבי התביעה צוין כי שני התובעים הם יורשי המנוחה לפי דין; וכי הרשלנות העיקרית של הנתבע היא בכך שהגיש את התביעה באיחור, זמן רב לאחר ששני התובעים פנו אליו, כאשר לפי הטענה, רשלנות הנתבע התגבשה בעיקר ביום 20.6.2013 במועד שבו התובעת הפכה בגירה. נטען כי אם הנתבע היה מגיש את התביעה נגד הרשות קודם למועד זה, ניתן היה להציל את תביעתה.
כך בלשון התובעים (ראו סעיפים 2-3 ו- 6 לכתב התביעה המקורי ולזה המתוקן):
“התובעים … הם שני היורשים על פי דין וילדיה של הנרצחת טטיאנה יגלסקי ז”ל … [ה]רשלנות של הנתבעים התגבשה בעיקר ביום 20.6.2013. ז.א במועד שבו התובעת … כבר הייתה בגירה. אם הנתבעים היו מגישים את התביעה נגד הרש”פ בזמן, הם היו יכולים להציל את תביעתה של … התובעת … […] הנתבעים הגישו כתב תביעה של פיצויים נגד הרש”פ באיחור ז.א ביום 20.2.2014, זמן רב אחרי ששני התובעים העיקריים פנו אליהם”.
הערה: ההדגשות בקו בציטוט זה ובכל הציטוטים בהחלטה הן שלי – י’ב’.
בשני כתבי התביעה נטען גם לכשל בטיפול הנתבע בסוגיית הארכת תקופת ההתיישנות. לפי הטענה “הנתבעים יכלו לציין שהתובעים שמינו אותם לא יכלו לדעת מה הם עילות התביעה לפני שהדבר התגלה ליתר אוכלוסיית נפגעי הטרור” ו”התחילו להבין שקיים קשר סיבתי בין הפיגוע לבין הרש”פ רק בשנת 2011 …” (סעיפים 18, 22 לכתב התביעה המתוקן ו- 19, 23 למקורי). אקדים ואציין כבר כאן, כי כעולה מסקירת ההליך הקודם, אין לטענה זו מקום, שכן הטענה נטענה ונדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ועל ידי בית המשפט העליון בהליך הקודם. מה גם שבבקשה לסילוק על הסף ובערעור לבית המשפט העליון, לא הנתבע הוא שייצג את התובעים, כי אם בא כוחם דהיום. עוד אתייחס לכך בהמשך.
בכתב ההגנה מיום 28.11.2021 (שהוגש לאחר תיקון כתב התביעה) טען הנתבע, בין היתר, כי התובעים פיטרו אותו זמן קצר לאחר שהגיש את התביעה, והחליפו אותו בעו”ד רוט שייצגם בבקשה לסילוק על הסף ובערעור לבית המשפט העליון, ומייצגם בתביעה זו – “דבר האומר דרשני”, כלשון הנתבע. עוד נטען כי כתב התביעה אינו מגלה עילה. בקשר לתביעת עיזבון האם המנוחה שהוצג, כאמור, כתובע מס’ 1 – נטען כי עיזבון אינו אישיות משפטית ואינו יכול לתבוע, וכי הנתבע גם לא ייצג את העיזבון של המנוחה אלא את התובעים בלבד.
הבהרות התובעים בסוגיית הירושה
לאחר שהבהירו התובעים כי תביעת עיזבון הסבתא נמחקה, התבקשו הם על ידי בית המשפט להבהיר מהו חלקו של כל אחד מהתובעים-האחים בירושת המנוחה (החלטה מיום 26.6.2022). מכאן ואילך, ורק מאז, ובמענה לשאלתי כאמור, הועלתה טענת ההסתלקות.
התובעים הגישו הבהרה ראשונה מיום 3.7.2022 ובמסגרתה הועלתה לפתע, לראשונה בתולדות כלל ההליכים, הטענה שהתובע הסתלק מן הירושה לטובת אחותו-התובעת, וזאת כבר בשנת 2002 (להלן: ההבהרה הראשונה).
התובעים פתחו וציינו כי “נושא בירור הדין האוקראיני לא נבדק קודם, עקב הסכמה מלאה בין שני הילדים של המנוחה …” וכי “לפני מתן הבהרה מבוססת מבחינה משפטית, היה צריך ב”כ התובעים [עו”ד רוט – י’ב’] להתייעץ עם מומחה לדין האוקראיני עו”ד מיה רוניס, שטרם התקבלה חוות-דעת כתובה בקשר למקרה הנדון”. צוין כי המנוחה הייתה גרושה, וכי ביום 20.12.2002 ניתן באוקראינה צו ירושה לטובתה של התובעת שהייתה כאמור, קטינה (סעיף 2 שם). או אז נטען גם – לראשונה, כאמור – כי “בשנת 2002, התובע מס’ 3 דימטרי ויתר על כל חלקו בעיזבון באופן בלתי חוזר” (סעיף 4); וכי בכוונת ב”כ התובעים להגיש בקרוב בקשה לצו ירושה ישראלי, המבוסס על הדין הזר שחל על תושבת חוץ. עוד ציינו, כי גם הנתבע לא נזקק לדין האוקראיני.
יוער כי הבהרה זו לא נתמכה בתצהיר, ולא התלוותה לה בקשה לתיקון כתב תביעה.
בהמשך לכך ביקשתי לקבל הבהרות נוספות תוך שציינתי, בין היתר, כי לא צורף מסמך כלשהו המעיד על כך שהתובע ויתר על חלקו בירושה, ולא צוין תאריך מדויק כי אם שנת 2002 בכלליות (החלטה מיום 4.7.2022).
התובעים הגישו הבהרה שניה מיום 6.7.2022 ולפיה מועד הוויתור “התגבש בשנת 2000” וכי על פי הדין האוקראיני הרלבנטי לאותה עת “הוויתור לא היה כרוך בהגשת תצהיר או בצורה פורמלית” (להלן: ההבהרה השניה). צוין כי “הבן דימטרי יגלסקי היה מודע להליך הירושה והוא הביא לאחותו את הסכמתו לוויתור עוד לפני דצמבר 2000, היה לו אפשרות על פי חוק לשנות את דעתו בתקופה של 6 חודשים, החל מיום פטירת האם” (ראו סעיף 4 להבהרה מיום 6.7.2022 בבקשה 27, אף זו לא נתמכה בתצהיר). במקום אחר שם צוין כי “על פי מה שנמסר לי על ידי הבן דימטרי יגלסקי : בשנת 2000, הוא היה מודע להסתלקותו והיה גם מודע לתקופה שבה הוא רשאי לחזור בו מהסתלקותו, למשך 6 חודשים בלבד, החל מיום פטירתה של אמו” (סעיף 8 להבהרה השניה).
גם הבהרה זו לא נתמכה בתצהיר, ולא התלוותה לה בקשה לתיקון כתב תביעה.
הערה: בהבהרה השניה נטען שהוויתור התגבש בשנת 2000, אך נראה כי מדובר בטעות קולמוס, שעה שהאם נפטרה בשנת 2002 ובמסמכים אחרים, לרבות הבקשה לתיקון שלפניי, מבקשים התובעים לקבוע כי ההסתלקות היא משנת 2002.
סיכום ביניים ומסקנות עד כאן: על פי הבהרות התובעים, שני התובעים היו מודעים להסתלקות האח-התובע מהירושה לטובת אחותו-התובעת, שאירעה סמוך לאחר מות האם, עד לסוף 2002. דהיינו: לשיטת התובעים, זה היה מצב הדברים מזה שנים בטרם פנו לנתבע לצורך ייצוגם בתביעה. זה היה מצב הדברים לעת ניהול ההליך הקודם בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון, כמו גם במועד הגשת התביעה המקורית בהליך זה ובעת הבקשה הראשונה לתיקונה. לטענתם, הסיבה לכך שעד כה לא נדרשו לעניין שעלה לראשונה רק בהבהרה הראשונה בעקבות שאלת בית המשפט, היא כאמור בהבהרה הראשונה, כי “נושא הבירור הדין האוקראיני לא נבדק קודם, עקב הסכמה מלאה בין שני הילדים של המנוחה …”. עם זאת, לא ניתן כל הסבר או נימוק מדוע דבר ההסתלקות, שהוא לשיטת התובעים אירוע שהתרחש עד לסוף שנת 2002 וידוע לשני התובעים מאז – נפקד מטענותיהם עד כה ולא בא זכרו בכתבי הטענות. התובעים התעלמו מקושי זה במסגרת הבהרותיהם.
רשימת הבקשות מטעם הנתבע, והדיון
לקראת דיון קדם המשפט, הגיש הנתבע רשימת בקשות ובין היתר, ביקש להורות על סילוק תביעת התובע (האח), מחמת שהתיישנה כבר בעת פניית התובעים לנתבע; וכתוצאה מכך, להורות גם על הפחתת סכום התביעה במחצית (בקשה מס’ 2 ברשימה). כן חזר על טענתו להעדר אישיות משפטית לעיזבון האם המנוחה, אשר מופיע כתובע מספר 1 וביקש להורות על מחיקתו (בקשה מס’ 1 ברשימה). נטען עוד כי יש למחוק את התביעה בהעדר צו ירושה (בקשה מס’ 3) ובנוסף על כך, כי יש לסלק את התביעה בהעדר עילה, שכן כתב התביעה לא מבסס את אחריות הרשות הפלסטינית בפיצוי שנמנע לפי הטענה בשל רשלנות הנתבע. הנתבע הוסיף כי אין לאפשר את תיקון כתב התביעה על מנת לפרט עובדות המקימות עילה תביעה, שכן בכתב התביעה נטען כי רשלנותו של הנתבע התגבשה ביום 20.6.2013 ומאז כבר חלפו לעת הזו למעלה משבע שנים, כך שהתביעה כנגדו התיישנה אילו הוגשה כעת (בקשה מס’ 4).
בתשובת התובעים לרשימת הבקשות נטען שוב כי עילת התביעה היא הרשלנות בגין התיישנות תביעת התובעים שבעטיה נדחתה התביעה, ולא ניתן מענה של ממש, אם בכלל, לטענה שיש לסלק את תביעת התובע מחמת שתביעתו כלפי הרשות התיישנה עוד לפני שפנו התובעים לנתבע, ולהקטין את סכום התביעה. לטענות בעניין תביעת עיזבון האם, השיבו כי אין מקום למחיקה, שכן “מקובל בכתבי הטענות להזכיר עיזבון אדם שנרצח”, וכי גם הנתבע כלל את העיזבון בתביעה שהגיש בירושלים.
בדיון שהתקיים ביום 10.8.2022 לובנו הדברים. בית המשפט עמד על הקושי הלכאורי המתעורר על פניו, שעה שהתובע הציג מצג שלפיו הוא יורש על פי דין יחד עם אחותו-התובעת, והתובע אף תבע מכוח מעמדו זה, וכך ניהל את ההליך הקודם כל כולו מראשיתו, דרך הדיון בבקשה לסילוק על הסף של הרשות, וכלה בערעור לבית המשפט העליון, לרבות לאחר החלפת הייצוג. כך גם בתביעה דנן, בכתב התביעה המקורי ובזה המתוקן. ואילו טענת ההסתלקות מהירושה הועלתה לראשונה רק כשנתיים לאחר שנפתח ההליך שבכותרת. גם זאת, רק במענה להבהרה שהתבקשה על ידי בית המשפט כמפורט לעיל, בעניין חלוקת העיזבון בין התובעים שהוצגו כיורשים. לכך מצטרפת גם העובדה שהתובעים בחרו שלא להגיש כתב תשובה אף שבכתב ההגנה נטען כי תביעת התובע כנגד הרשות התיישנה כבר במועד הפניה לנתבע. הכל כאשר לפי הבהרות התובעים, התובע יודע היטב ומודע לכך שהסתלק מן הירושה כבר בשנת 2002. וכך גם התובעת, שהתובע “הביא” לה “את הסכמתו לוויתור” עוד לפני דצמבר 2002 ובין שניהם “הסכמה מלאה” בעניין, כלשון התובעים בהבהרות.
לא היה בפי התובעים מענה מספק. ב”כ התובעים טען כי מדובר ב”טעות בתום לב כי התייחסו אליהם בשלטונות ישראל גם באתרים רשמיים כיתומים של אותה אישה ולא העליתי על הדעת שתהיה בעיה עם זה. מה גם שהיה עורך דין קודם” (עמ’ 1 ש’ 21-23). בהמשך לשאלת בית המשפט מדוע גם ההליכים בתיק זה הוגשו בשם התובע ולא רק בשם התובעת, השיב כי “לא היו מודעים שיש הבדל בין הדין הישראלי והאוקראיני”. בית המשפט שב וביקש להבהיר כיצד זה יש בטענה להבדלי הדין כדי להסביר את עצם הגשת התביעה על ידי התובע ותוך הצגתו כיורש, אף שהוא יודע שהסתלק מן הירושה, ואת הימנעותו מלציין כי אינו יורש שכן הסתלק לטובת אחותו. ב”כ התובעים השיב כי “גם אני למען האמת לא חשבתי על זה, אבל לדעתי זה לא משליך על קיום התיק הזה כי מותר על פי הפסיקה של בית המשפט העליון להטיל פיצויי עונשין על העיזבון באופן ספציפי למרות שאין לו מעמד משפטי” (עמ’ 2 ש’ 8-12). בית המשפט חזר וביקש לקבל הסבר מדוע ההסתלקות – שהיא עובדה מהותית שמצויה לכאורה בידיעתם של התובעים מבראשית – עלתה רק לאחר שבית המשפט ביקש לקבל הבהרה לגבי אופן חלוקת העיזבון בין התובעים, ולא נזכרה קודם לכן. ב”כ התובעים השיב כי “יש שינוי בנסיבות המשפטיות כי בשלב מסוים הפסיקות של בית המשפט העליון לגבי קביעת הטלת פיצויי עונשין על עיזבון של נפגע טרור ניתנה יותר מאוחר מהגשת התביעה”. והוסיף כי לדעתו “…זה בסדר, מכיוון שבשורה ראשונה בתיאור התביעה זה כולל את העיזבון במפורש בראש הטור, לא אני המצאתי את דרך ההצגה הזאת אלא הנתבע עצמו. לכן אם העיזבון בכתב התביעה בוודאי שהעיזבון זכאי לקבל” (עמ’ 2 ש’ 29-31). ב”כ התובעים אף אישר במפורש, את שעלה למעשה מהבקשה הראשונה לתיקון כתב התביעה – כי קודם לפסק הדין בעניין בן שלום, “היה [לתובעים] אינטרס שיהיו כמה שיותר תובעים” ואילו כעת, לאור פסק הדין, לא אלה פני הדברים. ריבוי התובעים אינו מגדיל את סכום הפיצויים. לא משנה מה מספר התובעים, כלל יורשי העיזבון יתחלקו בסכום כולל של 3 מיליון ₪ (עמ’ 2 ש’ 13-15).
בתום הדיון הצעתי לתובעים לשקול להפחית את סכום התביעה לאור הקשיים שהועלו ביחס לתביעתו של התובע כאמור, ועם זאת ציינתי כי יש מקום שהצדדים יבואו בדברים לסיום המחלוקת ללא צורך בהליכים נוספים ביחס לתביעת התובעת (החלטה בפרוטוקול מיום 10.7.2022). התובעים הודיעו כי אינם רואים לפעול כמוצע (הודעה מיום 1.8.2022 והחלטה מאותו יום בבקשה 36). לטעמם, כלשון ההודעה: “אין בפגם שנפל בניסוח כתב התביעה כדי לשבש את זכותה של הבת (היורשת היחידה) לזכות במלוא סכום התביעה”; ו”כל מרכיבי התובעים הזכאים על פי דין, מצאו את מקומם במפורש בכתב התביעה ולא יתכן שעקב הופעה של הבן של הנרצחת, דווקא מיוזמתו של הנתבע, בית המשפט יפסול את זכאותו של העיזבון לכל הסכום של התביעה”.
משכך, ולאור בקשת ב”כ התובעים בדיון ליתן בידו שהות להשיב בכתב, הוריתי על הגשת טענות בכתב. הנתבע הגיש בקשה לסילוק תביעת התובע על הסף ולהפחתת התביעה במחצית תוך העברתה לבית משפט השלום. התובעים השיבו והוגשה גם תגובה לתשובה. יצוין (כאמור) כי בתשובה לא התנגדו התובעים למחיקת התובע מהתביעה, אך זאת תוך שסכום התביעה בסך של 3,000,000 ₪ יוותר על כנו.
גם בשלב זה של ההליך, לאחר שבדיון הובהר הקושי הניצב לפני התובעים כמתואר; ולאחר שהוגשה בקשת הנתבע לסילוק תביעתו של התובע על הסף מחמת שהתיישנה כבר בעת שפנו התובעים לשכור את שירותיו של הנתבע (ואף הסתיימה הגשת כתבי הטענות בבקשה זו של הנתבע) – לא ביקשו התובעים לתקן את התביעה.
בכל הנ”ל לא הסתיימה מסכת ההליכים והאירועים בתיק. ההמשך עוד לפנינו.
הודעת התובעים מיום 14.11.2022 כי פתחו בהליך למתן צו ירושה ישראלי
והגשת בקשה שניה לתיקון כתב התביעה (בקשה מיום 23.1.2023)
בעוד הבקשה לסילוק על הסף תלויה ועומדת לפניי למתן החלטה, הגישו התובעים, ביום 14.11.2022 (במסגרת בקשה 37), “הודעה על הגשת בקשה לצו ירושה בישראל”, שאליה צורף צו ירושה אוקראיני משנת 2022, תוך שצוין כי הוא “כולל ויתורים” (הכוונה כנראה להסתלקות התובע), בלווי תרגום נוטריוני לעברית (צו הירושה האוקראיני). צורפה גם חוות דעת על פי הדין האוקראיני, וצוין עוד, בין היתר, כי “ב”כ התובעים הודיע מראש שההליכים למתן צו ירושה בישראל החלו באיחור כיוון שלא העלו על דעתם של הנתבע שייצג את התובעים לבדוק בזמנו” (זו לשון ההודעה, שאינה ברורה). ביום 3.1.2023 המציאו התובעים לתיק צו ירושה ישראלי ביחס לנכסי המנוחה בישראל, שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה ביום 28.12.2022, וזאת בהליך שבו פתחו כשנתיים וחצי לאחר פתיחת הליך זה, בדצמבר 2022, במסגרת תיק ת”ע 16226-12-22 (צו הירושה הישראלי).
בשים לב לכל האמור ניתנה החלטתי מיום 8.1.2023 בזו הלשון:
“לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בבקשה לסילוק על הסף ובמסמכים בתיק, אני מורה כדלקמן:
לאחר שהסתיימה הגשת כתבי הטענות בתיק; סביב שאלות ההבהרה של בית המשפט בקשר לזהות התובעים, בין היתר בשים לב לכך שעיזבון אינו אישיות משפטית ואינו יכול להיות בעל דין; וסביב הבקשה לסילוק על הסף – עלתה סוגיית ויתור התובע על הירושה או הסתלקותו מהירושה לטובת אחותו-התובעת וההשלכות שיש לכך, לרבות על זהות התובעים ועל סכום התביעה. הוגשו ע”י ב”כ התובעים ‘הבהרות’ או ‘הודעות’ ואף מסמכים שונים בקשר לכך. כמו כן, במסגרת טענות הצדדים בבקשה לסילוק על הסף, התייחסו הם גם לשאלה מה היה הדין אילו ביקשו התובעים לתקן את כתב התביעה כך שיבטא את הטענה להסתלקות התובע (שכאמור, לא נזכרה בתביעה); והאם היה בידי בית המשפט, אילו עמדה לפניו בקשה לתיקון התביעה כאמור, לאפשר את תיקונה בנסיבות ענייננו. זאת, אף שלא הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה. כידוע, בקשה לסילוק על הסף נבחנת לפי כתב התביעה כפי שקיים בתיק (שכאמור, אינו מתייחס לעניין הסתלקות התובע כלל). בנסיבות כמתואר ועל מנת שניתן יהיה להכריע בעניינים שעל הפרק בשלמותם, יודיעני ב״כ התובעים בתוך 7 ימים, אם ברצונו להגיש בקשה כדין לתיקון כתב התביעה (שאז אקצוב מועד להגשת הבקשה ולהגשת תשובה לה).
[…]”
בסופו של דבר, ביום 23.1.2023, למעלה מ- 6 חודשים מההבהרה הראשונה, ולמעלה משנתיים וחצי לאחר הגשת התביעה – הגישו התובעים בקשה (נוספת) לתיקון כתב התביעה וביקשו לאפשר הגשתו של כתב תביעה מתוקן שלפיו היורשת היחידה של המנוחה היא התובעת, בתה של המנוחה, לאור הסתלקות התובע מן הירושה, ובהתאם לצו הירושה האוקראיני ולצו הירושה הישראלי (הבקשה השניה לתיקון כתב התביעה).
אציין כי בתמיכה לבקשה לתיקון כתב התביעה לא הוגש תצהיר התובעים או מי מהם, אלא הוגש תצהיר עו”ד ממשרדו של ב”כ התובע, עו”ד טנדלר, שלפי האמור שם ליוותה את התובעים ואת ההליכים המשפטיים השונים מרגע שהתייצבו התובעים לראשונה במשרד, והייתה מעורבת גם בהליך להוצאת צו ירושה ישראלי. עו”ד טנדלר ציינה כי היא עושה תצהירה בתמיכה לבקשה לתיקון כתב התביעה, כך שייאמר בו כי התובעת ירשה לפי הדין האוקראיני את אמה לאחר שאחיה ויתר על חלקו בעיזבון כבר בשנת 2002. לשיטת המצהירה, לאור זאת ולפי צו הירושה הישראלי, יש טעם ועילה לתיקון כתב התביעה כמבוקש. תצהיר עו”ד טנדלר אף הוא אינו מתייחס לסיבה לכך שלא בא זכרה של טענת ההסתלקות בכל ההליכים עד שעלתה לראשונה בהליך זה כמתואר, לרבות בכתבי הטענות שנערכו על ידי משרד ב”כ התובע, הן בהליך הקודם והן בהליך זה. בוודאי שאין בתצהיר מענה לשאלה מדוע נכבשה טענה זו על ידי התובעים (שהיא עניין לתצהירי התובעים בעצמם).
לבקשה לתיקון כתב התביעה צורף נוסח כתב התביעה המתוקן (ראו ההחלטה מיום 30.1.2023 בבקשה 38). מעיון בנוסח כתב התביעה המתוקן שמבוקש להגיש עולה כדלקמן: נעשו שינויים בקשר עם הטענה שהתובעת היא היורשת היחידה של המנוחה, תוך ציון דבר ההסתלקות הנטענת של התובע כבר בשנת 2002 ובצירוף צווי הירושה. אעיר עוד כי הגם שב”כ התובעים חתם על התביעה כב”כ התובעת בלבד, רשימת התובעים בכותרת התביעה, הכוללת גם את העיזבון וגם את התובע, נותרה על כנה. גם במסגרת כתב תביעה מתוקן זה בית המשפט התבקש לפסוק את הפיצויים בסך של 3 מיליון ₪, והפעם לטובת התובעת בלבד.
אדגיש כי בכל הקשור לרשלנות הנטענת כלפי הנתבע ובאשר לנזק (הפיצויים העונשיים שנמנעו בשל רשלנות הנתבע), נותרו בעינם סעיפי התביעה כפי שהיו בכתב התביעה המקורי. עוד יש לציין כי בכתב התביעה המתוקן שמבוקש להגיש לא נוספה כל טענה להתרשלות הנתבע ביחס לסוגיית ההסתלקות, או טענה כלשהי לאחריות הנתבע בעניין זה.
לאחר שהושלמה הגשת כתבי הטענות גם בבקשה השנייה לתיקון כתב התביעה ובטרם הכרעה בשתי הבקשות – בקשת הנתבע לסילוק תביעתו של התובע על הסף ובקשת התובעים לתיקון כתב התביעה – סברתי כי יש מקום שהצדדים יבואו בדברים. הצדדים הסכימו לפנות לפישור לפני מותב אחר של בית משפט זה אך למרבה הצער, ללא הצלחה. התקיים קדם משפט נוסף ולאחריו חזרו והודיעו הצדדים (הודעה מיום 8.11.2023), כי אין בידם להגיע להסכמות לפחות לעת זו, וביקשו כי בית המשפט יכריע בבקשות לפניו. אציין עוד כי מי מהצדדים לא ביקש לקיים חקירות בקשר עם בקשות אלה.
הגיעה, אפוא, העת ליתן החלטה בבקשות שלפניי.
תחילה אפרט את עיקרי טענות הצדדים בבקשות.
טענות הצדדים בבקשת הנתבע לסילוק על הסף ובבקשת התובעים לתיקון כתב התביעה
טענות התובעים בבקשה לתיקון התביעה הן גם טענותיהם בתשובה לבקשה לסילוק התביעה על הסף. כך גם ביחס לטענות הנתבע בבקשות. הקשר בין הדברים כפי שעולה מטענות הצדדים (וגם מהחלטתי לעיל מיום 8.1.2023), הוא ברור: אם תתקבל הבקשה לתיקון התביעה כך שהתובעת תהא היורשת היחידה של העיזבון, ממילא תידחה בקשת הנתבע לסילוק על הסף של תביעת התובע, אשר נשענת על כך שתביעת התובע כלפי הרשות התיישנה כבר במועד הפנייה לנתבע (בעוד שתביעת התובעת כלפי הרשות, כזכור, לא התיישנה אז, אלא רק לאחר הפנייה לנתבע). אם תידחה הבקשה לתיקון התביעה, הרי שתמונת המצב הרלבנטית היא זו שלפי כתב התביעה הקיים, דהיינו: התובע הוא יורש העיזבון ביחד עם התובעת – או אז יש לקבל את טענת הנתבע ולסלק את תביעת התובע על הסף.
משכך יבואו טענות הצדדים בשתי הבקשות, כאחד.
לטענת הנתבע, יש לסלק את תביעתו של התובע ובהתאם להפחית במחצית את סכום התביעה, להעמידה על סך של 1.5 מיליון ₪, ולהעבירה לבית משפט השלום. לפי הדין, כאשר לקוח תובע את פרקליטו בטענה כי התרשל בייצוגו בהליך משפטי, אין די ללקוח להוכיח את ההתרשלות בייצוג, אלא עליו להוכיח כי אילולא התרשל הפרקליט, הוא היה זוכה בתביעתו. כיוון שעל פי הנטען בכתב התביעה הפניה אליו בוצעה בחלוף למעלה מעשור מיום אירוע הטרור, הרי שתביעתו של התובע, שהיה בגיר ביום האירוע, התיישנה, עוד לפני שהתובעים פנו אליו ושכרו את שירותיו. מכאן שגם אלמלא ההתרשלות הנטענת של הנתבע, לא היה התובע זוכה בתביעתו כנגד הרשות, ואין לו עילה לתבוע את הנתבע בשל הפיצויים שלא קיבל. הנתבע מציין עוד כי דבר התיישנות התביעה של התובע עוד טרם פנייתו לנתבע, נקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ואושר על ידי בית המשפט העליון, ופסק הדין יוצר השתק גם כלפי התובע בנקודה זו (השתק הגנה חד צדדי). מכאן שהתובע אינו יכול לבסס טענה של השעיית תקופת ההתיישנות במסגרת הליך זה כנגד הנתבע. וביתר שאת נכונים הדברים משבחר שלא להגיש כתב תשובה.
אשר לטענת ההסתלקות שהעלו התובעים כמפורט לעיל – לטענת הנתבע, מטרתה להביא לכך שהתובעת תהא היורשת היחידה של העיזבון, וההתיישנות לא תחול עליה מחמת שהייתה קטינה בעת האירוע. אלא שבנסיבות העניין מנועים התובעים מלטעון להסתלקות התובע בשל השתק שיפוטי, שיסודו בחובת תום הלב. אין לאפשר לתובע לפעול בדרך מניפולטיבית תוך ניצול בית המשפט לרעה ופגיעה בטוהר ההליך השיפוטי. בעל דין מנוע מלהעלות טענות עובדתיות סותרות או חלופיות באותו הליך (תקנה 72(ב) לתקנות החדשות), ומנוע מלטעון טענות עובדתיות או משפטיות סותרות גם בהליך אחר באותו עניין, בין אם צלחה טענתו בהליך הקודם ובין אם לאו. משמעות הדבר היא שבעל הדין מנוע מלטעון את טענתו המאוחרת שעומדת בסתירה לטענתו הקודמת, וזאת מבלי שבית המשפט יידרש לה או יבדוק את אמיתותה. כך גם כאן, משעה שהתובעים הציגו את התובע כיורש וכתובע לאורך כל הדרך. אילו ויתר התובע על חלקו בעיזבון, לא היה נמנה עם התובעים. אין, אפוא, לשיטת הנתבע, להיזקק כלל לטענת ההסתלקות ואין לבחון אותה לגופה.
למעשה התובעים מסכימים, כי תביעתו של התובע התיישנה כבר במועד שהתובעים פנו לנתבע. במענה שהגישו לבקשת הנתבע לסילוק על הסף – שכאמור, הוגשה קודם לבקשתם לתיקון כתב התביעה – אף היו מוכנים למחוק את התובע מהתביעה. אך זאת, מבלי לסלק את מחצית התביעה. לשיטתם, אם תוכח תביעת התובעת, יהא בידי בית המשפט לפסוק לטובתה את סכום הפיצוי המלא המגיע לכלל יורשי העיזבון בסך של 3 מיליון ₪. התובעים מבקשים לאפשר את התיקון ולהותיר את סכום התביעה המלא על כנו. זאת, לטענתם, מהטעם שהעיזבון, שהתובעת היא חליפתו, הוא התובע מס’ 1 בתיק ומחיקת התובע אינה משנה זאת. לשיטת התובעים, פסיקת בית המשפט העליון יצרה קטגוריה משפטית מיוחדת, שבמסגרתה הוכרה זכות כל עיזבון של נפגעי טרור לפיצויים עונשיים בסך של 3 מיליון ₪ שלא על בסיס היורשים או התלויים אלא על בסיס העיזבון, כך שלעיזבון יש מעמד עצמאי משלו, וזאת אף שבחלק מהפסיקה נשלל מעמדו המשפטי של העיזבון.
לטענת התובעים בבקשות, התובע ויתר באופן מוחלט ומלא על זכויותיו בעיזבון אמו המנוחה לטובת אחותו עוד בשנת 2002, כך שהיא היורשת היחידה של המנוחה על פי הדין האוקראיני (וגם על פי צו הירושה הישראלי). אלא ש”כתב התביעה המקורי הסתמך בטעות על קיומם של שני יורשים, שהם שני הילדים של המנוחה … הצירוף של שני הילדים נובע מרשלנותו של הנתבע … כך שבעת הגשת התביעה המקורית נגד הרש”פ על ידי הנתבע, לא הייתה סיבה לשקול מחדש את מעמדם של שני ילדי המנוחה” (זו לשון הבקשה, שאיננה ברורה) וכי “עקב טעות של הנתבע, הנושא של הנפקת צו ירושה ישראלי פורמלי נשכח, אולם מיום אישור מתן צו ירושה ישראלי לתובעת כיורשת יחידה לא קיימת כל עילה לסרב לקיים את המעמד האישי הכשר הנכון שלה” (סעיף 3 לתגובה לתשובה). עוד טענו כי בשל עיקרון הכיבוד הדדי בין הערכאות השיפוטיות יש לכבד את קביעת מעמדה של התובעת כיורשת יחידה על ידי בית המשפט לענייני משפחה.
אשר לעיתוי הגשת הבקשה לתיקון התביעה – התובעים ציינו כי הבקשה הוגשה בשלב זה, לאור ההתפתחות שחלה לאחר הגשת התביעה בדמות צו הירושה הישראלי; וכי יש להתיר את התיקון גם בשים לב לשלב הדיוני של ההליך, שטרם החל בו שלב הבאת הראיות. נטען עוד כי מן הראוי היה להתיר את התיקון אף אילו התבקש בשלב מאוחר עוד יותר של ההליך, שכן תיקון כתב התביעה תוך מחיקתו של התובע עדיף ויעיל יותר, שאם לא כן ייגרם לתובעת עוול בשל מחיקת חלק נכבד מן התביעה שלא כדין. כמו כן, יש לאמץ את הגישה הליברלית המתירה תיקון התביעה לשם קיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, והזכירו כי בעת שהוגשה התביעה היו בתוקף התקנות הישנות.
בנוסף לטענותיו של הנתבע שהובאו לעיל מתנגד הנתבע לבקשה לתיקון כתב התביעה גם מהטעם שהוגשה באיחור רב, בניגוד לתקנה 49 לתקנות, שלפיה בקשה כזו יש להגיש בתוך 60 ימים ממועד כתב הטענות האחרון. נטען כי לא מתקיימים גם התנאים להפעלת סמכות בית המשפט לפי תקנה 46 להתיר את תיקונה. זאת לאור הזמן הרב שחלף מאז הוגשה התביעה ביוני 2020, ולאחר שכבר תוקנה פעם אחת באפריל 2021. בשתי התביעות (זו המקורית וזו שתוקנה בפעם הראשונה) לא נטען להסתלקות התובע, והתובעים אף עמדו כל העת, לרבות בדיון מיולי 2022 ולאחריו, על טענתם כי אין צורך בתיקון התביעה. הדברים יפים במיוחד, כך נטען, לאור ההקפדה כיום על דרישות סדרי הדין על פי התקנות החדשות.
עוד טען הנתבע, כי אין להתיר את תיקון התביעה כעת תוך העלאת טענת ההסתלקות בניסיון לפרט בכתב התביעה עובדות וטענות נוספות לצורך הקמת עילת תביעה ביחס לחלקו של התובע בעיזבון, שכן לא ניתן באמצעות בקשה לתיקון כתב תביעה, לעקוף את מגבלות ההתיישנות. בענייננו, לעת הגשת בקשת התיקון השנייה, חלפה תקופת ההתיישנות להגשת תביעת רשלנות מקצועית זו. על פי הנטען בתביעה “רשלנות הנתבע התגבשה ביום 20.6.2013” (ס’ 3 לתביעה). כתב התביעה בתיק זה הוגש ביום 16.6.2020, ימים ספורים טרם שחלפה תקופת ההתיישנות. כעת חלפו יותר מ- 7 שנים ממועד זה. מכאן, כך נטען, אין לאפשר תיקון התביעה במצב דברים זה, באופן שיעקוף את טענת ההתיישנות.
במענה לטענה אחרונה זו טענו התובעים כי התיקון אינו מוסיף עילה חדשה, אלא מדובר באותה עילת תביעה ועל בסיס מסד עובדתי זהה בעיקרו; ועל פי הפסיקה בנסיבות אלה ניתן להתיר גם במקרה שבו אילו הוגשה התביעה במועד הבקשה לתיקון הייתה נדחית מחמת התיישנות.
אציין עוד כי התובעים אינם חולקים על כך שחלקו של התובע בעיזבון (ממנו הסתלק לטענתם לטובת התובעת), הוא מחצית, וזו הנחתי לצורך ענייננו.
השאלות לדיון
תחילה אדון בבקשה לתיקון כתב התביעה.
השאלה הראשונה היא האם יש לאפשר את תיקון התביעה כמבוקש מהטעם שזה, לפי טענת התובעים, מצב הדברים לאשורו על פי צווי הירושה הנזכרים; או שמא, כטענת הנתבע, מנועים התובעים מלהעלות כעת את הטענה שהתובע אינו יורש לאחר שהסתלק מהירושה, מכוחו של השתק שיפוטי. וזאת מהטעם שבכל ההליכים עד כה, בהליך הקודם וגם בהליך זה, נטען כי שני התובעים הם יורשים. כפי שנראה, הקושי העיקרי בעניין תחולת ההשתק השיפוטי הוא שתביעת התובעים בהליך הקודם נדחתה, כך שלא מתקיים לכאורה “כלל ההצלחה הקודמת”, אשר נדרש כתנאי לקיומו של השתק שיפוטי לפי הדוקטרינה בתצורתה הקלאסית. אבחן, אפוא, את מקומו של הכלל האמור במסגרת הדוקטרינה של השתק שיפוטי במשפט הישראלי, תוכנו ויישומו. שאלת נוספת היא האם עולה התנהלות התובעים כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, באופן המצדיק על פי הדוקטרינה של השתק שיפוטי או כדוקטרינה עצמאית, את דחיית הבקשה לתיקון כתב התביעה? ועוד – יש לבחון, האם אפשרי התיקון המבוקש לאור הוראות התקנות שאוסרות על העלאת טענות עובדתיות סותרות או חלופיות בהליך למעט במקרה שבו אין העובדות ידועות לתובע כהווייתן.
בכל השאלות הללו, הסובבות בעיקרן סביב עיקרון תום הלב ומניעת שימוש לרעה בהליכי משפט, אדון כמקשה אחת.
בשלב שני, אם יעברו התובעים את המשוכה הנ”ל, צריך יהיה לדון בשאלה אם להתיר את התיקון המבוקש אף שבמועד הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה כבר התיישנה תביעת התובעת כנגד הנתבע; ובשיקולים הנוספים שיש לשקול לצורך החלטה בבקשה לתיקון כתב תביעה על פי התקנות והפסיקה, כגון העדר תצהיר מטעם התובעים, והגשת הבקשה כשנתיים וחצי לאחר הגשת התביעה.
בהמשך הדרך אבחן את בקשת הנתבע לסילוק תביעת התובע על הסף, זאת על יסוד כתב התביעה בנוסחו כפי שהוא (לאחר התיקון הראשון) או בנוסח המתוקן שמבוקש להגיש, ככל שיאושר תיקון כתב התביעה.
דיון והכרעה
אקדים מסקנה לדיון ואומר כי לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בעל פה ועיינתי בטענותיהם בכתב בבקשות שעל הפרק ובכל החומר המצוי לפניי, מצאתי כי אין להיעתר לבקשה לתיקון כתב התביעה; וכי יש לקבל את בקשת הנתבע לסילוק תביעתו של התובע בהליך זה על הסף, ולהעמיד את תביעת התובעת על סך של 1.5 מיליון ₪. הכל כמפורט להלן.
מקובלת עלי טענת הנתבע שלפיה מחמת השתק שיפוטי התובעים מושתקים מלטעון כי התובע אינו יורש לאחר שהסתלק מחלקו בעיזבון אמו לטובת אחותו-התובעת, וכי התובעת היא היורשת היחידה (טענת ההסתלקות), וזאת, אף שההליך הקודם לא צלח. הטענה שמבוקש להעלות כעת, לפיה התובע איננו יורש, היא היפוכה של הטענה כי התובע יורש, שנטענה בכתבי הטענות מטעם התובעים בהליך הקודם וגם בהליך זה (עד למועד שהועלתה טענת ההסתלקות). יש, אפוא, להניח לצורך הליך זה, כי מצב הדברים הוא כפי שהציגו התובעים בהליכים המשפטיים לאורך כל הדרך עד כה – דהיינו: התובע והתובעת הם שניהם יורשי המנוחה בחלקים שווים, ואין צורך בנסיבות אלה לבחון אם אמנם התובעת היא היורשת היחידה לאור צו הירושה האוקראיני או צו הירושה הישראלי שהוציאו התובעים לאחרונה.
מקובלת עלי גם הטענה שאין לאפשר את תיקון התביעה כמבוקש, מחמת שמדובר בשימוש לרעה בהליך המשפטי. ממכלול הראיות והטענות עולה כי כל עוד סברו התובעים כי תביעת התובע ובמעמדו כיורש העיזבון (במסגרת תביעת יורשים), תועיל להם בהשאת סכום הפיצויים הנתבע מהרשות בהליך הקודם או בתביעה זו – ואין חולק כי כך סברו הם ביחס למצב המשפטי טרם פסק הדין בעניין בן שלום – הוצג התובע כיורש. אך כשהתברר כי מעמדו של התובע כיורש עומד להם לרועץ, ועלול לגרוע מסכום הפיצויים המרבי שניתן לפסוק בתביעה זו, התנערו מכך. על מנת לעקוף את הסיכון לסילוק מחצית התביעה שלפניי (כחלקו של התובע בעיזבון) בשל טענת הנתבע שתביעת התובע כנגד הרשות התיישנה כבר במועד בו פנו התובעים לנתבע, טענו התובעים כי התובעת היא היורשת היחידה של העיזבון (שכן, כאמור, מחמת שהייתה קטינה בעת האירוע, תביעתה כלפי הרשות לא התיישנה במועד הפניה לנתבע). אין להסכים עם התנהלות מניפולטיבית זו, שבה מציירים התובעים לפני בית המשפט מציאות כרצונם, לפי מה שעשוי לשרתם טוב יותר בכל רגע נתון. קשה לקבל כי בהליך הקודם ישב על המדוכה בית המשפט המחוזי, ודן בתביעתם של התובעים שהוגשה מכוח מעמדם כיורשיה של המנוחה; וישב על המדוכה בית המשפט העליון, בדונו בערעור שהגישו על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות; וכי כעת, בניסיון לשפר את מצבם המשפטי בהליך זה, יתאפשר לתובעים לשנות טעמם ולטעון שהתובע הסתלק מן הירושה וכלל אינו יורש מלכתחילה. הכל כשהתובעים ידעו על ההסתלקות הנטענת מבראשית, ובוודאי לעת ניהול ההליך הקודם, ולא הציגו טעם המניח את הדעת שיכול להצדיק התנהלותם זו. בית המשפט וההליך השיפוטי אינם כלי משחק בידי התובעים. סבורני כי הדברים עולים כדי שימוש לרעה בהליך השיפוטי שאין להתיר, בין במסגרת הדוקטרינה של השתק שיפוטי ובין כדוקטרינה עצמאית, מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט אשר מעוגנת גם בתקנות סדר הדין האזרחי החדשות.
משאין לאפשר את תיקון התביעה ומצב הדברים לצורך ניהול הליך זה הוא ששני התובעים הם יורשים ותביעתו של התובע התיישנה כבר במועד שהתובעים פנו לנתבע לצורך ייצוגם – אין לתביעת התובע תקומה. שכן ברור כי לו הייתה התביעה מוגשת במועד הפניה לנתבע בדצמבר 2012 או בסמוך לאחר מכן, הייתה תביעתו של התובע כנגד הרשות הפלסטינית בהליך הקודם נדחית מחמת התיישנות. זאת לאור פסק הדין בהליך הקודם שדחה את התביעה תוך שקבע כי אין עילה להארכת תקופת ההתיישנות, ודחה את טענות התובעים להתארכות תקופת ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. קביעה זו מחייבת את התובעים בהליך זה מחמת השתק פלוגתא.
זוהי תמצית הדברים, וכעת לדיון בהרחבה.
אפתח בסקירת המצב המשפטי ביחס לדוקטרינה של ההשתק השיפוטי, ובתוך כך אדון גם במקומו של “כלל ההצלחה הקודמת” במשפט הישראלי. כן אתייחס לסמכות בית המשפט למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט בבחינת הבקשות שלפניי. בשלב שני, אדון ביישומו של הדין על ענייננו.
השתק שיפוטי וסמכותו של בית המשפט למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט
לפי הדוקטרינה של ההשתק שיפוטי, שהשתרשה במשפט הישראלי, מנוע בעל דין מלטעון טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך או בהליך אחר. הדוקטרינה פועלת במישור היחסים שבין בעלי הדין לבין בית המשפט, ותכליתה היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור בהליכי המשפט. “לתכלית זו שני היבטים: ההיבט המוסרי הנגזר מעיקרון תום הלב, המבקש למנוע ניצול לרעה של בתי המשפט; וההיבט המעשי הנועד למנוע קבלת החלטות שיפוטיות סותרות” (ע”א 4401/21 אמיתי נ’ קרויז מיום 15.11.23 (כבוד השופט מינץ, פסקה 61) (עניין אמיתי)
מקובל לראות בפסק הדין ברע”א 4224/04 בית ששון בע”מ נ’ שיכון עובדים והשקעות בע”מ, פ”ד נט (6) 625 (8.3.2005) (עניין בית ששון), אבן דרך מרכזית בכינונו של השתק יציר פסיקה זה, הגם שיסודותיו נמצאו בפסיקה קודמת. כך נקבע בעניין בית ששון מפי כבוד השופט גרוניס (כתוארו אז):
“9. הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי-הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים (ניתן לראות באיסור על העלאת טענות עובדתיות חלופיות כנגד אותו בעל דין בכתב טענות אחד משום דוגמה של השתק שיפוטי; האיסור קבוע בתקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ”ד-1984). התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט … בעוד שתורת ההשתק מכוח מצג מתמקדת בצדדים ובמערכת היחסים ביניהם, הרי הדגש בהשתק השיפוטי הינו על היחס בין בעל-הדין לבין בית-המשפט. מכך אף נובע שתחולתו של ההשתק השיפוטי אינה מוגבלת למצב דברים שבו מדובר באותם מתדיינים בהליך הראשון ובהליך המאוחר… ואף אין דרישה שהצד האחר שינה את מצבו לרעה … זאת ועוד, טענה בדבר השתק שיפוטי יכולה לעלות בלא קשר לנושא המשפטי המהותי העומד על הפרק”.
בפסק הדין בעניין בית ששון ציין בית המשפט כי בעבר נקבע בעקבות פסיקה אמריקנית, כי ההשתק השיפוטי חל רק אם בעל הדין שהטענה מועלית כלפיו זכה בהליך הראשון על סמך הטענה שאת היפוכה הוא טוען בהליך המאוחר. תנאי זה מכונה “כלל ההצלחה הקודמת”. כבוד השופט גרוניס (כתוארו אז) העיר כי אינו משוכנע שאמנם “הדרישה של הצלחה קודמת תהא בכל מקרה ומקרה תנאי שאין בלתו לתחולת השתק שיפוטי”, ועם זאת לא מצא לקבוע מסמרות בסוגיה, שכן מצא כי דרישה זו התקיימה בנסיבות שנדונו בפסק הדין (פסקה 10 לפסק הדין). באותו עניין ניתן צו ארעי על יסוד הטענה שבמוקד הדברים, אך הבקשה לסעד זמני נדחתה, והצו הארעי בוטל כחצי שנה לאחר מכן. על פי פסק דין זה, אפוא, לצורך קיום התנאי של הצלחה קודמת (ככל שהוא תנאי בלעדיו אין), לא נדרש כי הטענה שנטענה בהליך הראשון תתקבל ותוביל לזכייתו של בעל הדין בהליך הראשון. אף אין זה מתחייב שהמתדיין זכה בדין בהליך הראשון. די בכך שבית המשפט בהליך הראשון קיבל בשלב כלשהו את הטענה וגם אם בעל הדין לא זכה בהליך הראשון.
כבוד השופט רובינשטיין (כתוארו אז) הביע עמדתו בעניין בית ששון (וגם בפסיקה נוספת מאוחרת) כי אמנם החשש להכרעה סותרת מתקיים רק אם התקבלה הטענה בהליך קודם, אך “באספקלריית תום-הלב – ובלשון פשוטה, הגינות – אין צורך ככלל בהצלחה קודמת בטענה זו. אי אפשר שהצד שכנגד, ובהכרח גם בתי-המשפט, יהיו לטוען בחינת ‘תכנית כבקשתך'” והוסיף וחתם פסק דינו בכך ש”כללם של דברים, בעיניי היסוד להשתק השיפוטי הוא יסוד מוסרי, קרי דרישה להתנהלות כנה שאינה בנויה אך על צרכים טקטיים”.
במהלך השנים ובהמשך למגמה שניכרה בפסק הדין בעניין בית ששון, חל פיחות וכרסום במעמדו של “כלל ההצלחה הקודמת”, הגם שטרם גובשה הלכה יציבה בעניין ולא נתחמו הגבולות. מעיון בפסיקה עולה כי לצד הגישה המסורתית בדבר תחולת כלל ההצלחה הנוקשה כנזכר בדין האמריקאי (שנדמה כי אחיזתה בפסיקה כיום קלושה); ולצד גישתו של כב’ השופט רובינשטיין, שלפיה אין לעמוד על קיומה של הצלחה (וזאת, כעולה מהמצוטט, תוך התמקדות בהיבט של חוסר תום הלב בהעלאת הטענה הסותרת) – יושמה גישת ביניים, כך שתחולתו של הכלל אינה תנאי-בלעדיו-אין בכל מקרה, ובמקרים שהוא חל, הדרישות להתקיימותו עשויות להיות מקלות.
כך, על פי הפסיקה, לא נדרש להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הטענה שאת היפוכה מבקשים לטעון בהליך המאוחר, לבין ההצלחה בהליך הקודם; שכאמור בעניין בית ששון, יכולה להיות גם הצלחה זמנית בדמות צו ארעי שבוטל לאחר מכן, ואף אם בסופו של יום נדחתה התביעה. נפסק כי לא נדרש שההצלחה בהליך הראשון תהא מבוססת על הטענה הנדונה, ודי בכך שהתקבלה “טובת הנאה” כלשהי מההליך הראשון, אף אם טענתו של בעל הדין בהליך הקודם לא התקבלה במובן הצר, משאין בנמצא החלטה המקבלת את עמדתו (רע”א 8297/12 הפניקס הישראלי לביטוח בע”מ נ’ המוסד לביטוח לאומי, פסקה 13 לפסק הדין של כבוד השופט זילברטל). בהמשך לכך גם נקבע כי קיימת “טובת הנאה” אף במקרה שבו הגיעו הצדדים להסכם פשרה, והטענה כלל לא נדונה על ידי בית המשפט (בר”מ 8689/14 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה מגדל העמק נ’ מבני תעשיה 4.5.2015, כבוד השופט פוגלמן (כתוארו אז)).
עוד עולה כי כובד המשקל הוא בתום הלב של בעל הדין, ובשאלה אם יש בהתנהלותו משום ניצול לרעה של ההליך השיפוטי, ופחות בחשש מפני החלטות סותרות; ובמקרים שבהם חוסר תום הלב הוא מובהק ובוטה, ראה בית המשפט לקבוע כי קם השתק שיפוטי אף אם לא התקיימה הצלחה קודמת. כך נפסק בע”א 9056/12 קינג נ’ פקיד שומה ירושלים (4.8.2014) (עניין קינג) בפסקה 13: “טענתם העובדתית החדשה של המערערים סותרת באופן חזיתי את טענתם הקודמת לפני המשיב ולפני בית המשפט המחוזי. מדובר בסתירה ברורה ומובהקת, העומדת בניגוד לא רק לטענות המערערים בכתבי טענותיהם אלא גם לדברים שהצהיר והעיד המערער 1 לפני ערכאה שיפוטית. מדובר אם כן בהתנהלות חסרת תום לב באופן מובהק ובוטה, הכרוכה בהודאה במסירת דברים שאינם אמת בתצהיר ובעדות. ניתן לסבור כי במצב דברים קיצוני שכזה כלל אין צורך בהצלחתה של הטענה הקודמת כדי להשתיק את המערערים מלהעלות את טענתם הסותרת …”.
ראו גם פסק דינו של כבוד השופט גרוניס בע”א 8517/06 מדינת ישראל נ’ שכטמן ושות’ חברה לבניין בע”מ (1.6.2011) בעמ’ 638, משם עולה כי קמה מניעות אף שהמערערת לא הצליחה בטענותיה בערכאה ראשונה. וזאת בהמשך לפסק הדין בעניין בית ששון שם העיר כי “איני משוכנע שאמנם הדרישה של הצלחה קודמת תהא בכל מקרה תנאי שאין בלתו לתחולתו של השתק שיפוטי”.
וכך גם בפסק דינו של כבוד השופט סולברג בע”א 892/20 פקיד שומה חיפה נ’ פאר (4.11.2020) נקבע כי “בסופו של יום, השיקול שראוי כי ינחה את בית המשפט הוא הגשמת תכליות הליבה של דוקטרינת ההשתק השיפוטי (הבטחת טוהר הליכי המשפט, הגינות דיונית ומניעת שימוש לרעה בהליכי משפט). שאלת ההצלחה או ההנאה הקודמת אינה צריכה לשמש חסם מפני השתקת טיעון סותר, אלא כאמצעי נוסף בעריכת איזון אינטרסים הולם בין הצדדים כל מקרה לגופו, המתיישב עם תכליות הליבה הניצבות ביסוד הכלל”.
תמצית המצב המשפטי בעניין כלל ההצלחה הקודמת סוכם לאחרונה בעניין אמיתי (כבוד השופט מינץ) כדלקמן:
“61. […] בעבר יישומו של כלל ההשתק השיפוטי אף היה מותנה בהתקיימותו של הכלל המכונה ‘כלל ההצלחה הקודמת’, אשר הלך ואיבד תאוצה עם השנים, אך יש בו כדי לתרום להבנת אופיו של הכלל. על פי כלל ההצלחה הקודמת כפי שעוצב בתחילת הדרך, ‘תנאי בסיסי להחלת ההשתק הוא שהטענה שנטענה בהליך הראשון נתקבלה, והיא שהצמיחה לטוען אותה טובת הנאה’ […]. במרוצת השנים רוכך כלל זה, ונקבע כי אם צמחה לבעל הדין טובת הנאה כלשהי, גם אם טענתו לא התקבלה, הוא לא יהיה רשאי לטעון טענה מנוגדת לאותה טענה […] אמנם הושמעו בפסיקה עמדות על פיהן ניתן לוותר כליל על דרישת הפקת טובת ההנאה […] וניתן לומר כי ההלכה בדבר תנאי תחולתו של ההשתק השיפוטי טרם גובשה עד תום […]. בכל אופן, גם לעמדה כי אין מקום להחלה דווקנית של ‘כלל ההצלחה הקודמת’, הדגש בקבלת טענה להשתק שיפוטי הוא במתן תשובה לשאלה האם מדובר בנסיבות המצביעות על חוסר תום לב או ניצול לרעה של הליכי משפט על ידי בעל הדין – כגון מצבים שבהם נמצא כי נמסרו דברים שאינם אמת בתצהיר או בעדות […]”.
[ההפניות לפסיקה הושמטו בציטוט זה].
לסקירת ההתפתחות בפסיקה והשאלות השונות שמעלה הסוגיה ראו גם:
ד”ר אבישי אדד טיעון בלתי עקיב: סופיות, מניעות והשתק (התשפ”א-2021) בעמודים 240-263; עידו באום ואבישג ברוך “השתק שיפוטי: עיון ביקורתי בכלל ההצלחה הקודמת” ספר אליקים רובינשטיין (אהרון ברק, מרים מרקוביץ’-ביטון, אילה פרוקציה, רינת סופר – עורכים, 2021), 1461, 1472-1468. וכן באותו ספר, מאמרם של עפר דרורי ודורית יפרח דרורי “דיבורו (האישי) של ההשתק השיפוטי – אתיקה שיפוטית, פיתוחה של הלכה ומניפת המניעות” בעמוד 1559. ראו גם גישתו של יששכר רוזן צבי ההליך האזרחי (התשע”ה-2015), עמ’ 225-273, המצדד בצמצום תחולתה של דוקטרינת ההשתק השיפוטי והחלתו של כלל ההצלחה הקודמת כהלכתו במקור.
מעיון בפסיקה סבורני כי ניתן לסכם ולומר כי ההצלחה הקודמת הפכה להיות שיקול או נסיבה במסגרת הפעלת שיקול הדעת של בית המשפט לצד שיקול תום הלב, ולא תנאי-בלעדיו-אין לתחולת הדוקטרינה של השתק שיפוטי, והכל לצורך השגת תכליות הדוקטרינה בנסיבות העניין הספציפי שלפני בית המשפט. נדמה כי בין שני השיקולים – קיומה של הצלחה קודמת ותום הלב של בעל הדין – מתקיים יחס של “מקבילית הכוחות”, כך שככל שחוסר תום הלב של בעל הדין בהעלאת הטענות הסותרות כבד יותר, ובהתאם גם הפגיעה בתכלית של שמירה על ההגינות הדיונית ומניעת שימוש לרעה בהליך המשפטי, חמורה יותר – כך תקטנה הדרישות לצורך עמידה בכלל ההצלחה הקודמת, וניתן יהיה להסתפק בטובת הנאה “חלשה” יותר שלה זכה בעל הדין בהליך הקודם. ובמקרים שבהם חוסר תום הלב הוא מובהק ובוטה, אף יקום השתק שיפוטי גם אם לא התקיימה הצלחה קודמת.
עוד יש לומר כי במקרי קצה אלה הנזכרים לעיל, שבהם חוסר תום הלב של בעל הדין בהעלאת הטענה הסותרת הוא מובהק ובוטה, מתאפשרת ככלל גם פעולתו של בית המשפט בגדרי סמכותו הטבועה למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט. בתוך כך ובהליכה במשעול משפטי עצמאי, אף מתייתר מאליו הצורך בקיום התנאי של הצלחה קודמת לקיומו של השתק שיפוטי.
הסמכות הטבועה של בית המשפט למנוע התנהלות העולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט מעוגנת כיום בפרק עקרונות היסוד של התקנות החדשות (ראו במיוחד תקנה 4 שלפיה “לא יעשה בעל דין או בא כוחו שימוש לרעה בהליכי משפט …” ותקנה 5א לפיה “עקרונות היסוד שבחלק זה ישמשו את בית המשפט בהפעילו את שיקול דעתו לפי תקנות אלה או לפי כל חיקוק המפנה אליהן”). הסמכות למחוק כתב טענות מטעם זה מעוגנת באופן ספציפי בתקנה 42, שלפיה אם “סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט רשאי הוא, מטעם זה בלבד, למחוק את כתב טענותיו כולו או מקצתו” (למחיקת כתב טענות מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט ראו יששכר רוזן צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים (מהדורה שניה, 2023) בעמוד 254-255) . שיקול זה בא בכלל שיקוליו של בית המשפט גם בכל הקשור לתיקון כתב טענות לפי תקנה 46, המתווה כי בית המשפט ישקול אם התיקון דרוש “לשם קיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, תוך התחשבות בין השאר, בהתנהלותו של מבקש התיקון, השלב הדיוני שבו מוגשת הבקשה, והמטרה שהתיקון המבוקש צפוי להשיג”. בתוקף כל אלה אף בידי בית המשפט שלא לאפשר תיקון כתבי טענות אם התיקון מבוקש עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט ובכלל זה, אם התיקון נעשה על מנת לטעון טענה שסותרת באופן מובהק ובוטה את טענת בעל הדין באותו הליך או בהליך קודם.
מהכא להתם – יישום הדין ביחס לבקשה לתיקון כתב התביעה
ביישום הדין לענייננו סבורני כי חל השתק שיפוטי המונע מהתובעים לתקן את תביעתם ולטעון כי התובע אינו יורש בשל כך שהסתלק מן הירושה, וכי התובעת היא היורשת היחידה. טענה זו סותרת את כתבי הטענות מטעמם בהליך קודם ואף בהליך זה (בכתב התביעה המקורי ובזה שתוקן), שם טענו כי שניהם יורשים של המנוחה ולא נזכר דבר ההסתלקות. ענייננו, כך נדמה, אינו מעורר קושי מיוחד ביישום הדוקטרינה של השתק שיפוטי ואינו מצריך הכרעה בין הגישות השונות בקשר לנחיצות כלל ההצלחה הקודמת במשפט הישראלי או דיון לפרטי הפרטים באשר לתוכנו. זאת משעה שהטענות העובדתיות הסותרות שמבקשים התובעים לטעון, נטענו (גם) במסגרת אותו הליך שלפניי (ולא רק במסגרת שני הליכים שונים – ההליך הקודם והליך זה) והסתירה בין הטענות היא חזיתית ומובהקת. כאמור, בכתב התביעה כפי שהוגש וגם לאחר שכבר תוקן פעם אחת, לא טען התובע להסתלקות מהירושה, ולא נטען כי התובע אינו יורש והתובעת היא היורשת היחידה. התובע והתובעת, שניהם, הוצגו כיורשי המנוחה, הגישו את התביעות בהליך הקודם ובהליך זה, וניהלו את ההליכים עד כה במעמדם ככאלה.
לא ניתן לקבל כי הצגת כל אחד משני התובעים כיורשים היא בבחינת טעות קולמוס, פגם טכני בניסוח כתבי הטענות, או עניין של חוסר תשומת לב והסח הדעת או פועל יוצא של שכחה לפעול להוצאת צווי ירושה. אזכיר כי בתביעה המקורית חושב סכום הפיצויים שהוחמץ (לשיטת התובעים) לפי מספר התובעים. התובעים תבעו מהנתבע סך של 10 מיליון ₪ לכל אחד מהתובעים, שהוא לשיטתם סכום הפיצויים שהחמיץ כל אחד מהם בתביעה הקודמת בשל רשלנותו הנטענת (ועוד 10 מיליון ₪ עבור עזבון הסבתא שנמחק לפי הבקשה הראשונה לתיקון התביעה, ובסך הכל 30 מיליון ₪). כעת נטען, בניגוד לכך, כי התובע אינו יורש מחמת שהסתלק מהירושה כבר בשנת 2002 (!) וכי התובעת היא היורשת היחידה. הסתירה, כאמור, היא מובהקת. הכל אף מבלי שהתובעים הניחו כל הסבר מניח את הדעת, אם בכלל, לכך שהסתירו עד כה את הפרטים שהם מבקשים לציין כעת במסגרת בקשתם לתיקון התביעה, הגם שהיו בידיעתם מבראשית. בנסיבות אלה, התובעים מנועים מלהתכחש לטענותיהם המקוריות.
אין חולק כי העלאת טענות עובדתיות סותרות במסגרת אותו הליך אסורה על פי תקנות סדר הדין הישנות והחדשות כאחד, וכפי שנקבע כבר בעניין בית ששון, זהו מקרה פרטי של השתק שיפוטי. לפי תקנה 27 לתקנות החדשות “בעל דין אינו רשאי להעלות בכתבי הטענות טענה שבעובדה סותרת או חלופית, זולת אם אימת בתצהיר כי העובדות כהוויתן אינן ידועות לו”. התובעים אינם עומדים בתנאי התקנה כאמור בסיפא להעלאת טענות סותרות או חלופיות, ומכאן שאין לאפשר להם לתקן את התביעה לצורך העלאתה של הטענה הסותרת. כמפורט לעיל, התובעים נמנעו מהגשת תצהיר בעצמם, ולבקשה לתיקון כתב התביעה צורף תצהיר של עורכת דין במשרד ב”כ התובעים בלבד. תצהיר זה של עורכת הדין אינו מתייחס לסיבה לכך שהתובע תבע כיורש של עזבון האם, יחד עם אחותו-התובעת, בכל ההליכים עד כה ולהשמטת דבר ההסתלקות מכל כתבי בי הדין. ממילא גם אין מדובר בנסיבות שהעובדות כהוויתן אינן ידועות לתובעים. ההפך הוא הנכון. כפי שפורט לעיל, הובהר לא אחת כי שני התובעים טוענים כי יודעים גם יודעים היטב, משנת 2002, כי התובע הסתלק מן הירושה לטובת אחותו-התובעת (ראו לעיל המובא מההבהרה שהגישו ומפרוטוקול הדיון הראשון).
מעבר לכל האמור ולכך שהתובעים לא מצאו מקום להסביר התנהלותם בתצהיר, טעם המצדיק את דחיית הבקשה לתיקון כתב התביעה כשלעצמו (הן בהיבט של תקנה 27 הנזכרת לעיל והן בהיבט של תקנה 46 בדבר סמכות בית המשפט להתיר תיקון כתב התביעה) – חוסר תום הלב של התובעים, עולה גם משלל טיעוניהם של התובעים בעניין זה במהלך ניהול ההליך, בכתבי בי הדין מטעמם ובדיון, כפי שפרטתי לעיל. על מנת לסבר את האוזן ולנוחות הדיון אחזור גם כאן על חלק מהדברים ואקבצם בקצרה.
כך, בדיון טען ב”כ התובעים תחילה לטעות בתום לב שנבעה מכך שהמדינה התייחסה לשני התובעים כיתומים; כי לא העלה על דעתו בעיה בקשר עם זהות היורשים ולא חשב על זה; וכי גם הנתבע הגיש את התביעה בשמו של התובע; והוסיף כי אינו רואה חשיבות לדבר שכן לשיטתו ניתן לפסוק את מלוא הפיצויים מהטעם שגם העיזבון הוא בעצמו תובע. בהודעה בכתב מיום 1.8.2022 שהוגשה לאחר הדיון, נטען כי הכללת התובע בכתב התביעה היא “פגם” חסר חשיבות שנפל בניסוח כתב התביעה תוך חזרה על הטענות האחרות. טענות דומות בדבר טעות שנבעה מאי בדיקת נושא צווי הירושה או טיפול בהוצאתם באיחור ניכר (הצו הישראלי מיום 28.12.22 הוצא והוגש כאן כשנתיים וחצי לאחר שנפתח הליך זה), תוך הסתמכות על כך שהנתבע הגיש את התביעה בהליך הקודם גם בשם התובע – הועלו גם בבקשה לתיקון כתב תביעה; וזאת כמעין רקע לבקשה לתיקון שהתמקדה בעיקר בטענות משפטיות שלשיטת התובעים מצדיקות לאפשר את התיקון על פי הדין החל על תיקון כתבי טענות. הכל, כאמור, כאשר התצהיר לתמיכה בבקשה, שממילא ניתן על ידי עורכת דין ממשרדו של ב”כ התובע ולא על ידי מי התובעים – אף אינו מתייחס כלל לטענות אלה שצוינו בבקשה. על אף ההזדמנויות הרבות שהיו לתובעים לא מצאו הם מקום ודרך להסביר את דרך הילוכם-שלהם בעניין זה. כל מגוון הטענות בא מפי בא כוחם. לכל היותר יש בטענות שנטענו אולי ליתן מענה לשאלה מדוע נערכו כתבי הטענות על ידי בא כוחם כפי שנערכו (במאמר מוסגר אעיר בהקשר זה, כי לא ברור מדוע הטענה שהנתבע לא פעל להוצאת צווי ירושה בעת שייצג את התובעים, מצדיקה שלא לעשות כן בהמשך הדרך, לאחר שהוחלף הייצוג בהליך הקודם בשלב הטיפול בבקשת הרשות לסילוק על הסף או בשלב הטיפול בערעור או, למצער, לצורך הגשת תביעה זו).
בכל הטענות הנזכרות אין, כמובן, כדי להסביר את הימנעות התובעים מלציין את העובדה שהתובע הסתלק מן הירושה לטובת אחותו ועל כן היא היורשת היחידה, ואת העובדה שבכתב התביעה נכתב ההפך, כמו גם את עצם העובדה שהתובע הוא בכלל תובע בכל ההליכים עד כה. לולא היה התובע (לפחות בעיניו) יורש, לא היה הוא תובע פיצויים כיורש העיזבון. העניין היחיד שיש בו כדי להסביר התנהלות זו היא השינוי שחל בדין לאחר הגשת תביעה זו עם מתן פסק הדין בעניין בן שלום, בצירוף עם הצורך להתמודד עם טענת הנתבע, שלפיה יש למחוק את תביעת התובע בשל כך שתביעתו כנגד הרשות התיישנה כבר במועד שבו פנו התובעים לנתבע לצורך הייצוג. כפי שאישר ב”כ התובע, טרם פסק הדין בעניין בן שלום, ככל שהיו למנוח יותר יורשים, סכום הפיצויים העונשיים גדל, ולתובעים היה אינטרס מובהק לכלול בתביעתם כמה שיותר יורשים (לכן צירפו בתחילה כתובע גם את עיזבון הסבתא). תמריץ זה להרחבת חוג היורשים אינו קיים עוד משניתן פסק הדין בעניין בן שלום שבו נקבע כי הפיצוי העונשי הוא בסך כולל של 3 מיליון ₪ לכל יורשי העיזבון. בה בעת, חרב הסילוק על הסף מונפת מעל תביעת התובע, מחמת שתביעתו כנגד הרשות התיישנה כבר במועד הפניה לנתבע לצורך ייצוג בתביעה. על מנת “להציל” את חלקו בעיזבון, העלו התובעים את טענת ההסתלקות. כאמור, תביעת התובעת כנגד הרשות לא התיישנה במועד הפניה לנתבע בהיותה אז קטינה. משכך, אם תצלח טענתם והתובעת תחשב לצורך העניין כיורשת היחידה, ניתן יהיה “לנטרל” את טענת הנתבע הנ”ל, ולפסוק לתובעת את מלוא סכום הפיצוי בסך של 3 מיליון ₪. פועל יוצא של האמור הוא כי כל עוד סברו התובעים שהגשת התביעה על ידי התובע כאחד היורשים תועיל להם בהשאת סכום הפיצויים – ואין חולק כי כך סברו הם ביחס למצב המשפטי טרם פסק הדין בעניין בן שלום – התובע תבע כאחד היורשים. אך כשהתברר כי היותו של התובע תובע בהליך זה עלול לגרוע מסכום הפיצויים המרבי שניתן לפסוק בתביעה זו, התנערו מכך, על מנת לעקוף את הסיכון לסילוק מחצית התביעה.
ויובהר הבהר היטב – התובעים לא טענו בדיון או בכל שלב אחר, כי מסרו לנתבע את כל העובדות ביחס להסתלקות התובע; ולא טענו כי המחדל נעוץ בכך שהנתבע ערך את התביעה מבלי לשקף מידע זה אף שנמסר לו (אף לא טענו כך כלפי עו”ד רוט, שהחליף את הנתבע בייצוג בהליך הקודם ומייצגם גם כיום). בכתב התביעה המתוקן שמבוקש להגיש לא נטען כי הנתבע התרשל בכך שלא טען להסתלקות התובע. התובעים גם לא סיפקו כל הסבר אחר לכך שדבר ההסתלקות נכבש, ולא בא זכרו בכתבי בי הדין בכל ההליכים עד שהועלתה כאן הטענה לראשונה בנסיבות שתוארו. בבקשה לתיקון כתב תביעה (אך לא בתצהיר) נטען כי הנתבע טעה בכך שלא פעל להוצאת צווי ירושה כבר בעת הגשת התביעה בהליך הקודם, וזאת בלבד. בכתב התביעה המתוקן שמבוקש להגיש גם זאת לא נטען, ואין כל התייחסות או טענה כלפי הנתבע ביחס להסתלקות. אציין עוד כי אין בבקשה לתיקון ובתצהיר (או בכל מקום אחר) כל הסבר לכך שמשרד ב”כ התובעים לא פעלו לצורך הוצאת צווי ירושה בשנים הרבות שחלפו מאז שפסק ייצוג הנתבע, ולמצער לצורך הגשת תביעה זו. מכל מקום, כאמור, גם בטענה זו שהנתבע לא פעל בהליך הקודם להוצאת צווי ירושה, אין משום הסבר להימנעות התובעים מלציין את דבר ההסתלקות. אין בה כדי להסביר מדוע ראה עצמו התובע כתובע ומדוע ביקש כלל לתבוע אם אינו יורש; ומדוע ציין במפורש כי הוא יורש יחד עם אחותו-התובעת. אזכיר כאן כי בהליך הקודם היה התובע דווקא המצהיר מטעם התובעים, ונחקר במסגרת בקשת הרשות הפלסטינית לסילוק על הסף, שהתקבלה. קשה להלום כי כך יפעל מי שהסתלק מהירושה לטובת אחותו ואינו יורש, וללא ספק יודע על כך (כפי שנטען); וקשה להלום שכך תפעל התובעת שלאור ההסתלקות היא היורשת היחידה, והיא יודעת על כך (כפי שנטען). זאת ללא תלות בשאלה אם עורך הדין טיפל בהוצאת צווי ירושה לצורך הגשתם בהליך הקודם או בהליך זה. ממילא גם לתובע שכאמור הצהיר ונחקר בהליך הקודם (שבו הוצג כיורש ולא טען כי הסתלק מהירושה) – אחריות מלאה על האמור בתצהירו.
מכל האמור עולה כי התקיימו התנאים להפעלתו של ההשתק השיפוטי שעה שמדובר “בנסיבות המצביעות על חוסר תום לב או ניצול לרעה של הליכי משפט על ידי בעל הדין – כגון מצבים שבהם נמצא כי נמסרו דברים שאינם אמת בתצהיר או בעדות” כלשון פסק הדין בעניין אמיתי הנ”ל וכפי שנפסק בעניין קינג הנזכר לעיל. מדובר בחוסר תום לב מובהק ובוטה ובעניין זה כבר מצינו כי אין שאלת ההצלחה הקודמת משמשת כחסם מפני השתקתו של טיעון סותר. יפים לכאן בשינויים המחויבים גם דבריו של כבוד השופט גרוניס (כתוארו אז) בעניין בית ששון (פסקה 15) לפיהם “ניתן לדמות את המבקשים ללהטוטן בקרקס הרוכב בעת ובעונה אחת על שני זוגות אופניים. הדבר אפשרי בקרקס אך לא בבתי המשפט. דומה שאף אם אין מדובר בהשתק שיפוטי במשמעות והמקובלת, אין ספק שהמבקשים עשו שימוש לרעה בהליכי משפט”.
כפי שציינתי לעיל, סבורני כי התנהלות התובעים אף עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, אשר מצדיק, כשלעצמו, את דחיית הבקשה לתיקון כתב התביעה שלפניי. וזאת בתוקף הסמכות הטבועה של בית המשפט למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט, כפי שעוגנה גם בתקנות החדשות. בית המשפט וההליך השיפוטי אינם כלי משחק בידי התובעים בדרכם לתביעת פיצויים כנגד הנתבע. אין הם יכולים להציג מציאות אחת בהליך הקודם ומציאות אחרת בהליך זה, לפי מה שעשוי לשרתם טוב יותר בכל רגע נתון. אין לקבל כי בהליך הקודם ידונו בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון בתביעתם של התובעים בתסריט שבו הם הציגו את עצמם כיורשיה של המנוחה ותבעו מכוח מעמדם זה; וכעת ידון בית המשפט בתביעתם זו, בתסריט אחר שאינו מתיישב עם זה הקודם, לפיו התובע הסתלק מן הירושה ואינו יורש מלכתחילה וכי התובעת היא היורשת היחידה. הכל כשהתובעים ידעו לטענתם על ההסתלקות מבראשית גם בעת ניהול ההליך הקודם, בחרו שלא להגיש תצהיר מטעמם ובטיעונים שהועלו לא נמצא כל טעם מניח את הדעת שיכול להצדיק התנהלות זו. ושוב – לאור כל המגולל קשה שלא להתרשם כי הבקשה לשינוי בעניין זה, יסודה בהתנהלות טקטית של התובעים, כמפורט לעיל.
אוסיף על כך כי טענת התובעים (שנתמכה בתצהיר באת כוחם) שלפיה הבקשה לתיקון הוגשה כעת לנוכח קבלתו של צו הירושה הישראלי רק עתה – אינה משכנעת בנסיבות העניין, ולו כבר מהטעם שהיה בידם לפעול להוצאת הצו גם קודם, ולמצער טרם הגשת תביעה זו. אזכיר כי התביעה דנן הוגשה שנים ארוכות לאחר שהסתיים ההליך הקודם. לא ניתן לשיהוי הכבד שחל בהוצאת צווי הירושה כל הסבר מניח את הדעת, וממילא, כאמור, לא נתמכה הבקשה בתצהיר רלבנטי של מי מהתובעים.
המצב הוא, אפוא, שהתובעים נתפסים בעובדות שבחרו להציג לבתי המשפט בהליך הקודם ובהליך זה (עד שהעלו את טענת ההסתלקות), לפיהם שני התובעים הם יורשי המנוחה ובחלקים שווים, ואין לבחון אם אמנם התובע יורש או שהסתלק מהירושה (ראו רוזן צבי בספרו ההליך האזרחי הנ”ל, בעמוד 255).
שעה שהמצב העובדתי הוא שיש להניח לצורך ההליך הוא ששני התובעים הם יורשים והתובעים מושתקים מלטעון אחרת – ברי כי אין מקום להתיר את תיקון כתב התביעה כפי שהתבקש, על מנת שיטען בו כי התובעת היא היורשת היחידה לאור הסתלקות התובע מהירושה. בתיקון כמבוקש לא יהא בנסיבות העניין כדי לקדם את ניהול ההליך ובוודאי שאין הדבר עולה קנה אחד עם התכלית של ניהול ההליך בהגינות וביעילות. כאמור, התרתו של התיקון חותרת תחת העקרונות הבסיסיים של ניהול ההליך המשפטי כפי שעוגנו גם בפרק א’ לתקנות ומהווה שימוש לרעה בהליך המשפטי.
הבקשה לתיקון כתב התביעה נדחית, אפוא, על יסוד כל האמור לעיל.
מכאן קצרה הדרך לקבלת הבקשה לסילוק על הסף של תביעת התובע (ותביעתו בלבד) בגובה מחצית התביעה, כך שתיוותר על כנה תביעת התובעת בלבד, על סך של 1,500,000 ₪.
בקשת הנתבע לסילוק על הסף של תביעת התובע
תחילה אניח מושכלות ראשונים בעניין זה.
כידוע, סילוק על הסף של התביעה, כולה או חלק ממנה, הוא צעד דרסטי ועל כן, יש לנקוט משנה זהירות בשימוש בסמכות זו, אשר סוגרת שעריו של בית המשפט בפני התובע בטרם התבררה תביעתו. את הבקשה יש לבחון על פי כתב התביעה ובהנחה שהעובדות שנטענו בו יוכחו (ובענייננו זהו כתב התביעה לאחר שתוקן פעם אחת), והתביעה תסולק על הסף רק במקרים שבהם ברור כי אין אפשרות של ממש כי יעלה בידו של התובע לקבל את הסעד המבוקש על ידו. לפיכך, סילוק על הסף מחמת היעדר עילה ייעשה במצבים בהם “אפילו יוכיח התובע את כל ‘העובדות המהותיות’ אשר פירש בו, לא יזכה בפסק דין, משום שאין לצדו חוק, המטיל על הנתבע את החובה, עקב העובדות המפורשות בכתב התביעה, להיענות לתובע” (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 385-384 (מהדורה שביעית, 1995)). עוד נקבע בפסיקה כי ככל שתיקון כתב התביעה יכול למנוע את סילוקה על סף, יש לבכר את תיקונה. ואולם יש מקרים, כפי שגם קבוע בתקנה 41 ובתקנה 43 לתקנות החדשות, שבהם מוצדק לסלק את התביעה על הסף למניעת הליכי סרק, ולחסוך בזמן שיפוטי ובהוצאות לשם הגנה על אינטרס בעלי הדין, ובעל הדין שכנגד בפרט ועל האינטרס הציבורי, שעליו מופקד בית המשפט לטובת כלל המתדיינים (לסקירה תמציתית של ההלכה בעניין זה ראו רע״א 1099/21 הרמטיק נאמנות (1975) בע״מ נ’ אקסטרה ייזום ופיתוח בע״מ מיום 17.11.2021 פסקאות 19-21 לפסק הדין של כבוד השופט גרוסקופף והאסמכתאות הנזכרות שם).
לאחר ששמתי לפניי תמרור אזהרה זה שעל פי הפסיקה, ואף אפשרתי לתובעים להגיש בקשה לתיקון כתב תביעה כמפורט לעיל (שנדחתה), מצאתי כי במכלול נסיבות העניין יש מקום לעשות שימוש בסמכות לסלק על הסף את תביעתו של התובע. הכרעה בבקשת הנתבע לסילוק על הסף נשענת על העובדות לפי כתב התביעה כאילו הוכחו, ואיננה דורשת כל ליבון עובדתי נוסף. ההכרעה בה בשלב זה עולה בקנה אחד עם התכלית של ניהול הליך הוגן ויעיל, ותקדם את המשך ניהול ההליך ביחס לתביעת התובעת תוך חיסכון בזמן ובמשאבים הן של הצדדים והן של בית המשפט. למעשה, הצדדים אף ביקשו כי תינתן הכרעה בבקשות וציינו, בין היתר, כי ההכרעה דרושה לשיטתם על מנת לבוא בדברים ולהגיע להסכמות לסיום הסכסוך בהסכמה.
עסקינן בתביעת רשלנות מקצועית כנגד הנתבע, בשל דחיית התביעה בהליך הקודם מחמת התיישנות. הנטל להוכיח את יסודות עוולת הרשלנות מוטל על התובע. בתוך כך, עליו גם הנטל להוכיח כי אלמלא ההתרשלות, היה זוכה בתביעתו המקורית לפיצויים כנגד הרשות הפלסטינית (בע”א 989/03 א. חטר-ישי, משרד עורכי דין נ’ חיננזון פ”ד נט(4) 796, פסקה 28 לפסק דינה של כבוד השופטת (כתוארה אז) מרים נאור). בכתב התביעה המתוקן נטען (בסעיף 3) כי אם הייתה התביעה כנגד הרשות מוגשת בזמן, ניתן היה “להציל” את תביעת התובעת, שבעת הפיגוע הייתה קטינה. התובעת הפכה לבגירה ביום 20.6.2006, כך שביחס אליה התביעה התיישנה ביום 20.6.2013 (לאור סעיף 10 לחוק ההתיישנות, שלפיו בחישוב תקופת ההתיישנות לא נמנית התקופה טרם מלאו לה 18). בית המשפט בהליך הקודם דחה את טענת שני התובעים להארכת תקופת ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, וכך גם בית המשפט העליון בערעור. משעה שהנתבע הגיש את התביעה בחודש פברואר 2014, כחצי שנה לאחר שהתובעים פנוי אליו בדצמבר 2012, אכן ניתן היה לכאורה “להציל” את תביעתה של התובעת, אילו זו הוגשה סמוך לאחר הפניה לנתבע, וקודם ליום 20.6.2013. מאידך, לתביעת התובע נגד הנתבע אין תקומה. לא ניתן היה “להציל” את תביעתו גם אילו הוגשה בסמוך לאחר פניית התובעים לנתבע לצורך הייצוג. הפניה לנתבע בדצמבר 2012 נעשתה כעשור לאחר הפיגוע ולאחר שהתביעה כנגד הרשות כבר התיישנה, כשנקבע כי לא התקיימו הנסיבות להארכת תקופת ההתיישנות.
אדגיש כי אין חולק שהתובעים פנו לנתבע על מנת שייצגם בהליך כנגד הרשות הפלסטינית בדצמבר 2012 כעשור לאחר הפיגוע. התובעים אף לא חלקו על טענת הנתבע, שלפיה קביעת בית המשפט בהליך הקודם, שדחה את הטענה שתקופת ההתיישנות הוארכה מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות – מחייבת אותם ויוצרת השתק פלוגתא, כך שאין בידם להוכיח אחרת במסגרת הליך זה. לא ארחיב בעניין זה שהתובעים לא חלקו עליו, אף שהובא בהרחבה לרבות אסמכתאות משפטיות לרוב, בטענות הנתבע. אסתפק בכך שאציין כי לתובעים הייתה הזדמנות מלאה והיה להם יומם בהליך הקודם להוכיח טענתם שתקופת ההתיישנות הוארכה מכוח סעיף 8, שנדחתה. התובע אף העיד במסגרת בירור בקשת הרשות הפלסטינית לדחיית התביעה על הסף. טענתם של התובעים נדונה לפרטיה והוכרעה, לרבות על ידי בית המשפט העליון, והדברים הובאו בהרחבה בפרק המבוא של פסק דין זה שבו סקרתי את ההליך הקודם (סעיפים 4-9 לעיל). כפי שכבר ציינתי, בכתב התביעה טענו התובעים לכשל בטיפול הנתבע שלא טען כביכול להארכת תקופת ההתיישנות מכיוון שלא היה בידם לדעת על קיומה של עילת תביעה כלפי הרשות אלא רק בשנת 2011. אולם טענות אלה נטענו, נדונו ונדחו במפורש, וסוגיה זו עמדה בבסיס פסק הדין של בית המשפט המחוזי ושל בית המשפט העליון בהליך הקודם. אם לא די בכל אלה, הרי שלא הנתבע הוא שייצג את התובעים בבקשת הרשות לסילוק על הסף ובערעור לבית המשפט העליון, שנדחה. בשלבים אלה יוצגו התובעים על ידי בא כוחם הנוכחי. התוצאה היא שאין התובעים יכולים להצליח בטענה שבשל רשלנות הנתבע שלא העלה טענה כאמור להתארכות תקופת ההתיישנות, נדחתה תביעתם בהליך הקודם.
כאמור, התובעים גם לא חלקו על כך שחלקו של התובע בעיזבון הוא מחצית (ממנו הסתלק לטובת התובעת, לפי הטענה שהתובעים הושתקו מלטעון). למעשה, כפי שכבר ציינתי, התובעים אינם חולקים על כך שתביעתו של התובע חסרת תוחלת והסכימו למחיקתו מרשימת התובעים אך טענו כי גם אם יימחק, יש להותיר את התביעה על סך של 3 מיליון ₪, וזאת בשל כך שלפי כתב התביעה העיזבון הוא תובע מספר 1 (ראו סעיף 40 לעיל). אוסיף אפוא ואתייחס לטענה זו.
לטענת התובעים, עיזבון האם המנוחה, כולל את כל חליפי העיזבון, התביעה ועילותיה הן של המנוחה שהייתה זכאית לפיצויים עונשיים, ולכן התביעה והעילות הכלולות בה לא נחשבות כתביעה של היורשים אלא של העיזבון. עוד טענו כי בעניין זה נוצרה על ידי הפסיקה שקבעה כי הפיצוי הוא בסך כולל של 3 מיליון ₪ לכלל יורשי העיזבון, מעין קטגוריה מיוחדת של תחום משפטי שבו לעיזבון יש אישיות משפטית, אף שככלל אינו כזה. על כן, לשיטתם, כל עוד העיזבון תובע, אין בסילוק תביעתו של התובע כדי לגרוע מסכום התביעה, וניתן לפסוק לתובעת את מלוא סכום הפיצויים המגיע לעיזבון בסך של 3 מיליון ₪.
אני דוחה טענה זו. לא הצלחתי לרדת לסוף דעתם של התובעים בטענותיהם אלה, שממילא לא נתמכו באסמכתאות משפטיות ומנוגדות לדין. כפי שנקבע בפסיקה, עיזבון אינו ישות משפטית, אינו כשיר לנהל הליכים משפטיים, ואין לו כל מעמד עצמאי בנפרד מהיורשים. אין זה אלא כינוי למסת הנכסים שהותיר אחריו המנוח, אשר עוברת ליורשיו עם מותו. כך עולה מסעיף 1 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965, שלפיו “במות אדם עובר עיזבונו ליורשיו”, וכך נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין (ראו ע”א 181/67 גרינשפן נ’ שרעבי, פ”ד כא(2) 630, ע”א 395/70 מדינת ישראל נ’ עראבי, פ”ד כה(2) 20, 24, רע”א 5059/10 אלום גולד בע”מ נ’ דור, פסקה 19, רע”א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתייה ז”ל ואח’ נ’ מדינת ישראל- משרד הביטחון (28.5.2012)). כפי שהובהר בעניין אשתייה הנ”ל אין לצרף את העיזבון כבעל דין הן בתביעת תלויים והן בתביעת יורשים (“תביעת העיזבון”) הרלבנטית לענייננו. לגבי תביעת העיזבון ציין בית המשפט כי זו “תביעה הכוללת עילות תביעה אישיות של המנוח-הניזוק, הנובעות ממעשה או מחדל נטען ואשר עומדת לטובת עיזבון. היינו, זכיה בתביעת העיזבון תפעל לטובת העיזבון בכך שהיא תגדיל את מסת הנכסים שהעיזבון יכלול” (פסקה 7). כפי שנקבע שם תביעה זו יכול שתוגש על ידי מנהל העיזבון או על ידי היורשים, אם לא מונה מנהל עיזבון, ובמקרה האחרון, אם אינה מוגשת על ידי כל היורשים – יכולה התביעה לכלול רק את החלק היחסי של התובעים שהגישו את התביעה בעיזבון (ראו בעניין זה גם הוראות סעיף 122 לחוק הירושה).
חשוב להזכיר עוד, כי עסקינן בתביעת רשלנות מקצועית כנגד הנתבע, ולא בהליך כנגד הרשות הפלסטינית. על מנת שהתובעת תוכל לקבל מהנתבע פיצויים בסך של 3,000,000 ₪ שהחמיצה לטענתה בשל רשלנותו הנטענת בייצוג, עליה להוכיח כי אילו הוגשה תביעתה טרם שהתיישנה, היו פוסקים לטובתה את מלוא הסכום הנזכר. כפי שכבר ראינו, את תביעתו של התובע כלפי הרשות בהליך הקודם לא ניתן היה להציל בהגשת התביעה מוקדם יותר מהמועד שבו הוגשה, שכן לפי קביעת בית המשפט היא התיישנה כבר במועד שהתובעים פנו לתובע. התובעת הייתה יכולה לזכות במלוא סכום הפיצויים בסך של 3,000,000 ₪, כיורשת יחידה של האם המנוחה, רק אם תביעתה בהליך הקודם הייתה מוגשת טרם שחלפה תקופת ההתיישנות ובנוסף, היו התובעים טוענים כבר שם, כי התובע הסתלק מן הירושה והיא היורשת היחידה (וטענתם הייתה מתקבלת). אם לא כך, ומשעה שתביעת התובע כבר התיישנה במועד הפנייה לנתבע, לא היה בידה של התובעת לזכות בחלקו של התובע בפיצויים. כזכור, בהליך הקודם לא נטען כי התובע הסתלק מן הירושה. יתר על כן, בכתב התביעה בתיק זה (לרבות לאחר תיקונו) לא נטען, מן הסתם, כי הנתבע התרשל בכך שלא ציין את דבר ההסתלקות בכתב התביעה שהוגש בהליך הקודם (שהרי גם בו לא נזכר דבר ההסתלקות, והתובע הוצג כיורש). כך גם בנוסח המתוקן שביקשו התובעים להגיש במסגרת בקשתם (שנדחתה לעיל) לתיקון כתב התביעה. כאמור, גם בו, ואף לאחר שצוינה בו טענת ההסתלקות, לא פורט בהרצאת העובדות בתביעה דבר ביחס לנתבע ובקשר לטענת ההסתלקות; ולא נטען כי הנתבע התרשל בכך שלא כלל עובדה זו בכתב התביעה שהגיש בהליך הקודם וכיו”ב. גם מטעם זה, אם כך, אין בידי התובעת להוכיח כי הייתה זוכה במלוא סכום הפיצויים בסך של 3,000,000 ₪ שלו זכאים כלל היורשים, והתובעת יכולה לזכות בתביעתה בתיק זה עד לסכום של 1,500,000 ₪.
עולה מן המקובץ כי יש לקבל את בקשתו של הנתבע לסלק את תביעת התובע בהעדר עילה, שכן התיישנה עוד טרם שהתובעים פנו לנתבע על מנת שייצגם בתביעה כנגד הרשות הפלסטינית, ולהפחית את חלקו מסכום התביעה.
לבסוף אציין כי הנתבע ביקש לסלק את תביעת התובע על הסף, ולבסוף ביקש לדחותה, מבלי שנימק מדוע יש לדחות את התביעה ולא למחקה. סמכות בית המשפט לדחות את התביעה או חלק ממנה מעוגנת בתקנה 43 לתקנות החדשות, שעניינה “דחיית תביעה במקרים מיוחדים”, ולפיה “בית המשפט רשאי לדחות תביעה בכל עת בשל קיומו של מעשה בית דין, התיישנות או מכל נימוק אחר, שלפיו הוא סבור כי ראוי ונכון לדחות את התביעה”. הסמכות למחוק את התביעה מעוגנת בתקנה 41 ובמסגרת זו נקבע במפורש, בסעיף קטן (א), כי בית המשפט רשאי להורות על מחיקת כתב התביעה במקרה שבו “כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה”. זהו כאמור המקרה שלפנינו. כתב התביעה אינו מגלה עילה ביחס לתביעת התובע. ומשזו דרך המלך והנתבע לא הצביע על טעם שיצדיק שימוש בסמכות דחיית התביעה, אורה על מחיקת תביעת התובע ולא על דחייתה.
ראו בהקשר זה ע”א 8416/22 רמי שבירו הנדסה בניה והשקעות בע”מ נ’ רשות מקרקעי ישראל (14.11.2023) (ובמיוחד פסקאות 11-13 לפסק הדין של כבוד השופט עמית), שבו נקבע כי אף שבנסיבות העניין שם היה מקום לדחות את התביעה ולא להסתפק במחיקתה, ככלל, דרך המלך היא למחוק (ולא לדחות) תביעה מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט, כפי שמצוין במפורש בתקנה 42; ואילו היחס בין הוראות תקנה 42 לתקנה 43, המאפשרת דחיית התביעה אם סבור בית המשפט כי “ראוי ונכון” לדחותה – נותר בצריך עיון. נדמה כי הדברים יפים לענייננו בשינויים המחויבים, שעה שבתקנה 41(א) (בדומה לתקנה 42 שם) נקבעה במפורש, כאמור, הסמכות למחוק תביעה מחמת העדר עילה.
אציין עם זאת, כי נראה שאין משמעות רבה לדבר בנסיבות תיק זה, שכן על פניו לאור קביעותיי בדחיית הבקשה לתיקון כתב התביעה וקיומו של השתק שיפוטי או מניעות מלטעון טענה הסותרת את טענת התובע כי הוא יורש, אין בידי מי מהתובעים להגיש כנגד הנתבע תביעה חדשה נפרדת אחרת, שבה יטענו להסתלקות התובע מן הירושה (ראו בעניין זה גם יששכר רוזן צבי בספרו הרפורמה בסדר הדין האזרחי הנ”ל בעמ’ 283).
נוכח קביעותיי לעיל התייתר הצורך לדון בטענה שאין להתיר את תיקון התביעה מחמת שבכך תיגרע מהנתבע טענת התיישנות שהייתה עומדת לו אילו הוגשה התביעה כעת וטענות נוספות של הנתבע. עוד אציין כי לא מצאתי שיש ביתר טענות התובעים כדי לשנות מהכרעתי זו (גם אם לא נזכרו במפורש).
סוף דבר
בקשת התובעים לתיקון כתב התביעה, נדחית. בקשת הנתבע מתקבלת כך שאני מורה על מחיקת תביעתו של התובע, ותיוותר על כנה תביעתה של התובעת על סך של 1,500,000 ₪. עם זאת, בנסיבות עניינו של תיק זה, גילו והשתלשלות האירועים כמתואר, לא מצאתי מקום להעבירו בשלב זה לבית משפט השלום.
אשר להוצאות – הוצאות בקשות אלה (בקשת התובעים, שנדחתה ובקשת הנתבע, שהתקבלה) ייפסקו במסגרת פסק הדין הסופי בתיק. זאת, בין היתר, משום האפשרות שהצדדים יגיעו להסכמות לסיום התיק גם בקשר עם תביעת התובעת, שעוד יש לברר.
המזכירות תדוור לצדדים.
ניתן היום, י”ד שבט תשפ”ד, 24 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.
