ביהמ”ש השלום בתל-אביב, השופט אביים ברקאי: פס”ד העוסק במחלוקת בין בית עסק המפעיל בחנות בגדים לבין חברת כרטיסי אשראי (ת”א 54734-01-21)

לא מצאת פסק דין שחיפשת? ניתן לעשות חיפוש מתקדם ולמצא את כל רשימת פסקי הדין!

לפני כבוד השופט אביים ברקאי

התובעת:

ב.ג.א.נ אופנת עילית בע”מ

נגד

הנתבעת:

ישראכרט בע”מ

ב”כ התובעת: עו”ד ליעד שטרצר

ב”כ הנתבעת: עו”ד בני לרנר

פסק דין

חלק ראשון – פתח דבר ותמצית טענות הצדדים

פתח דבר – מהות המחלוקת בין הצדדים, הסעדים הנדרשים, והתייחסות להתנהלות ההליך

עניינו של פסק דין זה הוא מחלוקת בין בית עסק המפעיל חנות בגדים לבין חברת כרטיסי אשראי. המחלוקת התגלעה לאחר שהתובעת מכרה לאדם אחד, פרטי לבוש ואופנה בסך של 518,444 ₪ בארבע עסקאות שונות ובמשך שלושה חודשים. העסקאות נעשו באישור טלפוני, לאחר שהתובעת אימתה את פרטי מוסר כרטיס האשראי אל מול צילום דרכון שהוצג לה על ידי שליח. עוזרו של הרוכש שהגיע לאסוף את פרטי הלבוש. צילום הדרכון התייחס לדרכון אשר פג תוקפו לצורך נסיעות לחו”ל, ואולם לגופו של ענין אותו דרכון אימת את זהות מוסר פרטי כרטיס האשראי, על כך ארחיב גם בסעיף 8.4 להלן.

הנתבעת אישרה בתחילה את העסקאות אך לאחר כשלושה חודשים מהעסקה הראשונה הודיעה שלא תמשיך לכבד העסקאות. זאת לאחר שהגורם המשלם הכחיש העסקאות ודיווח על חשד למרמה. יודגש שהחשד אינו מיוחס לתובעת עצמה. למעשה, לא הוצג כל דו”ח חקירה או בדיקה שערכה הנתבעת, למעט דרישת ההכחשה שהגיעה באיחור ולא ידוע מה מהות המרמה הנטענת.

התובעת מפעילה חנות בגדים יוקרתיים וכדבריה, היא היבואנית הבלעדית של חמשת המותגים היקרים ביותר בעולם האופנה. החנות נמצאת בכיכר המדינה בעיר תל אביב יפו. מפרסומים שצירפה התובעת לכתב התביעה למדים שהיא מוכרת פרטי אופנה שנים – ממעילים במחיר של 800,000 ₪ (שמונה מאות אלף ₪) ועד הפריט הזול ביותר שהוא בגד תחתונים במחיר של 800 ₪.

התובעת מוכרת לדבריה ללקוחות מכל רחבי העולם. החיובים שבמחלוקת הם פרי ארבע עסקאות שונות בין החודשים אוקטובר 2020 לינואר 2021. העסקאות נעשו באופן טלפוני אל מול מי שהציג עצמו כ”סולטן מאבו דאבי”. פירטי הלבוש עצמם נמסרו לאדם שהגיע לחנות והוצג כעוזר של אותו סולטן. טרם מסירת פרטי האופנה הוצג לתובעת דרכון של הרוכש, אשר זה פג תוקפו. כך או כך, העסקה נערכה טלפונית, וכרטיס האשראי לא הוצג והועבר במכשיר.

כרטיס האשראי אכן היה שייך לאדם כלשהו, ולראיה ביום 12/1/2021 התקבלה אצל הנתבעת הודעה מטעם “חברת אמק”ס העולמית” ובה נכתב “כי מחזיקו החוקי של הכרטיס טוען למעשה הונאה בעזרת פרטי כרטיסו ומכחיש את כל ארבע העסקות שבוצעו בבית העסק של התובעת” (סעיף 22 לכתב ההגנה).

מועדי העסקאות ומועד הודעת ההכחשה

ארבע עסקאות האשראי נערכו ביום 20/10/2020; ביום 1/11/2020; ביום 8/12/2020 וביום 7/1/2021.

ההודעה בדוא”ל אודות הכחשת העסקה הועברה ביום 12/1/2021. כלומר למעלה משלושים ימים לאחר כל אחת משלוש העסקאות הראשונות, ופחות משלושים ימים לאחר העסקה הרביעית.

מנין הימים מובא כבר בפתחו של פסק הדין, שכן יש לו רלוונטיות ביחס לעסקאות השונות. במסגרת פסק הדין אקיים דיון בשאלה האם מועד הודעת ההכחשה מביא מיידית לביטול זכותה של התובעת בגין כל עסקאות האשראי, או שמא הביטול יחול רק ביחס לעסקאות שנערכו בתקופת שלושים הימים טרם ההודעה.

ייחודה של המחלוקת, והתייחסות להוראות חוק שירותי תשלום שטרם הוכרעו בפסיקה

ייחודה של המחלוקת הוא בכך שהיא מתייחסת להוראות חוק שנכנסו לתוקף בסמוך לעסקאות. הכוונה היא לחוק שירותי תשלום, תשע”ט – 2019 ולהסדרה שביקשו הוראות חוק זה להכניס לעולם חיובי האשראי בין היתר בעסקאות מרחוק, עסקאות במסמך חסר.

עוד יתייחס פסק הדין לסעיף 32 לחוק שירותי תשלום, ולפרשנות שהעניקה לו הנתבעת כאילו הוא מתיר לה לבטל עסקאות ולגבות כספים מבית העסק המוטב. סעיף זה לא הוכרע בפסיקת בתי המשפט, ובבדיקה במאגרי המידע עולה שעל פניו כלל לא נדון עד עתה.

בנוסף אתייחס לכך שהנתבעת מבקשת להיבנות מהוראת חוק המאפשרת לה ביטול עסקה, ככל שהלקוח המשלם הכחיש את העסקה תוך 30 ימים ממועד שנודע לו עליה. הנתבעת לא היססה לבטל עסקאות, הגם שהודעת ההכחשה הגיע הרבה ולעיתים אף חודשים לאחר מועד העסקה. לעניין זה, הנתבעת טענה שכלל אינה יודעת מה המועד בו קיבל הלקוח בחו”ל, את הודעת החיוב. לכן הנתבעת טענה שאינה יודעת מתי החלה תקופת 30 הימים בהן ניתן להכחיש את העסקה. ואם לא ידעה מתי החלה תקופת 30 הימים להכחשת עסקה, כיצד החליטה שהודעת ההכחשה הגיעה במועד? לנתבעת הפתרונים. חוק שירותי תשלום ביקש להתמודד ולמנוע גם ניסיון כזה של גלגול האחריות, או הבדיקה, אל בית העסק המוטב.

הסעדים להם עותרת התובעת

התובעת עתרה לסעדים הבאים (ס’ 43 לכתב התביעה):

הצהרה כי הנזקים בגין הכחשת עסקת האשראי אינם באחריותה של התובעת.

צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעת לקזז ו/או לגבות ו/או לחייב את התובעת בסכומי עסקאות האשראי נשוא כתב התביעה.

השבת הסך של 221,869.75 ₪ אותו גבתה הנתבעת מהתובעת, בגין הכחשת עסקאות האשראי נשוא התובענה, עד למועד הגשת כתב התביעה.

השבה של כל הסכומים שתגבה הנתבעת עד למתן צו מניעה זמני ו/או עד להכרעה בתובענה דנן, בגין הכחשת עסקאות האשראי נשוא התובענה.

ההתנהלות בהליך – שלושת התצהירים שהוגשו, על כך שהצדדים ויתרו על עריכת חקירות נגדיות וכן על חמישה מסמכי סיכומים שהוגשו

במסגרת ההליך הוגשו שלושה תצהירי עדות ראשית, כמפורט להלן:

מטעם התובעת הצהירו שניים – מר אריה פייסחוב מנהלה וכן מר אייזיק מזרחי העובד אצל התובעת ואשר בתצהיר קצר בן שני סעיפים ציין, בין היתר, שלתובעת לקוחות בישראל ומחוץ לה המבצעים רכישות בסכומים של עשרות ומאות אלפי ₪.

מטעם הנתבעת הצהיר מר ענר בן יוסף, עובד הנתבעת ומנהל מחלקת מניעת הונאות באגף ניהול הסיכונים של הנתבעת. מר בן יוסף טען, לראשונה בתצהיר, שהנתבעת הנכונה צריכה להיות חברה בשם פרימיום אקספרס בע”מ. עוד סקר מר בן יוסף את העסקאות, את הודעת ההכחשה, וכן את התנהלות הצדדים. חשוב לציין שמר בן יוסף הצהיר שחברת אמקס העולמית חייבה את חשבון הבנק של פרימיום, ודחתה ערעור של פרימיום – זאת כאשר “עיקר הדחייה האמורה התבססה על העובדה שהדרכון של נחזיק הכרטיס לא היה בתוקף כבר במועד ביצוע העסקה”.

הסדר דיוני בו ויתרו הצדדים על חקירות העדים; הגשת סיכומי טענות בשני סבבים

הצדדים הודיעו מיוזמתם על הסדר דיוני בו ויתרו על חקירות נגדיות וביקשו לקבל פסק דין על סמך סיכומי טענות שיוגשו.

בפועל, ההליך לא הסתיים בהגשת סיכומי הצדדים. לאחר שהוגשו הסיכומים לרבות סיכומי תשובה מטעם התובעת, פנתה הנתבעת וטענה שסיכומי התשובה של התובעת העלו “טענה חדשה ברובה”. מכאן ביקשה הנתבעת לשוב ולהגיש סיכומים מטעמה. התובעת מצידה התנגדה לבקשה.

במקום להותיר את הנתבעת במצב בו לטעמה לא הובאו מלוא טענותיה, קבעתי שניתן יהיה לערוך סבב קצר וממוקד נוסף של הגשת סיכומים וכך אכן היה. מכאן פסק הדין.

תמצית טענות הצדדים

טענות התובעת

התובעת ציינה שהיא היבואנית הבלעדית של חמשת המותגים היקרים בעולם: “בריוני”, “זילי”, “קיטון”, “סטפנו ריצי”, ו”אנג’לו גלסו”. התובעת מפעילה משנת 1999 חנות בגדים הנמצאת בכיכר המדינה בתל אביב. התובעת ציינה בפתח כתב התביעה שאוכלוסיית היעד שלה הם אנשי האלפיון העליון, אוליגרכים ומנהיגים מכל העולם.

החל מחודש אוקטובר 2020 ועד לחודש ינואר 2021 הייתה התובעת בקשר עם אדם שהציג עצמו כלקוח מאבו דאבי. אותו לקוח ביצע במועדים שונים ארבע עסקאות אשראי ברכישה טלפונית, בסכום כולל של 518,444 ₪.

העסקה הראשונה מתוך ארבע, מיום 20/10/2020 (סך של 10,911 ₪)

בתחילת ההתקשרות וביום 20/10/2020, התקשר לחנות התובעת לקוח שהציג עצמו כסולטן עלי איסמעיל. הלקוח שוחח ישירות עם מנהל התובעת, מר אריה פייסחוב. אותו לקוח טען שהוא סולטן מאבו דאבי, ציין ששמע אודות החנות ופריטיה היוקרתיים הנעשים בעבודת יד ומסר שהוא מעוניין לרכוש מוצר אחד מהחנות כדי לבדוק את האיכות. אותו לקוח מסר שעוזרו יגיע לאסוף את המוצר על מנת לשלוח אותו לאבו דאבי. בתשובה הביר מנהל התובעת שעל העוזר יהיה להציג מסמך מזהה. הלקוח מסר שהעוזר יציג צילום דרכון. סוכם שלאחר שמנהל התובעת יראה כי פרטי מחזיק האשראי זהים לפרטי הדרכון – יבוצע החיוב בכרטיס האשראי.

מי שכונה העוזר של הלקוח אכן הגיע לחנות התובעת. מנהל התובעת בדק ומצא שפרטי האשראי זהים לפרטי הדרכון. וכך ביום 20.10.2020 בוצע חיוב כרטיס האשראי של בעל הדרכון, כאשר העוזר של אותו לקוח מקבל את הפריט שנרכש. החיוב היה בגין סכום רכישה בסך של 10,911 ₪.

העסקה השנייה מתוך ארבע, מיום 1/11/2020 (סך של 147,100 ₪)

ביום 1/11/2020 התקשר הלקוח פעם נוספת. הלקוח שיבח את הסחורה וביקש לבצע רכישה נוספת. הפעם רכש הלקוח פריטים בסך של 147,100 ₪, לאחר הנחה בשיעור של 60% לה הסכים מנהל התובעת.

פעם נוספת נשלח והגיע העוזר לחנות התובעת. פעם נוספת חויב כרטיס האשראי והפריטים שנרכשו נמסרו לידי אותו עוזר.

העסקה השלישית מתוך ארבע, מיום 8/12/2020 (סך של 179,868 ₪)

ביום 8/12/2020 התקשר הלקוח פעם נוספת, ביקש לרכוש מספר פריטים וביצע רכישה בסך של 179,868 ₪, לאחר הנחה בשיעור של 70%.

העסקה הרביעית מתוך ארבע, מיום 7/1/2021 (סך של 180,565 ₪)

ביום 7/1/2021 התקשר פעם נוספת הלקוח ורכש פריטים בסך של 180,565 ₪, לאחר הנחה בשיעור של 75%.

התובעת הדגישה שרכישות בסכומים כאלו הם דבר שבשגרה וכי אוליגרכים וטייקונים מהאלפיון העליון רוכשים פריטים בסכומים כאלו באופן קבוע. לטענתה, עסקאות טלפוניות בסכומים דומים מתבצעות פעמים רבות כנגד אמצעי זיהוי על מנת לוודא שפרטי האשראי תואמים לפרטים באמצעי הזיהוי.

ההודעה על הכחשת העסקה – ביום 13/1/2021 התקשר נציג הנתבעת בשם יותם והודיע שהעסקה מיום 7/1/2021 מוכחשת על ידי בעל הכרטיס וכי בשלב זה העסקה מוקפאת ובבדיקה. לאחר שעתיים התקשר הנציג פעם נוספת והודיע שכל ארבע עסקאות האשראי מוכחשות.

התובעת ציינה ששיתפה פעולה עם הנתבעת והעביר את כל המידע שהתבקש, לרבות צילום הדרכון שהוצג. עוד נטען שמנהל התובעת התקשר למספר הטלפון שממנו התקשר הלקוח בכל הפעמים וענה לו אדם שהכחיש שהוא מאבו דאבי וניתק את השיחה.

התובעת הפנתה להוראות סעיף 29 לחוק שירותי תשלום, תשע”ט – 2019. סעיף 29(ב) לחוק מתייחס להודעת הכחשה שהוגשה בתוך 30 ימים מביצוע העסקה. רק במקרה של הכחשה תוך 30 ימים, ישיב נותן השירות למשלם את סכום העסקה שהוא מתכחש לה. במקרה בו בעל הכרטיס לא הודיע בסד הזמנים של 30 יום – נטל ההוכחה לעשיית שימוש לרעה בכרטיס האשראי עובר לשכמו של בעל כרטיס האשראי.

התובעת הדגישה שבכל מקרה חלפו 30 ימים ממועדי שלושת חיובים האשראי הראשונים ועד למועד הכחשות העסקה. מכאן, על הנתבעת להימנע מהשבת הכספים לבעל הכרטיס ולהעביר אליו את נטל ההוכחה כי העסקה בוצעה שלא על ידו ולא בהרשאתו. על הנתבעת לדרוש מבעל הכרטיס לספק הסברים ופרטים בנוגע להימצאות פרטי הכרטיס אצל צד שלישי זר, הימצאות פרטים אישיים של בעל הכרטיס והימצאות צילום הדרכון של בעל הכרטיס אצל אדם שהציג עצמו כעוזרו של בעל הכרטיס.

התובעת הוסיפה שאף אם יתבררו טענות בעל הכרטיס כנכונות, עדיין אין לחייב אותה בדבר. לטענתה, מתן פרטי האשראי לרבות קוד אימות בן 4 ספרות וכן הצגת דרכון של בעל הכרטיס הן לפני הרכישה והן בעת הרכישה מהווים רכיב חיוני. העמדתם בידי מבצע הרכישות, מטילים על בעל הכרטיס אחריות מלאה לשימוש לרעה שנעשה ככל שנעשה.

התובעת הלינה על כך שהנתבעת גובה ממנה סכומי כסף ואף מקזזת מכספי עסקאות אחרות להם היא זכאית. לטענת התובעת, אף אם ייקבע שהאחריות לשאת בנזק מוטלת עליה, עדיין יש לפעול בהתאם להוראות סעיף 32(ב) לחוק שירותי תשלום. סעיף זה קובע כי אין לגבות כספים המוחזרים לבעל הכרטיס באמצעות קיזוז כספים שהתובעת זכאית להם, אלא אם ניתנה הסכמה מפורשת ובכתב.

טענות הנתבעת

הנתבעת מצידה ציינה שביצוען של עסקאות טלפוניות אינו דבר שמותר בשגרה לבתי העסק המתקשרים עמה. הנתבעת טוענת שהתובעת נטלה על עצמה, במסגרת הסכם שנחתם, את מלוא הסיכונים הנובעים מעסקאות טלפוניות. הסיכונים אכן התממשו, העסקאות הוכחשו והנתבעת לא קיבלה ממנפיק הכרטיס את כספי העסקאות. כעת, עם מימוש הסיכונים מנסה התובעת להתנער מאחריותה לסיכונים ולאחריות שנטלה על עצמה באופן מוחלט כתנאי לביצוע עסקאות טלפוניות.

הנתבעת טענה שהיא לא מחויבת לשלם דבר מאחר ומדובר בכרטיס זר המונפק בחו”ל. לדברי הנתבעת, היא אינה יודעת מתי הובאו העסקאות לידיעת בעל כרטיס האשראי ומתי התכחש להן בפני מנפיקת הכרטיס שלו.

הנתבעת ציינה שבעל כרטיס אשראי זר מתכחש בראש ובראשונה בפני הגוף בחו”ל שהנפיק את הכרטיס ולא בפניה. הודעת ההכחשה מועברת על ידי המנפיק הזר לגופים הבינלאומיים של חברת האשראי ומשם מגיעה אליה.

הנתבעת הפנתה לעובדה שלתובעת הוצג רק צילום הדרכון של הלקוח והדגישה שדרכונו של הקונה וכרטיס האשראי שלו מעולם לא הוצגו בפני מנהל התובעת. עוד הלינה הנתבעת על כך שהתובעת לא טרחה לוודא את זהותו של “העוזר” ולא טרחה לדרוש ממנו פרטים מזהים. התובעת לא בדקה ולא רשמה גם פרטי הרכב בו הגיע העוזר על מנת לאסוף את פרטי הלבוש.

עוד הפנתה הנתבעת לכך שכעולה מצילום הדרכון של הלקוח, הרי בעת הצגתו כבר פג תוקף הדרכון. בכך יש כדי להעצים את רשלנותה וחוסר זהירותה של התובעת.

באשר לטענות ביחס להצגת קוד האימות, טענה הנתבעת שלא נמסר לה קוד אימות כלשהו. מכל מקום בהעדר הכרטיס עצמו שאין חולק כי לא הוצג בבית העסק – אין משמעות לקוד האימות. קוד שנועד לאמת את הכרטיס המוצג בבית העסק.

הנתבעת התייחסה למועד בו נמסר לה על הכחשת העסקאות. לדבריה, ביום 12/1/2021 קיבלה לראשונה הודעת דוא”ל מחברת אמק”ס העולמית. בהודעה זו נמסר שמחזיקו החוקי של כרטיס האשראי טוען למעשה הונאה ומכחיש את כל ארבע העסקאות שבוצעו בבית העסק של התובעת.

הנתבעת שבה וציינה שאינה יודעת באיזה מועד נודע למחזיק הכרטיס על העסקה. עוד הוסיפה שבכל מקרה הוראות ההסכם עם התובעת מטילות את האחריות לעסקאות טלפוניות מוכחשות על התובעת, זאת ללא קשר למועד קבלת ההכחשה.

ומה לא טענה הנתבעת בכתב ההגנה – יודגש הנתבעת לא אמרה דבר וחצי דבר ביחס לטענה לפיה היא אינה הנתבעת הנכונה, אלא יש להגיש את התביעה כנגד חברה בשם “פרימיום אקספרס בע”מ”. וענה זו עלתה במפתיע לראשונה בתצהיר הנתבעת, לאחר שזו החליפה את ב”כ. הנתבעת גם שבה על הטענה בסיכומיה – זאת מבלי שתוקן כתב ההגנה.

הערת מעבר- אין באמור כדי להביא את מלוא טענות הצדדים, אך די בכך כדי להציב המסד להמשך פסק הדין.

חלק שני – דיון והכרעה

כללי – התייחסות לחוק שירותי תשלום, תשע”ט – 2019

לא ניתן להתייחס לתביעה ולטענות הנתבעת, ללא הסתמכות והפניה לחוק שירותי תשלום, תשע”ט – 2019. חוק אשר נכנס לתוקף ביום 14/10/2020. התייחסות לחוק חשובה במיוחד לאור טענות הנתבעת אשר אינן עולות, בחלק ניכר מהן, עם הוראות החוק ועם השינוי אותו הוא התווה. כך למשל, הנתבעת התעלמה מהאחריות שהטיל עליה המחוקק גם כלפי המוטב, קרי בעל העסק מקבל התשלום. הנתבעת התעלמה גם מהמיקוד המיוחד והרחבת החבויות שהמחוקק ערך ביחס למערכת היחסים שבינה לבין בית העסק.

עוד התעלמה הנתבעת מהוראות מיוחדות שנועדו למנוע התחמקות מאחריות והעברת הלקוח או בית העסק גורם אחד לשני. הוראות שנועדו לייחד ללקוח או לבית העסק כתובת אחת לפניה, כתובתו של “נותן שירותי התשלום”. וכך, הנתבעת הפנתה לחברה אמקס הבינלאומית. עוד טענה הנתבעת שכלל אינה יודעת באיזה מועד קיבל הלקוח את הודעות החיוב ובאיזה מועד הודיע על הכחשתן. הנתבעת שילחה את התובעת ללקוח בחו”ל, לחברות אשראי בחו”ל. אך היא מצידה לא פעלה ולא עשתה דבר, שהוכח. יתירה כך, כאשר כבר בדיון קדם המשפט הראשון נשאלה הנתבעת שנמצאת בקשרים עם חברות בחו”ל, מדוע לא הגישה הודעת צד ג’, היא התפלאה והביעה תמיהה באמצעות ב”כ הקודם – “נגד מי, נגד חברת האשראי באבו דאבי?” (ע”מ 2 לפרוטוקול יום 30/6/2021).

תשובות מיתממות כאלה ביקש חוק שירותי תשלום למנוע, כפי שעולה ברורות מהוראותיו ומדברי ההסבר לו.

חוק שירותי תשלום ביטל והחליף את הוראות חוק כרטיסי חיוב, תשמ”ו – 1986. הוראות החוק החדש הותאמו לשינויים שחלו בישראל ובעולם בכל הקשור לחיובים כספיים. וכך, במסגרת הצעת החוק הוסברה ההתפתחות הטכנולוגית בתחום האינטרנט, טלפונים חכמים וכן “יצירה ופיתוח של מגוון אמצעי תשלום חדשניים המאפשרים ללקוחות לשלם מרחוק” (תחילת החלק הכלל בדברי ההסבר, הצעות חוק הממשלה, 1246 בע”מ 1154).

ייחודו של החוק, כאמור, הוא גם בהתייחסותו לבית העסק, המוטב מקבל התשלום. התייחסות זו הייתה חסרה בחוק כרטיסי חיוב, וכפי שהובא בדברי ההסבר לחוק (שם, בע”מ 1154) – “החוק המוצע יחול גם על מערכת היחסים שבין נותן שירותי תשלום למוטב, לבין המוטב. חוק כרטיסי חיוב מתייחס באופן חלקי מאוד למוטב (מקבל התשלום) שהוא בהכרח בית עסק המספק שירות, מוצר או שירות”.

המחוקק כיוון הוראותיו במיוחד למצבים, כמו בעניינינו, בהם נותן שירותי התשלום מנסה להעביר את האחריות ממנו אל נותני שירותים אחרים, בארץ או בחו”ל. בכך ניתנת תשובה לכל טענות הנתבעת, אשר אף התייחסו אליהן כניסיונות התחמקות, לפיהן האחריות אינה רובצת לפתחה. טענות שהפנו לחברת האשראי בחו”ל אשר לא העבירה תשלום, טענות שהפנו ללקוח שהכחיש את העסקה כעבור מספר חודשים – אך הנתבעת החליטה להתייחס להכחשה כאילו הגיעה תוך 30 ימים, וכן ניסיונות להעביר ולגלגל את האחריות וכן את התובעת הרחק ממנה. לעניין זה הובהר כבר בהצעת החוק כך (ע”מ 1156, ההדגשות לא במקור):

“כיוון שכל לקוח (משלם או מוטב) מכיר רק את נותן שירותי התשלום שעמו הוא התקשר, מוצע לקבוע הסדר שיפוי ופיצוי, אשר לפיו כל נותן שירותי תשלום ישפה או יפצה את לקוחו, אם הכשל לא אירע אצלו. כמו כן, יכולים להיות מצבים שבהם לקוח מתקשר עם כמה נותני שירותי תשלום ביחס לאותה פעולת תשלום. כך למשל, כאשר משלם נותן הוראת תשלום באמצעות כרטיס אשראי. במקרה זה, המשלם מתקשר עם שני אלה: חברת כרטיסי האשראי והבנק שבחשבונו ניתנה ההרשאה לחיוב לפי דרישת חברת כרטיס האשראי. היה ונגרם נזק למשלם, מוצע לקבוע כי כל נותן שירותי תשלום אחראי כלפי לקוחו לחוד. זאת כדי להימנע ממצב של העברת האחריות מנותן שירותי תשלום אחד למשנהו המעורב אף הוא בפעולת התשלום. הסדר זה מבטיח כי הלקוח יוכל להיות מפוצה על נזקו באופן פשוט ויעיל ובלי שיטורטר בין נותן שירותי תשלום אחד לאחר. ברור כי אין הדבר גורע מזכותו של נותן שירותי התשלום לתבוע פיצוי או שיפוי מהגורם האחראי באופן מהותי לנזק…”

מהות הוראות חוק שירותי תשלום היא, אפוא, למנוע העברת הלקוח מנותן שירות אחד לאחר, או כפי שנוסחה הצעת החוק – “בלי שיטורטר בין נותן שירותי תשלום אחד לאחר”. הנתבעת לא בהכרח פעלה כך.

דיון במועד הודעות ההכחשה ובתקופת 30 הימים בהם יכולה הנתבעת להתייחס להכחשת עסקה

החוק קובע תקופה של 30 ימים, בהם בעל עסק חשוף לכך שלקוח יתכחש לעסקה שבוצעה. תקופת 30 הימים מתחילה במועד בו נמסרה ללקוח הודעה על החיוב. ככל שבתקופה זו מודיע הלקוח שלא הוא ביצע את העסקה, או כי הסכום לחיוב גבוה מהסכום שהוסכם – מחויב נותן שירותי התשלום להשיב לו את סכום החיוב העודף תוך שמונה ימי עסקים. הוראת חוק דומה הופיעה בעבר במסגרת סעיף 6א לחוק כרטיסי חיוב, תשמ”ו – 1986. בהמשך ובמסגרת חוק שירותי תשלום, מופיעה ההוראה בסעיף 29 (ב) כך:

“חויב משלם בשל פעולת תשלום במסמך חסר והודיע לנותן שירותי התשלום למשלם, בתוך 30 ימים מיום שמסר לו הודעה על החיוב, כי הוא לא ביצע את פעולת התשלום או כי הסכום לחיוב הוגדל בלא הרשאה, ישיב לו נותן שירותי התשלום למשלם את סכום החיוב בערכו ביום החיוב, או את ההפרש בין הסכום שחויב בו בלא הרשאתו ובין הסכום שעליו הודיע המשלם כי התחייב בו, לפי העניין; הסכום כאמור יושב בתוך שמונה ימי עסקים מיום מסירת הודעת המשלם, והוראות סעיפים 27(ב) ו-28(ב) יחולו לפי העניין ובשינויים המחויבים”

כלומר, בעל עסק המבצע עסקה נכנס למעין “אזור סכנה” בן שלושים ימים, כאשר די שתוגש הודעת הכחשה על ידי הלקוח המשלם, על מנת ש”נותן שירותי התשלום” יימנע מהעברת התשלום ואף יפצה את הלקוח. יודגש שגם לאחר תקופת שלושים הימים יכול הלקוח המשלם לטעון לכך שלא ביצע את העסקה. הלקוח אינו מוגבל להעלות את טענותיו גם לאחר שלושים ימים ולמעשה עד תום כל שנות תקופת ההתיישנות על פי דין. ואולם במקרה בו טענות התובעת יובאו לאחר יותר משלושים ימים, אזי לא יהיה זכאי לביטול והשבה מיידית ובטרם בדיקה כאמור בסעיף 29 לחוק.

תקופת שלושים הימים היא מהמועד בו נודע ללקוח על העסקה, מועד שאינו ידוע לנתבעת ובכל זאת החליטה לפעול כאילו הכחשות העסקה נמסרו בהתאם לסעיף 29 לחוק ולבטל העסקאות. בפסקאות הבאות אתייחס לתקופה שלושים הימים ולמניין הימים. למען הסדר יפורטו תחילה מועדי העסקאות וכן מועד ההכחשה אל מולן.

הנתבעת הודיעה לתובעת על הכחשת העסקה ביום 13/1/2018, והתייחסה להודעה שקיבלה ביום 12/1/2018. הכחשה זו התייחס לארבע העסקאות כמפורט להלן:

עסקה מיום 20/10/2020, ההכחשה מיום 12/1/2021 היא כשמונים ושניים (82) ימים לאחריה;

עסקה מיום 1/11/2020, ההכחשה מיום 12/1/2021 היא כשבעים ואחד (71) ימים לאחריה;

עסקה מיום 8/12/2020, ההכחשה מיום 12/1/2021 היא כשלושים וארבעה (34) לאחריה;

עסקה מיום 7/1/2021, ההכחשה מיום 12/1/2021 היא כחמישה (5) ימים לאחריה.

ניתן לראות שבין מועד העסקה האחרונה (7/1/2021) לבין מועד ההכחשה חלפו בבירור פחות משלושים ימים. אין צורך לבחון באיזה מועד נודע ללקוח באבו דאבי אודות חיובי העסקה הרביעית. ברור הוא שאפילו נודע ללקוח אודות החיוב, במועד בו בוצע החיוב, עדיין לא חלפה תקופת שלושים הימים. אך מה באשר לשלוש העסקאות הקודמות? מתי החל מנין 30 הימים שבמהלכן רשאית הנתבעת לבטל את החיוב על סמך הודעה בלבד? על כך בפסקה הבאה.

הנתבעת אינה יודעת מתי החלה תקופת 30 הימים ובכל זאת מתייחסת כאילו זו לא הסתיימה

אין חולק על כך שהודעת ההכחשה הגיעה לאחר יותר משלושים ימים ממועדי כל אחת משלוש העסקאות הראשונות. עדיין, הנתבעת בהחלט הייתה רשאית להתייחס להודעות אלה, ככל שהגיעו תוך 30 ימים מיום שנמסרה ללקוח המשלם הודעת החיוב. אך מתי נמסרו ללקוח המשלם הודעות החיוב? הדבר לא ידוע.

המצהיר מטעם הנתבעת הקפיד לא לפרט מה הם מועדי הודעות החיוב ללקוח המשלם. התצהיר שהוגש התייחס ארוכות לעסקאות שבוצעו, להודעות של “אמקס” הבינלאומית על החשת העסקאות. המצהיר אף ציין שנעשה ניסיון לערור על הודעות אמקס. אך את הנתון הרלוונטי ביותר – המועד בו נמסרו ההודעות ללקוח המשלם – לא מסרה הנתבעת.

כאשר הנתבעת אינה מבהירה מה המועד בו החלה תקופת 30 הימים המותרים למתן הודעת הכחשה, הרי אין לקבל טענה כאילו הודעות ההכחשה נמסרו בתקופה הקבועה בחוק. הבסיס הראשוני לדיון בטענת הנתבעת לפיה קיבלה הודעת הכחשה במועד, הוא לבחון את אותו מועד. ואולם הנתבעת, כאמור, הקפידה להימנע מלמסור את הפרטים ביחס למועד בו נמסרו ההודעות ללקוח, ומכאן סיכלה כל אפשרות לבדוק טענה כאילו פעלה לפי החוק ובתקופה הקבועה בו.

זאת ועוד. ההקפדה של הנתבעת לא לפרט בתצהירה דבר ביחס למועד בו נמסרה ההודעה ללקוח בולטת במיוחד לאור טענות כתב ההגנה שהגישה. במסגרת כתב ההגנה הודתה הנתבעת כך – “מאחר שמדובר בכרטיס זר, מונפק חו”ל, אין הנתבעת יודעת מתי הובאו העסקאות לידיעת המחזיק החוקי של הכרטיס ומתי התכחש להן בפני מנפיקת הכרטיס שלו”. טענה זו מעלה מספר קשיים ואפשר שבגללם נמנעה הנתבעת להעלותה פעם נוספת בתצהיר:

ראשית, הניסיון לטעון שהנתבעת אינה יודעת פרטים ביחס לחיוב ולהודעות והניסיון לטעון לכך ש”מדובר בכרטיס זר מונפק חו”ל” – נוגד את הוראות חוק שירותי תשלום. אין מקום להעלות טענה, מעט מיתממת, המפנה את החיצים ל”מנפיק חו”ל”. ור’ האמור בסעיף 3 לעיל תוך ציטוט דברי ההסבר להצעת החוק לפיהם אין מקום שהלקוח ובמקרה זה בית העסק “יטורטר בין נותן שירותי תשלום אחד לאחר”.

שנית, אם הנתבעת אינה יכולה לפעול בהתאם להוראות חוק שירותי תשלום, הרי עליה לתקן ולשדד את מערכות העבודה שלה, כך שתוכל לעמוד בדרישות החוק. כאשר גוף עסקי לא יודע לפעול במסגרת החוק, הנכון הוא למצוא דרך לציית לחוק, או לחדול מהפעילות בכלל. בוודאי אין מקום לגלגל את האחריות ואת הנזק לכתפי התובעת, מקבלת השירות.

שלישית ועיקר, אם אכן לא ידעה הנתבעת “מתי הובאו העסקאות לידיעת המחזיק החוקי של הכרטיס”, כיצד הרשתה לעצמה להתייחס להודעות ההכחשה? כיצד החליטה שהודעה שהגיעה, לפחות ביחס לעסקה הראשונה, כשמונים ושניים ימים לאחר העסקה, היא הודעה שהוגשה במועד? כיצד התייחסה הנתבעת להוראות סעיף 29 לחוק, כאשר כלל לא בדקה ואף הייתה אדישה למועדים הקבועים בו?

מסקנות עד כאן ביחס לכך שהנתבעת לא פעלה בהתאם להוראות סעיף 29 לחוק

הודעת ההכחשה הגיעה למעלה משלושים ימים לאחר מועדי שלושת העסקאות הראשונות. ההודעה הגיע כחמישה ימים לאחר מועד העסקה הרביעית והאחרונה.

על מנת לקבל את טענות הנתבעת לפיהן היא פעלה בהתאם להודעת ההכחשה – יש צורך לבחון האם ההודעה נמסרה בתקופה של 30 ימים ממועד בו נודע לבעל הכרטיס על העסקה.

התובעת לא הציבה שום תשתית לטענה בדבר מועד מסירת הודעת ההכחשה. התובעת הקפידה לא לפרט מה המועד בו נודע לבעל כרטיס החיוב על החיובים. מכאן, לא ידוע מה המועד ממנו מתחילים למנות את תקופת 30 הימים בהתאם לסעיף 29 לחוק. ההקפדה של הנתבעת לא למסור פרטים כלשהם בתצהיר, בולטת אל מול העובדה שבכתב ההגנה טענה שכלל אינה יודעת דבר. טענה שמעלה קשיים כפי שפורטו בסעיף 4.4 לעיל.

התובעת לא תומכת בגרסתה שלה. התובעת לא מציגה את העובדות שיהיו בהן כדי להצדיק את ההתייחסות להודעת ההכחשה. מכאן יש לקבוע כדלקמן:

בכל הקשור לעסקה הרביעית, מיום 7/1/2021, הרי אין ספק שההודעה מיום 12/1/2021 נמסרה פחות משלושים ימים לאחריה. מכאן, אין ספק שההודעה ביחס לעסקה הרביעית נמסרה במועד הנדרש לצורך סעיף 29 לחוק. ודוק, אפילו נודע לבעל הכרטיס אודות העסקה ביום בו היא התבצעה – הרי עדיין לא חלפו 30 יום ממועד זה.

בכל הקשור לשלוש העסקאות הראשונות, שפורטו גם בסעיף 4.3 לעיל – הודעת ההכחשה נמסרה לאחר שחלפו 30 ימים ממועד כל אחת מהעסקאות. הנתבעת נמנעה להעיד ולהבהיר מה היה המועד בו נמסרה הודעות החיוב ללקוח המשלם. לא ידוע האם הודעות ההכחשה נמסרו בתקופת 30 הימים ממועד הודעת החיוב ומכאן, הנתבעת לא הוכיחה טענתה לפיה פעלה כדין ביחס להודעות ההכחשה.

אשר על כן, יש לחייב את הנתבעת וליתן סעדים בכל הקשור לשלוש העסקאות הראשונות.

אין לקבל טענת הנתבעת, לפיה הוראות החוק אינן חלות בעניינינו

הנתבעת טענה והרחיבה בסיכומיה, שהוראות חוק שירותי תשלום, אינן חלות במקרה בו הלקוח המשלם אינו תושב ישראל. לעניין זה מפנה הנתבעת לסעיף 47 לחוק אשר מתייחס לנותן שירות שאינו תושב ישראל. לטעמה של הנתבעת – “הדין הישראלי וחוק שירותי תשלום בפרט אינם חלים כלל על מנפיק שאינו ישראלי שהנפיק כרטיס לאדם שאינו תושב ישראלי” (סעיף 8.2 לסיכומי הנתבעת). לביסוס מסקנה זו של הנתבעת היא מפנה אל סעיף 47 לחוק הקובע כך:

47. (א)  ההוראות לפי חוק זה יחולו גם על נותן שירותי תשלום שאינו תושב ישראל כשהוא נותן שירותי תשלום ללקוח שהוא תושב ישראל אם הוא מכוון את שירותיו ללקוחות בישראל; בסעיף זה, “תושב ישראל” – כל אחד מאלה, לפי העניין:

(1)   לעניין יחיד – אזרח ישראלי או בעל רישיון לישיבת קבע או לישיבת ארעי בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי”ב-1952;

(2)   לעניין תאגיד – תאגיד הרשום בישראל או שעסקיו או פעילותו בישראל.

          (ב)  לעניין סעיף זה, יראו נותן שירותי תשלום כמי שמכוון את שירותיו ללקוחות בישראל, בשים לב למכלול נסיבות העניין, בין השאר, אם הוא אפשר ללקוח לספק לו במסגרת ההתקשרות מען בישראל או אם נותן שירותי התשלום פנה ללקוח בעברית או הציע את שירותיו ללקוח במטבע ישראלי

הנתבעת טוענת במשפט קצר כי מסעיף 47 לחוק למדים שכאשר “מדובר בכרטיס שהונפק ללקוח שאינו תושב ישראל, חוק שירותי תשלום אינו חל לעניין העסקות דנן על אותו מנפיק זר” (סעיף 8.2.1 לסיכומי הנתבעת.

אין לקבל את טענות הנתבעת ולעניין זה יובאו הדברים הבאים:

ראשית, התביעה אינה כנגד “מנפיק זר” ודרישות התובעת אינן מופנות להשבת סכומי כסף מ”מנפיק זר”. התביעה מופנית אל הנתבעת הפועלת בישראל. הניסיון לגלגל את התובעת אל “מנפיק זר” ולאחר מכן לטעון שהחוק כלל לא חל עליו, אינו ניסיון ראוי. כך קובעת גם מהות החוק וכן כך הובהר בדברי ההסבר לפיהן המחוקק ראה לנגד עיניו את החובה למנוע העברת האחריות מגורם לגורם, או כלשון דברי ההסבר – למנוע מצב בו הלקוח “יטורטר בין נותן שירותי תשלום אחד לאחר”.

שנית, החוק מתייחס לנותן שירות תשלום המעניק שירותים ללקוח בישראל. ומי הוא לקוח? גם על כך משיב החוק, כאשר הוא קובע בסעיף 1 – “לקוח – משלם או מוטב”. כלומר, לא רק בעל הכרטיס היושב כנטען באבו–דאבי הוא לקוח, אלא גם בית העסק, המוטב, היושב בישראל הוא לקוח. מכאן, החוק חל, בין אם כרטיס האשראי הונפק בחו”ל ובין אם לאו.

שלישית, טענת הנתבעת מנוגדת לכל ההתנהלות של פעילות עסקית באמצעות כרטיסי אשראי. אם נלך לפי שיטת הנתבעת, נמצא עצמנו מגבילים את המסחר בכרטיסי אשראי לבתי עסק בישראל, כך שרק לקוחות ישראליים יוכלו לעשות בהם שימוש. זאת בניגוד לאינטרס ואף למציאות הכלכלית, בה המסחר בעולמי והבינלאומי לא נעשה כבר רק בין גופים גדולים אלא גם בין יחידים לבין עצמם. כבר לא נדיר למצוא אדם יחיד היושב במדינה אחת בעולם, העורך עסקת אשראי עם אדם במדינה אחרת וזאת תוך ששניהם יודעים שנותני שירותי התשלום יכבדו את חיוב כרטיס האשראי.

טענות נוספות של הנתבעת, תוך הפניה לסעיף 32 לחוק

הנתבעת טוענת שהיא רשאית לחייב את בית העסק, וזאת תוך הפניה להוראות סעיף 32(א) לחוק. הוראות שנועדו דווקא להגן על בית עסק מוטב, למעט אם הוא זה שעשה “שימוש לרעה”. סעיף 32 (א) לחוק קובע כך (ההדגשות לא במקור):

32.  (א)  נעשה שימוש לרעה באמצעי תשלום והוראת התשלום ניתנה באמצעות המוטב, נותן שירותי התשלום למשלם ונותן שירותי התשלום למוטב לא יהיו רשאים לחייב את המוטב בשל כל סכום שהושב למשלם לפי סעיף 27 או בשל הוצאות אחרות שנגרמו להם בשל כך, בהתקיים אחד מאלה:

(1)   לשם מתן הוראת התשלום נעשה שימוש בפרט אימות מוגבר;

(2)   השימוש בפרט אימות מוגבר לשם מתן הוראת התשלום אינו אפשרי לגבי אותו סוג של אמצעי תשלום;

(3)   נותן שירותי התשלום למשלם או נותן שירותי התשלום למוטב לא אפשרו למוטב לדרוש שימוש בפרט אימות מוגבר לשם מתן הוראת התשלום;

(4)   נסיבות אחרות שקבע השר, בהסכמת נגיד בנק ישראל ושר האוצר ובאישור ועדת הכלכלה.

כלומר, סעיף 32 מפרט מקרים בהם נותן השירות לא יהיה רשאי לחייב את בית העסק המוטב. מכאן הניחה הנתבעת שהיא דווקא רשאית לחייב את התובעת בגין הודעת ההכחשה של הלקוח מאבו-דאבי.

אין לקבל את טענות הנתבעת לחיוב מכח סעיף 32 לחוק וזאת בשל הנימוקים הבאים:

נימוק ראשון לדחיית טענת הנתבעת לפיה היא רשאית לחייב מכח סעיף 32 לחוק

לא ניתן לטעון שחוק שירותי תשלום אינו חל בעניינינו, ומנגד לטעון לזכויות מכח אותו חוק. על הנתבעת לגבש לעצמה עמדה אחת ולנסות לבנות את הגנתה בהתאם לה.

הנתבעת טענה כאמור שחוק שירותי תשלום כלל לא חל בעניינינו. טענה זו נדונה בסעיף 5 לעיל ואכן נדחתה. יש טעם לפגם בכך שהנתבעת מעלה טענה אחת ביחס לכלל הוראות החוק, והופכת עורה כאשר היא מוצאת הוראת חוק שלטעמה תסייע לה.

נימוק שני לדחיית טענת הנתבעת לפיה היא רשאית לחייב מכח סעיף 32 לחוק

הוראות סעיף 32(א) הן בגדר “סעיף מגן” למוטב ולא “סעיף חרב” לנותן שירותי התשלום. ובמילים פשוטות, ככל שבית העסק, המוטב, מקיים אחת מהוראות סעיף 32(א) לחוק, הרי הוא קונה לעצמו הגנה מוחלטת מכל טענת חיוב. ואולם כאשר בית העסק אינו קונה לעצמו הגנה, עדיין אין הדבר מקנה, מיניה וביה, לנתבעת את הזכות ליטול ממנו כספים.

ודוק, אין מדובר בהסדר שלילי, בו אי שימוש בהוראות סעיף 32(א) יביא לחיוב מיידי של בית העסק המוטב. גם דברי ההסבר לחוק מפרטים (בע”מ 1183) שלא בכדי נוסף סעיף 32 כסעיף מגן, וכלשון דברי ההסבר – “הצורך בסעיף 32 קם על רקע פניות שהתקבלו במשרד המשפטים מאת עסקים קטנים ובינוניים, על כך שבמצבים שבהם הוראת התשלום ניתנת באמצעותם, נותני שירותי התשלום נוהגים להשית עליהם עלויות הנובעות מהחשות עסקה מצד משלמים”.

להרחבה בדבר הבחנה בין ‘טענות מגן’ ל’טענות חרב’, ניתן לפנות בהיקש לדיונים בנושא זה בשאלות הנוגעות לדיני התיישנות ור’ למשל רע”א 4705/22,  חוה אליהו נ’ עדנה ישראל-פור (אליהו) (מיום 29/9/2022, הש’ נ’ סולברג, ד’ מינץ, א’ שטיין).

נימוק שלישי לדחיית טענת הנתבעת לפיה היא רשאית לחייב מכח סעיף 32 לחוק

הנתבעת אינה מהססת להאשים את התובעת על כך שביצעה עסקאות בהיקף של מאות אלפי ₪, מבלי בדיקה של “פרט אימות מוגבר”. ועדיין יש לשאול, אם קמה חובה לפרט כזה או אחר, מדוע עדיין אפשרו מערכות הנתבעת את ביצוע החיוב? והרי כשם שלא ניתן לחייב כרטיס אשראי מבלי להקליד או למסור את מספרו, כך יכולה הייתה הנתבעת לכלול חובה לפרט נוסף.

אילו הנתבעת סברה שלצורך חיוב כדין של הלקוח יש צורך בפרטים נוספים, חזקה עליה שהייתה כוללת פרטים אלה במסוף או במערכת באמצעותה בוצע החיוב. אם נאמר אחרת ואם הנתבעת ידעה שלא תכבד חיוב כלשהו, הרי המסקנה היא שהנתבעת, אולי חלילה במכוון, הותירה פתח מילוט מהתחייבות.

ובכל מקרה נימוק רביעי ולגופו של עניין לדחיית טענת הנתבעת לפיה היא רשאית לחייב מכח סעיף 32 לחוק

אפילו היה מקום לבחון את הוראות סעיף 32(א) לחוק, הרי גם לגופו של ענין נכנסת התובעת לגדר החלופה השלישית שבסעיף 32(א). חלופה המעניקה הגנה לבית עסק כאשר “נותן שירותי התשלום למשלם או נותן שירותי התשלום למוטב לא אפשרו למוטב לדרוש שימוש בפרט אימות מוגבר לשם מתן הוראת התשלום”. עיון בדברי ההסבר ובהם כוונת המחוקק מלמד שלצורך ההגנה על המוטב אין צורך שנותן השירות ימנע ממנו לדרוש פרט אימות מוגבר. על מנת לספק הגנה למוטב די בכך שנותן השירות אפשר עסקאות ללא פרט אימות מוגבר, ואפשר שימוש במערכות התומכות בכך. על כך בפסקה הבאה.

נותן השירות לא יוכל להטיל על המוטב חבות בגין נזקים, ככל שהוא (נותן השירות) אפשר שימוש במערכת שאינה מחייבת שימוש בפרט אימות מוגבר. לעניין זה למדים מדברי ההסבר להצעת החוק המתייחסים לסעיף 32(א)(3) כך (שם, בע”מ 1184, ההדגשות לא במקור):

“בפסקה (3) מוצע לקבוע כי אין לחייב את המוטב אם נותן שירותי התשלום למשלם או נותן שירותי התשלום למוטב לא אפשרו למוטב לדרוש שימוש בפרט אימות מוגבר לשם מתן הוראת תשלום. כך למשל, אם נותן שירותי התשלום סיפק למוטב מסוף ממוחשב שבאמצעותו משודרת הוראת התשלום, אשר השימוש בו אינו טעון זיהוי של המשלם לפי פרט אימות מוגבר. במקרה כזה, אף אם אמצעי התשלום מאפשר לעשות שימוש בפרט כאמור, לא התאפשר למוטב לעשות כן ולפיכך לא מוצדק להטיל עליו את הסיכון”.

כלומר, מעת שנותן השירות אפשר למוטב לבצע חיוב גם ללא פרט אימות מוגבר, לא יוכל אותו נותן שירות להלין על המוטב על כך שלא עשה שימוש בפרט אימות מוגבר.

טענות שהופיעו בעיקר רק בכתב ההגנה ביחס להסכם ההתקשרות

הנתבעת טענה בכתב ההגנה, תוך ציטוט שתי פסקאות מהסכם ההתקשרות, שהיא פטורה בנסיבות העניין מכל חבות בהתאם להסכם. לדבריה, העובדה הנתבעת אישרה שהיא מודעת לסיכונים בביצוע עסקאות – פוטרת אותה מכל חבות ואחריות. בתצהיר הנתבעת וכן בסיכומיה, לא שבה הנתבעת על ציטוטים אלה. למען הזהירות אתייחס לכך ואבהיר שאין מקום לטענות אלה.

הנתבעת מצטטת את סעיף 85 להסכם שניסחה בו נכתב כך – “בית העסק מאשר כי הובהרו לו תנאי ביצוע העיסקות באמצעות הזמנות לפרק זה בדגש על הסיכונים שבית העסק נוטל בביצוע עסקאות על פי תנאים אלו והוראות הדין המאפשרות ללקוח בנסיבות מסוימות לבקש שלא לחייבו בגינן וכי מבלי לגרוע ניתר תנאי ההסכם הוא מסכים לכך”. עוד ציטטה הנתבעת סעיף נוסף המהווה לטעמה תניית פטור, סעיף 90 להסכם שניסחה בו נכתב כך – “ידוע לבית העסק כי עסקאות בכרטיסים המתבצעות על פי פרק זה, הינן בעלות סיכון גבוה לבית העסק לעומת סוגי עסקאות אחרות כפי שבאות לידי ביטוי בהסכם זה, ובית העסק נוטל על עצמו את האחריות לכלל הסיכונים שינבעו מביצוע העסקאות על פי פרק זה”.

נראה שלא בכדי לא מצאו ציטוטי סעיפים אלה דרכם במלואם לתצהיר הנתבעת ולסיכומיה. אכן, הנתבעת אישרה בחתימתה שהובהרו לה סיכונים בעסקאות טלפוניות. אך נראה שברור שאף אחד מהסיכונים לא היה שדווקא הנתבעת לא תקפיד על הוראות החוק. נראה שאף אחד מהסיכונים לא היה שהנתבעת תטען שחוק שירותי תשלום אינו חל (ור’ סעיף 5 לעיל) ומנגד תטען כשהדבר יתאים לאינטרסים שלה לטעמה, שהחוק דווקא כן חל (ור’ סעיף 6 לעיל).

עוד לא נראה שבין הסיכונים שהוסברו לתובעת הייתה אזהרה שהתובעת תפעל בהתאם להודעות הכחשה של לקוחות, אך לא תבדוק האם ההודעות נמסרו תוך 30 ימים כאמור בחוק. עוד לא נראה שבין הסיכונים שהוסברו לתובעת, הייתה אזהרה שהנתבעת תדרוש בדיעבד שימוש בפרט אימות כלשהו, למרות שתאשר מלכתחילה עסקאות גם בהיעדר פרטי האימות.

ארבע הערות לפני סיום הדיון בטענות הצדדים

בקשת הנתבעת בתצהיר ובסיכומים, לחייב כנתבעת חברה שכלל לא נתבעה

בתצהיר נציג הנתבעת הופיע לפתע טענה חדשה שכלל לא הייתה חלק מכתב ההגנה. בפתח התצהיר, ציין נציג הנתבעת כך – “אפתח ואבהיר שהנתבעת הנכונה בתיק זה הינה חברת פרימיום אקספרס בע”מ (בשמה הקודם – פועלים אקספרס בע”מ) שהינה חברה בת בבעלות מלאה של הנתבעת”. כך לפתע, טענה עלומה זו. ללא הסבר מדוע לא עלתה הטענה בכתב ההגנה. ללא הסבר מדוע דווקא זו הנתבעת הנכונה. בכך הסתיימה הטענה ונציג הנתבעת המשיך להצהיר לגופה של המחלוקת.

בסיכומי הנתבעת, נמסר הסבר לטענה. בפתח הסיכומים נטען שמכיוון והעסקאות נעשו בכרטיס אשראי “אמריקן אקספרס”, הנתבעת הנכונה היא אותה “פרימיום אקספרס בע”מ”. הנתבעת כאן טענה שבהתאם להסכם ההתקשרות עם התובעת, נרשם ש”חברת כרטיסי האשראי” ביחס לכרטיסי “אמריקן אקספרס” – היא אותה “פועלים אקספרס בע”מ, וזו שינתה שמה ל”פרימיום אקספרס בע”מ”.

הנתבעת הוסיפה ועתרה לכך שבית המשפט “במסגרת פסק דינו, תהא תוצאתו אשר תהא, לקבוע את קביעותיו ביחס לפרימיום ולא ביחס לישראכרט בע”מ…” (סעיף 2 לסיכומי הנתבעת).

לא ניתן להיעתר לבקשה. לא ניתן לקבל פסק דין כנגד חברה שכלל לא נתבעה. אפילו מדובר ב”חברה בת של הנתבעת”, הרי היא אינה נכללת בין בעלי הדין כאן וממילא לא ניתן לחייבה או לזכותה בדבר.

בשולי הדברים אציין שלו סברה הנתבעת שהיא אינה הנתבעת הנכונה, היה עליה לציין זאת בכתב ההגנה, או בכל אחד משני קדמי המשפט שהתקיימו, ובוודאי בבקשה לתיקון.

טענת הנתבעת ביחס לכך שמנהל התובעת לא רשם את מספר רישוי הרכב של השליח, העוזר

הנתבעת מלינה על כך שמנהל התובעת לא רשם את מספר הרכב של השליח, עוזרו של אותו לקוח שהגיע לאסוף את פרטי הלבוש. במלוא הכבוד, אין בכך כדי למנוע חבות מהנתבעת. אין כל חובה בחוק שירותי תשלום או בכלל, לתעד את מספר הרישוי של הרכב בו אוסף שליח או אף עוזר פריטים שנרכשו.

טענות פטור המתייחסת להודעה משוכפלת סטנדרטית ששלחה הנתבעת לטענתה ללקוחותיה

הנתבעת טוענת שבאחת הפסקאות, מתוך הודעה סטנדרטית שנשלחה לתובעת, קיימת התייחסות לקיומו של “פרט אימות מוגבר”. אכן קיימת פסקה בע”מ 64 לנספחי תצהירי הנתבעת בסיומו של אחד מדפי הודעה ללקוחות. בפסקה נכתב כך (ההדגשות לא במקור) – “בפני בית העסק קיימת האפשרות לבצע עסקאות טלפוניות מאובטחות באמצעות שימוש באמצעי אימות מוגבר. פרטים לגבי האפשרויות לשימוש באמצעי אימות מוגבר בעסקה טלפונית, ניתן לקבל באתר חברתנו בכתובת…”.

הנוסח התייחס במפורש במינוח “קיימת אפשרות” וזאת להבדיל מפעולות חובה שפורטו למשל בתחילת המסמך. פעולות אשר התחילו בציווי – “הינך נדרש לבצע…”.

אפילו קיבלה התובעת את ההודעה הסטנדרטית המשוכפלת, הרי אין בה כדי לפטור את הנתבעת מהתחייבויותיה. כל אשר נאמר בהודעה הסטנדרטית, הוא שבעלי עסקים יכולים לעשות שימוש באפשרות מסוימת של אימות. זאת להבדיל מפעולות חובה שנדרשו בעלי העסקים לבצע כאמור בפסקה אחרת באותה הודעה. זאת ועוד, אילו רצתה הנתבעת לחייב את התובעת לבצע פעולות אימות כלשהן, הנכון היה לחייב אותה בהסכם ולא בפסקה לא ברורה במסגרת הודעה שספק אם נשלחה וספק אם הגיעה.

לכל אלה יש לשוב ולהוסיף, שאילו התכוונה הנתבעת להימנע מחיובים שלא כללו אימותים כלשהם, הרי הדרך הנכונה לעשות כן היא למנוע האפשרות לחיובים כאלה. מניעה, כבר בעת החיוב. אין מקום לאפשר חיוב כרטיס אשראי ולאחר מכן לטעון לתניית פטור בשל העובדה שלא נעשתה פעולת אימות כלשהי שכלל לא נדרשה לצורך החיוב.

דיון בטענת הנתבעת ביחס לצילום הדרכון שדרש מנהל התובעת לבדוק טרם החיוב

מנהל התובעת דרש לבדוק את פרטי הדרכון של הלקוח, על מנת להשוות בין פרטיו בדרכון לבין פרטיו בכרטיס האשראי. עולה כי מדובר בבדיקה שערך מנהל התובעת מיוזמתו וללא שהנתבעת דרשה זאת.

הנתבעת מלינה, בדיעבד, על כך שצילום הדרכון שהומצא לה מלמד שמדובר בדרכון פג תוקף. במלוא הכבוד, אין בכך בנסיבות העניין, כדי להטיל חובה על התובעת וזאת מהנימוקים הבאים:

ראשית, העובדה שפג תוקפו של הדרכון כמסמך לצורך מעבר בין מדינות, אינה מלמדת שגם פג תוקפו של הלקוח מאבו-דאבי שהוציא אותו. לצורך אישור הזהות של אותו לקוח, די היה בבדיקת שמו בדרכון, אפילו פקע, אל מול שמו בכרטיס האשראי.

שנית, במאמר מוסגר ייאמר שאפילו באישורים הנדרשים על פי חוק ולא לצורך יציאה מהארץ, קיימים מצבים בהם נדרש דרכון ישראלי בתוקף בעוד ביחס לדרכון זר, אין דרישה שיהיה בתוקף. לעניין זה ר’ למשל הוראות צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, ניהול רישומים של נותן שירות עסקי למניעת הלבנת הון ומימון טרור), תשע”ה-2014. בסעיף 3 לצו נכללים המסמכים הנדרשים לצורך אימות פרטי זיהוי של לקוח המגיע אל “נותן שירות עסקי”. והינה, ביחס לזיהוי תושב ישראל קובע סעיף 3(א)(1) לצו, שיש להציג “דרכון ישראלי תקף שניתן לפי חוק הדרכונים, התשי”ב – 1952”. ומנגד באשר לתושב חוץ, קובע סעיף 3(א)(2) לצו שיש להמציא “דרכון חוץ או תעודת מסע”, מבלי שנוספה דרישה דומה לפיה הדרכון יהיה תקף.

חלק שלישי – הסעדים וכן סוף דבר

סיכום וכן דיון בסעדים שנדרשו

הנתבעת אינה רשאית למנוע תשלום על בסיס הודעת ההכחשה ביחס לשלוש העסקאות הראשונות. הנתבעת רשאית לקבל את הודעת ההכחשה ביחס לעסקה הרביעית

מכל האמור לעיל, עולה שהנתבעת לא רשאית למנוע תמורה, על בסיס הודעת ההכחשה בכל הקשור לשלוש העסקאות הראשונות, קרי העסקאות מיום 20/10/2020; מיום 1/11/2020; ומיום 8/12/2020.

מנגד, הנתבעת פעלה כדין ביחס לעסקה הרביעית מיום 7/1/2021, ולאור הודעת ההכחשה היא הייתה רשאית לא לזכות את התובעת בדבר.

יודגש שהדיון וההכרעה התייחסו לכך שהנתבעת פעלה בניגוד לדין ובניגוד להוראות חוק שירותי תשלום, בכך שמנעה תשלום מכח הודעת ההכחשה שקיבלה. עוד יודגש שגם ביחס לעסקה הרביעית, ההתייחסות היא להתנהלות בהתאם לדין, לאור הודעת ההכחשה.

בהינתן העובדה שלא הובאו כל טענות וממילא ראיות ביחס לאותו רוכש מאבו-דאבי, בהחלט אפשר ואין זה סוף הפרשה, ואפשר ועדיין יתקיימו הליכים לרבות בין הצדדים. הליך אחד הוא תביעה שכנגד שביקשה הנתבעת להגיש עם החלפת ב”כ בשלב מאוחר ולא התרתי לה. ההליך הוגש, כפי שדווח, כתביעה עצמאית.

דיון בסעדים שנדרשו

התובעת עתרה לארבעה סעדים, בהם אדון להלן:

הצהרה כי הנזקים בגין הכחשת עסקת האשראי אינם באחריות התובעת (אין מקום ליתן סעד כאמור)

לא ניתן לתת סעד גורף המתייחס באופן כללי ל”נזקים בגין הכחשת עסקת האשראי”. לא ניתן גם לתת סעד גורף לפיו הנזקים, שכלל לא ידועים – אינם באחריות הנתבעת. פסק הדין כאן עסק בהתנהלות אל מול ובעקבות הודעת ההכחשה. ככל שיתקיים הליך ובו נזקים ספציפיים, ניתן יהיה גם לדון בהם, בשאלת האחריות ובכל שאלה שתעלה במסגרתו.

צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעת לקזז ו/או לגבות ו/או לחייב את התובעת בסכומי עסקאות האשראי נשוא כתב התביעה (אין מקום ליתן סעד כאמור)

כפי שהובא בסיכום במסגרת סעיף 4.5(ד) לעיל, לא היה מקום לפעולות הנתבעת על סמך הודעת ההכחשה ביחס לעסקאות הראשונה, השנייה והשלישית . מנגד, הנתבעת פעלה כדין ביחס לעסקה הרביעית מיום 7/1/2021, ולאור הודעת ההכחשה היא הייתה רשאית לא לזכות את התובעת בדבר.

כך או כך, אין צורך בצו מניעה שייעודו לקיים קביעות פסק דין שניתנו זה עתה. חזקה על הנתבעת שלא תגבה, באופן עצמאי, כספים שישולמו או שולמו לתובעת בגין העסקאות הראשונה, השנייה והשלישית. כלומר – העסקאות מיום 20/10/2020; מיום 1/11/2020; ומיום 8/12/2020.

השבת הסך של 221,869.75 ₪ אותו גבתה הנתבעת מהתובעת, בגין הכחשת עסקאות האשראי נשוא התובענה, עד למועד הגשת כתב התביעה (יש להיעתר לבקשה)

התובעת טוענת שנגבה ממנה הסך של 221,869.75 ₪ בגין הכחשת עסקאות האשראי שפורטו בתובענה. מנגד טוענת הנתבעת שהסכום לו עותרת התובעת כולל גם עמלות להן היא (הנתבעת) זכאית. מכאן מודה הנתבעת אך ורק בסך של 213,764.34 ₪ (סעיף 3.8.1 לסיכומי התובעת).

טענות הנתבעת מתייחסות לסכומי עמלה בשיעור של פחות מ-4%; הצדדים הודיעו מיוזמתם שהם מוותרים על חקירות נגדיות; הסך של 213,764.34 ₪ נמוך מסיכום שלוש העסקאות מיום 20/10/2020; מיום 1/11/2020; ומיום 8/12/2020. כך שעל פניו, הוא מתייחס לשלוש עסקאות אלה. לאור ההודאה ובהיעדר חקירות נגדיות כל שנותר הוא הודאת הנתבעת המתייחסת כמעט למלוא הסכום הנתבע.

אשר על כן בסיומו של פסק הדין אחייב את הנתבעת בתשלום הסך של 213,764.34 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 26/1/2021 ועד למועד התשלום בפועל.

השבה של כל הסכומים שתגבה הנתבעת עד למתן צו מניעה זמני ו/או עד להכרעה בתובענה דנן, בגין הכחשת עסקאות האשראי נשוא התובענה (אין מקום ליתן סעד כאמור)

התובעת עתרה לסעד כללי של השבת כל הסכומים שייגבו עד למתן פסק דין. לא ניתן לתת פסק דין הצהרתי ביחס לסעד כספי שכלל אינו ידוע, מכאן גם אין לקבוע את הסעד הנדרש.

סוף דבר

לאור האמור לעיל, לאחר שקבעתי שהנתבעת לא רשאית למנוע תמורה, על בסיס הודעת ההכחשה בכל הקשור לשלוש העסקאות הראשונות, קרי העסקאות מיום 20/10/2020; מיום 1/11/2020; ומיום 8/12/2020 וכן לאור הקביעה בסעיף 9.2 (ג) לעיל, אני מחייב את הנתבעת בתשלום הסך של 213,764.34 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 26/1/2021 ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף אני מחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד בסך כולל של 27,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק דין זה ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ד’ טבת תשפ”ג, 28 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.

לחזור למשהו ספיציפי?

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין של ישראל - מקום אחד לכל פס"ד של בתי המשפט הישראלי והמחוזות השונים

השאר תגובה

פורטל פסקי הדין של ישראל

פס"ד חדשים באתר

רוצים לקבל עדכון לגבי פסקי דין חדשים שעולים לאתר?

בשליחה הינך מאשר שאנו יכולים לשלוח לך מידע שיווקי / פרסומי

error: תוכן זה מוגן !!