ביהמ”ש השלום חיפה, השופט טל פפרני: החלטה בסוגיית סמכותו של בית המשפט לדון בתביעה למזונות קטינים, אל מול סמכותו של בית הדין הרבני (תלה”מ 47817-03-23)

לא מצאת פסק דין שחיפשת? ניתן לעשות חיפוש מתקדם ולמצא את כל רשימת פסקי הדין!

מספר בקשה:2

לפני

כבוד השופט טל פפרני,  סגן הנשיאה

המבקשת

פלונית ת.ז ……

ע”י ב”כ עוה”ד ליאת שקלרז

נגד

המשיב

פלוני ת.ז ……..

ע”י ב”כ עוה”ד שלומית סטרוגנו

החלטה

בקשה לקביעת סמכות, בעניין תביעה למזונות ילדיהם הקטינים של הצדדים.

הצדדים יהודים, נישאו זל”ז כדמו”י ביום ….. 2008 ולהם שלש בנות קטינות, ילידות 2012, 2015, 2017.

ביום 5/3/23 פנה המשיב והגיש לבית הדין הרבני, תביעה לגירושין, אליה כרך את סוגיות הרכוש המשותף, האחריות ההורית, זמני שהות, מזונות הקטינות והאישה והמדור.

ביום 21/3/23 הגישה המבקשת לבית משפט זה, תביעה למזונות הקטינות.

ביום 28/4/23 ניתנה החלטה למזונות זמניים.

הצדדים חלוקים בסוגיית הסמכות העניינית והמקומית.

מחד גיסא, מפנה המבקשת לפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון בבע”מ 7628/17, בו נקבע [דעת הרוב] כדלקמן:

“הלכת שרגאי קובעת כי לא ניתן לכרוך תביעה למזונות ילדים בתביעת גירושין לפי HYPERLINK “http://www.nevo.co.il/law/73178/3” סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין, אלא רק “תביעה להשבת יציאות”….. הלכה זו לא נס ליחה ולא הועם זוהרה, והיא עודנה שרירה וקיימת, וטוב וראוי שכך”

בהלכת שרגאי [בר”ע 120/69, פורסם במאגרים המקוונים], נקבע כדלקמן:

“…ניתן לתבוע מזונות לילדים בשתי דרכים. ההורה, המוציא (או העומד להוציא) יציאות למזונות הילד, יכול לתבוע השבתם ממי שחייב לזון את הילד, ואם הייתה האישה תובעת גט, יכול שתביעת מזונות שכזאת תהא כרוכה בתביעת גירושים, ועקב כך תהא בסמכותו הייחודית של בית־הדין הרבני, מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים…

תביעת מזונות של הילד…לעולם לא תהא בגדר סמכותו הייחודית של בית־הדין הרבני…[ו]אינה יכולה להיות ‘כרוכה’ בתביעת גירושין כאמור בסעיף 3 הנ”ל” (שם, בעמ’ 175-176; ההדגשות אינן במקור).

על פסק הדין שניתן בעניין בע”מ 7628/17 הוגשה בקשה לדיון נוסף דנ”א 6669/19, שנדחתה בהחלטת כבוד הנשיאה חיות מיום 26/12/19.

עוד מפנה המבקשת לפסקי דין נוספים, שניתנו בעת האחרונה באותו עניין, על ידי כבוד השופט שאול שוחט בעניין רמ”ש 10968-07-22, ובעניין רמ”ש 23962-11-22 [פורסמו במאגרים המקוונים], וכן לצו על תנאי, שניתן בבג”צ 7880/21 [מאוחד עם 5988/21, 8228/21, 5652/22], המורה למשיבים [בתי הדין הרבניים], ליתן טעם מדוע לא יבוטלו החלטותיהם, לנוכח טענת העדר סמכות לדון בתביעה למזונות ילדים.

מאידך גיסא, מפנה המשיב לדברי בית הדין הרבני הגדול בעניין 1250217/3, שם נקבע כי בית הדין הרבני מוסמך לדון במזונות קטינים, למרות הדברים שנאמרו בבע”מ 7628/17, זאת מהטעמים שפורטו באותה החלטה.

ביום 25/4/23 ניתנה החלטת בית הדין הרבני הנכבד, בה נקבע כי הסמכות לדון בתביעת מזונות הקטינים נתונה לבית הדין, תוך הפניה להוראות ס’ 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, וכן לדברי בית הדין הרבני הגדול בעניין 125217/3.

סעיף 25(ב) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ”ה-1995, קובע כדלקמן:

“בענין הנתון לסמכותו המקבילה של בית דין דתי, יהיה בית המשפט לעניני משפחה מוסמך לדון, כל עוד אין בית הדין הדתי דן בו”.

בהתאם להלכה, כאשר אחת משתי הערכאות – בית הדין הרבני או בית המשפט לענייני משפחה – קנתה סמכות לדון בעניין שנתבע בפניה כדין, לא תזקק לאותו עניין הערכאה האחרת, אף אם נתונה לה סמכות שיפוט מקבילה. אפנה לדברי השופטת ש’ בייניש בבג”צ 8497/00 פלמן נ’ פלמן [פורסם במאגרים המקוונים] כדלקמן:

“הלכה ידועה היא כי “מקום שערכאה אחת דנה ופסקה בתום-לבה בעניין פלוני, אין ערכאה אחרת נזקקת לתביעה חוזרת באותו העניין עצמו – תהא אשר תהא הסמכות הפורמלית” (דברי השופט ח’ כהן בע”א 359/75 יהלומי הנ”ל, בעמ’ 27). כדי שלא תתקיימנה הכרעות סותרות של בית-המשפט ושל בית-הדין הרבני בתביעות שהוגשו בפני שתי הערכאות באותו עניין, נקבע כי הכרעתה של הערכאה שהקדימה להחליט בעניין נשוא התביעה, היא המחייבת – כל עוד לא בוטלה או נהפכה בערעור כדין” עמ’ 12 לפסק הדין.

כבוד השופטת בייניש מתייחסת בעניין פלמן, לכלל כיבוד הערכאות, ולדבריה:

“בפתח הדברים נציין כי ראוי שלא להגיע למצב בו ניתנות שתי הכרעות סותרות בשאלת הסמכות. יש בכך משום בזבוז זמן שיפוטי יקר על כפל התדיינות, העלולה להוביל להכרעות סותרות. הדבר עלול לפגוע באמון הציבור במערכת המשפט, נוכח קיומן של הכרעות שיפוטיות נוגדות באותו עניין. מעל הכל, מאבדים בני-הזוג המתדיינים זמן וממון רב, ועומדים הם במצב בלתי נסבל המובילם למבוי סתום, והכל בשל כפל-דיונים בשאלה מקדמית הנוגעת לסמכות-השיפוט” עמ’ 11 לפסק הדין.

למרות האמור, נשאלת השאלה מהו המצב במקרה בו ניתנה החלטה בית הדין הרבני, הקובעת סמכות, זאת לכאורה, בניגוד לקביעת בית המשפט העליון שניתנה בפרשת בע”מ 7628/17, האם כלל כיבוד הערכאות עודנו חל ויש לפעול על פיו.

בעניין רמ”ש 23962-11-22 [ניתנה ביום 9/12/22], דן בית המשפט המחוזי, כבוד השופט ש’ שוחט, במקרה בו ניתנה החלטת בית הדין הרבני, שקבעה כי הסמכות העניינית לדון בסוגיית מזונות הקטינים הנה לבית הדין, תוך התייחסות לבע”מ 7628/17, וקביעה כי פסיקה זו אינה מחייבת את בתי הדין. כבוד השופט שוחט, מפנה לדברי השופטת בייניש בפרשת פלמן כדלקמן:

“…בשל עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות אני סבורה כי רק במקרים חריגים, ובהתקיים “טעם מיוחד” שיצדיק זאת, תחליט הערכאה השנייה בשאלת סמכותה לדון בסוגיה שנתבעה בפניה, אף שהערכאה האחרת כבר החליטה כי בסמכותה לדון באותה הסוגיה ממש. מה יהווה “טעם מיוחד”, ובאילו נסיבות ניתן לקבוע “טעם מיוחד” כאמור? טול לדוגמה מקרה שענייני הרכוש נכרכו בו בתביעת גירושין בפני בית-הדין הרבני, ולאחר מכן נתבעו בפני בית-המשפט לענייני משפחה, ואחת משתי הערכאות פסקה כי היא המוסמכת לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג בלא לנמק החלטתה, ובלא שנערך דיון מקדים בשאלת התקיימותם של תנאי הכריכה טרם מתן ההכרעה. במקרה כזה מתעורר חשש כי היה “מחטף” סמכויות בניגוד למתחייב מן הכבוד ההדדי בין הערכאות. בנסיבות כאלה עשוי להתקיים “טעם מיוחד” שיצדיק דיון של הערכאה השנייה בשאלת סמכותה להיזקק לתביעה הרכושית שבפניה (השוו בג”ץ 725/80 בלום נ’ בית הדין הרבני חיפה [24]). מקרה אחר שיתקיים בו “טעם מיוחד” כאמור הוא כאשר ברור וגלוי על פני הדברים כי הכרעתה של הערכאה הראשונה לעניין סמכותה לוקה בחוסר חוקיות או בפגם חמור אחר היורד לשורש הסמכות, שבעטיים הכרעתה בטלה. כך למשל כאשר ההכרעה לעניין הסמכות ניתנה תוך חריגה ברורה מכללי הצדק הטבעי, מן הסוג המביא לבטלותה של ההכרעה. או למשל כאשר נכרכה בתביעת גירושין סוגיה שאינה ניתנת לכריכה (כגון תביעת ילד למזונותיו), ואף-על-פי-כן קבע בית-הדין הרבני כי בסמכותו לדון בסוגיה זו מכוח כריכתה בתביעת הגירושין. במקרה זה החלטתו של בית-הדין לוקה בפגם שיש בו כדי להביא לבטלותה (ראו: בר”ע 120/69 שרגאי נ’ שרגאי [25], בעמ’ 176; ע”א 404/70 עברון נ’ עברון [26], בעמ’ 378-377). רק במקרים חריגים ומצומצמים כגון אלה מתקיים “טעם מיוחד” המצדיק כי הערכאה השנייה תיזקק לטענות הנוגעות לסמכותה לדון בתביעה שבפניה על-אף קיומה של הכרעה סותרת בנוגע לסמכות (השוו: בד”מ 1/81 נגר הנ”ל [9], בעמ’ 400; ע”א 680/84 שני נ’ שני [27], בעמ’ 447).”

לדברי השופט שוחט: “….הרי שה “טעם המיוחד” עולה מתוכנה: מעצם הקביעה כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בנושא שעל פניו אינו בר כריכה – מזונות הקטינים. משכך, מצוי המקרה שבפנינו בגדר החריג שנקבע על ידי בית המשפט העליון בהלכת פלמן אימתי כלל כיבוד הערכאות לא יוחל.”

ראה גם החלטת בית המשפט למשפחה בתל אביב, כבוד השופט ליאור ברינגר בעניין תלה”מ 16368-11-22 מיום 7/2/23.

כידוע, בית משפט זה, כפוף לקביעותיו של בית המשפט העליון, ושל בית המשפט המחוזי. לפיכך, לנוכח האמור בפסקי הדין כמפורט לעיל, אני קובע כי בית משפט זה מוסמך לדון בתביעת מזונות הקטינים המונחת לפניו.

סוגיית הסמכות המקומית – לנוכח הטענה כי מקום מגוריהם האחרון של הצדדים בקרית אתא, על המבקשת להודיע, בתוך 7 ימים, מדוע היא סבורה כי הסמכות המקומית נתונה לבית משפט זה.

החלטה זו מותרת לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים.

המזכירות תמציא לצדדים ותעדכן יומני בהתאם.

ניתנה היום, ט”ו סיוון תשפ”ג, 04 יוני 2023, בהעדר הצדדים.

לחזור למשהו ספיציפי?

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין בישראל

פורטל פסקי הדין של ישראל - מקום אחד לכל פס"ד של בתי המשפט הישראלי והמחוזות השונים

השאר תגובה

רוצים לקבל עדכון לגבי פסקי דין חדשים שעולים לאתר?

בשליחה הינך מאשר שאנו יכולים לשלוח לך מידע שיווקי / פרסומי

error: תוכן זה מוגן !!