בפני
בפני כב' השופט הבכיר, רמזי חדיד
תובעים
1.לורו דוד בטיטו
2.סימון בטיטו ז"ל
באמצעות ב"כ עוה"ד אסף רון
נגד
נתבעים
צד ג'
1.אליהו סויסה, עו"ד
באמצעות ב"כ עוה"ד ח'טיב מאג'ד
2.בנק מזרחי טפחות-מרכז עסקים חיפה – ניתן פסק דין
3.בנק דיסקונט לישראל בע"מ סניף בית הקרנות חיפה – מודיע לצד ג'
באמצעות ב"כ עוה"ד משה קיירה
נגד
1. אליהו סויסה, עו"ד
באמצעות ב"כ עוה"ד ח'טיב מאג'ד
2. סימון בטיטו ז"ל
באמצעות ב"כ עוה"ד אסף רון
פסק דין בתביעה נגד נתבעים 1 ו-3 ובהודעה לדיצד ג'
מבוא ועובדות מוסכמות:
עניינה של תביעה דנן הוא בטענות כי עו"ד מעל בכספי לקוח ובבנק אשר הפר החובות המוטלות עליו כלפי הלקוח. התביעה הוגשה בעילה חוזית ונזיקית, לפיה התובעים מבקשים לחייב את נתבע 1 בסך של 685,327 ₪ ונתבע 3 בסך של 673,263 ₪, וזאת ליום התביעה.
תובע 1, מר לורו דוד בטיטו, מתגורר בצרפת ולו מספר נכסים בישראל (להלן: "לורו").
המנוח, סימון בטיטו ז"ל, הוא אביו של לורו, ובמקור התביעה הוגשה גם כן בשמו (להלן: "סימון"). במהלך ניהול המשפט הלך סימון לבית עולמו ותחתיו צורפו יורשיו בהתאם לצו ירושה שניתן בעניינו.
נתבע 1, מר אליהו סויסה, הינו עו"ד במקצועו, אשר ייצג את לורו בעסקה נשוא התביעה, כמפורט בהמשך (להלן: "עו"ד סויסה").
נתבע 3, בנק דיסקונט לישראל בע"מ, הינו בנק מסחרי בו ניהלו לורו וסימון ז"ל חשבון בנק על שם כל אחד מהם (להלן: "הבנק").
במועדים הרלוונטיים לתביעה היה מר ניב ויגדור בעל זכויות בבית מגורים – וילה ברח' העגור 39, שכונה 7 בקיסריה (להלן: "ניב" ו-"הבית" בהתאם). לימים, ניב הסתבך בחובות והתנהל בעניינו בבית משפט המחוזי בחיפה תיק פש"ר 43972-06-15 (להלן: "תיק הפש"ר"). במסגרת תיק הפש"ר הוצע הבית למכירה וביום 09.02.2015 רכשה אמו של ניב, גב' רות ויגדור, את הבית בתמורה לסך של 6,000,000 ₪ (להלן: "רות" או "המוכרת" בהתאם).
בסוף שנת 2016 התקיימה פגישה אקראית בין לורו לבין מר מאיר אלון, קרוב משפחה של רות (להלן: "אלון") ובמהלכה הודיע לורו כי הוא מעוניין ברכישת נכס בישראל. אלון סיפר ללורו כי רות מעוניינת במכירת הבית, כי רק הוא מוסמך לנהל בשמה את המו"מ והשניים נסעו לבית על מנת להציג אותו בפני לורו. בנסיבות שבמחלוקת בין הצדדים, ועל כך בהמשך, סוכם כי התמורה עבור הבית תעמוד על סך של 7,200,000 ₪.
בין לבין, לורו פנה לקרוב משפחה, מר יוסי בטיטו (להלן: "יוסי"), שיתף אותו בעניין וביקש ממנו לאתר עו"ד לטיפול בעסקה לרכישת הבית. בשל היכרות מוקדמת, יוסי פנה לעו"ד סויסה, ובעקבות זאת לורו שכר את שירותיו לטיפול בעסקה, כל זאת מבלי שנערך ונחתם ביניהם הסכם שכ"ט בכתב.
ביום 29.12.2016 חתם לורו על ייפוי כוח בלתי חוזר, לפיו הוא ייפה את כוחו של עו"ד סויסה לפעול בשמו ולחתום במקומו על כל מסמך במסגרת העסקה המתהווה לרכישת הבית (להלן: "ייפוי הכוח"). בהתאם לייפוי הכוח ניתנה לעו"ד סויסה הרשאה לפעול בחשבון שהתנהל על שם לורו בבנק הבינלאומי-סניף אשדוד, הכל לצורך קיום התחייבויותיו לרכישת הבית.
ביום 30.01.2017 נערך ונחתם הסכם, לפיו רכש לורו מ-רות את הבית בתמורה לסך של 7,200,000 ₪ (להלן: "הסכם המכר"). התמורה הנ"ל סולקה במלואה ובמועדים המוסכמים באמצעות הוראות אשר נתן עו"ד סויסה לבנק הבינלאומי בו התנהל חשבונו של לורו, הכל על פי ייפוי הכוח האמור.
ביום 08.03.2017 הגיש עו"ד סויסה לרשויות המס שומה עצמית, לפיה מס הרכישה עבור רכישת הבית הינו בסך של 620,652 ₪ (להלן: "מס הרכישה"). בטופס השומה הנ"ל נרשמו פרטי לורו – שם ומספר תעודת זהות – ובמקום המיועד לרישום כתובתו נרשם "אצל עו"ד אליהו סויסה מרח' לחי 2 טירת כרמל".
ביום 12.06.2017 או בסמוך לכך, נודע ללורו כי הוטל על החשבון המתנהל על שמו בבנק עיקול על סך של 628,274 ₪, וזאת בשל אי תשלום מס הרכישה (להלן: "העיקול"). לאחר בירור פשר העניין, ועל מנת להסדיר את החוב למס רכישה, פנה סימון ז"ל יחד עם יוסי לבנק ביום 25.06.2017 בבקשה להמרת מטבע אירו שהיה מופקד בחשבונו והוצאת שיק בנקאי על סך 650,000 ₪ לפקודת בנו לורו. פנייה זו טופלה על ידי נציגת הבנק, גב' אורנה מאיר (להלן: "אורנה") ולצורך ביצועה חתם סימון ז"ל על מסמך בכתב יד, בו הוא ביקש, בין היתר, למסור את השיק לידי יוסי וכן נרשם בו בסוגריים כי "השיק מיועד לתשלום מיסי מס שבח של בני בטיטו לורו דוד" (להלן: "הבקשה להוצאת השיק הראשון"). למחרת היום סימון נסע לחו"ל, הבנק פעל בהתאם להוראותיו ומסר לידי יוסי שיק בנקאי על סך של 650,000 ₪ המשוך לפקודת לורו (להלן: "השיק הראשון").
ביום 11.07.2017 פנה יוסי לבנק וביקש בשם סימון ז"ל לבטל את השיק הראשון להנפיק תחתיו שיק בנקאי אחר באותו סכום לפקודת עו"ד סויסה, פנייה אשר טופלה על ידי סגן מנהל הסניף, מר אריאל אזוגי (להלן: "אזוגי"). באותו מעמד שוחח אזוגי טלפונית הן עם עו"ד סויסה והן עם סימון ז"ל, הוא שיגר לאחרון באמצעות פקסימיליה מסמך בכתב יד המתעד את בקשתו, סימון חתם על המסמך ושיגר אותו חזרה למר אזוגי (להלן: "הבקשה להוצאת השיק השני"). בהתאם למסמך הנ"ל התבקש הבנק לבטל את השיק הראשון "אשר הוצא בטעות על שם לא נכון, זאת על פי בקשת העו"ד", להוציא תחתיו שיק לפקודת עו"ד סויסה ולמסור אותו לידי מר יוסי, וכן נרשם "השיק הנ"ל לטובת תשלום למנהל כנגד רכישת נכס בקיסריה".
הבנק פעל בהתאם לדרישתו של סימון ז"ל, הוא ביטל את השיק הראשון, הוציא תחתיו שיק לפקודת עו"ד סויסה על סך של 650,000 ₪, זמן פירעון 12.07.2017, ומסר אותו לידי יוסי (להלן: "השיק השני").
יוסי מסר את השיק השני לעו"ד סויסה, הנ"ל הפקיד אותו בחשבונו הפרטי שהתנהל אצל נתבע 2 – בנק מזרחי טפחות, ושלשל את מלוא הסכום לכיסו עבור שכר טרחת עו"ד. כמו כן, עו"ד סויסה הנפיק חשבונית מס/קבלה עליה מתנוסס תאריך 12.07.2017, אף כי בין הצדדים מחלוקת באם היא נמסרה בזמן אמת ללורו או מי מטעמו (להלן: "חשבונית המס").
משנודע לתובעים כי עו"ד סויסה פרע את השיק השני לכיסו, הם פיטרו אותו והליך העברת הבית על שם לורו הושלם על ידי בא כוחו, עו"ד אסף רון. בנדון עו"ד רון פעל להפחתת הקנסות וההפרשים שהתווספו בשל האיחור בתשלום מס הרכישה וביום 10.08.2017 שילם לורו סך של 631,000 ₪ לסילוק המס.
סכום התביעה כנגד עו"ד סויסה – 685,327 ₪ – מורכב משניים אלה:
שווי השיק השני, 650,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פירעונו, 12.07.2017, ועד למועד הגשת התביעה, 09.08.2018, ובסה"כ 673,263 ₪.
קנסות והפרשים ששולמו למס רכשיה בסך של 11,648 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום ועד למועד הגשת התביעה, ובסה"כ 12,064 ₪.
סכום התביעה נגד הבנק מורכב מסכום השיק השני, 650,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פירעונו ועד למועד הגשת התביעה ובסה"כ 673,263 ₪.
להשלמת התמונה יצוינו שניים אלה: האחד, התביעה במקור הוגשה גם כן נגד בנק מזרחי טפחות, אולם בהתאם לפסק דין שניתן ביום 30.01.2019 התביעה נגדו סולקה מחוסר עילה. השני, במסגרת התביעה הגיש הבנק הודעת צד ג' נגד עו"ד סויסה וסימון ז"ל, לפיה הוא מבקש לחייב אותם בכל סכום שייפסק נגדו, ככל וייפסק, במסגרת התביעה.
טענות הצדדים בתמצית:
לטענת התובעים, בהתאם להסכם שכ"ט בעל פה אליו הגיע לורו בנוכחות יוסי עם עו"ד סויסה, שכר הטרחה של האחרון עבור הטיפול ברכישת הבית יעמוד על סך של 30,000 ₪ ומע"מ עליו. כנגד הסכום הנ"ל, היה על עו"ד סויסה לייצג את לורו בהסכם המכר בהתאם לטיוטה אשר ערך ב"כ המוכרת, עו"ד משה כהן (להלן: "עו"ד כהן"), לדווח לרשויות המס על העסקה ולהעביר את הזכויות בבית ע"ש הקונה – לורו.
התובעים מבקשים לזקוף לחובתו של עו"ד סויסה את העובדה כי הוא לא טרח לערוך הסכם שכ"ט בכתב, אף כי לא התקיימו בין הצדדים יחסי אמון הדוקים המצדיקים מחדל זה. כמו כן, התובעים מכחישים מכל וכל את טענת עו"ד סויסה, כמפורט בהמשך, כאילו סוכם שהוא ינהל משא ומתן עם המוכרת או מי מטעמה לרכישת הבית וכי שכרו ייגזר מהתמורה אשר תסוכם באמצעותו. בנדון הדגישו התובעים כי לא היה לעו"ד סויסה כל חלק ונחלה במו"מ שהתנהל עם המוכרת או מי מטעמה ביחס לתמורת הבית או בהפחתת התמורה שהתבקשה עבורו. לחיזוק גרסתם בנדון הפנו התובעים לפער הסביר בין התמורה ששילמה המוכרת עבור רכישת הבית, 6,000,000 ₪, לעומת התמורה אותו שלים לורו, 7,200,000 ₪, ולהעדר שומה לשווי הבית בסכום גבוה יותר שעמדה בבסיס ההתקשרות עם המוכרת.
הוסיפו התובעים וטענו כי עו"ד סויסה לא מסר ללורו או מי מטעמו את הדרישה והשובר לתשלום מס רכישה, אף כי אלה הגיעו לכתובת משרדו כפי שצוינה בטופס הדיווח לרשויות המס, ולא טרח להודיע ללורו או מי מטעמו על הטלת העיקול בשל אי תשלום מס רכישה. הוסיפו התובעים וטענו כי משנודע ללורו על הטלת העיקול, עו"ד סויסה הנחה את יוסי להוציא המחאה בנקאית לתשלום מס רכישה ולכיסוי חלק משכר טרחתו כפי שסוכם בין הצדדים – 30,000 ₪ ומע"מ עליו. והנה, מספר ימים לאחר שהשיק הראשון נמסר לידי עו"ד סויסה, הוא החזיר אותו ליוסי בטענה כי הוא לא יכול לעשות בו שימוש וביקש ממנו להנפיק במקומו שיק בנקאי לפקודתו על מנת לשלם באמצעותו את מס הרכישה ולקבל את היתרה עבור שכר טרחתו. והנה, משפעל סימון ז"ל בהתאם לבקשתו של עו"ד סויסה והשיק השני נמסר לידיו, הנ"ל שלשל את מלוא סכום השיק לכיסו. כמו כן, בחלוף מספר ימים הגיע בנו של עו"ד סויסה למוסך שבבעלות יוסי וביקש ממנו לשוחח מהטלפון שלו עם אביו. באותה שיחה טען עו"ד סויסה כאילו הוטל עיקול על חשבון הבנק שלו בו הופקד השיק השני. או אז, יוסי עדכן את התובעים בהתפתחות הנטענת והוא יחד עם סימון ז"ל פנו למר אזוגי מטעם הבנק אשר ניסה לבטל את השיק השני, אך ללא הועיל.
ביחס לתביעה נגד הבנק, התובעים מפנים לחובות המוטלות על הבנק כלפי לקוח וכלפי צדדי ג' העלולים להיפגע מהתנהלותו, ולטענתם הוא הפר אותה חובה בכל אלה:
נציגי הבנק לא הכירו את הוראות צו איסור הלבנת הון (חובת זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים למניעת הלבנת הון ומימון טרור), תשס"א-2001 (להלן: "צו איסור הלבנת הון"), הוראות המחייבות דיווח או רישום המרת מט"ח ושיקים בנקאיים בסכום העולה על 200,000 ₪, כבמקרה דנן.
נציגי הבנק לא דיווחו על מכירת מט"ח בחשבונו של סימון ז"ל למימון השיק הראשון, לא דיווחו על הוצאתו, כפי שלא דיווחו על החלפתו בשיק השני. מחדלים אלה תרמו לכך כי עו"ד סויסה שלשל לכיסו שלא כדין סכום נכבד של 650,000 ₪, כל זאת על אף שנציגי הבנק ידעו כי הן השיק הראשון והן השיק השני מיועדים למטרה זו.
העדר נוהל אחיד וסטנדרטי אצל הבנק. בנדון אקדים ואומר כי טענה זו עלתה בסעיפים 85-86 (המאוחרים) לסיכומי התובעים, אולם היא עלתה בעלמא ולא מובן מהו הנוהל שבאמצעותו ניתן היה, כביכול, למנוע מעו"ד סויסה לפרוע את השיק השני לכיסו. לפיכך, אין מקום לדון בטענה זו לגופא.
נציגי הבנק ידעו כי סימון ז"ל מנהל חשבון זר, הוא אינו מתגורר בישראל ואינו יודע קרוא וכתוב בעברית. כן ידעו אותם נציגים כי דרך המלך לתשלום מס רכישה היא באמצעות שובר תשלום של רשויות המס, ולא באמצעות שיק בנקאי לפקודת עו"ד, כבמקרה דנן. על אף זאת, נציגי הבנק לא הזהירו את סימון מפני הסכנה הטמונה בהוצאת שיק בנקאי לפקודת עו"ד סויסה, לראיה, הדבר לא תועד בבקשות להוצאת השיק הראשון והשני. ודוק, נציגי הבנק ידעו כי הוצאת השיק הראשון והשני לתשלום מס רכישה הינה בגדר "פעילות בלתי רגילה" הנעדרת כל היגיון כלכלי, ובהתאם להלכה הפסוקה, עצם העובדה כי הפעילות בוצעה לפי הוראות הלקוח, אינה פותרת את הבנק מחובת הדרישה והחקירה כאשר מתעורר חשד סביר ואפשרות גבוהה לתרמית.
לטענת עו"ד סויסה, הרקע להגשת התביעה הוא סכסוך שפרץ בינו לבין יוסי על רקע דרישת האחרון לקבל ממנו סך של 50,000 ₪ מאחר והוא היה הגורם להתקשרות בינו לבין לורו, כאשר מנגד עו"ד סויסה שילם לו סך של 10,000 ₪ ודחה את דרישתו לתשלום היתרה.
לגוף העניין, עו"ד סויסה טען כי במועדים הרלוונטיים לתביעה עובר לחתימת הסכם המכר שווי הבית בהתאם לחוות דעת שמאי מיום 20.08.2014, עמד על סך של 11,500,000 ₪ (להלן: "חווה"ד השמאית"). לפיכך, סוכם בין הצדדים כי עו"ד סויסה ינהל מו"מ עם המוכרת לרכישת הבית במחיר אטרקטיבי, וככל והתמורה המוסכמת תפחת מ-7,500,000 ₪, אזי הוא יקבל שכ"ט עו"ד בסך של 650,000 ₪ עבור הטיפול בעסקה. וכך היה, עו"ד סויסה ניהל עם המוכרת משא ומתן אינטנסיבי אשר בעקבותיו סוכמה תמורת הבית בסך של 7,200,000 ₪, ולפיכך הוא זכאי לשכר המוסכם – 650,000 ₪. לצורך תשלום הסכום הנ"ל השיק השני נמסר לידי עו"ד סויסה אשר פרע אותו כדין. כן נטען כי ההסכם בין לורו לבין עו"ד סויסה לא הועלה על הכתב בשל יחסי האמון ששררו בין הצדדים. לחיזוק טענתו במשפט, הפנה עו"ד סויסה לחשבונית המס, ולטענתו הוא שילם את מלוא המיסים המתחייבים בגינה וכן מסר את המקור שלה בזמן אמת לידי יוסי.
עו"ד סויסה מבקש שלא לתת אמון בתובעים ובעדים מטעמם ולחיזוק טענתו במשפט הוא מפנה לעובדה כי לורו חתם לטובתו על ייפוי כוח בלתי חוזר לפיו, בין היתר, הוא נתן לו הרשאה לפעול בחשבון שהתנהל על שמו בבנק הבינלאומי, לפיו הוא פעל ללא רבב להעברת מלוא תמורת הבית למוכרת או מי מטעמה במועדים ובתנאים שנקבעו בהסכם המכר. חיזוק נוסף לגרסתו במשפט מוצא עו"ד סויסה בטענה כי הוא מסר את השובר לתשלום מס רכישה לידי יוסי.
עו"ד סויסה מודה כי הסכם המכר דווח לרשויות המס באיחור של כשבוע ימים, אולם לטענתו הדבר היה בטעות בתום לב, מאחר והוראת החוק ביחס למועד הדיווח השתנתה אותה עת. מכל מקום, כך נטען, מדובר באיחור קל שאינו מצדיק קבלת התביעה ביחס לקנסות וההפרשים ששולמו למס רכישה, מה גם ולורו הינו איש עסקים ממולח, בבעלותו מספר דירות בישראל ולפיכך הוא יודע כי מוטלת עליו החובה לשלם מס רכישה ועו"ד סויסה אף הסביר לו זאת.
הוסיף עו"ד סויסה וטען כי הוא טיפל בעניינו של לורו במקצועיות, בנאמנות ובמסירות תוך שמירה על האינטרסים שלו וכי לא נפל כל רבב בהתנהלותו. בנדון, ובנוסף לניהול משא ומתן עם המוכרת, עו"ד סויסה הכין את נוסח הסכם המכר הסופי, רשם הערת אזהרה לטובת לורו, דיווח לרשויות המס על העסקה ונתן לבנק הבינלאומי הוראות לתשלום התמורה המוסכמת למוכרת או מי מטעמה, הכל כפי שנקבע בהסכם המכר.
ממכלול הנימוקים לעיל, מתבקש לדחות את התביעה וההודעה לצד ג' נגד עו"ד סויסה.
לטענת הבנק, מן הדין לדחות את התביעה נגדו, שכן ככל והיא תתקבל, משמעות הדבר כי היה עליו לסרב לבצע פעולה מפורשת אשר התבקשה על ידי הלקוח – סימון, והרי הדבר מנוגד להלכה הפסוקה ולהיגיון הכלכלי- מסחרי העומד ביסוד יחסי בנק לקוח. בהקשר זה מפנה הבנק לעובדה כי השיק הראשון והשני הונפקו לבקשתו המפורשת של סימון, תוך התעקשות כי השיק השני יונפק לפקודת עו"ד סויסה, זאת על אף כי נציגי הבנק התריעו בפניו ובפני יוסי כי אין זו הדרך המקובלת לתשלום מס רכישה. ודוק, על אף כי תשלום מס רכישה באמצעות שיק לפקודת עו"ד אינה דרך המלך לביצוע התשלום, הרי במקרה דנן המהלך היה סביר ומתבקש, לא רק בשל התעקשות הלקוח, אלא גם כן ממספר טעמים נוספים כלהלן: האחד, ניתן לשלם מס רכישה במספר דרכים, לרבות באמצעות שיק לפקודת עוה"ד המייצג את הקונה, כפי שהיה במקרה דנן. השני, התובעים ידעו והבינו מלכתחילה כי השיק השני מיועד לתשלום מס רכישה ושכ"ט עו"ד ובהתאם לכך נדרש להפקיד אותו בחשבון של עו"ד סויסה ורק לאחר מכן הוא היה אמון על חלוקת תמורתו בהתאם. השלישי, עו"ד סויסה נדרש לפעול להקטנת החוב למס רכישה ולביטול הקנסות וההפרשים שהתווספו לקרן החוב. בנסיבות העניין, לא ניתן היה לדעת מראש מהו הסכום המדויק עבור מס רכישה והבנק לא התבקש ולא יכול היה להנפיק שיק בנקאי בגובה אותו סכום.
הוסיף הבנק וטען כי בהתאם לס"ק 24(א) לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000, אף אם תאמר כי הוא הפר בתום לב את הוראות החוק, הדבר אינו מטיל עליו אחריות אזרחית או פלילית. כן נטען כי חובת האמון המוטלת על הבנק כלפי לקוחותיו אינה פוטרת אותם מאחריות לדאוג לעניינם ולא מטיל על הבנק חובה לחקור כל עסקה של הלקוח ולהתעניין בסבירותה. הוסיף הבנק וטען כי לתובעים ניסיון רב בביצוע עסקאות מקרקעין בישראל, הם בעלי כשרות משפטית מלאה וכי הוא עמד בחובת הזהירות המוטלת עליו עת התריע בפני התובעים, מי מהם או מי מטעמם, כי תשלום מס רכישה באמצעות שיק בנקאי לפקודת עו"ד סויסה, אינה הדרך הנהוגה והמקובלת.
ככל והתביעה נגדו תתקבל, הבנק מבקש לחייב את צדדי ג' – עו"ד סויסה ויורשי המנוח סימון ז"ל – לשפות אותו בכל סכום בו יחויב. ביחס להודעה נגד יורשי סימון ז"ל, הבנק מפנה לכך כי הוא פעל בהתאם להוראה המפורשת של סימון משהנפיק את השיק השני לפקודת עו"ד סויסה. בהקשר זה הפנה הבנק להלכה הפסוקה, לפיה, בהתאם לדוקטרינת האשם התורם חובת הזהירות מוטלת גם כן על הלקוח כלפי הבנק.
במסגרת ההודעה נגדו, הפנה עו"ד סויסה לנטען בסיכומיו במסגרת התביעה.
בסיכומיהם מפני ההודעה לצד ג' חזר יורשי סימון ז"ל על הנטען בסיכומי התובעים, והוסיפו כי טענת הבנק כאילו אסור היה לו לסרב להוציא את השיק השני לפקודת עו"ד סויסה, וכי המהלך היה סביר בנסיבות העניין, טענות אלה מהוות הרחבת חזית האסורה בדין, כי טענת הסבירות סותרת את האמור בסעיף 24 לסיכומי הבנק והיא מנוגדת למכלול הראיות שהובאו בהליך ולטיעון מפורש שהבנק העלה בכתב הגנתו מפני התביעה. כן התבקש לדחות את הטענה כאילו הבנק פטור מאחריות מכוח סעיף 24 לחוק איסור הלבנת הון וכן נטען כי ניסיונם של התובעים בעסקאות נדל"ן או בתחום הפיננסי אינו גורע מאחריות הבנק, מה גם ומדובר בלקוח מוחלש, תושב חוץ, אינו יודע קרוא וכתוב בעברית והקשר בינו לבין הבנק התבצע באמצעות יוסי או טלפונית.
דיון:
התביעה נגד עו"ד סויסה:
אמנם נכון, הדין אינו מחייב להעלות על הכתב הסכם שכ"ט עו"ד – לקוח ובהתאם לכך, לפי סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, הסכם כאמור יכול להיות בעל פה, בכתב או בכל צורה אחרת. יחד עם זאת, בתי המשפט התייחסו לא אחת לנחיצות הסכם כאמור והקשיים העלולים להתעורר בהעדרו. כך לדוגמא, ב-רע"א 4723/05 עו"ד לוי נ' ברוש (פורסם בנבו), נפסק כדלקמן:
"….. שורש הקושי, שעליו הצביעו בתי המשפט הקודמים, היה העדרו של הסכם כתוב בעניין שכר הטרחה, בניגוד לנכון ולראוי בכגון דא, לקח שלמד בתיק זה גם המבקש. הצורך בהסכם נובע בראש ובראשונה מן השכל הישר, ומנסיון החיים שלפיו כשהמדובר בכסף, לפתח חילוקי דעות רובצים" (שם, סעיף 4 לפסק הדין).
לאותו עניין נדרש בית המשפט ב-רע"א 5765/14 פנינג ואח' נגד עו"ד יעקב קראוס (פורסם בנבו) (להלן: "פס"ד פנינג"), שם נפסק כדלקמן:
"ובטרם סיום: הצדדים לא ערכו הסכם שכר טרחה, וזו הזדמנות לשוב ולציין את הצורך בכך. אכן, לעיתים – במקרה של היכרות מוקדמת או מטעם אחר, או ברשלנות גרידא – מוצאים עצמם צדדים שלא ערכו הסכם מתדיינים בכגון דא, דבר שבקלות ניתן היה למנוע בהסכם שכר טרחה פשוט…" (שם, פסקה 10 לפסק הדין).
ודוק, להלכה הפסוקה לעיל משנה תוקף כאשר עסקינן בשכ"ט מותנה, כטענת עו"ד סויסה במקרה דנן, שכן בנדון נפסק ב- ע"א 136/92 בייניש עדיאל – עורכי דין ואח' נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ ואח', פ"ד מז(5) 114, כי "כאשר מדובר בשכר טרחה מותנה, יש לתת לכך ביטוי מפורש מראש בהסכם שבין הצדדים".
וגם זאת, האחריות לעריכת הסכם שכ"ט בכתב מוטלת על עורך הדין ולפיכך העדר הסכם כאמור נזקפת לחובתו. בנדון נקבע בפסק דין פנינג לעיל כדלקמן:
"..מקובלת עלי התפיסה שלפיה האחריות לעריכת הסכם שכר טרחה מוטלת, בראש ובראשונה, על שכמו של עורך הדין, ומחדלו בעניין זה אף כי אינו שולל ממנו את עצם הזכאות לשכר ראוי, הרי עשוי הוא לבוא בחשבון גובה השכר ……"(שם, פסקה י' לפסק הדין).
ב- ע"א 9648/16 אורהייטק GIS בע"מ נ' חן אביטן – משרד עורכי דין (פורסם בנבו), דן בית המשפט בחובת ההוכחה המוטלת על עו"ד בהעדר הסכם שכ"ט נהיר ובכתב, ופסק באומרו:
"כמתואר לעיל, עיקר המחלוקת בערעורים שלפנינו נעוצה בהודעות הדואר האלקטרוני שהחליפו הצדדים, ובפרט בשאלת השתכללות האמור בהן לכדי הסכם שכר טרחה מוגמר, כמו גם בשאלת פרשנותן הנכונה. על כן, המסגרת הנורמטיבית החולשת על מכלול הפלוגתאות הטעונות הכרעה היא הוראות הדין בדבר השתכללותו של חוזה ופרשנותו כל אימת שלשונו אינה חד-משמעית וברורה, ושנסיבות כריתתו לוטות בערפל.
לכך מצטרפים כללי הפרשנות הייחודיים לטיב החוזה בו עסקינן – הסכם שכר טרחה בין עורך דין לבין לקוחו. עם כללים אלה נמנית ההלכה שלפיה מוטל נטל הראיה וההוכחה לקיומן של הסכמות בין הצדדים על שכמו של עורך הדין, ומשלא השכיל לנסח הסכם שכר טרחה סדור כדבעי – ייזקף עניין זה לחובתו. כפי שנקבע בעבר, 'האחריות לעריכת הסכם שכר טרחה, ובכלל זה האחריות לנסח את הסכם שכר הטרחה באופן ברור…, מוטלת על עורך הדין' ….. טעמו של כלל זה נובע מתוך הציפייה הטבעית מעורך הדין, בהיותו גורם מקצועי, החב חובת אמון וזהירות כלפי לקוחו, להסדיר את ההתקשרות בין הצדדים, ובמידת הצורך להאיר את עיני הלקוח בכל ספק, עמימות ואי-בהירות המתעוררים מההסכם" (שם, סעיפים 38-39 לפסק הדין)(ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).
מן הכלל אל הפרט.
בסעיף 7 לתצהיר עדותו הראשית, מוצג נ/3, טען עו"ד סויסה באומרו: "שכר הטרחה היה שכר מוסכם על שני הצדדים ושולם במלואו ללא שום הסתייגות מצד התובע. מאחר והשכר שולם במלואו, כאמור ללא הסתייגות, לא היה כל צורך בעריכת הסכם שכר טרחה" (ההדגשה אינה במקור – ר.ח.). בהמשך, בסעיף 18 לתצהירו, העלה עו"ד סויסה טיעון נוסף בנדון, באומרו: "בתאריך 12.07.2017 קיבלתי מהתובע ובאמצעות יוסי בטיטו המחאה ע"ס של – 650,000 (שש מאות וחמישים אלף) ₪ בגין השכר המגיע לי עבור הטיפול בעסקת המכר בהתאם להסכמות אליהן הגעתי עם התובע 1; בין התובע 1 לביני שררו יחסי אמון הדוקים ומאחר והשכר שולם במלואו ללא שום הסתייגות, לא נחתם הסכם שכ"ט" (ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).
נזכיר, המשא ומתן לרכישת הבית התנהל בסוף שנת 2016, הסכם המכר נחתם ביום 30.01.2017 ועובר למועד הנ"ל עו"ד סויסה התקשר עם לורו בהסכם למתן שירות משפטי. השיק השני אשר באמצעותו שולם, כביכול, שכרו של עו"ד סויסה נמסר לידיו ונפרע בחשבונו ביום 12.07.2017, בחלוף כ-7 חודשים לאחר ההתקשרות בין הצדדים. הכיצד אפוא ידע עו"ד סויסה מבעוד מועד כי שכרו ישולם במלואו ללא הסתייגות והסיק מראש כי הדבר מייתר חתימת הסכם שכ"ט עו"ד?! לעו"ד סויסה הפתרונים.
באשר ליחסי האמון ששררו, כביכול, עם לורו, נטען בסעיפים 10-11 לתצהירו של עו"ד סויסה, כדלקמן:
"10. ההיכרות עם התובע 1 החלה בחסות בן משפחתו בטיטו יוסי מכר ותיק שלי אשר תיווך בין הצדדים לשכור את שירותיי לביצוע העסקה.
11. הקשר בין התובע 1 לביני הלך והתהדק ככל שהעסקה קרמה עור וגידים והיתה בשלה לחתימה".
מהמצוטט לעיל, כמו גם מעדותו של עו"ד סויסה (שם, עמ' 53 שורה 16 לפרוטוקול הדיון) עולה כי עובר להתקשרות נשוא התביעה, לא היתה כל היכרות מוקדמת בינו לבין לורו, ולפיכך מן הסתם לא היו ביניהם יחסי אמון. הנה לך אפוא טעם ראשון לדחיית הטענה בנדון, אך לא רק זאת. בניגוד לטענה כאילו יחסי האמון התקיימו עם לורו, הרי בסעיף 13 לסיכומיו טען עו"ד סויסה, באומרו: "……כפי שיוכח להלן כי הסכם שכר הטרחה בין הנתבע לבין התובע 1 לא נחתם בשל יחסי אמון ההדוקים ששררו בין הנתבע לבין קרוב משפחתו (כך במקור – ר.ח.) של התובעים בטיטו יוסי…" (ההדגשה אינה במקור – ר.ח.). וכל המוסיף גורע.
וגם זאת, בחקירתו הנגדית העיד עו"ד סוסיה, באומרו:
"ש. כשאני מבקש לייצג אותי בעסקת מכר, אתה חותם על הסכם שכ"ט?
ת. לא.
ש. כלומר, אתה אומר שאין לך נוהג, ואתה קובע שכ"ט.
ת. מה שאני מסכם עם הלקוח.
ש. ואתה לא מחתים אף לקוח על הסכם שכ"ט?
ת. לא מחתים" (שם, עמ' 53 שורה 4 לפרוטוקול הדיון).
הנה אם כן, עניין לנו בעו"ד שכעניין שבשגרה אינו מחתים את לקוחותיו על הסכמי שכ"ט עו"ד, ולא בשל יחסי אמון בינו לבינם.
אני דוחה אפוא, ובשתי ידיים, את טיעוניו של עו"ד סויסה כאילו הוא נמנע מעריכת הסכם שכ"ט עו"ד בכתב וחתימתו יחד עם לורו בשל תשלום שכרו ללא הסתייגות או בשל יחסי האמון ששררו, כביכול, ביניהם. בהתאם לכך יש להחיל במקרה דנן את ההלכה הפסוקה, לפיה העדר הסכם שכ"ט בכתב נזקף לחובתו של עו"ד סויסה ועליו הנטל להוכיח את פרטי ההסכם הנטען.
בסעיף 8 לתצהיר עדותו הראשית, טען עו"ד סויסה באומרו: "המו"מ עם המוכרת בכל הקשור למחיר הדירה התנהל באופן אינטנסיבי כאשר נקודת הפתיחה עומדת בסימן דוח שמאי אשר העריך את הדירה בשווי של 11,500,000 (אחד עשר מיליון וחמש מאות אלף ₪)". לחיזוק טענתו בנדון, צירף עו"ד סויסה כנספח א' לתצהירו חווה"ד השמאית, לפיה שווי הבית הוערך בסך של 11,500,000 ₪.
נראה להלן כי הטיעון לעיל, אם ביחס למו"מ ה"אינטנסיבי" (או בכלל) עם המוכרת ואם ביחס לחווה"ד השמאית, חסר בסיס וחף מן האמת.
הטענה לניהול משא ומתן אינטנסיבי עם המוכרת הועלתה בעלמא מבלי לפרט באיזה אופן הוא התנהל – שיחות טלפון, פגישות, התכתבויות – המועדים בו התקיים, הקשיים שעלו במהלכו וכו'. כמו כן, הטענה לא נתמכה ולו בבדל ראייה ממנה ניתן ללמוד על עצם קיום המשא ומתן. בחקירה הנגדית ניתנה לעו"ד סויסה הזדמנות לפרט טענתו בנדון, אולם הוא לא ידע לתת פרטים, והשיב באומרו:
"ש. מתי נפגשת עם רות או אלון לצורך ניהול מו"מ?
ת. לא זוכר תאריך, זה היה במהלך דצמבר 2016. למיטב זכרוני.
ש. עם מי נפגשת ואיפה, ומתי?
ת. אין לי יומן פגישות. אני לא זוכר פגישות מלפני 5 שנים" (שם, עמ' 58 שורה 28 לפרוטוקול הדיון).
מסעיף 8 לתצהירו של עו"ד סויסה, כמצוטט לעיל, ובהעדר טענה אחרת בנדון, עולה ומתחייבת המסקנה כאילו המשא ומתן לרכישת הבית התנהל אך ורק בינו לבין המוכרת. על אותה גרסה חזר עו"ד סויסה בחקירתו הנגדית משנשאל האם הפגישות שהתקיימו, כביכול, עם המוכרת, היו בנוכחות אחרים, והוא השיב באומרו: "רק אני והיא" (שם, עמ' 59 שורה 14 לפרוטוקול הדיון). כן העיד עו"ד סויסה כי הוא לא ניהל משא ומתן עם נציג המוכרת – אלון (שם, עמ' 60 שורה 1 לפרוטוקול הדיון).
והנה, טרם יבשה הדיו על תשובותיו לעיל, עו"ד סויסה סתר את עצמו, באומרו:
"ש. ועו"ד כהן לא נכח בפגישות של המו"מ?
ת. לא. חלק מהם הוא היה, לא בכל הפגישות"(שם, עמ' 59 שורה 21 לפרוטוקולהדיון).
ובהמשך:
"ש. מי נכח בפגישה בבית של רות?
ת. לאיזה פגישה אתה מדבר?
ש. אמרת שהייתה פגישה בבית שלה.
ת. היו שתי פגישות בבית.
ש. מי נכח בפגישות?
ת. פגישה אחת היינו כמה אנשים, יוסי בטיטו, עורך דין כהן, לורו ובני משפחה שלה, שאני לא כל כך מכיר.
ש. בפגישה השניה מי נכח?
ת. היו בני משפחה. לא היה מישהו שקשור לעסקה" (שם, עמ' 60 שורה 17 לפרוטוקול הדיון).
הנה אם כן, אין בפיו של עו"ד סויסה גרסה אחידה ועקבית מי נכח במהלך הפגישות הנטענות שבהן הוא ניהל, כביכול, משא ומתן עם המוכרת ביחס לתמורת הבית.
מנגד, התובעים והעדים מטעמם העלו גרסה אמינה, עקבית וסדורה, לפיה לעו"ד סויסה לא היה כל חלק ונחלה במשא ומתן. אפרט להלן:
בסעיפים 3-9 ו-11 לתצהיר עדותו הראשית, מוצג ת/4, התייחס לורו בפירוט למו"מ אשר ניהל עם אלון, ואשר במהלכו סוכמה התמורה עבור הבית ללא כל מעורבות של עו"ד סויסה. כמו כן, בסעיף 12 לתצהיר הוסיף לורו באומרו: "לאור העובדה כי התמורה בגין רכישת נכס המקרקעין סוכמה זה מכבר על ידי הצדדים, לא נדרש מעורכי הדין לנהל משא ומתן עבורם. כל שהתבקש הנתבע 1 בשלב זה היה לעבור על טיוטת הסכם המכר שנוסח ע"י ב"כ המוכרת בהתאם להסכמות שסוכמו זה מכבר אף בטרם כניסתם של באי הכוח לתמונה".
בחקירתו הנגדית לא נשאל לורו על גרסתו לעיל. כמו כן, משנשאל לורו ביחס למעורבותו של אלון במשא ומתן, הוא מסר תשובה מפורטת ואמינה בה חזר על גרסתו במשפט, כל זאת ללא זכר לחלקו של עו"ד סויסה במשא ומתן בין הצדדים.
בסעיפים 4-8 לתצהיר עדותו הראשית, מוצג ת/2, תיאר יוסי גרסה דומה לגרסתו של לורו כמפורט לעיל. אמנם נכון, בחקירה הנגדית התברר כי חלק מטענותיו של יוסי הינן מפי השמועה (כך לדוגמא עדותו ביחס לפגישה שהתקיימה בין לורו לבין אלון, שם עמ' 17 שורה 9 לפרוטוקול הדיון). אולם, יוסי לא נשאל כל שאלה ביחס למעורבותו הנטענת של עו"ד סויסה במשא ומתן לרכישת הבית אלא רק על חלקו של אלון במשא ומתן (שם, עמ' 17-18 החל משורה 9 לפרוטוקול הדיון), ולפיכך גרסתו בנדון לא הופרכה.
בסעיפים 3, 5-15 לתצהיר עדותו הראשית של אלון, מוצג ת/5, פירט העד בהרחבה את ההרשאה אשר קיבל מהמוכרת לניהול מו"מ למכירת הבית, המהלכים, הפגישות והמשא ומתן שהתנהל עם לורו עד לסיכום המחיר הסופי, כל זאת ללא זכר לעו"ד סויסה ולחלקו הנטען בקביעת תמורת הבית. כמו כן, בסעיף 14 לתצהירו תיאר אלון פגישה שהתקיימה בביתה של המוכרת בנוכחות עו"ד סויסה ובתו ובסעיף 16 לתצהיר הוא הוסיף ביחס לאותה פגישה באומרו: "חשוב לי להדגיש כי לאורך כל הפגישה בבית, עו"ד סויסה לא היה מעורב בפאן העסקי בין הצדדים, מעולם לא ניהלתי עמו כל מו"מ מאחר והמחיר תמורת מכר בית המגורים נסגר מבעוד מועד ביני לבין לורו".
והנה, גם אלון לא נשאל בחקירתו הנגדית כל שאלה ביחס לגרסתו לעיל. יתרה מכך, משנשאל אלון לעניין חלקו הוא ברכישת הבית על ידי המוכרת, הוא הוסיף באומרו: "…כל ההתנהלות לגבי מכירת הבית בוצעה אך ורק מולי, מול לורו הצרפתי שבאקראי לגמרי פגשתי אותו באג'נדה (מסעדה – ר.ח.) בקיסריה, בתחנת הדלק, ומשמה התגלגל כל ההליך הזה של מכירת הבית" (שם, עמ' 2 שורה 10 לפרוטוקול המוקלט).
בסעיף 3 לתצהיר עדותה הראשית, מוצג ת/6, העידה המוכרת כי אלון היה מוסמך לנהל מו"מ מטעמה למכירת הבית ובסעיפים 5-9 לתצהיר היא פירטה את המידע שמסר לה אודות המפגש האקראי שלו עם לורו, הסיכום אליו הגיע שניהם ביחס למחיר הבית וכן מהלך הפגישה שהתקיימה בביתה, בין היתר בנוכחות עו"ד סויסה ובתו. בסעיף 8 לתצהירה הוסיפה המוכרת באומרה כי באותה פגישה יוסי "…הציג בפנינו בפעם הראשונה את עו"ד סויסה אשר הגיע עם בתו. יוסי הודיע לנו כי עו"ד סויסה אמור לייצג את הקונה בעסקה שבנדון". בהמשך, בסעיפים 10-11 לתצהירה הדגישה המוכרת כי היא לא נפגשה עם עו"ד סויסה לפני אותה פגישה, וכי במהלכה, ובכלל, הוא לא היה מעורב בפן העסקי ובמו"מ שהתנהל בין הצדדים. כמו כן, בעדותה בבית המשפט נשאלה המוכרת ביחס לגרסתה בנדון, והיא מסרה תשובה עקבית באומרה:
"עו"ד חטיב: נאמר לי שכשמכרת את הבית את בעצם ניהלת משא-ומתן אינטנסיבי עם עו"ד אליהו סויסה.
העדה, גב' ויגדור: שאני ניהלתי?
עו"ד חטיב: כן.
העדה, גב' ויגדור: אני לא ניהלתי עם אף אחד,
עו"ד חטיב: ולא עם המוכר, עם הקונה?
העדה, גב' ויגדור: לא ניהלתי עם אף אחד.
עו"ד חטיב: ומי קבע את המחיר 7 מיליון 200 אלף?
העדה, גב' ויגדור: הכונס נכסים. אני לא קבעתי שום דבר.
עו"ד חטיב: ואת לא יודעת מכלום?
העדה, גב' ויגדור: לא, אני לא התעסקתי עם זה.
עו"ד חטיב: ומי התעסק עם?
העדה, גב' ויגדור: אמרתי לך שאלון התעסק עם זה.
עו"ד חטיב: עכשיו את התייחסת למספר פגישות שנפגשת עם עו"ד אליהו סויסה. את זוכרת כמה פגישות נפגשתי איתו?
העדה, גב' ויגדור: העו"ד שבא מטעמם, הדתי הזה?
עו"ד חטיב: אני אומר את השם שלו, אליהו סויסה, עם הכיפה כן.
העדה, גב' ויגדור: אני ראיתי אותו פעם אחת אצלי, ופעם אחת בטירה" (שם, עמ' 6 שורה 21 לפרוטוקול המודפס).
בסעיף 8-9 לתצהיר עדותו הראשית, מוצג ת/1, מסר עו"ד כהן מטעם התובעים גרסה דומה ביחס לפגישה שהתקיימה בביתה של המוכרת ובסעיפים 10-13 לתצהיר הוא הוסיף באומרו:
"10. לכל אורך הפגישה בביתה של רותי עו"ד סויסה ואנוכי לא היינו מעורבים כלל בפן העסקי ובמו"מ בין הצדדים.
11. יוסי, אלון ורותי הסבירו לעו"ד סויסה ולי כי התמורה הינה בסך של 7,200,000 ₪ וכי אשלח בהתאם טיוטת הסכם מכר בהתאם להבנות שסוכמו עם לורו יוסי ואלון.
12. מעולם לא נפגשתי עם עו"ד סויסה קודם לכן, לא ניהלתי עמו כל מו"מ, מאחר והמחיר תמורת מכר בית המגורים נסגר מבעוד מועד בין הצדדים, כל שנותר לנו לעשות באותה העת היה החלפת מספרי טלפונים וכתובת דוא"ל ביני לבינו.
13. חשוב לי להדגיש כי לעו"ד סויסה לא היה כל מושג בדבר הבית וכל השיחה שנסובה עמו היה הסבריי בדבר רישום הזכויות בחברה המשכנת על שם רותי ולפיכך המצאתי בפניו את כל האישורים הרלבנטיים, ופסיקתאות חתומות על ידי בית המשפט לצורך רישום הזכויות על שם רותי".
והנה, גם עד זה לא נשאל בחקירתו הנגדית ביחס לגרסתו בדבר אי מעורבותו של עו"ד סויסה במשא ומתן לקביעת תמורת הבית.
יודגש כי המוכרת, אלון ועו"ד כהן הינם עדים ניטראליים שאין להם כל אינטרס ונחלה בתוצאות ההליך. לפיכך יש לתת משנה תוקף וחשיבות לגרסתם באשר להעדר מעורבותו של עו"ד סויסה במשא ומתן לקביעת תמורת הבית.
כאמור, טענה מרכזית נוספת שהעלה עו"ד סויסה הינה כי ברקע הסכם שכר הטרחה בינו לבין לורו והמו"מ אשר ניהל, כביכול, עם המוכרת ביחס לתמורת הבית, עמדה חווה"ד השמאית, לפיה שווי הבית נקבע על סך של 11,500,000 ₪. והנה, בסעיפים 18-23 לתצהיר עדותו הראשית פירט עו"ד כהן את נסיבות העברת חווה"ד השמאית לידי עו"ד סויסה, באומרו:
"18. במהלך חודש ספטמבר 2017 התקשר אלי עו"ד סויסה פעמים רבות וביקש
ממני להיפגש עמו בדחיפות. כמו כן עו"ד סויסה הפציר בי לשלוח לאליו (כך במקור – ר.ח.) בדוא"ל שמאות של בית המגורים הגבוהה ביותר שמצויה בידי שקשורה לענין המכירה.
19. היות ולא היה לי זמן במהלך תקופת החגים ועקב המרחק הפיזי הרב ביננו (משרדו של עו"ד סויסה מצוי בטירת הכרמל ומשרדי מצוי בהוד השרון ובתל אביב) לא ייחסתי כל חשיבות ודחיפות לענין.
20. ואולם, עו"ד סויסה לא הרפה ולא הניח לי עד כי נסע במיוחד למשרדי בתל
אביב ללא כל התראה מוקדמת. יתר (כך במקור – ר.ח.) מכך, עו"ד סויסה התקשר אליי באותו היום פעמים רבות ואף שלח לי מסרונים טלפוניים.
21. עו"ד סויסה ביקש ממני כי אשלח לו בדחיפות את השמאות וכי הוא חייב לפגוש אותי 'בארבע עיניים'. כל העת עו"ד סויסה לא מסר לי מאומה או כל פרט במה מדובר.
22. עו"ד סויסה העמיד אותי בפני מצב לא נעים והסברתי לו כי לוח העבודה
שלי באותו שבוע צפוף במיוחד וכי הוא נסע לפגוש אותי ללא כל התראה מוקדמת. ואולם, לאור הפצרותיו ותחינותיו שלחתי לו לבקשתו ביום 1.10.17 שמאות של בית המגורים שהינה לא רלבנטית לחלוטין משנת 2014 שאינה קשורה כלל למצבו של הנכס ולשמאות הקובעת האחרונה שאושרה על ידי בית המשפט אשר ניתנה לאור מצבו המוזנח של בית המגורים ערב מכירתו בהליך כינוס נכסים…
23. חשוב לי להדגיש כי לכל אורך הדרך וכל ההתנהלות המשפטית בין הח"מ
לעו"ד סויסה בגין הסכם המכר שבנדון, לא שלחתי לעו"ד סויסה שמאות של הנכס, לא כל שכן לא היה לו כל מושג בדבר שווי הבית, היות ולא היה לכך כל ענין וחשיבות היות וכאמור מסרתי לו את מלוא המסמכים הרלבנטיים לצורך העברת הזכויות כפי שאכן נרשמו על שם רותי בחברה המשכנת, ולמעשה לא ניהלנו כלל מו"מ כספי בנוגע לתמורת מכר בית המגורים"(ההדגשות אינן במקור – ר.ח.).
יודגש, כי לתצהירו של עורך דין כהן צורפה הודעת המייל מיום 1.10.17 אשר באמצעותה הוא העביר לעו"ד סוויסה את חוות הדעת השמאית, כ-9 חודשים לאחר חתימת הסכם המכר.
והנה, בתצהיר עדותו הראשית התעלם עו"ד סויסה מגרסתו המפורטת של עו"ד כהן, כמצוטט לעיל, והוא אף לא העלה גרסה פוזיטיבית כאילו חוות הדעת השמאית הייתה ברשותו מבעוד מועד, באיזה אופן ומתי היא הועברה לעיונו, אם בכלל. הדבר אומר דרשני ומעלה סימני שאלה גדולים ואותות אזהרה בוהקים ביחס לרצינות הטענות בנדון. ודוק, רק בחקירתו הנגדית העלה עו"ד סוויסה טענה כבושה שלא נתמכה בכל ראיה ביחס לנסיבות קבלת חוות הדעת השמאית, כל זאת ללא ראיה תומכת או הסבר מדוע הטענות לא עלו בתצהירו. להלן אצטט:
"ש. דוח השמאות הגיע אליך רק באוקטובר 2014, 9 חודשים אחרי חתימת הסכם המכר.
ת. גם, אבל לא רק.
ש. אתה מאשר שקיבלת אותו במייל מעו"ד כהן ביום 1.10.17 נכון?
ת. נכון. אבל לא רק.
ש. זה נמסר גם לפני זה אתה אומר?
ת. נמסר לפני זה, אבל כשסידרתי את המסמכים אצלי לא מצאתי אותו ולכן ביקשתי אותו שוב.
ש. זו טענה שנטענה מזמן, זו לא טענה חדשה ביחס לכך שקיבלת את דוח השמאות 9 חודשים לפני החתימה על הסכם המכר.
ת. מי טען את זה?
ש. התובעים.
ת. אבל לא הכחשתי.
ש. למה לא צירפת ראיה, מייל למשל, שקיבלת אתה דוח גם לפני חתימת הסכם המכר?
ת. אם עו"ד כהן מביא לי אסופת מסמכים ביד, איזה מייל אתה רוצה? הוא הביא לי את זה עוד כשהייתי בלשכת עורכי הדין, הוציא אותי מהשתלמות שאצא אליו החוצה, כי זה דחוף לו. אפשר לשאול אותו.
ש. למה לא רשמת את זה בתצהירך, לא נראה לך חשוב?
ת. לא כל מה שנראה לך חשוב, נראה גם לי חשוב. אני מסתכל על הדברים כמו שהם היו ולא מחפש דברים מהצדדים". (עמ' 64-69 החל משורה 29 לפרוטוקול הדיון).
בהקשר זה למותר לציין שככל וחוות הדעת השמאית לא הובאה לידיעתו של עו"ד סוויסה עובר לחתימת הסכם המכר, הרי מן הסתם גרסתו כאילו המחיר הנקוב בה עמד בבסיס המו"מ אשר ניהל, כביכול, עם המוכרת, מתמוטטת כמגדל קלפים.
מטעם נוסף אין לתת אמון בגרסתו של עו"ד סוויסה. בנדון הוא העלה בחקירתו הנגדית טענה כבושה כאילו הייתה חוו"ד שמאית נוספת ביחס לשווי הבית, באומרו: "… יש שתי חוות דעת של 11 ו-14 מיליון…" (שם, עמ' 62, ש' 4 לפרוטוקול הדיון). והנה, משנשאל עו"ד סויסה מדוע לא טרח להעלות טענה זו בתצהירו, הוא מסר תשובה בלתי משכנעת באומרו:
"ש. למה לא ציינת בתצהירך את קיום הדוח של 14 מיליון?
ת. בכתבי בית דין שמשה כהן מצהיר זה מופיע.
ש. איפה זה מופיע בתצהיר שלך?
ת. בתצהיר זה לא מופיע. זה מופיע בהצהרה של עו"ד כהן, ובכתבי בית דין.
ש. תראה לנו את זה בבקשה.
ת. זה מה שרציתי לעשות ולא אפשרתם לי.
ש. ראית דוח שמאות של 14 מיליון?
ת. לא ראיתי, אבל את ה-11.5 ראיתי. מציג פרוטוקול דיון ששלח אלי משה כהן תיק פש"ר 43972-06-15 יעקובסון נ' ויגדור מיום 14.2.16 (צריך להיות 14.12.16 – ר.ח.), חיפה. שם מתרעם עו"ד אדלשטיין על כך שאין הלימה". (עמ' 63-64 החל משורה 30 לפרוטוקול הדיון).
במאמר מוסגר יצוין כי אכן ביום 14.12.16 התקיים דיון בבית המשפט בתיק הפש"ר, מוצג נ/4, ובמהלכו התייחס מי מב"כ הנושים לקיומן של שתי חוות דעת שמאיות, לפיהן שווי הבית עמד על סך של 11 מיליון ₪ ו-14 מיליון ₪. דא עקא, עו"ד סוויסה לא היה צד באותו הליך, והוא לא טען, מקל וחומר לא הוכיח, כאילו פרוטוקול הדיון הנ"ל הגיע אליו טרם חתימת הסכם המכר. בנסיבות העניין טענתו בנדון אינה מעלה ואינה מורידה מהתוצאה המתחייבת.
בניגוד לגרסה הכבושה והמתגלגלת של עו"ד סוויסה, כמפורט לעיל, שאינה נתמכת בכל ראייה, הרי גרסת התובעים והעדים מטעמם נותרה עקבית ואמינה גם משנשאלו לעניין זה בחקירתם הנגדית. להלן אפרט.
בחקירתו הנגדית העיד נציג המוכרת, מר אלון, באומרו:
"עו"ד חטיב: ….. האם זה נכון שביסוד הליך הכינוס, עמדה חוות דעת שמאי שאמדה את שווי הבית בסך של 11.5 מיליון ש"ח?
העד, מר אלון: אני מבין מה אתה שואל ואני אענה לך. באותה תקופה הנכסים בקיסריה, גם בתים שהיו שווים 20 מיליון ו-30 מיליון נחתכו בחצי כי שוק, שוק הנדל"ן בקיסריה, בגלל זה הבית הזה נמכר במחיר כה נמוך בגלל שהשוק שלו היה כזה, יש עסקאות קודמות באותה תקופה שמעידות את הנפילה וירידה של הנכסים שם. השמאות לצורך העניין שאתה מדבר עליה לא הייתה רלוונטית לתקופה של המכירה, אבל כן שמעתי את המספר הזה. הוא לא רלוונטי כי באותה תקופה זה כמו שתקנה היום אוטו חדש, בעוד חודשיים הוא לא שווה את מה שקנית אותו. באותה תקופה הייתה ירידה של 40% ואחרי שהם רכשו את הדירה הקונה, הקונים, הם גם קיבלו עוד נפילה ולצורך העניין הם לא הצליחו בעצמם למכור את זה." (שם, עמ' 1-2, החל משורה 28 לפרוטוקול הדיון המוקלט).
גם עו"ד כהן נשאל לעניין זה בחקירתו הנגדית, והוא השיב באומרו:
"ש. האם אתה יכול לאשר לי שחוות דעת השמאי במסגרת הליך כינוס הנכסים עמדה על סך 11.500 מיליון שקל ?
ת. לא. מעולם לא. ישנה בקשה לאישור הסכם בבית המשפט שקיבל אישור מבית המשפט המחוזי שעסקה נמכרה על סך 6 מיליון ₪ על חוות דעת שמאית אחרת לגמרי. עליה נסמכתי אני ועו"ד דפנה בן דוד, חוות דעת שנעשה למעשה ב-28.1.15 עולה כי סכום השמאות של הנכס 8.250 מיליון שקל ללא מימוש מהיר של 30% מה שאכן נעשה בפועל. על הנכס הזה הייתה משכנתא של 4% בנקאית על סך 3 מילון שקל. ב-9.2.15 היה המועד האחרון לתשלום המשכנתא החוץ בנקאית ובדקה ה-90 בטרם התמנה כונס נכסים מטעם החברה החוץ בנקאית קיבלנו אישור של בית המשפט.
ש. אני מפנה אותך לחוות הדעת של השמאי שהתובע צירף לתצהירי עדות הראשית. נספח א' לתצהיר עדות ראשית של התובעים. מה התייחסותך לחוות הדעת לסכום הנקובים להערכת השמאי לגבי שווי הבית.
ת. ישנה חוות דעת שמאית ישנה שלמעשה עורך דין סויסה ביקש ממני 10 חודשים לאחר העסקה שאני אשלח לו במייל, אמר שיש לו בעיות והוא לא אמר לי מה. רצה להיפגש ב 4 עיניים ולא היה לי זמן בתקופת החגים. בסופו של דבר, אותו אדם שהיה חי בנכס, פשט רגל עם חובות מעל 70 מיליון שקל. הוא נטל הלוואה חוץ בנקאית על סך 3.250 מיליון ₪ מחברת ערה בונוס למשך 3 חודשים. כמובן שההלוואה לא נפרעה ובדקה ה-90, אימו של החייב פדתה את ההלוואה, רכשה את הנכס ובהתאם לחוות דעת עדכנית שקיבלנו מעו"ד דפנה בן דוד ואני ככונס נכסים. חוות הדעת הזאת אינה רלוונטית. אני נאלצתי במשך שנתיים לפנות את החייב מבית המגורים. חוות הדעת הלפני אחרונה שנעשתה שנים לפני לא מתייחסת לנכס. החייב הרס את הנכס תרתי משמע, המרתף נהרס, הסלון נהרס, הבריכה נהרסה. בסופו של דבר נאלצתי לגשת לבית המשפט העליון. חוות דעת השמאית האחרונה עליה הסתמכנו מימשנו". (עמ' 14-15 החל מש' 17 לפרוטוקול הדיון).
ככל ונדרש חיזוק נוסף למסקנה המתחייבת, לפיה בבסיס המו"מ למכירת הבית לא עמדה כל חוות דעת שמאית לפיה שווי הבית נקבע על סך של 11.5 או 14 מיליון ₪, ולטעמי בנסיבות העניין לא נדרש חיזוק בעניין, הרי ניתן להפנות לעובדה כי המוכרת רכשה את הבית בתמורה לסך של 6 מיליון ₪, וזאת זמן לא רב לפני שהוא נמכר ל-לורו, ללמדך כי התמורה שנקבעה בהסכם המכר היא היא התמורה הריאלית אליה הגיעו הצדדים ללא כל מעורבות של עו"ד סוויסה.
טענת עו"ד סוויסה כאילו עם קבלת השיק השני לידיו, הוא מסר ליוסי את מקור חשבונית המס, בה צוין כי תמורת השיק הינה עבור שכ"ט עו"ד – טענה זו הינה עורבא פרח וחפה מן האמת.
משהתגלעה המחלוקת בין הצדדים בעקבות פירעון השיק השני, התנהלה חליפת מכתבים בין ב"כ התובעים לבין עו"ד סוויסה. במכתבו מיום 30.8.17 ביקש ב"כ התובעים מעו"ד סוויסה להעביר לידיו את המסמכים שברשותו, ובתשובתו מיום 31.8.17, נספח 17 לתיק המוצגים מטעם התובעים, השיב עו"ד סוויסה, באומרו: "כ"כ יומצאו לעו"ד יצחק ממשרדך חשבונית מס קבלה (מקור), ייפוי כוח בלתי חוזר…", ללמדך כי עד למועד הנ"ל טרם נמסר מקור חשבונית המס לידי התובעים או מי מטעמם . בחקירתו הנגדית נשאל עו"ד סוויסה לסתירה הנ"ל, אולם הוא לא ידע לתת כל הסבר המניח את הדעת, והשיב באומרו "אין לי הסבר, אולי נתתי לך או לא, אין לי הסבר. בכל מקרה היא הוצאה בזמן, ביום שהפקדתי את ההמחאה, באותו רגע הוצאה החשבונית . אם קיבלת אותה עכשיו, זה לא רלבנטי בכלל. היא לא הוצאה אחרי 4-5 חודשים. מה היית מבין מהפנקס?". (עמ' 56 ש' 13 לפרוטוקול הדיון). בהמשך, שוב ניתנה לעו"ד סוויסה הזדמנות ליישב את הסתירה הסתירה הנ"ל, אולם הוא שוב לא ידע למסור תשובות ענייניות, התפתל והתחמק מהשאלות עליהן נשאל, באומרו:
"ש. המכתב אומר שקיבלתי את המקור.
ת. אז קיבלת את המקור.
ש. אם אני קיבלתי את המקור, בספטמבר….
ת. מה זה משנה, הסברתי לך. קיבלת מכתב מפורט עם כל המסמכים.
ש. אתה מאשר לי שאני קיבלתי…
ת. אני לא מאשר לך כלום. אם קיבלת מתוך רשימת המסמכים את רשימת המקור, אז קיבלת אותה באותו זמן. אישרתי לך. אם זה מופיע ברשימת המסמכים שקיבלת בספטמבר, אז קיבלת בספטמבר. מה אתה עוד רוצה לשאול?
ש. אמרת קודם שנתת את החשבונית המקורית ביד למר…
ת. ככה זכרתי. זה עניין של זכרון. עברו 5 שנים, לא הכל אני זוכר.
ש. אני מנסה להבין את הגרסה שלך. האם מסרת בזמן אמת את החשבונית המקורית למר בטיטו?
ת. קיבלת מכתב עם כל פירוט המסמכים, קיבלת אליך למשרד. אם אתה אומר לי שזה מופיע במכתב, אז כנראה שהוא לא קיבל את זה באותו זמן. זה לא משהו שנעשה אתמול. בוודאות החשבונית הוצאה באותו זמן שקיבלת את ההמחאה.
ש. אם אתה אומר שלא מסרת לבטיטו, איך כן מסרת את החשבונית לתובעים?
ת. זה לא קרה לפני שבוע שבועיים, אני לא יכול לזכור הכל. את החשבונית הוצאתי ושילמתי עליה מע"מ באותו חודש. אם שילמתי באותו זמן, אז היא הוצאה באותו זמן". (שם, עמ' 56-57, החל מש' 21 לפרוטוקול הדיון).
למותר אפוא לציין כי לאור העדויות והראיות כמפורט לעיל, יש לדחות את הטענה כאילו עם קבלת השיק השני, עו"ד סוויסה מסר ליוסי חשבונית המס.
טרם סיום הדיון במחלוקת לעניין הסכם שכר טרחת עורך דין אליו הגיעו הצדדים, ראוי להתייחס לשניים אלה:
אין חולק כי יתרת סכום השיק השני בניכוי סכום העיקול שהוטל על חשבונו של לורו בשל אי תשלום מס רכישה, מגיע לסך של 21,726 ₪ (650,000-628,274 ₪), והרי סכום זה אינו מכסה את מלוא השכר שסוכם בין הצדדים בהתאם לגרסת התובעים, 30,000 ₪ ומע"מ עליו. מכאן טענתו של עו"ד סוויסה, לפיה לא יעלה על הדעת כי השיק השני נועד הן לכיסוי מס רכישה והן לכיסוי שכר טרחתו. האמנם?!
הטיעון לעיל אינו בדין יסודו, שכן לגרסת התובעים יתרת סכום השיק השני לאחר תשלום מס רכישה לא נועדה לכיסוי מלוא שכר הטרחה שסוכם עם עו"ד סוויסה, אלא רק חלק ממנו. טענה זו עלתה וברחל בתך הקטנה בסעיף 29 לתצהירו של לורו.
טענתו של עו"ד סויסה כאילו התביעה נגדו נולדה בעקבות סכסוך שהתגלע בינו לבין יוסי, לאור דרישת האחרון לקבל ממנו 50,000 ₪ – טענה זו אינה משכנעת בעיני. מכל מקום, מבלי לקבוע מסמרות ביחס לסכסוך הנטען, מכלול הראיות והעדויות שהובאו במסגרת המשפט, אינן מותירות ספק במסקנה המתחייבת, לפיה הדין עם התובעים בתביעה נגד עו"ד סויסה.
העולה מן המקובץ, אין כל בסיס לשתי הטענות המרכזיות אשר העלה עו"ד סויסה, אם לעניין ההסכמה אליה הגיע עם לורו בדבר ניהול מו"מ עם המוכרת, וקביעת שכרו על פי תוצאותיו, ואם לעניין שווי הבית שעמד בבסיס המו"מ אשר ניהל, כביכול, עם המוכרת. יוצא אפוא כי גרסתו של עו"ד סוויסה גרסת שווא היא, חסרת כל בסיס והיגיון, וחפה מן האמת. דומה כי גרסה זו הועלתה אך במטרה לנסות ולהצדיק את המעילה בכספי הלקוח בסכום נכבד של כ- 630,000 ₪ ואשר היה מיועד לתשלום מס הרכישה עבור רכישת הבית. בית המשפט דוחה, ובשתי ידיים, את התנהלותו ומעשיו החמורים של עו"ד סוויסה. מנגד, יש לקבל את גרסתם של התובעים במשפט לפיה, בהתאם למוסכם, שכרו של עו"ד סויסה עבור הטיפול ברכישת הבית הוא בסך של 30,000 ₪ ומע"מ עליו, זאת ותו לא.
כאמור, התובעים מבקשים לחייב את עו"ד סויסה בקנסות ובהפרשים אשר שולמו למס רכישה בעקבות מחדליו של עו"ד סויסה בטיפול בעניינם והטלת העיקול על חשבונו של לורו.
על מנת לבחון את דרישת התובעים בנדון, ראוי להפנות תחילה לדין המהותי לעניין יחסי עורך דין-לקוח והחובות המוטלים על האחרון במסגרת אותם יחסים.
חובותיו של עו"ד כלפי לקוחו, מעוגנת בשלוש מקורות שונים: חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, דיני הנזיקין ודיני החוזים.
בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, נקבע כי: "במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט". הוראה דומה נקבעה בכלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו – 1986, ובהתייחס לשתי הוראות הדין הנ"ל נפסק ב-ע"א 4612/95 מתתיהו ואח' נ' שטיל ואח', פ"ד נא(4) 769, כדלקמן:
"על עורך הדין מוטלת החובה לפעול כלפי לקוחו ככל בעל מקצוע מיומן נאמן וזהיר. אולם מעורך דין, מעצם הגדרת תפקידו, דורש המחוקק סטנדרט התנהגות גבוה יותר בכל אחד מהיבטים אלה. סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, קובע כי 'במילוי תפקידו יפעל עורך הדין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות'. הוראה דומה קבועה גם בסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 .לעניין זה נקבע, כי 'אמונה' פירושה אמת ויושר ו'מסירות' פירושה חריצות ושקידה דבקות ואדיקות, כשהאינטרס של הלקוח עומד בראש מעייניו ודאגותיו של עורך הדין'"(שם, עמ' 784 ד-ה).
באשר ליחסי האמון שבין עורך דין-לקוח, הוסיף בית המשפט ופסק ב-רע"א 7706/22 סינגר עטיה נ' עו"ד אבידן (פורסם בנבו) באומרו:
"… טוב נעשה אם נזכור ונשנן את ההלכה אשר קובעת כי בין לקוח לעורך דינו מתקיימים יחסי אמון הדוקים על כל המשתמע מכך. במסגרת יחסים אלה פועל עורך הדין כנאמנו של הלקוח, ולא כנאמן של עצמו…
חובת האמון של עורך הדין כלפי לקוחו מעוגנת בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א -1961… חובה בסיסית זו מחייבת את עורך הדין, כנאמן של לקוחו, לפעול כלפי הלקוח בהגינות וביושר ולגלות רמה אתית ומקצועית גבוהה – כזאת שתהלום את מקצוע עריכת הדין ותעצים את אמון הציבור ועורכי הדין…" (שם, סעיף 27-28 לפסק הדין).
באשר לחובות המוטלות על עורך דין כלפי לקוחו מכוח עוולת הרשלנות, נפסק ב-ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת פ"ד ל(3) 75, כדלקמן:
"……. חוסר מיומנות משפטית מקובלת, ומעשים ומחדלים אשר עורך-דין סביר ונבון נשמר היה מפניהם באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; וכלפי הלקוח שלו מוטלת חובה פשוטה על עורך-דין לנהוג באותה מיומנות ולהימנע מאותם מעשים ומחדלים"(שם, עמ' 80 ד' לפסק הדין).
כמו כן, ב-רע"א 5884/14 פינקסו גלובו אניווסטמנט בע"מ ואח' נ' דוק השקעות 1988 בע"מ (פורסם בנבו) פסק בית המשפט ביחס לחבות הנזיקית המוטלת על עורך דין כלפי לקוחו, באומרו:
"……. מעבר לבסיס החבות החוזי שבין עורך דין ללקוחו, ישנו בסיס חבות נוסף, הוא מעשה העוולה של רשלנות מקצועית, המקים ללקוח עילת תביעה נזיקית. עוולה זו חלה לעת קיומם של שלושה יסודות: חובה כלפי הלקוח להשתמש במיומנות סבירה, הפרה של חובה זו, ונזק שנגרם כתוצאה מההפרה……"(שם, פסקה י"ד לפסק הדין).
הענף המשפטי השלישי המבסס חבות עו"ד כלפי לקוחו, ויש לומר הענף העיקרי, הוא דיני החוזים. בנדון נפסק ב-ע"א 37/86 לוי ואח' נ' שרמן פ"ד מד(4) 446, כדלקמן:
"הבסיס העיקרי לחבותו של עורך-דין כלפי לקוחו הוא בסיס חוזי. בין עורך הדין לבין הלקוח קיים הסכם, לפיו מתחייב עורך הדין להגיש ללקוח שירותים של עריכת-דין, בתמורה לשכר-טרחה המשולם לו. יש שהסכם זה מועלה על הכתב, ויש והוא מוצא ביטויו רק בדברים שבעל-פה. הבנה והתנאה מכללא בכל הסכם כזה הן, כי לעורך הדין, המקבל על עצמו את ייצוג הלקוח, יש המידה הנדרשת של ידע, מאומנות ומיומנות הנדרשים במקצוע עריכת הדין, וכי מתחייב הוא להפעיל כישורים אלה לטובת עניינו של הלקוח. התרשלות בייצוג ענייניו של הלקוח או בהפעלת מידה סבירה של מיומנות ומאומנות, הגורמת נזק ללקוח, ועל אחת כמה וכמה התנהגות שיש בה הפרת אמונים ואי-יושר כלפי הלקוח עשויות לשמש עילה לתביעה בגין הפרת חוזה או בשל הפרת חובותיו כלפי לקוחו" (שם, פסקה 22 לפסק הדין).
על אותה הלכה חזר בית המשפט ב-ע"א 2625/02 נחום נ' עו"ד דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, פסקה 10 לפסק הדין.
דא עקא, רשלנות עו"ד או הפר חובה חוזית המוטלת עליו כלפי לקוחו, הן כשלעצמן, אין בהן די על מנת כי הלקוח יפרע מיריבו את הנזק הנטען, ובנדון עליו להוכיח קיום קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין רשלנות עוה"ד והפר החובה המוטל עליו כלפי הלקוח לבין הנזק שנגרם לו בעקבות כך (ר' ע"א 145/80 וקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז (1) 113, 144-148, רע"א 4394/09 לנדרמן נ' סגיב הנדסה ושות', פורסם בנבו, ע"א 989/03 חוטר ישי ואח' נ. חיננזון ואח', פ"ד נ"ט(4) 796, 811 (להלן: "פס"ד חוטר ישי") וכן רע"א 5884/14 פינקסו גלובל בע"מ ואח' נ' עו"ד דקל, פורסם בנבו, פסקה י"ד).
מן הכלל אל הפרט.
אין חולק כי עו"ד סויסה דיווח לרשויות המס על הסכם המכר באיחור של 8 ימים, ועל אף זאת בתצהיר עדותו הראשית הוא לא העלה כל נימוק למחדלו הנ"ל. רק משנשאל עו"ד סויסה בחקירתו לעניין זה, הוא שוב העלה טענה כבושה באומרו: "… דיווחנו על העסקה. כלומר, אחרי שבדקנו, כנראה איחרנו ב-8 ימים. כי ב-1.1.17 היה תיקון לחוק מיסוי מקרקעין שהדיווח צריך להעשות 30 יום…"(שם, עמ' 67 ש' 21 לפרוטוקול הדיון). על אותה טענה חזר עו"ד סוויסה בסעיף 75 לסיכומי טענותיו.
אין לקבל את הטענה לעיל, לא רק מהטעם כי מדובר בטענה כבושה, אלא גם כן מאחר והיא מועלית מן הפה אל החוץ ללא כל הפניה להוראת הדין הרלוונטית. חשוב מכך, מצופה כי עו"ד סויסה ידע מבעוד מועד על שינוי הדין הנטען, ככל ואכן היה, על מנת לכלכל את צעדיו בהתאם. ודוק, חזקה זו אינה אלא ביטוי לחובת עורך הדין לפעול במיומנות, במסירות ובמקצועית במתן שרות משפטי ללקוח.
אין חולק כי בטופס הדיווח למס רכישה נרשם כי עו"ד סוויסה הוא מיופה כוחו של לורו – הקונה וכי כתובתו "אצל עו"ד אליהו סוויסה מרח' לח"י 2 טירת הכרמל". כן אין חולק כי בטופס הנ"ל לא נרשמה כתובת אחרת כלשהי של לורו. לפיכך, גרסתו של לורו, לפיה הדרישה לתשלום מס רכישה לא הגיעה אליו או ליוסי מטעמו, אלא לעו"ד סוויסה, הגיונית וסבירה. הדברים הינם מקל וחומר לאור העובדה כי טענתו הנגדית של עו"ד סויסה, כאילו הדרישה לתשלום מס רכישה הגיעה לכתובתו של יוסי כנציג ל לורו, לא נתמכה בראיה כלשהי ולפיכך היא לא הוכחה כדבעי.
וגם זאת, בתצהיר עדותו הראשית לא העלה עו"ד סוויסה כל טענה, ולו ברמז, כאילו הוא נתן ללורו הסבר ביחס לחובתו לתשלום מס רכישה, מועד ואופן התשלום הנ"ל. והנה, משנשאל לעניין זה בחקירתו הנגדית, הוא מסר תשובה מתפתלת וסתר את עצמו, באומרו:
"ש. כאשר ישבת איתו הסברת למר לורו את פרטי העסקה והתנאים המסחריים ואת התשלום המס הנוגעים לעסקה
ת. את התנאים המסחריים הוא ידע לפני החתימה הוא ידע על החלוקה הוא ידע מה יש לו בחשבון הבנק באשדוד שממנו צריך לשלם את התמורה. על התנאים המסחריים הוא ידע. תנאים פרוצדורליים משפטיים הוא לא ידע וגם אין צורך להסביר לו. אני כעו"ד צריך לדאוג לחלקים המשפטיים והפרוצדורליים.
ש. האם הסברת לו את החלקים המשפטיים והפרוצדורליים אמרת לו מה סכום מס הרכישה שהוא צפוי לשלם.
ת. בוודאי והוא חתם על זה בדיווח ב 16.2. שהוא הגיע הוא הגיע 16.2 חתם על הדיווח וגם אצל עו"ד חגית טל על ייפוי כוח של החברה לפיתוח קיסריה". (עמ' 70, ש' 1 לפרוטוקול הדיון).
מכל מקום, חובתו של עו"ד סויסה לתת ל-לורו הסבר ביחס לחובת תשלום מס רכישה, מועד ואופן התשלום, היא ביטוי מובהק ובסיסי לחובה המוטלת על עורך דין לתת שרות מקצועי, אמין ומיומן ללקוח.
חומרת רשלנותו של עו"ד סויסה והמעילה בתפקידו ובחובתו לתת שירות מקצועי ואמין ללקוח, באה לידי ביטוי בעובדה כי הוא לא עשה מאומה כדי לברר באם לורו או מי מטעמו שילמו את מס הרכישה. בנדון העיד עו"ד סוויסה באומרו:
"ש. איך דאגת שהתובע ישלם את השובר הזה, איך וידאת שהוא שילם את מס הרכישה?
ת. התובע כבר לפני, בעצם שהוא חזר לפני שחתמנו על הסכם המכר, עשה חשבון כמה מס צריך לשלם. הוא ידע באותו זמן שניהלנו את המו"מ. זה אדם שיש לו 4 דירות באשדוד, 8 דירות באילת, קנה וילה בקיסריה. איך אתה עושה ממנו דרדלה? אתה חושב שהוא פראייר? הוא יצא מפה מחובק עם אבא שלו החוצה אחרי שעשו תחרות מי נתן יותר שקרים.
ש. האם התקשרת אליו, שישלח העתק מהשובר ששילם?
ת. זה עמד כל הזמן. הוא ידע.
ש. האם התקשרת אליו, בדקת, שלחת מייל, עשית פעולה כלשהי לוודא ששילם את מס הרכישה?
ת. לא היה לי קשר טלפוני איתו בכלל. הכל נעשה דרך יוסי בטיטו שידע שיש תשלום וידע הכל" (שם, עמ' 67-68, החל מש' 28 לפרוטוקול הדיון).
יתרה מכך, אף לאחר שנודע לעו"ד סויסה על העיקול שהוטל על חשבון לורו בשל אי תשלום מס רכישה במועד, הוא לא טרח לפנות אליו על מנת לברר את פשר העניין (שם, עמ' 68, ש' 17 לפרוטוקול הדיון).
לאור האמור לעיל, התובעים זכאים להיפרע מעו"ד סויסה את ההפרש בין הסכום ששולם למס רכישה לבין הסכום שנדרש במקור, וזאת בסך של 10,348 ₪ נומינלי (631,000-620,652 ₪).
ביני לביני שקלתי באם יש מקום להותיר בידי עו"ד סויסה חלק מיתרת השיק השני, וזאת לכיסוי שכר טרחת עו"ד עבור הייצוג שנתן ללורו. דא עקא, בסופו של יום לא מצאתי לעשות כן, ומספר טעמים לכך:
עו"ד סויסה לא העלה כל דרישה בנדון ולא הייתה בפיו כל טענה חלופית, לפיה ככל ותתקבל גרסת התובעים במשפט, הוא זכאי לתשלום שכ"ט עו"ד.
עו"ד סויסה לא כימת את עלות השרות המשפטי שנתן בפועל ללורו.
בהינתן העובדה כי עו"ד סויסה לא השלים את הטיפול המשפטי בענינו של לורו, היה עליו להוכיח את השכר המגיע לו, כביכול, עבור הטיפול המשפטי שניתן על ידו. והנה, בפני בית המשפט לא הונחו כלים כלשהם להערכת עלות הטיפול הנ"ל.
לאור מכלול הנימוקים לעיל, מצאתי לקבל את התביעה נגד עו"ד סוויסה ולחייב אותו בתשלום מלוא הסעד שהתבקש בתביעה.
התביעה נגד הבנק
אין חולק כי בין הבנק לבין הלקוח מתקיימת מערכת יחסים ייחודית, המטילה על הראשון חובות שונות. ב-ע"א 4880/19 הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ' גזונטרייט (פורסם בנבו) (להלן: "פסק דין הבנק הבינלאומי") נפסק בנדון, כדלקמן:
"בין הבנק לבין לקוחו שוררת מערכת יחסים מיוחדת. זאת, בשל חיוניות השירותים שמעניק הבנק; מעמדו הייחודי של הבנק בחיי המסחר והכלכלה; פערי הכוחות בין הצדדים (ובפרט היות הבנק 'שחקן חוזר' בזירה הפיננסית); אופי היחסים הממושך בין השניים; והאמון שרוכש הלקוח, והציבור הרחב בכללותו, לבנק לאור מהותו כגוף מעין-ציבורי, ולנוכח הידע, הכלים והמקצועיות בהם הוא מתאפיין. כפועל יוצא, מלבד ההסדרה החוזית של מערכת יחסים זו (המתוחמת בחוזה שנערך בין הבנק ללקוח ועל פי רוב מדובר בחוזה אחיד), מטיל הדין על הבנקים חובות רחבות ומוגברות כלפי לקוחותיהם, השאובות הן מכוח חקיקה מיוחדת – ובראשה חוק הבנקאות (שירות ללקוח) – והן מכוח הדין הכללי, ובכלל זאת דיני החוזים והנזיקין…." (שם סעיף 81 לפסק הדין).
כן נקבע בפס"ד הבנק הבינלאומי לעיל, כי חובת הזהירות וסטנדרט ההתנהגות המוטלים על הבנק כלפי הלקוח, משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו. בנדון, בית המשפט מנה מספר שיקולים, כגון סוג החשבון בו מתבצעת הפעילות, סוג הפעילות – שגרתית או חריגה ומידת הדחיפות בביצועה – כישוריו ויכולותיו של הלקוח, ועוד (שם, סעיף 84 לפסק הדין). כמו כן, ב-ע"א 2579/11 בנק הפועלים בע"מ נ' סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ (פורסם בנבו) נפסק: "כאשר מתבצעות לעיני הבנק פעולות המעוררות חשד ממשי באשר לתקינותן או כשירותן, אין הבנק יכול להיות בבחינת 'זירה שותקת' לביצוען אלא עליו לבדוק ולנקוט באמצעים סבירים המתבקשים בנסיבות העניין (שם סעיף 17 לפסק הדין).
ודוק, החובות המוטלים על הבנק אינן חלות רק ביחסים שבינו לבין הלקוח, ובנדון נפסק ב-רע"א 6547/12 עמר נ' בנק לאומי (פורסם בנבו) כדלקמן:
"חובת זהירות חלה גם כלפי צדדים שלישיים המושפעים מהשירותים שנותן הבנק… חובה זו יכולה להגזר מהחובה החוזית לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, ובהעדר יחסים חוזיים, מדיני הנזיקין היוצרים חובת זהירות בין הבנק לבין אלו שניתן לצפות שיפגעו מרשלנותו" (שם, סעיף 13 לפסק הדין).
יחד עם זאת, ראוי להבהיר כי חובות הבנק כאמור לעיל אינן משחררות את הלקוח או צד ג' רלבנטי מהאחריות לדאוג לענייניהם. בנדון, נאמר במאמרה של ד"ר רות פלטו שנער: "הרהורים בנושאי גבולותיה הראויים של חובת האמון הבנקאית, הבנק הוא האפוטרופוס של הלקוח?" (פורסם ב-"חובות אמון בדין הישראלי" (2016)), כדלקמן:
"ראינו כי חובת האמון משמעה שעל הבנק לשמור ולהגן על אינטרס הלקוח. עם זאת אין להסיק מכך כי הבנק ממונה על אינטרס הלקוח וכי על הבנק לפעול ולהגן על ענייניו של הלקוח במקומו. הבנק איננו אפוטרופוס של הלקוח ואין בכוחה של חובת האמון להטיל עליו אחריות שכזו. חובת האמון אינה מאפשרת ללקוח לסמוך באופן עיוור על הבנק, ואינה משחררת את הלקוח מלדאוג לענייניו בעצמו. על הלקוח חלה חובה מינימלית לעקוב באופן שוטף אחר מצב חשבונותיו, לשקול את דרכי הפעולה הנחוצות, וליתן לבנק הוראות פעולה מתאימות. בחר הלקוח שלא לעשות כן, אין לו להלין אלא על עצמו. רעיון זה של האחריות המקבילה המוטלת על הלקוח מצא את ביטויו בפסיקה בהקשרים שונים".
מן הכלל אל הפרט.
כאמור, לצורך הנפקת השיק הראשון, הורה סימון לבנק להמיר 165,600 יורו שהופקדו בחשבונו למטבע ישראלי, וכך היה. בנדון הפנו התובעים בסיכומיהם להוראת ס"ק 8(א)(3-4) לצו איסור הלבנת הון ובסעיף 84 לאותם סיכומים הם טענו כי נציג הבנק לא דיווחו על המרת מטבע חוץ הנ"ל בהתאם לחובה המוטלת עליהם בדין, מחדל אשר בעקבותיו עו"ד סויסה נטל שלא כדין לכיסו סך של 650,000 ₪. האמנם?!
התובעים, וטעמיהם עימם, לא טרחו להבהיר הכיצד דיווח לרשויות המוסמכות בדבר המרת מטבע חוץ בחשבונו של סימון, היה מונע את התוצאה העגומה – פירעון השיק השני בחשבונו של עו"ד סויסה ושלשול מלוא התמורה לכיסו. ובמילים אחרות – התובעים לא הצביעו על קיומו של קשר סיבתי כלשהו בין אי-הדיווח הנטען לבין הנזק שנגרם לתובעים. ודוק, בהעדר טענה אחרת, יהא אשר יהא האופן בו בחר סימון לשלם את מס הרכישה, בכל מקרה היה עליו להמיר את מטבע החוץ שהיה מופקד בחשבונו.
בנסיבות העניין, אני דוחה את טענת התובעים בנדון.
אין חולק כי הייתה דחיפות במשיכת השיק הראשון וזאת לצורך תשלום מס רכישה וביטול העיקול שהוטל על חשבונו של לורו. בהקשר זה העיד יוסי מטעם התובעים, באומרו:
"ש. ומתי אתה מגיע לבנק ?
ת. לא זוכר תאריכים אבל סימון היה בארץ כשקיבלנו את ההודעה על העיקול. אמרתי לו שיש לבן שלו עיקול על החשבון ובטח השלב הבא זה צו איסור יציאה מהארץ ובשביל מה כל זה, צריך לשלם. הוא שאל אם הוא צריך לשלם אמרתי כן, אני אמרתי לו שיש עוד תשלום לעו"ד סויסה בסך של 30 אלף שקל, הוא אמר לי בוא איתי לבנק זה הבן שלי ואתן לו מתנה לבית" (שם, עמ' 26, ש' 7 לפרוטוקול הדיון).
בהמשך, נשאל יוסי באם השיק הראשון נמסר לידיו, והוא השיב באומרו: "כן. סימון ביקש לתת לי את השיק כי למחרת לא היה בארץ. היינו לחוצים בזמן" (שם, עמ' 26, ש' 21 לפרוטוקול הדיון).
והנה, על אף כי התובעים ביקשו לקבל את השיק הראשון בדחיפות וללא דיחוי, הבנק לא הנפיק אותו כלאחר יד. בנדון העידה גב' אורנה מטעם הבנק בסעיפים 4-6 לתצהיר עדותה הראשית, מוצג נ/1, באומרה:
"4. ביום 25/6/2017 התייצבו אצלי בסניף בית הקרנות סימון בטיטו מלווה באדם שהוצג בפני כאחיינו ואיש הקשר שלו בארץ העונה לשם יוסי בטיטו. סימון ביקש ממני להנפיק לו שיק בנקאי בסכום של 650,000 ₪, כאשר המוטב עפ"י שיק הבנקאי יהיה בנו – לורו דוד בטיטו (להלן – 'לורו').
סימון הסביר לי שהוא צריך את השיק כדי להסיר עיקול בגין חוב מס של לורו ולשלם מיסים בעסקת רכישת נכס מקרקעין.
5. זכור לי כי שאלתי את סימון מדוע אינו משלם את המיסים באמצעות שובר תשלום, כי כך מקובל וכך ידוע לי שמשולמים מיסים בעסקאות מקרקעין.
סימון הסביר שכך ביקש והורה לו עוה"ד ועמד על כך שיונפק השיק הבנקאי כפי שביקש.
6. עמ"נ לגבות את הבקשה, ומאחר וסימון מתקשה בכתיבה בעברית, ערכתי בכתב ידי מסמך בקשה מטעמו של סימון ורשמתי את הבקשה באופן מפורט, הקראתי לסימון והוא חתם על המסמך בנוכחותי…".
כמו כן, בסעיפים 4-5 לתצהיר עדותו הראשית, מוצג נ/2, תיאר נציג הבנק מר אזוגי, ואשר טיפל בביטול השיק הראשון והנפקת השיק השני תחתיו, את מהלך הדברים באומרו:
"4. הסברתי ליוסי שלשם בצוע הפעולות שהוא מבקש נדרשת חתימה של סימון בטיטו – בעל החשבון.
כמו כן ניסיתי לברר פשר הסיבה להחלפת השיק הבנקאי, ואף הסברתי ליוסי שדרך הפעולה המבוקשת אינה נכונה, כי שיק בנקאי לתשלום מיסים יש להוציא לפקודת רשות המיסים ולא לפקודת עו"ד, או להעביר כספים לחשבון נאמנות של עוה"ד לשלם תשלום המיסים משם.
5. יוסי התעקש, וסימון בטיטו שלא היה בארץ שוחח איתי בטלפון ועמד על הבקשה אף הוא.
בנסיבות ערכתי בכתב ידי את הבקשה לבטל השיק הבנקאי ולהוציא במקומו שיק בנקאי חדש וכן למסור את השיק לידי בטיטו יוסי.
שוחחתי טלפונית עם סימון בטיטו, העברתי לו בפקס את הבקשה והוא חתם עליה והשיב אותה אלי בפקס מייד".
והנה, בחקירתו הנגדית אישר יוסי כי מר אזוגי התריע בפניו כי תשלום מס רכישה באמצעות שיק לפקודת עורך הדין המטפל בעסקה, אינה דרך נהוגה ומקובלת. להלן אצטט:
"ש. למה אתה חושב שהבנק צריך למלא הוראות שלך בחשבון של סימון ? אתה מורשה חתימה בחשבון שלו ?
ת. לא. לא ביקשתי שימלא הוראות שלי. באתי לתת שיק לבחורה ולהגיד לו שעו"ד ביקש אם אפשר לשנות את השם שלו כדי לשלם את המס רכישה ואמר לי שזה לא נהוג, איך יכול לדבר עם סימון אמרתי לו כן. אני לא מבין בחודשים יולי אוגוסט וכדומה, אני יודע 1,2,3,4.
ש. כשאתה מגיע בחודש 7 לבנק?
ת. אני אומר לסגן מנהל הסניף שאי אפשר לעשות כלום והעניין מתחיל להיות דחוק עם המקרקעין ואיך אפשר לשנות את השם על שם עו"ד. סגן מנהל הסניף אמר לי שזה לא נהוג ושאל אם אין לו חשבון נאמנות על עסקה כזו גדולה, אמרתי לו לדבר עם עו"ד סויסה, מסרתי לו את הטלפון שלי כדי שיידבר ממנו. הם דיברו בניהם ואז סגן מנהל הבנק אמר לי לשלוח פקס מהבנק שאני, סימון בטיטו מבקש לשנות את השם מלורו דוד בטיטו לעו"ד אליהו סויסה לצורך תשלום מס רכישה…." (שם, עמ' 27, ש' 14 לפרוטוקול הדיון) (ההדגשות אינן במקור – ר.ח.).
ובהמשך,
"ש. האם נכון שאתם התעקשתם על כך שהשם יהיה לפקודת עו"ד סויסה ?
ת. אני התעקשתי.
ש. למרות כל מה שאמר לך הפקיד אזוגי ?
ת. אני לא מבין בפקידות. אמר לי שזה לא נהוג ושינסה לעזור. משלמים מס רכישה למס רכישה, אמרתי לו שאין לי ייפוי כוח לחשבון של לורו והחוב הולך ועולה והיחידי שאני יכול להאמין לו זה עו"ד סויסה. רצינו להוריד את הקנסות שהיה, עו"ד סויסה אמר לי שינסה להוריד את הקנסות, אחרת הייתי לוקח את השובר עם סימון באותו יום ומשלמים מהחשבון" (שם, עמ' 28, ש' 1 לפרוטוקול הדיון).
הנה אם כן, גם עובר לביטול השיק הראשון והנפקת השיק השני תחתיו, נציג הבנק התריע בפני התובעים ויוסי מטעמם, כי אין זו הדרך המקובלת והנהוגה לתשלום מס רכישה, הוא טרח והסביר מהי הדרך המקובלת לכך, שוחח טלפונית הן עם סימון והן עם עו"ד סויסה, ותיעד את דרישתו של הראשון במסמך חתום. בנסיבות העניין, יש לומר כי הבנק קיים את חובת הזהירות המוטלת עליו, אם לא מעבר לכך, ואין לבוא אליו בטענות על קיום רצונו של הלקוח אשר התעקש על הנפקת השיק השני לפקודת עו"ד סויסה. אדרבא ואדרבא, בנסיבות העניין, לו סירב הבנק לקיים את דרישתו המפורשת בנדון, הוא היה נחשף לתביעה מצדו, על כל המשתמע מכך.
חיזוק למסקנה אליה הגעתי לעיל, מצאתי בעדותו של סימון ז"ל, אשר השיב לשאלת בית המשפט באומרו:
"ש. אז אתה יודע שהשיק למס רכישה ולעו"ד סויסה, לא רק למס רכישה נכון?
ת. נכון.
ש. לבית המשפט- אתה אומר שאתה יודע את השיק למס רכישה ועו"ד סויסה, לא רק למס רכישה, מה חשבת שעו"ד סויסה צריך לעשות עם השיק כדי שחלק ממנו הוא ישלם למס רכישה וחלק אחר יקח לעצמו עבור שכ"ט? מה חשבת שהוא צריך לעשות עם השיק ?
ת. שישלם ויקח.
ש. לבית המשפט- איך ? צריך לעשות משהו עם השיק כדי שחלק מהכסף
יעבור למס רכישה וחלק לכיס שלו.
ת. סויסה אמר שהוא רוצה שיק על שמי כדי שהוא ישלם מס רכישה.
ש. לבית המשפט- האם אתה הבנת מאחר וזה לא כל השיק עבור מס רכישה
או לא כל השיק עבור עו"ד סויסה, האם הבת שעו"ד סויסה צריך להפקיד את השיק, לקחת את הכסף של השיק ולחלק אותו חלק למס רכישה וחלק אליו ? זה מה שהבנת ?
ת. ככה הבנתי, אבל הוא לא עשה את זה. הוא לקח את השיק וברח" (שם, עמ' 33 שורה 17 לפרוטוקול הדיון).
הנה אם כן, סימון ידע מלכתחילה כי השיק השני נועד להפקדה ופרעון בחשבון הפרטי של עו"ד סויסה כפי שהוא ידע כי עו"ד סויסה אמון על תשלום החוב באמצעותו למס רכישה, ומתוך ידיעה זו, הוא עמד על דעתו ודרישתו מהבנק להנפיק את השיק השני לפקודת עו"ד סויסה. ודוק, עובר להנפקת השיק השני, לתובעים וליוסי מטעמם היה אמון מלא בעו"ד סויסה ולא היו סימני אזהרה כלשהם ביחס לכוונותיו ותוכניותיו למעול בכספיהם ולשלשל את מלוא תמורת השיק לכיסו. הכיצד אפוא ניתן לטעון נגד הבנק אשר פעל לאור רצונם והתעקשותם של סימון ויוסי מטעמו להנפיק את השיק השני לפקודת עו"ד סויסה?! לתובעים הפתרונים.
בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם יצוין שעל אף העובדה כי תשלום מס רכישה באמצעות שיק לפקודת עוה"ד המטפל בעסקה אינה דרך המלך, הרי בהתחשב בנסיבות מקרה דנן, אין לומר כי היא חסרת כל היגיון. להלן הטעמים לדבר:
במועד הנפקת השיק השני (והראשון) לא היה ידוע מהו סכום החוב המדויק למס רכישה, ועו"ד סויסה נדרש לפעול להקטנת החוב ולביטול הקנסות וההפרשים שהתווספו אליו. בנדון העיד סימון ז"ל באומרו: "מר סויסה אמר שיוריד את כל הקנסות בשביל לסדר אותנו על מנת לעזור לנו, במקום לעזור לנו לקח את השיק אליו…" (שם, עמ' 33 שורה 11 לפרוטוקול הדיון). כמו כן, גם בחקירתו מסר יוסי תשובה דומה, באומרו: "….. רצינו להוריד את הקנסות שהיה, עו"ד סויסה אמר לי שינסה להוריד את הקנסות , אחרת הייתי לוקח את השובר עם סימון באותו יום ומשלמים מהחשבון" (שם, עמ' 28 שורה 6 לפרוטוקול הדיון). בנסיבות העניין, ממילא לא ניתן היה להנפיק שיק בנקאי לפקודת רשויות המס או לשלם את מס הרכישה באמצעות שובר.
אין חולק כי השיק השני נועד הן לכיסוי החוב עבור מס רכישה והן לתשלום חלק משכרו של עו"ד סויסה. בנסיבות העניין, כאשר לא ניתן היה לדעת מראש מהו הסכום המדויק שישולם למס רכישה, הרי לך טעם נוסף להנפקת השיק השני לפקודת עו"ד סויסה.
שני התובעים כמו גם יוסי אינם הדיוטות חסרי כל ידע וניסיון בניהול עסקים וחשבונות בנק. מהעדויות במשפט עולה כי לורו מנהל חנויות אופנה בצרפת, הוא מנהל חשבונות בנק בישראל ובבעלותו מספר נכסים בארץ (שם, עמ' 35 שורה 4 ועמ' 36 שורה 19 לפרוטוקול הדיון). כמו כן, סימון ז"ל היה סוחר בחייו, הוא ניהל חשבון בנק בישראל (שם, עמ' 30 שורות 4 ו-1 לפרוטוקול הדיון) ויוסי הינו עצמאי ובעלים של מוסך (שם, עמ' 16 שורה 3 לפרוטוקול הדיון).
לאור מכלול הנימוקים לעיל, דין התביעה נגד הבנק להידחות, וכך ייעשה.
סיכום
לאור מכלול הנימוקים כמפורט לעיל, אני מורה כדלקמן:
התביעה נגד נתבע 1, עו"ד אליהו סויסה, מתקבלת בזאת ובהתאם לכך עליו לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, באמצעות בא כוחם, את מלוא סכום התביעה בסך של 685,237 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 08.01.2018, ועד להיום, ובסך הכל 800,819 ₪.
כן ישלם נתבע 1 לתובעים, ביחד ולחוד, באמצעות בא כוחם, הוצאות האגרה ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסך של 93,600 ₪ (כולל מע"מ) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הוצאות האגרה מיום הגשת התביעה ועל שכ"ט עו"ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
התביעה נגד נתבע 3, בנק דיסקונט לישראל בע"מ, נדחית בזאת.
התובעים, ישלמו לנתבע 3, באמצעות בא כוחו, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 46,800 ₪ (כולל מע"מ) וזאת עד ליום 11.06.2023, שאם לא כן הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
משנדחתה התביעה נגד נתבע 3, ממילא מתייתרת ההודעה נגד צדדי ג'.
ניתן היום, י"ט אייר תשפ"ג, 10 מאי 2023, בהעדר הצדדים.
