בפני
כבוד השופט אלעד לנג
תובע
ט.א.
ע"י ב"כ עוה"ד אלי שורקי
נגד
נתבעות
1. מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד נתאי רוזן
2. הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד עמיחי טרוזמן
פסק דין
לפני תביעת התובע (ט.א., להלן: "התובע") לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בשתי תאונות דרכים נפרדות, בהן ביטחה כל אחת מהנתבעות את כלי הרכב בו נהג התובע בעת התרחשותן.
עיקר העובדות הרלוונטיות לתביעה
התובע, יליד 23.2.72 נפגע ביום 15.4.12 בתאונת דרכים בה אירעה התנגשות בין רכב של אחר לרכב התובע – אשר היה מבוטח בביטוח חובה על ידי הנתבעת 1 (להלן: "התאונה הראשונה").
ביום 7.2.17 נפגע התובע בתאונת דרכים נוספת בה אירעה התנגשות בין רכב של אחר לרכב התובע – אשר היה מבוטח בביטוח חובה על ידי הנתבעת 2 (להלן: "התאונה השנייה").
בעניינו של התובע מונו 3 מומחים מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, הראומטולוגיה ובתחום הרפואה התעסוקתית. להלן אביא תמצית חוות הדעת שהוגשו מטעם מומחים אלה, אל כל אחת מהן אתייחס ביתר ההרחבה בהמשך הדברים.
ד"ר אורי ספרן, מומחה אורתופד, בדק את התובע ביום 24.12.18 וקבע כי בבדיקת התובע נמצא הגבלה קלה מאוד בטווחי תנועת עמוד השדרה הצווארי, ללא עדות לפגיעה עצבית משנית, כאשר בדיקת MRI לעמוד השדרה לא הדגימה ממצאים משמעותיים. על יסוד כך והמסמכים הרפואיים שהוצגו בפניו, המליץ ד"ר ספרן לקבוע לתובע נכות בשיעור של 5% בגין המגבלה בעמוד השדרה הצווארי, מתוכה שיעור של 20% ייוחס לתאונה הראשונה (היינו בסך הכל 1% נכות) ושיעור של 80% ייוחס לתאונה השנייה (היינו בסך הכל 4% נכות). כן מצא ד"ר ספרן הגבלה קלה בעמוד השדרה המותני של התובע, כאשר בדיקת MRI לעמוד השדרה התחתון לא הדגימה ממצאים משמעותיים, והמליץ לקבוע בגין הגבלה זו נכות בשיעור של 5%, מתוכה ייחס מחצית מהנכות למגבלה שהייתה קיימת לפני שתי התאונות ומחציתה בעקבות התאונות. כן המליץ המומחה לחלק את שיעור הנכות בין התאונות באופן שווה (כלומר בסך הכל 1.25% נכות לכל תאונה).
ד"ר סוהיל אעמר, מומחה לראומטולוגיה, בדק את התובע ביום 29.6.18 וחיווה דעתו לפיה התובע לוקה בתסמונת כאב כרוני מסוג פיברומיאלגיה פוסט-טראומטית אשר אובחנה לראשונה בתעודה רפואית שנערכה על ידי ד"ר נעם חרץ ביום 20.7.17, היינו לאחר התרחשות התאונה השנייה. ד"ר אעמר עמד בחוות דעתו על התחלואים מהם סבל התובע עובר לתאונות, ובהם תלונות על כאבי בטן ותסמונת מעי רגיז, תסמיני PTSD שונים הכוללים הפרעה חרדתית, כאבי ראש, הפרעות שינה, חולשה ועייפות, כאבי ראש וכאבי גב, בקע דיסקלי וכאבים בעמוד השדרה (בעמ' 3-4 לחוות הדעת). עוד עמד ד"ר אעמר על קיומם של גורמי סיכון למחלת הפיברומיאלגיה הקשורים ב"משברי עבר" שחווה התובע בחייו ובהם פזילה עינית מגיל ילדות, גירושין לאחר תקופת נישואין קצרה, פטירת אביו של התובע וחשד למחלה ממארת עקב גוש בשד. על יסוד אלה חיווה דעתו ד"ר אעמר כי: "ככל הנראה מחלה זו [הפיברומיאלגיה, א.ל.] מצאה לה ביטויי ובלטה בעיקר אחרי תאונת הדרכים מפברואר 2017" (בעמ' 4, פסקה שנייה וגם בעמ' 7 בפסקה רביעית לחוות הדעת). ד"ר אעמר העריך כי מחלת התובע פוגמת באיכות חייו וביכולתו לתפקד ולעבוד וכי נכותו של התובע בגין מחלת הפיברומיאלגיה (הכוללת מרכיב נפשי) הנה בשיעור של 30%. מתוך שיעור זה, העריך ד"ר כי יש לייחס לאירוע התאונה השנייה רק 1/3 מהנכות (היינו 10%) לנוכח "תרומתה" למחלה (בעמ' 8 לחוות הדעת). ד"ר אעמר לא ייחס את יתרת שיעור הנכות לתאונה הראשונה אלא, כאמור, למצבו הבריאותי של התובע עובר לתאונות.
ד"ר יעל סהר קוסטיס, מומחית ברפואה תעסוקתית, בדקה את התובע ביום 3.10.19 וחיוותה דעתה כי הנכויות שנקבעו על ידי המומחה האורתופדי והראומטולוגי (אשר שיעורן ושיעור חלוקתן בין התאונות היה מקובל עליה) גורמות לפגיעה בכשירות התובע לעבודה, באופן המחייב בחינת השתלבותו המחודשת בשוק העבודה תחת התאמות ומגבלות, תוך היעזרות במוסד לביטוח לאומי ובמשרד העבודה. לנוכח כך, המליצה ד"ר קוסטיס להכיר באובדן כושר עבודה זמני בשיעור של 50% ממועד התרחשות התאונה השנייה (7.2.17) ועד ליום 31.1.21 (תקופה של כשנה ממועד עריכת חוות הדעת). לאחר תקופה זו המליצה ד"ר קוסטיס להכיר באובדן כושר עבודה בשיעור של 30% לצמיתות (בעמ' 9-10 לחוות הדעת). בהמשך לכך חיוותה דעתה ד"ר קוסטיס כי התאונה השנייה שארעה לתובע היא הגורם העיקרי, אך לא היחיד, לאובדן כושר העבודה החלקי של התובע ולכן המליצה לייחס 25% מהשיעור האמור לתאונה הראשונה (משמע 7.5%) ו-75% מהשיעור האמור לתאונה השנייה (משמע 22.5%).
המחלוקת בין הצדדים ומהלך הדיונים שהתקיימו
הצדדים אינם חלוקים בשאלת אחריות הנתבעות לתאונות שאירעו לתובע ובכך לעצם התרחשותן של התאונות, כמו גם לאחריות הנתבעות לנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מהתאונות על יסוד פוליסות ביטוח החובה שהופקו על ידן והוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975.
עם זאת, הצדדים חלוקים הן באשר לשיעור הנכויות שנקבעו לתובע על ידי מומחי בית המשפט, ובפרט ביחס לשיעור הנכות התפקודית שיש לייחס לתובע לאור נכויותיו הרפואיות והן ביחס לשיעור כל אחד מ"ראשי הנזק" שנגרמו לתובע בגין כל אחת מהתאונות.
בתמצית ניתן לומר כי בעוד שהתובע עותר לקבלת פיצוי בשיעור מקסימלי מכל אחת מהנתבעות בגין נזקיו הנטענים, טוענת הנתבעת 1 כי התאונה הראשונה הייתה זניחה, כי היא לא הסבה לתובע כל נזק שהוא ולא נגרמה לתובע כתוצאה ממנה כל נכות תפקודית – כך שהוא לא זכאי לקבל מהנתבעת 1 פיצוי כספי. זאת טוענת הנתבעת 1 בפרט לנוכח "גרירתה" להליך משפטי מורכב וממושך אשר אילץ אותה לשאת בהוצאות משפטיות לא מבוטלות. הנתבעת 2 טוענת, בתמצית, כי שיעור הנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מהתאונה השנייה הינו נמוך משמעותית מהנטען על ידי התובע, כי התובע ניצל את התאונה, בסיוע בני משפחתו (מעסיקיו בחברה המשפחתית בה עבד עובר לתאונה השנייה) כדי לא לחזור לעבודה מאז התרחשות התאונה השנייה וכי התובע נמנע, ללא הצדקה עניינית, מלפעול לשקם את עצמו ולחזור למעגל העבודה, לרבות באמצעות מיצוי זכויותיו במוסד לביטוח לאומי ובלשכת התעסוקה.
למען הסדר הטוב יצוין כי ביום 27.7.20 ניתנה החלטת בית משפט זה (כב' השופט א' גורדון) במסגרתה הועברה התובענה לדיון בבית המשפט המחוזי, וזאת לאור בקשת התובע לתקן את סכום תביעתו כך שזה יעלה על גבול סמכותו של בית משפט זה. עם זאת, ביום 1.6.21, בהתאם להמלצת בית המשפט המחוזי (כב' השופט בר-עם) הוחזרה התובענה לדיון בבית משפט זה והיא נקבעה לדיון, תחילה, בפני כב' השופט מ' הירשפלד, ובהמשך בפני כב' השופט א' גורדון, עד למינויו לבית המשפט המחוזי – או אז הועברה התובענה לדיון בפני מותב זה.
בפני מותב בית המשפט זה נחקרו על התצהירים שהוגשו מטעמם התובע עצמו וכן אחיו, ר.א. (להלן: "אח התובע") כן נשלחו שאלות הבהרה ונחקרו על חוות דעתם המומחה הראומטולוגי ד"ר אעמר והמומחית התעסוקתית ד"ר קוסטיס. אל העדויות והמסמכים שהוגשו מטעם עדים אלה אתייחס, ככל שיידרש, בהמשך הדברים.
דיון והכרעה
מששאלת אחריות הנתבעות לנזקים שנגרמו לתובע בכל אחת מתאונות הדרכים בהן היה מעורב אינה שנויה במחלוקת, אני קובע את אחריות הנתבעת 1 לנזקי התאונה הראשונה ואת אחריות הנתבעת 2 לנזקי התאונה השנייה. כעת נעבור לבחינת נזקי התובע מהתאונות.
ג.1. הנכות הרפואית של התובע
כאמור לעיל, בעניינו של התובע מונו מומחים רפואיים בתחום האורתופדיה, הראומטולוגיה והרפואה התעסוקתית.
אשר לשיעור הנכות האורתופדית שנקבעה על ידי ד"ר ספרן – אני רואה לנכון לקבלה לאור ההסברים המפורטים שהובאו בחו"ד ד"ר ספרן, בהתבסס על התיעוד הרפואי שהוצג בפניו, כמו גם הבדיקות שנערכו, בין היתר, על ידו לתובע. בהקשר זה יוטעם כי הצדדים לא שלחו לד"ר ספרן שאלות הבהרה ולא ביקשו לזמנו לחקירה על חוות דעתו – כך שממילא לא הונח בסיס לטענה כי אין לקבל את המלצתו המקצועית של ד"ר ספרן.
משכך, אני קובע כי נכותו הרפואית האורתופדית של התובע בגין התאונה הראשונה הנו בשיעור של 1% בגין הפגיעה בעמוד שדרה צווארי ו-1.25% בגין הפגיעה בעמוד שדרה מותני. בגין התאונה השנייה, שיעור נכותו הנו 4% בגין עמוד שדרה צווארי ו-1.25% בגין הפגיעה בעמוד שדרה מתני.
אשר לשיעור הנכות הראומטולוגית שנקבעה על ידי ד"ר אעמר (שיעור של 30% מתוכו יוחס שיעור של 10% נכות לתאונה השנייה בלבד) קיימת בין התובע לנתבעת 2 מחלוקת של ממש בגדרה טוען התובע כי יש לייחס לתאונה השנייה את מלוא הנכות שנקבעה על ידי ד"ר אעמר (30%), בעוד שהנתבעת 2 טוענת כי אין לייחס לתאונה השנייה כל נכות שהיא. למען הסדר הטוב אבהיר כי הצדדים לא חולקים על כך שלא יוחסה נכות על ידי ד"ר אעמר לאירוע התאונה הראשונה.
כך טוען התובע, בתמצית, כי ייחוס שיעור נכות של 20% נכות למצבו הרפואי של התובע עובר לתאונה השנייה אינו מתיישב עם העובדה כי התובע עבד באופן רציף וללא מגבלה עובר לתאונה השנייה וכי הוא אובחן כסובל מפיברומיאלגיה רק לאחר התרחשות התאונה השנייה (על יסוד, כאמור, תעודה רפואית שנערכה על ידי ד"ר נעם חרץ ביום 20.7.17). הנתבעת 2 טוענת מנגד, בתמצית, כי התובע סבל מתסמיני המחלה עובר לתאונה וללא קשר אליה – כפי שעולה מחוות דעת ד"ר אעמר והמסמכים הרפואיים שפורטו במסגרתה וכי המחלה יכלה להתפרץ אצל התובע גם ללא קשר לתאונה השנייה, או למצער, היא התפרצה אצל התובע מסיבה שאינה קשורה לתאונה ופשוט לא אובחנה עד לבדיקה שנערכה לתובע בעקבות התאונה השנייה.
לאחר שבחנתי את הדברים, אני רואה לנכון שלא לקבל את טענות התובע והנתבעת 2 האמורים לעיל ולאמץ תחתם את קביעת ד"ר אעמר לפיה הנכות הרפואית שנגרמה לתובע כתוצאה מהתאונה השנייה הנה בשיעור של 10% בלבד.
מסקנה זו מבוססת על ההסברים המלומדים שסיפק ד"ר אעמר להמלצתו זו הן בחוות דעתו המפורטת והן במענה לשאלות הנתבעת 2 (בלבד) בחקירתו הנגדית בבית המשפט לפיהם הסביר ד"ר אעמר כי מחלת הפיברומיאלגיה יכולה "להתפרץ" גם כש"אין סיבה ראויה לעין להתהוותה" או כסיבה משנית לאירועים או סיבות מוגדרות כגון לאחר מחלות וחשיפה לזיהומים (בעמ' 5 לחוות הדעת). כמו כן, המחלה יכולה להתפרץ גם בתגובה למשבר או אירוע טרואמתי נפשי ממגוון סוגים, ובכללם גם לאחר אירוע תאונה המלווה ב"צליפת שוט". עוד הסביר ד"ר אעמר כי המחלה צפויה להתפתח "כאשר יש קרקע פורייה להתהוותה" ובכך על רקע של גורמי סיכון כגון פגיעה בחוסן הנפשי, חוויות קשות מהעבר, התמודדות עם משברים ואירועים מאג'ורים מהעבר (בעמ' 6 לחוות הדעת).
כך, בעניינו של התובע הסביר ד"ר אעמר כי התאונה השנייה, בעקבותיה אובחן התובע כסובל מפיברומיאלגיה, הנה אירוע אשר היווה "טריגר למחלה" אשר נשען על אותה "קרקע פורייה" להתפרצות המחלה בדמות מגוון אירועי דחק מהם סבל התובע במהלך חייו. ד"ר אעמר חזר על עמדתו זו גם בחקירתו הנגדית בבית המשפט שם עמד בהרחבה על היחס בין ה"נסיבה לנטייה", כלומר על מקבילית הכוחות הקיימת בין האירוע הטראומתי היכול להביא להתפרצות המחלה ("הנסיבה") לבין ה"קרקע הפורייה" להתפרצות המחלה ("הנטייה"). בהקשר זה הסביר ד"ר אעמר כי בעניינו של התובע הנסיבה באה לידי ביטוי באירוע תאונה לא חמור בדמות "צליפת שוט" (אירוע המוכר כנסיבה אופיינית לפרוץ המחלה) על רקע של נטייה רחבה יחסית להתפרצות המחלה בדמות רגישות ומשברי עבר מגוונים אותם חווה התובע במהלך חייו (ר' בעמ' 49 לפרוטוקול). מדברים אלה שמסר ד"ר אעמר ניתן להבין, לכאורה, כי אירוע התאונה השנייה הוא הגורם שהביא לפרוץ מחלת הפיברומיאלגיה ממנה סובל התובע – ולכן יש לייחס את מלוא הנכות שנמצאה לתובע לאירוע התאונה השנייה.
ברם, בעדותו של ד"ר אעמר בבית המשפט הובהר כי לא כך הדבר שכן כעולה מהמסמכים הרפואיים שהוצגו לו ופורטו בחוות דעתו – עובר לתאונות התלונן התובע אודות תחלואים שונים המתיישבים עם חלק ניכר מתסמיני מחלת הפיברומיאלגיה על אף שהמחלה לא "פרצה" והוא לא אובחן כחולה במחלה עובר לתאונות (ראה חו"ד ד"ר אעמר וכן בעמ' 9 לחוות דעת ד"ר קוסטיס כמו גם לעמידתה על מסקנה זו במענה לשאלות ב"כ התובע בחקירתה בבית המשפט – בעמ' 41 לפרוטוקול). בתוך כך הסביר ד"ר אעמר כי ייחס רק 1/3 מכלל הנכות הרפואית שקבע לתובע לאירוע התאונה השנייה לנוכח היות ה"נסיבה" בענייננו בעוצמה שאינה גבוהה, כאשר הבהיר, במספר הזדמנויות, כי קיימת אפשרות לכך שמחלת הפיברומיאלגיה יכולה הייתה לפרוץ גם אלמלא התאונה השנייה התרחשה, למשל ככל שהיה מתרחש "אירוע מכונן" נסיבתי אחר בחייו של התובע (ראה בעמ' 49 משורה 7-15 ובעמ' 50 ש.23-31 לפרוטוקול). בהקשר זה יבואר כי ד"ר אעמר שלל את האפשרות כי אירוע החום ממנו סבל התובע כשחזר מנסיעה מחו"ל היווה נסיבה להתפרצות המחלה בהסבירו כי התפרצות פיברומיאלגיה לאחר מחלת חום באה לידי ביטוי בדרך כלל אחרי מספר חודשים מהמחלה, בעוד שבענייננו חלף זמן קצר מאוד בין המועד בו סבל התובע ממחלת חום למועד אבחון המחלה. בנוסף, התובע סבל מאירוע חום ויראלי ולא ממחלת חום האופיינית לפיתוח מחלת הפיברומיאלגיה (בעמ' 50 ש.1-32 לפרוטוקול).
התובע בחר שלא להפנות אל ד"ר אעמר שאלות בחקירתו הנגדית וממילא לא ניתנה התייחסות ד"ר אעמר לטענה כי העובדה שהתובע תפקד ועבד עובר לתאונה אינה מתיישבת עם ייחוס של 20% מהנכות הראומטולוגית למצבו הרפואי עובר לתאונה. עם זאת, נראה שאפשר ליישב בין הדברים לנוכח הסברים שמסר ד"ר אעמר בחוות דעתו ובחקירתו לפיהם עובר לתאונה (בעת שהתובע סבל מ-20% נכות ראומטולוגית לא מאובחנת) נמצאה המחלה בשלב ה"פרה-מורבידי" שלה, כלומר טרם התפרצותה וממילא אבחונה והיא מצאה ביטויה בתלונות שהשמיע התובע עובר לתאונה השנייה – אשר כללו סימפטומים האופייניים למחלת הפיברומיאלגיה – תלונות שלא הגיעו כדי פגיעה בכושר העבודה של התובע.
סיכומה של נקודה: התובע סבל מ-20% נכות ראומטולוגית לא מאובחנת טרם התאונה השנייה, אשר באה לידי ביטוי בתלונותיו האופייניות למחלה באופן ובעוצמה אשר לא מנעו ממנו לעבוד ולתפקד בעבודתו. אירוע התאונה השנייה, הביא ל"פרוץ" המחלה ואבחונה באופן רשמי ובכך לעליית שיעור נכותו של התובע ל-30% נכות, כך שלתאונה השנייה מיוחסת "תרומה" של 10% לשיעור נכות התובע שהתקיים עובר לתאונה.
מטעמים אלה אין בידי לקבל את טענת התובע לפיה מכח דוקטרינת ה"גולגולת הדקה", יש לייחס לתאונה השנייה את מלוא הנכות הראומטולוגית ממנה סובל התובע (בשיעור של 30%). זאת, משאין ענייננו עוסק בהיווצרותם של נזקים "מיוחדים" ובלתי צפויים אשר מקורם בתכונותיו הייחודיות של התובע, אלא במצב של החמרת נכות רפואית קודמת ובלתי מאובחנת של התובע (חרף קיומם של סימפטומים אופייניים למחלה טרם התאונות) את שיעור החמרתה (10%) ניתן לייחס לאירוע התאונה השנייה (ראה והשווה לעניין זה: ע"א 248/86 עיזבון לילי חננשוילי ז"ל ע"י יורשיה גבי ואילנה חננשוילי – קטינים ואח' נ' רותם חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מה(2) 529; ע"א 4486/11 פלוני נ' שירותי בריאות כללית, פ"ד סו(2) 682).
הנה כי כן, ההסברים המלומדים שסיפק ד"ר אעמר לקביעת שיעור הנכות של התובע ולהמלצתו לייחס 1/3 ממנה (היינו שיעור של 10% נכות) לאירוע התאונה השנייה עמדו איתנים גם לאחר חקירתו הנגדית בבית המשפט והם מקובלים עלי מהנימוקים שפורטו על ידו בחוות דעתו ובעדותו בבית המשפט כאמור לעיל.
ג.2. הנכות התפקודית של התובע
כידוע, שיעור הנכות התפקודית ואובדן כושר ההשתכרות של הניזוק אינם בהכרח זהים לשיעור הנכות הרפואית של הניזוק – ובית המשפט רשאי לסטות משיעור הנכות הרפואית לצורך הערכת נכותו התפקודית של הניזוק או לצורך הערכת הפגיעה בהשתכרותו בהתאם לנסיבות שהוכחו בפניו (ראה, למשל, ע"א 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, (28.6.2012); רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי (25.3.2012)).
בענייננו, בעניין נכותו התפקודית של התובע הוגשו לתיק בית המשפט המלצות הרופאה התעסוקתית, ד"ר קוסטיס, לקבוע לתובע אובדן כושר עבודה בשיעור של 30% מתוכו 7.5% ביחס לתאונה הראשונה ו-22.5% ביחס לתאונה השנייה – המלצות עליהן חלקו כל הצדדים להליך. כך, בתמצית, חזר התובע על טענתו כי התובע עבד ללא כל מגבלה עובר לתאונה השנייה ולכן, לשיטתו, יש לייחס את מלוא ה-30% לתאונה השנייה בלבד. כן טען התובע כי שיעור אובדן כושר העבודה הגבוה שנקבע לתובע והקושי הרב בפניו צפוי התובע להיתקל בחזרה לשוק העובדה, קל וחומר לקבלת שכר בגובה שהשתכר עובר לתאונה (20,000 ש"ח נטו, לאחר הפחתת מס הכנסה) מצדיקים, לכל הפחות, לקבוע את שיעור גריעת השכר של התובע על הפער שבין שכרו עובר לתאונה לשכר הממוצע במשק – ולהעמידו על סך של 9,000 ש"ח לחודש. הנתבעת 1 טוענת, בתמצית, כי התאונה הראשונה לא הסבה לתובע כל נכות תפקודית שהיא, משמדובר היה בתאונת דרכים קלה, אשר הסבה לתובע נכות רפואית אורתופדית בשיעור זניח, לאחריו התובע שב לעבודה באופן מלא, ללא כל מגבלה. הנתבעת 2 טוענת, בתמצית, כי לתובע לא נגרמה כל נכות תפקודית בעקבות התאונה השנייה וכי הוא ניצל את אירוע התאונה, בשיתוף פעולה מלא עם אחיו ואמו – מעסיקיו בעסק המשפחתי בו עבד – כדי לא לחזור לעבודה מבחירתו ולחיות על חשבון כספים שהוא מקבל מאימו מדי חודש, כמו גם על חשבון ביטוחים פרטיים שערך והכספים אותם הוא מצפה לקבל מהנתבעת 2 בתביעה הנוכחית. בתוך כך, הדגישה הנתבעת 2 את בחירתו של התובע להימנע מנקיטת כל פעולה שהיא להטבת מצבו התעסוקתי, לשיקומו ולניסיון למציאת מקום עבודה בין באופן עצמאי ובין תוך היעזרות במוסד לביטוח לאומי ובלשכת התעסוקה.
לאחר שבחנתי את הדברים ובפרט את חוות דעתה המלומדת של ד"ר קוסטיס ואת התשובות שסיפקה בחקירתה הנגדית בבית המשפט, אני רואה לנכון לקבוע כי לתובע לא נגרמה נכות תפקודית כתוצאה מהתאונה הראשונה, וכי לתובע נגרמה נכות תפקודית כתוצאה מהתאונה השנייה, בשיעור של 10% בלבד. להלן אבאר קביעתי זו:
בפתח הדברים אזכיר מושכלות יסוד לפיהם קביעת נכות תפקודית ופגיעה בכושר השתכרות של נפגע בנזיקין הנו "…מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית ששמעה את הצדדים והתרשמה באופן בלתי אמצעי מהנפגע (ע"א 7871/10 חורי נ' כלל חברה לביטוח 22.5.2011)); כן ראה: 3049/93 גרוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(2) 792, בעמ' 799; ע"א 7548/13 שפורן נ' תורגמן (27.1.2014) וכן: ע"א 4767/13 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' שובבו (25.11.2013)).
אמנם, לעתים חריגות ממנה בית המשפט מומחה לענייני שיקום או תעסוקה לצורך קבלת מירב המידע הנדרש לצורך הערכת ההשלכות התפקודיות של הנכות הרפואית של נפגע, ובכך בחינת אפשרויות השיקום התעסוקתי של הנפגע ואפשרויות חזרתו לעבודה, לרבות לעניין ההתאמות הנדרשות לצורך חזרתו. ואולם, ככלל, הדבר יעשה כאשר מתעוררת שאלה אשר אין עליה תשובה בתשתית העובדתית העומדת בפני בית המשפט וזאת, כאמור, במקרים חריגים המצדיקים זאת (ראה: רע"א 8485/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' יחיעם אברהם (19.12.05); בר"ע (י-ם) 674/08 הפול נ' עמויאל (15.12.2008) וראה גם: ת"א 10431/08 (י-ם) תורן נ' הראל (15.5.2011); רע"א 11643/04 כלל נ' סויסה (6.3.05) ו-בר"ע (ת"א) 2818/01 בלחסן נ' ברבי (25.3.02)).
ואולם, יש לזכור כי אין מדובר, ככלל, בחוות דעת רפואית המוכיחה עניין שברפואה, וממילא קביעת השלכות מצבו הרפואי של אדם על הפגיעה בכושר השתכרותו לעולם נתונה בידי בית המשפט (ראה ההפניות שהובאו לעיל. לדיון נרחב אודות היחס שבין מומחיות בתחום הרפואה וזו שבתחום השיקום התעסוקתי ראה: רע"א 7822/13 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אלון ניגרי (29.1.2014)).
בענייננו, נעתר בית המשפט בהחלטה תמציתית מיום 10.3.19 (כב' הרשמת סמאח מסארווה) לבקשת התובע למינוי מומחה תעסוקתי בעניינו של התובע אשר הוגשה במטרה "… לתת בידי המשפט הנכבד כלים טובים יותר כדי להעריך את נכותו התפקודית ושיעור הגריעה מכושר השתכרותו של התובע…" (סעיף 12 לבקשת התובע מיום 3.2.19). יצוין כי הנתבעת 2 התנגדה לבקשה בעוד שהנתבעת 1 הותירה את ההחלטה בעניין לשיקול דעת בית המשפט.
מכאן, ובהינתן חוות הדעת הרפואיות שהוגשו לתיק, אשר ביכולתן ללמד גם אודות יכולותיו התפקודיות של התובע, תשמש חוות דעת ד"ר קוסטיס אך ככלי נוסף אשר ביכולתו לסייע בהערכת נכותו התפקודית של התובע ושיעור הגריעה מכושר השתכרותו כתוצאה מהתאונות.
אשר לנכותו התפקודית של התובע יש לערוך אבחנה ברורה בין נכותו כתוצאה מהתאונה הראשונה לבין התאונה השנייה.
כך, בתאונה הראשונה, כעולה מהמסמכים שצורפו על ידי התובע לתביעתו, מתצהירי התובע ואחיו ומחוות הדעת שהוגשו לתיק – התובע נפגע בתאונה זו באורח קל יחסית, התפנה באופן עצמאי למרפאת טרם ושוחרר לביתו עם הוראות למנוחה והמשך מעקב רפואי. בעקבות תאונה זו העיד התובע כי הצליח "…לתפקד באופן סביר… והמשכתי לעבוד באופן כמעט מלא" (ס' 10 לתצהיר התובע; בעמ' 31 ש.8 לפרוטוקול). בתצהיר מעסיקו של התובע (אחיו, ר.א. אשר ניהל את העסק המשפחתי) נמסר במפורש כי בעקבות תאונה זו "לא חל שינוי הראוי לציון בעבודתו, והוא המשיך לתפקד ולעבוד כרגיל" (ס' 11 לתצהיר ר.א. ובעמ' 17 ש.22 ו-25 לפרוטוקול). למותר לציין כי התובע לא טען וממילא לא הביא בפני בית המשפט ראיות להוכיח טענה כי כתוצאה מהתאונה הראשונה נאלץ להיעדר ממקום עבודתו או שהיה מוגבל באופן כלשהו אשר הביא לפגיעה בהכנסותיו (ר' עמ' 31 ש.12-19 לפרוטוקול).
עוד נזכיר כי בעקבות התאונה הראשונה נקבעה לתובע נכות רפואית אורתופדית בשיעור נמוך יחסית של 2.24%, מתוכה 1% בלבד בגין הגבלת טווח תנועה בעמוד שדרה צווארי ו-1.25% הגבלת תנועה בעמוד שדרה מותני. כמבואר לעיל – לא נקבעה בעניינה של התאונה הראשונה נכות ראומטולוגית הניתנת לייחוס.
לנוכח האמור, אין בידי לקבל את המלצת ד"ר קוסטיס לייחס לתאונה הראשונה נכות תפקודית בשיעור של 7.5%, ואני קובע כי לא הוכח קיומה של נכות תפקודית כתוצאה מהתאונה הראשונה.
אשר לתאונה השנייה, כעולה מהמסמכים שצורפו על ידי התובע לתביעתו, מתצהירי התובע ואחיו ומחוות הדעת שהוגשו לתיק – התובע נפגע בתאונה זו כשרכב של אחר פגע ברכבו מאחור וגרם לו לפגיעה במנגנון "צליפת שוט". ממקום התאונה פנה התובע באופן עצמאי לקופת חולים שם קיבל הפנייה לטיפול בבית החולים הדסה עין כרם, לשם הגיע ביום למחרת התאונה (בעמ' 23 ש.29 לפרוטוקול). בעקבות תאונה זו אובחנה אצל התובע מחלת הפיברומיאלגיה משהוא סבל מתסמינים האופייניים למחלה והכוללים כאבים בכל חלקי הגוף, ובכללם בראש, בגב, בצוואר, בכתפיים וברגליים. לטענת התובע מאז התאונה השנייה התשנו חייו "מקצה לקצה" והוא סובל מהפרעות שינה קשות, חולשה כללית, מצב רוח ירוד, חששות ופחדים וכאבים בלתי פוסקים המונעים ממנו לצאת מביתו לכל מטרה שהיא (ר' ס' 15-18, ס' 41-44 לתצהיר התובע). בהמשך לתאונה השנייה קיבל התובע טיפולי פיזיותרפיה, טיפולים אלטרנטיביים, משככי כאבים – בכדורים וזריקות ועוד (בעמ' 23 מש.24 לפרוטוקול).
בהיבט התעסוקתי, הוכח בראיות התובע כי הוא סיים שירות צבאי מלא, סיים לימודים אקדמאיים וקיבל תעודת הנדסאי ועבד, עובר לתאונה השנייה, במשך כ-12 חודשים רצופים בניהול סניף של עסק משפחתי העוסק במכירת חלקי חילוף של מכוניות, במסגרתו השתכר סך של 20,000 ש"ח לחודש נטו (שכר חייב בניכוי מס הכנסה – תלושי שכר צורפו כנספחים ד'-1-ד'3 לתצהיר התובע. הנתבעות לא חלקו על נתון זה). העבודה אותה ביצע התובע כללה גם מרכיב פיזי – אף אם לא מרכזי – הכרוך בפריקת סחורה ממשאיות והרמת משאות במשקלים שונים בתוך החנות (ס' 48-49 לתצהיר התובע; ס' 5 לתצהיר אח התובע). מאז התרחשות התאונה ועד בכלל – לא שב התובע לעבודה בין למקום עבודתו האחרון ובין בכלל (ר' ס' 20 לתצהיר התובע וס' 16 לתצהיר אח התובע). תחילה שולם לתובע שכרו על חשבון ימי המחלה שלו, בהמשך שולם שכרו על חשבון ימי החופשה שצבר וביום 23.8.17 (כ-6 חודשים ממועד התאונה השנייה) – קיבל התובע הודעת פיטורים ממקום עבודתו (העתק המכתב צורף כנספח ח' לתצהיר התובע). בהמשך לכך, קיבל התובע פיצויי פיטורים מהעבודה; דמי אבטלה מלשכת התעסוקה; כספים מביטוח אובדן כושר עבודה שהיה לו בחברת מגדל והוא מקבל מאימו, מדי חודש, כספים למחייתו (בעמ' 28 מש.15 ובעמ' 29 ש.22 לפרוטוקול).
אשר לאפשרות לחזור למעגל העבודה מסר התובע בתצהירו כי: "בפועל אינני עובד עד היום. גם אם אני חושב מדי פעם על למצוא עבודה, לא הצלחתי למצוא משהו שיתאים למגבלות שלי, ובינתיים, לאור המשבר הנוכחי, אני סקפטי לגבי אפשרות למציאת עבודה בקרוב" (ס' 37 לתצהיר התובע). אשר לאפשרות לחזור למקום עבודתו הקודם טען התובע כי הדבר "… לא על הפרק, שכן במצבי אין לי יכולת לעבוד שם ולעשות את מה שהתפקיד דורש מבחינה פיסית, כשבפועל יש לי ימים שאני מתקשה אפילו לצאת מהמיטה, הן בשל הכאבים, הן בשל העייפות והן בשל מצבי הכללי" (ס' 47 לתצהיר התובע; בעמ' 30 ש.14 לפרוטוקול). אחיו של התובע מסר בעניין זה כי משהתובע נמנע מלחזור לעבודה במשך תקופה ארוכה, נאלץ למצוא לתובע מחליף וכי "…ברור כבר כי אין דרך חזרה לעבודה אצלנו" (ס' 22 לתצהיר אח התובע ובעמ' 20 ש.26 לפרוטוקול). זאת טען אח התובע הן לנוכח הכישורים הפיזיים הנדרשים לצורך ביצוע העבודה והן לנוכח הפן הנפשי/רגשי המונע מהתובע לחזור לעבוד. בחקירתו בבית המשפט מסר אח התובע כי על אף שצוות העובדים בחנות מונה כ-12 עובדים בסניף המרכזי, כולם נוהגים לבצע את כל העבודות הנדרשות, ובהן עבודות ניקיון ועבודות פיסיות (בעמ' 14 ש.1-10 לפרוטוקול). בשולי דברים אלה, אציין כי בעדותו בבית המשפט מסר אח התובע כי אף הוא עובד בעסק המשפחתי לאחר שעבר תאונת דרכים ש"ריסקה לי את היד" (בעמ' 13 ש.1-3 לפרוטוקול).
עוד השיב התובע בחקירתו כי פרט לתביעה לקבלת דמי אבטלה, הוא לא פנה מעולם למוסד לביטוח לאומי. לדבריו: "כששאלתי את עוה"ד שלי הוא אמר לי שאנחנו בתביעה ובהמשך נטפל בביטוח לאומי" (בעמ' 29 שורה 14 לפרוטוקול). כן מסר כי לא פעל לביצוע הליך שיקום כלשהו מאז התאונה, לא פנה לחיפוש מקום עבודה ולא קיבל הצעה לעבוד במקום כלשהו (בעמ' 30 ש.1-2 לפרוטוקול). התובע אישר כי בידיו רישיון נהיגה עדכני ללא מגבלות, אך טען כי קשה לו לנהוג בנסיעות ארוכות (בעמ' 30 ש.20-30 לפרוטוקול). ד"ר קוסטיס, הרופאה התעסוקתית, התייחסה בעדותה להתנהלותו האמורה של התובע והסכימה לכך שמצבו הרפואי של התובע אינו מצדיק התנהגות של "שב ואל תעשה" כמו גם הביעה דעתה לפיה "מבחינת הליך שיקומי זה לא הליך שיקומי סביר" (בעמ' 36 ש.1-9 לפרוטוקול) וכי אין בעניינו של התובע הצדקה לאובדן כושר עבודה מלא (בעמ' 40 ש.5 לפרוטוקול). כן ציינה ד"ר קוסטיס בעדותה את העובדה כי התובע לא היה מעוניין לפנות לקבלת טיפול רפואי בתחום בריאות הנפש, כאשר הביעה דעתה כי לו היה נוקט בהליכים שיקומיים טיפוליים – הדבר היה עוזר לו מאוד לחזור אל שוק העבודה (בעמ' 39 ש.24-30 לפרוטוקול).
עוד נזכיר כי בעקבות התאונה השנייה נקבעה לתובע נכות רפואית אורתופדית בשיעור נמוך יחסית של 5.2%, מתוכה 4% בלבד בגין הגבלת טווח תנועה בעמוד שדרה צווארי ו-1.25% הגבלת תנועה בעמוד שדרה מותני וכן נקבעה לתובע נכות ראומטולוגית בשיעור של 10% בלבד – משמע נכות משוקללת של 14.68% נכות. ד"ר קוסטיס, הרופאה התעסוקתית – המליצה, כזכור, לייחס לתובע אובדן כושר עבודה בשיעור של 22.5% ביחס לתאונה השנייה.
במצב דברים זה, ולאחר שהבאתי בחשבון את כל הנסיבות האמורות לעיל, אין בידי לקבל מחד, את טענות התובע לפיהן בעקבות התאונה השנייה הוא לא יכול היה לחזור לעבודה כלשהי, קל וחומר לעבודה בעסק המשפחתי – ולו בתפקיד אחר או בהיקף משרה מופחת מזה בו עבד עובר לתאונה. מסקנה זו דרה בכפיפה אחת עם שיעור הנכות הנמוך יחסית שנגרם לתובע בעקבות התאונה השנייה אשר אינו מצדיק את בחירתו שלא לעשות כל ניסיון שהוא להשתלב בשוק העבודה, לשקם את עצמו או לבקש סיוע תעסוקתי ומקצועי. זאת יכול היה התובע לעשות בין תוך היעזרות בגורמים מקצועיים כגון המוסד לביטוח לאומי ומשרד העבודה ובין תוך היעזרות בבני משפחתו – בבעלותם עסק משפחתי מצליח, המעסיק מספר רב יחסית של עובדים – כך שלבטח היה ביכולתם לשלב את התובע בתפקיד המתאים ליכולותיו, ובכך גם לסייע לשיקומו המקצועי והאישי – לו רק התובע היה מעוניין לעשות כן (וראה לעניין זה התייחסות אחיו של התובע למצבו הרפואי שלו – עת מסר שהחל לעבוד בעסק המשפחתי לאחר שתאונת דרכים "ריסקה" את ידו – בעמ' 13 ש.1-3 לפרוטוקול, משמע – מקום העבודה בו הועסק התובע עובר לתאונה מאפשר, עקרונית, העסקת עובדים גם עם מגבלה פיסית מסוימת, ובפרט משמדובר במנהלי החברה).
מאידך, אין בידי לקבל במלואה את טענת הנתבעת 2 לפיה לא קיימת לתובע כל נכות תפקודית וכי הוא "מנצל" את אירוע התאונה השנייה כדי להימנע מלחזור למעגל העבודה, וזאת בסיוע בני משפחתו שהפיקו לו, בין היתר, מכתב פיטורים "מפוברק". זאת, משנכותו התפקודית של התובע נשענת על נכותו הרפואית הקיימת והמוכחת של התובע, אשר את חלקה הכולל נכות אורתופדית ו-1/3 מהנכות הראומטולוגית- יש לייחס לאירוע התאונה השנייה.
לנוכח האמור, אני רואה לנכון להעמיד את שיעור הנכות התפקודית של התובע כתוצאה מהתאונה השנייה על 10%, אשר הנו שיעור המשקף, לדעתי, את הנזק התפקודי שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה השנייה (בלבד), מבלי לגרוע ממצבו הרפואי ומהתחלואים מהם סבל עובד לתאונות נשוא התביעה שבפני ובהתחשב בשיקולי הקטנת הנזק בהם נדרש התובע לנקוט לאחר ובעקבות התאונה השנייה בכל הכרוך בחזרתו לשוק העבודה.
תחשיב נזקי התובע
לצורך חישוב נזקי התובע, ארכז להלן את הנתונים הרלוונטיים לתחשיבים, כדלקמן:
התובע יליד 23.2.72 נפגע ביום 15.4.12 בתאונת הדרכים הראשונה וב-7.2.17 בתאונת הדרכים השנייה. שכר העבודה של התובע עובר לתאונה עמד על 20,000 ש"ח נטו (הנתבעות לא חלקו על שיעור השתכרותו של התובע עובר לתאונה).
כתוצאה מהתאונה הראשונה נגרמה לתובע נכות אורתופדית בלבד בשיעור משוקלל של 2.24%. אין לתובע נכות תפקודית כתוצאה מתאונה זו. מהתאונה השנייה, נגרמה לתובע נכות בשיעור משוקלל של 14.68% (5.2% נכות אורתופדית ו-10% נכות ראומטולוגית). שיעור הנכות התפקודית של התובע בגין תאונה זו הנו 10%.
ד.1. נזקי התאונה הראשונה
כאב וסבל (2.24%): 12,000 ש"ח, בהתאם לשיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בהתאם לאחוז הנכות האמור.
הפסד השתכרות בעבר (כולל פנסיה): 0 ש"ח (התובע לא נעדר ממקום עבודתו עקב התאונה).
אובדן כושר עבודה (כולל פנסיה): 0 ש"ח (בהיעדר נכות תפקודית).
עזרת הזולת (לעבר ולעתיד כולל ניידות): 0 ש"ח.
הוצאות רפואיות (לעבר ולעתיד): 0 ש"ח.
ניכויים: 0 (לא הוצגו טענות או ראיות על ידי הצדדים).
סה"כ: 12,000 ש"ח.
ד.2. נזקי התאונה השנייה
כאב וסבל (14.68%): 25,870 ש"ח.
הפסד השתכרות בעבר: 181,850 ש"ח.
החישוב נערך על בסיס של 50% אובדן כושר ממועד סיום העסקתו של התובע ולמשך 3 חודשים (סך הכל 30,000 ש"ח), 30% אובדן כושר עבודה ל-3 חודשים נוספים (סך הכל 18,000 ש"ח) ו-10% אובדן כושר עבודה ממועד זה ועד היום (102,000 ש"ח). סכום זה אינו כולל תקופה בת 6 חודשים בהם קיבל התובע דמי מחלה ממעסיקו (ולכן שכרו לא נפגע) למעט החזר שווי ימי החופשה שנוצלו על ידי התובע עד לסיום העסקתו (70 ימים לפי ערך יומי של 455 ש"ח ליום, ובסה"כ: 31,850 ש"ח). בהקשר זה יוזכר כי המומחה הראומטולוג לא המליץ לתת לתובע נכות זמנית, המומחה האורתופדי המליץ לתת לתובע אובדן כושר זמני מלא למשך 6 חודשים ממועד התאונה השנייה והרופאה התעסוקתית המליצה לתת לתובע אובדן כושר זמני בשיעור של 50% עד ליום 31.12.21 כאשר ביססה מועד זה בחקירתה בבית המשפט בקושי של התובע לחזור לשוק העבודה בתקופת התפרצות וירוס הקורונה (בעמ' 44 ש.29 לפרוטוקול).
הפסד פנסיה בעבר: 22,731 ש"ח.
הפסד השתכרות לעתיד: 302,224 ש"ח (גריעה של 2,000 ש"ח לחודש, מהוון לגיל 67).
הפסד פנסיה לעתיד: 37,778 ש"ח (מהוון).
עזרת הזולת (לעבר ולעתיד כולל ניידות): 7,000 ש"ח (התובע לא הביא ראיה להוכחת הנזק המיוחד חרף חלוף כ-6 שנים ממועד התאונה השנייה. מכאן שחישוב עזרת הזולת לעתיד נערך בדרך של אומדנא בשים לב לשיעור נכותו של התובע ולכך שהוא מקבל עזרה מבני משפחתו ומחזיק ברישיון נהיגה).
הוצאות רפואיות (לעבר): 5,000 ש"ח (עיקר הקבלות שצרף התובע, המסתכמות לסך של כ-20,000 ש"ח הנן בגין תרופות שרכש (ובכללן קנביס רפואי) להקלה בכאבים מקום בו לא הוכח הצורך הרפואי בשימוש בתרופות אלה ובקנביס רפואי בפרט. כמו כן, מהטעמים שפורטו לעיל יש לייחס רק כ-1/3 מעלות התרופות לטיפול בכאבים לנזקי התאונה השנייה – בהתאם לשיעור הנכות שנגרמה לתובע כתוצאה מהתאונה השנייה).
הוצאות רפואיות (לעתיד): 10,000 ש"ח (בהיעדר הוכחת נחיצות התרופות כאמור ובפרט בהיעדר התייחסות לחיוניות תרופות אלה לתקופות ארוכות, נקבע הסכום על פי אומדנא).
ניכויים: 0 (לא הוצגו טענות או ראיות על ידי הצדדים).
סה"כ: 592,453 ש"ח.
סוף דבר
התביעה מתקבלת. הנתבעת 1 תישא בנזקי התובע בגין התאונה הראשונה בסך של 12,000 ש"ח. הנתבעת 2 תישא בנזקי התובע בגין התאונה השנייה בסך של 592,453 ש"ח.
כן ישאו הנתבעות בהוצאות התובע (אגרה ושכ"ט מומחים) – ביחס שיעור נשיאתן בנזקי התובע, וזאת כנגד קבלות שיציג בפניהן התובע.
בנוסף, התובעת 1 תישא בשכר טרחת ב"כ התובע בסך של 1,825 ש"ח. התובעת 2 תישא בשכר טרחת ב"כ התובע בסך של 90,112 ש"ח.
זכות ערעור כדין.
ניתן היום, כ"ו אייר תשפ"ג, 17 מאי 2023, בהעדר הצדדים.
