לפני
כבוד השופט מוחמד חאג' יחיא
בעניין:
המאשימה
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד מפרקליטות מחוז י-ם (פלילי)
נגד
הנאשם
עידו זכות
ע"י ב"כ עו"ד שלומי ביזק
גזר דין (מותר בפרסום)
הנאשם הורשע ביום 13.10.2021, על-יסוד הודאתו, בביצוע מעשה מגונה, עבירה לפי סעיף 348(ג) בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), בשתי עבירות, וכן בביצוע פגיעה בפרטיות (צילום אדם כשהוא ברשות היחיד), עבירה לפי סעיף 2(3) בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.
לפי כתב האישום, במועדים הרלבנטיים לו, הנאשם והמתלונן היו תלמידים בישיבת ההסדר במעלה אדומים (להלן: "הישיבה"). ביום 11.3.2020 בצהריים, התקיים משתה בישיבה, זאת לכבוד חג הפורים. בתוך כך, שתו המשתתפים משקאות אלכוהוליים. המתלונן היה שיכור והכרתו מעורפלת. עוד במהלך המשתה, שיתף המתלונן את חבריו בפרטים אישיים אודות קשריו עם נשים, והוא היה נסער עד בכי. הוא גם הקיא מספר פעמים. עם סיום המשתה, ליווה הנאשם את המתלונן לחדרו כשהוא מסייע לו בהליכתו, מאחר ולעתים חש בסחרור. בתוך החדר, סייע הנאשם למתלונן להיכנס למיטתו, בזמן שחש חולשה וערפול, ואף לא היה מסוגל לדבר.
הנאשם אשר היה מודע למצבו של המתלונן, ליטף אותו על ראשו, הפשיטו ממכנסיו ותחתוניו, והחל לגעת ולשפשף את איבר מינו, כשהוא במקביל משפשף את איבר מינו שלו, במטרה להגיע לפורקן, והכול לשם גירו, ביזוי או סיפוק מיניים. עוד במהלך המעשה, הוציא הנאשם את מכשיר הטלפון הנייד שלו, וצילם תמונות בהן נראה איבר מינו של המתלונן. תמונות אלו מחק הנאשם מספר דקות לאחר מכן, ובהמשך, יצא מהחדר כשהוא מותיר את המתלונן ישן במיטתו.
לאחר הרשעת הנאשם, הוזמן תסקיר של שירות המבחן. בהמשך, הוזמנו דו"ח הערכת מסוכנות וכן חוות דעת של הממונה על עבודות השירות בשירות בתי הסוהר. בנוסף, הוזמן תסקיר של נפגע העבירה. הכנת התסקיר המשלים בעניינו של הנאשם ארכה זמן, נוכח הליך טיפולי אליו שובץ והחל בו. טיעוני הצדדים לעונש נשמעו בדיון מיום 6.11.2022 והושלמו ביום 10.3.2024 לאחר קבלת התסקיר המשלים.
התסקירים, הערכת המסוכנות וחוות הדעת של הממונה
לפי תסקירי שירות המבחן שהוגשו לסירוגין בעניינו של הנאשם – בתמצית ותוך שמירה על צנעת הפרט – הנאשם הוא בחור צעיר יחסית (בן 26) ונעדר עבר פלילי. הוא גדל בתוך משפחה נורמטיבית ותומכת, בעל הישגים ומצטיין בלימודיו. לנוכח עמדתו המצמצמת בכל הקשור לעולמו המיני, ובתוך כך, לנוכח הקושי שלו בתיאור העבירות אשר ביצע ואת המניע מאחוריהן, הומלץ על-ידי השירות לשלבו בקבוצה טיפולית ייעודית. הוא החל להשתתף במסגרת זו אך הטיפול טרם סיים. למרות זאת, מסתמן כיוון חיובי מאוד מצדו, שבא לידי ביטוי בהשתתפותו הפעילה ובפתיחות שהוא מגלה ומשתף מעולמו הפנימי. מכל מקום, שירות המבחן התרשם לחיוב מקבלת האחריות על-ידי הנאשם, מהבעת האמפתיה שלו כלפי המתלונן, מהבעת החרטה והבושה ממעשיו, וגם מהבנתו את חומרת מעשיו. עוד התרשם שירות המבחן מיכולת הנאשם לזהות מצבי סיכון ועיוותי חשיבה.
אשר לעמדה העונשית, התסקיר ער לחומרת העבירות אך ממליץ להימנע ממאסר מאחורי סורג ובריח, אלא להסתפק בענישה מוחשית בדמות מאסר שירוצה בעבודות שירות, על מנת לאפשר את המשך הרצף הטיפולי, וגם תוך התחשבות בלימודיו האקדמיים של הנאשם. עוד ממליץ התסקיר על מתן צו מבחן למשך שנה וחצי. אשר לשאלת ביטול ההרשעה (נושא שידון בהמשך), התסקיר לא בא בהמלצה חיובית בנדון נוכח אופי העבירות מושא האישום.
ביום 10.1.2023 הוגשה הערכת מסוכנות לפי חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006. חוות הדעת עמדה על הפקטורים הסטאטיים הנוגעים לנאשם (כגון: גילו, העדר קשר זוגיות ופגיעה בקורבן ממין זכר שאינו בן-משפחה) והקשורים סטטיסטית לרצידיביזם מיני. הוא עמד גם כן, על הפקטורים הדינמיים הנוגעים לו שכוללים גורמי סיכון מחד גיסא (כגון: הגנתיות, קושי רגשי, ועוד), וגורמי חוסן מאידך גיסא (כגון: נטילת אחריות, הבעת חרטה ואמפתיה כלפי המתלונן, ועוד). רמת המסוכנות המינית שלו הוערכה כנמוכה-בינונית. עוד צוין בהערכה, כי טיפול ייעודי (אשר כאמור, כבר החל בו בפועל במסגרת שירות המבחן), יש בו לסייע בהפחתת רמת המסוכנות.
לפי חוות דעתו של הממונה על עבודות השירות מיום 4.3.2024, נמצא הנאשם מתאים לריצוי עונשו בעבודות שירות.
לפני בית המשפט הונח גם כן, תסקיר מיום 26.5.2022 בעניינו של המתלונן – נפגע העבירה. התסקיר פרושׂ על-פני שישה עמודים. בתמצית יתירה מתוך שמירה על צנעת הפרט, יצוין כעולה ממנו, כי עקב האירוע נזקק המתלונן (כיום, בן 23 ונשוי) לטיפול פסיכולוגי נוכח הקשיים הרגשיים והתפקודיים שמלווים אותו מאז, במיוחד תחושות ההחפצה, ההשפלה והפגיעה בפרטיותו. התסקיר תיאר תמונת נזק קשה והמליץ על השתת פיצוי כספי משמעותי, שיכול לבטא נטילת אחריות והכרה בסבלו על-ידי הנאשם.
תמצית טענות הצדדים
המאשימה טוענת בין השאר ובעיקר, כי במעשיו, פגע הנאשם בערכים המוגנים של שמירה על הפרטיות, על האוטונומיה, ושמירה על הגוף, הנפש והכבוד. הנאשם ביצע במתלונן מעשים מגונים ברף חומרה גבוה, במיוחד לנוכח ניצול מצבו ברגעי הביצוע. המאשימה גורסת כי מתחם הענישה ההולמת נע בין 12 חודשי מאסר ועד 24 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית שכוללת פיצוי משמעותי למתלונן. בנסיבותיו הפרטניות של הנאשם, סבורה המאשימה כי יש למקֵם את עונשו בתוך השליש התחתון של המתחם, ולהשית עליו 15 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה מרתיע ופיצוי משמעותי למתלונן. המאשימה מתנגדת לביטול ההרשעה מאחר ולא מתקיימים התנאים לכך.
הנאשם – באמצעות בא-כוחו עו"ד ש' ביזק – טוען מנגד, בין השאר ובעיקר, כי כתב האישום תוקן מעבירת פשע לעבירות עוון. אמנם האישום מייחס לנאשם שתי עבירות מעשה מגונה, אך בפועל מדובר על עבירה אחת באירוע בדיד ורציף, לכן יש לראות את האירוע כאירוע אחד ונקודתי. לגבי עבירת הפגיעה בפרטיות, לא נגרם נזק למתלונן מאחר והתמונות נמחקו מיד לאחר המקרה ולא הופצו. לכן, יש למקֵם את העבירה של פגיעה בפרטיות ברף הנמוך. מכל מקום, כך לפי ההגנה, הנסיבות שהביאו לביצוע העבירות, היו התרופפות של הגבולות בעקבות המשתה ולא היה תכנון מוקדם. הנאשם פעל מתוך דחף רגעי ולא מתוך דפוס עברייני. הוא נטל אחריות מלאה והביע צער וחרטה על מעשיו.
עוד לפי ההגנה, מדיניות הענישה במקרים דומים, נעה בין אי-הרשעה ועד מאסר שירוצה בעבודות שירות. הנאשם הוא בחור צעיר, רווק, ללא כל עבר פלילי. לאורך כל שנות לימודיו, הוא זכה לתעודות הצטיינות, מילא שירות צבאי שגם בו הצטיין. כיום, הוא סטודנט מצטיין באקדמיה במספר תחומים, וגם מחזיק רישיון של מתווך מקרקעין. הותרת ההרשעה על כנה תגרום לו נזק "עצום מאוד" שיביא לשלילת הרישיון שלו, זאת נוסף לפגיעה בו בדימוי העצמי. הנאשם אדם דתי וההליך המשפטי טלטל אותו וגרם לו ולמשפחתו מבוכה גדולה בין מכריו. הוא כבר החל טיפול ייעודי בהצלחה. לאור זאת, לעמדת ההגנה, מתקיימים התנאים לביטול ההרשעה.
גם הנאשם עצמו דיבר לפניי. לדבריו, הוא נטל אחריות מלאה על מעשיו והביע את הפגיעה הקשה שחווה מעצם נקיטת ההליכים נגדו, שפגעה ביכולתו לתכנן את עתידו ולנסות לבנות חיים ולממש את שאיפותיו. ההליכים נגדו גרמו לו חרדה ודיכאון. הנאשם הביע את התנצלותו לפני המתלונן וביקש, כי בית המשפט יסייע לו לצאת לדרך חדשה ולמיצוי אפשרות הטיפול והשיקום.
דיון והכרעה
שאלת ביטול ההרשעה
לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנושא זה ועיינתי בפסיקה רלבנטית, לרבות אליה הם הפנו, הגעתי לכלל דעה לפיה, דין העתירה בנדון להידחות.
לפי ההלכה הפסוקה, אי-הרשעה אפשרית בהתקיים שני תנאים מצטברים: הראשון, מקום בו ההרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם אשר נדרש להצביע על נזק קונקרטי שייגרם לו אם תיוותר הרשעתו על כנה. השני, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה (רע"פ 547/21 סיטניק נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (17.3.2021); רע"פ 6485/20 ביטון נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (11.1.2021)). הלכה זו שידועה כהלכת כּתב, מקורה פסק הדין בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997)]. כיום, מקור הסמכות קבוע בסעיף 192א בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 וגם בסעיף 71א(ב) בחוק העונשין.
לפי דרך המלך, יש להרשיע את מי שנקבע כי ביצע את העבירה שבגינה הועמד לדין. ביטול הרשעה אינו הכלל אלא החריג לו, למצער ביחס לבגירים (ע"פ 8169/20 שלום נ' מדינת ישראל, פסקה 2 (26.8.2021); ראו גם: רע"פ 5018/18 בוזגלו נ' מדינת ישראל (21.10.2018)).
ככלי עזר ליישום שני התנאים לעיל בהלכת כּתב, הוצג בפסיקה יחס של מקבילית הכוחות, במובן זה ש-"ככל שמעשי העבירה חמורים יותר, כך אין להסתפק בפגיעה כללית ועתידית, אלא נדרשת פגיעה קונקרטית, ברורה ומוחשית יותר. ולהיפך – ככל שמעשי העבירה קלים יותר, כך ניתן להסתפק בפגיעה כללית יותר…" (ע"פ (מחוזי מרכז) 24457-03-15 גוטרמן נ' מדינת ישראל, פסקה 69 (30.8.2015)).
תוך שהוא מפנה לעפ"ג (מחוזי ב"ש) 66903-07-20 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (30.12.2020), פסק בית המשפט המחוזי בעפ"ג (מחוזי ב"ש) 27326-12-21 קיזר נ' מדינת ישראל (9.3.2022), כלהלן:
"ככל שעוצמת הפגיעה בערכים המוגנים גבוהה, כך יידרשו נימוקים אישיים משמעותיים ביותר ומטבע הדברים יקשה על ההגנה להוכיח כי הפגיעה הנובעת מההרשעה אינה מדתית. מנגד, על הקצה השני של המידרג, ככל שעצמת הפגיעה בערכים המוגנים פחותה, כי אז יקל יותר להניח תשתית להראות כי הפגיעה כתוצאה מההרשעה אינה מדתית ופחות יידרש העושה להצביע על נזקים קונקרטיים ויכול וניתן יהיה להסתפק בהוכחת פגיעה כללית יותר"
אתחיל מהסוף. לדידי, התנאי השני בהלכת כּתב – אינו מתקיים. העבירות שבהן הורשע הנאשם ונסיבות ביצוען, הן חמורות. נזכיר, לא רק שעבירת מין כשלעצמה, בשל האופי שלה וטיבה, מגלמת בתוכה חומרה רבה, אלא שגם בנסיבות הקונקרטיות לפנינו, מדובר בשתי עבירות מין אשר אמנם בוצעו בו זמנית, אך זאת תוך ניצול של פערי הכוח בין הנאשם לקורבן (האחרון שיכור, הכרתו מעורפלת ואף אינו מסוגל לדבר), וכל זאת נוסף לביצוע עבירת הפגיעה בפרטיות שבאה לידי ביטוי בצילום איבר מינו של המתלונן במכשיר הטלפון של הנאשם. שילוב המעשים וצֶבֶר העבירות, מטה באופן מובהק את הכף כנגד קיום התנאי. נזכיר, גם התסקיר אינו בא בהמלצה חיובית בנדון נוכח טיב ואופי העבירות.
אשר לתנאי הראשון שעניינו נזק קונקרטי לשיקום הנאשם – קיומו אינו נקי מספקות. הנאשם מתבסס בהקשר זה, בין היתר ובעיקר: ראשית, על החשש שלו מפני שלילת רישיונו כמתווך מקרקעין; ושנית, על הפגיעה בדימויו העצמי.
בנושא הראשון, אכן, הותרת ההרשעה על-כנה עלולה להעמיד את גורל רישיונו של הנאשם לפני סכנת שלילה. הסניגור המלומד הפנה לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996 (מוצג נ/8). ובכן, מעיון בלשון החוק עולה, כי לא מדובר בביטול אוטומטי עקב הרשעה. לפי סעיף 5(ב) בחוק המוזכר, מדובר בסמכות שבשיקול דעת של הגורם המחליט ("רשאי הרשם"). בנוסף, החלטה בנדון ניתנת לאחר מתן זכות הטיעון לבעל הרישיון ("לאחר שניתנה הזדמנות לאותו אדם להשמיע את טענותיו בפניו"), ולאחר מיצוי חובת ההיוועצות ("לאחר שנועץ בועדה המייעצת"). יוצא אפוא, כי אין הכרח שהותרת ההרשעה תביא לשלילת הרישיון.
עוד אוסיף, כי גם אם נניח שקיימת סבירות ברמה גבוהה לפיה, ההרשעה תביא לשלילת הרישיון, הרי הנאשם הוא צעיר יחסית בגילו, ועודנו נמצא בשלבים הראשונים של כתיבת ספר חייו; הראיה – לימודיו הנוכחיים באקדמיה, הם בתחומים רחוקים מתיווך במקרקעין. כך, שסלולות לפניו דרכים רבות ללמידה, להישגיות ולפרנסה טובה, חלף המקצוע מושא הרישיון שבו הוא מחזיק.
בנושא השני, כבר נפסק לא אחת, כי פגיעה בדימוי העצמי עקב הרשעה בדין אינה מהווה קריטריון מוכר להימנעות מהרשעה (ראו והשוו: רע"פ 9042/17 עאבד נ' מדינת ישראל, פסקאות 10-9 (27.12.2017); רע"פ 5261/18 דוידוף נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (12.7.2018)).
מכל מקום, גם אם אניח כי התנאי הראשון מתקיים, הרי יישום הלכת כּתב לפי מבחן מקבילית הכוחות, מוביל בצורה מובהקת למסקנה לפיה, חומרת העבירות שבהן הורשע הנאשם מצדיק את דחיית העתירה לביטול הרשעתו. יתר הנסיבות המקלות הנוגעות לנאשם, יישקלו כדבעי בגזירת הדין.
מכאן למעשה, לעושה וגזר הדין
לפי סעיף 40ב בחוק העונשין: "העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו".
סעיף 40ג בחוק קובע, כי בית המשפט יקבע מתחם עונש הולם למעשה העבירה ולשם כך יתחשב בערך החברתי שנפגע מביצועה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. לאחר מכן, בתוך המתחם שייקבע, יגזור בית המשפט את העונש המתאים לנאשם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, תוך מתן רשות לחרוג ממתחם זה.
הערכים המוגנים: לעניין עבירות המין, ברי לכל בר-בי-רב שהאיסור הקבוע בדין, נועד להגן על פרטיותו ועל האוטונומיה של הקורבן על גופו. איסורים שבעבירות מין הם בליבת החובה להגן על המרחב האישי של הפרט, הוא המרחב האינטימי הן במובן הפיזי הן במובן הנפשי והרגשי. בע"פ 9994/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (11.8.2008), נפסק בין השאר:
"על חומרתם הרבה של מעשי מין המתבצעים בזולת בהעדר הסכמה מרצון אין צורך להכביר מילים. הפסיקה השיפוטית ביחס לעבריינות הפלילית בתחום זה מוליכה מזה שנים קו בולט של החמרה בדין הן בהיבט הגמול והן בהיבט ההרתעה. הניצול המיני של הזולת בדרך של כפייה, או תוך אי התחשבות בהעדר הסכמה הוא אחת התופעות הקשות והפוגעניות ביותר בביטחונו הגופני והנפשי של הפרט, ובשלום הציבור ככלל. הפגיעה המינית העבריינית פולשת לגופו ולנפשו של הקרבן, והורסת בו חלקה טובה. היא מבזה את עצמיותו, ופוגעת באינטימיות ובאוטונומיה המקודשת של גופו. היא משקפת את השתלטות החזק והברוטאלי על החלש וחסר האונים. היא מצריכה התערבות ממשית של מערכות החוק והמשפט כדי להגן על קרבנות עבריינות המין בפועל ובפוטנציה"
אשר לעבירת הפגיעה בפרטיות, גם כאן – ברי לכל שהאיסור נועד להגן על פרטיותו של הפרט, וזה כולל שמירה על פרטיות גופו, רכושו, מחשבותיו, שלוות נפשו, תחושת המוּגנות שלו והאוטונומיה שלו. בעניין בג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האיזורי בנתניה, פ"ד סא(1) 581 (2006), נפסק שם בפסקה 10, כלהלן:
"הזכות לפרטיות – כמו הזכות לכבוד האדם אליה היא קשורה בקשר הדוק – מבוססת על האוטונומיה של הפרט (…). "הכרה בפרטיות היא ההכרה באדם כפרט אוטונומי הזכאי לייחוד אל מול האחרים. ייחוד זה הוא המאפשר לאדם להתבצר באישיותו כבעלת משמעות הראויה לכיבוד" (…). "עניינה של זכות הפרטיות הוא… באינטרס האישי של האדם בפיתוח האוטונומיה שלו, במנוחת נפשו, בזכותו להיות עם עצמו ובזכותו לכבוד ולחירות" (…). הפרטיות נועדה לאפשר לפרט "תחום מחייה" שבו הוא הקובע את דרכי התנהלותו, בלא מעורבותה של החברה. בתחום זה האדם הוא עם עצמו. זו "הזכות להעזב לנפשו"…"
נסיבות ביצוע העבירה: כפי שהודה בכך הנאשם, בעת שהיה המתלונן מעורפל בהכרתו וכמעט אינו מסוגל לדבר, ניצל הנאשם מצב דברים זה ופגע מינית בקורבן, באופן זה שהפשיטו ממכנסיו ושפשף את איבר מינו, שעה שהוא נוגע באיבר מינו עצמו, הכל לצרכיו ותו לא, וללא הסכמת הקורבן. חלף להיות לו לעזר וליתן לו כתף (תרתי משמע) בשעה שנפגעה הכרתו, פגע בו הנאשם מינית. מדובר בפגיעה מובהקת בגוף הקורבן ובנפשו, תוך רמיסת האוטונומיה שלו על גופו. הנאשם לא הסתפק בסיפוק צרכיו המיניים, אלא שהוא אף העז וצילם את החלק האינטימי בגופו (של הקורבן) מספר תמונות באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שלו. אין להכביר במילים ביחס לתחושות ההחפצה, הבושה והעלבון שאחזו במתלונן עת נחשף למצב דברים זה, ועד היום. מדובר במעשים חמורים.
אכן, מקובלת עליי עמדת ההגנה כי אמנם דובר בשתי עבירות מין, אך הן מתייחסות לאירוע אחד שהתרחש במקביל, רגעי ובודד. עוד ניתנת הדעת לכך שהנאשם מחק את התמונות זמן קצר לאחר התרחשות האירוע, ואלו לא נשמרו או הופצו. לצד זאת, לא ניתן להמעיט מרמת הפגיעה בביטחון העצמי של המתלונן ותחושת המוּגנות שלו הן מעצם החפצת גופו שלא מרצונו, הן מעצם החדירה הקשה לפרטיותו באמצעות הצילום האינטימי. אזכיר למעלה מן הצורך, את פוטנציאל הנזק האדיר שטמון מעוצמת הטכנולוגיה בימינו, בכל הנוגע לאגירת צילומים בטלפונים הניידים, החשש להגעתם לידיים זרות, קלוּת ההפצה ועוד.
מתחם הענישה ההולמת: עיינתי בפסיקה אליה הפנו הצדדים בטיעוניהם לעונש וכן עיינתי בפסיקה נוספת. לאחר מתן הדעת לטיעוני הצדדים, אני קובע בזאת, כי מתחם הענישה ההולמת את נסיבות המקרה לפניי, נע בין 11 חודשי מאסר בפועל ועד 22 חודשי מאסר כאמור, זאת לצד ענישה נלווית. ראו והשוו עם השינויים המתחייבים, לעתים עם עבירות נוספות, בנסיבות חמורות או מקלות יותר:
לעניין הפגיעה המינית: ע"פ 5429/20 לובוניקוב נ' מדינת ישראל (3.5.2021); רע"פ 5205/15 טנוס נ' מדינת ישראל (9.8.2015); רע"פ 2202/14 פלוני נ' מדינת ישראל (10.6.2014); ע"פ 5831/13 פלוני נ' מדינת ישראל (22.12.2013); xxx (xxx xxx) XXXXX-XX-XX (לא פורסם – הוגש העתקו בטיעונים לעונש); עפ"ג (מחוזי י-ם) 27848-10-14 דחליקה נ' מדינת ישראל (16.12.2014); ת"פ (שלום ב"ש) 58845-06-19 מדינת ישראל נ' אוחנה (3.7.2022); ת"פ (שלום י-ם) 14502-02-21 מדינת ישראל נ' סהר (25.11.2021); ת"פ (שלום ים) 31932-10-18 מדינת ישראל נ' פלוני (22.12.2020).
לעניין הפגיעה בפרטיות: ע"פ 2155/22 מדינת ישראל נ' פלוני (11.4.2022); רע"פ 8724/19 פלוני נ' מדינת ישראל (12.1.2020); רע"פ 1728/17 פלוני נ' מדינת ישראל (10.3.2017); ע"פ 14826-06-11 חדד נ' מדינת ישראל (7.7.2017); ת"פ (שלום ראשל"צ) 44434-03-22 מדינת ישראל נ' סולגוב (11.3.2024); ת"פ (ת"א יפו) 22840-12-15 מדינת ישראל נ' וייס (11.9.2016).
נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה: הנאשם בן 26. נעדר עבר פלילי. מאז האירוע מושא האישום חלפו כארבע שנים. הנאשם נטל אחריות מלאה על מעשיו המפורטים בכתב האישום המתוקן, תוך חיסכון בזמנם של הצדדים, של העדים ושל בית המשפט. בפרט, נחסך הצורך בשמיעת עדות המתלונן, על כל החוויה הרגשית שיכולה ללוות מעמד זה. אוסיף, כי בדומה לתסקיר שירות המבחן, התרשמתי גם מהבעת חרטה כּנה על מעשיו והאמפתיה שלו כלפי המתלונן. בנוסף, התרשמתי מהישגיו והצטיינותו (ראו מוצגי ההגנה שמדברים בעדם). עוד לקולת העונש ניתנת הדעת לריכוך שחל בכתב האישום המתוקן ביחס לזה המקורי, במיוחד לעניין הוראת החיקוק הרלבנטית בעבירות המין.
בנדון דנן, ניתנת הדעת גם להליך הטיפולי החיובי שהחל בו הנאשם וטרם מוצה. כפי שניתן להבין מתסקיר שירות המבחן, אשר המליץ כאמור להימנע מענישה מאחורי סורג ובריח בשים לב להליך השיקומי האמור, בשקלול של מכלול הנסיבות, אלו הקשורות בעבירות שבוצעו ואלו שאינן קשורות להן, מוצא לקבל את המלצת התסקיר, במובן זה שאף אני סבור כי ניתן להשית ענישה בדמות עבודות שירות, ובכך לחרוג לקולא מהרף התחתון של מנעד הענישה ההולמת שקבעתי לעיל, זאת מטעמי שיקום הנאשם.
סיכום
לאחר שקלול של כל האמור, משית על הנאשם את העונשים הבאים:
תשעה חודשי מאסר אשר יכול וירוצו בעבודות שירות. ריצוי העונש יחל ביום 15.9.2024, זאת בכפוף להתאמה לפי חוות דעת עדכנית של הממונה אשר תוגש עד יום 8.9.2024. מוזהר הנאשם בכך, כי אם לא יעמוד בהוראות הממונה כלשונן וכמשמען, הוא ירצה את יתרת עונשו מאחורי סורג ובריח.
חמישה חודשי מאסר שירצה הנאשם ככל שיעבור עבירת מין תוך שלוש שנים מהיום.
הנאשם יפצה את המתלונן בסך 20,000 ₪. הסכום ישולם בשני תשלומים חודשיים, שווים ועוקבים. התשלום הראשון יבוצע עד יום 10.5.2024 והשני – עד יום 10.6.2024.
לעניין תשלום הפיצוי, התשלום יבוצע לחשבון המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות ברשות האכיפה והגבייה באחת מהדרכים הבאות: בכרטיס אשראי – באתר המקוון של רשות האכיפה והגבייה www.eca.gov.il; מוקד שירות טלפוני בשירות עצמי (מרכז גבייה) – בטלפון 35592* או בטלפון 073-2055000; במזומן בכל סניף של בנק הדואר.
צו מבחן למשך 18 חודשים. במסגרת תקופה זו ישלים הנאשם את ההליך הטיפולי שבו הוא החל ויפעל לפי הנחיות שירות המבחן.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום.
המזכירות – להודיע לשירות המבחן, לממונה על עבודות השירות ולמרכז להערכת מסוכנות.
ניתן היום, ו' ניסן תשפ"ד, 14 אפריל 2024.
