ביהמ"ש השלום ראשל"צ, שופט עמית מכליס: הכרעת דין לנאשם בהעברת רכב לצורך תיקונו בשטחים (ת"פ 50934-03-19)

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

כבוד השופט עמית מיכלס

בעניין: מדינת ישראל

1. מוחמד בדיר

2. אנם בדיר

3. מואייד טהה

בית משפט השלום בראשון לציון

בשם המאשימה: עוייד חן רייז

בשם הנאשמים: עוייד ברק פרידמן

שראל

רקע ועיקרי כתב האישום

.1

נגד

המאשימה

הכרעת דין

הכרעת הדין עוסקת בעיקרה בפרשנות האיסור שעניינו העברת רכב על ידי רכב אחר
לצורך תיקונו בשטחי האחריות הפלסטינית, בהתאם לסעיף 10(א)(7) לחוק הגבלת השימוש
ורישום פעולות בחלקי רכב משומשים (מניעת גניבות), התשנ"ח (להלן: חוק הגבלת

השימוש או החוק).

הנאשמים

נגד הנאשמים הוגש כתב אישום, שתוקן בהמשך, האוחז 10 אישומים. למען הנוחות
יכונה כתב האישום המתוקן: כתב האישום.

לנאשם 1 מיוחסים כל עשרת האישומים, בהם נטען שביצע את העבירות שלהלן: 4
עבירות של העברת רכב באמצעות רכב אחר כדי לתקנו בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית
בצוותא, לפי סעיף 10(א)(7) לחוק, יחד עם סעיף 29(א) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן:
חוק העונשין); 3 עבירות של העברת רכב באמצעות רכב אחר כדי לתקנו בשטחי האחריות
האזרחית הפלסטינית, לפי סעיף 10(א)(7) לחוק הגבלת השימוש; 4 עבירות של נהיגה בקלות
ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת

1 מתוך 58

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

בית משפט השלום בראשון לציון

התעבורה); הפרעת שוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; 4 עבירות של נהיגה
בזמן פסילת בית משפט, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה; נהיגה בזמן פסילת קצין משטרה,
לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה ; 4 עבירות של נהיגה ברכב ללא ביטוח, לפי סעיף 2א לפקודת
ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן: פקודת ביטוח רכב מנועי).

לנאשם 2 מיוחסים אישומים 4 ו-6, בהם נטען שביצע עבירות של נהיגה בקלות ראש,
לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה; העברת רכב באמצעות רכב אחר כדי לתקנו בשטחי
האחריות האזרחית הפלסטינית, לפי סעיף 10(א)(7) לחוק הגבלת השימוש.

לנאשם 3 מיוחס אישום 8, בו נטען שביצע עבירה של העברת רכב באמצעות רכב
אחר כדי לתקנו בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית בצוותא, לפי סעיף 10(א)(7) לחוק
הגבלת השימוש, יחד עם סעיף 29(א) לחוק העונשין.

.2

מהחלק הכללי של כתב האישום עולה שבשנים 2018-2019 העבירו הנאשמים כלי
רכב לצורך תיקונם בשטחי הרשות הפלסטינית, באופן שבו היו גוררים את כלי הרכב,
מורידים אותם בכניסה ל"שטחים", ומעבירים אותם ל"שטחים" באמצעות גרר רכב פלסטיני,
במטרה להסוות את העובדה שהרכב מועבר על ידיהם לתיקון ב"שטחים". האישומים השונים
בכתב האישום מתארים את דרך פעולתם של הנאשמים וכן עבירות נוספות הנלוות לביצוע
העבירות העיקריות, והכול כפי שיפורט בהמשך.

תמצית ראיות התביעה, התשובה לאישום ויריעת המחלוקת

.3

במבט על, ראיות התביעה מבוססות על עדויות של בעלי כלי הרכב הנגררים,
באמצעותן ביקשה המאשימה לבסס, בין היתר, את מודעות הנאשמים ליעד הגרירה ולמטרה
שלשמה נגררו כלי הרכב השונים; עדויות של שוטרים שעקבו אחרי הנאשמים ותיעדו את
מעשיהם, בפרט בשלבים שלאחר מעבר המחסומים; עדויותיהם של כמה מנהגי הגרר
הפלסטינים; סרטונים המתעדים חלק מהמקרים; ופלטי שיחות בין המעורבים.

לגישת המאשימה, ריבוי המעשים והאופן הדומה שבו בוצעו העבירות מבססים
"שיטה" ו"מעשים דומים", שעיקריהם הם אלו: נאשם 1 הנחה את נאשמים 2 ו-3 להעביר
כלי רכב עד "לכניסה לשטחים" ולפרוק את כלי הרכב במקום כלשהו לאחר שעברו את

2 מתוך 58

שראל

בית משפט השלום בראשון לציון

אומר לו שהוא מעוניין בתיקון בשטחים (עמ' 170, עמ' 27). כפי שנראה בהמשך, תמונת
המצב שונה בתכלית.

.15

עוד אציין שגם בפן העובדתי מתקשה אני לקבל את גרסת נאשם 1, שכן על אף טענתו
ל"ניתוק מגע" לאחר הורדת הרכב במקום בו נתבקש, שעה שהוא יודע שהרכב מיועד לתיקון
שלא ביישוב ישראלי, הוכח לא אחת שהוא ידע מהו יעד התיקון המדויק. כפי שנראה
בהמשך, בחלק מהמקרים נאשם 1 אף היה מעורב אישית בתיאום הגרירה ליעד שאינו ביישוב
ישראלי, ואף בהובלת הרכב ובחיבורו (תרתי משמע) לגרר הפלסטיני, בין בעצמו ובין
באמצעות נאשמים 2 ו-3.

על "עדות שיטה" ו"מעשים דומים"

לצורך הוכחת יסודות העבירה מבקשת המאשימה להשתמש בכללים המשפטיים של

"עדות שיטה" ו"מעשים דומים".

.[(13.5.12) 11

בפתח הדברים נזכיר בקצירת האומר את ההבדלים בין שני הכללים. מטרתה של
עדות השיטה היא להוכיח את היסוד העובדתי של העבירה, כגון הוכחת עצם ביצוע מעשה
העבירה או הוכחת זהות המבצע. מנגד, מטרתה של עדות בדבר מעשים דומים היא הוכחת
כוונה פלילית של הנאשם בביצוע המעשים ושלילת טענת "תום לב", זאת במצב דברים
שבו עצם ביצוע המעשים אינו שנוי במחלוקת [ע"פ 3372/11 משה קצב נ' מדינת ישראל,
פסקה 333 (10.11.11) (להלן: עניין קצב); דנ"פ 864/12 משה קצב נ' מדינת ישראל, פסקה

עוד נקבע בעניין קצב שהמטרות השונות של שני הכללים מכתיבות אף את הרמות
השונות של הדמיון הנדרש בין העדויות או הראיות. כך, בעוד שלצורך השימוש ב"עדות
שיטה" על התביעה להצביע על דרגה גבוהה יחסית של דמיון בין המעשים, הרי שככל
שמדובר בעדות בדבר מעשים דומים, אפשר להסתפק בהצגת מספר מאפיינים דומים ביניהם.
כך, כאשר מדובר בראיה יחידה לקביעת זהותו של הנאשם כמבצע העבירה, תידרש מידה
רבה של דמיון בין העדויות, עד כדי מעין "טביעת אצבע". לעומת זאת, אם קיימת עדות
מהימנה הקובעת את זהותו של הנאשם, אך לעדות זו נדרש סיוע, הרי שרמת הדמיון שתידרש
מעדות השיטה, כראיית סיוע תהא פחותה. בכל מקרה, גם כאשר נדרשת רמה פחותה של

11 מתוך 58

דמיון, יש להצביע על קווי דמיון מוחשיים ואין להסתפק בדמיון כללי גרידא. לעולם יבחן
בית המשפט את משקל העדות באופן זהיר.

.16

קביעת משקל העדויות תלויה במכלול של נתונים, אשר אינם מהווים רשימה סגורה.
כך, לאחר ששוכנע בית המשפט במהימנות גרסת העדים ומצא קווי דמיון בין שתי העדויות,
עליו לשקול שיקולים נוספים שעשויים להשפיע על משקלן ועל האפשרות להכיר בהן כעדות
שיטה. בכלל זה יש לבחון אם הייתה לעדים אפשרות לתאם בין הגרסאות, למשל כאשר
מדובר בקרובי משפחה, שאז אפשרות כזו עשויה להפחית ממשקלה של הראיה. מנגד,

"כאשר מדובר בשני מתלוננים אשר אין ביניהם כל קשר ואשר התלוננו על מעשים דומים
שביצע בהם הנאשם, הרי שעדויותיהם מהוות חיזוק ממשי האחת לרעותה". עוד יש לבחון
את השאלה אם לשני העדים יש מניע זהה לטפול על הנאשם האשמות שווא, שאז משקלה
של העדות יפחת. נתון נוסף שיש לשקול הוא אם המעשים שעליהם מבוססת עדות השיטה
הוכחו בעבר, "בין אם בדרך של הרשעה קודמת ובין אם בהודאת נאשם" [עניין קצב, פסקה

.[334

שראל

בית משפט השלום בראשון לציון

.17

במקרה שלפנינו אין מחלוקת עובדתית בכל הנוגע לזהות נהגי הגרר, ומכאן
שהמאשימה מבקשת להשתמש בעדות השיטה לצורך הוכחת עצם ביצוע מעשה העבירה בכל
אותם אישומים שבהם קיים לטעמה חסר ראייתי. במצב דברים זה רמת הדמיון בין המקרים
יכולה להיות פחותה מרמת הדמיון שהייתה נדרשת אילו עדות השיטה הייתה נדרשת לצורך
הוכחת זהות העבריין. במקביל, מבקשת המאשימה להשתמש בכלל של "מעשים דומים"
לצורך שלילת טענת ההגנה שלפיה הנאשמים פעלו כדין ובתום לב, ללא היסוד הנפשי הנדרש
לצורך הרשעתם, וגם לצורך כך נדרשת רמת דמיון שאיננה ברף העליון.

נאשם 1 – הערכת מהימנות

.18

לנאשמים 2 ו-3 מיוחס אישום אחד של העברת רכב באמצעות רכב אחר שלא כדין,
ומשכך אתייחס לגרסתם ולהערכת מהימנותם בהמשך, כחלק מהדיון בנוגע לאישומים 4, 6
ו-8. מנגד, מאחר שנאשם 1 מעורב בכלל האישומים, אייחד כבר עתה מספר מלים להערכת

עדותו.

12 מתוך 58

.19

שראל

גרסת הנאשם לא הייתה אחידה והיא שונתה על ידו מעת לעת. ניכר היה שנאשם 1
ניסה לנסח תשובותיו באופן המיטבי מבחינתו לכל שאלה שנשאל, גם אם התשובות עמדו
בסתירה לגרסה קודמת שלו ולראיות אחרות בתיק. כפי שנראה בהמשך, הכחיש נאשם 1

רבות מהטענות שנטענו נגדו במישור העובדתי, אולם כאשר הוצגו לו ראיות, התאים
תשובותיו לראיות אלו. במקרים אחרים דבק הנאשם בגרסתו הראשונה על אף שהוצגו לו
ראיות סותרות (ראו, למשל, תשובותיו בחקירתו ב-ת/66, במסגרתה עומת עם סרטי וידאו).
בין כך ובין כך, תשובותיו הלא עקביות של נאשם 1 לא שירתו את מטרתו והקשו עד מאוד
להאמין לגרסתו.

בית משפט השלום בראשון לציון

.20

מאפיין נוסף של עדות הנאשם הוא ניסיונו לתקוף את גרסת כל הסובבים אותו. כך,
טען שכל העדים שקרנים ועשו יד אחת כדי להפילו. מעבר לעובדה שטענה זו לא הוכחה,
מתקשה אני לקבל את הטענה שאנשים שאינם מכירים זה את זה יחברו יחדיו על מנת להפילו,
כאשר הדוגמה הבולטת היא קבוצת נהגי כלי הרכב שגרר. מדובר בנהגים שנחקרו בעצמם
באזהרה בחשד לכך שמסרו את רכבם לתיקון בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית, בניגוד
לסעיפים 10(א)(6) ו-18א(ב1)(1) לחוק, ומבלי משים הפלילו את נאשם 1 אשר לחלקו
באירוע, ובפרט בנוגע למודעותו לכך שמטרת הגרירה הייתה תיקון כלי רכבם ביישוב שאינו
יישוב ישראלי. בעניין זה ניסתה ההגנה לטעון שמעמדם של עדים אלו הוא כמעמדם של "עדי
מדינה", וכי יש לבחון את עדותם בשבע עיניים נוכח טענת נאשם 1 שלפיה הובטח להם
שהתיק נגדם ייסגר ב"תמורה" להפללתו. טענה זו יש לדחות מכול וכול, זאת בשל העדר
תשתית ראייתית להוכחתה, באשר החוקרים השונים שהעידו במשפט לא נשאלו על כך דבר.
נוסף לאמור, גם אילו הייתה מתקבלת הטענה, לא היה בה כדי לסייע לנאשמים, בשל העובדה
שממילא ראיות התביעה אינן מבוססות אך ורק על עדויות הנהגים, אלא על מגוון רחב של
ראיות נוספות, לרבות הודאת הנאשם בחלק מהעובדות, שאליהן מתווספים הכללים
המשפטיים של "עדות שיטה" ו"מעשים דומים", ששילובם יחדיו מוביל למסקנה חד
משמעית שלפיה הנאשם היה מודע ליעד הגרירה בכל אחד מהמקרים שנדונו.

.21

אשר לנהגי הגרר הפלסטינים, נאשם 1 סתר את עצמו בכל הנוגע לקשריו עימם.
תחילה טען בחקירתו שנהגי גרר פלסטינים מתקשרים אליו למוסך ואז הוא מפנה אותם
לנהגים של כלי הרכב (ת/73 ש' 38-40). בהמשך החקירה טען שאין לו טלפונים של נהגי גרר

13 מתוך 58

שראל

פלסטינים (שם, ש' 53). ואולם, בחקירה מאוחרת מסר גרסה חדשה ולפיה הוא עובד "עם -2
3 גררים פלסטינים", ואף נקב בשמם של שניים מהם (ת/88 ש' 79), ולדבריו עם אחד מהם
הוא עובד "הרבה", שכן הוא קונה כלי רכב המיועדים לפירוק (שם, ב-ש' 116 וכן ש' -194
197 ו-ש' 206). גם בעדותו בבית המשפט אישר נאשם 1 היכרות עם בעלי גרר ועם בעלי
מוסכים פלסטינים (עמ' 172 ש' 25).

בית משפט השלום בראשון לציון

שעה שנתבקש נאשם 1 להסביר את הפער בין גרסאותיו, השיב שכאשר מסר שאין
לו טלפונים של נהגי גרר פלסטינים, התכוון לכך שהוא אינו משוחח איתם לגבי תיקון כלי
רכב, או שהתכוון למקרה מסוים. הסבר זה מתקשה אני לקבל, הן בשל העובדה שהוא הועלה
בשלב מתקדם של ההליך והן בשל כך שהוא אינו עולה בקנה אחד עם יתר הראיות בתיק או
עם דפוס הפעולה של נאשם 1. כפי שנראה מיד, בחלק מהמקרים נצפו רכבי גרר פלסטינים
במקום שבו הורידו נאשם 1 או מי מאנשיו את הרכב התקול, ובמקרים אחרים הגיע למקום
גרר פלסטיני לאחר פרק זמן קצר של מספר דקות.

.22

נוסף לאמור, משהבין נאשם 1 שהוא מסתבך בתשובותיו, טען בשלב מסוים בחקירתו
שכלי הרכב שהוא גורר מיועדים בכלל לפירוק (ת/88 ש' 237-238), ביודעו שהחוק אינו חל
על גרירה מסוג זה. ואולם, ניסיונו זה של הנאשם לחמוק מלספק הסברים על מעשיו אינו
עולה בקנה אחד לא עם גרסאות אחרות שמסר ולא עם יתר הראיות בתיק. הנאשם אף היה
מודע לכך שכאשר רכב מיועד לפירוק, מונפק לו על ידי משרד הרישוי "רישיון אדום", הניתן
לבעל רכב המחזיר את רישיון הרכב הרגיל שלו. נאשם 1 מסר שיוכל להמציא מסמכים
המאשרים שהוא הוביל רק כלי רכב בעלי "רישיון אדום", קרי המיועדים לפירוק, אולם בסופו
של דבר לא המציא מסמכים אלו לחוקריו ואף לא הציגם כראיה במהלך המשפט (ת/88 ש'

.(486,396-398

.23

באופן דומה טען נאשם 1 שנהגי כלי הרכב הם אלו שהורידו את לוחיות הרישוי מכלי
רכבם טרם הגרירה (לשם הדוגמה בלבד: ת/88 ש' 129), ואילו כל הנהגים העידו על כך
שהנאשם או מי מטעמו הם אלו שהורידו אותם, ומבלי שנתבקשו לעשות כן. על הטענה
שלפיה בעלי הרכב הורידו את לוחית הרישוי חזר נאשם 1 גם בעדותו (עמ' 183 ש' 5), אולם
מיד לאחר שנמסר לו שהנהגים אומרים אחרת, שינה את גרסתו וטען שבעל הרכב ביקש מנהג
הגרר לפרק את לוחית הרישוי (עמ' 183 ש' 5). בהמשך מסר גרסה נוספת שלפיה הוא זה

14 מתוך 58

.(13-17

שפירק את לוחיות הרישוי, ושהוא אף מחויב לעשות כן על מנת להימנע מחיוב כלי הרכב
הנגרר בכביש 6 ועל מנת למנוע "תקלות" עם לקוחות שהתלוננו על חיוב כפול (עמ' 186 ש'

.24

שראל

בית משפט השלום בראשון לציון

כפי שאפשר לראות מהדוגמאות שהוצגו לעיל ומדוגמאות נוספות שיובאו בהמשך,
הסברי נאשם 1 לטענות השונות שהוטחו בו היו מגמתיים, מיתממים ולא משכנעים, והם
עמדו לא אחת בסתירה לראיות אחרות, חלקן אובייקטיביות, לעדויות בעלי כלי הרכב,
לעדויות השוטרים, ובסתירה לגרסאות אחרות שמסר. במצב דברים זה התקשיתי עד מאוד
ליתן אמון בדברי נאשם 1 ולקבוע על פיהם ממצאי עובדה.

דיון – מן הכלל אל הפרט

.25

בהינתן הבסיס המשפטי שעליו עמדנו לעיל, נפנה אפוא לבחון את מעשי הנאשמים
באישומים השונים. לעבירות של נהיגה בזמן פסילה, המיוחסות לנאשם 1 בחלק מהאישומים,
אתייחס בנפרד בדיון שייערך בקשר לאישום 10.

אישום 1 (לנאשם 1)

מעובדות כתב האישום עולה שבתאריך 25.2.2019 פנה יצחק מוכתר לבית העסק של
נאשם 1 לצורך הובלת רכבו מסוג פולקסווגן לצורך תיקון ב"שטחים". בסמוך לשעה 11:37
הוביל נאשם 1 את הפולקסווגן מבית דגן באמצעות נאשם 2 שנהג ברכב גרר 2, כשלידו יושב
מוכתר, עד לכניסה ליישוב צופים, שם פרק את הרכב על הכביש ונסע מהמקום. בהמשך נכנס
לפולקסווגן אדם שזהותו אינה ידוע, ובמקביל הגיע נאשם 1 למקום ברכב האיוניק כשהוא
נוהג בזמן פסילה, והחל לנסוע במורד הכביש מכיוון היישוב צופים לכיוון מחסום 107,
כשרכב הפולקסווגן נוסע בירידה אחריו. בהמשך חצו השניים קו הפרדה לבן, עברו את
מחסום 107, ונעצרו בצד הדרך. לאחר מספר דקות נסע הנאשם מהמקום באיוניק אל תוך
קלקיליה. בהמשך הגיע למקום אדם שזהותו אינה ידועה, כשהוא נוהג ברכב קיה הנושאת
לוחית זיהוי פלסטינית, חיבר את הפולקסווגן לקיה באמצעות כבלים, וגרר אותו כשהוא עובר
את המחסום בכניסה לקלקיליה ומובילו אל תוך העיר. על פי הנטען פעולות אלו נעשו
בידיעתו ובהנחייתו של נאשם 1. כעבור מספר דקות נהג נאשם 1 בחזרה מקלקיליה לכיוון

.26

15 מתוך 58

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

בית משפט השלום בראשון לציון

ישראל. בשלב מסוים, כאשר הבחין נאשם 1 בשוטרים שכרזו לו לעצור, עקף מספר כלי רכב
על קו הפרדה רצוף עד שנכנס לכפר נבי אליאס ונמלט מהשוטרים.

.27

מהתשובה שניתנה לכתב האישום דומה היה שאין מחלוקת שנאשם 1 נכח במקום
ועל האופן שבו נגרר כלי הרכב, כמתואר בכתב האישום. ואולם, באופן לא ברור נטען
בסיכומי ההגנה שנסיבה זו אינה מוסכמת, ולמען הסר ספק אתייחס אליה בקצרה.

בעל הרכב הנגרר, מוכתר, העיד שלאחר שהבחין שרכבו מקרטע, התקשר לגרריסט,
שאותו לא הכיר, לאחר שמצא את שמו ב-144. משנשאל איזה גרר הזמין, אישר שהזמין את
הגרר ששמו מופיע על החשבונית שצורפה להודעתו, שעליה מתנוסס שמו של נאשם 1, ובה
נרשם שיעד הנסיעה הוא מבית דגן ליישוב צופים. הקצין מרקוביץ' עקב אחרי רכב הגרר ואת
שראה תיעד בדוח פעולה שערך (ת/11), בו ציין מפורשות את מספר לוחית הרישוי של רכב
הגרר, השייך לנאשם 1 ואת מספר רכב האיוניק, השייך אף הוא לנאשם 1. ואם לא די בכך,
הרי שמרקוביץ' ציין מפורשות כי הוא מזהה את נאשם 1, המוכר לו מפעילויות קודמות, נוהג
באיוניק. עדותו של מרקוביץ' נתמכת אף בתצלומים שונים שצולמו במסלול הנסיעה של כלי
הרכב השונים, לרבות רכב הגרר עצמו, הרכב הנגרר ורכב האיוניק, ובכלל זה תצלומי מספרי
הרישוי של כל רכב, כפי שעולה מ-ת/84. די בכל אלו כדי להוכיח את נוכחותו של נאשם1
במקום ואת העובדה שנהג ברכב האיוניק.

.28

התיאור שמסר מרקוביץ' בדוח הפעולה מתיישב אף עם השיטה הנטענת. רכב הגרר
ועליו הרכב הנגרר נסע לכיוון היישוב צופים, כשלפניו נוסע רכב האיוניק. לאחר מספר דקות
נראה רכב הגרר שב על עקבותיו ללא הרכב הנגרר. לאחר מספר דקות נראה רכב האיוניק שבו
נהג הנאשם יורד מהיישוב צופים ופונה לכיוון מחסום צופים כשאחריו נוסע הרכב המסחרי
שנראה קודם לכן על הגרר, והשניים עוברים יחדיו את המחסום. יש לציין שמשלב זה
מתועדים מעשי הנאשמים גם בסרטון שצולם באמצעות רחפן משטרתי שהועלה לאוויר
(ת/42, ת/43), שסיפק תיעוד חזותי באיכות מצוינת לכל המתרחש. ונחזור לאירוע. לאחר
כמאה מטרים מהמחסום, השניים עוצרים בצד הדרך. למקום מגיע רכב עם לוחית רישוי
פלסטינית, נעצר במקביל לרכב האיוניק (כך שאפשר לשער שהשניים אף דיברו ביניהם),
ומיד לאחר מכן רכב האיוניק מפנה מקום לרכב הפלסטיני, ונוסע לכיוון קלקיליה. הרכב
הפלסטיני מחבר בכבל את הרכב המסחרי לרכבו. מיד לאחר מכן נראה בבירור שהרכב

16 מתוך 58

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

בית משפט השלום בראשון לציון

הפלסטיני גורר את הרכב המסחרי (בסרטון נראה ששני כלי הרכב נסעו במרחק קבוע זה מזה
לאורך כל הנסיעה, באופן המחזק את המסקנה שהרכב הראשון גרר את הרכב השני), והשניים
פונים לכיוון הכניסה לעיר קלקיליה, שנראית היטב בסרטון. ב-ת/11 מציין מרקוביץ' שאף
נהג הרכב הפלסטיני מוכר לו מפעילויות קודמות. עדותו של מרקוביץ' בבית המשפט הותירה
רושם אמין. רושם דומה הותיר גם דוח הפעולה שערך, שהיה מפורט ומדויק, והתיישב עם
הנצפה ברחפן, שתיעד את השלב בו עברו כלי הרכב את מחסום צופים.

.29

נותר אפוא לבחון את מודעותו של נאשם 1 לכך שכלי הרכב הנגרר אכן היה מקולקל
ויועד לתיקון בשטחים. מטבע הדברים רכב נגרר הוא רכב מקולקל שאינו יכול לנסוע בעצמו,
או שאינו יכול לנסוע למרחק רב באופן עצמאי. במקרה שלפנינו סיפר מוכתר שרכבו "קרטע",
ומכאן שיכול היה לנסוע למרחק קצר בכוחות עצמו, כפי שאכן התרחש בפועל כשהרכב נגרר
עד ליישוב צופים, אולם נסע מהיישוב לכיוון המחסום ועבר אותו באופן עצמאי. מוכתר העיד
על כך שאמר לנאשם 1 שבכוונתו לתקן את הרכב בקלקיליה וכי נאשם 1 אמר לו שהוא אינו
מוכן לגרור לשם את הרכב: "אמר לי תשמע אני מוריד אותך בכניסה לא מוכן להיכנס, הגענו
לשם" (עמ' 160 ש' 26-28). מוכתר העיד שניסה לשכנע את נאשם 1 להיכנס לקלקיליה, ואף
הציע לשלם לו תשלום נוסף אם יסכים, אולם נאשם 1 סירב. נוסף לאמור, נאשם 1 ידע שהוריד
את הרכב המקולקל שלא במוסך ישראלי (ואף לא במוסך כלשהו), ומכאן שידע שיעד הגרירה
אינו היעד הסופי. בהמשך עצרו שני כלי הרכב בצד הדרך, הרחק ממוסך כלשהו. בנסיבות
העניין אפשר אף לקבוע שקדם להגעתם למקום קשר עם בעל הגרר הפלסטיני, כפי שאפשר
ללמוד מהגעתם הסימולטנית למקום לא מוגדר בצד הדרך, כ-100 מטר אחרי המחסום,
ומהשיחה שהתקיימה ביניהם במשך מספר שניות. בהמשך נהג נאשם 1 עצמו אל תוך העיר
קלקיליה, כשמיד אחריו נסע הרכב הפלסטיני כשהוא גורר אחריו את הרכב המסחרי.

.30

נאשם 1 ינו יכול להסתתר מאחורי טענה שלפיה הוריד את הרכב במקום "המותר
להורדה", או שלא הסיע את הרכב לתוך העיר קלקיליה, שכן, כפי שהוסבר לעיל, לטענה זו
אין כל משמעות לאחר שהוכח שהיה מודע ליעד הנסיעה הסופי. נוסף לאמור, גם אם הנאשם
אכן היה משוכנע בנכונות טענתו זו וכי פעל באופן תמים וחוקי, הרי שהדבר אינו מתיישב
עם התנהגותו המפלילה עת הבחין בו השוטר מרקוביץ' לאחר שיצא מהעיר קלקיליה. בדוח
הפעולה תיאר מרקוביץ' שכאשר נאשם 1 הבחין ברכב המשטרתי, הוא החל בנסיעה מהירה ;
מאחר ששני כלי רכב שאינם מעורבים נסעו בינו לבין רכבו של נאשם 1, כרז מרקוביץ' לנאשם

17 מתוך 58

בית משפט השלום בראשון לציון

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

1 לעצור, ר, אולם נאשם 1 האיץ ועקף מספר כלי רכב, חצה פס הפרדה לבן רצוף שהיה "מסומן
בבירור על הכביש בשני פסים לבנים רצופים" ונעלם מעיניו של הקצין. מרקוביץ' הדגיש
שהבחין ברכב בבירור, באור יום מלא וכי מזג האוויר היה מצוין.

במאמר מוסגר אציין שעל אף שישנה אי התאמה בין מספר ציר התנועה שצוין בדוח
הפעולה של מרקוביץ' (5504), לבין מספר ציר שרשם שותפו השוטר ראובן (5505), לא

מצאתי שהדבר מצביע על חוסר מהימנות של מי מהם ויכול והדבר נבע מטעות שנבעה
משימוש במספרי ציר שונים, או בטעות סופר. מכול מקום, למקרא הדוחות והעדויות, ברור
ששני השוטרים נכחו במקום ותיארו את אותו אירוע.

.31

לאמור יש להוסיף את גרסת נאשם 1, המחזקת אף היא את ראיות התביעה. כך,
הכחיש תחילה נאשם 1 שנכח במקום או שקיבל את הקריאה לגרירה (ת/79 ש' 26-28). רק
כאשר הוצג לנאשם 1 במהלך החקירה סרטון הרחפן, אישר שאכן עצר בצד, אולם לטענתו
עצר לקנות תותים. למותר לציין שבסרטון נראה בבירור כי במקום בו עצר הנאשם אין כל
עמדה למכירת תותים, מבנה כלשהו או אדם נוסף. בחקירתו הראשית שינה נאשם 1 את גרסתו
פעם נוספת כאשר אישר שמוכתר אכן התקשר אליו וכי הוא זה ששוחח עמו (עמ' 161 ש' 14,
23). משנתבקש להסביר את הפער בין הגרסאות, שינה נאשם 1 את גרסתו בפעם השלישית
וטען הפעם שכוונתו בחקירה המשטרתית הייתה שהוא לא נכח במקום עם רכב הגרר, וכי לא
התכוון לכך שלא נכח כלל במקום. טענה זו, מעבר להיותה גרסה "כבושה", שמטבעה חשודה
– בהעדר הסבר מספק לכבישתה – כגרסה שאינה מהימנה, אף אינה מתיישבת עם גרסתו החד
משמעית במשטרה, עליה חזר מספר רב של פעמים, לפיה כלל לא נכח במקום, אף לא עם
רכב האיוניק (ת/79 ש' 26, 30, 43), ומכאן שאין בידי לקבלה.

אפשר היה להמשיך ולפרט דוגמאות נוספות לבעייתיות בגרסתו של נאשם 1, אולם
דומני שהדבר אינו נחוץ וכי התמונה ברורה. די אם אציין, גם אם בקיצור נמרץ, שנאשם 1 לא
מסר כל הסבר לעובדה שהרכב שעצר אחריו במקום בו עצר, לטענתו, כדי לקנות תותים, הוא
אותו רכב שנגרר זמן קצר קודם לכן על ידי הגרר שבבעלותו; באופן דומה לא היה בפי הנאשם
כל הסבר לעובדה שרכבו נראה יורד לכיוון המחסום דקה וארבעים שניות לאחר שרכב הגרר
שלו נראה מוריד את הרכב הנגרר ביישוב צופים, כאשר אחריו נסע הרכב הנגרר ב"דרדור

18 מתוך 58

שראל

בירידה" לכיוון המחסום, שם נעצרו שניהם והרכב הנגרר נזקק לסיוע בגרירה באמצעות הרכב

הפלסטיני.

.32

בית משפט השלום בראשון לציון

אשר לעבירה של נהיגה בקלות ראש – סעיף 62(2) לפקודת התעבורה קובע שאדם
ייחשב כמי שעבר עבירה אם נהג רכב בדרך, בין היתר, "בקלות ראש, או ברשלנות, או
במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור…". מהתיאורים שמסר מרקוביץ', עולה
שנאשם 1 נהג בצורה מסוכנת, ובכלל זה האיץ את מהירות הנסיעה לאחר שהבחין בניידת
המשטרה שכרזה לו לעצור, ואף חצה קו הפרדה רצוף כפול. די בתיאור זה כדי לקבוע
שהתמלאו יסודות העבירה. סירובו של נאשם 1 להישמע להוראות שוטר לעצור בצד, כאשר
השוטר נוסע בניידת משטרתית גלויה, ממלא את יסודות העבירה של הפרעה לשוטר במילוי
תפקידו.

.33

בחקירתו הכחיש נאשם 1 שהבחין בשוטרים או ששוטרים כרזו לו לעצור. משנשאל
מדוע האיץ את מהירות נסיעתו, מסר גרסה מופרכת, לפיה היה מעורב בתאונה ו"באו אנשים
עם סכינים וברחתי". משנתבקש להתייחס לתיאור השוטר לפיה חצה פס הפרדה כפול במהלך
הבריחה השיב נאשם 1: "זה לא נכון אין שום קו הפרדה" (ת/79 עמ' 4-5). ונשאלת השאלה,
אם נאשם 1 לא הבחין בשוטר, כיצד ידע לומר היכן נצפה ולטעון שבמקום בו נצפה אין קו
הפרדה ? הנה כי כן, טענות הנאשם גם בעניין זה אינן הגיוניות, עומדות בסתירה לראיות
אובייקטיביות ולעדויות השוטרים, ועל כן אין בידי לקבלן. כפי שצוין לעיל, המשחק שעשה
נאשם 1 עם תשובותיו לאורך המשפט כולו, הקשה עד מאד לתת אמון גם לגרסאות נוספות
שמסר בנוגע ליתר המעשים המיוחסים לו, ובפרט בנוגע למודעותו ליעד התיקון של כלי

הרכב השונים.

.34

במאמר מוסגר אציין שמקובלים עליי הסברי המאשימה בנוגע לטענה לפיה לא הוגש
כתב אישום נגד נאשם 2 שנהג ברכב הגרר. מחומר החקירה אין ספק שנאשם 2 הוא שנהג
ברכב הגרר, והוא אף ידע שיעד הנסיעה הסופי הוא קלקיליה, על אף שנתבקש לגרור את
הרכב ליישוב צופים. ואולם, בהעדר ראיות מספיקות לכך שידע שהרכב מקולקל (להבדיל,
למשל, מרכב שמיועד לפירוק), הרי שלא ניתן היה להאשימו בעבירה לפי סעיף 10(א)(7)
לחוק, זאת בשונה מנאשם 1, שהיה מודע לכך שהרכב מקולקל ומיועד לתיקון בקלקיליה,
זאת בראש ובראשונה ממוכתר עצמו; התיאום שערך עם הגרר הפלסטיני; העובדה שהיה

19 מתוך 58

מודע לכך שמותר לו לגרור רכב לצורך פירוק ב"שטחים", ומשכך, ככל שזו הייתה מטרת
הגרירה, לא היה נזקק לסיוע של גרר פלסטיני.

.35

שראל

הנה כי כן, המארג הראייתי הצפוף, הכולל מגוון רחב של ראיות ועדויות, מוביל
למסקנה חד משמעית, שלא נסתרה על ידי נאשם 1, לפיה לא רק שהוא ביצע את הגרירה,
אלא שגם היה מודע לכל פרטי הפרטים של ה"מבצע". התזמון המושלם של הגעת הגרר
ועליו הרכב של מוכתר ליישוב צופים, דרדורו בכביש עד למחסום ולמרחק קצר אחריו (ויוזכר
שוב – לא נטען שהרכב לא יכול היה לנסוע כלל), התזמון המדויק של רכב הגרר הפלסטיני
למקום שאינו מוגדר כ-100 מטר לאחר המחסום, כאשר הרכב הפלסטיני מצויד בכבל גרירה
וממשיך משם את פעולת הגרירה, מצביעים כולם על תכנון קפדני ומדוקדק, באופן המאפשר
לקבוע מעבר לכל ספק סביר שנאשם 1 תיאם את הגרירה כולה, ודאג לפרטי הפרטים של
התכנית, לרבות התיאום עם הרכב הפלסטיני.

בית משפט השלום בראשון לציון

.36

–

לאור כל האמור, בשים לב לראיות המגוונות והמוצקות שהוצגו, אליהן התווספה
גרסתו הבעייתית של נאשם 1, המחזקת אף היא את ראיות התביעה, הן להוכחת היסודות
העובדתיים של העבירות והן להוכחת מודעותו לאיסור הפלילי, כמו גם התנהגותו המפלילה
לאחר שיצא מקלקיליה, אני קובע שעלה בידי המאשימה להוכיח את העבירות המיוחסות
לנאשם 1 באישום הראשון.
אישום 2 (לנאשם 1)

.37

מעובדות כתב האישום עולה שעובר לתאריך 12.3.2018 פנה לוי חנוכייב לבית
העסק של נאשם 1 על מנת להעביר מונית שירות מסוג מרצדס בנץ השייכת לאחיו טלמן
(להלן: המונית), זאת לצורך תיקונה בשטחים. במועד זה הוביל נאשם 1 את המונית מנתניה
באמצעות אחד מנהגי הגרר של העסק שזהותו אינה ידועה (להלן: גרר 4), כשלידו יושב לוי,
עצר בשול הדרך במרחק של כ-300 מטרים מהכיכר לכיוון הכפר סלפית ופרק את המונית על
הכביש. בהמשך הגיע למקום נהג שזהותו אינה ידועה ברכב גרר הנושא לוחית זיהוי
פלסטינית, ונעמד מאחורי הגרר והמונית. משעזב נהג הגרר של הנאשם את המקום, הוביל
נהג הגרר הפלסטיני את המונית לשטחים ונסע לכפר חווארה,שם פרק את המונית בכניסה
למוסך "עאדל ומנסור" המתמחה בתיקון כלי רכב מסוג מרצדס, זאת לצורך תיקונה, והכל
בידיעתו ובהנחייתו של נאשם 1.

20 מתוך 58

.38

מעדותו של דניאל, אחיו של טלמן, עולה שהוא שוחח עם נאשם 1 ואמר לו שהוא
צריך לגרור את הרכב לצורך תיקונו לאחר שנתגלתה בו נזילת מים (עמ' 8). בחקירתו
במשטרה הציג דניאל לחוקר את מספר הטלפון של נאשם 1 לצד שם בית העסק "גרר מוחמד"
(ת/3 ש' 90-92). חיזוק לגרסת דניאל אפשר למצוא אף במחקר תקשורת המאשר שבתאריך
12.3.2018 בשעה 10:43 השניים שוחחו (ת/4; עמ' 8 ש' 28). עוד ציין דניאל שהרכב חזר
לנתניה "בנסיעה" לאחר שתוקן ושלל את האפשרות שהרכב יועד לפירוק (ת/3 ש' 107; עמ'
9). דניאל אישר ששוחח עם בעל המוסך בחווארה ושאל אותו אם אפשר להביא את הרכב
לתיקון, ושלל שהיה בקשר עם גורם נוסף. משעומת עם טענת נאשם 1 לפיה התיאום של הגרר

הפלסטיני לא נעשה דרכו, שלל זאת דניאל ואמר: "אנחנו אמרנו שאנחנו רוצים להביא את
הרכב לתיקון, לא דיברנו מי ואיך, אבל בכל מקרה רצינו שהוא יתוקן בחווארה" (עמ' 9 ש'

.(23-24

שראל

בית משפט השלום בראשון לציון

על אף שגם דניאל נחקר באזהרה בחשד לביצוע עבירה של העברת רכבו לצורך
תיקונו בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית, התרשמתי ממהימנות דבריו. גם אם היו מספר
אי דיוקים בגרסתו, וגם אם לא זכר פרטים מסוימים, הרי שמדובר בפרטים שוליים שאינם
יורדים לשורשו של עניין, ואפשר אף להסבירם בריבוי כלי הרכב שברשותו (עמ' 11 ש' 23).

.39

תמיכה לעדותו של דניאל אפשר למצוא בעדותו של אחיו לוי. לוי נסע יחד עם נהג
הגרר עד אריאל, שם העביר הנהג את הרכב לנהג הגרר הפלסטיני, אשר גרר את המונית לתוך
חווארה, זאת בניגוד לבקשתו של דניאל מנאשם 1 לגרור את המונית ישירות לחווארה. לוי
הכחיש אף הוא שעמד בקשר עם נהג הגרר הפלסטיני, ללמדנו שהתיאום עם הגרר הפלסטיני
נעשה שלא באמצעותם. לוי אישר שלא נכנס בעצמו לחווארה.

.40

השוטר עינב חבני תיאר את שראה ביום האירוע בדוח פעולה שערך (ת/38). מהדוח
עולה שחבני הבחין בגרר 4 של נאשם 1מגיע מכיוון ככר הכניסה לאריאל כשעליו המונית,
ולאחר כ-300 מטר ביצע פניית פרסה ונעמד בצד הדרך. לדברי חבני, ובניגוד לאמור בכתב
האישום, במקום כבר המתין גרר פלסטיני. הגרר של נאשם 1 פרק את המונית, ואילו הגרר
הפלסטיני נעמד מאחורי המונית. "לאחר התנהלות קצרה בין הגרר הפלסטיני לגרר
הישראלי", עזב הגרר הישראלי את המקום, והגרר הפלסטיני העמיד את המונית ונסע לכיוון
כללי חווארה ופרק את המונית בסמוך למוסך "עאדל מנסור". בהמשך ראה חבני שמכסה

21 מתוך 58

בית משפט השלום בראשון לציון

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

המנוע של המונית מורם. משנתבקש חבני להסביר בחקירתו הנגדית את התיאור "התנהלות
קצרה", השיב: "אני לא זוכר בדיוק את הסיטואציה, אבל אני אגיד מה שאני מתכוון זה
שעומדים אחד ליד השני אתה רואה שמבחינת העין מנקודת המבט שלי זה התנהלות, זה

לא שמישהו בכיוון אחד ואחר הוריד והתנתק, שהיה קשר" (עמ' 53). על אף שלא יכול היה
לשמוע שיח בין השניים, תיאור חבני בדוח הפעולה מצביע על קשר כלשהו שהתקיים בין
בעלי רכבי הגרר, ועל כך שאין מדובר ב"מפגש מקרי" ביניהם על אם הדרך. תימוכין לעדות
חבני אפשר למצוא בתיאור של חברו עמית, שתיאר "חילוף דברים קצר ביותר", הגם שלא
פירט עם מי מיושבי הגרר הישראלי דיבר נהג הגרר הפלסטיני (ת/44; עמ' 61-62). עמית אף
צילם מספר סרטונים (ת/45), שבהם אפשר לראות בברור את עצירת שני רכבי הגרר לצד
הכביש, "באמצע שום מקום", וודאי שלא בכניסה למוסך ביישוב ישראלי.

.41

עוד הסביר חבני בעדותו, הרבה מעבר לצורך, שמיקום המוסך בו תוקן הרכב היה
בחווארה, עובדה שאף מנעה ממנו מבחינה מבצעית לרדת מרכבו ולגשת למוסך על מנת
לברר פרטים נוספים (עמ' 55). בניגוד לטענות ההגנה בדבר קיומם של מחדלי חקירה בעניין
זה, אינני רואה כיצד פעולות חקירה נוספות היו מסייעות לנאשם 1, בפרט לאחר שהרכב כבר
הורד במוסך בחווארה, שאין חולק על כך שאינו יישוב ישראלי.

במהלך חקירתו הנגדית של חבני בבית המשפט, נשאל מדוע לא עצר במקום את
המעורבים, ובכלל זה תיחקר את נהג הגרר הפלסטיני, כפי שעשה במקרה אחר שהוצג לו
(נ/1). על כך השיב חבני שבניגוד למקרה המתואר ב-נ/1, בו היה מדובר בחשד לגניבת רכב,
הרי שכאן הבין שמדובר בעבירה של העברת הרכב לשם תיקונו בשטחים "בלבד", ועל כן
לא היה מקום לעשות זאת. תשובה זו מקובלת עליי, ובניגוד לטענת ההגנה, קשה לראות כיצד
היה בהתנהלות אחרת כדי "לנקות חשד" מנאשם 1, בהינתן מודעותו לכך שמטרת הגרירה
הייתה תיקון המונית שלא ביישוב ישראלי. על אותו משקל אינני רואה כל חשיבות בשאלה
אם השוטר עמית רשם או לא רשם בדוח שערך אם נהג המונית הצטרף לגרר הפלסטיני אם
לאו, ובעניין זה אזכיר שלוי עצמו שלל שנכנס לתוך חווארה. באופן דומה אין רבותא בטענת
נאשם 1 בחקירתו הנגדית, לפיה לא נבדק במסגרת החקירה פלט השיחות של נהג הגרר
הפלסטיני (עמ' 176-177), שכן מעבר לעובדה שפרטיו אינם ידועים ומכאן שלא ניתן היה
לבצע בדיקה שכזאת, הרי שגם אם היה מוכח שבעל המונית התקשר לנהג הגרר הפלסטיני

22 מתוך 58

שראל

ותיאם עמו את התיקון בחווארה, לא היה בכך כדי לפטור את נאשם 1 מאחריות פלילית,
לאחר שהוכח שהיה מודע לעובדה שהוא גורר את הרכב לשם תיקונו שלא ביישוב ישראלי.

.42

בית משפט השלום בראשון לציון

אל מול המארג הראייתי שהציגה המאשימה, עמדה גרסת נאשם 1, שעוררה קשיים
לא מעטים. כך, בחקירתו טען נאשם 1 שכלל אינו זוכר את פרטי האירוע, ובכלל זה מי התקשר
אליו (ת/73, למשל ש' 24), תוך שחזר על המנטרה לפיה הוריד את המונית בכניסה לשטחים
ולא בתוך השטחים. ואולם, למרבה ההפתעה, זכרונו של נאשם 1 שב אליו במהלך החקירה
הראשית, באופן שאפשר לו לתאר בפרטי פרטים את האירוע. כך למשל סיפר נאשם 1
שה"רוסי" התקשר אליו יום קודם לכן ואמר לו שהוא זקוק לגרירה מנתניה לאריאל, וכי
בעקבות פנייתו שלח לו למחרת נהג גרר (עמ' 161).

.43

משהוצגו לנאשם 1 יתר הראיות שנאספו, ובכלל זה עדויות האחים חנוכייב
והסרטונים, העלה גרסה חדשה, לפיה אנשי יחידת אתג"ר אמרו לאחים מה לומר בחקירתם
במטרה להפלילו. הנה כי כן, פעם נוספת מסר נאשם 1 גרסה כבושה, שממילא לא אפשרה
לחקור את האחים, כמו גם את יתר הנהגים ואת החוקרים בנוגע לנכונותה. נוסף לאמור,
מתקשה אני לקבל את טענתו הכללית של נאשם 1, לפיה יש לדחות את גרסת כל הנהגים,
שכאמור אינם מכירים זה את זה, שלטענתו שיקרו בחקירותיהם, כמו גם את עדויות החוקרים
עצמם, ולהעדיף על פניהן את גרסתו שלו. בהעדר שמץ ראיה לתוכנית קונספירציה, שלטענת
נאשם 1 נרקמה נגדו על ידי חוקרים ואזרחים כאחד שעשו יד אחת במטרה להפלילו, יש
לדחות מכול וכול כל טענותיו בעניין זה.

.44

ניסיון נוסף של נאשם 1 להתמודד עם הראיות המגוונות שהוצגו לו במסגרת אישום
זה, אפשר למצוא בטענתו לפיה "גם בחווארה ישנם מוסכים מורשים". גם דינה של טענה זו
להידחות, בהיותה עדות כבושה, שלא הוכחה וממילא אינה רלוונטית לאור הוראות החוק
המפורשות שמוסך בו מותר לתקן כלי רכב יהיה אך ורק מוסך המצוי ביישוב ישראלי
הממוקם בשטח C. כפי שהובהר לעיל, ריבוי הגרסאות והטענות של הנאשם, אותן ניסה
להתאים כאמור לכל שאלה שנשאל, בהתאמה לראיות שהוצגו לו במהלך המשפט, דווקא
מחליש את גרסתו המקורית ואת קו ההגנה שהציג, וגם בכך יש כדי לחזק את ראיות התביעה.

23 מתוך 58

.45

למען הסר ספק, אייחד מספר מלים לרכב הגרר באמצעותו בוצעה הגרירה באישום
זה. כזכור, אישר נאשם 1 את העובדה שהיה בעליהם של ארבעת רכבי הגרר שפורטו בכתב
האישום, לרבות גרר 4. הודאתו של נאשם 1 ניתנה בהמשך להודאתו בחקירתו במשטרה,
שבוצעה פחות מחודש לאחר האירוע, בה אישר שאכן גרר את המונית באמצעות הגרר (ת/73,
למשל ש' 32). במהלך חקירה נוספת, שהתבצעה למעלה מ-8 חודשים לאחר האירוע, שב
נאשם 1 והודה כי בבעלותו 3 רכבי הגרר 1-3, אולם טען שמכר את גרר 4 "לפני מספר
חודשים" (ת/88 ש' 16). על טענה זו חזר הנאשם גם בחקירתו הנגדית (עמ' 169-170). גם
אם אתעלם מהעובדה שגרסה זו סותרת את תשובת נאשם 1 לאישום, הרי שבאותה נשימה
הודה נאשם 1 שהוא אינו זוכר מתי מכר את הגרר (עמ' 169 ש' 20) ואף הודה שגרר שלו
הוא שגרר את המונית באישום זה (עמ' 170 ש' 3-4). למותר לציין שלא הוצג מצד ההגנה
במהלך המשפט מסמך כלשהו בנוגע לבעלות על הגרר. מכול מקום די באמור כדי לקבוע
שהגרר היה שייך במועד האירוע לנאשם 1 וכי היה אחראי לגרירת הרכב באישום זה.

שראל

.46

בית משפט השלום בראשון לציון

כפי שאפשר להיווכח, באישום זה המשיכה היחידה החוקרת את מלאכת איסוף
הראיות גם לאחר ניתוק המגע של נאשם 1 עם נהג הגרר הפלסטיני, שעה שהמשיכה לעקוב
אחרי הגרר הפלסטיני ועליו המונית עד למוסך ביישוב חווארה, באופן שאפשר להוכיח
שהרכב אכן תוקן בפועל במוסך זה. ואולם, נוכח הראיות שהוצגו, ובפרט עדויות המעורבים,
אפשר לומר שמדובר בפעולת חקירה שגם לולא התבצעה, היו בידי המאשימה די ראיות
להוכיח את נסיבות העבירה, ובכלל זה את מודעותו של נאשם 1 לעובדה שהוא גורר רכב
לצורך תיקונו במקום האסור על פי חוק.

.47

נוכח כל האמור, אני קובע שעלה בידי המאשימה להוכיח את יסודות העבירה
המיוחסת לנאשם 1 באישום השני.

אישום 3 (לנאשם 1)

מעובדות כתב האישום עולה שבתאריך 15.2.2018 הוביל נאשם 1 באמצעות "גרר
3", הנהוג על ידי אחד מנהגיו, רכב מסוג הונדה סיוויק השייך ליינון שעיבי, שפנה אליו באותו
יום, זאת לצורך תיקונו. בשעה 12:21 פרק אדם שזהותו אינה ידועה את הסיוויק מגרר 3
והעבירה לגרר 4, כל זאת כאשר נאשם 1 עומד בסמוך. שתי דקות לאחר מכן הוביל נאשם 1
את הסיוויק וכן רכב נוסף באמצעות נהג גרר 4 לשביל עפר הסמוך לכביש 5 ופרק אותה.

.48

24 מתוך 58

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

בית משפט השלום בראשון לציון

בהמשך העמיסו אחרים שזהותם אינה ידועה את הסיוויק ואת הרכב הנוסף על גרר בעל לוחית
רישוי פלסטינית, ולאחר שנהג גרר 4 נסע מהמקום, נסעו האחרים בגרר הפלסטיני בכביש 5
לכיוון כביש 60 לצורך תיקונו בשטחי האחריות האזרחות הפלסטינית, והכל בידיעתו
ובהנחייתו של נאשם 1.

בסיכומיה הבהירה המאשימה כי תבקש להרשיע את הנאשם רק בנוגע להובלת רכב
הסיוויק, זאת עקב תקלה שאירעה באחת מהאזנות הסתר הקשורה לכלי הרכב השני.

.49

לצורך הוכחת אישום זה נשמעה עדותו של בעל הרכב, הוגשה עדותו במשטרה
(ת/10), והוגשו בהסכמה דוחות עוקבים (ת/135, ת/138).

מעדותו של שעיבי עולה שהוא ביקש לתקן את רכב הסיוויק, הנמצא בשימושו ושייך
לאחיו, עקב מכה קטנה שספג הרכב בחלקו האחורי. לדבריו, אדם כלשהו באזור התעשייה
אמר לו שיוכל לקחת את הרכב ולתקנו "ליד כוכב יאיר", ולאחר שהרכב תוקן, החזיר לו את
הרכב. לדבריו, הרכב נלקח למקום התיקון באמצעות גרר, אותו לא הזמין ושאותו לא ראה,
ואין לו כל מידע על אודותיו. עוד ציין שהרכב היה במצב בו יכול היה לנסוע בכוחות עצמו.
שעיבי מסר ששילם "על הכול ביחד" סך של 4,000 ₪, במזומן וכי אין לו חשבונית או קבלה.
עוד מסר שהוא לא ידע מהו יעד הגרירה והתיקון, וכי בשביל סכום של 4,000 ₪ לא היה
מסתכן בתיקונו בשטחים, בפרט כאשר קנה את הרכב ב-1,000 ₪ בלבד.

.50

עוקב 8919 זיהה את רכב הסיוויק ורכב נוסף מועמסים על גרר 3 בבית העסק של
נאשם 1, כאשר נאשם 1, אותו זיהה, נכח במקום. בהמשך נכנס נאשם 1 לרכב טוסון ונסע
מהמקום. הגרר נסע דרך שביל עפר עד לכביש 5, ובשלב מסוים עצר בשביל צד צדדי. נהג הגרר
יצא, הלך בשביל העפר, פגש בשני גברים שפרקו את שני כלי הרכב והעמיסו אותם לרכב גרר
בעל לוחית רישוי פלסטינית. לאחר שנהג הגרר שילם לשני האנשים סכום כסף, נסע הרכב
הפלסטיני מהמקום, כאשר עליו מועמסים שני כלי הרכב.

עוקב 166 מסר תיאור דומה, אולם הוסיף שראה את הנאשם נוסע ברכב הטוסון

בכביש 5050, בו נסע רכב הגרר ועליו שני כלי הרכב.

25 מתוך 58

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

.51

בית משפט השלום בראשון לציון

תשובות נאשם 1 לאישום זה היו מבולבלות ולא ענייניות. כזכור, נמסר על ידי ההגנה
שנאשם 1 אינו חולק על העובדות המתוארות בכל אחד מהאישומים, ובכלל זה עובדות
אישום 3. על אף האמור, שינה נאשם 1 מספר פעמים את גרסתו. בחקירתו במשטרה לא
הסכים נאשם 1 למסור כל התייחסות לאישום זה מן הטעם שלא הראו לו תמונות (ת/88).
בחקירתו הראשית טען שהתקשר אליו אדם שביקש להעביר את כלי הרכב לרחבת המוסכים
באריאל וכי נהג הגרר אכן הוריד את כלי הרכב במקום זה (עמ' 162). לדבריו, אף העביר
למשטרה פלט של חברת איתוראן המוכיח זאת (שם, ש' 13). ואולם, לא פלט ולא יער. מעבר
לעובדה שגרסת נאשם 1 עומדת בסתירה לדוחות העוקבים, הרי שנאשם 1 לא מסר פלט
כלשהו של חברת איתוראן. פרט זה, שהיה ידוע לנאשם 1 עובר לדיון לא הספיק לו כדי
להמציא את הפלט המדובר במסגרת פרשת ההגנה, מחדל המהווה קושי נוסף להסתמך על
דבריו, והוא מצטרף לרצף הדוגמאות שהובאו לעיל. גם בפעם זו, מסר נאשם 1 בחקירתו
הנגדית גרסה חדשה, לפיה סוחר מכוניות בשם גולן זגורי מסר לו את כלי הרכב (עמ' 198).
ואולם, עובדה זו אינה רלוונטית בהיעדר כל הסבר מצד נאשם 1 למעשיו של נהג הגרר שלו
לאחר שקיבל לידיו את שני כלי הרכב, ובכלל זה פריקת כלי הרכב בשביל עפר צדדי, העברתם
לגרר הפלסטיני, ומתן תשלום לנהגי הגרר הפלסטיני, עובדה המתיישבת עם הטענה שכלי
הרכב הועברו לצורך תיקונם.

.52

על אף שבאישום זה בעל רכב הסיוויק לא דיבר עם נאשם 1, ומכאן שעדותו אינה
מבססת את מודעותו של נאשם 1 לעובדה שמטרת הגרירה היא תיקון הרכב שלא ביישוב
ישראלי, עדיין אפשר ללמוד על מודעותו של נאשם 1 לנסיבה זו, משילובן של מספר ראיות
נסיבתיות: נוכחותו של נאשם 1 במקום בו הועמס הרכב על גבי הגרר שלו; ליווי הגרר לפחות
בתחילת הדרך, לכיוון כביש 5 המוביל למחסום; הודאת נאשם 1 כי כל פעולה המתבצעת
ברכבי הגרר שבבעלותו היא בשליטתו ובהנחייתו; עדות שעיבי כי העביר את הרכב לצורך
תיקונו והעובדה שהרכב אכן חזר לאחר שתוקן; העובדה שהכסף עבר מנהג הגרר של נאשם
1 לנהג הגרר הפסלטיני ולא להיפך (שאחרת יכול והיה מתעורר ספק שמא הרכב יועד
לפירוק); הכסף ששולם לנהגי הגרר הפלסטיני סביר שלא שולם מכיסו הפרטי של נהג הגרר
שעובד עבור נאשם 1, אלא שהנהג קיבל אותו ממי ששלח אותו, קרי מנאשם 1; ואם לא די
בכך, הרי שלכל אלו אפשר להוסיף את עדות השיטה לצורך הוכחת המעשה ואת המעשים
הדומים לצורך שלילת טענת תום לבו של הנאשם, שממילא נטענה בחצי פה, באופן כללי,

26 מתוך 58

ובניגוד לדוחות העוקבים ששללו, כאמור, את גרסת נאשם 1 לפיה יעד הנסיעה היה מתחם
המוסכים באריאל.

.53

שראל

נוכח כל האמור, בהינתן הראיות הישירות והנסיבתיות, עדות השיטה, עדות בדבר
מעשים דומים ושקרי נאשם 1, אני קובע שעלה בידי המאשימה להוכיח את יסודות העבירות

המיוחסות לו באישום השלישי.

בית משפט השלום בראשון לציון

.54

אישום 4 (לנאשמים 1 ו-2)

מעובדות כתב האישום עולה שבתאריך 22.1.2019, באזור מחלף חורשים נהגו
נאשמים 1 ו-2 בקלות ראש או ברשלנות בצוותא, בכך שקשרו באמצעות כבל לרכב הטוסון,
הנמצא בבעלות נאשם 1, רכב מזדה 3 וגררו את המזדה ל"שטחים", כאשר נאשם 1 נהג ברכב
הטוסון ואילו נאשם 2 ישב במזדה. בהמשך עצרו הנאשמים בשול הימני את כלי הרכב כ500 מטר לפני מחסום 109, ניתקו את הכבל שחיבר בין שני כלי הרכב, והמשיכו בנסיעה כך
שנאשם 2 נהג ברכב המזדה לפני הטוסון. נאשמים 1 ו-2 עברו את המחסום ונעצרו כ-100
מטר לפני הכיכר בכניסה לקלקיליה. נאשם 1 נהג ברכב בזמן פסילה.

.55

בתשובה לאישום הודו הנאשמים, כאמור, בעובדות כתב האישום, אולם לא מסרו
התייחסות מפורשת לעבירה של נהיגה בקלות ראש. אשר על כן, ורק למען הסר ספק, יובאו
עיקרי הראיות המבססות ביצועה של עבירה זו. לאחר מכן אתייחס לטענות ההגנה הכלליות
בקשר לעבירה של נהיגה בקלות ראש, ובראשן הטענה בדבר אי כשירותם של שוטרי יחידת
אתג"ר לקבוע אם בוצעה עבירת תנועה; טענות בדבר אי זימונו של בוחן תנועה למקום;
הגשת כתב אישום חלף הסתפקות במתן דוח תנועה במקום.

.56

התביעה ביססה ראיותיה על הראיות הבאות:

נאשם 1 הודה בחקירותיו שאכן גרר את רכב המזדה באמצעות כבל (ת/66 ש' 5). יש

לציין שהנאשם לא התייחס לאישום זה בחקירתו הראשית.

27 מתוך 58

בית משפט השלום בראשון לציון

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

עדותו של רנ"ג משה אטיה, לפיה במסגרת פעילות יזומה, הבחין יחד עם בלשים
נוספים ברכב הטוסון של נאשם 1 כשהוא מושך אחריו עם כבל את רכב המזדה לכיוון
המחסום. אטיה נסע אחרי כלי הרכב, כאשר בשלב מסוים עצר הטוסון יחד עם המזדה
בשוליים בצד הדרך. מאחר שהשוליים היו צרים, כלי הרכב שנסעו אחריהם, לרבות אטיה,
נאלצו לנסוע לאט על מנת לעקוף אותם. במהלך העקיפה תיעד אטיה בווידאו את המתרחש
ממרחק של כשני מטרים. אטיה העיד שראה בוודאות את הכבל שחיבר בין שני כלי הרכב,
וכן זיהה בוודאות את נאשם 1 נוהג בטוסון ואת נאשם 2 נוהג במאזדה. לאחר שהתמקמו ליד
המחסום, ראו שהמזדה החלה בנסיעה, "אני לא יודע איך", ועברה את המחסום בנסיעה,
כשהטוסון מלווה אותה מאחורה. אחרי המחסום עצרו הנאשמים את כלי הרכב בצד הדרך,
נאשם 2 נכנס לרכב הטוסון, השניים השאירו את המזדה באותו מקום, ושניהם חזרו לכיוון
המחסום על מנת להיכנס חזרה לישראל, שם עוכבו (עמ' 38).

בדוח הפעולה שערך תיעד אטיה את שהתרחש, תוך שציין שלאחר שהשאירו את
רכב המזדה, נסעו נאשמים 1 ו-2 תחילה לכיוון קלקיליה, ורק בסביבות השעה 14:00 חזרו
למעבר הבידוק, שם עוכבו. במהלך החיפוש בטוסון נמצא כבל פלדה כשבשני קצותיו היו
מחוברים "שאקלים" צהובים, כפי שאף אפשר לראות בתיעוד ווידאו של החיפוש (ת/18,
סרטון 494). לטענת נאשם 2 הכבל נועד "לטיולים בשבתות בשטח" (ת/14). תגובתו של
נאשם 1 לאחר שנתפס הייתה "אל תצלם אותי" (ת/14; ת/17). בנקודה זו אציין שסרטונים
נוספים שהוסרטו באירוע זה לא קלטו את שני כלי הרכב, ומכאן שלא ניתן לראות את חיבור
הכבלים, להוציא קטע קצרצר בו עקף השוטר את שני כלי הרכב לאחר שעצרו בצד, כאשר
ככל הנראה הכבל כבר נותק מהם.

רס"ר ירון אלבז תיאר שהבחין אף הוא ברכב הטוסון של נאשם 1 גורר את רכב
המזדה עם כבל גרירה, לאחר שהמזדה הורדה מרכב גרר שגרר אותה במחלף ג'לג'וליה. עוד
הוסיף שזיהה בוודאות גם את נאשם 2 שנהג ברכב המזדה (עמ' 49). את שראה תיעד אלבז
בדוח פעולה (ת/28), בו הבהיר שזיהה את שני הנאשמים, כאשר את נאשם 2 זיהה מפעילות
שביצע יום קודם לכן.

גרסת שני הבלשים נתמכת אף בעדות השוטר השלישי שהיה עמם, רס"ר אבישי

קיסרמן (עמ' 49), שתיעד אף הוא את שראה בדוח פעולה (ת/34).

28 מתוך 58

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

.57

בית משפט השלום בראשון לציון

הנה כי כן, האירוע תואר על ידי שלושה בלשים, באופן דומה, כאשר שלושתם זיהו
באופן וודאי את שני הנאשמים גוררים את רכב המזדה באמצעות הכבל. נאשם 2 אף תועד
יוצא מרכב המזדה בסרטון 489 ב-ת/18. מאחר שהבלשים הכירו את נאשם 2 עובר לאירוע,
לא מצאתי ממש בטענה לפיה היה ראוי לערוך להם מסדר זיהוי. חיזוק לעדויות הזיהוי אפשר
למצוא הן בגרסת נאשם 1 במשטרה והן בעובדה שנאשם 2 אכן נתפס בסמוך לאותו מקום
זמן קצר לאחר מכן.

.58

בכל הנוגע לחלקו של נאשם 2 באירוע, מסרו הנאשמים בחקירותיהם במשטרה
גרסאות סותרות. לטענת נאשם 1, אחיו, נאשם 2, היה בקלקיליה, כאשר ברכב המזדה נהג
"אחמד מג'לג'וליה", שהרכב שייך לו (ת/66 עמ' 2). מעבר לעובדה שגרסה זו אינה מתיישבת
עם החשבונית שהוצאה עבור בעליו האמתי של רכב המזדה עבור גרירת רכבו (ת/63), הרי
שגרסת נאשם 1 אינה עולה בקנה אחד עם גרסת אחיו, נאשם 2, שאישר שהגיע עם נאשם 1
ברכב הטוסון לקלקיליה, שם ישב ועישן נרגילה (ת/47 עמ' 2). נאשם 2 שלל שגרר רכב נוסף,
טען שנסע ישירות מכפר קאסם לקלקיליה ללא כל עצירה בדרך, והכחיש כל קשר לרכב
המזדה אותו גררו (ת/47). גרסתו זו עומדת, כאמור, בניגוד לראיות התביעה שצוינו, ובניגוד
לתעודת עובד ציבור, לפיה רכב המזדה ניצפה כשהוא נוסע לפני רכב הטוסון בשעה 13:02
במעבר אליהו (ת/140א'). מאחר שנאשם 2 אישר שהיה ברכב הטוסון, הרי שקשר עצמו גם
לרכב המזדה. בדומה לנאשם 1, טען גם נאשם 2 שכל השוטרים משקרים, ולא שינה מגרסתו
זו גם כאשר נאמר לו שתועד בסרטון ושנצפה על ידי הבלשים.

בחקירתו הראשית שינה נאשם 2 מגרסתו במשטרה וטען שכלל לא היה ברכב הטוסון
של אחיו, אלא נסע עם אמו לקלקיליה ולאחר מכן ישב בבית קפה עד שעוכב. למותר לציין
שגרסתו זו סותרת לא רק את גרסתו הראשונה, אלא גם את גרסת נאשם 1 ואת העובדה שעוכב
בהמשך עם אחיו, מבלי שאמם נראתה בסביבה. משנשאל בחקירתו הראשית אם נשאל
שאלות במשטרה בקשר לאם, השיב: "לא, לא שאלו ולא התעניינו…" (עמ' 205 ש' 1).
ואולם, במהלך החקירה לא ניתן היה לשאול את נאשם 2 שאלות בקשר לאם, זאת מן הטעם
הפשוט שהוא לא סיפר על דבר נוכחותה במקום במהלכה. בנסיבות אלו יש לזקוף לחובת
נאשם 2 את הימנעותו לזמן לעדות את אמו, וממילא יש לדחות מיניה וביה את גרסתו לפיה

29 מתוך 58

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

בית משפט השלום בראשון לציון

ישב בבית קפה בקלקיליה עם אמו, בהעדר כל ראיה תומכת. אשר על כן אני קובע שהימנעות
נאשם 2 מלזמן למשפט עד הגנה כה מהותי עבורו מחזקת אף היא את ראיות התביעה.

.59

טענה מרכזית נוספת של נאשם 2, מעבר להכחשה הכללית, היא שלא הוא האדם
שנצפה בסרטון (ת/18) וכי אי אפשר לזהותו בסרטון. ואולם, בנקודה זו יש להזכיר שהסרטון
משמש אך כלי עזר, והוא בא להוסיף על יתר הראיות שהוצגו, ובראשם זיהויו של הנאשם על
ידי שלושה שוטרים שנתקלו בו במפגשים קודמים, כמו גם על אחת מהודאותיו של נאשם 2,
שאישר בשעתו שהגיע עם נאשם 1 לקלקיליה ברכב הטוסון (ת/47). משהוטחה עובדה זו
בנאשם 2, הכחיש שאמר זאת בחקירה (עמ' 251 ש' 7), זאת בניגוד לתשובתו לאישום בה
נמסר, כאמור, שהוא מודה בעובדות. מעבר לכך, דומה שתשובתו זו של נאשם 2 אכן נאמרה
בפעם הראשונה במהלך עדותו במשפט, ומסקנה זו נלמדת מהעובדה שלא הוצגו שאלות
בנושא זה לחוקריו במהלך פרשת התביעה. עוד טען נאשם 2 שחוקריו "ערבבו" לו אירועים
שונים בחקירותיו השונות. ואולם, גם אם נאשם 2 נחקר מספר פעמים, הרי שבכל הנוגע
לאישום זה הוא נחקר באותו היום (ת/47), ומכאן שלפחות ביום בו נחקר היה ביכולתו לזכור

את פרטי האירוע.

נוכח כל האמור מצאתי לדחות את תשובותיו הסותרות והמתחמקות של נאשם 2,
העומדות בסתירה לראיות מוצקות שהוצגו מטעם המאשימה.

.60

הנאשמים גררו את רכב המזדה באמצעות כבל גמיש, על כביש ראשי בו נסעו באותה
עת כלי רכב רבים, הן לפניהם והן מאחוריהם. הנאשמים גררו את הרכב בדרך זו לאורך מספר
קילומטרים. נאשם 1 הודה שנסעו כך לאורך 3 ק"מ (ת/88 ש' 32), שהוא מרחק לא מבוטל,
אולם לפי הדוחות דומה שהמרחק היה ארוך אף יותר. לא צריך להיות מומחה תנועה כדי
להבין שמדובר בפעולה מסוכנת ביותר, בפרט כאשר הגרירה התבצעה, בין היתר, בכבישים
ראשיים שבהם נוהגים נהגים רבים במהירות רבה. נותר רק לדמיין מה היה קורה אם הכבל
היה מתנתק מאחד מכלי הרכב, או אם הייתה נדרשת בלימת חרום של הרכב הגורר באופן בו
הרכב הנגרר היה מתנגש בו ומסיט אותו ממסלולו. בכל אחד מהמצבים הללו יכלו להיפגע,
על לא עוול בכפם, משתמשי הדרך האחרים. במעשיו אלו נהגו הנאשמים בדרך שסיכנה את
הציבור באופן ממשי, ומכאן שיש להרשיעם בעבירה זו. במאמר מוסגר אציין שהנאשמים
פעלו בהיבטים שונים גם בניגוד לתקנה 90 לתקנות התעבורה, המפרטת את הדרך החוקית

30 מתוך 58

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

בית משפט השלום בראשון לציון

המחסום, במטרה שאלו יתוקנו "בתוך השטחים עצמם", זאת לאחר שתיאם זאת עם גורם
פלסטיני. עוד נטען שלעיתים גרר נאשם 1 את כלי הרכב בעצמו, באופן שבו חיבר כבל גרירה
בין רכבו הפרטי לבין הרכב הנגרר, וגרר את הרכב בצורה מסוכנת, כל זאת בעת שהיה פסול
מלנהוג.

.4

בתשובת הנאשמים לכתב האישום, שניתנה הן בכתב והן בעל פה, לא חלקו
הנאשמים על כך שהובילו כלי רכב באמצעות רכבי הגרר ושהם אלו שנהגו בכלי הרכב
האחרים, כמפורט בחלק מהאישומים. נאשם 1 לא חלק על כך שהיה הבעלים של "גרר דיב"
וכי הוא הבעלים של רכבי הגרר של העסק שכונו בכתב האישום גרר 1 עד גרר 4, ושל שני
כלי רכב מסוג יונדאי טוסון ויונדאי איוניק (להלן: הטוסון ו-האיוניק). כן הודה נאשם 1
שהיה אחראי על כל פעילות שבוצעה ברכבי הגרר שלו. נאשם 1 כפר בכך שערך עם גורם
פלסטיני תיאום כלשהו בקשר לכלי הרכב שגרר, וכפר בכך שנהג בזמן פסילה.

בתשובה לאישום לא נמסרה תשובה ברורה בקשר לעבירה של נהיגה בקלות ראש
שיוחסה לנאשמים 1 ו-2, פרט לכפירה כללית.

על אף "צמצום יריעת המחלוקת" והצהרת ב"כ הנאשמים שלפיה הם מודים
בעובדות כתב האישום, הוברר במהלך המשפט שהנאשמים רחוקים מלהודות בכל עובדות
כתב האישום, וחלקים נרחבים מעדויותיהם, ומעדויות עדי התביעה, התמקדו בבירור עובדתי
של מעשיהם. בנסיבות אלו תעסוק הכרעת הדין, בין היתר, גם בבירור עובדות כתב האישום.

הפן המשפטי

ואולם, המחלוקת בין הצדדים התמקדה בעיקרה במשמעות המשפטית של מעשי
הנאשמים. בעניין זה נטען על ידי ההגנה שהעברת כלי רכב ל"שטחים", ובפרט למקום שבו
נתפסו הנאשמים, לעיתים בתוך יישוב ישראלי או בסמוך אליו, אינה מהווה עבירה. עוד נטען
שעל אף שכלי הרכב נגררו, הדבר לא נעשה "לצורך תיקונם בשטחים". במלים אחרות, הגם
שהנאשמים הודו שגררו את כלי הרכב למקום כלשהו "מעבר למחסום", הרי שלטענתם אין
כל איסור לעשות כן, ואם כלי הרכב נגררו בהמשך ליעד נוסף על ידי גורם אחר, הם פטורים
מאחריות פלילית בשל כך.

3 מתוך 58

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

.5

בית משפט השלום בראשון לציון

טרם שנפנה לדון בפן המשפטי, מצאתי להעיר הערה לעניין השימוש שנעשה על ידי
המאשימה, הן בכתב האישום והן במהלך המשפט, במילה "שטחים". חלק נכבד מסיכומי
ההגנה הוקדש לדיון בסוגיה זו, כאשר ב"כ הנאשמים הפנה לבלבול הקיים בהתבטאויות
השונות שנשמעו במהלך המשפט, הן מצד התובעת והן מצד השוטרים המעורבים, לרבות
בשלב ניסוח כתב האישום, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם לשון החוק.

הערות ב"כ הנאשמים בעניין זה במקומן. עיון בהוראות החוק מלמד שהמונח
"שטחים" אינו מופיע בין סעיפיו, ודומה שהשימוש שנעשה בו, בין על ידי השוטרים
והתביעה ובין על ידי הנאשמים עצמם, נועד לבטא את השיח הרווח לצורך תיאור השטח
המצוי מעבר ל"קו הירוק". בכל הנוגע לחלק הכללי של כתב האישום, הבהירה המאשימה
שכאשר היא משתמשת בכתב האישום במילה "שטחים", כוונתה היא ל"שטחי הרשות
הפלסטינית". כפי שנראה בהמשך, גם אם הגדרה זו קרובה יותר למצב החוקי שאליו מתייחס
חוק הגבלת השימוש, אף היא אינה מדויקת.

.(23-25

ואולם, על אף השימוש המוטעה שנעשה מפעם לפעם במהלך המשפט במילה
"שטחים", דומה שגם לנאשמים היה ברור שלצורך הדיון המילה "שטחים" משמעותה
אזורים בשטחי יהודה ושומרון שאינם כוללים יישובים ישראלים. כך למשל, ידע נאשם 1
לסייג ולומר שהיה ידוע לו שאסור לגרור כלי רכב ל"שטחים", בעוד שהדבר מותר ליישובים
אלפי מנשה או אריאל. דוגמה נוספת אפשר למצוא בעדותו של נאשם 1: "…[כ]שהלקוח
מתקשר אומר לי לאריאל, הוא לא אומר לי לשטחים ואני אומר לו 'לא, אתה לא יכול', הוא
מבקש להעביר ואני אומר לאריאל, לקוח שמבקש לשטחים אני לא גורר אותו" (עמ' 170 ש'

מכול מקום, ועל אף השימוש המבלבל שנעשה בביטוי "שטחים" בכתב האישום,
בפרט בפרק הוראות החיקוק, אין בו כדי להשפיע על המיוחס לנאשמים בכתב האישום, זאת
מן הטעם שהמאשימה הפנתה להוראת החוק המדויקת שממנה נשאב האיסור הפלילי, ולהווי
ידוע לכול שכותרת הסעיף בחוק אינה חלק ממנו. במקרה שלפנינו אינני נדרש לדיון מעמיק
בסוגיה זו, שכן כותרת סעיף העבירה שצוינה בכתב האישום אף איננה הכותרת המופיעה
בחוק, אלא כותרת שהומצאה ביוזמת המאשימה לצורך הנוחות, לאחר שהמחוקק מצא
להכתירו בשם הכללי "עונשין".

4 מתוך 58

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

בית משפט השלום בראשון לציון

לגרירת כלי רכב על ידי רכב אחר, אולם מאחר שהנאשמים לא הואשמו בביצוע עבירה לפי
התקנה, ואף לא הוזהרו בקשר אליה, מצאתי שלא להרשיעם בגינה.

.61

בנוגע לאישום זה הועלו מטעם ההגנה טענות למחדלי חקירה שונים. לאחר שנתתי
דעתי לטענות אלו, מצאתי שאין בהן ממש, וודאי לא באופן שיש בו כדי לפגוע בראיות
התביעה שהוצגו, שהושגו בעקבות פעולות חקירה רבות אחרות שכן בוצעו. כך, נטען שהיה
ראוי לערוך בירור עם בעל רכב המזדה, זאת נוכח שקרים שעלו לכאורה בעדותו, ובפרט
בנוגע לכוונתו לתקן את רכבו בשטחים. ואולם, בהינתן סעיפי העבירות שיוחסו לנאשמים,
שלא כללו בסופו של יום עבירה שעניינה תיקון כלי הרכב במקום אסור בתיקון, הרי שאין
רבותא בבדיקות אלו, בין אם בוצעו ובין אם לא בוצעו על ידי החוקרים. אשר לטענה כי
החוקר לא הטיח בפני נאשם 2 את הסרטון שהיה ברשותו – אכן מצופה היה להציג לנאשם
2 את כלל הראיות שנאספו ולאמתו עמן. ואולם, כאמור, נאשם 2 הכחיש
קשר לגרירת
רכב המזדה, ועמד בהכחשתו זו גם לאחר שהגיע לידיו כל חומר החקירה, ובכלל זה הסרטון.
גם בנוגע לאישום זה, יש להביע תמיהה על העלאת טענות אלו על ידי ההגנה, בהינתן
שבתשובה לאישום נטען שהנאשמים מודים בחלקים העובדתיים המפורטים בכתב האישום,
מבלי שהושמעה מצדם הסתייגות בקשר לעבירות שיוחסו להם באישום זה.

.62

טענת הגנה נוספת, מפתיעה יש לומר, נוגעת לכשירותם של בלשי יחידת אתג"ר
לאבחן עבירות תעבורה המתבצעות אגב עבודתם ה"עיקרית" בתחום גניבות כלי רכב. טענה
זו יש לדחות מכול וכול. שוטר הוא שוטר הוא שוטר, וביכולתו, שלא לומר מחובתו, לתעד
כל עבירה בה הוא מבחין, בין אם מדובר בעבירה פלילית ובין אם מדובר בעבירת תעבורה.
ברי שההחלטה הסופית בשאלה אם מעשי החשוד מגלמים עבירה כלשהי, תתקבל בהמשך
על ידי קציני החקירות וגורמי התביעה הכללית. על אותו משקל, יש לדחות אף את הטענה
לפיה ראוי היה לקרוא לבוחן תנועה למקום האירוע. במקרה שלפנינו מדובר בעבירה לגביה
לא נדרשת מומחיות מיוחדת של בוחן תנועה, המגיע לשטח בדרך כלל בעקבות תאונת
דרכים. כאמור, בשלב בו נתפסו הנאשמים הכבל שחיבר בין שני כלי הרכב ממילא כבר היה
מפורק, ומכאן שלא ברור במה היה יכול בוחן תנועה לתרום בפן המקצועי, מעבר לדוחות
שכתבו הבלשים שהבחינו במעשי הנאשמים בזמן אמת ותיעדו בפרוטרוט את שראו בדוחות
הפעולה שערכו בסמוך לאחר האירוע.

31 מתוך 58

.63

אשר על כן מצאתי להרשיע את הנאשמים בעבירה של נהיגה בקלות ראש. דיון בנוגע
לעבירות הנהיגה ללא רישיון וללא ביטוח שיוחסו לנאשם 1 באישום זה, כמו גם באישומים
נוספים ייערך, כאמור, בהמשך במאוחד.

אישום 5 (לנאשם 1)

שראל

בית משפט השלום בראשון לציון

.64

באישום זה נטען שבתאריך 22.1.2019 בסמוך לשעה 12:19, באזור מחלף גהה נהג
נאשם 1 בקלות ראש ברכב הטוסון שבבעלותו, תוך שהוא גורר רכב מזדה 6 הקשור לרכבו
בכבל, והמשיך בנסיעה בדרך זו לכיוון צומת מורשה, כביש 5 וכביש 6. נאשם 1 נהג ברכב
בזמן פסילה וללא ביטוח.

.65

הראיה המרכזית להוכחת אישום זה מצויה בתצלומי שני כלי הרכב, שבהם נראה
בברור רכב הטוסון כשהוא גורר את רכב המזדה בצומת מורשה, כביש 5 לכיוון מזרח,
ובכביש 6 במחלף חורשים לכיוון כביש 531 (ת/1140). בחקירתו במשטרה הודה נאשם 1
במיוחס לו באישום זה, תוך שטען שלא גרר את הרכב לצורך תיקון בשטחים (ת/91, ש' 98,
109), עבירה שממילא לא יוחסה לו. מאחר שהנאשם לא הואשם בעבירה זו, הרי שאין כל
רלוונטיות לגרסתו בעניין זה, וכך הם פני הדברים גם ביחס לעדותו של בעל הרכב, שתרומתו
הראייתית מסתכמת באישור שנתן לכך שרכבו אכן היה מקולקל ונזקק לגרירה (עדותו בעמ'
83 וכן חקירתו במשטרה ת/146). והנה לנו דוגמה למצב דברים בו בעייתיות בגרסת בעל
הרכב, הובילה לחסר ראייתי, וכפועל יוצא מכך להחלטת המאשימה להימנע מלייחס לנאשם
1 את סעיף העבירה של גרירת הרכב לשם תיקון בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית,
באופן המחליש את טענת נאשם 1 לרדיפה אישית נגדו.

יש לציין שגם בנוגע לאישום זה, כמו גם ביחס ליתר האישומים, לא הכחיש הנאשם
את מעשיו בתשובה שמסר לאישום, ומכאן שהוכחה עבירה של נהיגה בקלות ראש גם ביחס

לאישום זה.

אישום 6 (לנאשמים 1 ו-2)

32 מתוך 58

.66

באישום זה נטען שבתאריך 21.1.2019 פנה מחמוד סלאמה לעסק על מנת להוביל
רכב מסוג BMW לצורך תיקונו "בשטחים". באותו היום בשעות הצהריים הובילו נאשמים 1
ו-2 את הרכב בצוותא מכפר קאסם, זאת באמצעות גרר 1 בו נהג נאשם 2. נאשם 2 עצר את
הגרר כ-300 מטר לאחר שעבר את מחסום 109, כשלפניו עמד גרר הנושא לוחית זיהוי
פלסטינית, בו נהג חכמאת ימין (להלן: יאמין), והכל בידיעתו והנחייתו של נאשם 1. נאשם
2 ויאמין ירדו מרכבי הגרר ושוחחו ביניהם. לאחר מכן פרק נאשם 2 את הרכב מהגרר והמשיך
בנסיעה, ואילו יאמין החל להעמיס את ה-BMW על הגרר הפלסטיני עד לרגע בו הגיעו
שוטרים למקום.

שראל

.67

בית משפט השלום בראשון לציון

כאמור, ההגנה לא חלקה על כך שנאשמים 1 ו-2 הם אלו שהעבירו את כלי הרכב על
גבי גרר 1. ואולם, נוכח אי הבהירות במהלך עדותם בקשר ליסוד העובדתי, על אף התשובה
שמסרו לאישום, אציין גם בקשר לאישום זה את הראיות המרכזיות המבססות מסקנה זו.

.68

מודעותם של נאשמים 1 ו-2 לעובדה שהרכב מיועד לתיקון בשטחי האחריות
האזרחית הפלסטינית נלמדת בעיקר מדבריו של בעל הרכב מוחמד סלאמה. סלאמה הובא
לבית המשפט לצורך שמיעת עדותו באמצעות שב"ס, זאת לאחר שנעצר במסגרת תיק אחר,
אולם כבר בפתח דבריו הבהיר שאינו זוכר דבר. ניכר היה שהעד היה עצבני על כך שהוזמן
לבית המשפט, כאשר לצורך כך הוצא מתאו בשב"ס בשעה 02:00 בלילה, וחוסר שיתוף
הפעולה שלו עם המאשימה בלט לעין. מכאן ועד להכרזתו של העד כ"עד עוין" הדרך הייתה
קצרה ביותר (עמ' 124-125 פרוט' מיום 18.2.20), וחקירתו במשטרה הוגשה, בהסכמת
הצדדים, מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (ת/151). בהמשך
העידה החוקרת רס"מ מורן כהן שחקרה את העד, שסיפרה שלא זכורות לה נסיבות מיוחדות
הקשורות לחקירה, ואישרה שזיהתה את העד שמסר את גרסתו באופן חופשי ומרצון (פרוט'
מיום 23.2.20 עמ' 156).

.69

בסיכומיה ביקשה המאשימה להעדיף את גרסתו של העד במשטרה על פני עדותו
בבית המשפט, ובנסיבות העניין מצאתי להיעתר לה. כאמור, כבר בפתח חקירתו הראשית
הבהיר העד שהוא אינו זוכר דבר מהאירוע, הביע תרעומת על כך שזומן לעדות, ועל
שהתובעת אילצה אותו להגיע לבית המשפט בניגוד לרצונו. העד סירב להשיב גם על שאלות
פשוטות, תוך שהבהיר ש"הראש שלי לא בזה". כך למשל, כאשר נתבקש לאשר את חתימתו

33 מתוך 58

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

בית משפט השלום בראשון לציון

על גבי טופס החקירה במשטרה, השיב "מיליון חתימות יש לי, לא אחת". בהמשך סירב העד
לדבר עם התובעת, ובכך גילה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים את עוינותו כלפיה (עמ'
124-126). מנגד, השיב העד על שאלות שנשאל בחקירה נגדית, ללמדנו על רצונו לסייע
לנאשמים. בתוך כך הודה העד בחקירתו הנגדית שישנה היכרות בין משפחתו לבין משפחת
הנאשמים (עמ' 129). משנשאל על ידי ב"כ הנאשמים אם אמר אמת בחקירתו, השיב: "אני
לא זוכר בדיוק מה אמרתי, אבל אין לי מה לשקר" (שם). העד הסביר אמנם שהיה טרוד ברצח
אביו שהתרחש כחודש קודם לכן, אולם למקרא תשובותיו הארוכות והמפורטות במשטרה,
לא התרשמתי שהייתה לאירוע הטראגי השפעה על דבריו. נוכח כל האמור, מצאתי להעדיף
את גרסתו של העד במהלך חקירתו במשטרה על פני עדותו בבית המשפט.

.70

לדברי סלאמה, לאחר שהתגלתה בעיית חשמל ברכב מסוג BMW, אותו קיבל
ארבעה ימים קודם לכן, הוא פנה ל"מוחמד בדיר מגרר דייב", אשר המליץ לו על חשמלאי
טוב בתחנת הדלק בתחסין, זאת על אף שסלאמה ביקש לתקן את הרכב באלפי מנשה. מוחמד
שלח לו נהג גרר, אותו לא הכיר, שהעמיס את רכבו. סלאמה שילם לו 400 ₪, אולם לא קיבל
חשבונית. עוד הבהיר שהתיאום נעשה עם נאשם 1, והוא זה שדיבר עם הנהג. משנשאל אם
הוא האדם שתיאם עם הגרר הפלסטיני, השיב "אני לא מבין בזה כלום".

לעניין זהותו של נאשם 2 כנהג הגרר – תחילה מסר סלאמה שהוא אינו יודע מי היה
נהג הגרר, אולם לאחר שהעלתה החוקרת את שמו של נאשם 2 ואמרה שהיא יודעת שמדובר
בו, אישר סלאמה שאכן נאשם 2 הוא נהג הגרר שהגיע למקום (ת/151 ש' 68). עוד סיפר
סלאמה שהוא מכיר את נאשם 2 שנים רבות, ומכאן שאין חשש לטעות בזיהוי (ת/151 ש' -79
88). משנשאל מדוע נאשם 2 מכחיש היכרות עמו, השיב שהוא משקר. מעבר לדברי סאלמה,
זיהו השוטרים במקום את נאשם 2, בין אם מכוח היכרותם המוקדמת עמו, ובין אם לאחר
בדיקת תעודת הזהות שלו (ת/33).

.71

חיזוק לדבריו של סאלמה אפשר למצוא בדוחות פעולה שערכו השוטרים בשטח
(ת/15, ת/29; ת/33), בסרטונים (ת/19) ובעדויותיהם בפניי; במחקרי התקשורת בין
הנאשמים לסאלמה, המעידים על קשר טלפוני הדוק ביניהם, ובכלל זה 17 שיחות שהתקיימו
בין נאשם 1 לבין סאלמה ביום האירוע (ת/139ג1), שהן חלק מעשרות שיחות שהתקיימו

34 מתוך 58

בית משפט השלום בראשון לציון

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

ביניהם בימים שקדמו לאירוע ובימים שלאחריו (שם), וכן מספר שיחות שהתקיימו בין
סלאמה לבין נאשם 2 (ת/22139).

.72

לטענת ההגנה לא הוכח שתחנת הדלק בתחסין היא מקום בו אסור לתקן כלי רכב.
אין מחלוקת אשר למיקום תחנת הדלק המדוברת, כפי שתיאר אותה סאלמה עצמו: "את
עוברת את מחסום אליהו, יש עליה לעזון, לפני עזון יש תחנת דלק ובתוך תחנת הדלק יש כל
מיני מוסכים" (ת/151 ש' 33-34). בהעדר מחלוקת בנוגע למיקומה של התחנה, אינני רואה
מניעה להיעזר במפות לצורך בחינת מיקומה ביחס ליישובים ישראליים סמוכים. ואכן, עיון
במפות שהוגשו על ידי המאשימה בהסכמת ההגנה (ת/163, ת/163א), מלמד על מיקומה של
התחנה, על כביש המחבר בין שני כפרים פלסטינים בקרבת עזון, כאשר היישובים הישראליים
הסמוכים, אלפי מנשה, מעלה שומרון וצופים, נמצאים במרחק רב מהמקום.

ב"כ הנאשמים העלה השערה שמא תחנת הדלק נמצאת בתחום המוניציפלי של אחד
היישובים הללו, אולם טענה זו נותרה תלויה באוויר, בהינתן שהיא לא נתמכה במסמך או
במפה כלשהי באופן שיש בו כדי לעורר ספק. ויודגש, נטל ההוכחה מונח לעולם לפתחה של
המאשימה. כך גם במקרה הנוכחי, בו מוטל על המאשימה להוכיח את הנסיבה לפיה המוסך
בו צפוי היה הרכב להיות מתוקן אינו ממוקם ביישוב ישראלי. ואולם, במצב דברים בו אין
מדובר במיקום "גבולי", למשל מוסך הממוקם בצמוד לשטח בנוי או לשטח מוניציפלי ואף
לתחום שיפוט של יישוב ישראלי, עוצמת הראיות שיידרשו להוכחת נסיבה זו תהיה נמוכה
יותר, וודאי כאשר אין בנמצא ראיה התומכת בטענה ההפוכה. כך, במקרה שלפנינו הציגה
המאשימה מפה שמקורה אינו ידוע ומפה נוספת, מפורטת יותר, שהוצאה מאתר מקוון של
ארגון "בצלם", בהן נראית תחנת הדלק כשהיא רחוקה מיישוב ישראלי. אציין שחיפוש
במרשתת לא הניב מפות שונות מהמפות שהוצגו. בנסיבות אלו חזקה על ההגנה שהייתה
מציגה מפה שונה, תמונה או כל ראיה אחרת שתעורר ספק בטענתה לפיה תחנת הדלק
ממוקמת בתוך יישוב ישראלי, אולם הדבר לא נעשה.

אשר על כן מצאתי שעלה בידי המאשימה להוכיח כי המוסך ממוקם שלא ביישוב
ישראלי. במאמר מוסגר אציין שבהינתן הוראות החוק הברורות, וכפי שהובהר באריכות
לעיל, אין רבותא לשאלה אם תחנת הדלק מוגדרת כ"יישוב פלסטיני" או נמצאת בשטחו של
יישוב פלסטיני, ועל כן יש לדחות את טענת ההגנה גם בעניין זה.

35 מתוך 58

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

.73

בית משפט השלום בראשון לציון

מודעותם של הנאשמים לנסיבה זו נלמדת משילובם של הנתונים הבאים: שמה
הערבי של התחנה; ריחוקה ממקום יישוב ישראלי; מיקומה בין שני כפרים פלסטינים ובקרבה
להם; מיקומה שלא בכניסה ליישוב ישראלי או בשטח מסחר או בתחומי הגדר ההיקפית של
יישוב ישראלי (על אף שטענה כגון דא לא נטענה, והרבה למעלה מן הצורך, ראו גם מיקום
הגדר ההיקפית ב-ת/163); הסתייעות בגרר פלסטיני לצורך המשך גרירת הרכב לאחר המעבר
במחסום, בהינתן שככל שאכן היה מדובר בגרירה ליישוב ישראלי לא היה צורך בסיועו ;
הורדת לוחית הרישוי של רכב ה-BMW במהלך הגרירה, ללמדנו על הכוונה להסתיר את
העובדה שמדובר ברכב ישראלי; התנהגותו המפלילה של נאשמם 1 בשטח והתנהגותו כלפי
השוטרים, לרבות קללות, הנפות ידיים ואיחולים שונים שאיחל נאשם 1 לשוטר שעצר אותו
ולילדיו, כאשר כל אלו אינם מתיישבים עם טענתו לפיה מעשיו במקום היו כשרים (עמ' -36
37 לפרוטוקול; ת/15; ת/33; ת/19 סרטון 484); חשבונית מס שמילא נאשם 1 עבור סאלמה,
בה רשם מפורשות שיעד הגרירה היה "כביש 55 לפני קרני שומרון" (ת/63).

עוד אציין שלא מצאתי ממש בטענת ההגנה לפיה בכתב האישום נרשם כי הגרירה
נעשתה לצורך תיקון הרכב "בשטחים", במקום במוסך הממוקם בתחנת הדלק בתחסין,
בהינתן שאין מחלוקת שיעד הגרירה היה תחנת הדלק בתחסין, ובהינתן מודעות שני
הנאשמים לעובדה שאין מדובר במקום בו מותר לתקן כלי רכב, כפי שהובהר לעיל.

.74

בניגוד לאירועים אחרים המתוארים בכתב האישום, במקרה זה עצר כוח המשטרה
את הנהג הפלסטיני, יאמין, רשם את פרטיו ואת גרסתו (ת/15), ובהמשך חקר אותו (ת/56).
על מנת שלא להאריך, די אם אומר שכבר בשטח מסר הנהג יאמין גרסה שקרית שאינה עולה
בקנה אחד עם דוחות השוטרים, או עם עדותו של סלמאן ואף לא עם גרסת הנאשמים עצמם.
כך למשל סיפר יאמין שגרר את רכב ה-BMW שנתקע, תוך ש"העלים" כליל את העובדה
שהרכב הובא למקום על ידי הגרר של הנאשמים. נוסף על כך אפשר לראות את הקשר
האינטנסיבי, כמעט יומיומי של נאשם 2 עם אחיו של יאמין, לרבות ביום שקדם להובלה
ובערב לאחר שנתפסו (ת/139 ג4), וכן את הקשר ההדוק של יאמין עם נאשם 1, שנהגו לשוחח
מדי יום מספר רב של שיחות, לרבות ביום האירוע (ת/139 ג5). יאמין לא העיד במשפט,
וגרסתו נלמדת מחקירתו במשטרה, שהוגשה בהסכמה. ואולם, גם אם היה מעיד, ספק בעיניי
עד כמה אפשר היה להסתמך על עדותו.

36 מתוך 58

בית משפט השלום בראשון לציון

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

בהמשך תוחקר יאמין טלפונית (ת/48; ת/49) והחוקרים אף ניסו לשוחח עם אחיו
(ת/50; ת/51). בהינתן שמצאתי שגרסת יאמין לשוטר בשטח הייתה גרסה שקרית, אין בידי
לקבל גם את גרסתו הטלפונית, לפיה יעד התיקון היה מוסך ביישוב קרני שומרון, זאת הן מן
הטעם שגרסה זו סותרת את גרסת סלאמה, והן נוכח הראיות הרבות שהוצגו להוכחת
מודעותם של שני הנאשמים לכך שיעד הגרירה לא היה ביישוב ישראלי, אלא בתחנת הדלק
בתחסין. בנסיבות אלו אף לא מצאתי להתייחס לטענות שונות שהועלו על ידי ההגנה בנוגע
לדרך חקירת העד על דרך של תשאול שנערך באמצעות הטלפון, בפרט כאשר ממילא גרסתו
העיקרית של יאמין נגבתה בדרך של חקירה בחדר החקירות (ת/56).

.75

חיזוק נוסף לראיות התביעה, אפשר למצוא בגרסאות הנאשמים עצמם, העומדות
בסתירה לראיות חיצוניות, בסתירה לגרסאות שמסרו במשטרה, ובסתירה האחת לרעותה.

נאשם 1 הכחיש בחקירתו שדיבר באותו היום עם נהג הגרר הפלסטיני יאמין (ת/88
ש' 211, 214), זאת בניגוד לפלטי התקשורת המוכיחים אחרת. עוד טען נאשם 1 שיאמין מביא
לו כלי רכב לפירוק (שם, ש' 216), זאת על אף שאין חולק על כך שהנאשמים הם שהביאו
רכב ליאמין ושהרכב לא יועד לפירוק. נוסף על כך, שלל נאשם 1 את הטענה שהציע לסלאמה
לתקן את הרכב במוסך בתחסין (שם, ש' 221), זאת בניגוד לגרסתו של סלאמה. נאשם 1 אף
טען שלא הוא שעמד בקשר עם יאמין, ושככל שסלאמה טוען אחרת הוא משקר, זאת, כאמור,
בניגוד לפלטי השיחות המצביעים על קשר הדוק ורציף בין נאשם 1 לבין יאמין. מכול מקום,
הודה נאשם 1 שהיה מודע לכך שהרכב יועד להגיע לתחסין (שם, ש' 480), גם אם לא
לצורך תיקון. עוד הודה נאשם 1 שלרכב ה-BMW לא היה "רישיון אדום", קרי אישור לכך
שהרכב מיועד לפירוק (שם, ש' 486).

והנה, בחקירתו הראשית שינה לפתע נאשם 1 את גרסתו, והודה שידע שלאחר שיוריד
את הרכב "אחרי המחסום", הוא ימשיך בכוחות עצמו עד לייעדו בתחנת הדלק בתחסין,
ושהנהג אמר לו שהוא מתכוון להגיע למוסך, קרי לצורך תיקון הרכב (עמ' 163 ש' 23-26).
נאשם 1 אף דבק בהכחשתו בכל הנוגע לחבירה לגרר הפלסטיני במקום בו הוריד נאשם 2 את
הרכב מהגרר (עמ' 164 ש' 15), זאת בניגוד לעדויות השוטרים ולראיות אובייקטיביות בדמות
הסרטונים. בחקירתו הנגדית הודה נאשם 1 בפעם הראשונה בפה מלא שמטרת הגרירה הייתה
לצורך תיקון הרכב (עמ' 188 ש' 30). משנתבקש להסביר את הפער בין גרסתו לבין הגרסה

37 מתוך 58

שראל

שמסר בחקירתו במשטרה לפיה הרכב יועד לפירוק, השיב: "נכון ואם אמרתי מה זה משנה"
(עמ' 189 ש' 1), ללמדנו, יש לומר פעם נוספת, עד כמה האמת היא לא נר לרגליו של נאשם
1. בהמשך דבריו טען נאשם 1 שגם אם היה גורר את הרכב לתחסין, הרי שממילא מדובר
בשטח ישראל ושהמוסך בבעלות ישראלית. וכאן נשאלת השאלה: ככל שאכן מדובר בשטח
ישראל, מדוע לא גרר הנאשם את הרכב עד המוסך (שהרי הוא יודע שמותר לו לגרור לשטח
ישראל) ומדוע נעזר בנהג הרכב הפלסטיני, שמעבר לסרב שבדבר, הדבר כרוך אף בהוצאה
כספית ? משנשאל על כך נאשם 1, השיב תשובה שאינה מניחה את הדעת, בלשון המעטה:
"כי לא הלכתי, כי לא רציתי ללכת" ובקשר לגרר הפלסטיני השיב: "מה זה משנה" (עמ' 190).

.76

בית משפט השלום בראשון לציון

אשר לטענתו השנייה של הנאשם הוראות החוק אינן מתייחסות לזהות בעלי
המוסך המיועד לתיקון הרכב, קרי, אם הם ישראלים או פלסטינים, אלא אך למקום התיקון.
כך, יתכן שמוסך שנמצא שלא ביישוב ישראלי ינוהל על ידי ישראלי, אולם אדם שיתקן בו
את רכבו ינהג בניגוד לחוק, ומנגד – אדם לא יעבור עבירה אם יתקן את רכבו במוסך בבעלות
פלסטינית הממוקם בתוך יישוב ישראלי. בין כך ובין כך, הנאשם לא הציג ראיה כלשהי
לטענה לפיה המוסך בתחסין הוא בבעלות ישראלית.

.77

בשלב מתקדם של החקירה, וככל הנראה לאחר שהבין שהוא מסתבך בכל תשובה
שהוא מוסר, ענה נאשם 1 לשאלה הנוגעת לשיח בין נאשם 2 לבין יאמין בתשובה שהוא סומן
כיעד של המשטרה, ושהמשטרה "רוצים אותי בכוח לגמור עליי". עוד הוסיף שהשוטרים אף
ביקשו ממנו לעבוד עמם (עמ' 191). למותר לציין שמעבר לעובדה שמדובר בגרסה כבושה,
שניתנה בלחץ החקירה הנגדית שסיבכה אותו, לא מצא נאשם 1 לחקור מי מחוקרי המשטרה
בקשר לטענותיו אלו, ומכאן שיש לדחותן מכול וכול.

.78

:

אשר לנאשם 2 – הנאשם הודה שקיבל קריאה לגרור את הרכב וכך עשה, וטען שבעל
הרכב ביקש ממנו להסיעו לתחנת הדלת בתחסין. גם אם הדברים אינם נכונים במובן זה
שההצעה לתקן את הרכב בתחסין באה מצדו של נאשם 1, הרי שדי בהודאתו של נאשם 2 כדי
להוכיח שידע שיעד התיקון אינו ביישוב ישראלי. ודוק, נאשם 2 ידע שמותר לו להסיע כלי
רכב לתיקון רק ביישובים ישראלים.

דומה שגם נאשם 2 לא דייק בתשובות שמסר, זאת בלשון המעטה, כאשר טען
שהוריד את הרכב סתם כך באמצע הדרך, כ-200 מטר מעבר למחסום, כאשר במקום לא היה

38 מתוך 58

בית משפט השלום בראשון לציון

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

רכב גרר אחר שחיכה לו. כפי שצוין, גרסה זו עומדת בסתירה לדברי השוטרים שראו את הגרר
של נאשם 2 והגרר הפלסטיני עומדים בסמיכות זה לזה, ואת נאשם 2 מדבר עם בעל הגרר
הפלסטיני. חיזוק לכך שנאשם 2 היה מודע לכך שהוא מוריד את הרכב על מנת שהמשך
הגרירה יתבצע על ידי גרר פלסטיני, אפשר למצוא אף בעובדה שהוריד את הרכב מהגרר כ200 מטר אחרי המחסום ולא במחסום עצמו, מקום המרושת במצלמות אבטחה, בו אפשר
יהיה להבחין ביתר קלות בגרר הפלסטיני שיעמיס את הרכב. מעבר לכך, מקום הורדת הרכב
בפועל סותר אף את דברי נאשם 2 עצמו, שטען שקיבל הוראה להוריד את הרכב במחסום
עצמו (עמ' 214 ש' 20), ואת הצהרתו בחקירתו לפיה "אנחנו מורידים (את הרכב הנגרר –
ע.מ) מול המצלמות בשטח ישראל" (ת/117 ש' 37). ואולם, דיבורים לחוד ומעשים לחוד.
בנקודה זו אשוב ואזכיר שגם אם היה נאשם 2 מוריד את הרכב מהגרר במחסום עצמו, אולם
הייתה מוכחת מודעותו לנסיבה לפיה הרכב יובל בהמשך לתיקון שלא ביישוב ישראלי, לא
היה בכך כדי לסייע לו בהגנתו, ואפשר היה להרשיעו בעבירה לפי סעיף 10(א)(7) לחוק גם
בנסיבות אלו.

.79

במאמר מוסגר אציין שנאשם 2 הדגיש פעם אחר פעם שהוא אינו גורר כלי רכב, אלא
ליישובים ישראליים (תוך שציין לשם הדוגמה את אריאל), ומכאן שגם מדבריו שלו עולה
שהוא היה מדוע לאיסור זה (ראו למשל עמ' 212 ש' 5). עוד מצאתי לדחות את טענת נאשם
2, לפיה לאחר שהוריד את הרכב מהגרר אין זה מעניינו מהו יעדו הסופי וש"הוא אחראי על
עצמו" (שם, ש' 19), זאת בשים לב ליסוד הנפשי של מודעות הנדרש להוכחת העבירה
ובהינתן קיומה של "הלכת הצפיות" בנוגע לעבירה זו.

נוסף על כך טען נאשם 2 שהוא אינו מתעניין מהי מטרת הגרירה של כלי הרכב אותם
הוא גורר, טענה אותה התקשיתי לקבל לאור העובדה שמתשובותיו ניכר היה שהוא מכיר את
האיסורים בחוק, ואף חזר והדגיש שכאשר מדובר ברכב המיועד לפירוק, אמור להיות לו
"פתק אדום", כלומר רישיון אדום, וכי הוא בודק זאת כאשר הוא גורר כלי רכב לצורך זה.
משנשאל מדוע הוריד רכב שלטענתו מיועד לפירוק סתם כך באמצע הדרך, לא מסר נאשם 2
תשובה עניינית, כאשר הבהיר שהוא מודע לכך שככל שהיה "פתק אדום", הרי שיכול היה
לגרור את הרכב לכל מקום שירצה (עמ' 119 ש' 21-24).

39 מתוך 58

.80

שראל

בחקירתו הנגדית המשיך נאשם 2 להתפתל בתשובותיו, וניסה להסביר שתחנת הדלק
בתחסין היא ישראלית. משנשאל על ידי התובעת איזה יישוב יהודי נמצא בתחסין, השיב:
"זה נקרא כביש 55, זה תופס אותך מתחנת דלק ג'לג'וליה, איפה נווה ימין, קבר נווה ימין, זה
נגמר בקדומים… כביש 55 שאתה פונה ימינה ליצהר זה כביש 60 ושמאלה אתה פונה לנווה
שומרון" (עמ' 215 ש' 22-28). ועל זה נאמר – לא "קדומים" ולא יער, שהרי מעבר לעובדה
שהיישובים היהודיים אותם ציין נאשם 2 רחוקים מאוד זה מזה, ורחוקים מאוד מתחנת הדלק,
הרי שאם נלך לפי שיטתו, אפשר יהיה להגדיר כל כביש ברחבי יהודה ושומרון המחבר בין
שני יישובים ישראליים כיישוב ישראלי, ולא כך היא.

בית משפט השלום בראשון לציון

.81

תמיהה נוספת, המחזקת את חוסר הסבירות בגרסת נאשם 2 מצאתי בטענתו כי לא
היה מודע לזהות נהג הגרר שהמשיך בתהליך הגרירה (יאמין), זאת על אף שהודה שהוא מכיר
אותו, כי הם חברים הנוהגים לבלות יחדיו, ושאחיו, נאשם 1 מצוי עמו בקשר עסקי (עמ'
107). תמיהה זו מתחזקת אף יותר נוכח טענת יאמין עצמו שאמר שכאשר הגיע למקום, כשעה
לאחר שקיבל את הקריאה מאחיו, ראה את הרכב ללא נהג, כאשר המפתח ממתין לו
״בסוויץ'" (ת/56 ש' 14).

דוגמה נוספת שיש בה כדי להמחיש את חוסר הסבירות בגרסת נאשם 2 ואת הפערים
בין עדותו בחקירה הראשית לבין עדותו בחקירה הנגדית, ובין שתי אלו לבין חקירתו
במשטרה, אפשר למצוא בעניין יעד הנסיעה תחסין או קרני שומרון (ראו והשוו עדותו בעמ'
221-225 אל מול חקירתו ת/117 ש' 63).

בדומה לנאשם 1, גם נאשם 2 טען ש"כולם משקרים", חוץ ממנו. כך למשל טען
שסאלמה משקר כשטען שנאשמים 1 ו-2 המליצו לו לתקן את הרכב במוסך בתחנת הדלק
בתחסין (עמ' 229). משנשאל מדוע שסאלמה, ישקר, השיב שהחוקרים גרמו לו למסור גרסה
שקרית. אשוב ואזכיר שהחוקרים לא נשאלו שאלות כלשהן בקשר לכך. בהמשך טען שגם
השוטרים שתיעדו את המפגש בינו לבין נהג הגרר הפלסטיני שיקרו, אולם גם עניין זה לא
בורר עמם במסגרת פרשת התביעה, ללמדנו שמדובר בעדות כבושה נוספת, המצטרפת לשלל

הגרסאות שמסר נאשם 2, הן במהלך חקירותיו והן במהלך עדותו בבית המשפט.

.82

מטעם נאשם 2 נטענו טענות כרימון בנוגע למחדלי חקירה כאלו ואחרים, אולם לאחר
בחינתם לא מצאתי בהם ממש, ככל שאכן היו מחדלים כאלו. כך, אי חקירת בעל המוסך אינה

40 מתוך 58

שראל

מעלה ואינה מורידה מאחר שאין רבותא בשאלת הבעלות עליו, כל עוד לא תוקן הרכב ביישוב
ישראלי. גם בעובדה שאין בנמצא שיחות טלפון בין נאשם 2 לבין יאמין אין כדי לסייע
לנאשם, נוכח ריבוי שיחות הטלפון בין נאשם 1 לבין אחיו של יאמין, הן עובר למועד הגרירה

והן ביום הגרירה עצמו (ת/51139), כאשר הדעת נותנת שגם הפעם, כמו בפעמים קודמות,
התיאומים השונים בקשר לגרירה התבצעו על ידי נאשם 1 ולא על ידי נאשם 2. חיזוק למסקנה
זו אפשר למצוא גם בעדותו של יאמין עצמו שאמר בחקירתו, שהוגשה כאמור בהסכמה, על
כך שקיבל את ההנחיות לגרירה מאחיו (ת/56 ש' 7). עוד בעניין זה מצאתי שניתנו תשובות
מתחמקות של נאשם 2 בנוגע להיכרותו עם יאמין ושל יאמין בקשר להיכרותו את נאשם 2,
כאשר תחילה ניסה לטעון שמכיר רק את עסק הגרר של נאשם 1 (ת/56).

.83

בית משפט השלום בראשון לציון

לא מצאתי ממש אף בטענת נאשם 2 שטען שהחוקרים המתינו "רק לו" תוך
שהתעלמו מרכבי גרר אחרים שגררו כלי רכב ישראלים במקום. הטעם לכך הוא שככל
שהדברים נכונים, הרי שמשמעות הדבר היא אכיפה חלקית של החוק, להבדיל מאכיפה
בררנית, שככלל אינה מזכה ב"הטבה" ראייתית או אחרת. נוסף על כך, לאור ריבוי ההובלות
שביצע נאשם 1 עם רכבי גרר השונים לאורך תקופה, לא מן הנמנע שהוחלט על ידי משטרת
ישראל להתמקד רק בו, כאשר לצורך כך הוקצו משאבים וחוקרים, שבחרו במודע להתעלם

באותו יום מרכבי גרר אחרים.

זה.

.84

נוכח כל האמור, מצאתי שהוכחו יסודות העבירה שיוחסה לנאשמים 1 ו-2 באישום

אישום 7 (לנאשם 1)

באישום זה נטען שבתאריך 21.1.2019 פנה יוסף פנחסי אל חגי יפעי (להלן: יפעי)
על מנת שיתקן את רכבו מסוג טויוטה. באותו היום פנה חגי "לעסק על מנת שיוביל את
הטויוטה לתיקון בשטחים" (כך נוסח כתב האישום). באותו היום בשעה 21:09 הוביל נאשם
1 את הטויוטה ממקום שאינו ידוע, תוך שנהג בזמן פסילה. נאשם 1 נהג ברכב בקלות ראש
או ברשלנות בכך שגרר את הטויוטה באופן בו חובר הרכב לרכב הטוסון באמצעות כבל.
באופן זה עבר נאשם 1 דרך מחלף מורשה, כביש 5, מחלף קסם, מחלף חורשים וכביש 6, עד
שהגיע למחסום 109 אותו חצה לכיוון "השטחים" על מנת שהרכב יתוקן שם.

41 מתוך 58

.85

שראל

גם בנוגע לאישום זה הודה נאשם 1 בסופו של דבר כי הוא נהג ברכב הגרר. אולם,
נוכח שלל הגרסאות שמסר, ולמען הסר ספק, אסקור גם בפעם זו בתמצית שבתמצית את
ראיות התביעה המבססות הן את היסודות העובדתיים של העבירה והן את מודעותו של נאשם

1 לביצוען.

בית משפט השלום בראשון לציון

בעדותו מסר יפעי שהוא התקשר לגרר דייב וביקש מהגרריסט לגרור רכב השייך
לאדם אחר "למוסך רביע" שנמצא "בכניסה לקלקיליה" (עמ' 109 ש' 30), כאשר הוא עצמו
היה בקשר עם המוסך (עמ' 111). עוד סיפר העד שהאדם עמו דיבר ידע שמדובר ברכב
המיועד לתיקון, שכן נשאל על ידו "האם הרכב מניע", והשיב על שאלה זו בחיוב (עמ' 111
ש' 4; עמ' 114 ש' 5).

.86

אשר לשאלת זהותו של נהג הגרר, אישר יפעי שאמנם לא ראה את נהג הגרר, שכן
הסיכום בנוגע לגרירה היה טלפוני, אולם הוא מכיר אותו מתיקון קודם (עמ' 113). חיזוק נוסף
לכך שמדובר בנאשם 1 אפשר למצוא במחקר תקשורת המאשר שהתקיימו בין יפעי לנאשם
1 ארבע שיחות טלפון בשלוש השעות שקדמו לשעת הגרירה (ת/139ה'), במהלכן אישר לו
נאשם 1 שיגיע לבצע את הגרירה בעצמו, כפי שאכן קרה בפועל. עוד אישר יפעי כי בנוגע
לגרירה לא היה בקשר עם אדם אחר מלבד עם נאשם 1. כזכור, הודה נאשם 1 בסופו של דבר
שהוא האדם שגרר את הרכב (עמ' 184 ש' 10, 12, 18; עמ' 185 ש' 30). הנאשם ביקש להבהיר
שעל אף העובדה שגרר את הרכב, הרי שהלה נגרר שלא מעבר לשלט המורה על איסור כניסה
לשטחים.

.87

הראיה המרכזית לטענה לפיה נאשם 1 גרר את רכב הטויוטה כשהוא קשור לרכבו,
היא סדרת הצילומים ב-ת/140ה, שבהם אפשר להבחין בכבל המחבר בין רכב הטוסון של
נאשם 1 לבין הרכב הנגרר. נוסף על כך, אפשר לראות שבכל המוקדים שבהם צולמו כלי
הרכב, המרחק, הקצר מאוד יש לומר, של רכב הטויוטה מרכב הטוסון זהה לאורך כל מסלול
הנסיעה, ראיה נסיבתית שדי היה בה כשהיא ניצבת לבדה, ובהיעדר הסבר חלופי, ללמד על
גרירת רכב הטויוטה על ידי רכב הטוסון.

חיזוק נוסף לראיות התביעה, בדומה למצב הדברים באישומים נוספים, הוא גרסתו
הבלתי מהימנה, הפתלתלה והמשתנה של נאשם 1. כך, במהלך חקירתו במשטרה, הכחיש
תחילה נאשם 1 שגרר את הרכב, זאת במשך מספר רב של שאלות שנשאל בעניין (ת/91 ש'

42 מתוך 58

116-144). רק בהמשך, לאחר שהוצגו לו התמונות, שינה נאשם 1 את גרסתו, הודה שהוא
אמנם נהג ברכב, אולם טען מיד שרכב נצמד אליו מאחורה (שם, ש' 148). גרסה שלישית
מסר נאשם 1 בחקירתו הראשית, כאשר הודה שגרר את הרכב באמצעות הג'יפ שלו, והסביר
זאת במצוקה כלכלית (עמ' 165 ש' 18). בהמשך חזר בו נאשם 1 מדבריו והכחיש שהרכב
שלו הוא הרכב שנראה בתמונות, אולם בהמשך הודה שהוא האדם שגרר את הרכב באמצעות
כבל (עמ' 185 ש' 30). הודאתו של נאשם 1 כי הוא זה שנהג ברכב, בשילוב התמונות
הממחישות את אופן הגרירה באמצעות כבל בכבישים ראשיים, למרחק של קילומטרים רבים,
מבססים עבירה של נהיגה בקלות ראש.

.88

שראל

בית משפט השלום בראשון לציון

נוכח גרסתו הבלתי מהימנה, המתחכמת והמתחמקת של נאשם 1, כמפורט לעיל,
מצאתי להעדיף את גרסתו של יפעי, לפיה הנאשם היה מודע לכך שמטרת הגרירה היא תיקון

רכבו שלא ביישוב ישראלי.

.89

.90

אישום 8 (לנאשמים 1 ו-3)

על פי הנטען באישום זה, בתאריך 19.1.2019 פנה משה בו חמו באמצעות בנו שון,
כדי להוביל את רכבו מסוג מרצדס לתיקון ב"שטחים". יום לאחר מכן, בתאריך 20.1.2019,
בסמוך לשעה 09:40 הובילו נאשמים 1 ו-3 בצוותא את הרכב מלוד באמצעות גרר 2, בו נהג
נאשם 3, בשעה שמשה ישב לידו. לאחר שחצה את מחסום 110 מכיוון ישראל, עצר נאשם 3
את הגרר מאחורי תחנת הדלק סונול בכניסה לאריאל. משה ירד מרכב הגרר, ונאשם 3 פרק
את המרצדס בשעה שלפניו עמד רכב גרר פלסטיני, בו נהג עבדאללה עודה, והכל בידיעתו

ובהנחייתו של נאשם 1. בהמשך עזב נאשם את המקום, ואילו הגרר הפלסטיני נשאר במקום,

ובהמשך נתפס על ידי המשטרה.

נוכח כל האמור, מצאתי שהוכחו יסודות העבירה שיוחסו לנאשם 1 באישום זה.

ראיות התביעה התבססו על אלו:

עדויותיהם של משה ושון שהתיישבו ואף השלימו האחת את השנייה. מטעם ההגנה
עלו תהיות אשר ליכולת להבין את דברי משה, בהיותו אילם, אולם גם לכך נמצאה תשובה
בראיות התביעה. הבלש אטיה העיד על כך שהצליח להבין את משה על אף אילמותו, ובכלל

43 מתוך 58

בית משפט השלום בראשון לציון

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

זה את הסבריו של משה. לדבריו, משה "דיבר בכבדות הוסיף לזה גם סימני ידיים, אבל
הוא עדיין דיבר. ניתן היה להבין אותו. לא רק סימני ידיים, כי היה גם מלל, אחרת לא
הייתי מבין אותו" (עמ' 39 ש' 6-7). לדברי אטיה, משה סיפר לו שהייתה לו בעיה בתיבת
ההילוכים; כי הבן (שון) התקשר להזמין את הגרר; כי משה הסביר לנהג שהוא מבקש לגרור
את הרכב לשכם; כי שילם לגרריסט, בהתאם לדרישתו 700 ₪; כי הגרריסט הוריד ופירק את
לוחית הרישוי וכאשר שאל אותו מדוע הוא עושה זאת, השיב לו הגרריסט "בגלל המצלמות";
כי הגרריסט הוריד את הרכב בדרך ואמר למשה שיגיע גרר אחר שימשיך עם הרכב לשכם.
אטיה אישר בחקירתו הנגדית כי הוא אינו מבין את שפת הסימנים, אולם חשוב להדגיש
שכאשר תיאר כיצד הבין את דברי משה, הסביר שמשה עשה לו סימנים כלליים, שלא בשפת
הסימנים, כמו למשל תנועה של שיחת טלפון, תנועה של שימוש בתיבת ההילוכים של הרכב

וכיו"ב.

בעדותו אישר שון שהתקשר לנאשם 1 ואמר לו שהוא זקוק לגרירה מלוד לשכם,
עובדה המאומתת אף במחקר תקשורת. הגרירה תואמה למחרת בבוקר, וכאשר הועמס הרכב
על הגרר, הצטרף אביו משה לנסיעה. בהמשך התקשר אליו אביו ושאל אותו, כשהוא עצבני,
מדוע הרכב עובר מגרר אחד לגרר שני (ללמדנו שאפשר להבין את דברי משה גם בדרך של
שיחה טלפונית, בה אין אפשרות לראות תנועות ידיים). בעקבות דברי האב, התקשר שון
לגרריסט, נאשם 3, שהסביר לו שהוא לא יכול להיכנס "לבפנים", שיגיע גרר אחר שימשיך
את הנסיעה לשכם, וביקש ממנו שירגיע את אביו.

.91

על מודעותו של נאשם 3 ליעד הגרירה אפשר ללמוד אף מעדותו של משה, שסיפר
שבמהלך הנסיעה אמר לנאשם 3 שיעד הנסיעה הוא שכם. נוסף על כך, סיפר שון שסגר מראש
עם נאשם 1 שהרכב ייגרר לשכם, כאשר נאשם 1 אישר שהוא קובע את יעדי הגרירה ושהעסק
מתנהל בהתאם להוראותיו. מהאמור עולה שנאשם 3 שמע על יעד הגרירה הן מנאשם 1 טרם
הגרירה, הן ממשה והן משון, ומכאן שנחלשת טענתו לפיה לא הבין את דברי משה המתקשה
בדיבור. הן משה והן שון העידו על כך שלא תיאמו דבר עם אדם אחר מלבד נאשמים 1 -3
(עמ' 134 ש' 3), ומכאן שנוכחות הרכב הפלסטיני בנקודת מפגש ידועה מראש מלמדת על
תיאום מוקדם ועל מודעותם של שני הנאשמים לכך שיעד הגרירה אינו יישוב ישראלי אלא
מקום שהכניסה אליו אינה אפשרית אלא באמצעות גרר פלסטיני. משה סיפר אף שנהג הגרר
(נאשם 3) אמר לו שלא צריך לדבר עם נהג הגרר השני, שכן הוא כבר יודע מהו יעד הגרירה.

44 מתוך 58

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

.92

בית משפט השלום בראשון לציון

בחקירתו הנגדית של שון התברר שהוא תרגם את החקירה של אביו במשטרה. שון
לא זכר במדויק את המועדים שבהם הוא ואביו נחקרו, ואף דומה שבלבל בין התאריכים,
אולם זכר שאביו נחקר גם יום לפני שהוא עצמו נחקר (עובדה שאינה במחלוקת), בה הסתבר
שדברי משה תורגמו על ידי בן אחר שלו. יתכן שביום המחרת, כאשר נקרא שון לחקירה,
הגיע עמו גם אביו, אולם לאור דברי שון אין אפשרות להכריע בנקודה זו. מכול מקום אין
בסוגיה זו, שזכתה לתשומת לב מיוחדת של ההגנה, כדי להשפיע על התרשמותי מעדותם
העניינית של שון ושל משה ומהגרסה המפורטת שמסרו במהלך חקירתם במשטרה. גם
לטענה לפיה שון הוסיף בעדותו פרט אותו לא מסר בחקירתו, לפיו נאשם 3 אמר לו שיסדר
את הגרר שייקח את הרכב לשכם, לא מצאתי לתת משקל רב, שכן בזמן החקירה יתכן ששון
לא ייחס חשיבות לפרט זה. עוד אציין שבכל יתר הפרטים המהותיים, התיישבה עדותו של
שון עם גרסתו במשטרה.

.93

בנוגע לאישום זה נשמעו אף עדויותיהם של יחיא מוסטפה מחמוד עודה, בעל הגרר
הפלסטיני, ושל עבדאללה עודה, הנהג שהגיע למקום. אשר למוסטפה, ניכר היה שעשה כל
שביכולתו על מנת לסייע לנאשם 1, עמו הוא עובד ככל הנראה שנים ארוכות, עד כדי כך
ש"שכח" את האירוע במהלך עדותו, וניכר היה שאף לא ניסה להיזכר בגרסתו במשטרה,
שהוגשה מטעם המאשימה (ת/72). מוסטפה אישר שידע שנאשם 1 שלח לו באותו יום את
הרכב באמצעות הגרר (עמ' 118 ש' 17 וכן ת/72 ש' 8-11). מוסטפה אמנם הכחיש שדיבר
עם נאשם 1 בטלפון, אולם בעניין זה הופנה לחקירתו במשטרה, שם אישר שאכן שוחח עמו,
ואף ידע למסור את מספר הטלפון שלו (ת/72 ש' 1-4).

במאמר מוסגר אציין שבמהלך חקירתו הנגדית נשאל מוסטפה על ידי ב"כ הנאשמים
אם בזמן החקירה החוקרים הפעילו עליו לחץ, והשיב על כך בשלילה (עמ' 120 ש' 5) –
חיזוק נוסף למסקנה שלפיה לא הופעלו לחצים כאלו ואחרים על מי מהעדים.

אשר לעבדאללה, הרי שעדותו מחזקת את מודעותו של נאשם 1 בנוגע ליעד הגרירה,
כמו גם לשליטה שלו באירוע כולו. עבדאללה סיפר שנאשם 1 התקשר ישירות אליו, בשעה
שכבר נעצר על ידי השוטרים במקום, כאשר להערכתו לאור העובדה שבעל הרכב הוא אילם,
ביקש נאשם 1 למסור לו את יעד הגרירה (ת/54 ש' 79). חיזוק לגרסאות מוסטפה ועבדאללה

45 מתוך 58

.(4′1139/1;3′1139/1)

אפשר למצוא בפלט השיחות, המאשר קיום השיחות ביניהם במועדים הרלוונטיים

שראל

.94

בית משפט השלום בראשון לציון

גם במקרה זה עקבה המשטרה אחר המתרחש, כפי שעולה מעדויותיהם של הבלשים
אטיה (עמ' 38 ואילך), אלבז (עמ' 45) וראובן (עמ' 55 ואילך), שתיעדו את שראו בדוחות
פעולה (ת/24, ת/30 ו-ת/40 בהתאמה). מדברי הבלשים עולה ששני רכבי הגרר עמדו
בסמיכות האחד לשני, כאשר רכב הגרר הפלסטיני המתין לבואו של רכב הגרר של נאשם 1
בו נהג נאשם 3, נעמד לפניו בשעה שנאשם 3 פרק את המרצדס, ולאחר מכן עזב הגרר בו נהג
נאשם 3 את המקום. חלקים מההתרחשות תועדו במצלמות הבלשים, הן בתמונות והן בשני
סרטונים, שאחד מהם תיעד את הרגע שאחרי העמסת הרכב ועזיבת הגרר של נאשם 3 את
המקום (ת/119).

.95

כמו במקרים אחרים, גם במקרה זה הרחיק עצמו נאשם 1 מכול מעשה שעלול
להפלילו, התכחש לראיות שהוצגו לו והמשיך לטעון ש"כל העדים שקרנים". כך למשל, טען
נאשם 1 תחילה שלא היה כל קשר בינו לבין נהג הגרר הפלסטיני, זאת על אף שמחקרי
התקשורת מוכיחים אחרת. בחקירתו במשטרה הכחיש נאשם 1 ששון שוחח עמו, אולם שינה
את גרסתו מיד לאחר מכן, תוך שציין שסיכמו ביניהם על הסעה לאריאל (ת/88 ש' 281-287).
גם את השיחה עם עבדאללה הכחיש נאשם 1, תוך שטען טענה מופרכת, שממילא לא הוכחה,
שלפיה חוקרי המשטרה השתילו בטלפון של עבדאללה את מספר הטלפון שלו, כאשר
ה"ראיה" לכך היא שלא הראו לו צילום מסך של שיחה שנערכה ביניהם (שם, ש' 254-257).
ואולם, גם במקרה זה מוכיחים מחקרי התקשורת אחרת (ת/139'5).

אשר ליעד ההובלה, טען נאשם 1 שעל אף ששון ביקש ממנו לגרור את הרכב לשכם
הוא סירב, ובסופו של יום סוכם ביניהם שהרכב ייגרר לאריאל. לדבריו, תוך כדי הנסיעה
סימן משה לנאשם 3 לגרור את הרכב לשכם (ללמדנו שגם לגישתו של נאשם 1 אפשר היה
להבין את משה), אולם נאשם 3 לא הסכים. גרסה זו בעייתית בעיניי, שכן אם כך אכן היו פני
הדברים, הדעת נותנת שהיה לוקח לגרר הפלסטיני פרק זמן ארוך יותר עד להגעתו למקום,
עובדה שאינה עולה בקנה אחד עם עדויות הבלשים, שלפיהן הגרר כבר המתין להם במקום.

.96

נאשם 1, שלא החמיץ כל הזדמנות להרחיק עצמו מכול טענה שהופנתה כנגדו,
התכחש אף לטענה שלפיה בסרטון (ת/119) נראה רכב כלשהו על גבי הגרר שלו, זאת על אף

46 מתוך 58

בית משפט השלום בראשון לציון

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

העובדה שהודה, כאמור, שהגרר שבבעלותו הוא שגרר את הרכב (עמ' 181). צפייה בסרטון
מלמדת שהאירוע תועד החל מהרגע בו עזב הגרר של נאשם 1 את המקום. לצד האמור, יש
לזכור שהסרטון אינו הראיה היחידה שהוגשה להוכחת אישום זה, והוא מהווה אך השלמה
לעדויות השוטרים ולתיאורים שמסרו, כמפורט לעיל. גם את טענת נאשם 1 שלפיה לא נראה
שהרכב נמצא על גבי הגרר הפלסטיני יש לדחות. נכון הדבר שהנהג של רכב הגרר מוסתר על
ידי שיח ואין אפשרות לראות אף את המשטח עליו מועמסים כלי הרכב מאחורה. ואולם,
במאמץ קל אפשר להבחין מעת לעת בתא הנהג ולהבין שמדובר ברכב גרר, מה גם שהרכב
המועמס נראה כשהוא מוגבה מהכביש, ללמדנו שהוא ניצב על משטח הגבוה מהכביש.
למותר לציין שהבלשים במקום ראו במו עיניהם את רכב הגרר, כפי שעולה מהדוחות שכתבו,
והסרטון מתיישב עם עדותם.

והנה לנו אך דוגמה נוספת לניסיונו של נאשם 1 להתעמת עם כל הראיות שהוצגו לו
במהלך המשפט, לרבות סרטון, והכל תוך תקיפת מהימנותם של כלל העדים והשוטרים,
באופן המחליש עד מאוד את היכולת להסתמך על דבריו ומפחית משמעותית את מידת האמון
שאפשר לתת בו. ביטוי נוסף לבעייתיות בגרסת נאשם 1, מצאתי בטענתו כי משה הוא שביקש
ממנו לפרק את לוחית הרישוי מהרכב (עמ' 183 ש' 8), זאת בניגוד לטענת משה, ובניגוד
לגרסתם של כלל בעלי כלי הרכב האחרים, שאינם מכירים זה את זה, ששללו אף הם את טענת
נאשם 1 בעניין זה.

.97

אשר לנאשם 3, הרי שהוא הודה שהיה מודע לאיסור של גרירת רכב לשם תיקונו
ב"שטחים", מתוקף עבודתו בחברות גרר שונות משך שנים ארוכות (עמ' 263 ש' 31). עוד
סיפר שהחל לעבוד אצל נאשם 1 ששה ימים עובר לאירוע, וכי קיבל ממנו הוראה לגרור את
הרכב מלוד לאריאל. לדבריו, עלה עמו לרכב אדם אילם, אולם הוא לא ניהל עמו כל שיחה,
על אף ניסיונותיו של אותו אדם לסמן לו עם הידיים סימנים אותם לא הבין (עמ' 261). ואולם,
כבר בחקירתו הראשית הודה נאשם 3 שניסה להסביר למשה מה קורה כדי ש"ירד ממנו" (עמ'
263 ש' 13), ובכך תמך בגרסאות משה ושון, שלפיהן נאשם 3 אכן דיבר עם משה. במאמר
מוסגר אציין שעל אף הקושי בהבנת דברי משה במהלך עדותו בבית המשפט, אפשר היה
במאמץ מסוים להבין את דבריו, זאת בניגוד לדברי נאשם 3 שטען שלא הייתה כל אפשרות

להבינו.

47 מתוך 58

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

.98

בית משפט השלום בראשון לציון

במישור המשפטי חזרו שני הנאשמים על הטענה שלא גררו את הרכב "לשטחים".
נאשם 3 טען שגרר את הרכב לאריאל, אולם הודה שגרר אותו לכיכר באריאל. במלים אחרות,
הודה נאשם 3 שלא גרר את הרכב למוסך בעיר אריאל, אלא למקום אחר בעיר, כפי שיכול
היה לגרור לכל מקום אחר. גם אם הייתי מקבל את טענת נאשם 3 שלפיה לא היה לו שיח עם
משה ועם שון במהלך הנסיעה, וכאמור משנתתי אמון בגרסת משה ושון אינני מקבל טענתו
זו, הרי שמעשיו מעידים על כך שידע שיעד התיקון איננו בעיר אריאל, שאלמלא כן הדעת
נותנת שהיה גורר את הרכב למוסך ולא פורק אותו סתם כך באמצע שום מקום, כל זאת
בידיעה שלצורך ההגעה למוסך יהיה על בעל הרכב להסתייע בגרר נוסף. על כך יש להוסיף
את נוכחות רכב הגרר הפלסטיני בדיוק במקום אליו הגיע נאשם 3, ואת השיחה בין שני
הגרריסטים, ללמדנו על תיאום מוקדם ביניהם. גם במקרה זה, אין כל היגיון בגרירת הרכב
למקום כלשהו ברחבי העיר אריאל ובהמשך גרירתו על ידי גרר פלסטיני למוסך בעיר אריאל,
שכן ככל שהרכב היה מובל למוסך בו מותר לתקנו, לא היה צורך להסתייע בגרר הפלסטיני
ולשלם תשלום כפול עבור הגרירה.

.99

חיזוק נוסף להוכחת מודעותו של נאשם 3 היא, כאמור, עדותו של שון, שמסר
שלאחר שאביו התקשר אליו מהדרך, הוא שוחח ישירות עם נאשם 3, שמסר לו שאינו יכול
לגרור בעצמו את הרכב למוסך בשכם. נאשם 3 הכחיש שדיבר עם הבן שון במהלך הנסיעה.
לא נעלם מעיניי שלא הוצג מטעם המאשימה פלט שיחות בין שון לבין נאשם 3, אולם העדרו
של פלט כאמור אינו מוביל בהכרח למסקנה ששיחה כאמור לא התקיימה, זאת לאחר
שמצאתי ליתן אמון מלא בגרסתו של שון, שנתמכה והשתלבה היטב בראיות התביעה
הנוספות, וכאשר מנגד מצאתי את גרסת נאשם 3 בעייתית, מיתממת וחסרת היגיון, העומדת
בסתירה לראיות אחרות, מהן בלתי תלויות.

כך למשל טען נאשם 3 שהוא כלל לא ראה את הגרר הפלסטיני, זאת על אף שכעולה
מדוחות הפעולה והסרטון, שני רכבי הגרר נראו באותו מקום ובאותה נקודת זמן, כאשר
בשלב מסוים שני בעלי רכבי הגרר שוחחו ביניהם. נאשם 3 אף התכחש לסרטון שהוצג לו
וטען שהגרר שנצפה בסרטון כלל אינו הגרר שלו, זאת על אף שנאשם 1 הודה שהרכב נגרר
על ידי גרר השייך לו. בהמשך שינה מעט נאשם 3 את גרסתו, וטען שגם אם גרר את הרכב,
הרי שלאחר שפרק את הרכב, אין זה מעניינו מה ייעשה עמו בהמשך (ראו, למשל, דבריו
בעמ' 279). וכאן טמונה הטעות של הנאשם. כאמור, סעיף החוק אינו דורש ידיעה מלאה מה

,

48 מתוך 58

בית משפט השלום בראשון לציון

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

נעשה עם הרכב בהמשך, ודי לה למאשימה להוכיח שנאשם 3 היה מודע לכך שהוא גורר רכב
המיועד לתיקון בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית. במקרה שלפנינו הוכח שנאשם 3 היה
מודע לאפשרות זו עוד במהלך הנסיעה, כאשר החיזוק למסקנה זו מתבקש מחבירתו לרכב
הגרר הפלסטיני, שכאמור המתין לו במקום שאיננו מוסך הממוקם ביישוב ישראלי.

טענת הנאשמים שלפיה ישנה אפשרות שהגרר הפלסטיני יגרור את הרכב דווקא
למוסך ישראלי אינה סבירה בעיניי, בהיותה חסרת כל היגיון, ובהינתן שהגרר הישראלי היה
יכול לעשות כן בעצמו, מבלי לבזבז זמן וכסף הכרוך בהחלפת רכבי הגרר. מעבר לכך, כאמור
מצאתי להעדיף את עדויותיהם של שון ושל משה על פני עדויות הנאשמים, שהשתלבו היטב
ביתר ראיות התביעה שפורטו לעיל. בכל הנוגע לנאשם 1, הרי שלמכלול הראיות שהוצגו
בנוגע לאישום זה יש להוסיף את מעשיו במקרים דומים אחרים, המחזקים את הראיות נגדו
אף יותר.

.100

לטענת ההגנה שון ואביו הם אלו שתאמו עם בעל המוסך בשכם את תיקון הרכב.
ואולם, גם אם טענה זו נכונה, אין בה כדי לסייע לנאשמים, משהוכח שהם היו מודעים
לעובדה שהרכב אותו הם גוררים עתיד להיות מתוקן בשכם. כאמור, החוק אינו דורש
מהמאשימה להוכיח שהרכב תוקן בפועל, ומכאן ששאלת התיאום מול בעל המוסך יכול
ותשמש כראיה להוכחת מודעות הנאשם אשר ליעד התיקון. מעבר לצורך אציין שבמקרה
שלפנינו ממילא העביר שון לנאשם 1 הודעה ובה פרטי המוסך (ת/152), כאשר בהמשך אף
נוצר קשר ישיר בין בעל המוסך לבין נאשם 1.

טענת הגנה נוספת הופנתה כנגד ההחלטה שלא לערוך עימות בין הנאשמים לבין שון
ומשה. כידוע, אין כל חובה בחוק לקיים עימות בכל תיק חקירה, והדבר נתון לשיקול דעתו
של קצין החקירות. במקרה זה לא נשאל הקצין שאלות בנושא זה, ודי באמור כדי לדחות את
הטענה. מעבר לכך, בשים לב לראיות התומכות בעדויות של שון ומשה, ובהינתן הבעיות
הרבות שעלו בגרסאות הנאשמים, לא ברור הצורך בשימוש בכלי החקירה של "עימות"
במקרה זה. באותה נשימה אציין שגם בטענות נאשם 3 שלפיה המשטרה רודפת אחרי נאשם
1 לא מצאתי ממש, וכאמור החוקרים לא התבקשו להתייחס לטענה זו במסגרת עדותם.

49 מתוך 58

.101

נוכח מכלול ראיות התביעה שהוצגו לעיוני, ולאחר שמצאתי להעדיף את עדותם של
שון ומשה על פני עדויותיהם של הנאשמים, שוכנעתי שהמאשימה עמדה בנטל ההוכחה, ועל
כן יש להרשיע את הנאשמים במיוחס להם באישום זה.

אישום 9 (לנאשם 1)

באישום זה נטען שבתאריך 8.1.2019 פנה נאצר אחמד לעסק, בין אם בעצמו ובין
אם באמצעות אחר, כדי להוביל רכב מזדה הנמצא בבעלות אשתו לצורך תיקונו ב"שטחים".
באותו יום בסמוך לשעה 13:20 הוביל נאשם 1 את המזדה ממקום שאינו ידוע, זאת באמצעות
אחד מנהגי הגרר של העסק שזהותו אינה ידועה, עבר את מחסום 109 מכיוון ישראל, עצר
בשול הדרך כ-300 מטר מהכיכר לכיוון קלקיליה, פרק את המזדה על הכביש ועזב את המקום.
בסמוך לשעה 14:28 הגיעו למקום שני אנשים שחיברו את רכב המזדה בכבל לרכבם וגררו
אותו לקלקיליה לצורך תיקונו, כל זאת בידיעתו ובהנחייתו של נאשם 1.

.102

שראל

בית משפט השלום בראשון לציון

.103

כפי שנראה בהמשך, נאשם 1 לא חלק על כך שגרר שלו גרר את רכב המזדה, אולם
באחת מהגרסאות שמסר טען שהרכב יועד לפירוק. מטעם התביעה העיד נאצר, שהסביר
שברכב הייתה תקלה קלה שדרשה תיקון זול בשווי 270 ₪, ושלל את טענת הנאשם שלפיה
הרכב היה מיועד לפירוק. עוד אישר שלאחר התיקון, הושב אליו הרכב במצב תקין (עמ' -91
93; ת/147; ת/148). בעדותו הבהיר נאצר מספר פעמים כי אמר לנאשם 1 שהוא מעוניין
שהרכב ייגרר למוסך מסוים שבשמו נקב הממוקם בקלקיליה, לצורך תיקונו שם, אולם נאשם
1 סירב לגרור את הרכב לקלקיליה ואמר שיוכל לגרור את הרכב עד למחסום, משם יצטרך
נאצר להזמין גרר פלסטיני. בנקודה זו חשוב להבהיר שנאשם 1 הודה שהוא יודע מה ההבדל
בין גרירה למוסך, שמשמעותה גרירה לצורך תיקון, לבין גרירה לצורך פירוק, ובלשונו: "…בן
אדם שיש לו מוסך לא כמו בן אדם שמוכר חלקים. רכב לפירוק הולך למגרש מכוניות"
(עמ' 173 ש' 31-32). חיזוק מסוים לגרסת נאצר מצאתי בעדותה של אשתו הנהר קזמאר,
שאישרה אף היא שהרכב תוקן במוסך בקלקיליה. בעדותה בבית המשפט התקבל הרושם
שהיא אינה מבינה עד תום את השאלות שנשאלה, אולם לא מצאתי לייחס לכך משמעות רבה,
בהינתן שממילא עדותה שולית והשפעתה על ראיות התביעה או ההגנה מזערית.

.104

הגם שנאצר לא מסר מיד את גרסת האמת שלו, ובהמשך הסביר זאת בכך שחשש
שיילקח לו אישור השהייה שלו בארץ, מצאתי לאמצה בשים לב להסברו זה, ומכול מקום

50 מתוך 58

המרכזית.

שראל

.6

בית משפט השלום בראשון לציון

נפנה עתה למינוח המדויק שבו יש להשתמש ולבחינת המצב המשפטי בעבירה

עבירה לפי סעיף 10(א)(7) לחוק הגבלת השימוש

המחוקק ייחד סעיף מיוחד ובו איסור על העברת כלי רכב באמצעות כלי רכב אחר,
קרי גרירת כלי רכב, לצורך תיקונו בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית. על תכלית החוק
אפשר ללמוד מהצעת חוק הגבלת השימוש ורישום פעולות בחלקי רכב משומשים (מניעת
גניבות) (תיקון מס' 4) (איסור תיקון בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית), התשס"ח2008, בה נכתב, בין היתר:

.7

שטחי

"תיקון כלי רכב בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית (להלן –
הרש"פ) גורם לפגיעה קשה בכלל הציבור בישראל, בתחומים שונים, החל
בבטיחות וכלה בנזקים כלכליים למדינת ישראל ולמשק, הנאמדים במאות
מיליוני שקלים חדשים בשנה. פגיעה זו מתבטאת, בין היתר, בגניבות רכב
בהיקף נרחב של כ-15,000 גניבות בשנה, בסחר בחלקי חילוף גנובים, בזיוף
סימני זיהוי של כלי רכב, במכירת כלי רכב לא בטיחותיים, באובדן הכנסות
למדינה ובעלייה בתעריפי ביטוח הרכב. על פי נתוני יחידת 'אתגר' של משטרת
ישראל, מדי יום ביומו מועברים לשטחי הרש"פ כ-50 כלי רכב מישראל לשם
תיקונם או פירוקם והעברתן בחזרה לישראל למוסכים או לבתי עסק כחלקי
רכב משומשים. כדי להביא לצמצום הפגיעה האמורה במישור הכלכלי
והפלילי, ומעבר לכל לשם שמירה על חיי אדם ולצמצום מספר תאונות
הדרכים הקטלניות, מוצע, בהצעת החוק המתפרסמת בזה, לאסור תיקון כלי

רכב בשטחי הרש"פ."

סעיף 10(א)(7) לחוק הגבלת השימוש, שכותרתו, כאמור, "עונשין", קובע כדלקמן

(כל ההדגשות בסעיפי החוק ובציטוטים שיובאו בהכרעת הדין אינן במקור, אלא אם צוין

אחרת):

5 מתוך 58

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

בית משפט השלום בראשון לציון

[…]

(7)

10(א) העושה אחת מאלה, דינו – מאסר 3 שנים:

.8

מעביר רכב באמצעות רכב אחר כדי לתקנו בשטחי האחריות

האזרחית הפלסטינית בניגוד להוראות סעיף 18א(ב1)(2).

סעיף 18א(ב1)(2) לחוק הגבלת השימוש קובע: "לא יעביר אדם רכב באמצעות רכב
אחר כדי לתקנו בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית". החוק אינו מפרט באילו שטחים
מדובר, אולם סעיף 18א(א) בו קובע שמונח זה יפורש בהתאם להגדרתו בסעיף 1 לפקודת
ביטוח רכב מנועי, בו נקבע ש"שטחי האחריות האזרחית הפלסטינית" הם: "יהודה ושומרון
וחבל עזה, למעט היישובים והאתרים הצבאיים כמשמעותם בהסכם". עוד נקבע בסעיף
ההגדרות שה"הסכם" הוא "הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת
עזה, שנחתם בוושינגטון בין מדינת ישראל לבין ארגון השחרור הפלסטיני, ביום ד' בתשרי
התשנ"ו (28 בספטמבר 1995) לרבות נספחיו והמסמכים שנלוו אליו", המוכר יותר לציבור
הרחב כ"הסכמי אוסלו" (להלן: הסכם הביניים).

בעקבות הסכם הביניים פרסם ביום 23.11.1995 מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה
ושומרון "מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס' 7), תשנ"ו-1995", בו
נקבע שהגדרת ה"יישובים" תיגזר מסעיף XII להסכם הביניים. סעיף XII (5) להסכם הביניים
קובע כך: "למטרות הסכם זה, היישובים הישראלים משמעותם, בגדה המערבית –
היישובים הישראלים באיזור c…".

מהאמור עולה שאדם מבצע עבירה כל אימת שהוא גורר רכב אחר כדי לתקנו בכל
מקום שאיננו "ישוב ישראלי או אתר צבאי" ב"אזור ס" שביהודה ושומרון. משמע, אין
להעביר רכב לשם תיקונו בכל מוסך ב"אזור ס", אלא רק במוסכים הממוקמים ביישובים
הישראלים או באתרים צבאיים שבאזור זה. מאליה נשאלת השאלה מהם הגבולות של
היישובים הישראלים, בהינתן שייתכן שמוסך בעל "שם ערבי" או מוסך בבעלות ערבית
ימוקם בתחומי "יישוב ישראלי", כשהדוגמה הבולטת היא אזורי תעשייה שונים המרוחקים
מהיישובים עצמם. ואולם, כפי שנראה להלן, במקרים שנדונו לפניי, לשאלה זו אין כל נפקות
מעשית, שכן לא נטען על ידי מאן דהוא שאחד מיעדי הנסיעה היה מוסך הממוקם באזור
תעשייה של יישוב ישראלי.

6 מתוך 58

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

בית משפט השלום בראשון לציון

היא הייתה עדיפה לאין שיעור על גרסתו של נאשם 1. ניכר היה שנאצר, שנחקר בעצמו
באזהרה, לא ניסה להפליל את נאשם 1 (למשל כשאמר שלא נאשם 1 הוא שנהג בגרר בעצמו
(ת/148)). נוסף על כך, גרסתו של נאצר נתמכה בראיות חיצוניות, כגון פלט שיחות ממנו
עולה שביום האירוע הוא אכן שוחח עם נאשם 1 (ת/139ד'), זאת בניגוד לנאשמים שהעלו
מעת לעת טענות בעלמא.

.105

להשלמת התמונה הראייתית הוגשו סרטונים המתעדים את רכב הגרר גורר את רכב
המזדה, כשהוא ללא לוחית רישוי מאחורה, עוצר בשולי הדרך באמצע הכביש, שלא ליד
המחסום, ובהמשך את רכב המזדה חונה לצד הדרך (ת/21). מדוח הפעולה של הבלש אטיה
עולה שלרכב המזדה הייתה לוחית זיהוי בחלקה הקדמי. עוד סיפר שבהמשך הגיע למקום
רכב אחר שגרר את רכב המזדה לכיוון קלקיליה עד מעבר לשלטי האזהרה בכניסה לעיר
(ת/16). מעבר רכב הגרר במחסום נקלט אף במצלמות שהיו במקום (ת/140ג').

.106

גם ביחס למקרה הנוכחי, גרסת נאשם 1 השתנתה מפעם לפעם, ולא אחת עמדו
תשובותיו בניגוד לראיות אחרות. בחקירתו הראשית הודה נאשם 1 שידע שהרכב יועד
לתיקון, ואף ידע למסור פרטים ייחודיים, כמו מי נתקע ומי התקשר למי (עמ' 166 ש' 17).
ואולם, גרסה זו היא גרסה כבושה, בהינתן שבחקירתו במשטרה טען נאשם 1 שמדובר ברכב
המיועד לפירוק, כאשר הלקוח הוריד את לוחית הרישוי של הרכב (ת/88 ש' 127, 465), טענה
שנשללה על ידי נאצר. נוסף על כך יש להזכיר שמעולם לא הציג נאשם 1 "רישיון אדום".
במקום אחר התכחש נאשם 1 לעובדה שהגרר שייך לו (שם, ש' 135), תשובה שהשתנתה
לאחר שהוצג לו הסרטון (שם, ש' 146).

כאמור, בחקירתו הראשית השתכללה תשובת נאשם 1, שהבין שאינו יכול להתמודד
עם הראיות האובייקטיביות והאחרות שבידי התביעה, וטען ש"לא גרר לשטחים" ולא הסכים
לבקשת בעל הרכב לגרור את הרכב לשם. כמו במקרים קודמים, והגם שסירובו של נאשם 1
לגרור את הרכב לקלקיליה מתיישב עם דברי נאצר, הרי שאין בטענתו זו כדי לסייע לו, בהינתן
שהודה שידע שהוא גורר רכב שמיועד להיות מתוקן באזור בו אסור לתקנו. במקרה זה אף
שלל הנאשם צל צלו של ספק כשהבהיר שהוריד את הרכב על הכביש לפני הפניה ליישוב
הישראלי צופים, כשפניו מופנים לכיוון העיר קלקיליה (עמ' 166 ש' 19-29).

51 מתוך 58

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

בית משפט השלום בראשון לציון

בהמשך עדותו המשיך נאשם 1 "לזגזג" בין שתי הגרסאות שמסר, כאשר דומה היה
שמדי פעם שכח שאך לפני רגע דבק בגרסה אחרת. כך, בחקירתו הנגדית סייג את הודאתו
שלפיה בעל הרכב ביקש לגרור את רכבו "לשטחים", וטען שהתבקש לגרור את הרכב עד
"אחרי המחסום" (עמ' 186 ש' 2). משנתבקש להסביר את טענתו בחקירה שלפיה הרכב יועד
לפירוק ולא לתיקון, השיב שהוא מחייב את הלקוחות לפרק את לוחית הרישוי כדי למנוע
חיוב אגרה של הרכב הנגרר בכביש 6, כלומר, נאשם 1 לא תיקן את התובעת אלא נצמד לגרסה
שהרכב אכן יועד לפירוק. משעומת עם סתירה זו, הכחיש שהודה בחקירתו הראשית שידע
שהרכב יועד לתיקון, זאת כאמור בניגוד גמור לדבריו המפורשים והמפורטים מוקדם יותר.
נאשם 1 ניסה לתרץ את ה"פליק פלאק" בתשובותיו בכך שלא הוצג לו הסרטון בחקירתו
במשטרה, עובדה שאף היא רחוקה מהאמת (ת/88 ש' 134 ואילך). גם כאשר מוטחת בו גרסת
נאצר, שלפיה נאשם 1 הוא שאמר לו שיזדקק לגרר פלסטיני שיגרור את רכבו ל"שטחים",
טען נאשם 1 שנאצר משקר, כפי שטען בקשר ליתר הנהגים והשוטרים. כפי שציינתי מוקדם
יותר, שיטה זו של הנאשם, העוברת כחוט השני בכל האישומים, בה הילך בין שתי גרסאות
חלופיות והטיל דופי בכל עדי התביעה, בהעדר כל הסבר סביר, מלמדת יותר מכול על הקושי
להסתמך על גרסאותיו, ולבסס עליהן ממצא עובדתי כלשהו.

.107

לא נעלם מעיניי שנאצר שינה את גרסתו בחקירותיו, וכי את הגרסה המפלילה מסר
רק בחקירתו השנייה. ואולם, בשונה מנאשם 1, שמסר תשובות משתנות וסותרות לאורך כל
הדרך, החל משלב החקירות, עבור דרך החקירה הראשית וכלה בחקירה הנגדית, הודה נאצר
ששיקר בחקירתו הראשונה, ואף מסר הסבר סביר לכך, לפיו חשש להפליל את עצמו באופן
שעלול להוביל לשלילת אישור השהייה שלו בארץ. לפיכך מצאתי להעדיף, ללא כל
הסתייגות, את גרסתו המפלילה של נאצר, בפרט כאשר היא עולה בקנה אחד עם מעשיו של
נאשם 1 ועם שיטת העבודה ש"פיתח", כעולה אף מהאישומים האחרים. טענת ההגנה,
שלפיה הובטח לנאצר שלא יוגש נגדו כתב אישום בתמורה להפללת נאשם 1, לא נתמכה
בראיה כלשהי.

.108

כפי שהובהר לעיל, אין רבותא בשאלה לאיזה מוסך בדיוק נגרר הרכב, לאחר שהוכח
שנאשם 1 היה מודע לכך שהרכב לא מיועד להיות מתוקן ביישוב ישראלי. מטעם זה אין בידי
לקבל טענה לקיומו של "מחדל חקירה" בדמות אי קבלת גרסת בעל המוסך או אי ציון שם
המוסך אליו נגרר הרכב בסופו של דבר. ברי שלקבלת טיעון מעין זה, שכאמור אף אינו נדרש

52 מתוך 58

.109

שראל

על פי חוק, יש השלכות מעשיות מרחיקות לכת, והיא עלולה אף להביא לסיכול האפשרות
לאכוף את האיסור כאמור, בהעדר יכולת של ממש לאסוף ראיות בתוככי ערים פלסטיניות.

נוכח כל האמור, מצאתי שהוכחו יסודות העבירה שיוחסו לנאשם 1 באישום זה.

בית משפט השלום בראשון לציון

.110

אישום 10 (לנאשם 1)

על פי הנטען באישום זה, בתאריך 26.2.2019, בשעה 14:49, נערך לנאשם 1 שימוע
על ידי השוטרת שירלי פרץ, בעקבותיו התקבלה החלטה לפסול אותו מנהלית מלקבל או
להחזיק רישיון נהיגה. יום לאחר מכן, בתאריך 27.2.2019 בסמוך לשעה 12:00, נתפס נאשם

1 כשהוא נוהג ברכב מסוג BMW מירדן לישראל, באזור מעבר הגבול באילת, זאת בזמן

שהפסילה הייתה בתוקף.

.111

,

נאשם 1 לא חלק על כך שנהג ברכב ה-BMW, אולם טען בחקירתו במשטרה מיום
27.2.2019 שיש ברשותו רישיון בתוקף. עוד טען ששוטר שתפס אותו על שנהג במהירות של
140 קמ"ש הרשה לו לנהוג עד ליום 28.2.2019. משנתבקש להציג "פתק" על נכונות דבריו,
מסר ש"הפתק ברכב" (ת/79 ש' 50-60). למותר לציין שהנאשם לא הציג "פתק" או אישור
כלשהו, וגם דבריו אלו נותרו תלויים באוויר.

עוד טען נאשם 1 שמאחר שלא היה בארץ בזמן שרישיונו נשלל, לא היה מודע לכך.
גם טענה זו דינה להידחות. מ-ת/136 עולה שלנאשם 1 התקיים במשטרת ישראל שימוע
בתאריך 26.2.2019 בשעה 14:49. השימוע נערך אמנם בהיעדר נאשם 1, אולם נכח בו עורך
דין מטעמו, והשימוע נערך לאחר שהוצג ייפוי כוח מתאים. לאחר שנשמעו טענות עורך הדין,
הוחלט לדחותם מטעמים שנרשמו, ולפסול את נאשם 1 מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 30
יום. עוד הובהר במהלך השימוע כי על נאשם 1 למסור את רישיונו לאלתר וכי בכל מקרה, גם
אם הרישיון לא יופקד, הוא פסול מלנהוג "החל מיום מתן ההחלטה על צו הפסילה", קרי,
מאותו יום. מהאמור עולה שבמועד בו נהג נאשם 1, יום לאחר השימוע, הוא נהג בשעה שהיה
פסול נהיגה, וטענתו שלפיה "לא היה בארץ" היא טענה מיתממת, שהרי בדיוק לצורך כך
ייפה את כוחו של עורך דינו, שהופיע בשמו בשימוע, ומטבע הדברים יידע אותו בדבר
תוצאותיו. למותר לציין שלא הוצגה מטעם נאשם 1 כל ראיה הסותרת מסקנה זו. עוד טען

53 מתוך 58

נאשם 1 בעדותו כי ערעור שהגיש על החלטת הפסילה התקבל (עמ' 175 ש' 1), אולם כהרגלו
לא תמך טענתו במסמך, שככל שהיה קיים, אין חולק שיכול היה לסייע לו.

.112

שראל

נוכח כל האמור מצאתי שהוכחו יסודות העבירה ואני מרשיע את נאשם 1 בעבירה
של נהיגה בזמן פסילה. כפי שנראה מיד, הנאשם נהג בפסילה במקרה זה גם נוכח שלילת

רישיונו על ידי משרד הרישוי.

נהיגה בזמן פסילה בכל האישומים

בנוסף לאמור באישום 10, נטען כנגד נאשם 1 באישומים מספר 1, 4, 5, 7 שנהג
בזמן שרישיון הנהיגה שלו נפסל על ידי משרד הרישוי.

.113

בית משפט השלום בראשון לציון

.114

אין מחלוקת על כך שנאשם 1 אכן נהג במועדים שצוינו בכתב האישום (25.2.2019,
22.1.2019, 21.1.2019, המתייחסים לאישומים 1,4,5 ו-7, כאשר הנהיגה באישומים 4 ו-5
בוצעה באותו יום). לפיכך, כל שנותר להכריע הוא אם נאשם 1 היה פסול מלנהוג בכלי הרכב
במועדים אלו.

מטעם התביעה הוצגה תעודת עובד ציבור (ת/133), המלמדת על כך שרישיון הנהיגה
של נאשם 1 נשלל לתקופה של 9 חודשים, שמניינם מיום 5.9.2018. נכון הדבר שמהתעודה
עולה שרישיון הנהיגה של הנאשם חודש בשנת 2015 ועד לשנת 2024, אולם בניגוד לטענת
הנאשם אין משמעות הדבר שמותר לו לנהוג מניה וביה בשעה שהוא נפסל מלנהוג לתקופה
זמנית של 9 חודשים. נתון נוסף שעולה מהתעודה הוא שנאשם 1 לא הפקיד את רישיון הנהיגה
שלו במועד שנקבע.

.115

ממזכר של השוטר רותם לויט (ת/101) עולה שלאחר שנתפס רכב הטוסון של נאשם
1 ביום 24.1.2019, הוא סירב לקחתו מהמחסום. טרם שנגרר הרכב, נערך בו חיפוש, והמזכר
מפרט את החפצים שנתפסו בו, ביניהם מכתב שנשלח לנאשם 1 ביום 13.11.2018 ממשרד
הרישוי, בו נאמר לו במפורש שרישיון הנהיגה שלו מותלה, זאת מן הטעם שלא התייצב בפני
רופא מוסמך, ולחלופין לא המציא מסמכים רפואיים עדכניים על אודות מצבו הרפואי. עוד
נמסר לנאשם 1 שעליו להפקיד מידית את רישיון הנהיגה שלו, וכי מרגע קבלת המכתב הוא
אינו רשאי לנהוג ברכב. והרי לנו אינדיקציה נוספת לכך שנאשם 1 היה מנוע מלנהוג ברכב,

54 מתוך 58

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

בית משפט השלום בראשון לציון

כאשר חשיבותו של מסמך זה נעוץ בעובדה שהוא נתפס ברשותו של נאשם 1, באופן המונע
ממנו להתכחש לכך שלא ידע על כך שנאסר עליו לנהוג.

נאשם 1 לא הכחיש בחקירתו במשטרה את המצאות המסמך ברכבו, אולם טען טענות
שונות ומשונות בנוגע לתוכנו. כך, טען נאשם 1 שהתליית הרישיון הייתה עד "שיעשה קורס"
(ת/66 ש' 24, 77), זאת על אף שמ-ת/101 עולה שהטעם לפסילה הייתה העדר מידע רפואי
עדכני. בהמשך שינה נאשם את גרסתו וטען שההתליה נוגעת אך ורק לרישיון לנהוג על
משאית, אף זאת בניגוד לאמור ב-ת/101, לפי התליית רישיון הנהיגה מתייחסת "לכל
הדרגות" ולא לסוג רכב מסוים.

ראיה נוספת שהוצגה מטעם המאשימה לביסוס מודעותו של נאשם 1 לאיסור
הנהיגה, היא חקירתו מיום 22.1.2019, במסגרתה נמסר לו מפורשות שנאסר עליו לנהוג ברכב
וכי הוא פסול נהיגה (ת/66 ש' 25). אלא שבמקום לקבל את דברי החוקר, התעקש נאשם 1
ש"אין לו פסילה בתוקף". נאשם 1 המשיך והתכחש למצבו המשפטי גם בחקירתו הנגדית,
אז חזר וטען ש"חוקר לה"ב" אינו יכול לומר לו שהוא פסול, אלא רק "שוטר תנועה" (עמ'
174 ש' 16). בראיה זו יש כדי לחזק את עבירות הנהיגה בזמן פסילה המיוחסות לו באישומים
1 ו-10, המאוחרים בזמן למועד בו נחקר.

.116

בעדותו בבית המשפט שב נאשם 1 והתעקש על כך שלא היה פסול מלנהוג, זאת גם
לאחר שנחשף לראיות התביעה. לטענתו, הוא מסר לחוקריו מסמכים על כך, ובפרט לחוקר
גבעול שרצה, לדבריו, לפגוע בו (עמ' 167-168), זאת מבלי שציין איזה מסמך הגיש, מתי
הגיש, למי הגיש, לא חקר איש מהחוקרים על כך (ובפרט לא את החוקר גבעול), ולא הציג
את המסמכים המדוברים או כל מסמך אחר בבית המשפט. ככל שנאשם 1 התכוון לאישור על
כך שרישיונו חודש בשנת 2015, הרי שנתון זה אינו רלוונטי לעובדה שבתקופת הרישיון
רישיונו נפסל לתקופה קצובה, כאמור בתע"צ משרד הרישוי.

.117

בשלב מסוים ניסה נאשם 1 "להוכיח" שרישיון הנהיגה שלו היה בתוקף, בנימוק
ששוטר שעצר אותו (בנסיבות של אישום מס' 10), ולהערכת נאשם 1 אף היה מדובר בשוטר
תנועה ולא בשוטר "רגיל", בדק את רישיונותיו ושחרר אותו, וככל שהיה פסול מלנהוג הדבר
היה מופיע במסוף המשטרתי והשוטר לא היה מאפשר לו להמשיך בדרכו. אף דינה של טענה

55 מתוך 58

זו להידחות, זאת מן הטעם שאין להוציא מכלל אפשרות ששלילת הרישיון שהוצאה מטעם
משרד הרישוי לא עודכנה במחשב המשטרתי, או שהמחשב כלל לא עבד באותו זמן.

שראל

מכול מקום, אל מול טענה ערטילאית זו, שלא הוכחה, עומדות כזכור ראיות מוצקות
בדמות תע"צ ומכתב רשמי שנתפס ברכבו של נאשם 1. עוד ניסה נאשם 1 לטעון ש"יש הבדל
בין פסילה להתליה" (עמ' 174 ש' 1), כאשר לטענתו עבר קורס ומבחן ועתיד היה לעבור
קורס נוסף. מעבר לעובדה שמהראיות עולה שרישיון הנהיגה של נאשם 1 נשלל מטעמים
אחרים, הרי שגם כאן, לא הציג הנאשם כל מסמך המגבה את דבריו, למרות שהיה ביכולתו
לעשות כן בנקל, ככל שדבריו היו נכונים.

.118

בית משפט השלום בראשון לציון

עוד יש לציין שגם ל-נ/4, אליו הפנתה ההגנה, אין כדי לסייע לנאשם 1, בשים לב
לעובדה שלאורך החקירה הוצאו על ידי החוקרים שלוש תעודות עובד ציבור (ת/132 –
ת/134), ובשים לב למועדי התפיסה וריבוי תיקי החקירה שנפתחו נגדו. גם לטענה החלופית
שלפיה תעודת עובד הציבור לא הוצגה לעיונו של נאשם 1 במהלך חקירתו אין רבותא, שכן
מדובר בהוכחת מצב משפטי קיים, שהתעודה היא אך כלי עזר להוכחתו. בעניין זה ראו אף
דברי החוקר בלאו שאישר שהגם שלא זכר במהלך המשפט על איזה מסמך הסתמך במהלך
החקירה, הרי שהוא שאל את נאשם 1 שאלות בהסתמך על "אינדיקציה" שהייתה לו באותו

שלב.

.119

נוכח כל האמור, מצאתי שעלה בידי המאשימה להוכיח את נסיבות עבירת הנהיגה
בזמן פסילה, כאמור באישומים 1, 4, 5 ו-7. במאמר מוסגר אציין שמאחר שתקופת הפסילה
של משרד הרישוי כללה גם את המועד בו נהג הנאשם בנסיבות של אישום 10, אז נפסל על
ידי קצינת משטרה, הרי שניתן היה להרשיעו באותה עבירה גם מכוח פסילה זו.

טענות הגנה נוספות

.120

במהלך המשפט נשמעו מפי הנאשמים טרוניות בנוגע להתנהלות היחידה החוקרת
ויחידת התביעות בנוגע למספר עניינים, אליהם אתייחס בקיצור נמרץ להלן. כך למשל, נטען
שברוב המקרים לא נעצרו ולא נחקרו נהגי הגרר הפלסטינים. תשובת המאשימה שלפיה בחלק
מהמקרים אפשרו הבלשים לנהגים הפלסטינים להגיע למוסך ב"שטחים" מקובלת עליי, על
אף שבמקרים שנדונו לפניי, התברר בדיעבד שפעולה זו כלל לא היית נחוצה. כן מקובלת

56 מתוך 58

עליי הטענה שלמעשה נהגי הגרר הפלסטינים אינם בגדר חשודים בביצוע עבירה. כפי
שראינו, בשני המקרים שבהם נגבו עדויות מהנהגים הפלסטינים, לא היה בהן כדי לסייע
לנאשמים לאור דיות הראיות המבססות את העבירות נגדם.

.121

שראל

עוד נטען שנגד בעלי כלי הרכב לא הוגשו כתבי אישום, על אף שאלו נחקרו באזהרה.
המאשימה הסבירה שמדיניות התביעה הכללית בעבירות כגון דא היא שלא להגיש כתב
אישום נגד בעל הרכב בגין התיק הראשון שנפתח לו, ודי בהסבר זה כדי לדחות את הטענה.

לביסוס טענתה זו הפנתה המאשימה לכתב האישום שהוגש נגד אחד מבעלי הרכב, חגי יפעי,
זאת לאחר שנמצא שעבר עבירה זו שלא בפעם הראשונה (ת/150). בעניין זה יש לציין את
ההבדל המהותי בין בעל רכב פרטי המתקן רכב שלא במקום מותר, לבין נהג גרר המתעסק
בגרירת כלי רכב רבים כדבר שבשגרה ומתפרנס מכך, לא כל שכן כאשר הוא מתאם את המשך
הגרירה עם נהגים פלסטינים ומקים מנגנון עוקף חוק, באופן שיטתי ולאורך זמן. בכל הנוגע
לנאשם 3, שהואשם באישום אחד בלבד, הרי שמדובר במי שהעיד על עצמו שהוא מצוי
בעסקי הגרירה מזה שנים רבות, ומודע לכך שמותר לגרור כלי רכב לתיקון אך ורק ביישובים
ישראליים. שוני זה בינו לבין בעלי כלי הרכב מבדיל אותו מהם ומצדיק את הגשת כתב אישום
נגדו. כפי שצוין לעיל, לטענת ההגנה שלפיה לבעלי כלי הרכב הובטחה או ניתנה טובת הנאה
בדמות הימנעות מהגשת כתב אישום בתמורה להפללתם את הנאשמים אין רגליים וידיים,
חוקרים לא נשאלו בעניין זה, ומכאן שהטענה לא הוכחה.

סוף דבר

בית משפט השלום בראשון לציון

.122

את הרציונל העומד מאחורי האיסור לגרור רכב לשם תיקונו במקומות שאינם ישובים
ישראליים, היטיב לתאר דווקא נאשם 1, שאמר עוד בחקירתו במשטרה: "אני גרר. אני לא

יודע מה הם עושים, מפרקים, גונבים, יורים. אני לא מעניין אותי מה יעשו עם הרכב אחר
כך. אני רק צריך להוריד אותו בישראל וכל השאר לא מעניין אותי" (ת/88 ש' 499-500).
עם חוסר הידיעה הזה של נאשם 1 אשר לגורלו של רכב המתוקן בשטחי האחריות האזרחית
הפלסטינית, שהוא גם חוסר הידיעה של רשויות המדינה, ביקש החוק להתמודד.

.123

,

על אף שכל אחד מהאישומים עומד על רגליו שלו, הרי שדווקא ריבוי המקרים
שהובאו מצביע על שיטת ביצוע, שלו היו סבורים הנאשמים שהיא תמימה, לא היו מתנערים
ממעשיהם, לא היו מוסרים גרסאות חלופיות ומתפתלות, לא היו מתנגחים חזיתית עם כל

57 מתוך 58

בית משפט השלום בראשון לציון

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

.124

ראיה אפשרית שהוצגה, לרבות כלל הנהגים, השוטרים, הסרטונים, התמונות ומחקרי
התקשורת, והיו מספקים הסברים טובים יותר ל"יש הראייתי" מאשר לחוסרים ולמחדלים,
שממילא ספק רב בעיניי אם היו מועילים להם.

נוכח כל האמור מצאתי להרשיע את הנאשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

ניתנה היום, כ"ו אדר א' תשפייב, 27 פברואר 2022, במעמד הצדדים

עמית מיכלס, שופט

58 מתוך 58

.9

שראל

היסוד הנפשי והלכת הצפיות

היסוד הנפשי הנדרש לביסוס עבירה לפי סעיף 10(א)(7) לחוק הגבלת השימוש הוא
של "מחשבה פלילית", ובהינתן שאין מדובר ב"עבירת תוצאה", די אם תוכח מודעותו של
הגורר לטיב המעשה ולקיום נסיבות העבירה. בכל הנוגע למודעות הנדרשת, קובע סעיף 20(ג)

לחוק העונשין:

בית משפט השלום בראשון לציון

.10

השימוש בתבנית "כדי" מלמד שמדובר בעבירת "מטרה". משכך, על התביעה
להוכיח את מודעותו של הנאשם לקיומה של נסיבה זו, קרי, שהעברת הרכב נעשתה כדי, או
מתוך מטרה, או מתוך כוונה, שיתוקן בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית, זאת במנותק
מהשאלה אם הרכב אכן תוקן באזור זה בפועל. מאחר שמרבית היישובים והמקומות, בין
שמדובר ביישובים ישראליים ובין שמדובר ביישובים פלסטינים, מוכרים ככאלו, סביר
ששאלת סיווגו של היישוב כישראלי או פלסטיני כלל לא תתעורר במקרים המובהקים. כך
למשל, כאשר יוכח שהגורר היה מודע לכך שהרכב יתוקן במוסך הממוקם בעיר שכם, שאז
יורשע, או, במקרה אחר, כאשר יוכח שהגורר היה מודע לכך שהרכב יתוקן במוסך הממוקם
במועצה המקומית קרית ארבע, שאז לא יורשע. במקרי הגבול, תרתי משמע, אפשר יהיה
להיעזר במפות הנספח להסכם הביניים, שיש לציין שלא הוגשו במסגרת הליך זה מטעם מי

מהצדדים.

.11

"לעניין סעיף זה

(1) רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות
קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם;"

אשר לשאלת החלתו של כלל הצפיות על המקרה שלפנינו. כלל זה מעוגן בסעיף
20(ב) לחוק העונשין בנוגע לעבירת תוצאה, בו נקבע: "לעניין כוונה, ראייה מראש את
התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגורמן". ובמילים אחרות,
מקום בו קיימת ציפייה ברמת הסתברות גבוהה שתוצאה מסוימת תושג עקב התנהגות,
מתקיים בעושה היסוד הנפשי של כוונה. ברבות השנים נקבע בפסיקה שאפשר יהיה להשתמש
בכלל זה גם בעבירות "התנהגותיות" בעלות יסוד של "מטרה", כפי המקרה שלפנינו, אולם

7 מתוך 58

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

בית משפט השלום בראשון לציון

הדבר ייעשה שלא באופן אוטומטי, אלא רק לאחר בחינה פרטנית של העבירה, תכלית
חקיקתה ומטרותיה [פסקה 37 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) ד' בייניש ברע"פ
2038/04 לם נ' מדינת ישראל (4.1.2006)]. וכך נקבע בע"פ 6019/09 אשרף קילאני נ׳
מדינת ישראל, פסקה 5 (18.3.2010) (להלן: עניין קילאני):

:[(29.6.2006) 10-11

"הפסיקה בחרה בדרך הביניים. בעוד הלכת הצפיות חלה על עבירות
תוצאתיות, אין תשובה אחת לגבי כל העבירות ההתנהגותיות. הלכת הצפיות
בעבירות האחרונות מהווה שאלה פרשנית שתוכרע בהתאם לאופיה
ולתכליתה של העבירה המסוימת".

בכל הנוגע לעבירות מסכנות חיים, קבע הנשיא א' ברק בדיון שנערך בקשר לתחולתה
של הלכת הצפיות בהקשר של עבירת סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף
332(2) לחוק העונשין את הדברים הבאים [ע"פ 217/04 אלקורען נ' מדינת ישראל, פסקאות

.12

"מתקיימת שקילות מוסרית בין מי שביקש להשיג את
היעד המוגדר בעבירה… לבין מי שראה מראש את
השגתו של יעד זה כאפשרות קרובה לוודאי. מסקנה
זו נובעת מהתכלית שביסוד האיסור בסעיף 332(2)
לחוק העונשין, שעניינו בהגנה ושמירה על חייהם של
המשתמשים בדרך".

בהתאם לכך, התכלית האמורה מתקיימת גם כאשר הנאשם:

"צפה כאפשרות קרובה לוודאי את התממשות המטרה
האסורה, ואפילו לא רצה בה״.

[וראו גם ע"פ 9406/08 שמרי פאיז נ' מדינת ישראל, (3.12.2009); עניין קילאני].

כפי שנקבע בעניין קילאני, "הנכונות לבצע מעשה חרף הצפייה הקרובה
לוודאי שתבוצע עבירה, שיש בה לסכן חיים, כמוה ככוונה פלילית". כוחם של
הנימוקים הנוגעים לעבירות "מסכנות חיים" יפה להחלת הלכת הצפיות גם בנוגע לעבירה

8 מתוך 58

בית משפט השלום בראשון לציון

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

לפי סעיף 10(א)(7) לחוק. נכון הדבר שבמבט ראשון דומה שעבירה לפי סעיף 10(א)(7)
לחוק אינה מסווגת, מניה וביה, כעבירה מסכנת חיים. כך אפשר ללמוד בראש
ובראשונה משם החוק, המבהיר שתכליתו העיקרית היא מניעת גניבות, וכן מסעיפים
נוספים המופיעים בו, שתכליתם מניעת פגיעה כלכלית. ואולם, בחינת הפרשנות
התכליתית והערכים המוגנים העומדים ביסוד העבירה, העולים באופן ברור מדברי
ההסבר להצעת החוק ומשורת ההיגיון והשכל הישר, מובילה למסקנה שהפעילות
העבריינית בה מבקש החוק להילחם כוללת גם היבטים מסכני חיים. כך, הערכים
המוגנים שעליהם בא החוק להגן כוללים, בין היתר, את השמירה על שלום הציבור
וביטחונו, בשים לב למשמעות הבטיחותית כבדת המשקל הכרוכה בשימוש בכלי
רכב שאינם תקינים או שאינם מפוקחים. כך, שימוש בכלי רכב לא בטיחותיים עלול לגרום
לתאונות דרכים קטלניות. נוסף על כך, זיוף סימני הזיהוי של כלי רכב יכול להקשות על אכיפת
עבירות תעבורה ועל פיקוח תקינותם של כלי רכב.

.13

המסקנה שלפיה יש מקום להחיל את הלכת הצפיות בנוגע לסעיף 10(א)(7)
לחוק מקבלת משנה תוקף שעה שמנגד לא הוצג כל נימוק, המושתת על פרשנות
תכליתית, המבקש לבאר מדוע אין לצעוד בדרך זו. ב"כ הנאשמים תהה אם על נהגי רכבי
הגרר להפוך ל"בלשים", או אם עליהם לשאול את בעל הרכב היכן הרכב יתוקן, כאשר יכול
שדרישה זו תפגע בחופש העיסוק שלהם. דומה שהתשובות לשאלות אלו מובנות מאליהן,
בשים לב לכך שממילא על כל נהג גרר לדעת מבעוד מועד מהו יעד הגרירה, שהרי בלעדי
נתון זה לא ידע לאן עליו לנסוע ולא ידע לתמחר את עלות הגרירה. במקרים שבהם יעד
הגרירה מעורר חשד, הרי שבהתאם להוראת סעיף 21(ג)(1) לחוק העונשין אפשר יהיה לראות
באדם שחשד בקיומה של אפשרות זו כמי שהיה מודע לה, ככל שנמנע מלבררה. במקביל,
אפשר יהיה לראות באותו אדם כמי שצפה כאפשרות קרובה לוודאי את התממשות המטרה
האסורה, גם אם לא רצה בה. כללים אלו יחולו, למשל, במקרים שבהם היה נהג הגרר מודע
לעובדה שהרכב מקולקל, אולם גרר אותו ליעד שאיננו מוסך; או שגרר את הרכב למקום
כלשהו באמצע הדרך" או "מאחורי המחסום"; או שגרר את הרכב ליישוב ישראלי שמעבר
למחסום אך לא למוסך; וכמובן, אם גרר את הרכב ליישוב פלסטיני.

משמעות הדבר היא שבכל אותם מקרים, כמו במקרים אחרים המעוררים חשד, על
הגורר רכב אל מעבר למחסומים לבדוק מהו יעד הגרירה, ואם לא יעשה כן, הוא עלול

9 מתוך 58

בית משפט השלום בראשון לציון

ת"פ 50934-03-19 מדינת ישראל נ' בדיר ואח'

להיחשב כמי שהיה מודע לאפשרות שהרכב יתוקן בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית,
בין מכוח הוראות סעיף 20(ג)(1) לחוק ובין מכוח הלכת הצפיות. כאמור, משימה זו משימה
פשוטה היא עבור נהג הגרר, שכן סביר להניח שיעד הגרירה יהיה ממילא השאלה הראשונה
שישאל את בעל הרכב התקול, ללא כל קשר להוראות החוק, לרבות במקרים שבהם הנסיעה
איננה ליעד שמעבר למחסום.

.14

במקרה שלפנינו הודה נאשם 1 שהבין שכלי הרכב שהתבקש לגרור מיועדים לתיקון
ב"שטחים", ובאותה נשימה הבהיר שהדבר אינו מעניינו. כאמור לעיל, אין לייחס חשיבות
לשימוש הכללי שעשה נאשם 1 במילה "שטחים", נוכח העובדה שהוא ידע להבחין בין
"שטחים" – מקום שאליו אסור לו לגרור כלי רכב לצורך תיקונם, לבין יישובים ישראליים,
שאליהם מותר לו לגרור, ומכאן שהוכחה מודעתו לאיסור לגרור כלי רכב לתיקון במקומות
שאינם יישובים ישראליים. דוגמאות לכך אפשר למצוא בחקירותיו של נאשם 1 במשטרה:
ת/73 (9.4.2018) ש' 29: "אני אומר לו (לבעל הרכב הנגרר – ע.מ) שאני יכול לגרור לאלפי
מנשה או אריאל…"; ש' 36: "…אני מוביל רק בשטח ישראלי"; משהוטח בו שהוא מתאם
את המשך הנסיעה עם גרר פלסטיני, השיב (ש' 38): "אין מצב, לפעמים מתקשר אליי גרר
פלסטינאי ומנסה לתאם אתי אז אני מיד מפנה אותו לבעל הרכב ואומר לו שאותי זה לא
מעניין…". ומשנשאל אם הוא מבין שהרכב בעצם נכנס לתיקון ב"שטחים" אבל הוא מנתק
קשר בשלב מסוים, השיב: "כן, אני מבין אבל אותי זה לא מעניין, אני עליי לעשות את הגרירה
חוקית ואחר כך מה בעל האוטו עושה אותי זה לא מעניין, אחריות להגיע עד לאריאל ואחרי
זה, זה לא מעניין אותי" (ש' 41-43). על גרסתו זו חזר הנאשם 1 אף בחקירה מאוחרת יותר,
כמעט שנה לאחר שנחקר בפעם הראשונה (ת/88 ש' 488-500), לאחר שנתפס גורר כלי רכב
באופן דומה: "אני גרר. אני לא יודע מה הם עושים, מפרקים, גונבים, יורים. אני לא מעניין
אותי מה יעשו עם הרכב אחר כך. אני רק צריך להוריד בישראל וכל השאר לא מעניין אותי".
משהוטח בנאשם 1 בחקירה הנגדית כי עצם העובדה שהוא מפנה את נהג הגרר הפלסטיני
לנהג הרכב מוכיחה את מודעותו לכך שהרכב יתוקן ב"שטחים", שב נאשם 1 על גרסתו שאין
זה מעניינו (עמ' 171-172).

יש לציין שעל אף גרסתו זו מסר נאשם 1 בחקירתו הנגדית גרסה חדשה, שלפיה
כאשר הוא מתבקש לגרור רכב ל"שטחים" הוא מסרב ללקוח (עמ' 170 ש' 23-25), אולם
בהמשך חזר לגרסתו המקורית (עמ' 171 ש' 25). לטענת הנאשם רק "אחד ממאה" נהגים

10 מתוך 58